כל הפוסטים מאת תרצה הכטר

"שלום, חבר." – נרטיב ושברו

שלום, חבר. הנרטיב

בהספד שנשא הנשיא לשעבר, ביל קלינטון (6.11.1995), בהלווייתו של ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, הוא ציין צמתים בחייו של רבין והזכיר לעולם שרבין היה שוחר שלום. המילה "שלום" הופיעה בהספד שש עשרה פעמים.

להלן קטעים מההספד:

"יצחק רבין חי את ההיסטוריה של מדינת ישראל- המאבק לעצמאות, מלחמות ההישרדות, המאבק על השלום – ותמיד היה בקווים הראשונים. בן זה של דוד ושלמה אחז בנשק כדי להגן על עצמאות ישראל, ונתן את חייו כדי להבטיח את עתידה של ארצו.

לפני שישה שבועות, כפי שהמלך חוסיין והנשיא מובארק יזכרו, היינו בבית הלבן, כדי לחתום על ההסכם הישראלי-פלסטיני. הרבה אנשים נאמו…. רק לקראת הסוף עלה לנאום ראש הממשלה יצחק רבין, ומילותיו הראשונות לקהל היו, "קודם כל החדשות הטובות – אני הנואם האחרון". אבל הוא הבין את כוחן של מילים וסמלים. "הביטו במעמד", הוא אמר בוושינגטון, "מלך ירדן, נשיא מצרים, היושב ראש ערפאת ואנחנו – ראש ממשלה ושר חוץ מישראל – על במה אחת. הביטו טוב.  המראה שאתם רואים לפני עיניכם היה בלתי אפשרי ולא ייאמן רק לפני שלושה חודשים".  

היום גם אני קורא לכל אזרחי העולם להביט היטב בתמונה. הביטו במנהיגים מכל המזרח התיכון ומכל העולם שנסעו הנה היום בשביל יצחק רבין, ובשביל השלום. אף שלא נשמע עוד את קולו העמוק והמהדהד, הוא זה שכינס אותנו יחד שוב, במילה וברצון לשלום…. רוחו מלווה את השלום המתפתח בין ישראל ושכנותיה. השלום חי בעיניהם של הילדים היהודים והערבים,  המשאירים מאחוריהם את העבר, עבר של פחד – ומתקדמים לעבר עתיד של תקווה. השלום חי בהבטחה לביטחון אמת.

ראש הממשלה שלכם היה לוחם למען השלום אבל הוא היה קורבן של השנאה. אנו צריכים ללמוד מקורבנו שאם אנשים אינם יכולים להשתחרר מהשנאה לאויביהם, הם מסתכנים בזריעת זרעי השנאה בתוכם. ארצות הברית ידעה שורה של קורבנות משלה, מאברהם לינקולן ועד לנשיא קנדי ומרטין לותר קינג. אני קורא לעם ישראל, בשם הניסיון שלנו, לא  לתת לשנאה להשתלט עליכם. הישארו על הנתיב הנכון…. אני מתחייב כי אמריקה לא תכזיבכם…. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ויאמרו אמן". שלום, חבר".

ההספד של ביל קלינטון (באדיבות כאן חדשות, ומרכז יצחק רבין):

"שלום, חבר." – נרטיב ושברו

מפלגת העבודה הוציאה סטיקר בעקבות נאום ההספד שנשא הנשיא ביל קלינטון (נוב' 1995): שלום, חבר.

מה יש בו בסטיקר ואיך מגיבים על הרעיון עיתונאים, חברי כנסת ואקדמיה? האזינו ל"שירת הסטיקר – שלום, חבר":

באדיבות: כאן חינוכית 4.6.2018

גל גבאי (עיתונאית): "ככל שאנחנו מתרחקים מהפרידה הזאת, מהשלום ומיצחק רבין, שרצה להביא את השלום, השלום עצמו כאופציה מזרח תיכונית הולך ומתרחק". קשה לי עם המשפט הזה "שלום, חבר.", שמכבס את החיברות ברצח של תקווה לשלום.

ח"כ איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): "רבין – מנהיג יוצא דופן, שהיה מוכן פוליטית, לוור על הרבה מאוד דברים לטובת העתיד".

ד"ר עמית לביא דינור (החוג לתקשורת, המרכז הבינתחומי): "בהספד שלו, ביטא קלינטון בצורה ברורה למדי את המילה "שלום".

ד"ר אבי שילון (אוניברסיטת בן גוריון): "הקלישאה הזאת של קלינטון – שלום, חבר. – נגעה בכולם.

להב הלוי (מעצב): הסטיקר כל-כך הצליח שעשו עליו המון טייקים – "חבר, אתה חסר" "חבר, אני זוכר" ועוד וריאציות. זה סימן שמשהו הפך לאייקון.

יהודה נוריאל (עיתונאי): "שלום, חבר." עם הנקודה הזאת בסוף, הלא קשורה, זה, אם תרצו, התמצית של הכישלון של השמאל הישראלי. רצח רבין – זה פחות או יותר הפיכה שהתבצעה במדינת ישראל. ומהי התגובה של השמאל? סטיקר שמשדר ההתבכיינות, זיכרון. מדוע לא סטיקר, "רצחתם אותי", "לא נשכח",.. זה היה הרגע שבו אפשר היה להגיב בצורה אחרת !!

נרטיב קם – נרטיב נופל.

ביום מן הימים, בעתיד הקרוב, מורשת רבין תחדש ימיה ותשרור באזורנו נורמליזציה מלאה.

חווה אקולוגית אחת שווה יותר מאלפי מילים

הפוליטיקה של פתרון משבר האקלים הוא חומר מרתק שממלא אולמות הרצאה בעולם המערבי. בינתיים, התוצאות בשטח אינן משמעותיות והתמונה הגלובלית העגומה עדיין כאן.

מאז עידן אל-גור האתגר הוא מציאת פתרונות למשבר האקלים. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, חותר להעברת חוק  פדרלי שייתן תוקף רשמי למאבק למען כדור הארץ ויזרים למענו  טריליון דולר ואף למעלה מזה. זו דוגמה לפעולה כלל ארצית יזומה מטעם המערכת הפוליטית. יש דרך אחרת לעשות זאת, והיא כרוכה בהתארגנות חברתית א-פוליטית. "חווה קטנה גדולה"  (The biggest little farm)  (להלן, "החווה") הוא סרט דוקומנטרי שמשתף סיפור אמיתי על שינוי משמעותי שהתחולל בחייהם של אוהבי טבע השואפים לחיות בריא – משימה שנראתה בתחילה כבלתי אפשרית.

חווה קטנה גדולה – מתוך הסרט הדוקומנטרי (Jonathen Kim)

אף על פי ש"החווה" פותח בתמונה של שריפת ענק שמשתוללת בקליפורניה (וממשיך בבצורת החמורה ביותר שראתה המדינה במאתיים השנים האחרונות), אין בו רמז קל שבקלים ל"התחממות הגלובלית", "זיהום האויר", וכי"ב. במקום הטון הדומיננטי של "אוי ואבוי, השמיים יפלו", שכולנו רגילים לשמוע, ושמרבית סרטי התעודה האקולוגים עושים בו שימוש, בולטת ב"החווה" גישה אופטימית ומוטיבציונית; הבדל קטן שמציב את "החווה" בפרדיגמה שונה לחלוטין ומוצלחת יותר מכל מה שהכרנו עד כה.

מדובר בסיפור אמיתי מעורר השראה אודות הזוג ג'ון ומולי צ'סטר מסנטה מוניקה, קליפורניה. מולי טורחת יום-יום על הכנת מזון המבוסס על רכיבים בריאים. מבחינתה, בריאות היא פונקציה של אופן גידול המזון. הרעיון להקים לשם כך חווה אקולוגית משלהם, נראה כגחמה חולפת. בשלב מסוים הם מאמצים כלב שנובח ללא הפסק ומעורר את זעמם של השכנים. הם מחליטים לנטוש את העיר לטובת מגורים בסביבה כפרית. צפונית ללוס אנג'לס, באחד ממרכזי המטרופולין המזוהמים ביותר על פני כדור הארץ, יש לומר, נודע להם על שטח גדול המוצע למכירה. מדובר בשטח לא-מישורי של אדמה שנוצלה עד שלא נותרה בה שמץ של פוריות הדרושה לגידולי שדה.

"החווה" סוקר פרק זמן של כשמונה שנים רוויות מכשולים שעליהם התגברו הזוג צ'סטר, עד ליום שבו הם יושבים סביב השולחן עם תינוקם וצוות העובדים הקטן שלהם וטורפים מכל הבא ליד – ירקות, פירות, ושאר תבשילים על טהרת האורגני. ולא ב"כאילו". התיעוד מאוד אישי ובה בעת גם אובייקטיבי.

"החווה" הוא תיאור ממקור ראשון של העליות והמורדות שהצוות חווה תוך כדי תהליך של ניסוי וטעיה, עד הקמת החווה והמגוון הביולוגי שבה. ג'ון ומולי נראים די תמימים בהתחלה: אנשי עיר "אוכלי גרנולה", שאין להם מושג איך להתחיל לעבד את שטח האדמה שרכשו. לזכותם ייאמר שיש להם מספיק שכל ונכונות לשתף מומחה, שעוזר להם לתכנן את החווה כדי שתהפוך את האדמה חסרת התועלת לסוג של גן עדן מודרני. היועץ טורח על פרטי פרטים שנשמעים אוטופיים ולא מעשיים. הזוג צ'סטר אינם נרתעים. הם זורמים עם התכנית. את שטח האדמה הענק, במושגים שלנו, שטח שבקושי מסוגל להצמיח עשב, שלא לדבר על עצי לימון או אבוקדו, הם הופכים לבית גידול למגוון עצים, צמחים ובעלי חיים. מבט מהאוויר מגלה שטח שנראה דומה יותר לגינה בוטנית מאשר לבוסתן.

מה שמקנה ל"החווה" יתרון היא העובדה שהזוג ג'ון ומולי לא יודעים הרבה על חקלאות. הסיפור בצורתו זו מהווה כלי חינוכי, במיוחד לקהל צעיר. שכן מגוון הקטעים שהמצלמה מצליחה לתעד ברגעים משמעותיים, מעשיר את דמיונם. המשק בנוי על שילוב של חיות בית וחיות בר שמלבד הנזק שהן מסיבות לחווה הם מביאות תועלת. בין הדוגמאות המרהיבות שהוצגו בסרט אציין את זאב הערבות שטורף מכל הבא ליד, החל מברווזים ותרנגולות וכלה במסה אדירה של חולדים. החולד מכרסם את שורשי העצים ומצד שני מטייב את האדמה ומאוורר אותה.  דוגמה נוספת היא ציפורי השיר. הן מתיישבות על ענפי העצים רגע לפני קטיף הפרי הבשל, ואז מגיעות ציפורי הטרף – נץ, נשר וכדומה, וטורפות אותן. יחד עם זאת ציפורי הטרף טורפות תרנגולות וברווזים. דוגמה אחרונה: כאשר הבצורת מייבשת את אגם הברווזים, הם מועברים לשטח עצי הפרי ובולעים אלפי חלזונות שמטפסים על גזעי העצים. אחת התמונות היותר מרגשות ב"החווה" היא של אֶמה, החזירה שמגיעה לחווה כשהיא בהריון מאוד מתקדם וממליטה חזירונים בקצב מסחרר עד שבקושי אפשר לספור אותם (17 בהמלטה הראשונה שלה!). ובהמשך, לאחר תקופת הרבייה שלה היא הופכת לסוג של קמע למשק. אי אפשר שלא להתרשם מהמגוון וההרמוניה שנוצרת בחווה. מהמערכת האקולוגית המורכבת שיודעת לווסת ולאזן את עצמה.

הרעיון של יצירת סרט דוקומנטרי והקרנתו במרחב הציבורי הוא קודם כל בבחינת שלח לחמך על פני המים מתוך אמונה שהיוזמות הפרטיות הן אלו שיביאו ישועה לעולם.

"החווה", כמו כל סיפור מתח, לא רק מושך קהל שנוהר למקום כדי לחזות במו עיניו בפלא הגדול ובשמחת החיים של אלו שחייהם השתנו . הצפייה בסרט הופכת את הקהל לשותף פעיל שמתנסה [וירטואלית] באתגרי החווה והצלחתה.

מידע נוסף:

חווה ואדם – החווה האקולוגית מודיעין-רעות-מכבים.

תיירות אקולוגית בישראל

גם במצרים הצעירים מתרחקים ממורשת מלחמת אוקטובר 73'- בהבדל קטן אחד

בעליו של ערוץ יוטיוב מצרי יצא לאחרונה לרחובות קהיר כדי לראיין באקראי את צעירי מצרים ולשמוע מפיהם מה ידוע להם על מלחמת אוקטובר 73'. הוא הופתע לגלות שרבים מהם בקושי ידעו פרט כלשהו, מלבד השנאה היוקדת שמצרים רחשה כלפי שכניה היהודים. גם בישראל, אלמלא מבחני הבגרות והחובה להבחן בכל הקשור למלחמות ישראל, הדור הצעיר היה מעדיף להתרחק ממורשת מלחמת 73' ומהאיבה ההיסטורית בין שני העמים.

באדיבות אתר סימניה

במצרים ובישראל, הדור הצעיר הוא גורם מפתח בשימור ו/או דחיקת מורשת מלחמת אוקטובר 73'. אולם בינתיים, הדור הצעיר במצרים הוא מחנה מזערי באפיזודה של התרחקות ממורשת מלחמת אוקטובר, ושאיפה לנורמליזציה כלל אזורית. ואילו בישראל השתנה ההרכב הדמוגרפי בעשורים האחרונים עד כדי כך שרבים ממילא אינם מכירים את מלחמת יום הכיפורים, ואינם מתעניינים במורשתה.

עוד בימי שלטונו של מובארק היה נהוג להאדיר את חודש אוקטובר, להזכיר ולהנציח את "הניצחון" במלחמת הרמדאן, כפי שכינו את מלחמת  73 במצרים. המדיה נהגה לציין בחודש זה את הניצחון ההיסטורי נגד ישראל ולנצל את האירוע כאמצעי להפצת דעות לאומניות בקרב הציבור. גם סרטי הקולנוע בתקופתו הבליטו את הניצחון בזיכרון הקולקטיבי המצרי. במצרים לא מכחישים שהלגיטימציה של מובארק במהלך שלושה עשורי שלטונו נשענה על הניצחון, מעצם העובדה שבמלחמת 73 מובארק שירת כמפקד חיל האוויר.

נימה זו נתונה בתהליך של שינוי מאז שהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי עלה לשלטון (2018). בנאום השנתי שנשא ביום השנה למלחמה, ה -6 באוקטובר 2020, הנשיא סיסי אמנם לא הזכיר מפורשות את ישראל, אבל הדגיש את המשמעות ההיסטורית של המלחמה: היא השיבה לצבא מצרים את כבודו ועודדה את הציבור המצרי להביט קדימה בתקווה. גם כלי התקשורת שבבעלות המדינה נמנעו מלכנות את ישראל כ"אויב". הם הסתפקו בכך שהדגישו את חשיבות הניצחון במלחמה נגד "היריב הישראלי". לדוגמה, ערוץ הטלוויזיה הממלכתי המצרי הרשמי עודד את הציבור להפיק לקחים מהמלחמה ולהיאבק בטרור. קולות שונים מאלו היו גם היו. לדוגמה, דובר הצבא המצרי, הקולונל טאמר אל-ריפאי פרסם סרט תיעודי שהציג את ישראל כאויב שהותקף על ידי הצי המצרי. אמצעי תקשורת פרטיים התנהלו באופן דומה והציגו את ישראל כ"אוייב". לדוגמה, אחמד מוסה מתחנת הטלוויזיה סאדה אל-בלד אירח באולפן חייל קרב מצרי ותיק. השיחה עסקה במלחמת אוקטובר והבליטה את העובדה שהחייל הרג חיילים ישראלים. בנוסף, במהלך השידור פנה מגיש התוכנית לראש הממשלה נתניהו, הציג בפניו מכנסיים מוכתמים בדם של הרוג ישראלי, והציע לו אותם כמזכרת. גם אוניברסיטת אל-אזהר הצטרפה למגמה זו. היא ארגנה תערוכה לחוג של סטודנטים להנדסה, שנועדה לייצר מומנטום בהעברת המורשת של מלחמת אוקטובר 73' מדור לדור. השתתפו בה עשרות סטודנטים ופרופסורים, והוצגו בה פרטים רלבנטיים ממלחמת אוקטובר. נשיא האוניברסיטה, ד"ר מוחמד אל-מרסאווי, שיבח יוזמה זו ותיאר אותה כ"אמצעי להשראה" לסטודנטים שלא חוו את המלחמה, ו/או אלו שעדיין לא נולדו אז.

נימה שונה עלתה מערוץ יו טיוב פרטי. בעליו של הערוץ יצא לרחובות קהיר כדי לראיין באקראי את צעירי מצרים ולשמוע מפיהם עובדות בסיסיות שידועות להם על מלחמת אוקטובר 73'. הוא הופתע לגלות שרבים מהם התקשו לספר לו משהו על המלחמה, פרט לשנאה היוקדת שרחשה מצרים כלפי שכניה היהודים. אבל בכך לא די. במצרים, החשיבות המתמשכת של מלחמת אוקטובר בזיכרון המוסדי והתפקיד המרכזי שהיא עדיין ממלאת במרחב הציבורי, מצביעים על כך שבעתיד הקרוב מצרים אינה צפויה ללכת בעקבות מגמת הנורמליזציה החלוצית בין ישראל ומדינות המפרץ. מחנה האנטי-נורמליזציה במצרים – המתודלק על ידי פקידי הממשל המצרי ו/או אינטלקטואלים – נותר על כנו, לעומת מחנה קטן השואף לנורמליזציה. זאת על אף שמורשת מלחמת אוקטובר חדלה להיות רלבנטית בכל הקשור לנשיא סיסי שכן, הוא לא השתתף באף אחת ממלחמות מצרים.

מנגד – המסרים של ממשלת ישראל בהקשר למלחמת יום הכיפורים מתמקדים בכל שנה בסיפורי גבורה, קרבות, ותפקוד החילות במהלך המלחמה. מלבד המסרים הללו, שרובם מתפרסמים סביב יום הכיפורים, בולטת בישראל תופעה גורפת של התרחקות ממלחמה זו ולקחיה. כידוע, הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים שימשו זמן רב כעוגן פוליטי לעמדות בעד ונגד מדיניות זו או אחרת בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי. עם זאת, מאז שנות התשעים הם בתהליך של נסיגה טוטלית מהזיכרון הציבורי. אלו כבר אינם מהווים גורם מרכזי בפוליטיקה של הסכסוך הישראלי-ערבי.  

קרוב לוודאי שהמניע הכלכלי הפך לגורם מרכזי בתודעה הציבורית בישראל, כחלק ממגמה כלל עולמית, והוא מתדלק תהליכי נורמליזציה עם מי שנחשבו בעבר כ"אויבי ישראל". היות וכך, או בזכות זאת, ישראל צועדת לכיוון של כינון יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם מדינות אלו.

להשלמת התמונה: סמדר פרי, "בין סאדאת לא-סיסי" וואינט 6 אוקטובר 2021

יום השוויון

יום השוויון הסתווי מתייחס ל- 23-22 בספטמבר. המונח האסטרונומי נקרא EQUINOX. ומקורו בלטינית. פירושו המילולי הוא, "לילה שווה".

EQUINOX – WIKIPEDIA

ביום השוויון הסתווי, שהוא גם היום הרשמי הראשון של "מזל מאזניים", השמש עוברת ישירות מעל קו המשווה והימים מתחילים להתקצר. הם ממשיכים להתקצר עד ליום נקודת השוויון SOLSTICE שבה מתחיל החורף (21-22 בדצמבר). ביום השוויון הסתווי רבים נושאים עיניים למלתחת הסתיו, לביגוד הנעים שבקרוב מאוד יוכלו להנות ממנו. אין פלא שזה תאריך אהוב על רבים המבקשים פסק זמן מחום הקיץ. למרות זאת כדאי לבדוק היטב: האם העדפה עונתית זו מבוססת על מיתוס או על עובדות אמיתיות?

סביב יום השוויון הסתווי (22-23 בספטמבר) נרקמו מיתוסים, וכידוע מיתוסים הם בלתי נמנעים. מדוע שלא נאמין שמה שעבר אלינו מפה לאוזן, הן עובדות? יש מי שיטען  שמה ששמע הוא לגמרי אמין, אני בטוחה בזה. בדיוק לכך מכוון הביטוי "אל תאמינו לכל מה שאתם שומעים". זו הסיבה שאני מתכוונת להציג שלושה מיתוסים המתייחסים ליום השוויון הסתווי (23-22 בספטמבר), שלגביו רבים טועים לחשוב שהשוויון הוא עובדה כלל עולמית. לכולנו מגיע הסבר מניח את הדעת לגבי מה שעומד להתרחש במעבר בין 23-22 בספטמבר, במיוחד באזור שנמצא צפונית לקו המשווה.

3 מיתוסים על Equinox

להלן שלושה מיתוסים על יום השוויון הסתווי – מיתוסים שמן הסתם נחשבים אמיתיים:

מיתוס הביצה שעומדת על חודה:

רבים מאמינים שבנקודת השוויון שבה מתחיל הסתיו ניתן לאזן ביצה כך שתתייצב על הקצה הצר שלה בלי תמיכה, הודות לכוח הכבידה. עם זאת, זהו מיתוס. שכן עם הרבה  סבלנות, וכמובן עם הביצה ה"מושלמת", ניתן לבצע זאת בכל עת במהלך השנה.

על פי מספר מקורות, פעולת "איזון הביצה" היא מנהג סיני מסורתי שעל-פי-רוב קשור לאביב. שכן, בעיני הסינים הביצה מסמלת חיים חדשים. מעניין, לא?

מיתוס השוויון בין היום והלילה

EQUINOX שכאמור, פירושו "לילה שווה", הוא מונח אסטרונומי. לפיו, בכל נקודה על פני כדור הארץ יהיו 12 שעות אור יום ו -12 שעות חושך. עם זאת, עד כמה שהרעיון נשמע מעניין, הוא אינו לגמרי נכון, ואסביר מדוע.

לפי מצפה חיל הים של ארה"ב, מקובל שזריחה ושקיעה מתייחסים לזמנים שבהם הקצה העליון של דיסק השמש נמצא באופק. כלומר הזמנים בהם השקיעה והזריחה מתרחשים, משתנים לפי המיקום. אז אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים. דבר אחד בטוח: החל מה -22 בספטמבר, הימים יתחילו להתקצר עד ליל ה- 22-21 במרץ, תאריך שבו מציינים את תחילת החורף.

מיתוס היעלמות הצל שלנו

מיתוס מעניין שלישי בנוגע לנקודת השוויון של הסתיו, הוא שהמיקום העונתי של השמש משנה באופן אוטומטי את אופן הטלת הצל של גופנו. למעשה, יש הסבורים כי צלו של האדם ייעלם לחלוטין ביום זה בעת שמחוגי השעון ייפגשו בספרה 12.

עליי לאכזב אתכם שוב. אבל גם זה מיתוס. כדי שזה יקרה, השמש תצטרך להיות בנקודה שבה היא בדיוק מעל מישהו שעומד על קו המשווה, בשעה 12 בדיוק, ב -23 בספטמבר.

העצה שלי אליכם היא: אל תלכו על המדרכה בצהרי היום, בתקווה לחזות בתופעה של היעלמות הצל שלכם. זה כן יקרה אם אתם מתכננים לעמוד ממש על קו המשווה, בדיוק בשעת הצהריים. אחרת, לא תוכלו להיפטר מהצל שלכם, הוא כנראה יעקוב אחריכם לכל מקום שתלכו.

בשלב זה, לאחר שהבהרתי מה מסתתר מאחורי שלושה מיתוסים (פופולריים) שנרקמו סביב יום השוויון הסתווי, אני בטוחה שתחשבו פעמיים לפני שתצאו מגדרכם כדי לאזן ביצה על הקצה החד שלה, או אולי במטרה לראות איך הצל שלכם נעלם.

תודה ל- eliteDaily

קול ספרותי ייחודי – אסף גברון

הגבעה, אסף גברון. הוצאת ספרי עליית הגג (2013), 430 עמ’

הרשמים מקריאת הרומן הקודם שלו, הידרומניה (2008), מלווים אותי עד היום. והשם אסף גברון, מחבר הרומן, נחקק בזיכרוני. לפני שבוע הזדמן לי לבחור ספר מתוך מבחר שהועמד על מדף והוצע ללא תשלום. עיניי קלטו את השם  – אסף גברון. שלפתי מהמדף את ספרו הגבעה (2013) ובחנתי את הכריכה הקדמית, עם הרקע הצהוב המדמה קרני שמש בקיץ לוהט, ופרצוף של גבר, סמוק מרוב חום. איור בסגנון של קומיקס: תווי פנים מודגשים, מבט נועז, קמטים סביב העיניים, שיער אפור ופרוע, זקן קצר, ויש גם שפם. על הקודקוד מונחת לה באלכסון כיפה כחולה ובמרכזה מגן דוד לבן. צבעי הדגל הכחול לבן עם המגן דויד.

הגבעה, אסף גברון. קרדיט: סימניה

המפגש שלי עם הגבעה, למרות שהיה לא-מתוזמן לחלוטין, חיבר אותי עם סוגייה לא פשוטה ודי טעונה, כפי שידוע היטב לקוראי ספרות המקור: סוגיית ההתנחלויות המזוהות עם המאחזים המבודדים ביהודה ושומרון. במהלך חיי היה לי קשר עם מתנחלות ומתנחלים, גם בחוג המשפחה שלי. בת דודתי הצטרפה לקדומים, התנחלות דתית בשומרון, לאחר שנישאה לבחור יוצא צבא לפני כארבעה עשורים. כשנולדו להם מניין ילדים עברה המשפחה להתגורר בבית מרווח יותר בבית-אל, התנחלות דתית מצפון לרמאללה. כיום הם הורים לשנים-עשר בנות ובנים וסבים לעשרים ושניים נכדות ונכדים. אבל לא זאת הנקודה. בין קרובי משפחה מתפתח במשך השנים קשר רגשי, תודעה של שייכות לאותם אבות מייסדים. ולנו יש כאלו ששמם הולך לפניהם. הנקודה היא שקנה המידה שלי להערכת ההתנחלויות נובעת מהשיח סביב הסוגייה המעוררת מחלוקות, מאז ההתנחלות הראשונה שהוקמה באזור יהודה ושומרון. אבל כאשר מישהו מבני המשפחה מגשים חלום תוך מאבק הישרדות וקשיי פרנסה, והאושר ניבט מפניו למרות החיים בדוחק, קשה שלא לחוש אמפתיה.

מתנחלים הם נושא הרומן הגבעה. והוא שופע דמויות. בראשם גבריאל, החוזר בתשובה, ואחיו רוני, שמגיע להתנחלות מבודדת מפחד נושיו. על גבי הכריכה האחורית נאמר שגברון כתב חלק מהספר כשהוא מתגורר באחד המאחזים ביו"ש. כותב וחווה את אורחות חיי המתנחלים במקום בו הם קבעו את מושבם. גברון בוודאי לא בודד עצמו לגמרי בזמן שהותו שם. הוא שקע בכתיבה, ובין לבין, כאשר יצא לחלץ את עצמותיו, בוודאי הכיר כמה מתושבי המאחז. בכל מקרה, המסע האנתרופולוגי שלו איננו מקצועי. אבל השהייה במקום, ללא ספק תרמה משהו לאותנטיות של הרומן. שכן מבלי להיות עד למתרחש בשגרת החיים על הגבעה, איך יכול היה ליצור סיפור משכנע? וכאן יש מקום לשאלה: לאיזה כיוון גברון מושך: האם לדימוי של המתנחל האידיאליסט, זה החובש כובע של חלוץ המגשים את חלום ההתיישבות הציונית? האם הוא נוטה לכיוון הדימוי של המתנחל החצוף שאינו מכבד את החוק, שגוזל אדמה של ערביי המקום, מתנשא מעליהם, מנצל את הבלגאן של השלטונות כדי להיאחז בקרקע ולהתנגד לפינוי. האם הוא חי על תרומות שמגיעות מנדבנים עשירים בארה"ב? בקיצור, האם גברון ציפה למצוא כאן את האידיאליסט הטהור או את הסטריאוטיפ האמוני, השלילי, זה שפורע חוק, זה שבוחר לחיות לפי חוקי המערב הפרוע.

הגבעה אינו נותן תשובה חד-משמעית ל“המתנחל” בדימויו הישראלי: דימוי הנע בין שליחי המצווה הלאומיים לבין פורעי החוק הלא־רציונלים.  בין המתנחל שמשקף את האתוס ההתיישבותי־הקיבוצי בקהילה מבודדת ורוחשת אויבים לבין הסטריאוטיפ של המתנחל האלים, הפורע חוק. (ראו גם, ויקיפדיה על המושגים מתנחל והתנחלות)

גברון בקושי מוכר בישראל, וחבל. מחוץ לגבולות הארץ הוא זוכה להצלחה משמעותית. שם הוא נתפש כקול ספרותי ייחודי, קול שמתווך את מהלכיה של החברה הישראלית לקוראים זרים. הגבעה תורגם לגרמנית, הולנדית, איטלקית, צרפתית, אנגלית (ארצות הברית ואנגליה), שוודית וצ'כית.

השיר האחרון – "תרנגול כפרות"

כרטיס ביקור: המורה של יוסי בנאי למשחק טענה שלעולם לא יוכל לעמוד על במה. אבל יוסי בנאי כבש את כל הבמות האפשריות – מהבמה הקלה ועד התיאטרון הרפרטוארי,  מהכתיבה ל"הגשש החיוור" ועד להופעות במחזותיהם של ניסים אלוני וחנוך לוין.  

יוסי בנאי הכיל בתוכו את כל התבלינים של הבידור הישראלי וערבב את התל אביביות, עם הירושלמיות וגם את פריז. הוא שר את הישראליות המזוקקת על פי נעמי שמר, והביא לנו גם טעם של חו"ל עם שיריו של ז'ורז' ברסאנס. הוא השתמש בווירטואוזיות בעברית גבוהה, משולבת עם שפת עם, קריצה שובבית עם היכולת להיות רציני ומרגש (יונתן גת).

בנאי, חתן פרס ישראל ופרס התיאטרון הישראלי, נחשב על ידי הקהל והמבקרים לשחקן תיאטרון בעל נוכחות בימתית דומיננטית, שהפליא לשחק הן במחזות דרמטיים (במיוחד תפקידי מלכים ורוזנים) והן במחזות קומיים. בנאי נפטר ב- 11 במאי 2006 בגיל 74. קהל הצופים בכל אולמות התיאטרון עמד דקת דומיה ביום מותו כדי לכבד את זכרו. באותה שנה יצא כסינגל שירו האחרון, "תרנגול כפרות".

ערב יום הכיפורים תשפ"ב מביא עמו את זכרו של יוסי בנאי והשיר "תרנגול כפרות". השיר הוקלט בנמל תל-אביב 9 ימים לפני מותו, ממש שיר פרידה של יוסי מהחיים. הטקסט בעברית אופיינית ליוסי בנאי… והלחן הוא לחן אלוהי של מיכה שטרית.

השיר והביצוע הנפלא של יוסי בנאי זכו לתגובות רבות. דגימה שלהן ממחישה כמה עמוק הוא חדר ללב המאזינים: "כמה רגש בשיר אחד"?! ; "שיר שחודר עמוק ללב!! "; "ממש מרגש שבא לבכות"; "איש מדהים"; "אישיות מדהימה"; "זמר ושחקן מוכשר".

בית ראשון ופזמון:

בִּסְתָו תָּמִיד בִּסְתָו בְּשֶׁקֶט וּדְמָמָה

יוֹצְאִים זִכְרוֹנוֹתַי עַל גַּב עָנָן קָטָן

וְהֵם שָטִּים לָהֶם מֵעַל הָאֲדָמָה

כְּדֵי לְהִתְבַּשֵּׂם מִכָּל נוֹפֵי הַזְּמַן

—-

וּכְמוֹ תָּמִיד בָּסְתָו אֲנִי נִפְרָד בְּצַעַר

מִקַּיִץ שֶׁעַכְשָׁו רוֹאִים אֶת קְצֵה סוֹפוֹ

וּבֵין עָלִים צְמֵאִים אֲנִי עוֹמֵד כְּמוֹ נַעַר

מַמְתִּין בְּסַקְרָנוּת לַחֹרֶף שֶׁיָּבוֹא

—-

אֲנִי זוֹכֵר תַּרְנְגוֹל כַּפָּרוֹת

צִפּוֹר קְטַנָּה עַל גַּג

מַלְאָכִים מְטַיְּלִים עַל קִירוֹת

מָָפָּה לְבָנָה בְּכָל חַג

יוסי היקר, מנוחתך עדן ת.נ.צ.ב.ה

ערב יום הכיפורים תשפ"ב, הבא עלינו לטובה, האזינו לקליפ, "אבינו מלכנו" (שיר), בביצועה של ברברה סטרייסנד, האחת והיחידה:

שנה טובה

שלוש שנות התנדבות: "אמץ עץ", רמת גן.

היה לנו האומץ להתנדב בשלב שתכנית ההתנדבות, "אמץ עץ", הייתה בגדר רעיון, הצעה לא ממש ברורה. יוזמה שאיש מאיתנו לא ממש ידע ולא יכול היה לשער מה ייצא ממנה ולאיזה טווח זמן נתנדב. באביב 2018 היינו צוות של עירוניים ש"יודעים הכל" חוץ מאשר לעבוד את האדמה, לטפח עצי נוי ופרי, לשתול פרחים, להנביט צמחים מייחור, גרעין או זרעים, לגדל עץ, שיח וכיו"ב. התנדבנו בלי להתחייב על טווח של זמן ואנחנו עדיין שם.

כדי לסבר את האוזן, במשתלת "אמץ עץ" (ספארי, רמת גן), גדלים כיום אלפי עצים, ולאחרונה הקמנו חממה ענקית שממנה אנו "שואבים" את העצים והשיחים של העתיד. נשמע פנטסטי. אני מסכימה. האמת היא שהעובדות והנתונים בשטח מדברים בעד עצמם. נדבקנו בחיידק החקלאות. מדי מספר חודשים אנחנו שמחים להעניק כמויות של עצים ושיחים, שהגיעו לפרקם, לגינות פרטיות ומוסדות חינוך, לקיבוצים ומושבים שהחורש שלהם ירד לטמיון בעקבות שריפות שהתלקחו בחודשי הקיץ החמים.

בתחילה היינו מאוד אופטימיים כאשר נוכחנו שאנו מקימים משתלה במו ידינו. חשבנו שכך נוכל להעשיר את עירנו, רמת גן, ברחובות מוצלים ושדרות של עצים. אבל כעבור שנה, כשהעצים הגיעו לפרקם והיה עלינו למצוא להם בית, התברר שהם אינם עומדים בתקן. נאמר לנו שעצי נוי, בעיקר, חייבים לעמוד בקריטריונים כמו גזע מרכזי זקוף, פירות שאינם נושרים היישר על ראשי העוברים ושבים ומהווים סכנת החלקה במדרכות, ובנוסף, לוודא שהסתעפות הענפים מהגזע תתחיל בנקודה של כמטר וחצי לפחות מעל הקרקע, כדי שיתאפשר מעבר מתחתם בלי להיתקל בענפים.

כל זה קשור למעקב אחר תהליך צמיחת העץ. ובמובן הבטיחותי העץ חייב לעמוד בתקן של הגבלת גובה הצמרת בקרבת קווי מתח חשמלי. רצוי גם שהעץ שיישתל במרחבי העיר יהיה חסון דיו ובעל שורשים שנאחזים היטב בקרקע, כך שלא יקרוס על הולכי רגל ומכוניות בזמן שאת העיר פוקדת סערת גשמים ורוחות. כמתנדבים, אנחנו עדיין בשלב של מתלמדים. לומדים על מזיקים, על עצים נשירים, על סוגי העצים המבוקשים, ועל עצים שקצב צמיחתם איטי, בינוני או מהיר.

כשנתיים מיום ההקמה הגענו למצב של רוויה. היינו חייבים לפנות עצים כדי למקם במשתלה עצים צעירים שעברו את שלב הגידול בחממה. אי לכך, הוחלט לארגן "חיסול מלאי" – ללא תשלום, במתכונת של "דרייב אין". מתכונת שדורשת תיאום ההגעה למשתלה, סיור המאפשר למעוניינים לבחור את העץ הרצוי, ועזרה בהעמסתם על הרכב הפרטי והמסחרי, בצירוף ברכת הדרך.

חיסול המלאי הראשון היה בשלהי קיץ 2019, לפני פרוץ הקורונה. רוב העצים נשתלו בקרחות שנוצרו עקב שריפות ענק, באזור זיכרון יעקב וקיבוץ הראל. זו הייתה חוויה מעצימה. זכינו לתודות ושבחים. בני טיפוחנו הגיעו גם לצפון הארץ ומרכזה בואך פאתי ירושלים. וחלק קטן נשלח גם לגינות קהילתיות, דוגמת גינה קהילתית פעמונים ברעננה, שקיבלה מאיתנו שקדיה, ועד היום החברים שם שומרים איתנו על קשר.

בגל הראשון והשני, בתחילת 2020, כאשר הספארי היה סגור למבקרים, יזמנו בשיתוף עם עיריית רמת גן ובהשתתפות ראש העיר, כרמל שאמה וסגנון עו"ד רועי ברזילי, חלוקה של מאות עצים לכל המעוניין. גייסנו סדרנים שמנעו התקהלות ושמרו על ריחוק חברתי. הקהל העצום שמר על סדר ונשמע להוראות. לשמחתנו מהמלאי שהיה מיועד למסירה לא נותר אף עץ או שיח בשטח. מה שמעודד במיוחד הוא שתוכנית ההתנדבות, "אמץ עץ" רמת גן, כבר הפכה למותג, לשם דבר בעיר ובסביבתה. מסתבר שרוח ההתנדבות מדבקת. מדי חצי שנה מצטרפים לתוכנית מתנדבים מהסביבה. הם זוכים לקבלת פנים חגיגית בנוכחות צוות המתנדבים ואחראית הגינון של הספארי, סיגל הדר.

העולם קטן, ואפשרויות ההתנדבות רבות. כמתנדבים, התחלנו מאפס. המשכנו בעקבות הקסם שמהלכים עלינו העצים הגדלים לנגד עינינו במשתלת "אמץ עץ" רמת גן, ואנחנו צוברים סיפוק רב מעבודת האדמה ומהתוצאות – עוד ועוד עצים פולטי חמצן וסופגי פחמן דו-חמצני נשתלים במרחב העירוני ומשפרים את איכות האוויר בעיר ובסביבתה.

אל תזלזלו בפרובוקציה

במאמר שפרסם ב"הארץ" יום אחרי הפגישה של נפתלי בנט עם הנשיא ביידן, תחת הכותרת [הפרובוקטיבית]: "קצין תחזוקה ראשי חוזר מביקור ראשון בוושינגטון", מבהיר העיתונאי גדעון לוי שראש ממשלתנו נפתלי בנט הוא לכל היותר מנהל טוב.   

ציטוט: "קצין תחזוקה ראשי של מדינת ישראל יחזור היום ארצה עם עוד הישג מוכח – הפגישה בבית הלבן עברה בשלום ואפילו הייתה מוצלחת". ובהמשך לוי מפרט, "בנט עמד יפה במשימתו. שום כישלון לא נרשם… הדקלומים הצפויים נישאו.. ההבטחות הגדולות הופרחו".

אנו זקוקים לפרובוקציות

ראשית, בלי פרובוקציות לא נעשה חושבים ולא נשאף ליותר. מדובר בפרובוקציות ברמת החברה והפרט, כאלו שמופיעות על גבי מסך הכסף, בתמונות צבעוניות כמובן, וגם פרובוקציות מילוליות ללא תמונות. אמני הפרובוקציה מושכים אש. זאת מטרתם. הם מוזמנים לראיונות בנישות אירוח טלוויזיוניות, ובשידורי רדיו פופולריים. הם מתייצבים מול המראיין, מגיבים בנונשלנטיות למאזינים לשידור: "מה, עשיתי משהו? אמרתי משהו חדש? מה זה העליהום הזה?". בסוף הם משיגים את המטרה ואנחנו נהנים מהאפטר אפקט של הפרובוקציה. אין מנגנוני הגנה יעילים מספיק שמסוגלים לדחוק הצידה את הפרובוקציה כך שלא נשים לב אליה. למרות שמדובר באותו מסר, בלבוש קצת שונה, למרות שמה שמסתתר מתחת לפרובוקציה דומה להפליא לסגנון ולחשיבה של יוצרה, ואפשר להוסיף עוד ועוד לרשימת ה"למרות", אנו נמשכים לפרובוקציה.

credit: canstockphoto.co.il

שנית, קריאת ההשכמה [הפרובוקטיבית] של לוי לנפתלי בנט מבהירה עד כמה ניהול הוא דבר טוב, בעיתוי הנכון. בעיתוי הנוכחי, מפגש ראשון בין בנט וביידן הקובע כיצד יתנהלו המפגשים הבאים, אנו נדרשים לחשוב על ההבדל בין מנהל ומנהיג. בין הפיגורה ששולטת במנגנון ביד רמה לבין הציפיות שאותה פיגורה תנהיג, תנווט, ותחשוב מחוץ לקופסא. הפרובוקציה גורמת לנו לחשוב.

פרובוקציה קטנה – גדולה

ניהול ראוי כולל אחריות להצלחת פרויקט תוך עמידה בלוח זמנים ותקציב; הוא מחייב רתימה של הצוות למטרה הנכספת. אפשר לראות בניהול עשייה לינארית, קו ישר העובר במבנה ארגוני ברור. גם בנט, לדעת לוי, ניחן ביכולות אלו, אך לא יותר מכך. המנהל הטוב בנט, מוודא שנקבל חיסון שלישי, שאחריו ישרור שקט בגזרת המגפה, לא יהיה סגר ושנת הלימודים אולי תיפתח כסדרה. בנט המנהל שואף לצמצום האלימות בחברה הערבית, ליחסי תן וקח בין שרי הממשלה, להעברת תקציב. אולי גם עזה תשתתק. ככל שהמשימות יבוצעו על הצד הטוב ביותר, ישרור שקט, ותגדל האהדה לבנט ולממשלה החדשה.

אז זה הדבר: פרובוקציה, קטנה ככל שתהיה, היא קריאת השכמה לכולנו. גירוי שידרוש מכולנו לשאול את עצמנו, הייתכן שהאשם טמון גם בנו, "היהודים הישראלים"? – כינוי [פרובוקטיבי נוסף] שלוי מדביק לכולנו. לוי אומר בעצם שנדמה לנו שההווה הוא בסך הכל מצוין. וזאת תחושה מוטעית ואף מזיקה, כיוון ש"אין כמו הסטטוס-קוו הזה כדי להנעים את זמנה של ישראל ולהמתיק את שנתה."  

יש תקווה

המעבר מתפקיד של "קצין תחזוקה" לתפקיד של מנהיג שמתמסר לניווט צאן מרעיתו הוא תהליך לא פשוט. אבל הבשורה הטובה היא שרוב התכונות הנדרשות לשם כך הן כמו שרירים שניתן לפתח. עד כה בנט הוכיח כח עמידה ושליטה בביצה הפוליטית המסוכסכת שלנו. חזקה עליו שיידע להנהיג את המדינה, אם ירצה.

להנהיג פירושו, בתמצית, הרבה פחות שליטה והרבה יותר הנעה ויצירת מוטיבציה. זו רתימה ממריצה ומחזקת ששמה את האגו בצד. מנהיגות דורשת חשיבה מחוץ לקופסה כדרך חיים, ובמיוחד – הכרה בכך שהמציאות אינה הדבר הנכון והסופי בשום רגע.  

האמירה של הנשיא ביידן, "נלך קודם כל בדרכים של דיפלומטיה" משולה לכפפה שנזרקה לכיוונו של בנט. הפרשנות אומרת שאמירה זו של ביידן נועדה לסדוק את הקונצפציה המקובלת הנשלפת מהכובע חדשות לבקרים, שלפיה "מה שלא הולך בכח, הולך בעוד יותר כח". גיבוי לכך הוא הסיפא של מאמר המערכת בהארץ (29.8): "ההצהרה (של בנט) כי ישראל לא תספח שטחים, אינה יכולה להחליף את הצורך הדחוף במהלכים אקטיביים, שיכללו מו"מ עם מחמוד עבאס, שיקום עזה, בלימת ההשתלטות על אדמות ומבנים של פלסטינים ויצירת אופק מדיני שבלעדיו אין תוחלת לביטחונה ולעתידה של ישראל". שר הביטחון נשלח כבר למשימה. האם יעלה בידו לשכנע את אבו מאזן שפנינו מועדות לטוב ושכוונותינו כנות? שאפשר לחיות בהרמוניה לפי התנאים שלנו? האם ממשלת השינוי מחליפה את הדיסקט השחוק ש"אין עם מי לדבר"? יש לבנט סיכוי להתקדם מ"איש תחזוקה ראשי" למנהיג. פרובוקציות רק יביאו לו תועלת.

כוחו של נרטיב אידיאולוגי – אפגניסטן

מדוע כשלה מעצמת העל הצבאית האמריקנית באפגניסטן? ביטוי עממי אומר "מה שלא הולך בכח הולך במוח". כוחה הצבאי של ארה"ב נכשל בכל הנוגע לכינון ממשל יציב באפגניסטן. הטליבאן תפסו את השלטון כמעט ללא התנגדות מבפנים. מצד אחד, האפגנים עייפו ממצב של מלחמה ממושכת. מצד שני, הטליבאן עמלו רבות על החדרה רחבת היקף של אמונה בנרטיב אידיאולוגי: "המנהיגות האפגנית מושחתת".

****

המהירות והיעילות שבה הצליחו כוחות הטליבאן להשלים כיבוש חלק נכבד מאפגניסטן, כמו גם  הקריסה המהירה של הממשל האפגני, עוררו ביקורת על החלטת הנשיא ג'ו ביידן להביא את נוכחותה הצבאית של ארה"ב באפגניסטן לסיומה ולתכנן את הנסיגה מבחינה לוגיסטית.

למרות שהביקורת מוצדקת במידת מה, היא לא ממש לעניין. כך טוען פרופ' אריה פרליגר (Arie Perliger), חוקר ישראלי לשעבר, מומחה לקונפליקטים ותנועות טרור. פרליגר מספר שמניסיונו המחקרי לאורך השנים, "האסטרטגיה שניהלה ארצות הברית במלחמת עשרים שנה באפגניסטן נגועה בבעיות בסיסיות ומהותיות". לטענתו, הכאוס הנוכחי הוא רק הביטוי האחרון שלהן, כאשר מקור הבעיות טמון בגישה שלפיה "השתלטות צבאית על שטחי מדינה תדכא אידיאולוגיות ותנועות קיצוניות בינלאומיות, באפגניסטן ובמקומות אחרים".

סיכוי דל לבניית אומה באמצעות משטר צבאי – המעורבות הצבאית של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק הייתה מוצדקת בתחילה, כצורך לסלק איומים ביטחוניים לאומיים חמורים מיידיים: אל-קאעידה והחשש  מנשק להשמדה המונית.

מה שקרה בהמשך נבע מגישה מוטעית, ונכשל. היעדים שנועדו לטווח הקצר הוחלפו תוך זמן קצר במטרה ארוכת טווח: מניעת איום עתידי על מדינות אלה, לרבות איום של קבוצות קיצוניות חדשות. בפועל, כיבוש שתי המדינות, אפגניסטן ועיראק, והניסיון לספק לשתיהן יציבות וביטחון, כך שתהיינה מסוגלות להקים ממשלות משלהן, הוכחה כחשיבה מוטעית.

PERESTROIKA – Credit: Wikipedia

המשוואה שלפיה כינון דמוקרטיה במדינות זרות כבושות הוא דרך יעילה ומוצדקת מבחינה מוסרית לשיקום הביטחון והיציבות, מוטלת בספק לאור ההתרחשויות האחרונות.  הפרסטרויקה בברית המועצות לשעבר בשלהיי המאה העשרים, היא דוגמה לרפורמה פוליטית מצליחה שצמחה מלמטה (grassroots politics), מתוך העם והתרבות הפוליטית המקומית. במקרה הספציפי של אפגניסטן, ארגונים בינלאומיים, כמו האו"ם, לצד מלכ"רים וסוכנויות סיוע עצמאיות, הוציאו מיליוני דולרים והשקיעו שעות עבודה רבות בניסיון לכונן דמוקרטיה, לנסח חוקה, ומנשר זכויות, ובאופן כללי, בניסיון לבנות חברה פוליטית חדשה. בפועל, ההיסטוריה של התערבויות צבאיות באזורים כגון הגדה המערבית, עזה, לבנון, סומליה ועיראק מראה שכאשר מנהיגים מקומיים תלויים בכוחות צבא זרים כדי לשמור על השלטון, קשה לזכות בלגיטימציה עממית או לשלוט ביעילות ולבנות זהות לאומית משותפת. אין פלא שהשלטון האפגני נפל שדוד לרגלי הטליבאן.

הסכסוך באפגניסטן כמו גם בשטחים כבושים אחרים בעולם, לא מתייחס רק ל"מי שולט באילו שטחים", אלא לשאלה "הנרטיב של מי מהצדדים הוא המשפיע ביותר".

כוחות צבא הפזורים בשטח אינם יעילים בבניית אומה או בטיפוח ערכי דמוקרטיה. הם גם אינם יעילים בלוחמה בקרב על נרטיבים. שני עשורים של עליונות צבאית מערבית באפגניסטן לא הצליחו לעקור את הנרטיב האידיאולוגי של הטליבאן המגדיר את "אופיים המושחת של מנהיגים אפגנים ובני בריתם ובגידתם במסורות ובשיטות האסלאם". בנוסף, עליונות צבאית לא הצליחה לחזק סנטימנט לאומי מאוחד מספיק כדי לשחוק את הקשר השבטי, קשר שהטליבאן ידעו לנצל באופן די מוצלח.

לקחים

נוכחותה הממושכת של ארה"ב באפגניסטן לא הצליחה לכונן במדינה מבנה פוליטי קוהרנטי בר קיימא, הנסמך על לגיטימציה עממית. ניסיון זה, וניסיונות דומים לו במדינות ובנסיבות אחרות, מלמדים שתהיה זאת טעות גסה לקוות שנוכחות ממושכת של כוחות צבא תצליח להוביל שינוי פנים מדיני משמעותי.

תנועות פוליטיות מקומיות המבקשות לכונן דמוקרטיה וחירויות אזרחיות – באפגניסטן או במקומות אחרים – עשויות אמנם להפיק תועלת מתמיכה חיצונית אמריקאית, אבל לא תצמח תועלת משמעותית מכוח צבאי. יתרה מזו, כאשר כופים על חברה לאמץ עקרונות דמוקרטיים, התוצאה עלולה להיות חוסר יציבות פוליטית, קונפליקט והידרדרות הביטחון האזרחי.

מעורבות צבאית צריכה להתמקד ביעדים צבאיים, ולא להתפרס על פני תחומים פוליטיים או חברתיים. מהיכרותי המחקרית רבת השנים עם כוח האמונה בנרטיבים פוליטיים, צר לי לסכם באמירה שכח צבאי לא יצלח בהשגת מטרות מדיניות, כמו בניית אומה, כאשר הוא פועל בנסיבות של נרטיב אידיאולוגי מושרש.

מקור:

מדוע נכשלה מעצמת העל הצבאית באפגניסטן?

השראה, אהבה ומה שביניהם

הסיפור היחיד מאת ג'וליאן בארנס. הוצאת מודן. תרגמה: מיכל אלפון. 242 עמ'.

הסיפור היחיד. קרדיט: סימניה

זמן רב לאחר שסיימתי לקרא את הסיפור היחיד מאת ג'וליאן בארנס, סופר בריטי ותיק בעל סגנון כתיבה ייחודי, אהוב ומוערץ ברחבי העולם האנגלו-סקסי – צפה ועלתה בי תהייה: לאיזו תובנה מוביל בארנס את הקוראים, מהי מטרת הספר, אם יש כזאת?

לגיטימי, לדעתי, להרהר לא רק באיכות הספר ובעניין שהוא מעורר בקוראים. בארנס הרי ידוע כמי שהחל את הקריירה הספרותית שלו בעודו צעיר וחסר ניסיון בעולם ההוצאה לאור. הוא כמעט זנח את חלומו להיות סופר עד אשר הוצע לו לפרסם את ספרו הראשון לאחר דחיות רבות על ידי הוצאות לאור שאליהן פנה. התמזל מזלו, וספרו הראשון זכה להתקבל כמועמד לפרסום, וגם אז הוא נדרש לתיקונים רבים שלא עם כולם הוא הסכים. עקשנות של יוצר. אולי בשל כשרונו ואולי בשל עקשנותו האינהרנטית, לאחר שהתפרסם ספרו הראשון הסכר נפרץ. רעיונות צצו בראשו כאשר בבסיסם הרקע הבריטי שלו, חקר סביבתו החברתית, ביקורת על אי אלו מסורות חברתיות ואפיונים בריטיים מובהקים. הקוראים אהבו את איכות ספריו שרובם עוררו בהם עניין.

כל זה ידוע וגלוי. בארנס עצמו מודה בכך בראיונותיו למדיה. ובכל זאת, איך צץ ועלה סיפור על רומן בין בחור בן תשע עשרה לאשת איש ואם לבנות בוגרות, כשהנער יודע שהיא מבוגרת ממנו, נשואה ואם. אישה שגילה נושק לחמישים שנה. איך קרה שמשחק טניס אחד בחופשה מהאוניברסיטה הוליד את הקשר ביניהם. איזה חידוש יש כאן?

העניין המרכזי בספר הוא אהבה. אחדד עוד יותר, אהבה בשנות השישים בחברה די שמרנית, כפי שנהוג לחשוב, שכל מערכת יחסים בין אישה לגבר נבדקת על ידה בזכוכית מגדלת, שמא יש בָּקשר בין השניים מָשהו "לא כשר" חברתית. שמא יש ביחסים ביניהם מָשהו שמצדיק סילוקם של השניים ממועדון הטניס. אגב, לאישה הבוגרת היה מה להפסיד בכך. היא הייתה שחקנית מיומנת ומוכשרת, מוותיקי המועדון, והוא, טניסאי ממוצע בעל קואורדינציה טבעית להדיפת כדור. בערך כמו שחקני המטקות על שפת הים, מתלמדים שחלקם הופכים למקצוענים.

ההשראה ומטרת הספר

לדעת רבים, ובמיוחד קוראים וסופרים מיטיבי לכת, אין מנוס מהשראה. כולנו חיים בסינתזה. אפופים מידע שברצוננו או שלא ברצוננו – מגיע אלינו ישירות או דרך הדלת האחורית. בזאת נוכחתי כאשר ביקרתי לאחרונה בתערוכת "הנשף" במוזיאון העיצוב בחולון. לכל פריט הוצמד הסבר וברובם נכתב "העיצוב בהשראת…". משמע, שהשראה איננה רק מעשה לגיטימי אלא בהחלט גורם צפוי.

אחרי כל זאת, מותר לנו להניח שהסיפור היחיד, ספרו החדש של בארנס, ספג השראה מהספרות שהכיר, ובמיוחד מהסופר הצרפתי גוסטב פלובר, כשם שספג ממנו השראה לספרו התוכי של פלובר. האישה המבוגרת ב"הסיפור היחיד" של בארנס מייצגת את דמותה של מאדאם ארנו, ואילו הנער מאוד מזכיר את פרדריק מורו. לאמירה זאת צריך להוסיף שבסוף, אלו הן דמויות אוניברסליות טיפוסיות. המהפכות של 1848 בספר העוסק בפלובר מוצאות את ביטוין במהפכות של שנות ה- 60, במיוחד המהפכה בתחום יחסי המין. לכאן שייכות כמובן שמועת על שערוריות המין בצמרת הממשל הבריטי של תחילת שנות ה- 60.

פלובר הכריז שכסופר ברצונו לחקור את ההיסטוריה המוסרית של בני דורו, להציג לראווה את מה שהוא טען, שכל הדיבורים על יחסי מין ותאוות המין המיוחסים לצרפתים הם עורבא פרח. בארנס החליט כנראה לפעול באותו כיוון. להציג לראווה את מה שבאמת קיים מאחורי הסיסמאות וההתלחשויות של בני דור  שנות ה- 60 בבריטניה.

למסקנה זאת כל אחד יכול להגיע תוך כדי קריאת הספר "הסיפור היחיד". זהו סיפור פסימי, אפשר לומר שהוא סאטירה המציגה את המציאות אחרת לגמרי ממה שהקוראים מצפים למצוא בספר. אם חשבתם לרגע שמדובר בסיפור אהבה בוסרי שהארוטיקה שולטת בכל עמוד מעמודי הספר, הרי שמהר מאוד תתבדו. חפירה יסודית של בארנס במה שהתרחש שומטת את הבסיס לא רק מהציפיות למצוא בספר מין וארוטיקה. היא פשוט חושפת את האמת החברתית שעליה נבנו תילי תילים של רכילויות ופנטזיות. ובזאת משיג הספר את מטרתו.