ארכיון מחבר: תרצה הכטר

קוריאנים ביפן: זאיניצ'י

כמו צעירים רבים מבני ארצה שהגיעו עם משפחותיהם לארצות הברית, גם מין ג'ין לי לא הייתה מודעת כלל להיסטוריה העגומה של בני ארצה הקוריאנים החיים ביפן. הייתה זאת יד המקרה בלבד שהובילה אותה לכך. היא שמעה סיפור מטלטל על בני עמה, סיפור ה"זאיניצ'י". ספר פרי עטה, פצ'ינקו, פותח צוהר לגורלו של עם שמזה דורות , מאז תחילת המאה ה-20, חווה חיי השפׇּלה ואי שיוויון מחפיר במקום מושבו, יפן.

שנים של מחקר ואלפי ראיונות עם קוריאנים החיים ביפן בעת הזאת, הולידו פרויקט ספרותי מן המעלה ראשונה – פצ'ינקו  (446 עמ'), מאת מין ג'ין לי, סופרת ממוצא קוריאני שמלאו לה שבע כאשר משפחתה הגרה מסאול לארצות הברית. הספר תורגם לעברית (אורה דנקנר) ופורסם על ידי הוצאת שוקן (2018). כתיבת ספר ופרסומו היוו בעיני מין ג'ין לי יעד שאין לוותר עליו. הצורך לפרסם דברים שפשוט נעלמים מתחת לרדאר, כגון העובדה שגם שחרור המולדת לא פתר את בעיית האפליה נגד הקוריאנים ביפן והגזענות כלפיהם, הפכו למשימת חייה של הסופרת.

הרומן פצ'ינקו מגולל את תולדותיה של מובלעת קוריאנית שנוצרה ביפן בתחילת המאה ה-20, בעקבות הסכם סיפוח בין ראש ממשלת קוריאה לבין המושל היפני של קוריאה, בשמו של קיסר יפן (29.8.1910). סיפוח חצי האי קוריאה על ידי יפן יצר צורת ממשל חדשה בקוריאה, שעיקרה ממשלת בובות. המושל שלט בקוריאה כשהוא כפוף לחלוטין למרותו של הקיסר היפני וקיבל הוראות מטוקיו. ההסכם נחשב עד היום בקוריאה כהסכם משפיל מאין כמותו. וכיוון שנחתם ב"שנת הכלב" לפי לוח השנה הקוריאני, הוא זכה לכינוי, "ההשפלה הלאומית בשנת הכלב". התאריך שבו נחתם ההסכם מסומן בלוח הקוריאני כ"יום ההשפלה הלאומי".

אזרחי קוריאה שהיגרו ליפן אחרי הסכם הסיפוח קיוו שבכך יקיץ הקץ על תלאות חייהם. בפועל הם סבלו מאפליה ואי שוויון מחפיר. חרפת הרעב אמנם נותרה מאחוריהם, בקוריאה. אבל בד בבד ביפן לא שכחו להם את מוצאם. חלפו מספר דורות מאז אבל הם נחשבים עדיין כקוריאנים אתנייםרובם חווים במהלך חייהם מצבים של השפלה אישית וקהילתית, הם מגונים, נלעגים וכפופים לגחמותיהם של היפנים ביפן. יש לציין כי גם אחרי שהקיץ הקץ על השליטה היפנית בקוריאה, בעקבות כניעתה של יפן לבעלות הברית בתום מלחמת העולם השנייה (15 אוגוסט 1945), אותם מהגרים קוריאנים וצאצאיהם עדיין נחשבים כקבוצה אתנית נחותה.

פצ'ינקו

כאזרחית אמריקאית, הייתה למין ג'ין לי ילדות נעימה בחיק משפחה חמה ומבוססת כלכלית. בני המשפחה השתלבו היטב במעמד הבינוני בארה"ב. איש מהם לא העלה על דעתו שמוצאו המשפחתי עלול להוות מכשול כלשהו עבורו בארצות הברית, בוודאי לא מכשול חברתי וכלכלי. באין סיבה נראית לעין להתעמק באופן מיוחד בהיסטוריה רחוקה של המשפחה, עצם החשיפה המקרית של מין ג'ין לי לסיפור האמיתי, הציבה אותה על פרשת דרכים בחיי הקריירה שלה. החשיפה המקרית להיסטוריה העגומה של הקוריאנים ביפן במאה העשרים, בהרצאה מפיו של היסטוריון באוניברסיטת ייל, הולידה פרויקט חשוב לא רק עבור קוריאנים החיים ביפן אלא כל מי שהספר תורגם לשפת עמו ויכול ללמוד ממנו מה פירושו להיות קרבן של עם כובש. בהרצאתו באוניברסיטת ייל ההיסטוריון גולל פרטים על אפליה בין תלמידי חטיבת ביניים ביפן. אחד התלמידים, צאצא למשפחת מהגרים מקוריאה, הושפל על ידי בני כיתתו במילות קללה שנכתבו בעמוד האחרון של ספר המחזור  שלו. ההלם והכאב הכו בו עד כי הגיב מידית בקפיצה אל מותו מגג בניין. המרצה הודה שאינו מסוגל לשכוח את הסיפור הטרגי.

כל זה התרחש ב- 1990, וב- 1996, כאשר מין ג'ין לי הייתה כבר סטודנטית בקולג'  היא קיבלה החלטה להעלות על הכתב פרטים היסטוריים על אפליה והשפלת בני עמה ביפן, מאז הסיפוח, בתחילת המאה ה-20.

אחרי מספר ניסיונות כושלים לחשוף פרטים ולגולל את האמת ברומן ספרותי, ההצלחה האירה פנים למין ג'ין לי. תחילה עם פרסום הסיפור, "מולדת", ב"מיזורי ריוויו" ב- 2002. ב"מולדת" התמקדה הסופרת בסיפורו של ילד קוריאני שביום הולדתו נלקחות ממנו טביעות אצבעות ורק אז הוא זוכה ב"מעמד של תושב זר" (זאיניצ'י) ביפן. סיפור דמיוני נוסף שלה נכתב בהשראת המקרה הטרגי שהובא לידיעתה על ידי ההיסטוריון מאוניברסיטת ייל.

שני הפרסומים זיכו את מין ג'ין לי במלגת כתיבה מטעם הקרן לאמנויות של ניו יורק. כעת היא שקדה על הרחבת הידע שלה בכל הנוגע לרקע החברתי/היסטורי של הקוריאנים ביפן במאה העשרים. ככל שהמשיכה בעיסוקה היא גילתה שזאת חבית ללא תחתית. היא לא אמרה נואש והמשיכה בכל הכוח לחפש פרטים אותנטיים על חייהם העלובים של קוריאנים אתניים ביפן שהושמו ללעג, שהוכחשו ונמחקו חלקית מהזיכרון ומדפי ההיסטוריה.

מוקד העלילה של פצ'ינקו, הוא מהלך חייהן של נשים ממשפחה אחת ממוצא קוריאני, לאורך ארבעה דורות. נשים שבזכות נחישותן ותושייתן, משפחתן שרדה במשך עשרות שנים כקוריאנים-יפנים. לאורך הרומן כולו, הקורא נחשף לשימושי הלשון השכיחים בהתייחסותם של יפנים לקוריאנים בני ארצם, שכך הם הנציחו את מצבם הנחות של הקוריאנים האתניים. אחד הסמלים הלשוניים בעלי הקונוטציה השלילית הוא לכאורה, קוד לשוני, zainichi, זאיניצ'י, שמשמעותו המקורית המילונית היא "אזרח זר המתגורר ביפן דרך קבע". אולם כאמור, הביטוי נטען חיש מהר בקונוטציה שלילית והפך לסמל, ביטוי גנאי המפלה את  הקוריאנים האתניים ביפן.

מין ג'ין לי נדהמה, הדבר נשמע לה חסר הגיון. בעת המחקר שערכה היא הייתה מודעת היטב לעובדה שביפן מתגוררים בני דור שלישי, רביעי וחמישי של הקוריאנים שהיגרו ליפן בתחילת המאה העשרים (ביפן חיים כיום כ-600,000 קוריאנים אתניים). ואם לא די בכך, רבים מבין אלו קיבלו אזרחות יפנית. אחרים אף התחתנו עם יפנים, וקוריאנים נוספים עדיין שומרים באופן חלקי על המסורת שלהם. על אף כל זאת החשש מפני אפליה גוררת עד היום רבים מצאצאי הקוריאנים האתניים להימנע מלחשוף את שורשיהם הקוריאנים, אף שזהותם האתנית מופיעה במסמכי הזיהוי וברישומים הממשלתיים.

פריצת הדרך של מין ג'ין לי בנוגע למחקר וכתיבת הספר, גם היא התרחשה במקרה, כאשר בעלה קיבל הצעת עבודה בטוקיו ב- 2007 ושניהם עברו לטוקיו. שם התאפשר למין ג'ין לי לראיין רבבות קוריאנים. ככל שמעגל הראיונות הלך והתרחב התברר למין ג'ין לי שבמעמד פנים-אל-פנים, נחשף עוד משהו, גדול יותר. התברר שאין המדובר ב"סתם קרבן ותו לא". הראיונות חשפו את מלא רוחב היריעה ומורכבותה של האפליה.

במובן המעשי הבסיסי, ביפן של ימינו עדיין קשה לקוריאנים מדור ההמשך להתפרנס ממקצועות פופולריים בקרב היפנים. ולכאן שייך כותר הספר "פצ'ינקו", כלומר, כדי לחיות ולהתקיים בכבוד מה שמושך רבים מהקוריאנים ביפן הוא פרנסה בעסקי ההימורים והקזינו ובעיקר מכונות המזל – הפצ'ינקו . יפנים לא יצטרפו בגלוי למצבת עובדי עסקי ההימורים אבל יחד עם זאת הם גם אינם מדירים רגליהם ממשחקי מזל. הקוריאנים שספגו לעג בדרך כלל בכל עיסוק שממנו התפרנסו, זוכים עד היום לקיתונות של בוז גם כעובדי הפצ'ינקו ולעתים קרובות הם אף נחשדים כשייכים למאפיה, ארגוני הפשע ביפן -היאקוזה Yakuza.

פצ'ינקו הוא הישג לסופרת שהלכה בעקבות צו מצפונה והזדהתה עם בני עמה וסיפור חייהם מאז תחילת המאה ה-20. מין ג'ין לי נחשבת כסופרת-חוקרת שהעזה לעשות מעשה. רבים מבני עמה ומובלעות אתניות אחרות העוברות משברים דומים במדינות הקולטות אותם, מעריכים אותה על כך. פצ'ינקו זיכה את מין ג'ין לי בפרס הלאומי לספרות בארה"ב לשנת 2017, מטעם הקרן הלאומית לפרסים והוא תורגם לשפות רבות.

 

 

 

מדוע נקראת מלחמת יום הכיפורים כך?

במהלך השנים נשמר הכינוי "מלחמת יום הכיפורים", למלחמה שפרצה ב- 6 באוקטובר 1973. הכינוי קיבל מעמד רשמי בישראל ובמקומות שונים בעולם. וכמו תמיד עולה השאלה: מי טבע את השם וכיצד הפך לשמה הרשמי של מלחמת אוקטובר 73', האם היו כינויים מתחרים למלחמה זאת, ומדוע לא זכו למעמד רשמי?

********

במחקר שערכתי ושפורסם בספר "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס" (2014), הצגתי candleמבחר דימויים שהוצמדו למלחמה שפרצה ב-6 אוקטובר 73, בימים הראשונים שלה, כאשר הובאה לידיעת הציבור בנאומים רשמיים של בכירי צה"ל והמערכת הפוליטית.

אחד הדימויים שנעשה שכיח עם פרוץ המלחמה, היה "מלחמת יום הדין":

שר הביטחון משה דיין, היה הראשון שבחר להתייחס למלחמה בסגנון זה. מטבע הדברים, הוא העדיף להשרות בחזית ובעורף תחושה אופטימית. כידוע, לפי המסורת היהודית ביום הכיפורים נקבע גזר דינו של אדם לחובה או לזכות, ומנהג הבריות הוא לאחל זה לזה, "חתימה טובה"; "שייגזר דינך לזכות". במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, שהתקיימה למחרת פרוץ המלחמה בתל אביב, אמר דיין: "… בסיני איבדנו מספר עמדות ויש אבדות לכוחות צה"ל, אך לאויב נגרמו אבדות רבות… הקרבות קשים אך ייגמרו בחתימה טובה".

גם בקרב שורות צה"ל נעשה שימוש בדימוי – "מלחמת יום הדין". עם פרוץ המלחמה נדמה היה שזה הכינוי הרשמי שהעניקו מפקדיו הבכירים של צה"ל למלחמה. הוא שובץ בנאומו הראשון של הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר, ששודר לאומה עם פרוץ המלחמה, והיה שכיח בכתבות וסיפורי הגבורה שהופיעו בחלק מהעלונים תחת הכותרת "סיפורי יום הדין".

דימוי מתחרה שהיה שכיח בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה היה: "מלחמת מעטים מול רבים"

הדימוי "מלחמת מעטים מול רבים", נרמז בתדירות גבוהה בהתבטאויות של בכירי צה"ל, שהופצו באמצעות עלונים, כמו דף לחייל, פקודות יום, דפי קרב ודפי הסברה. לדוגמא: בדף לחייל, עלון שחולק לחיילים בחזית, דובר ביום השלישי למלחמה על, "גילויי גבורה של מעטים נגד רבים." (דף לחייל , 8.10.1973); ובמועד מאוחר הרבה יותר, הדימוי "מעטים מול נחשולי פלדה ואש." – הופיע בפקודת-יום ליום גייסות השריון (29.10.1973). ובאותה פקודת-יום נאמר גם, "אתם, אשר ניצבתם מעטים מול רבים, בין ישראל ובין מבקשי נפשה." התבטאויות דומות הופיעו גם בדף קרב של מׅפְקדת האוגדה 15.10.1973)) ובהנחיות ההסברה למפקד מיום 7 באוקטובר 73', בׇהקבלה שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת תש"ח, "לבדנו. כמו תמיד, כמו ב- 1948." וגם בהשוואת אחדותם של ה"מעטים" מול האויב, במלחמת "ששת הימים", כך: "כמו במלחמת ששת הימים מתגלה העם במלא תפארתו נכון לכל." (7.10.1973).

הדימוי "מלחמה כבדת דמים" שימש את שר הביטחון, משה דיין, ביום השלישי למלחמה.

Golda Meir and Moshe Dayan (photo credit REUTERS)

photo Credit: REUTERS Golda Meir and Moshe Dayan 1973

אחרי שלושה ימים של מסרים אופטימיים שנועדו לחזק את המורל בחזית, כאשר הציבור עדיין לא היה מודע לגודל האסון והמחדל, הכריז דיין שהמלחמה גבתה מחיר דמים רב בשלושה ימים. דיין השתמש בדימוי "מלחמה כבדת דמים" שהשרה תחושה פסימית. אבל חיילי צה"ל הצליחו מאותו יום והלאה ל"הפוך את הקערה על פיה" ולעבור ממצב של מגננה למערך של מתקפה. למרות זאת, יש לזכור שההצלחה גבתה מחיר גבוה של כ- 2,800 הרוגים.

בסיומה של המלחמה שפרצה ביום הכיפורים תשל"ד, היום החשוב ביותר בלוח העברי, היא קיבלה את שמה, "מלחמת יום הכיפורים". כפי הנראה משום שהוא מחבר בין "מלחמה" לבין "היום בלוח העברי " שבו נחרצים גורלות של בני אדם. ובמקרה זה, של עם ישראל כולו.

יוצא מכך, שהדימוי "מעטים מול רבים", שהיה שכיח בתרבות עוד בימי היישוב היהודי בישראל ובמלחמת תש"ח, והדימוי "מלחמת יום הדין", שמצמצם את טווח המשמעויות לאלו שבבסיסן מסר משפטי ואף דתי – שני דימויים אלו נותרו בשולי השיח ובמהלך הזמן נשכחו. כך גם הדימוי, "מלחמה כבדת דמים", המשדר מסר טרגי של שדה קטל.

לעומתם, "מלחמת יום הכיפורים", הוא שם שכולל בתוכו מסר נטול מטען שלילי מובהק: יום כיפורים. נהפוך הוא, המסר שלו היה ותמיד יהיה: קיים תמיד סיכוי לסוף טוב, לגזר דין זכאי.

יום כיפור בפריז

כשיהודי מגיע למדינה זרה לפני יום כיפור, כדאי שיצטייד בכתובות של בתי כנסת ויבקר בהם בערב יום כיפור, יישאר לתפילה ולשמיעת כל נדריי. ולהלן ההמלצה שלי לבתי כנסת,  שמבוססת על ביקורי האחרון בפריז.

לפני הנסיעה התקשרתי לחברה שמתמצאת היטב בבתי כנסת בפריז, וזו נתנה לי המלצה לכמה בתי כנסת ברובע היהודי. לחברתי יש משפחה ענפה בפריז והיא עצמה היסטוריונית שעבדה במחלקת ההיסטוריה של בית התפוצות. ההמלצה הייתה לבקר בשלושה בתי כנסת ספציפיים. חברתי הוסיפה שכדאי להיכנס לגדול מבין השלושה לתפילת כל נדריי – בית הכנסת הספרדי :Synagogue de la rue des Tournelles

הביקור שלנו בבית כנסת זה, המכונה גם "בית הכנסת הגדול", היה מלווה בחוויה בלתי צפויה. מרחוק כבר ניתן היה להבחין בכוחות אבטחה. אלו ערכו בדיקות קפדניות בכניסה הראשית לבית הכנסת, מה שגרם לתורים ארוכים וגם לכעסים. אנחנו היינו שני זוגות שהתקשו להבין צרפתית. אני עוד הצלחתי איכשהו להבין מה רוצים מאתנו. הם ביקשו פרטים אישיים, ואת המצלמות הגדולות נאלצנו להפקיד בכניסה.synagogue de tournelle

החוויה לא הסתיימה בכך. אני וחברתי עלינו ליציע המרווח והתבוננו מסביבנו. הקירות והתקרה עשויים פיתוחי עץ ובהם שקועים ויטראז'ים צבעוניים. הכל אומר פאר והדר. בית הכנסת התמלא במהירות למרות שהתפילות כלל לא נראו באופק. על הבמה התנהל משא ומתן שלא היה מובן לנו. משמאלי ישבה גברת צעירה, עם עיניים מלוכסנות. פניתי אליה בצרפתית (רצוצה) ושאלתי מה קורה. היא הסבירה לי שלפי הנוהג הקיים כאן, לפני התפילות מתקיימת "מכירה פומבית" של ה"כיבודים", כל מי שמעוניין לקבל תפקיד כלשהו – החל מקריאה בתורה וכלה בהכנסת ספר תורה לארון וכי"ב – יכול לקנות זאת בתנאים של מכירה פומבית. כשהסברתי לחברתי שהכל כשורה וכי זה הנוהג, שכנתי שמעה אותנו מדברות עברית והצטרפה לשיחה, אף היא בעברית. אילו רק ידעתי ! התברר לנו שהיא בת לאב תאילנדי ואם יהודייה, סיימה תואר ראשון באוניברסיטה העברית. לשאלתנו אם תמשיך להתגורר בישראל היא השיבה בשלילה, "כי אין כאן תרבות". היא זכתה במילגה ללימודי יידיש בסורבון. כך טענה. מכאן ואילך דיברנו עברית חופשי.

 

בית הכנסת הנוסף שביקרנו בו לאחר מכן, גם הוא ברובע היהודי,

 Synagogue de la place des vosgues –PENTAX Image

נקרא כיום Synagogue Charles Liché – הוא בית כנסת אשכנזי קונסרבטיבי, מאוד מפואר. צ'רלס ריש שעל שמו קרוי בית הכנסת, שרד את השואה ואת אושוויץ. לא נשארנו שם זמן רב. החום והדוחק העיקו עלינו ויצאנו החוצה.

המשכנו בדרכנו לבית כנסת שלישי ברובע היהודי:

Synagogue de la rue Pavee .     בית הכנסת הוקם עבור "אגודת הקהילות", אגודה של תשע קהיsynagogue rue da la pavee קהילות יהודיות רוסיות אורתודוכסיות. הבניין הוקם ב 1913 על ידי אמן הארט נובו, הארדיכל הקטור גוימארד. רבות נכתב על אסכולת הארט נובו ועל כך אין צורך להרחיב כאן. מה שכן, הייתה לנו חוויה יוצאת דופן. כשהתקרבנו לבית הכנסת, ולא היינו בטוחים שאכן זהו בית כנסת, ראינו שתי נשים בגיל העמידה. נשים צנועות ששתיהן הסתכלו עלינו בחשש רב. זה לא היה הדמיון שלנו. מאחר ובית הכנסת לא היה מאובטח, הן עמדו בחוץ כדי למנוע מזרים "לא רצויים" להיכנס פנימה. אגב: אין זה המקרה הראשון שבו בית כנסת לא נראה ככזה מבחוץ. גם בפרבר של אמשטרדם נתקלתי בבית כנסת שאינו מעיד על עצמו ככזה, ושהמתפללים בו בוחנים בעיניהם כל אדם זר שמתקרב. זאת המציאות ! לבסוף התקרבנו אל שתי הנשים והן שאלו (בצרפתית) מה רצוננו. סיפרתי שאנחנו תיירים מישראל ושאנו מבקשים להיכנס לבית הכנסת ביום הקדוש הזה. התגובה הייתה מידית. הן חייכו וקיבלו אותנו בכבוד רב. נכנסנו פנימה והשתתפנו בתפילות בנוסח אשכנז.

לסיכום: עשרות בתי כנסת פזורים בפריז . גם ברובע היהודי אפשר למצוא לא מעט מהם. לקראת יום כיפור, אם מי מכם נמצא בפריז ורוצה לטעום תפילות וכל נדריי בבית כנסת מקומי, קחו בחשבון את ההמלצה על שלושת בתי הכנסת שנמצאים ברובע היהודי. הביקור בהם מומלץ לא רק כיעד תיירותי אלא כמקום היסטורי שמלמד משהו על הקהילה היהודית בפריז, על הסגנון הספרדי המפואר ועל סגנון האר-נובו של בית הכנסת האורתודוכסי שאליו נוהרים מהגרים מרוסיה.

 

 

 

 

 

 

 

זה ייתכן, זה אפשרי – פרויקט "אמץ עץ" רמת גן

סיפור הצלחה על רוח התנדבות שתפסה את חבריי לפרויקט ואותי ללא הכנה מוקדמת. כיום אנו מציינים בסיפוק רב שעשינו את זה. התנדבנו והשתתפנו בהקמת משתלת עצים עירונית. משתלה פורחת ומשגשגת שעשתה היסטוריה ברמת גן.

IMG-20181005-WA0008

הכל התחיל אי-שם באביב 2018. קבוצה של תושבי רמת גן ואני בתוכם, סיימו קורס "מובילי בריאות וסביבה" שמתקיים בכל שנה מטעם מחלקת איכות הסביבה של העיר. הוצע לבוגרי הקורס להתנדב למען הקהילה בפרויקטים סביבתיים. אחד מהם הוא "אמץ עץ" – פרויקט התנדבותי חדשני, ייחודי לעיר רמת גן, במשתלת עצים המופעלת בחסות עיריית רמת גן והספארי ומיועדת לספק עצים וצל ברחבי העיר.

התמונה הראשונה שנגלתה לעיני המתנדבים בשטח המשתלה הייתה ערימה של קומפוסט פילים, וערימה נוספת, בשולי המשתלה, של מאות שתילי עצים. מרביתם נתרמו לעיריית רמת גן על ידי עיריית תל אביב המפעילה חווה חקלאית על גג דיזנגוף סנטר. השתילים היו נתונים בדליים שמידתם קטנה ומגובבים זה על גבי זה.

המתנדבים הם תושבי רמת גן שאכפת להם. הם הפכו לחלוצי הפרויקט. מבלי לדעת איך ומה עושים במשתלה, העבודה בשטח התקדמה תוך כדי הדרכה והמתנדבים זכו לטעום טעמה של עבודה חלוצית. הם הפכו שטח חקלאי למשתלה פורחת ומשגשגת ובה כאלף עצים. על-אף שחלקם עובדים במשרה מלאה ועושים לביתם, הם שמחים להתנדב למען הקהילה. אם תשאלו אותם, כל אחד מהם יספר לכם שהעבודה בשטח היא חוויה מיוחדת במינה ולא איזו אידיאולוגיה מופשטת. כולנו חשים כאן קירבה לאדמה ושמחים שניתנה לנו הזדמנות בלתי חוזרת לסייע בגידול עצים שיעניקו צל, יצבעו את העיר בירוק ויספגו כמויות גדולות של CO2 שנפלטות מרכבים הנוסעים בכבישי העיר.

ההתחלה לא הייתה שונה בהרבה מתהליך ה"עלייה לקרקע" של קיבוצים ויישובים חקלאיים בארץ. השיעור הראשון שמתנדבים אלו קיבלו התמקד בהעברת שתילים מדלי קטנטן לדלי גדול יותר, תוך ערבוב אדמה עם קומפוסט. בהחלט לא פשוט, ואפילו קצת מפרך.

IMG-20190606-WA0002

שלב "העבודה השחורה" חלף לו מזמן. מתקיימות כאן סדנאות קבועות שמעבירה אותן האחראית על כל הצמחייה בספארי, מומחית ובעלת יידע אינסופי בגידול עצים וצמחייה.

אלו עצים תפגשו כאן? עצי סיגלון, צאלון, ער אציל (עלי דפנה), אורן, ערבה בוכייה, צפצפה, אשל, חרוב, אלה, אלונים, שיטה קוצנית, תאנה, זית, רימון, דולב, שקד ואלת המסטיק.

בנטיעות ט"ו בשבט 2018 התקיים טקס מרשים ומרגש בפארק הלאומי ברמת גן, בהשתתפות כ- 400 ילדי העיר. ניטעו שם, לראשונה, כעשרים סיגלונים (Jacaranda) שגידלנו במשתלה. מתנדבי "אמץ עץ" היו נרגשים מהמראה. לא כל יום זוכים לראות ילדי גן ובי"ס יסודי, מצוידים באתים קצרים במיוחד ומסייעים בנטיעת עצים שגדלו בפרויקט חקלאי התנדבותי. העצים נקלטו יפה ובשנה הבאה יצמיחו פרחים עדינים בצבעי הלילך.

כשנתיים מאז השקת "אמץ עץ", כל המבקר בספארי ר"ג חולף על פני שלט גדול ומאיר עיניים הניצב בפתח המשתלה, וכל השאר הוא היסטוריה. המשתלה מתפקדת וקיימת כעובדה בשטח. גרעין מגובש של מתנדבים מתמידים להגיע למשתלה למשך מספר שעות בכל שבוע. כולנו מטפלים בעצים לפי הצורך ובהתאם להדרכה, ודואגים לצמיחתם התקינה. העבודה נעשית ברוח טובה ומתנדבים חדשים, שמצטרפים לקבוצה מדי פעם, "נדבקים" באווירת ההתנדבות והרוח החברית של הוותיקים.

 

 

מי צריך ביקורת ספרים ורשימות רבי-מכר?

נפלתם בפח של מבקרי הספרים ורשימות רבי המכר?

הבוקר שוב התברר לי שאין דבר מטעה יותר מביקורת ספרים. בצעירותי המעטתי בקריאה. בהשוואה לחברי וחברותיי שקראו בשקיקה, קראתי ספרים בודדים.  לא הרגשתי שחסר לי משהו. הבנות קראו רומנים ואני נחשבתי בעיניהן לסוג של עוף מוזר – לא נהיתי אחר סיפורים ורומנים אלא דבקתי בכל מאודי במדע המדויק. מהבגרות במגמה הביולוגית דרך ניסיון להשתלב בהיי-טק השתלבתי באופן מפתיע במדעי החברה והמחקר לדוקטורט היה ממש חציית גבול המפריד בין המדע המדויק ומדע שנחשב כ"לא מדויק". גם החשיבה שלי קיבלה גוון הוליסטי יותר ובד בבד התוודעתי ליופי שבקריאת ספרות. ניסיתי ז'אנרים כאלו ואחרים, קראתי מכל הבא ליד, תחילה בשתי שפות – אנגלית ועברית. וכשלמדתי צרפתית במכון הצרפתי בתל אביב, עשיתי ככל יכולתי לקרא ספרי מקור בצרפתית כמו ספריו של רומן גארי (שם העט של אמיל אז'אר). ספרות המקור באנגלית כללה כותרים מתוך אוסף הספרים של הבנזוג – אהבתי במיוחד את אגטה כריסטי, ואת הדמויות הבדיוניות שהופיעה בכל ספריו של סטנלי גרדנר, דלה סטריט ועורך הדין פרי מייסון, שמופיעים יחדיו בכל ספריו.

גיוון הוא שם המשחק

אני מגוונת את הקריאה ונמנעת ככל האפשר מעיון בביקורות ספרים. לעתים סקרנותי גוברת עליי עד כדי-כך שאחרי שקראתי ופרסמתי ביקורת על הכותר באתר "סימניה", אני בוחנת ביקורותיהם של קוראים שאת דעתם אני מוכנה לקרא, למרות הכל.

בזכות ההקפדה על ניטרליות

בזכות שפיטה של ספר לפי אמות מידה שכל כולן משקפות את טעמי ואישיותי שלי, קראתי ספרים שמאוד נהניתי מהם, החל מספרים "למיטיבי לכת" ורומנים וכלה בספרות מתח לגווניה השונים. את דעתי על מעמדה של ספרות מתח מקור וגם זו המתורגמת לעברית, כבר הבעתי כאן. גיליתי שכותרים שנושאים את התואר ספרות מתח (בלי לציין את הקטגוריה הספציפית) אינם זוכים להערצה יתרה בקרב קוראי העברית וזאת בלשון המעטה.

דב אלפון – לילה ארוך בפריז (2016)

בשנת 2016 דב אלפון, שהקריירה שלו עברה דרך עיתונאות ועריכה עיתונאית וספרותית, היה "קרבן" לביקורת (בעברית) המגחכת את ספרו הראשון, לילה ארוך בפריז, (בהוצאת כנרת זמורה ביתן). אלפון לא הסתפק בפרסום ספרו בישראל, בעברית. לפני כשנה החליט לבדוק מה חושב הקורא האירופאי והאמריקאי על ספרו. אלפון החליט לנסות לפרסם את ספרו בבריטניה. הוא מצא מו"ל ומתרגמת ונתן לדברים להתגלגל הלאה. לאחרונה התברר שספרו של אלפון, בתרגום לאנגלית, הוא בין המועמדים ברשימה הסופית לפרס בינלאומי של "כותבי ספרות פשע",   CWA – Criminal Writer's Association.

בראיון עם גואל פינטו בתכנית "גם כן תרבות", דב אלפון מפרט:

הספר "לילה ארוך בפריז" היה במשך מספר שבועות בין עשרת הראשונים ברשימת רבי המכר של הטיימס, בריטניה. בעוד שבארה"ב מכירים את המונח 8 מאתיים, בבריטניה מעטים שמעו על יחידת מודיעין זאת. ומה שקנה את לב ציבור הקוראים וצוות השופטים בבריטניה הוא כנראה העובדה שהספר כתוב בטון כמעט הומוריסטי. הספר איננו מוגש לקורא בשפה קרה ומנוכרת.

ומה חשבו קוראים מקומיים על ספרו של אלפון? רבים גיחכו וביטלו את הספר בגלל "חוסר הרצינות והעדר סגנון הולם של ספר מתח".

בעקבות ההצלחה בבריטניה, אלפון החליט להגיש מועמדות לפרס ספר מתח, העוסקים בפשע. הוא פנה לאגודה הבינלאומית של סופרי "ספרות הפשע הבינלאומית". נכון לרגע זה, הספר עלה לרשימה הסופית והנימוקים הם: דיאלוגים מבריקים, דמויות בלתי רגילות.

"תמציאו את עצמכם כל פעם מחדש" – דב אלפון

אישית, דב אלפון החליף קריירות במהלך חייו וכיום הוא מרגיש בשל לכתיבת ספרים. מה שלמד כעורך עיתון הארץ (בעיקר פוליטיקה ומאבקי כוח), נכנס גם כן לספר. אלפון איננו סופר צעיר שזה עתה פרסם את ספרו הראשון. נהפוך הוא. אלפון מציג עצמו כאישיות שידעה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש. זאת, אלפון מסביר, כדי "להימנע מלכתוב מלים שכבר כתבתי, או לחוש תחושות שכבר חשתי, או לעסוק בעיסוק שכבר מיציתי…"

לסיכום, ספרו של דב אלפון זכה להיכלל במקום מכובד ברשימת רבי המכר של הטיימס, בריטניה, ולהגיע לשלב הסופי של פרס בינלאומי לספרות פשע 2019. "לילה ארוך בפריז" ראה אור בבריטניה בכריכה רכה בהוצאת ספרים קטנה יחסית בלונדון, הוצאה שקיימת 45 שנה והוציאה לאור גם ספרות מתורגמת כמו ספריהם של  הרוקי מורקמי, ז'וז'ה סאראמאגו ואחרים …  בהצלחה!

מיזם חינוכי כלל עולמי למען סובלנות

משכימי קום בשבתות אשר שמים פעמיהם אל מסלולי הליכה לאורך קו החוף ובלב הפארקים היפים שבארצנו הקטנה, זוכים לשאוף אויר נקי ולנקות את הראש. לעתים נכונו להם הפתעות. אנחנו מגיעים לעתים קרובות אל נמל יפו וצועדים בטיילת משם עד מרכז פרס לשלום. היום חיכתה לנו הפתעה נעימה בתחום החינוך לסובלנות.

דווקא בתקופה זאת עם ההפגנות של יוצאי אתיופיה, ובלי להתחשב בסיבות שהביאו אותם עד הלום ושעליהן כתבתי באריכות לאחרונה, השבת יצא לנו לחזות במיזם חינוכי יוצא דופן, ששותפים לו עשרות אלפי תלמידים מרחבי העולם. המיזם החל לתפוס תאוצה לפני עשור, בפלורדיה ארה"ב. כדי שהציבור המבקר בנמל יפו יבין במה מדובר, מארגני תערוכת החוצות הזו הציבו פוסטר ענק ובו הסבר בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית – על המיזם חובק העולם שנקרא "שונים ביחד", ועל התערוכה המוצגת ברחבי הנמל שכל כולה הם פוסטרים ענקיים של ציורים שיצרו תלמידי בתי ספר יסודי בארץ. היוצרים ציירו את המושג "שונים ביחד",  ומתוך הציורים הרבים שתלמידי כיתות א'-ו' ברחבי הארץ שלחו לוועדה, נבחרו חלק שמאז 18.6.2019 הם מוצגים כפוסטרים ענקיים ברחבי נמל יפו.

שמתי לב שמעטים – אם בכלל – התעכבו ליד הפוסטרים. רבים פשוט חלפו להם על פני הציורים הענקיים בדרכם הלאה לארוחת בוקר בנמל או להליכה ברגל בטיילת. אולי בשעות מאוחרות יותר, כאשר השמש כבר אינה לוהטת, יהיו כאלו שיעמדו מול הפוסטרים ויתפעלו מהמסרים המשתקפים מהציורים ומהמילים שמופיעות על גבי חלק מהם עפ מסר של קבלת האחר.

הפסקאות הבאות לקוחות מהפוסטר המכריז על התערוכה :

שונים ביחד (18.6.2019-14.7.2019)

מציירים שונות מעודדים סובלנות

תערוכת הציורים המוצגת בנמל יפו – "שונים ביחד" – היא תוצר של פרויקט חינוכי אומנותי שמטרתו קידום ערכים של סובלנות, שוויון, קבלת האחר וקיום משותף במדינת ישראל.

הפרויקט הישראלי אשר פועל בארץ ביוזמתו של הרב מאיר עזרי, ראש מרכזי דניאל ליהדות מתקדמת, הוא שלוחה של המיזם Embracing our differences, שנוסד לפני למעלה מעשור בעיר סרסוטה שבפלורידה, ארה"ב. כיום משתתפים בו עשרות אלפי תלמידים מרחבי העולם.

היצירות המוצגות בתערוכה מלמדות אותנו שעל מנת לקבל את האחר, עלינו ללמוד קודם כל לקבל את עצמנו, ושמתוך קבלה עצמית זו נוכל לחגוג את השונות ואת הייחודיות של כל אחת ואחד מאיתנו.

אוצרת התערוכה: טל ישועה, סטודנטית לתואר שני באוריינות חזותית ואוצְרוּת, סמינר הקיבוצים.

 

כשהכל מסתיים והדברים מתבהרים

משפט מצויין שכל אחד מאיתנו חייב לאמץ. אני מתביישת ברגשות שחשתי בעת שהייתי תקועה בפקקי תנועה, כשכל רצוני היה שהנכדה תגיע לשיעור שחייה בזמן . הרי לא ייתכן להתעלם המדינה נוקטת אי-שיוויון כלפי קבוצות בגלל מוצאן. משהו מאוד רקוב אצלנו.

**********************

מקור: ATZUMA די לגזענות

המחאה של יוצאי אתיופיה הסתיימה. החוויה האישית שלי כ'קורבן המחאה', כפי שהתקשורת הגדירה אותי ואת כולנו, נבעה מפקקי התנועה שנוצרו מאזור הבורסה ברמת גן עד לרחוב דיזנגוף תל אביב, יום רביעי אחה"צ. כעת אני מתביישת בכך.

פרק א' – ביום רביעי האחרון הייתי אחראית להוציא נכדה מהגן ברבע לארבע ולהסיע אותה לשיעור שחייה ברבע לחמש באזור הבורסה ברמת גן. כולה נסיעה שאורכת חצי שעה לכל היותר, גם בפקקים של אחר הצהריים. כדי לא להיקלע לפקקים יצאתי מהבית לכיוון דיזנגוף בשעה שלוש אחה"צ. בדרך-לא-דרך הצלחתי להגיע בזמן לגן ולהסיע את הנכדה לשיעור שחייה שגם אליו הגענו ממש בזמן. התחושה שלי משעה שלוש עד רבע לחמש – כמעט שעתיים תמימות: הרגשתי כקרבן של פורעי חוק. התחושה התחזקה נוכח דיווחי התקשורת. למותר לציין שבשל הנוכחות של ילדה בת חמש במכונית, נמנעתי מלהביע בקול את מחאתי ורגשותיי השליליים נגד פורעי החוק ויוצרי הפקקים והשיבוש של מהלך החיים בתל אביב. החזקתי הכל בלב.

פרק ב' – אני מאזינה לתכנית בשידור חי ב"כאן רשת ב'", בשבת לפני הצהרים. המראיין מציג שאלות בפני המרואיין בנוגע לדמיון בין מחאת יוצאי צפון-אפריקה במה שזכור כ"אירועי ואדי סאליב" (1959), לבין מחאת יוצאי אתיופיה (שנות האלפיים). שתי המחאות הן יוזמה של קבוצות בני אדם הומוגניות שטוענות לקיפוח מצד ההגמוניה. הגמוניה במובן הסוציו-כלכלי-פוליטי, שכבה של בני אדם שקובעת את כלי המשחק ומכפיפה את כל השאר לתכתיביה. שתי קבוצות המחאה הביעו את מחאתם כנגד קיפוח מתמשך ובלתי מוצדק של הממסד כלפיהם.

פרק ג' –מרואיין עולה לשידור ומדבר על ההשוואה בין שני המקרים ושתי הקבוצות אשר חיות בתוכנו. הוא מציין שבשני המקרים, מאשימים את הקרבן עצמו במה שקורה לו.  המראיין מציין שבאותה עת, אירועי ואדי סאליב, זומנה ישיבת ממשלה דחופה ולוי אשכול מילא את מקומו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון. הוא הכריז שהאירועים מחזקים את דעתו הקודמת בדבר הצורך ב"עלייה סלקטיבית". בן גוריון דגל בהקמת ועדות חקירה ובמקרה של אירועי ואדי סאליב, וכך הוקמה ועדת חקירה – "ועדת עציוני" (1959). הועדה בחנה את התנהגות המשטרה כלפי המפגינים ונקבע שלא ניתן למצוא פגם בהתנהלות המשטרה כלפיהם. מאוחר יותר, ראש הממשלה גולדה מאיר התבטאה כך, "הם לא נחמדים", וכך הגדירה לציבור את אופיים של יוצאי צפון אפריקה ומחאתם הלא-מוצדקת נגד הממסד (כאילו אין קיפוח של מפא"י, ההסתדרות ועוד). אז מה כל זאת שונה במקרה של האתיופים? איזה יתרון יש להם? מפגיני ואדי סאליב לא יכלו להוכיח שהמדינה נגועה בגזענות. ראשית לכל בשל צבע עורם הלבן שאינו שונה במאומה מצבע עורם של הממסד והמשטרה. במקרה של המפגינים האתיופים ברור לעין כל כי צבע עורם שונה, ולכן הטענה שהמדינה גזענית ומפלה אותם בשל צבע עורם היא טענה שקל מאוד להוכיח.

פרק ד' – המרואיין סיכם באמרו כי לא למדנו מאומה ממקרה ואדי סאליב. כמו אז גם כיום ה"הגמוניה" שולטת בכל החלטה ציבורית שמתקבלת במדינה. התוצאה בדרך כלל זהה: הופכים את הקרבן לאשם העיקרי. הווה אומר, הקרבן פורע חוק, הקרבן משבש את מהלך החיים במדינה, הקרבן הוא החשוד המיידי בכל התרחשות פלילית וכן הלאה.

פרק ה' – אני מתביישת ברגשות שחשתי בעת שהייתי תקועה בפקקי תנועה, כשכל רצוני היה שהנכדה תגיע לשיעור שחייה בזמן. וזאת איננה הפעם הראשונה שלי עם הנכדה ואחותה הצעירה ממנה שאנו תקועות בפקקים בשל מחאה של יוצאי אתיופיה. בכל מקרה, עולים בי הרהורי מחילה וסליחה כלפיהם. אם כל אחד מאיתנו יעשה חושבים, יציין לפניו מיהם באמת יוצאי אתיופיה, דוגמת אלו שפגשנו פנים-אל-פנים במקום העבודה ובמרחב הציבורי או הפרטי, אולי נוכל להרגיע ולהוביל לשינוי במנטליות הגזענית ובמקרים של אצבע מהירה על ההדק.

****

לקריאה נוספת:

על מוצאם של האתיופים מפרי אהבתם של שלמה המלך ומלכת שבא:  מלכת החידות, 2018, מאת חווה עציוני הלוי, הוצאת אריה-ניר-מודן, 315 עמ'.

מי רצח את ג'ו אלון – בעקבות הסרט מ- 2011

היום לפני 46 שנה נרצח טייס חיל האויר, אל"מ ג'ו אלון, הנספח האוירי של ישראל בוושינגטון זכרונו לברכה. הרצח לא פוענח עד היום.

בתו, רחל, פרסמה בקבוצת פייסבוק מכתב שקיבלה מאת מפקד חי"א נורקין, לציון הרצח של אביה ג'ו אלון ולזכרו. למותר לציין שמגיע לבנותיו של ג'ו אלון יותר ממכתב מכבד. מגיע להן פתרון הרצח.

******

אני מעלה מחדש פוסט שפרסמתי ב- 2011 בעקבות הסרט "מי רצח את ג'ו אלון?" – בנותיו של ג'ו אלון ראויות להסבר משכנע יותר.

בנותיו של ג'ו אלון ראויות להסבר משכנע יותר
בתכנית "מבט שני" (6.3.2011) שודר הסרט "מי רצח את אבא?". הסרט תיאר בפרטי פרטים כמה מהדילמות הקשות הרודפת את בנותיו של ג'ו אלון, ובזמנו גם את אימן ז"ל, בהקשר לשאלת הרצחו של אבי המשפחה, ג'ו אלון. לא עברו מספר דקות מתחילת הסרט וחיש קל העלו לשידור כמה מרואיינים, אמריקאים וישראלים. הבולטים ביניהם, מפקד טייסת חי"א לשעבר, האלוף יעקב אגסי (שהיה לי הכבוד לשרת בטייסת בזמן שהיה מפקדה), וד"ר אורי מילשטיין (שתקופה מסויימת לימדנו באותו מוסד אקדמי, עמיתים למקצוע).

חקירת האירוע

ג'ו (יוסף) אלון נולד ב 1929 בקיבוץ עין חרוד. השתתף בקורס הטייס הראשון של המדינה, ב- 1948, והיה בין מייסדי חי"א הישראלי. בתחילת שנות ה-70 אלון התמנה לנספח האווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון. הוא נרצח על ידי אלמוני בפתח ביתו לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים (1973). ה- FBI העלה כמה הסברים אפשריים לרצח – פלילי, רומנטי, פוליטי. כל הבדיקות לא העלו מאומה. היה ל- FBI יסוד סביר להניח שאלון נרצח על רקע פוליטי (קרבן של ארגון ספטמבר השחור). לבסוף מחבר אמריקאי פרסם ספר על הפרשה. הספר מחזק את ההשערה שאלון נרצח על רקע פוליטי – על ידי ארגון פלסטיני. הבעיה – למחבר הספר היו ראיות נסיבתיות בלבד!! וכך הוא כתב במקור:

As far as Black September was concerned, the choice of Alon as a target was a brilliant decision. From their standpoint he was a symbol and a target worthy of attack. He was an Israeli diplomat and a military attache.

אשתו ש לאלון חשדה שאולי הוא היה גם מרגל או איש המוסד. מוטה גור נשבע לה שלא. אחרי מותה, בנותיהם של הזוג אלון החלו בחקירה (2004) ועתרו לבג"ץ כדי שיחייב את המוסד והשב"כ למסור מידע. כולם נשבעו שרק ה FBI יודעים מה שיודעים.

הספר שערך מחבר אמריקאי תורגם לעברית על ידי העיתונאי הוותיק אמיר אורן. על הכריכה נכתב כך: מעל הפרשה ריחפו במשך השנים חשדות וסימני שאלה רבים: האם ג´ו אלון, הטייס המהולל, גיבור מבצע קדש ומלחמת ששת הימים וממעצבי דמותו של חיל האוויר הישראלי, נרצח בידי ארגון הטרור הפסטיני "ספטמבר השחור"? האם היה זה חיסול חשבונות על רקע פלילי-אישי? ואולי אלון בכלל נלכד ברשת סבוכה של אינטרסים וריגול בינלאומי שהמוסד, הסי-איי-איי והקג"ב היו רק חלק משחקניה, ושילם על כך בחייו ?

מחקר על מלחמת יום הכיפורים

עבודת המחקר שלי לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה התמקדה במיתוסים פוליטיים. המחקר עצמו עקב אחר המיתוסים שרקמה החברה בישראל סביב מלחמת יום כיפור וכיצד הם שירתו קבוצות אידיאולוגיות/פוליטיות בחברה הישראלית. לאחר הצפייה בסרט שאלתי את עצמי האם כל מה שרואות עיני בסרט זה אינו אלא מיתוס? מי מעוניין בכך? האם המניע הוא "שחיטת פרות קדושות"? אבל למה לעשות זאת על גבן של בנות משפחה ששכלה את אביהן?

ספריהם של בראון ושל אלי זעירא

בעבודת הדוקטורט לא עסקתי בהיבט הצבאי של מלחמת יום כיפור. הקרבות, המהלכים המדיניים שקדמו למלחמה, התזכירים ופרוטוקולים מדיניים למיניהם לא היו חלק מחומרי המחקר. כאמור, בדקתי טקסטים שונים כדי להבין איך פועל הנרטיב סביב אותה טראומה היסטורית. האם כולם מגובשים סביב נרטיב אחד? וכיצד נרטיבים של קבוצות אידיאולוגיות בולטות היו שונים אלו מאלו במהלך השנים שחלפו מאז המלחמה?

למרות שבמחקר שלי לא עסקתי בצד הצבאי של מלחמה זאת, בספרייתי הפרטית ישנם מספר ספרים שקשורים למלחמה. ביניהם, ספרו של אלי זעירא "מלחמת יום כיפור: מיתוס מול מציאות" משנת 1993 המוקדש לרעייתו, אתיקה, "העומדת לימיני כסלע איתן מול כל נחשולי סערות החיים". וכן הספר שכתב מי שהיה שלישו ומזכירו של משה דיין, אריה בראון "משה דיין במלחמת יום הכיפורים", שפורסם ב-1992 ואף הוא מוקדש לבן משפחה, אביו המנוח של בר און, "מחלוצי העלייה השלישית ומראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל". אגב, שני הספרים יצאו לאור בהוצאות הקשורות למו"ל "ידיעות אחרונות".

יש לראות בשני ספרים אלו שני קצוות על גבי רצף של נקודות מבט – האחת, של זעירא, מציגה תמונת מצב מנקודת מבטו כראש  אמ"ן, על כל מה שהתרחש בין אמ"ן לבין הדרג המדיני. והשניה של אריה בראון, אשר מתארת כיצד התנהל משה דיין באותה תקופה. קשה לומר שהאחד אמין יותר מהשני. אולם כשיש ביד שני טקסטים מצויינים, ניתן להצליב ביניהם ולנסות לקבל תמונה חדה יותר.

מה המסר של "מי רצח את אבא?"

הפרויקט שהונצח ב"מי רצח את אבא?" מטלטל את הצופה כשלפתע מתגלים לו "סודות מדינה". כל זה במרכאות כפולות שמרמזות איך לתוך הואקום שנוצר בעקבות אי-היכולת לשים את האצבע על הרוצח, נשאבו כל רוקמי תיאוריות הקונספירציה למיניהם. אלו מנתבים את הצופה בסרט להבנה כי ייתכן שג'ו אלון "ידע משהו" והיה צריך לחסל אותו (דבר שבוצע בפועל בעצה אחת ישראלית-אמריקנית) כדי שה"סודות" לא יתגלו ברגע כל כך קריטי כמו ערב מלחמת יום כיפור.

מה ידע ג'ו אלון שגרם למדינה לדאוג לחיסולו?

בסרט מתראיינים מספר עיתונאים וחוקרים שהבולטים מביניהם הם אגסי ומילשטיין, שטוענים שאלון ידע משהו הקשור ליחסי ארה"ב-ישראל-מצרים והמזה"ת. מעל התרחיש מרחפת דמותו של מזכיר המדינה האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, שהיה עסוק באותה תקופה בדילוגים בינינו לבין המדינות היריבות.

בנימה קצת אירונית אפשר לתאר זאת כך: מטרת הסרט הייתה להציג בפני קהל הצופים ה"שבוי" בביתו זוית ראייה שלא הכרנו עד היום. ליתר דיוק – מטרתו הייתה להבהיר לציבור שמדינת ישראל הסכימה לאפשר למצרים "ניצחון קטן" במסגרת הברית הבין-מדינתית הזאת. ארה"ב רצתה לשלוט באזור ולהוציא את מצרים מתחת שליטתם של הרוסים. דרושה הייתה יוזמה, כגון מלחמה, שבה נוכל "לרצות" את המצרים על ה"תבוסה" שלהם מול ישראל במלחמת 1967. אם זאת האמת, זה נשמע רע. למרות זאת, גם אלוף במילואים יעקב אגסי, שאותו אני מכבדת וזוכרת כמפקד טייסת מעולה, וגם אחרים ובעיקר ד"ר מילשטיין (שהישגיו ראויים לשבח אבל דא עקא, מסקנותיו תמיד מעוררות מחלוקת קשה) אמרו מפורשות דברים בסגנון זה.

אני לא מקבלת את הטענה של אגסי-מילשטיין (ובפתחה של שנת 2017 יש סיכוי שנדע קצת עובדות ולא השערות ותיאוריות קונספירציה)

אדרבא, אני שולחת את בנות משפחת אלון  לספרו של אלי  זעירא – שלפי מה שנאמר במסגרת הסרט-הפרויקט "מי רצח את אבא", זעירא אינו מוכן להשיב לשאלותיהן בראיון פנים-אל-פנים. ממליצה לבנותיו לקרא מספר פרקים מספרו ולהרהר בסוגייה במבט מחודש.

להלן מבחר מתוך קטעים רלבנטים שבספרו של אלי זעירא "מיתוס מול מציאות":

בראש ובראשונה (אלי זעירא, פרק 8) – שר הבטחון צופה מלחמה במחצית השנייה של קיץ 1973.  החל מעמוד 104: "השאלות שאני מציג הן: מדוע לא נהג כך בין 21.5.1973, המועד שבו ניבא (משה דיין) מלחמה במחצית השנייה של הקיץ, ועד סוף ספטמבר? מדוע לא קבע תאריכים שבהם תוצגנה לו תוכניות המלחמה של צה"ל?.., מדוע לא נקט בכל הצעדים שהוא קבע שהם הכרחיים לשלב ההכנה למלחמה?…" עמ' 106 "מאומה מכל זאת לא נעשה!… לעובדות הללו קיימים שני הסברים אלטרנטיביים. הראשון הוא שתוך זמן קצר אחרי שדיין אמר מה שאמר ב- 21 במאי, הוא "ירד מהעץ"… אילו התייחס דיין לתחזיתו שלו עצמו ברצינות, האם היה מאשר החלפתו של אריק שרון בשמואל גונן, קצין צעיר שמעודו לא היה אלוף פיקוד?.. צריך לזכור שמדובר כאן במינוי מן החשובים ביותר שהיו אז בצה"ל. ההסבר השני הוא בתחום הרשלנות…" עמ' 108 "בשנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים,  שאלתי את עצמי מדוע שר הבטחון לא עשה את המוטל עליו ולא פיקח על הכנות צה"ל למלחמה. ההסבר של התרשלות והזנחה אינו מתקבל על דעתי… הוא אינו עולה בקנה אחד עם התעמקותו בנושאים שונים באותם חודשים של קיץ 1973… " עמ' 110 "דיין היה תלמידו של בן גוריון. ממנו למד ששר הבטחון הוא מפקדו של צבא ההגנה לישראל. ממנו גם למד שהערכות מצב מדיניות-בטחוניות עושה שר הבטחון באופן אישי ואינו נשען על הערכות קציני הצבא…. מידת הצדק והיושר דרשה שהוועדה תטיל אחריות אישית לא רק על הרמטכ"ל, אלא גם על שר הבטחון ועל ראש הממשלה…. (גם ההמשך מעניין מאוד וכדאי לקרא מה שהוא אומר). עמ' 231 "הסיבות שבגללן לא ציווה שר הבטחון על גיוס יחידות המילואים, כפי שהציגן בפני  ועדת אגרנט, היו שתיים, הראשונה מדינית והשנייה צבאית. הנימוק המדיני להימנעות מגיוס מילואים, היה החשש שישראל תואשם על ידי ארצות הברית וברית המועצות בגרימת מלחמה, אותה יציגו מדינות ערב כהתקפה מקדימה על ישראל כתגובה על גיוס המילואים של צה"ל."

לאור דבריו אלו של זעירא, תמוה בעיניי איך יכלו המרואיינים בסרט לקרא כל-כך לא נכון את דבריו של משה דיין המופיעים בפרוטוקול של ועדת אגרנט (ומצוטטים בספרו של זעירא)??? אילו סימוכין מביאים המרואיינים לדבריהם כאילו זאת תגלית מוצקה הנחשפת "לראשונה כאן, בסרט" (!)? מה הסימוכין להבנה שקיימת הייתה איזו שהיא הסכמה של מדינת ישראל לתת למצרים "ניצחון קטן"…… הסרט (והמרואיינים מילשטיין ואגסי) לא סיפק לנו תימוכין מוצקים למסקנה שכזאת. לא מיניה ולא מקצתי.

גם אריה בראון כותב בספרו, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, בעמ'  60 : "ב- 5 באוקטובר 1973 הציע שר הביטחון לבקש מן האמריקנים לשאול את הרוסים למה הם נוסעים הביתה (יוצאים ממצרים) והסביר "בקונטקסט של השאלה הפוליטית – זה טוב לנו, שהאמריקנים ישאלו את הרוסים.. שהם יגידו בביטחון של מאה אחוז שישראל לא עומדת לתקוף", ובהמשך: "אני בעד זה… צריך כעת לנסות לשבור את מעגל הקסמים הזה ולומר לאמריקנים שני דברים: מצידנו אין שום ריכוזי ארטילריה וקידום כוחות וידיעות אחרות שמחשידות. ביחסים שיש לנו עם קיסינג'ר, אפשר לבקשו לפנות לדוברינין ולומר לו שישראל לא עושה כלום…."

סיכומו של דבר, הרושם שלי בעת כתיבת הרשימה הוא שהסרט מי רצח את ג'ו אלון, הוא לכל היותר תסריט בלשי דוגמת אותם סיפורים ידועים שבראשם עומד שרלוק הולמס. רק חבל שבמקום להקל על סבלן של הבנות לבית אלון המסקנות הללו רק מחריפות את סבלן ללא צורך. גם מדינת ישראל יוצאת רע מאוד בסרט, ובשורה התחתונה, לא מספקים לקהל הצופים אפילו נימוק אחד משכנע שאכן כך היו פני הדברים (גרסת אגסי מילשטיין).

חומר, רוח – ניגוד ואיזון

עולמות נפרדים הם, הרוחני והגשמי. לא קל למצוא איזון ביניהם. יש הטוענים שהכלי שמאפשר להגיע לאיזון הוא התורה שקיבלנו במעמד הר סיני.

****

חג שבועות הוא זמן מתן תורתנו.

חשבתי על חג השבועות, לא במובן של מאכלי הגבינה, שבכל שנה אנו  טובעים בהם מחדש, פשוטו כמשמעו. חשבתי על הצד הסמבולי של החג – על מעמד הר סיני. התורה מספקת פרטים על המעמד ותהליך השינוי שעבר עם, מיקבץ של עבדים לא רק לפרעה במצרים, אלא בעיקר עבדים ל"סיר הבשר" (סמל החומריות). עם שהגשמיות, החומרניות, הייתה חזות הכל שלו. ובכל זאת מעמד הר סיני הייתה צומת. חלקם המשיכו בחומרניות ודרשו את סיר הבשר, חלקם הטיפו לאמונה באל ובתורתו (כוהנים ולוויים) וחלקם איזנו בין שתי הקצוות.

אכן, עולמות נפרדים הם, הרוחני והגשמי. גם כיום לא קל למצוא איזון ביניהם. יש הנוטים לקיצוניות, נסחפים אחר תורות מיובאות מהמזרח כמו יוגה ובודהיזם וכיוצ"ב. ואחרים נוטים לקיצוניות הפוכה, נסחפים מבוקר עד ערב אחר העולם החומרי ופינוקיו, עוסקים בגשמיות הבסיסית של צבירת נכסים ומתגאים בהישגים חומריים.

יש הטוענים שהכלי שמאפשר להגיע לאיזון בין הגשמי והרוחני הוא התורה שקיבלנו במעמד הר סיני.

התורה היא בעצם ספר ההוראות איך להגיע לאיזון בין חומר לרוח, בין גוף לנשמה. הוראות איך לחיות בתוך העולם וגם מעל העולם; איך לא לפרוש מהעולם החומרי (כי יש לו תפקיד חשוב וזו טעות לוותר עליו), ואיך לא לשקוע בעולם החומרי (כי הוא לא היחיד ולא חזות הכל) חז"ל מפתחים את הרעיון בין היתר כדי להדגיש את העובדה שברגע שניתנה התורה לאותה קבוצת עבדים, ניתן להם הכלי שמאפשר לאחד ולחבר את העולמות הרוחניים עם העולם החומרי.

הקרדיט להמשך שייך לד"ר גיל יוסף שוחט (M.D.) להלן סקירת דבריו:

עד מתן תורה, העולמות הרוחניים (שמים) היו נפרדים ומובדלים מהעולמות החומריים (הארץ) ולא היה כל חיבור ביניהם. כל הרעיון של התורה הוא יצירת אחדות בין העולם הרוחני (העולמות העליונים) לעולם הגשמי (העולמות התחתונים). לאחד ולחבר בין שני דברים שנראים מנוגדים. שכן, העולמות העליונים והעולם הזה לא נבראו כדי לנגד זה לזה, אלא כדי לסייע זה לזה.

התורה רוצה להראות לנו איך זה יתכן ואיך עושים זאת בפועל.
זה לא "או זה או זה". אתה לא צריך לבחור ביניהם. אין צורך לחיות חיים סגפניים ולהסתפק במועט כדי לעלות בדרגות הרוחניות. אפשר לעשות את זה תוך כדי פעולה מתמדת כאן בעולם החומר והכסף.
ולא רק לחבר את העולם הרוחני עם העולם הגשמי, אלא גם בתוכנו. גם בתוכנו יש עולם רוחני – הנשמה, ועולם חומרי – הגוף. ויש ביניהם לא פעם מאבק. הם מושכים לכיוונים שונים.

התורה היא בעצם ספר ההוראות איך לעשות את זה.
לדוגמא – אין בעיה שאדם ירצה להרוויח הרבה כסף ולדאוג לרווחה גשמית ולשפע כלכלי עבורו ועבור בני ביתו. זה טבעי ולגיטימי. זה בעייתי אם רק על זה האדם חושב.
היהדות באה ואומרת – מכל מה שהרווחת (מהנטו), תתן מעשר – 10% לאנשים שנזקקים.
לתת חודש בחודשו 10% מהנטו המשפחתי, זה לא קל.
אבל פעולה זו הופכת אותנו לרוחניים יותר, מבלי לוותר על שפע כלכלי. הפעולה הזו נותנת לנו פרופורציה. היא גורמת לנו לוותר על מעט שפע חומרי (לכאורה) ונותנת מקום לנתינה ולמעשי חסד. היא מרגילה אותנו למעשי חסד, עד שהם הופכים לטבע שני שלנו. הפעולה הזו גורמת לעידון הנפש שלנו. העובדה עד כמה קשה לתת כל חודש (ולא באופן חד פעמי) 20% מהנטו לנזקקים, מראה לנו כמה אנחנו נמשכים לעולם החומר, גם אם נדמה לנו שאנחנו "רוחניים" ועוסקים במדיטציה, יוגה ונשימות.

נתבונן בדוגמא נוספת – היהדות מלמדת אותנו שיש לברך לפני ואחרי כל דבר שאוכלים.
בפעולה זו, אנחנו מביאים לאיזון את תאוות האכילה של הגוף, עם הרצון של הנשמה הרוחנית.
הגוף רעב, רוצה לאכול עכשיו.
אומרת התורה – אין עניין שתהיה רעב. תאכל. אבל לפני כן, תברך על האוכל. תתבונן בו, תגיד תודה. הפעולה הזו שמעכבת אותנו בכמה שניות מהתחלת האכילה, גם כשהאוכל כבר מונח לפנינו, עוזרת לתיקון התאוות של הגוף. המצווה לברך לפני ואחרי האוכל, מרגילה אותנו לאיפוק, לשליטה בתאוות הגופניות.
ויש עוד עשרות רבות של דוגמאות.

התורה היא בעצם ספר ההוראות איך להגיע לאיזון בין הגוף לבין הנשמה.
איך לחיות בתוך העולם וגם מעל העולם.
איך לא לפרוש מהעולם החומרי (כי יש לו תפקיד חשוב וזו טעות לוותר עליו), ואיך לא לשקוע בעולם החומרי (כי הוא לא היחיד ולא חזות הכל).
או במילים אחרות – איך להיות רוחני בתוך העולם החומרי. איך לתעל את הכוחות של הגוף, למען המטרות והרצונות של הנשמה, אבל מבלי לשבור את הגוף.
זה החידוש שהגיע לעולם במתן תורה.
במתן תורה ניתן לעולם הכלי לביצוע החיבור בין הגוף לנפש, בצורה הרמונית ומעמד הר סיני הוא הרגע שבו נולדה האפשרות למצוא איזון וחיבור בין מזרח ומערב.

חווה אלברשטיין – חוד החנית

חווה אלברשטיין – מקור: ויקיפדיה

ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות בדבר הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי, קובעת אלברשטיין.

******

ואיך כל זה קשור, מן הסתם גם לטראומה של מלחמת יום הכיפורים (1973), המלחמה שתבעה 2,297 (2,569)[1] הרוגים במשך 19 יום בלבד, רובם לוחמים ומקצתן לוחמות.

חווה אלברשטיין, יוצרת וזמרת ישראלית פעילה מאז שנות ה- 60 של המאה העשרים,  מתראיינת לוויינט בעקבות הסינגל החדש שלה "יש לי אוקיינוס". אלברשטיין מפרטת ציוני דרך חשובים בהפקת הסינגל, מאז 1973 עד שהשיר עלה לאוויר, ומדברת על שיתוף הפעולה שלה עם נשים מוזיקליות, יוצרות ומוכשרות שאיתן עבדה במהלך שנות פעילותה: "התחלנו לעבוד עליו ואפילו שרנו אותו בהופעה פעם ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. עשינו הפסקה לכמה חודשים ואחר כך כשחזרנו להופיע, כבר הייתי פחות אמיצה ואת השירים חדשים החלפנו בשירים קצת יותר מוכרים. ככה, כדי להקל קצת על כולנו את המצב, לתת קצת נחמה, חמלה [ הדגשה שלי ת.ה.]".

באופן טבעי מסקרן אם כן לשמוע מאלברשטיין מה הטריגר שהחזיר בכל זאת את השיר לשולחן העבודה שלה? או, להבין איך שיר שנולד לפני שנים עולה לאוויר דווקא כעת? האם מדובר בייסורי לידה או בטריגר שרק אומנים ויוצרים יודעים להסביר אותו? חשוב לציין שהשיר נכתב על ידי תרצה אתר והלחן, על-ידי אלונה טוראל שהלכה לעולמה ממש לפני יום העצמאות האחרון. ב- 1973 הוא הועלה לדיסק ונשאר שם. והנה משהו קרה. כך זה מתרחש בדרך כלל: אמן נרתם למלאכת היצירה כשמשהו מדגדג אצלו בפנים והוא מרגיש בקצות אצבעותיו את הדחף ליצור, בלי יכולת להתנגד. כך גם הרגישה אלברשטיין, לדבריה, כאשר חפרה בארכיון הספרייה הלאומית ומצאה שם שיר ישן של חיים ברקני, וזה היה הטריגר שהזכיר לה שעדיין לא השלימה את מלאכת הפקת השיר שנולד עוד ב- 1973. נזכיר כמה מהשירים שברקני הלחין שעד היום הם מושמעים. לדוגמא: את תלכי בשדה, ביתי אל מול גולן.

כדי להתחיל את מלאכת סיום ההפקה, אלברשטיין הייתה צריכה לחשוב על הליווי לשיר, והיא בחרה ב"האורקסטרה – תזמורת הג'אז הישראלית". שילוב יחודי מאחר שזאת הפעם הראשונה שבה האורקסטרה ליוותה שיר מקורי. והתוצאה – יצירה קלאסית-חדישה. אלברשטיין מסבירה למה הכוונה, כך: "שיתוף הפעולה עם יאיר סלוצקי ורון אלמוג הוליד את הצליל המיושן שהולם את הטקסט של אתר [הדגשה שלי, ת.ה.]".

אחרי הכל, מדובר בזמרת ויוצרת ותיקה שיש לה גם מסר כללי. בראיון שלה לוויינט (חווה אלברשטיין: "עולם המוזיקה עדיין מאוד גברי") ישנה אמירה שממש הקפיצה אותי, כמאזינה קבועה לשירים ישראליים. וכך אמרה – "כמו בשיר, שמאחוריו עומדות שלוש נשים יוצרות, תופעה שהייתה מאוד נדירה בשנות ה- 70, כך גם כיום". אותו מצב, היא אומרת, אינו שכיח, נהפוך הוא. לדעתה "עולם היצירה המוזיקלית עדיין נגוע בגבריות יתר". "בסוגריים, היא אומרת, "אגיד לך שהוא עדיין עולם גברי".

כך אלברשטיין גם מסבירה מדוע היה קומץ קטן, ועדיין הוא קטן, של נשים שאיתן עבדה במשך השנים. הסיבה העיקרית היא שלא היו הרבה כאלה באותן שנים, וגם כעת אין. לא מנחם לשמוע שזאת אינה תופעה ישראלית ייחודית. ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות: יש בסיס אמיתי לטענה של הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי של פסטיבלים והופעות פומביות, קובעת אלברשטיין.

בכל מקרה, כל הכבוד לאלברשטיין על הפתיחות והנועזות שלה. רצוי שהדברים הללו לא יתנדפו, יתאיידו או יתמסמסו באוויר, אלא יחלחלו למרחב המוזיקלי, בישראל לכל הפחות. כי הריאליה מוכיחה שישנן "המון בחורות מוכשרות ויצירתיות" שכותבות ומנגנות, אך קולן אינו נשמע.

ובנוגע לדברים שכתבתי בראשית הפוסט – מלחמת יום הכיפורים סיפקה נרטיבים לא מעטים. רבים זוכרים אותה כטראומטית. רוב הנופלים היו חיילים קרביים ומיעוטם, חיילות שלחמו בגבולות, הדרומי והצפוני, של ישראל. אין ספק שעליונות גברית, זו שקשורה לקטל בשדה הקרב, תורמת את חלקה לעצירת היצירתיות המוזיקלית. ובמקרה הנוכחי, היא היוותה גורם כלל לא זניח להכניס את השיר, שנולד ממש לפני המלחמה, למצב של "הולְד", עד היום. בכל מקרה, על השיר "יש לי אויקיינוס" עמלו שלוש נשים, מהיוצרות הגדולות ביותר שידעה ישראל: חווה אלברשטיין, תרצה אתר ז"ל ואלונה טוראל ז"ל. המלחמה הטראומטית הייתה גורם מכריע בחסימת מעיין היצירתיות המוזיקלית של רבים, ואת זו של הנשים במיוחד.

 

[1] עד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ב- 31 במאי, 1974.