קשה להטיל ספק בכך שמלחמת "ששת הימים" (1967), וה"ניצחון" הצבאי המהיר והמזהיר, הם אלו שהצמיחו תחושת אופוריה בקרב הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית. זאת למרות מחקרים המראים שהאופוריה ששררה במערכת הפוליטית הייתה קצרת ימים.
חוקרים ציינו שגם לאחר ה"ניצחון המזהיר" במלחמת "ששת הימים", רווחה בקרב ההנהגה הפוליטית התחושה שעדיין קיימת סבירות להפסד צבאי במלחמה עתידית. מצב שמשמעותו הכמעט ודאית היא השמדה. איזה הסבר יש לזה?
האם הרושם שכלל בית ישראל שרוי באופוריה הוא פרי פועלה של התקשורת?
סריקת העיתונות הכתובה של אותה תקופה מראה בברור שהעיתונות הייתה זאת שקשרה כתרים למדינה ולצבא.
העיתונות היא זו שיצרה תמונת עולם שבה "הכובש היהודי הוא כובש טוב, שונה מהגוי, ושייך לזמן על-היסטורי ועומד מחוץ למשפט העמים".הכותרות העיתנואיות מיד לאחר המלחמה מדברות בעד עצמן: "רגע היסטורי גדול", "צה"ל הוא הטוב שבחילות", "רק מעשה הבריאה יכול להשתוות למלחמה זו שהיא מסוג החזיונות האפוקליפטיים שהעמידה את השמש דום".
דילמה לא פשוטה שמקורה במישור המיתוס הפוליטי
מצד אחד ממצאי המחקר מצביעים חד משמעית על חששות ברמה מובהקת מפני מלחמה עתידית, שהיו מנת חלקה של המערכת הפוליטית, למרות ה"ניצחון" במלחמת ששת הימים. ומצד שני, התקשורת הפיצה סופרלטיבים שמהם אי-אפשר שלא להסיק שהגענו ל"אתחלתא דגאולה".
התשובה היא, כי לנוכח המחלוקת שבאה בעקבות מלחמת "ששת הימים" בדבר השטחים הכבושים וכמות הפליטים לאחר המלחמה, שוב נזקקה ההנהגה המדינית למיתוס שלפיו קיימת היתכנות גבוהה ל"השמדה" בידי אויבי ישראל. בדיעבד הסתבר שעמדות פסימיות בסגנון זה היו בחזקת מן הפה אל החוץ בלבד. מדינאים בכירים הבינו היטב שמוטב להפגין דבקות מתמשכת בנרטיב כגון, "מעטים מול רבים" ו"העולם כולו נגדנו", מאשר לרקוד משמחה בראש חוצות.
זה מסביר את ממצאי המחקר על הסתירה בין האופוריה ששידרה העיתונות לבין הצהרות המנהיגות המדינית הבכירה. זה גם מתיישב עם הסברה שמה שהוביל כנראה למחדל של מלחמת יום הכיפורים הייתה אותה אופוריה שהציבור והעיתונות הכתובה ביטאו בריש גליי ובכירי המערכת הפוליטית העדיפו להצניע. זאת כנראה מתוך רצון לדבוק בנרטיבים המדמים את ישראל לדוד ואת האוייב לגליית.
הצלחה 
זה לא מה שאני זוכר, ואני זוכר היטב את האוירה. את צריכה לשאול אנשים. האוירה אחרי הנצחון היתה שאנחנו בלתי מנוצחים, שהצבא שלנו החזק בעולם. הטענה היתה שמחדל יום כיפור התחולל מכיון שהשתכנענו שאנחנו כל כך חזקים שהם לא יעיזו כי הם יודעים שניתן להם שוב מכה נוספת.
ההאשמות אחרי מלחמת 73 היו שהמנהיגות היתה שאננה. אבל הסיבה העיקרית היתה שישראל חששה להנחית מכה מונעת, הופעל עליה לחץ על ידי האמריקאים והיא יכלה לעשות את זה והמנהיגות נרתעה.
לגבי השטחים הכבושים, לא היה מושג כזה, אלו היו השטחים המשוחררים. שטח משוחרר לא יוחזר. לגבי הפליטים, איש לא חשב עליהם, עד 67 אפילו הערבים הישראלים היו תחת האוירה שהם הוכו לא מזמן וחיים בחסד.
כמובן שהתקשורת השפיעה על האוירה אבל זה הדדי, זו היתה המלחמה עם הכי הרבה אלבומים מצולמים.
אל תשכחי שכל החדשות המידיות הגיעו אז מהרדיו, מבזקי חדשות, כוחות מתקדמים, הר הבית בידנו. המתח שקדם, הרגשת השחרור והרווחה והנצחון היתה של כולם, חילקו מזון חינם בצמתים לחילים, מסעדות, מתנדבים. האופוריה היה מציאותית ואמיתית ומאחדת
ההצגה של מעטים מול רבים היתה המציאות מאז ומעולם. לא היה צריך להציג משהו יש מאיין.
בעצם, אני לא מבין מה פה הטענה שלך
בתמצית: אני טוענת שכולם חיו באופוריה, כולל המערכת המדינית והצבאית. רק כך אפשר להסביר את המחדל.. ואילו הממצאים המראים שתוך זמן קצר הם חזרו לדבר במונחים של "מעטים מול רבים" ו"העולם כולו נגדנו" למרות הנצחון של 67 לא לוקחים בחשבון שכל זה נאמר "מן הפה החוצה".
אל תשכחי שצרפת הטילה אז אמברגו על ישראל ואסרה להביא מטוסים וספינות שכבר שילמנו עבורם. גם אנגליה לא היתה אוהדת לנו. ובוודאי שהמדינות הקומוניסטיות לא. אבל כלל הציבור המערבי ראה אותנו כדוד מול גוליית. אני לא זוכר שההנהגה הצבאית והמדינית דברו במונחים של העולם נגדנו ו8אני לא מוצא בסה הגיון. כל מי שהיה בממשלה אז רצה להפיק יתרון פוליטי מהנצחון. ההאשמה ב 73 היתה שהשילטון עבר למצב של זכיכות דעת בעיקבות הניצחון. אף אחד לא חשב אז על הפיליטים בשטחים כאיום ולאיש בעולם לא היה אכפת מהם הם לא היו קלף.
אם ההנהגה היתה באמת חוששת ממלחמה שלישית אולי מלחמת יום כפור לא היתה מתנהלת כפי שהיא.
בהשוואה למלחמת ששת הימים מלחמת יום כפור נחשבה בעיני הציבור כתבוסה. לכן היה קל להגיע להסכמים שהחזירו את סיני ונתנו לירדנים שליטה בהר הבית תמורת חתיכות נייר חסרות ערך. היינו צריכים לסרב ולהעביר את הפליטים לסיני.
שולחת לך קישור למאמר מדעי על "תפיסות המלחמה של ישראל" מאז 1967 עד מבצע עופרת יצוקה
יש ללחוץ כדי לגשת אל 2_235-252.pdf
דווקא אחרי 67 העולם חדל לחשוב על ישראל במונחים של דוד מול גוליית. לפיכך, המדינאים לא חדלו לחשוב במונחים של "מדינה במצור" ולומר זאת ברייש גליי. (זה אינו אומר שבכירי המדינאים לא שקעו באופוריה, אבל כפי שכבר ציינתי, אחת בפה ואחת בלב).
לעתים אנחנו שוכחים שהזיכרון שלנו איננו משקף מה שבאמת התרחש.
1. למה "ניצחון" במירכאות? מלחמת ששת הימים היתה ניצחון לפי כל אמת מידה.
2. לגבי החשש במערכת הפוליטית מפני מלחמה עתידית – לא ברור לי על מה טענה/סברה זו מתבססת.
אחרי ששת הימים האופוריה היתה גם במערכת הפוליטית, ובניית קו ברלב רק ביססה את היוהרה ואת האדישות אליה נקלעה המערכת הפוליטית.
לא רק זאת, בשבועות ובימים שלפני פרוץ מלחמת יום כיפור היו בשטח כל העדויות וההוכחות שבעולם שהסורים והמצרים מתכננים מתקפות. כל מי ששירת בצבא בימים ההם בגולן ובתעלה ראה והבין זאת – וגם דיווח. שוב ושוב. ושוב ושוב הדיווחים הללו נתקלו באטימות ובזלזול וביוהרה.
לכן השבר בחברה היה כל כך גדול. כי היה ברור מה עומד לקרות – וההנהגה הפוליטית והצבאית לא עשו כלום.
נינה, לגבי סעיף 2 – מחקרים שליקטו ציטוטים מדברי ההנהגה המדינית והצבאית קובעים שהם חזרו לדבר במונחים של "כל העולם נגדנו".
לטענתי, אלו היו דיבורים סתמיים, מן הפה החוצה. מניפולציה של האליטה השלטת בדמוקרטיה הנמצאת במצב חירום מתמשך.
במחשבה שניה , אולי קודם אקשיב להרצאה שלך
ואחרי זה אגמור לקרוא את הסקירה של האיטלקיה שהיא מעניינת אבל נראה לי שנועדה לזרים לא לנו. כבר עדיף לקרוא את המקורות שלה
קישור לדף הבית של החוקרת האיטלקיה – קלאודיה דה מרטינו
http://www.peacedevelopment.eu/Claudia_De_Martino.html
היא מסתמכת במחקרה על רבים ממחקריו הידועים בארץ של פרופ' דניאל בר טל שבחן את "מנטליות המצור" (Siege Mentality)
קראתי והקשבתי. אני לא מוצא משהו שאני חולק בו על דעתך. כמו שאמרת, הזמן עובר ואנשים מקבוצות שונות מתבוננים במלחמת יום כפור כאל משהו היסטורי שלא נגע בהם. היו מאז הרבה תהליכים.
הסכם השלום שדור 73 דחף אליו מתוך הטראומה של מלחמת יום כפור היה טעות. אני חושב שהינו במצב טוב יותר לו היינו ממתינים. הזמן היה עובד לטובתנו. מדינות ערב לא היו מוכנות למערכה נוספת אבל גם לא לשלום. הרי די ברור שאנחנו עם מבודד ובסופו של דבר יהיו מערכות צבאיות נוספות.
קיימת גם האמונה שאנחנו אירופאים משכילים באיזור של עולם שלישי ולכן האירופאים והאמריקאים יזדהו אתנו ויעמדו לצידנו, אבל לא כך רואים אותנו האירופאים. כשישראלי מתבגר ומבין שאירופה וארה"ב אינן חברות אחיות לנו הוא מרגיש עוד יותר הרגשת שהעולם כולו נגדנו, אבל זו המציאות, זו לא פראנויה,
חבל שההרצאה שלך תמציתית כל כך' נהנתי מאד. אני מניח שעלי למצוא את הספר.
תודה. חוקרים כמוני מאוד שמים לב לנרטיבים שמשמשים עוגן לקבוצות מובחנות בחברה. במיוחד כשהציבור חווה אירוע היסטורי טראומטי.
אגב, הספר מוצע למכירה בחנות רובינסון בתל אביב.
אופציה נוספת לרכישת הספר:
אמאזון
תודה לתרצה על המאמר
הניצחון הוכנס למרכאות ובצדק משום שמלחמה קרקעית בין צה"ל לצבא המצרי ב 67 לא התנהלה כלל. מבצע מוקד שבו הושמד חיל האויר המצרי על הקרקע הצליח משום שהמרשאל עאמר שהיה שר ההגנה הורה לכל המטוסים המצרים להישאר על הקרקע בזמן שהוא טס מקהיר לביר גפגפא(רפידים). כאשר עאמר לא הצליח לנחות ברפידים הוא חזר לקהיר והורה לצבא היבשה לברוח כדי לא לאבד כלים וחיילים. הצבא המצרי שנסוג וברובו לא נפגע התארגן מיד למלחמת התשה ,ובאותו הזמן הוטבעה המשחתת אילת וצה"ל נכשל בפעולת כראמה שהיתה בכיה לדורות ונתנה הרבה אנדרנלין לאש"ף. גם אורי מילשטיין וגם אביתר בן צדף שסולק מתפקידו כעורך בטאון מערכות אמרו שההתנהלות של צה"ל בחמשת ימי הלחימה היתה רעה ורעה מאוד.
לא היה מדובר בנצחון אלא בשיקול קר של עאמר כמו קוטוזוב במלחמה עם נפוליון ב 1812 עשה את השיקול הקר וההגיוני מבחינתו. עאמר הודח,נאצר מת אבל סאדאת והגנראל שאזלי יזמו מלחמה שהיו להם השגים מדיניים גדולים.
http://mida.org.il/2013/06/09/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%A9%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9C%D7%A7%D7%97-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%A0%D7%9C%D7%9E%D7%93/
הכתבה שהעלת היא שטויות במיץ עגבניות. היו למצרים בין 10-15 אלף הרוגים. איך מגיעים למספרים כאלו בלי להלחם? אני מעולם לא שמעתי ולא נתקלתי בטענות כאלו כפי שעלו בכתבה.
בתגובה שלי כתבתי שהצבא המצרי קיבל פקודה לסגת ב 5 ביוני וזאת היתה טעות,הויקיפדיה טוענת שלפי המסמכים של חסנין הייכל עאמר הורה על פקודה לסגת ב 6 ביוני אחר הצהרים,אביתר בן צדף אומר שהיתה פקודת נסיגה אבל לא כותב מתי ניתנה.
אורי, ראוי שתקרא לא רק את הכתבה שפרסם אביתר בן צדרף באתר "מידה", ראוי שתעיין בכל התגובות לבן צדף, ורק אז תחשוב ותגיב. ידוע לכל חוקר העוסק במלחמה זאת שהיו למצרים אלפי הרוגים זאת למרות שקיבלו פקודה לסגת כבר בשלב המוקדם של מלחמת ששת הימים.
אני מזדהה עם התגובה של איציק אגם. זה מה שהכרתי למרות שאומנם לא העמקתי ולא למדתי את הנושא כחוקר. האם הכוונה של המאמר להציג את הנצחון של צהל כפחות משמעותי מכפי שהיה? אין ספק שלו הצבא היה עומד ונלחם היו לנו הרבה יותר הרוגים. עדיין הנסיגה המבוהלת שלהם נבעה מתבוסה בשלב מוקדם לא כצעד אסטרטגי כפי שהציגו אותו,
לדעתי ההלקאה העצמית של ישראל לאחר מלחמת יום כפור יצרה את ה"מיתוס" של שאננות וביטחון עצמי מופרז שנבע לכאורה מהניצחון הקל וזה הביא לטענות שבדיעבד הניצחון לא היה גדול כמו שתארו אותו. כמעט בכל העימותים הקטנים והגדולים שהיו לנו יצאנו מנצחים. מדוע באמת נסוגנו מקוניטרה ומקו התעלה אינני יודע. אני זוכר שטענו אז שאלו לחצים של המערב. אני לא יכול למצוא סיבה אחרת. עדיין המציאות של היום גורמת לי להטיל ספק רב אם לא הינו נמצאים במצב טוב יותר לולי הסכמנו לפשרות האלו עם מצרים ירדן וסוריה.
ושוב, אני לא חוקר, אלא אזרח. שרתתי במלחמת יום כפור במלחמה כחייל סדיר וראיתי הרבה חוסר יעילות בצבא הישראלי. היה עדיף לו היה לנו צבא קטן וחכם כמו של הבריטים. עדיין הביקורת היא מוגזמת.
אורי, כולנו חייבים להבדיל בין מיתוס לבין מציאות. זה לא קל!! לא רק איציק אגם, אלא כולנו לוקים בערבוב בין השניים. אל לנו לסמוך על הזיכרון בלבד.
יפה כתבת שמלחמת יום הכיפורים תרמה למיתוס השאננות והביטחון העצמי המופרז לאחר מלחמת ששת הימים. אם כך, אתה מבין היטב את הטענה שלי….
חג שמח לכולם
אפשר להבדיל בין מיתוס למציאות, אבל הדבר דורש עבודה סיזיפית של איסוף וליקוט מידע שיכול לקחת גם שנים. גם משוגעים לדבר שרוצים לעסוק בהבדל בין מיתוס למציאות,לא יכולים לעסוק ביותר ממספר בודד של נושאים. כדי לשפוך אור על ההבדל בין מיתוס למציאות צריך ללקט מידע ממקורות שלא מכירים אותו, גם פיסת מידע קטנה יכולה לשנות את התמונה. כשאני באופן אישי רוצה לכתוב על נושא שנוי במחלוקת ,מביא עובדות ונמנע מעיסוק בפרשנויות.
היום אין סיכוי לכותרות כאלה… ולא משנה מה תוצאת הלחימה.
הייתי במלחמת ששת הימים ולפניה ואינני רוצה לסמוך על זכרוני לעומת עבודתם של חוקרים. אני מבקש להעיר לגבי תפקידה של התקשורת או אשמתה של התקשורת באופוריה הציבורית מצד אחד ובאבל מצד שני.
התקשורת אינה חפה מאחריות וגם היום חלק ניכר ממנה מפרסם את מה שהממשל או הממשלה מפרסמים. לראש הממשלה תמיד היתה מחלקת מידע ודיסאינפורמציה ענקית. התקשורת, לצערי, לא מילאה את כל תפקידיה ופרסמה, במידה רבה, את מה שהממשלה רצתה ובכך גרמה לחילופי מצב הרוח הציבוריים.
כיום, ראש הממשלה מאיים עלינו תדיר בחורבן הבית, אם ניכשל במערכה ומזכיר את השואה כל אימת שלא צריך. הציבור הולך שולל אחרי דברים אלה, המקבלים חיזוק רב בתקשורת.
הייתי רוצה תקשורת יותר אובייקטיבית ובודקת עובדות. אבל ראש הממשלה מנהל מערכה נמרצת להחלשת התקשורת. כלומר, עמדתו של ראש הממשלה תוצג בצורה עוד יותר מועצמת. כך, יירד החלק של הציבור החושב וגם של הציבור החוקר ובודק.
תרצה, תודה שהעלית את הנושא לדיון.
יאיר, תודה על תגובתך וההערה לגבי "אשמתה של התקשורת באופוריה הציבורית מצד אחד ובאבל מצד שני".
לשמחתנו עדיין קיים "ציבור חושב" ו"ציבור חוקר ובודק". בזכותם עולים לדיון נושאים מדיניים וציבוריים משמעותיים וגם שוליים. ליבון נושאים במסגרת של שיח ציבורי (וירטואלי או אחר) הוא בראש ובראשונה בנפשה של הדמוקרטיה.