Author Archives: תרצה הכטר

פרסומאים יקים ותרבות הצריכה בישראל

"פנטסטיש", "גוטן טאג" וקריאות נלהבות נוספות בשפת האם של הייקים ושל חלק מצאצאיהם, מילאו את חלל הרחבה במוזיאון הפתוח בתפן בעת ביקור שערכתי שם לאחרונה. מזג אוויר קריר של סתיו קידם את פניהם של מאות המבקרים שהגיעו כמוני להפנינג חגיגי לרגל פתיחת התערוכה "ועכשיו לפרסומות" (האוצרת: רותי אופק) ב- 9 באוקטובר 2017. בראש המברכים היה התעשיין סטף ורטהיימר, מייסד ישקר וטכנולוגיית להבים.

למרות  הזיקה שלי לארגון יוצאי מרכז אירופה, רק לאחרונה נזדמן לי לבקר במרכז מורשת הייקים בתפן, בזכות התערוכה הייחודית. תערוכה שהיא פרי שיתוף פעולה בין ארגון "יוצאי מרכז אירופה" ו"מרכז מורשת הייקים".

ארגון יוצאי מרכז אירופה

התערוכה מעלה על נס את תרומתם של היהודים שהגיעו ממרכז אירופה ובהם הייקים, אנשי העלייה החמישית, להתפתחות ענף הפרסום בשלבים הראשונים של פיתוח הארץ והתבססות הרגלי הצריכה של התושבים בה.

אם הייקים, יוצאי ארצות מרכז אירופה, נתפסים אצל רבים מאתנו כדייקנים וחמורי סבר התערוכה חושפת פאן אחר שלהם שמחובר לסגנון ואסתטיקה. מדובר ב"בעלי המקצועות החופשיים, אנשי רוח ויצירה כמו גם אנשי תעשייה ועסקים, שהגיעו לפלשתינה מגרמניה בעלייה החמישית, והיוו הלכה למעשה את ראשוני פרופסיית הפרסום הבלתי-מוכרת למרבית התושבים הארץ ישראלים באותם הימים… רבים מהפרסומאים היקים הראשונים לא שלטו כלל בשפה העברית, שפת הפרסום בעיתונים החשובים של התקופה ההיא, ולכן לעזרתם באו "הטלאנטים" ילידי הארץ , כמו חיים חפר ואף המשורר שלונסקי, שלא בחלו בכתיבת סיסמאות וטקסטים למודעות וכרזות שכיכבו באותם ימים "(דני צימט, אתר "אלכסון").

מה בתערוכה:

בתערוכה מוצגות עבודותיהם של כמה משרדי פרסום, אשר השפיעו על תרבות הצריכה והפרסום בישראל, כדוגמת "פרסום או.קיי. OK", "פרסום צימט", "פרסום רייצס", "פרסום יעקבסון", "הרמן יעקבי", "פרסום מלניק", "פרסום וליש" ו"פרסום אטלינגר". עיקר ההשקעה בפרסום נבעה מתקציבי חברות ומפעלים, שהחלו להאיץ את התפתחותם עם תחילת התבססות המשק והכלכלה.

קפה עלית

מוצרי הצריכה מהשנים 1950-1930, שהופיעו בפרסומות, הם לדוגמא: טקסטיל שמפו, סבון של "שמן", שמן של "מגד", "קסם" של שמן. אריזות של סיגריות של חברות דובק, אופק, גלבוע, עתיד, מונט בלאן, כנרת, עליה ועוד. קפה עלית, המגפר, קפה עטרה, אסם, פריגת, עסיס, אוניה-מוצרי נייר, מוצרי טקסטיל של את"א, מעילים של טלמון ושות, מוצרי תרופות, קשת – ניקוי יבש, אמה – חומרי ניקוי, נעלי פיל, בלו-בנד ועוד

חלק מהמפעלים ומהמוצרים לא שרדו את תלאות הזמן, אך לא מעט מהם, כדוגמת "פריגת", "אסם", "תנובה", "טמפו", "עלית", "שטראוס", "שמן", "דובק" ו"בירה נשר" שרדו עד ימינו אלה.

מוצרים וחברות אלה המפורסמים בתערוכה מהווים חולייה מקשרת בין עבר והווה.

סיגריות דובק

המידע הנוסף העולה מן התערוכה מתאר את אופי העבודה במשרדי הפרסום שהוקמו על ידי הייקים בתחילת המאה הקודמת.

תנובה – ביצים

אלו העסיקו צוות עובדים מצומצם. הבעלים נטל על עצמו את תפקיד התקציבאי, הרעיונאי ואיש הכספים. הטקסטים אותם כתבו, הביאו עמם תרבות אירופאית של צריכה. הייקים, אשר לא תמיד שלטו בשפה העברית, הקפידו על הגשת הטקסט לקהל בשפות שונות: גרמנית, אנגלית, עברית וערבית.

"הנחת העבודה" הייתה שבעל משרד הפרסום יודע לעשות הכול, להמציא סיסמאות, לכתוב כותרות, לשכתב טקסטים, בעצם כל דבר חוץ מלעצב את המודעות. לצורך זה עמדו לרשותו גרפיקאים וציירים מוכשרים שהבולטים ביניהם היו האחים מקסים וגבריאל שמיר. אמנים אלו פעלו רבות בנושאים לאומיים ובשירות התעמולה הציונית, התערוכה מתמקדת אך ורק בעבודתם בתחום של פרסום מוצרי צריכה לחיי היומיום.

ואכן, בתערוכה מוצגות מבחר כרזות של גרפיקאים בולטים, אשר השפיעו על התפתחות התרבות החזותית בישראל, ביניהם, האחים גבריאל ומקסים שמיר שהיו פעילים משנות ה- 30 עד שנות ה- 90 של המאה הקודמת. עבודתם הלאומית הידועה ביותר היא סמל המדינה. גרפיקאים ידועים נוספים הם פרנץ קראוס שעבד עם חברת "דובק" ועיצב את המותג שוקולד הפרה עבור "עלית", ואוטֶה וׇליש, שעיצב מדליות, מטבעות, וגם סמלילים עבור "תנובה" ו"אסם".

דברים שראויים לציטוט

בין הדוברים, שקידמו את פני המבקרים בתערוכה בתפן רגע לפני הכניסה לאולם התערוכה, היה מר רפי קאופמן, נציג ילדי הפרסומאים/גרפיקאים הייקים. קאופמן העלה זיכרונות והדגיש בדבריו את המוטו של הוריו שיסדו את משרד הפרסום OK בישראל: "הורי האמינו ב'אמת בפרסום'; אמינות המסר הייתה חשובה להם", והוסיף: "דווקא הייקים הדביקו שמות עבריים למוצר, כדי לציין את הרוח הציונית. זאת למרות שלא ידעו טוב עברית".

גולת הכותרת של משרד הפרסום OK הוא מותג בן 79 שנים, "טקסטיל שמפו". בכתבה שפורסמה לפני כעשור (ספט' 2006) בtheMarker  בשם: "מותג במנהרת הזמן", מובא סיפור מרתק על הוריו של רפי קאופמן ותחילת דרכם בישראל כפרסומאים. האם, אולׅי קאופמן, הייתה הבעלים של חברת פרסום מצליחה בווינה והפרסומאית היחידה בישראל של 1938. עוד נאמרו בכתבה דברים המשווים בין עולם הפרסום כיום ובעבר, שראוי לצטט כאן:

בתקופה שבה מפרסמים נוהגים לרענן תדמית מותג חדשות לבקרים ולשנות או להחליף את הלוגו לעתים קרובות, מתנהל לו בשקט ובבטחה על המדפים, מחוץ לאור הזרקורים וללא תקציבי פרסום, מותג בן 79 שנים, המצליח לשמור על מיצובו המיוחד ועל מקומו בראש הקטגוריה לכביסה עדינה ביד – הלא הוא ה"טקסטיל שמפו.

ההסבר לבחירת השם טקסטיל שמפו היה הגיוני: "זוהי אבקת כביסה עדינה כמו שמפו." מאז 1938 ועד ימינו מאומה לא השתנה במוצר או בשם המותג וגם לא בסקיצה של המותג שמופיעה על גבי האריזה: זאטוט בחליפת צמר לבנה ומצנפת לראשו.

היום השחור ההוא: "ליל הבדולח"

בהיותי שייכת במובן מסוים לקהילת יוצאי מרכז אירופה, הוזמנתי ליום עיון שיתקיים השבוע ב-9 בנובמבר בבית התפוצות. ההתכנסות נועדה לציין 79 שנים לפוגרום 'ליל הבדולח', היום השחור בחיי קהילות יהודיות בגרמניה ואוסטריה, שכמעט ואינו מוזכר בתקשורת בשנים האחרונות.

יש לי קשר הדוק עם ידיד המשפחה, מר צבי כהן מכפר פינס, יהודי דתי שחווה את 'ליל הבדולח' על בשרו והוא מכנה אותו "היום השחור ההוא". כהן תעד את זיכרונותיו מאותו יום שחור במאמר שפרסם ב-2014 בכתב העת "ירושתנו". זהו מסמך חשוב, מדויק ובהיר העוסק ב"העשור האחרון בחיי הקהילה החרדית במגנצא תרפ"ט-תרצ"ט (1939-1929)"(עמ' שמ"ג-ש"פ). כהן מתבסס על מסמכים ועל זיכרונותיו מחיי הקהילה היהודית במיינץ. חלק מהמאמר עוסק בפרעות 'ליל הבדולח' שהתחוללו בעירו מיינץ, שבגרמניה.

אני מתנצלת בפני מר כהן על שלא אוכל להאריך בדברים ברשימה זאת. אתמקד כאן במבחר קטעים מתוך מאמרו, הנוגעים לשתי סוגיות: ראשית, האם הכינוי 'ליל הבדולח' הולם את האירוע ועדותו של כהן על אותו יום שחור. שנית, מה עלה בגורלם של ספרי הקהילה היהודית בגרמניה בעקבות היום השחור ההוא?

'ליל הבדולח' הוא הכינוי שיוחד לאירועי ליל ט"ז בחשוון תרצ"ט, אך יש החולקים על כך:

באחת מהערות השוליים הרבות שבמאמרו של כהן מצאתי ציטוט מדברי הרב יונה מרצבך, מראשי ישיבת 'קול התורה', ומי שהיה אב-בית-דין דרמרשטט. הרב מתיחס לכינוי "ליל הבדולח" בביקורתיות:

אצל יהדות גרמניה נתקיים בה 'שרפו כל מועדי א-ל בארץ'. זה התרחש בלילה אחד, אור ליום ט"ז מרחשון תרצ"ח. מצטער אני שבחוגים דתיים שונים מקובל כאילו היה זה בתאריך של ט"ו מרחשון – ולא הוא. אמנם לפי התאריך הלא-יהודי הוא התשיעי בנובמבר 1938. אבל לנו, המחשבים את הלילה ליום הבא אחריו ממילא יוצא כי 'ליל הבדולח' (ביטוי שנוא עלי, כי הם קראוהו כך: על שם "שברי הזכוכית", אך אצלנו היה ליל זה ליל שרפת כל קדשי ישראל בארץ זו) הוא הליל השייך ליום ט"ז במרחשון (10 בנובמבר). … אבקש להשתדל ולתקן את הטעות הזאת שנשתרשה.

הרב מרצבך מדגיש בדבריו אלו את חשיבותם היתרה של הספרים ותשמישי הקדושה ("כל קודשי ישראל בארץ זו"). על כן הוא מסתייג בבוטות מהכינוי המקובל, 'ליל הבדולח', מכיוון שהכינוי מתייחס בעיקר לזכוכיות שנופצו בבתים ובתי העסק שנבזזו. לי נדמה שכל יהודי באשר הוא מכיר בחשיבותם של ספרי קודש וספרים מעל ומעבר לנזקים חומריים. עוד אחזור לסוגיית הספרים בהמשך.

להלן קטעים מתוך עדותו של כהן על היום השחור ההוא, שהתרחש בהיותו נער בן 15:

היה זה יום חמישי בשבת, ככל יום השכמתי לבית הכנסת, וכשהגעתי לקצה רחוב בית הכנסת, באו לקראתי כמה מהמתפללים הקבועים ואמרו לי: 'בית הכנסת בוער, והמשטרה אינה נותנת להתקרב.' היינו כשמונה אנשים, וסיכמנו לגשת לביתו של אחד מחברי הקהילה, שבביתו נמצא ספר תורה, ולהתפלל שם.

העמוד הראשי של הניו יורק טיימס מתאריך 11.9.1938

מישהו הגיע לשם במרוצה וסיפר שיצאה הוראה האוסרת התקהלות של יותר משלושה אנשים, ומוטב שכל אחד ילך לביתו. כאשר חזרתי הביתה מצאתי שם את אבי במצב מאוד מבוהל, לאחר שניסה לברר פרטים נוספים ושמע שגם בתי כנסת אחרים עלו באש.

האב שהיה חבר בהנהלת בית החולים, שוחח טלפונית עם מנהל בית החולים. ממנו שמע שמגיעים פצועים ושאין בסביבה רופא שיוכל לעזור להם. מרגע זה והלאה הידרדרו העניינים בקצב מהיר. האב יצא לבית החולים. אספסוף פרץ לבית וכששמעו שהאב נמצא בבית החולים, הודיעו לו טלפונית שהם מגיעים לעצור אותו. את הילדים והאם הובילו אל מטה המשטרה, שתוך זמן קצר שחררה אותם. כאשר חזרו הביתה הם גילו שחלק מתכולת הדירה הושלך לרחוב דרך החלונות, שהחדרים הפוכים ומלאים שברי רהיטים וחפצים. האב שוחח טלפונית עם בני המשפחה ולאחר שהבין מה מתרחש נסע הביתה במונית. אבל בשל ההמונים שהצטופפו ברחוב, המונית לא יכלה להגיע עד פתח הבית. האב ניסה להמשיך ברגל אבל עוברת אורח זרה הזהירה אותו שאם יתקדם הוא ייהרג. לא הייתה לו ברירה והוא חזר לבית החולים. כאשר הכל נרגע האב חזר הביתה וגילה שכולם בריאים, שנגרם נזק רב לתכולת הבית ושחסרו הרבה דברי ערך. האב הצליח לטלפן לכל קרובי המשפחה בערים השונות ושמע מהם שרוב הגברים נלקחו למחנות ריכוז. שכנה שנכנסה להציע עזרה רמזה שהיא ידעה מראש שדבר כזה עתיד להתרחש.

עדויות נוספת למה שהתרחש באותו יום שחור, לוקטו על ידי עיריית מיינץ ופורסמו ב- 1991 בספר בשם "כשהתקוות האחרונות נמוגו". הספר מכיל כתבות רבות של יהודים שהיגרו ממינץ ובהן הם מתארים את קורותיהם ב'ליל הבדולח'. מהעדויות שבספר עולה שב'ליל הבדולח' לא היו הרוגים במיינץ ובית הקברות החדש וגם בית הקברות העתיק של היהודים לא ניזוקו. גם בית החולים היהודי ובית הזקנים הצמוד לו לא נפגעו, אך נקלעו לקשיים. (על ליל הבדולח, יד ושם)

מה עלה בגורלם של ספרי הקודש ואוספי הספרים של יהדות מיינץ?

למר כהן נודע על הצלתם של ספרי הקודש ואוסף ספרי יהודי מיינץ והוא מתאר זאת כך:

בשנת 2010 נודע לי על ספר שראה אור במיינץ ובו פרטים אודות הספרים הללו, שהתגלו לאחר המלחמה. פניתי למחבר הספר – פרופ' אנדריאס לאהנהרדט, ראש הפקולטה לאוונגליזם (כת נוצרית הנפוצה בגרמניה) באוניברסיטה על שם גוטנברג במיינץ. לאהנהרדט מסר לי עותק של הספר ומאוד התרשמתי מהבנתו של לאהנהרדט בכל תחומי היהדות ומהעבודה הרבה שהשקיע.

בעקבות הקריאה בספר כהן מסר ללאהנהרדט "הערות והסברים שלא יכול היה למצוא במקום אחר." מאז הם שומרים על קשר ונפגשים לעתים כאשר לאהנהרדט מגיע לישראל. בשנת 2012 אף יצא להם להיפגש במיינץ. (יש לציין שמר צבי כהן הוא אדם נמרץ וערני למרות גילו המופלג).

ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן מרטין גילברט (צומת ספרים)

מספרו של לאהנהרדט עולה שבמרתף, שהיה קרוב לספרייה העירונית במיינץ, נמצאו אחרי המלחמה כ-5,500 ספרים שנאספו על ידי הנאצים ועמדו להישלח למקום ריכוז, אך לבסוף לא נשלחו. חלקם הם ספרים מהבניינים הצמודים לבית הכנסת. חלק נכבד נוסף הם ספרים מספריותיהם של הרב מאיר להמן ופרופסור סאלפלד ומספריית בית הספר של הקהילה הכללית. ספרים נוספים הגיעו מבית המדרש של יוצאי מזרח אירופה, וגם מבית הכנסת 'קהל עדת ישורון' – ספרים של הקהילה ושל אנשים פרטיים.

כל האוסף הזה נמסר לקהילה היהודית החדשה הקטנה. אבל מכיוון שלא הייתה מסוגלת לטפל באוצר הספרים ההיסטורי הם הופקדו לשמירה בפקולטה לאוונגליזם שבאוניברסיטה המקומית. שם הם נשמרו בארגזים כמעט ללא טיפול עד שנת 2005 לערך. אז מונה פרופסור לאהנהרדט לראש הפקולטה והתחיל למיין את הספרים ולסדר אותם. כיום הם נגישים במדפים. בזמנו התעורר כעס רב בין יוצאי העיר מיינץ על מסירת הספרים לידיים לא-יהודיות. למרות זאת כהן מברך על כך, כי אחרת הם בוודאי היו כבר קבורים היום באדמה.

לשמחתנו, כתבי היד שבאוסף קהילת מיינץ צולמו בינתיים והועברו למיקרופילם. העתקים שמורים במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בירושלים. הספרים שהובאו לישראל מאירופה אחרי המלחמה נקלטו רק בחלקם על ידי ספריות גדולות שגם עוסקות בשימור ספרים.

 

לקריאה נוספת:

כך צוין השנה ליל הבדולח בחוגים חרדים בגרמניה (ט"ו חשוון, 4.11.2017)

 

האיש ש"מדפדף" ושאינו חייב לאף אחד

מגיל צעיר, רוני אלשייך, כיום רב-ניצב ומפכ"ל משטרת ישראל, הפנים את מה שספג בבית הוריו, במיוחד את שאיפותיה וחינוכה של אימו: היא דחקה בילדיה ללמוד וראתה בלמדנות ערך. היא החדירה בהם ערכים של יצירתיות ושאפתנות כדרך חיים. ומעל לכל, ערכים של הציונות הדתית.

בימים אלו, שני עניינים מדירים שינה מעיניו של נתניהו, בהקשר של תפקוד המשטרה והמפכ"ל רב-ניצב רוני אלשייך: הדלפות מחקירות המתנהלות נגדו ונגד רעייתו, שרה; ניהול חקירות נגד ראש ממשלה מכהן. אלשייך מוכן לספוג את ההאשמות נגדו אבל רק עד גבול מסויים. הוא מונחה על ידי עקרון בל יעבור: אני איש ש"מדפדף", אדם שאינו חייב לאף אחד. מה הקשר? מניין אלשיך שואב את עקרון הדפדוף ומה פירוש הדבר?

רוני אלשייך. באדיבות: ויקיפדיה

בראשית הדברים רצוי להטעים ולומר כי לא לילד הזה פילל נתניהו כשביקש מרוני אלשיך למלא את תפקיד מפכ"ל המשטרה. ולעניין ההדלפות יש להבהיר: הסערה הנוכחית שמציפה אותנו דרך אמצעי התקשורת נוצרה סביב המתקפה של נתניהו כנגד המשטרה והטענה להדלפות לא חוקיות בכל הקשור לחקירתו. כפי שנתניהו כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "מאז שהיועץ הפוליטי ליאור חורב מונה ליועץ חיצוני של המשטרה בעלות של מיליונים על חשבון משלם המיסים וללא מכרז, ההדלפות הלא חוקיות הפכו לצונאמי וההחלטה להימנע מהמלצות נעלמה כלא הייתה". המשטרה מצידה הוציאה תגובה לפיה אין לה כל כוונה להיגרר ל"מתקפות חסרות שחר שנועדו לשבש את עבודת המשטרה ולפגוע בלגיטימיות שלטון החוק".

הגנה על שלטון החוק היא ערך עליון שעומד בראש מעייניו של אלשיך. בבסיס האמירה החד-משמעית בדבר שלטון החוק עומד העיקרון שהוא אינו חייב לאף אחד.

אז איך ייתכן שאדם שנבחר ב"פינצטה" לכהן כמפכ"ל המשטרה בישראל, וזכה ל"מחזרים" רבים שתמכו במינויו זה אומר בפה מלא ובריש גליי: אני לא חייב לאף אחד. אני מדפדף.

קצת על האיש, רוני אלשייך

מגיל צעיר רוני אלשייך, כיום רב-ניצב ומפכ"ל משטרת ישראל, הפנים את מה שספג בבית הוריו, במיוחד את שאיפותיה וחינוכה של אימו: היא דחקה בילדיה ללמוד וראתה בלמדנות ערך. היא החדירה בהם ערכים של יצירתיות ושאפתנות כדרך חיים. ומעל לכל, ערכים של הציונות הדתית.

רוני אלשיך אובחן בילדותו כגאון והוקפץ שתי כיתות. היו לו למעלה מ-160 נקודות במבחני האינטליגנציה. הוא היה ילד טוב ירושלים – שקדן, שקט ומוערך. בהמשך, הוא למד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר", ספינת הדגל של הציונות הדתית. את אימו איבד בגיל צעיר ומאז השקיע הכל כדי לבנות את עצמו. את לימודיו המשיך בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. בן 18 התגייס לצנחנים ושנה אחר כך התחתן. את השירות הצבאי הוא אהב אבל חיפש כיוון אחר וכאשר ב-1988 פנה אליו בכיר מהשב"כ והציג לגייסו לארגון הוא הסכים. בראיון הקבלה אלשיך הודיע שהוא שואף להיות ראש השב"כ. בשב"כ הוא צמח תחת ראש אגף החקירות חיים בן עמי, שנהג להצביע עליו: "כוכב". אמין. מתוחכם, זיכרון אדיר. "פוטנציאל לראש שב"כ". בשנים ההן נגלה כישרונו הגדול בפוליטיקה ארגונית. ב-2005 אלשיך מונה לראש מרחב יהודה, שומרון וירושלים. מספרים שכאשר חנך משרדים חדשים, הקים במתחם גם בית כנסת והכניס אליו ספר תורה. בתוך השירות ומחוצה לו התפתח בימים ההם הדיון על הדומיננטיות של בעלי הכיפות, על פסוקים שהחלו מוצאים את מקומם בתוך מסמכים ותדרוכים. אלשיך הוא אדם דתי. זה ברור.

שנת 2015 הייתה שנה רעה לשלטון החוק בישראל. רעה במיוחד למשטרה. ראש היחידה לחקירות הונאה תת-ניצב אפרים ברכה, התאבד. וכדור השלג נגד המשטרה הלך והתגלגל ותפח. צמרת המשטרה שרתה בכאוס מוחלט. אלשיך קיבל מינוי להוביל את המשטרה כמפכ"ל. כך החלו החקירות של שרה נתניהו בעניין "מעונות ראש הממשלה" והחקירות של ראש הממשלה. אלשיך אגב מתחרט על האמירה שלו בנוגע לסיום המתקרב של חקירת ראש הממשלה ומאז הוא משתדל שלא להדליף מידע כזה לתקשורת.

עקרון ה"דפדוף"

בראיון שאלשיך העניק לתקשורת (שפורסם גם ב"כיכר השבת" ב-17.9) הוא ניסח את ה"אני מאמין" שלו, בחיים ובעבודה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. מדובר בדרך חיים הנשענת על עצה שר' נחמן מברסלב מספק לכל אדם. היא כתובה בספרו מבצר המרגליות, ואכתוב עליה מייד. על פי העצה אלשיך פועל גם בתפקידו הנוכחי ולדבריו היא גם הקלה עליו את המעבר מהשב"כ למשטרת ישראל.

מבצר המרגליות מאת רבי נחמן מברסלב

אלשייך:

מעל חדר המנוחה שלי בירושלים רשומה עצתו של רבי נחמן מברסלב : 'טוב שיעשה לו אדם התחלה חדשה בכל פעם – כי ההמשך הולך אחרי ההתחלה'. זה פשוט וחד … אני איש שסוגר נושא ומתחיל נושא חדש, אני מדפדף…לא חייב לאף אחד!

ובמקור זה נראה כך: (ר' נחמן מברסלב, מתוך: מבצר המרגליות):

אָמַר, שֶׁטּוֹב שֶׁיּאמַר הָאָדָם… הַיּוֹם אֲנִי מַתְחִיל… וְיַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה, כִּי כָּל הַהַמְשָׁכוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַהַתְחָלוֹת. וַאֲפִלּוּ הַמְחַקְּרִים [החוקרים] אוֹמְרִים שֶׁהַהַתְחָלָה הִיא כְּמוֹ חֲצִי דָּבָר שֶׁל כָּל הַמַּעֲשֶׂה. נִמְצָא מִמָּה נַפְשָׁךְ יַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה וְיאמַר כַּנַּ"ל. כִּי מִמָּה נַפְשָׁךְ אִם הָיָה מִקּדֶם טוֹב, עַכְשָׁו יִהְיֶה טוֹב יוֹתֵר, וְאִם חַס וְשָׁלוֹם מִקּדֶם לא הָיָה טוֹב, בְּוַדַּאי צָרִיךְ וּמֻכְרָח לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה: עִקַּר כָּל הַדְּבָרִים הֵן הַתְחָלָה.

"ויעשה בכל פעם התחלה", או עקרון הדפדוף, מסביר גם מדוע, כשאלשייך נשאל על ידי הכתב דורון הרמן, "האם אתה 'איש' של ראש הממשלה?", הוא השיב: "… הבהרתי גם לשר וגם לראש הממשלה שאין שום הבטחה בין אם בסמכות, ובין אם לא בסמכות שהיא תקפה. מבחינתי, אני עושה את התפקיד למען עם ישראל".

מה עושה (הנביא) יונה בתפילת יום כיפור?

האירוניה היא שדווקא ביום כיפור, שבו אנו מודים על חטא שחטאנו ומבקשים סליחה, אנו קוראים את ספר יונה בתפילת מנחה. הרי הנביא התחמק מהשליחות שהוטלה עליו. הוא לא הלך לבשר לתושבי נינוה, בירת אשור, שהם עשו את הרע בעיני הבורא. הוא לא גרם לאנשי נינוה להודות שחטאו ולבקש סליחה. 

מי שלמד את סיפורי התנ"ך מכיר את סיפורו של הנביא יונה: יונה עלה על אוניה כדי לברוח ממילוי פקודת האל. האוניה נקלעה לסערה בלב ים. מלחי האוניה הטילו פור כדי לגלות מי אשם בהתפרצות הסערה. יונה, היהודי היחיד על האוניה, נמצא אשם והושלך למים. הים נרגע. הוא עצמו נבלע על ידי דג.

יונה הנביא והדג. צילום: ויקיפדיה

יונה הנביא והדג. צילום: ויקיפדיה

אם ביום כיפור אנו מודים שחטאנו ומבקשים סליחה ומחילה, איך ייתכן שתפילת מנחה של יום כיפור כוללת את סיפורו של יונה, הנביא שחטא בכך שהמרה את פי האל ? מצאתי לכך מספר הסברים ברשת האינטרנט. להלן שניים:

א. אנו קוראים את ספר יונה ביום כיפור, קודם כל, מפני שהספר כולו עוסק בחטא ובתשובה. בסופו של יום, יונה הנביא עושה תשובה באמצעות תפילה וביצוע שליחותו. אנשי הספינה של יונה חוטאים (מתפללים לאליליהם) ולאחר מכן מבקשים סליחה (נודרים נדרים וכיו"ב). אנשי נינווה חוטאים ומבקשים סליחה. הקריאה בספר בעיצומו של יום הכיפורים מלמדת אותנו מהו כוחן של תשובה וסליחה. ובאשר למאמינים שבינינו, אותם הספר מלמד עד כמה אלוהי ישראל יודע לסלוח לעמו ולעמי העולם. הוא מלמד שלא ניתן לברוח מהאל ושכולם נידונים ונשפטים על ידו, ועל כן ראוי לעשות תשובה.

ב. הסבר נוסף גורס שהקריאה בספר יונה נועדה להזכיר לנו מה כוחן וגדולתן של תשובה, סליחה ומחילה. ספר יונה הוא העדות האולטימטיבית לכך. אחרי שהתפלל והודה במעשיו הרעים, יונה נפלט ממעי הדג ויצא למלא את שליחות האל.

מהי 'התשובה'? ואיך כל זה מתחבר לפיוט "ונתנה תוקף" וליום כיפור?

סיפורו של יונה הוא משל על 'התשובה'. משימתו של עם ישראל כלפי עמי העולם היא להביא את האנושות לחיים טובים ומאושרים באמצעות 'התשובה'. דווקא ביום כיפור, תקופה של חשבון נפש, עלינו לעשות מעשה, 'תשובה', ולא "להימלט באוניות" למקומות מפלט שונים על פני כדור הארץ.

כדי להבין מהי תשובה, אנו קוראים ביום כיפור את הפיוט "ונתנה תוקף" שהנו רב-משמעויות ועיקרו: 'התשובה'. וכך נאמר בו, "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזרה".

תשובה הינה הודאה בחטא ובקשת סליחה ומחילה. זאת תמצית כל התפילות וכל התקוות לשנה של חיים ובריאות.

סיפורו של הנביא יונה מתחבר בנקודה זאת לפיוט:  הנביא (אנחנו) ברח מכיוון שלא קל להודות בחטאים ולבקש סליחה. לאחר שהתפלל במעי הדג במשך שלושה ימים וביקש סליחה, הוא נפלט החוצה והתנבא בפני אנשי נינוה כדי שיודו בחטאיהם ויבקשו סליחה ומחילה.

הפיוט עצמו שזור במטפורות על שבריריות חיי האדם. החל במילים "משול כחרס הנשבר", "כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח" וכלה ב"כחלום יעוף":

אמת כי אתה יוצרם / ויודע יצרם / כי הם בשר ודם:  / אדם יסודו מעפר / וסופו לעפר, / בנפשו יביא לחמו, / משול כחרס הנשבר / כחציר יבש וכציץ נובל / כצל עובר וכענן כלה / וכרוח נושבת וכאבק פורח   / וכחלום יעוף!

שיא  הפיוט טמון בסיומו: "ותשובה, ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה":  אנחנו  מתפללים ומזכירים  לעצמנו שקיים פוטנציאל, שאפשר להשתנות, שצריך לנסות ולעשות מאמץ להשתנות.

בין הנופלים במלחמת יום כיפור (1973), נפלו אחד-עשר חיילים מחברי קיבוץ בית השיטה. בעקבות ההתמודדות עם השכול והאבל, שינו חברי הקיבוץ את התייחסותם ליום כיפור. מאנטגוניזם מוחלט, שהתבטא באכילה ובהאזנה לקונצרטים, מצאו את דרכם לחוות את היום באמצעות שילוב של יום הדין הפרטי שלהם ויום הדין של כלל העם היהודי. הם עשו תשובה.

קיבוץ בית השיטה אימץ את הלחן שחיבר עבורם יאיר רוזנבלום, בעת שהתגורר בקיבוץ (1990):

 

שתהיה לנו שנה מבורכת, מלאה באושר ובריאות.

מלחמת יוה"כ – תיאוריית קונספירציה על הכוונת

קראתי את הכתבה שפרסם ד"ר אורי מילשטיין במעריב (20.9.2017), "חידת קיסינג'ר: קונספירציית יום כיפור שבליבה עומד הבכיר האמריקאי", ושוב עולות בי תהיות לגבי האינטגריטי של הכותב, ואסביר למה הכוונה.

______________

בבסיס תיאורית הקונספירציה שמציג מילשטיין, בדבר הסכם שנוצר ערב מלחמת יום הכיפורים (1973) בין שר החוץ האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, לבין שר הביטחון של ישראל דאז, משה דיין, עומדת משוואה כזאת: ישראל תוותר למצרים. המלחמה תפרוץ, סוריה ומצרים "יפתיעו" את ישראל, ישראל תספוג כישלון, תחזיר את חצי האי סיני למצרים ובתמורה יסכים נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לחתום על הסכם שלום עם ישראל.

משה דיין. צילום: ויקיפדיה

תמוה בעיני מאין מביא מילשטיין את התיאוריה שלו באין לו עובדות מאומתות כלשהן כדי לפתח תיאוריה שכזו! גרוע מכך, מילשטיין עוד מנסה "לחזק" את התיאוריה כשהוא ממשיך וטוען טענה הנסמכת על דברים שנאמרו, לכאורה, בשיחה שקיימו הנשיא החדש ג'רלד פורד ושר החוץ שלו, הנרי קיסינג'ר!

ציטוט מדבריו של מילשטיין במעריב,

עשרה חודשים אחרי המלחמה שוחח קיסינג'ר עם ג'רלד פורד, הנשיא האמריקאי החדש, על מלחמת יום הכיפורים. פורד: "אבל האם הייתה בה (במלחמה) תועלת?". קיסינג'ר: "לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש". פורד: "אפילו האבידות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?"

מאין לנו לדעת שחילופי דברים אלו נאמרו? איזו אסמכתא הוא מביא לכך?

לפני מספר שנים, כשהחל מילשטיין (שהיה קולגה שלי) להפיץ את תיאוריית הקונספירציה בין דיין, קיסינג'ר וסאדאת, שאלתי אותו: "מניין לך כל הדברים הללו? הרי כאיש אקדמיה עליך להציג אסמכתאות ועליהן לבסס את טענתך." והוא השיב לי: "מי שרוצה להפריך את התיאוריה שלי, שילך וימצא עובדות הסותרות אותה".

מאז מילשטיין ממשיך לטפס על עץ גבוה, לא מוותר, ובעקשנות רבה ממשיך לשכנע את עצמו ואחרים בדבר הקונספירציה שרקמו ביניהם דיין והנרי קיסינג'ר.

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (Photo credit: REUTERS)

הטענה שלי היא "לא דובים ולא יער".

עוד בטרם ראה אור ספרו של אבירם ברקאי, מעשה שלא היה: קונספירציית מלחמת יום הכיפורים (הוצאת כינרת, 2017), שבו הוא מפריך את התיאוריה של מילשטיין בדבר קיומה של קונספירציה זאת, טענתי שהתיאוריה פגומה בהתחשב בחוסר רציפות בממשל האמריקאי:

ההסכם הקונספירטיבי, לכאורה, נסגר בתקופת נשיאותו של מי שקדם לג'רלד פורד, דהיינו ריצ'רד ניקסון. והנה, מילשטיין בא ואומר שלא בכדי נטש דיין את המערך, ועבר לצד השני (ב- 1977), דהיינו קיבל מינוי של שר חוץ בממשלתו של מנחם בגין. הטענה הקונספירטיבית היא שכל הסידור הזה נועד כדי לקיים את ההסכם האמור עד סופו: חתימה על הסכם שלום בין ישראל ומצרים והחזרת כל חצי האי סיני למצרים עד הגרגר האחרון, כולל שארם אל שייך שהוא עצמו, דיין, כינה בתום מלחמת ששת הימים "מלכות ישראל השלישית".

אבל איך מסבירים שעל-אף שהנשיא ניקסון, שהיה אחד הצדדים להסכם, סיים את כהונתו כאשר ג'רלד פורד היה לנשיא החדש של ארה"ב (1974-1977) ואחריו כיהן ג'ימי קרטר (1977-1981) כנשיא, שעל-אף זאת ההסכם האמור כובד?!?!

מילשטין מוצא פיתרון: הוא שם בפיהם של קיסינג'ר ופורד חילופי דברים מבלי שיש לו אסמכתא שאכן התקיימו. ולא רק זזה, אלא שאת התיזה ההזויה בדבר הסכם קונספירטיבי מילשטיין מתעתד לפרסם באמצעות הוצאת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, שאינה אלא שלוחה של מילשטיין בכבודו ובעצמו.

מילשטיין מסיים את כתבתו במעריב כך: "המהלכים החשאיים של דיין, שלפי ההיסטוריון ד"ר יגאל קיפניס לא דווחו לגולדה ונעשו מאחורי גבה, מלמדים על אופיו הקונספירטיבי…" (מילשטיין צריך היה לכתוב – "לדעתי" הם מלמדים על אופיו הקונספירטיבי).

מי מקוראי מעריב מסוגל להבין את "האופי הקונספירטיבי" של דיין (וגם של רבין, לפי ספרו של מילשטיין, תיק רבין: איך תפח המיתוס, 1995 בהוצאת ירון גולן – הוצאת שרידות, קרי, אורי מילשטיין). כמובן, אלו שאינם בקיאים במהלכיו של דיין, "הקונספירטור הגדול בהיסטוריה של ישראל" לפי מילשטיין, רק הם יאמינו לשטויות הללו.

הרטוריקה של מילשטיין עושה רושם וקוראים רבים עלולים עוד לייחס למילשטיין מה שאין לו, לפחות במקרה הזה: אינטגריטי (יושרה). לצערי ולצערם של רבים מהקולגות שלנו באקדמיה, מה שיזכור הקורא מהכתבה הזאת במעריב, הוא שנרקמה  קונספירציה בין מנהיגים והייתה הולכת שולל של לוחמים ושל ציבור שלם, ששילם את מחיר "הקונספירציה של דיין". הם יצדיעו למילשטיין עד שתתפרסם כתבה נגדית שתשמוט את הבסיס לתיאוריה שלו.

אין ספק שמילשטיין הוא אדם אנרגטי, בעל זיכרון פנומנלי, ובעל חשיבה יוצרת ופרודוקטיבית בכל הנוגע להפקת לקחים על ידי צה"ל. יש ספק אם יש איזשהו בסיס מוצק לדברים מסויימים שהוא מפרסם (ופרסם בעבר). הרי הוא אינו מסוגל להביא את המקורות מהם נלקחו הציטוטים של קטעי השיח בין מנהיגים בדרגים הגבוהים. וזה פגם גדול במחקר אקדמי.

"גם לרוצחים מותר לצאת לחופש"

אחותו הגדולה של אורון ירדן ז"ל, ליאורה ירדן, והאח רועי, באים ממשפחה נהדרת. לאחר מות האב, שניהם והאם פנינה ממשיכים לשאת את האבדן הטרגי של האח והבן, אורון, שהיה בן 8 במותו ב-1980. רבות נכתב על פרשת הילד בן ה-8 מסביון, אורון ירדן ז"ל (1980). השבוע נודע כי צבי גור, רוצחו ומי שחטף אותו כבן ערובה בשל בצע כסף, עומד לצאת לחופשי בקרוב, לאחר שוועדת השחרורים הורתה לשחררו בטרם ריצה את מלוא עונשו.

רועי הודיע לתקשורת שהוא מצטרף למחאה נגד שחרורו המוקדם של הרוצח, צבי גור. מעניין כיצד ליאורה תגיב כעת לידיעה. במיוחד בהסתמך על העצומה נגד השחרור שדפנה, חברה טובה של המשפחה, מריצה כעת. גם הראיונות שהעניקה האם, פנינה ירדן, ל- ynet, ב- 2010, וגם ב-14.9.2017, מחדדים את הבעייה, "אני מקווה שצבי גור לא ישתחרר לעולם, ומצטערת על כך שהחוק לא קבע עונש מוות לרוצחי ילדים".

אורון ירדן ז"ל. צילום: רפרודוקציה, באדיבות וואלה.

אורון ירדן ז"ל. צילום: רפרודוקציה, באדיבות וואלה.

במהלך השנים מאז החטיפה והרצח של אורון ירדן ב-1980, העניקו בני המשפחה ראיונות לתקשורת ובעיתונות פורסמו כתבות על הפרשה מדי פעם, במיוחד בימי השנה של הרצח. תמצית הפרשה תועדה גם באנציקלופדיה של ynet, "יידע-עם".

בראיון שהעניקה ב-2010 לכתב ynet , אמרה פנינה, אמו של אורון: "אנשים  חושבים  שאיבדתי את השפיות, מפני שלא התנגדתי שרוצח בני לפני 30 שנה יוכל לצאת לחופשה ראשונה זה שנים". יחד עם זאת היא הביעה תקווה שהרוצח לא ישתחרר לעולם מהכלא, ובראיון ל-ynet ב-14.9.2017 אמרה, "זו הבעיה של המדינה ולא שלי".

פנינה ועמוס ירדן. צילום: רפרודוקציה

פנינה ועמוס ירדן. צילום: רפרודוקציה

פנינה ועמוס ירדן היו מאותם תושבי סביון שכולם הכירו. הנשים שבינינו הכירו את פנינה כאישה מאוד אצילית וחיננית, בעלת מבטא דרום אפריקאי כבד. לפנינה ועמוס היו חברים רבים ביישוב. גם אנחנו הכרנו אותם היטב, למרות שלא היינו בחוג המכרים שלהם.

מי שהתגורר בסביון באותן שנים (כמונו), לא ישכח לעולם איך כולם עצרו את נשימתם וחיכו לבשורות הטובות, שלא הגיעו.

בכתבתה של שרה דר-ליבוביץ (nrg,  ב-7.6.2013) – "הקיץ השחור: תיק החטיפה והרצח של אורון ירדן",  – צוינו תושבי סביון לטובה על שהיו מוכנים לתת הכל כדי להציל את הילד מיד חוטפו.

"תושבי סביון, צוטט מאיר כרמון בכתבה, היו יעילים יותר. הם התגייסו לעזרה מכל הלב. נשות סביון העליזות, חברות, שכנים, נתנו את הלב. הם אמרו לנו שהם יגייסו כל סכום כסף שיידרש. הם היו מוכנים לתת הכל. אם היינו צריכים עשרה מיליון דולרים הם היו מביאים גם את זה. מעולם לא נחשפתי עד אז לתושבי סביון, אבל התברר שמעבר לדימוי שלהם הם אנשים עם לב ונשמה, לא נובורישים אלא אצולה של כסף".

לאחרונה, ב-2015, הונצחה פרשת אורון ירדן בסרט שהפיקו תלמידים בבית הספר המקיף יהוד. הסרט משחזר את המקרה ומשלב ראיונות עם פנינה ירדן – אימו של אורון ומאיר כרמון-שוטר שחקר את הפרשה.

המבוגרים שבינינו עדיין זוכרים בהלם את הפרשה ודי לצפות ביוטיוב כדי לקבל שוב צמרמורת. הסרטון ממחיש את הקלות הבלתי נסבלת שבה אורון בן ה-8 נחטף מהמרכז המסחרי של היישוב הרגוע. הוא יצא מביתו לטיול עם הכלבה כשהוא רוכב על אופניו, ובתמימות רבה נכנס לרכב של צבי גור שרצח אותו בדם קר. יהי זכרו של אורון ירדן ז"ל ברוך.

לחתימה על העצומה נגד שחרורו של הרוצח, צבי גור לחצו כאן

כן בבית ספרנו

כיתות לימוד, קירות שקופים בבית הספר "יהודה המכבי" . צילום: תרצה הכטר

כיתות לימוד קירות שקופים בבית הספר "יהודה המכבי" . צילום: תרצה הכטר

התקשורת והרשתות החברתיות הפכו את מה שהיה אנונימי עד כה, למוסד שאפשר ללמוד ממנו איך ללמד ובכל זאת לא לתת שיעורי בית, מבחנים, ציונים ועונשים.  הדיווחים המריצו אותי לספר את הידוע לי אישית על בית ספר זה, מתוך סיפוריו של י'.

 

~~~~~~~~~~

 

למרות שעקבתי בפליאה רבה במשך שנה אחר דיווחיו של י' על בית הספר המדובר ביותר – "יהודה המכבי" בתל אביב, עד כה לא עלה בדעתי לכתוב פוסט. והנה זה קרה.

על שנה אחת במחיצתם של מנהל, מורים, תלמידים ואב-בית בבית הספר היסודי המדובר ביותר לאחרונה – "יהודה המכבי" בתל אביב.

י' שהינו מהנדס במקצועו ובעל ניסיון רב כמנתח מערכות וכבעלים של חברות מחשוב, חוזר יום-יום הביתה עם רשמים מבית הספר "יהודה המכבי" בתל אביב. מעולם לא ביקרתי בבית ספר זה. אני נהנית כאשר י' חוזר הביתה מהעבודה ובפיו שיר הלל.

י' אחראי על מיחשוב בית הספר. הוא עבר סדנא מתאימה, מטעם עיריית תל אביב, להשמה חוזרת של הגיל השלישי במעגל העבודה. אני רק מתעדת מה שסיפר לי. כאדם "מבחוץ", אני בבחינת "מה שרואים משם", בשלט-רחוק. למרות שעקבתי בפליאה רבה אחר דיווחיו של י' על בית הספר המדובר ביותר – יהודה המכבי בתל אביב, עד כה לא עלה בדעתי לכתוב פוסט.

בשבוע שעבר הזדמן לכולנו להיחשף לכתבה מפורטת בדה-מרקר (קירות שקופים, בלי מבחנים, בלי ציונים, בלי עונשים: בית הספר שבו הכל נראה אחרת), המבוססת על ראיון עם המנהל, אׇדר אׇרד, ועם מורות וכמה מתלמידי בית הספר. גם בערוץ 10 שודר מספר פעמים אייטם על בית הספר, והרשת החברתית גועשת בעקבות הכתבות.

קשה עדיין לדבר על מהפכה בחינוך בישראל. יספיק להתרשם מהעובדה שבעלי חזון כמו אדר, מנהל בית הספר "יהודה המכבי", עושים ימים כלילות, בשקט ובלי אגו נפוח, כדי שיצמח כאן דור אחר. דור מפרגן, יוזם, יוצר, תורם, מקשיב, מכיר תודה למה שנופל בחלקו, בעל מוטיבציה ורצון בלתי נדלים להתפתח ולתרום לחברה בכללותה.

י', תודה שאתה עוזר לנו עם המחשבים"; (תלמיד בכיתה ג') "י', כל פעם שאנחנו נתקלים בבעיה אנחנו קוראים לך ואתה בא ומצליח לפתור אותה. כולם בכיתה שלי כל-כך אוהבים אותך. אין לי מילים להגיד לך. אתה פשוט מלך (תלמידה בכיתה ד'); "י', תודה רבה לך שאתה כל-כך מתאמץ לעבוד קשה רק בשבילנו, תודה שכל פעם שצריך אותך אתה בא לעזור. תודה שאתה בא מכיתה לכיתה להביא את המחשבים" (תלמיד בכיתה ד'); "י', אתה אלוף המחשבים." (תלמיד בכיתה ג') "ל-י', שתמיד מביא מחשבים שצריך. אתגעגע מאוד!" (תלמיד בכיתה ד'); "ל-י', אני מאחלת לך חופש גדול נעים! אני מקווה שתחזור לבית הספר גם בשנה הבאה. תמשיך להיות מי שאתה. חופשה נעימה!" (תלמידה בכיתה ה'); "ל-י' היקר, תודה על כל הפעמים שעזרת לנו כל פעם שהיינו צריכים עזרה. י' הכי טוב. באהבה גדולה. (תלמיד בכיתה ג').

חבילה של דברי תודה רבים, בכתב ידם של ילדים בכיתות א' עד ה' שמפרגנים ומוקירים עבודה שנעשית למענם על ידי אחרים (כנראה, בעידוד המורה), נמסרה ל- י' כהוקרה כנה על שירותיו בתחום המיחשוב בבית הספר בשנה החולפת.

פתיחת שנת הלימודים. צילום: באדיבות בית ספר יהודה המכבי

פתיחת שנת הלימודים. צילום: באדיבות בית ספר יהודה המכבי

כאשר י' החל את תפקידו כאחראי על המיחשוב, לא ידענו איך זה יתפתח. בדומה לרבים מאיתנו, המידע שלנו על בתי הספר בישראל לא הכין אותנו לרשמים מרגשים, כמו אלו שעליהם דיווח לי י', מדי יום ביומו. אילו תיעדתי את מרבית הסיפורים המרגשים שלו על המתרחש בין כותליו (השקופים) של בית הספר, היה יוצא מכך ספר עב-כרס. הרשמים הראשונים על בית ספר "יוצא דופן" זה, סיפרו על קבלת הפנים שמנהל ביה"ס ערך בתחילת השנה לכבוד י', והצגתו בפני צוות ההוראה. כמה מרגש היה לשמוע על הברכות והאיחולים ש-י' קיבל מכל צוות ההוראה לקראת תחילת התפקיד. בדיעבד, התברר שזאת דרך חיים שגרתית, פירגון, שצוות ההוראה סיגל ושאותה הוא מעביר לתלמידים. כך שומרים על צביון אנושי, אוירה נינוחה להתפתחות הילדים וצוות ההוראה, ורגישות בין-אישית בכל הנוגע למישור החברתי, החינוכי והלימודי.

כן בבית ספרנו

לא זכור לי שילדים התגעגעו אי-פעם, ועד כדי-כך, לבית הספר. לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, טקסט של תלמידה שעולה לכיתה ד' הועלה לווטסאפ. יש בו הבעת געגועים ורצון לחזור במהרה ללימודים.

די להיחשף לפרויקטים ולעבודות התלמידים, כדי להשתכנע שגם בלי מבחנים ושיעורי בית, ואולי דווקא בגלל שאין דברים כאלו בבית הספר, הם משיגים תוצאות מפתיעות בחינוך ובלימוד גם יחד. הרבה מעבר למה שתועד עד היום בבתי הספר היסודיים בארץ. מכאן, ברור מדוע זכתה הכתבה בדה-מרקר לעשרות אלפי לייקים בפייס, וגם מדוע מנהל בית הספר זכה לסיקור של רשתות התקשורת והעיתונות, ומה הסיבה שנוהרים אל בית הספר "יהודה המכבי" תלמידים רבים, עד כי היה צורך השנה להוסיף כיתות לימוד נוספות.

אז מה יש לנו כאן?

מנהל וצוות מורים החיים בהרמוניה אלו עם אלו ועם התלמידים. תלמידים שלומדים לחשוב לבד ולפרגן זה לזה מבלי לשפוט אחד את השני. ילדים שלומדים להכיר את עצמם ולדווח על הישגים וכישלונות, בלי פחד, הן למורה והן להורה. מקום שבו לא חייבים לשבת על כסא ליד שולחן כדי להקשיב ולפתור תרגילים או לכתוב, אלא אפשר גם לשכב על מזרן בזמן השיעור. אין ספק שהסביבה יוצאת נשכרת מכך. מי שבא במגע עם ילד שמפגין יוזמות, חשיבה יוצרת, רצון טוב, חשק ללמוד ולהתפתח ולחיות עם כולם בהרמוניה, זוכה בגדול.

בכירי צלמי העיתונות מספרים

האמירה שלהם, כבר בפתיח, הסגירה כיצד הפכו לצלמים ברמ"ח אבריהם: "צילום הוא דחף פנימי, כמו שיגעון" – כך תיארו ארבעה מבכירי צלמי העיתונות בישראל מהו צילום. "צלם הופך להיות משוגע לדבר. הוא נתקף  בדחף בלתי נשלט לתעד באמצעות המצלמה את מה שרואות עיניו ומה שליבו חש כשהוא נחשף למתרחש סביבו, עיניו אינן חדלות להתבונן בסביבה ולתפוס זווית ראייה מעניינת."

~~~~

"שבת סיפור" של יוסי אלפי בתיאטרון רמת-גן. ארבעה צלמי עיתונות בכירים, מאלו שצילומיהם הופיעו במשך עשרות שנים על גבי עמוד השער ו/או העמוד השני בעיתוני היום שלנו, השתתפו באירוע שהתקיים באולם התיאטרון החביב שברמת גן. האירוע נערך לכבודו של צלם העיתונות הרמת-גני, מיכה בר-עם – חתן פרס ישראל לצילום (2000). על הבמה ישבו: יוסי אלפי, מיכה בר-עם ורעייתו אורנה, אלכס ליבק, "קפיטן" אבי הזאב ומשה שי. קטעי הקישור לוו בנגינה ושירה בכיכובו של מל רוזנברג.

                             שבת סיפור עם יוסי אלפי. צילום: תרצה הכטר

מיכה בר-עם: מאז '67 לא הסכמתי להיות צלם חצר…

כמי שזכה בפרס ישראל לצילום בשנת 2000, מיכה בר-עם האיר את עיני כשהצביע חד משמעית על הצילום כיוצר ו/או תומך בנראטיב הלאומי.

מיכה בר-עם מתקרב כיום ל-90 והוא עדיין חדור רוח של שליחות. בשנים 57'-66' עבד כצלם עיתון "במחנה". כרבים מהקולגות שלו, בר-עם צילם דימויים שתאמו את רוח התקופה ההרואית, הנאמנה לנראטיבים הלאומיים. במלחמת ששת הימים (1967) החל לעבוד כצלם עצמאי ובאחת ההזדמנויות אמר: "למרות הידידות האישית שלי עם אנשים שהפכו לראשי ממשלה, לא הסכמתי להיות צלם חצר".

רבים מתצלומי המלחמות שתיעד, הפכו לסמל. זאת פרט לתצלום הצנחן ליד הכותל בירושלים במהלך הקרבות של מלחמת ששת-הימים. הוא הסביר שזאת הייתה "תמונה מוזמנת" על ידי הממסד, ושמאז הוא סירב להיות צלם החצר. היה זה דויד רובינגר שמסר לעיתונות את התצלום שלו של הצנחן ליד הכותל.

עבודותיו של בר-עם פורסמו במגזינים חשובים בעולם, כגון לייף וניו יורק טיימס, הוא תעד אירועים לאומיים היסטוריים כמו מבצע קדש ומשפט אייכמן. התצלומים של בר-עם מספקים מבט על חיי החברה, הכלכלה והתרבות בישראל לפני ולאחר מלחמת ששת-הימים. ה"אני מאמין" שלו (מתוך כתבתה של העיתונאית דליה קרפל שהתפרסמה ב-2011 ב"הארץ"):

"… אין דבר כזה שאתה לא מפחד, אבל יש מבנה נפשי של אדם, שיודע שהוא מוכרח להתגבר על הפחד. … בקו הראשון בתעלת סואץ, ב-73', הפגיזו וירו ועוד איך. לא הייתי בחזית בגלל פקודה. גם כשהייתי איש מילואים וצילמתי, ההחלטה איפה להיות ואיזו דרגת סיכון לקחת, זו הכרעה של הצלם. הצלמים המעטים שאני מעריך, כמו שלמה ערד ואברהם ורד, היו שם מתוך החלטה מודעת שזה סיכון קיצוני. זה סוג של אנומליה".

פנינים מדבריו של בר-עם: "מצלמה היא כמו עט, תנו לאדם מצלמה ביד, האם ייטיב לצלם? תנו לאדם עט ביד, האם ייטיב לכתוב?" ועוד אחת: "אדם מקבל פרס צילום על צילום אסונות של אחרים".

והאישה שאיתו: אורנה בר-עם: על פי הרגשתי והרחש שעבר בקהל כשאורנה עלתה לבמה, היה ברור שמדובר באישיות יוצאת דופן. אורנה התיישבה על כיסא לצד מיכה וכל תנועות הגוף שלה שידרו הערכה לבעלה. היא דאגה שלא יסתבך בכבל המיקרופון, היא הזכירה לו שמות של אישים ומקומות כשנתקע בדיבורו ושלחה אליו מבטי הערצה. מרגע שהתיישבה לצד מיכה היא הקפידה לתת לו "ספייס". הוא קודם לכל. וכל זאת, תוך שהיא שומרת על חזות של אדם העומד בזכות עצמו.

"היה לי ברור שמרגע שאתחיל להגביל אותו, אני דופקת את מערכת היחסים בינינו", משפט מפתח בחייהם של בני זוג החיים בהרמוניה מלאה 57 שנה. ובכל זאת אורנה כבשה את לבו של הקהל לא פחות ממיכה, בעלה.

מדברי אורנה בר-עם בראיון שהעניקה ב-2011 לעיתונאית דליה קרפל:

"אני אדם טוטלי ומאז ומתמיד ידעתי שלהיות אישה זה ניסיון נואש במהלך החיים להתכסות בשמיכה קטנה. או שקר לך בכתפיים או שהרגליים בחוץ, אלא אם הצלחת להתכווץ. הייתי צריכה לבחור אם להיות עם המשפחה ולעשות מה שאני צריכה, או שאני נכנסת לסטודיו ועובדת ושהבית יישרף וכולם ייחנקו. החלטתי שאני לא אהיה אם במשרה חלקית או אשת פרברים שמציירת פעמיים בשבוע להנאתה."

מלבד היותה ציירת ופסלת בזכות עצמה, מסתבר אורנה ומיכה בר-עם תמיד פעלו יחד, בבית, במטבח, בארכיון אך לא ביציאה לחזית, למלחמה. הוא יצא למסעות "ציד" כשעל צווארו תלויות לפחות ארבע מצלמות והיא שמרה על העורף כשהיא מלווה אותו בעצות ובמחשבות.

אורנה הייתה שותפה מלאה להשלכות של תוצרי המצלמה של מיכה בר-עם. היא אישרה במנוד ראש ובמילים שאינם משתמעות לשתי פנים ששניהם סרבו למסור את תצלום ה"צנחן בכותל" לתקשורת ה"מגויסת".

רגעים היסטוריים

אי אפשר לסיים את הסקירה מבלי להזכיר שלושה שמות של צלמי עיתונות ותיקים ומיומנים שתעדו רגעים היסטוריים:

אלכס ליבק, שמרבית צילומיו הוצגו  בגיליונות עיתון ה"ארץ" במשך שנים ארוכות, ידוע כמי שצילם דרמות מהאינתיפאדה ה-1. אחד הצילומים הידועים ביותר שלו משנת 1984 הוא תיעוד של המחבל מהפיגוע בקו 300, (בעיתון "חדשות") וחשיפת הפרשה. הצילום הצליח לטלטל את מערכת הביטחון, להקים ועדת חקירה, ולגרום לצנזורה לסגור עיתון "חדשות" למספר ימים. המחבל נראה כשהוא מובל החוצה מהאוטובוס על ידי שני שב"כניקים, בעודו חי (ראו: "מי חשף את פרשת קו 300?").

פיגוע בקו 300 1984. צילום: אלכס ליבק

מעניינת הטענה של ליבק ב-2015 במבט לאחור: "היום התמונה הזו הייתה נכנסת לעמוד 3 בעיתון ולא היה לה רבע מהאימפקט שהיה לה אז… בצילום משנת 1984, היינו עם מאוד טהור מבחינה אתית. היה טאבו על ניטרול מחבלים." ובאמת כשצופים בתמונה בלווי הסבר, מבינים עד כמה התיעוד של המחבל המובל על ידי שב"כניקים בעודו בחיים היה משמעותי אז.

הצלם אבי הזאב (המכונה, "קפיטן") סיפר שמטבעו נמשך אל הצד "ההומוריסטי" של החיים. הוא "מכור" לצילומים אלו, וכשהגיע לקובה, לפני שנים רבות, נשאר שם ותיעד באמצעות מצלמתו סיטואציות בעלות גוון הומוריסטי.

הצלם משה שי: "צלם חייב להיות דרוך כדי לתפוס את אותה אלפית השנייה שמקפיאה את הרגע הנכון."

דייגו מראדונה 1986. צילום: משה שי

הוא חדור תחושה של שליחות והיא מניעה אותו לתעד מראות מהעולם הבלתי מוכר, שרבים אינם מעזים להסתכן ולהגיע אליהם. במהלך מסעות הצילום שלו שי הגיע לצפון קוריאה. מטרתו הייתה להראות לעולם איך נראים החיים במדינה דיקטטורית זאת, הידועה לשמצה. למרות שהוזהר שלא לצלם, הוא לקח סיכון, התחכם וצילם באמצעות מצלמה נסתרת ומושתקת שהצמיד למותניו. התמונות התפרסמו מעל גבי דפי עיתונות העולם. כמי שאינו בוחל בלקחת סיכונים, כשמטרה נשגבת עומדת מול עיניו, הוא יצא לסקר את דייגו מרדונה ב-1986 במשחק בינלאומי. מסתבר שהמקריות זימנה לו מפגש בלתי אמצעי, פרטי לגמרי, עם מרדונה, והלה איים עליו שאם יצלם אותו במעמד זה, הוא יהרוג אותו. ובכל זאת הצליח להנציח קטע בלתי נשכח במשחק, כשמרדונה בועט בכדור מגובה רב. הצילום הופיע למחרת כתמונת שער בעיתון "חדשות" (ראו גם: "בזכות אלפית השנייה").

התובנה שעלתה מהשיח, לקראת סיום האירוע, נשמעה כמו הספד לעידן שבו עבודתו של צלם עיתונות הייתה שליחות. החל מעידן ה"תמימות" והתקשורת ה"מגויסת" לנראטיב לאומי קולקטיבי, וכלה בעידן של סירוב להתחפש לליצן החצר, ולשרת את הנראטיב הלאומי ה"רצוי". אקורד הסיום של האירוע היה גם סוג של הספד לחלקם ההולך ופוחת של צלמי העיתונות המיומנים והותיקים, לטובת בעלי הסמארטפונים.

יהודי ספרדי – דמות מופת בספרות אשכנז

משפחת ד'אגילאר: סיפור על גבורה יהודית בתקופת האינקוויזיציה הספרדית, (2016), מאת הד"ר והרב מאיר מ' להמן (1890-1831). עיבוד מחדש בעברית, מבוא ואחרית דבר: תרצה הכטר. הספר ראה אור לראשונה בגרמנית (1873) בביטאון "איזראליט", במיינץ (מו"ל: להמן):

Die Familie y Aguillar – Eine Erzählung von Jüdischem Heldenmut zur Zeit der Spanischen Inquisition. Marcus M. Lehmann, Mainz, 1873


אם כיום יש ואקום בספרות, ובתחומי ידע נוספים הנלמדים בבתי הספר בנוגע למורשת יהדות ספרד, אין לנו את מי להאשים בכך, אלא את עצמנו. רשימה קצרה על הרומן  – משפחת ד'אגילאר, מאת מרכוס מ' להמן והסיבות שהובילו אותי לעבד את הספר מחדש בעברית.


להמן: סופר יהודי-גרמני מתקופת ההשכלה

מחקרים העוסקים בספרות העממית בגרמניה, מהמחצית השנייה של המאה ה-19, מצביעים בעיקר על תרומתה של הספרות העממית היהודית לגיבוש תודעה קהילתית. מסתבר שהסופרים שכתבו בסגנון עממי באותה תקופה, בחרו במכוון בדמויות מופת מהמורשת היהודית, וסביבן טוו את העלילה. מבין הדמויות שבהן בחרו לעסוק בלטו אנוסים שחיו בתקופת האינקוויזיציה הספרדית.

אימוץ הסטריאוטיפ של יהודי ספרדי והפיכתו לגיבור יהודי עממי קרה תחילה בגרמניה. מאוחר יותר, במחצית השנייה של המאה ה-19, תורגמו רוב הסיפורים הללו ליידיש ורוסית, וזכו להצלחה עצומה במזרח אירופה. שם חברו הסיפורים לרומנים כדוגמת אלה שפרסם אברהם מאפו בעברית. הדבר העיד יותר מכל על הצורך הבסיסי והדחוף ביצירת דימויים חדשים להזדהות ומגוון חדש של גיבורים עממיים.

מ' להמן בחר אף הוא לכתוב רומן על דמות מאנוסי ספרד. בן-ארי במאמרה, "עלייתו ונפילתו של הספרדי הגא" (2005), טוענת שהבחירה בדמויות מופת מתקופת האינקוויזיציה בספרד הייתה מכוונת להעצמת הזהות היהודית של יהודי אשכנז בעת ההיא. ואכן – בחירתו של להמן להציב במוקד הרומן העממי דמויות ממשפחת ד'אגילאר זיכתה אותו בהצלחה רבה.

הסיבות שהובילו אותי לעיבוד מחדש בעברית של הרומן משפחת ד'אגילאר

הסיבה העיקרית לעיבוד מחדש בעברית של משפחת ד'אגילאר מאת הרב והד"ר מאיר להמן הוא העיסוק בן ימינו ביחסי ספרדים-אשכנזים בישראל.

אם כיום יש ואקום בספרות ובתחומי ידע נוספים בבתי הספר בנוגע למורשת יהדות ספרד, אין לנו את מי להאשים בכך אלא את עצמנו. לדידי, צודקים הטוענים כי אם נחדש ונרענן את חומרי הלימוד בשיעורי האזרחות, ההיסטוריה והספרות, ניתן יהיה להפיג במידת מה את המתח הבין-עדתי ולהשיב ליהדות ספרד את עטרתה.

לפי קטלוג הספרייה הלאומית בירושלים יש בה עותקים של הרומן משפחת ד'אגילאר בתרגום לעברית, שראו אור בהוצאות שונות ובגרסאות שונות: בעברית צחה (שלא לומר מיושנת), בעברית קלה, עם ניקוד, עם איורים ובלי איורים. יש לציין שהוצאת "נצח" היא שהייתה אחראית לתרגומם לעברית ולהדפסתם של רוב ספריו של להמן.

חשוב לציין שהעיבוד מחדש בעברית מאפשר קריאה שוטפת של הרומן בעברית עדכנית.

בדברים שנשא בחידון התנ"ך העולמי (12.5.2016) סיפר שר החינוך על היוזמה ל"מהפכה" חינוכית ולהעשרת חומרי הלימוד בבתי הספר במורשת יהדות ספרד והמזרח. השר הודיע על מינוי ועדה בראשות המשורר חתן פרס ישראל ארז ביטון (2.2016), שתפקידה לבחון אפשרויות "להעמיק ולהעצים תכנים לימודיים שעוסקים בהיסטוריה ובתרבות של הקהילות היהודיות במזרח, צפון אפריקה וספרד". ועדת ביטון הקימה לה תתי-ועדות בתחומים שונים, והמלצותיה, שהוגשו ב-26 ביוני 2016, כוללות הוספת פרקים ל"עמוד האש", עיבוי לימודי האזרחות, הספרות וההיסטוריה בבתי הספר והמלצה למסד משלחות תלמידים לספרד.

כולי תקווה שהעיבוד הנוכחי בעברית של משפחת ד'אגילאר ינגיש את הספר לרבים ובכלל זה לתלמידי תיכון, ויתרום למפעל הנפלא של ועדת ביטון ולהמלצותיה בנוגע לחינוך בני ובנות הנוער בישראל להיכרות עם ה"אחר".

קליפת אגוז וסוס אחד נכנס לְבר

מזמן לא השתמשתי בסופרלטיבים: "מקורי", "מצוין", "יצירת מופת", כדי לתאר את גודל הנאתי מקריאת ספר. האחרונים של איאן מקיואן ודוד גרוסמן ראויים לכל הכתרים. הקריאה בהם העניקה לי הרגשה שזכות גדולה נפלה בחלקי. הסיבה לכך שאני כורכת את שניהם יחד אינה בהכרח פועל יוצא של זכייתם בפרס בוקר – האחד בוקר בינלאומי (2017) והשני בוקר (1998). אלו שני סופרים שיכולים להתהדר בכך שהצליחו לייצר כאן תבנית סיפור מאוד מקורית.


קליפת אגוז – איאן מקיואן, ספרייה לעם הוצאת עם עובד, תרגום מאנגלית – מיכל אלפון, 2017, 191 עמ'.                                 Nutshell, by Ian McEwan, 2016, USA: Penguin Random House

סוס אחד נכנס לְבָּר – דויד גרוסמן, הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 2014, 198 עמ'.


אומרים שהקיץ הוא "עונת המלפפונים". לעתים זה כך בכל הנוגע לתערוכות אומנות, קולנוע, ומופעי בידור למיניהם. אי אפשר לומר זאת על עולם הספרות העכשווי.

החגיגה השנה החלה בשבוע הספר העברי ומשם המשיכה הלאה לכותרים החדשים שהצטרפו לארון הספרים שלנו, כולל תרגומים לעברית של ספרים נבחרים. מתוך ההיצע הרב קראתי לאחרונה שני ספרים.

למעשה גמאתי אותם בזה אחר זה: קליפת אגוז של איאן מקיואן וסוס אחד נכנס לְבר של דויד גרוסמן. שניהם מהסוג ה"דק", בקושי 190 עמודים, כשכל עמוד הוא עולם ומלואו. אם לפי המיתוס, רק בספר עב-כרס אפשר לשקוע עד כדי ניתוק טוטלי, שניהם מנפצים את המיתוס. הם ייחודיים במובן של מסירת סיפור חיים בדרך מקורית. בנוסף, בכל אחד מהספרים משתלבים יסודות טרגיים ביסודות קומיים. את קליפת אגוז אפשר להגדיר כקומדיה פילוסופית מלוּוָה בטון טרגי. ואת סוס אחד נכנס לבר ניתן להגדיר כטרגדיה קיומית מלוּוָה בטון קומי.

קליפת אגוז: קומדיה פילוסופית מלווה בטון טרגי

בהשוואה שערך הוושינגטון פוסט בין המחזה "המלט" של שייקספיר לספר "קליפת אגוז", במונחים של טרגדיה או קומדיה, המלט מוגדר כ"טרגדיה קיומית מלוּוה בטון קומי", ואילו קליפת אגוז מוגדר כ"קומדיה פילוסופית מלוּוה בטון טרגי".

העלילה בקליפת אגוז של מקיואן נמסרת לקורא על ידי עובר ברחם אימו. העובר מאזין מתוך מקומו ברחם לכל רחש המגיע לאוזניו, החל מקלטות שמשמיעה אמו ובהן הרצאות מרתקות, מוסיקה וכלה בשיח סביבתי, ועל כל זה הוא מגיב. לעתים בבעיטות בבטנה של אמו ולעתים בתגובות כמו שיהוקים ועוד.

בנסיבות ובמונחים לא-ריאליסטים, גם עובר הוא ישות שמסוגלת להתחבט בשאלת הקיום האנושי. מקיואן יוצר מקבילה לסיטואציות במחזה השייקסיפרי המלט באמצעות העובר. השחקנים המרכזיים במחזה השייקספירי הם אביו של המלט, שבדומה לו גם אביו של העובר בקליפת האגוז הוא האיש הטוב. אמו של המלט, גרטרוד, שבדומה לאמו של העובר בקליפת אגוז הן דמויות אהודות בעיני המלט והעובר, בהתאמה. השחקן המרכזי השלישי בהמלט הוא הדוד קלאודיוס, שבדומה לדודו של העובר בקליפת אגוז, הוא הרוע בהתגלמותו.

המילים במחזה השייקספירי, "להיות או לא להיות", שבהן המלט פותח את המונולוג שלו, הן גם תמצית התלבטויותיו של העובר בנוגע לחיים. בצדק נטען שקליפת אגוז הוא "המלט בזעיר אנפין." כשם שהמחזה השייקספירי "המלט" מגולל את קורות משפחתו של המלט, שהיא משפחת המלוכה בשוודיה, כך גם בקליפת אגוז העובר מגולל את קורות משפחתו הבריטית (במאה ה-21). ובאנגלית, "קליפת אגוז": In a] nutshell] הוא אכן קיצור/תמצית של משהו.

סוס אחד נכנס לְבר

טרגדיה קיומית מלווה בטון קומי

סוס אחד נכנס לבר – דוד גרוסמן. ציור העטיפה: רוי ליכטנשטיין, "מוריד בפניך את הכובע!" (Coup de chapeau)

גם סוס אחד נכנס לְבר של דוד גרוסמן מגולל סיפור חיים בדרך מקורית ויצירתית. הספר קורץ לקורא בעודו נחשף לכותר. "ואם הכותר 'סוס אחד נכנס לבר' נשמעת לכם כמו התחלה של בדיחה, הרי שלא טעיתם בהרבה." (מתוך מאמרה של רותי קלמן).

הפתיח הטיפוסי לסוג מסוים של בדיחות, שמופיע בכותר של הספר, מציב בעל-חי כאובייקט בעל תכונות אנוש. המטרה בבדיחות מסוג זה היא בדרך כלל לשים ללעג תכונות אנוש מסוימות.

הנה דוגמא. בוודאי שמעתם על הארנב שנולד כולו שחור חוץ מהאוזן השמאלית שלו שהייתה בלונדינית. בסביבה היו שני כפרים של ארנבים, ארנבים שחורים וארנבים בלונדינים. והיה ביניהם ריב גדול. הארנב הלך לכפר של השחורים ונידו אותו משם כי הייתה לו אוזן בלונדינית. הוא הלך לכפר של הבלונדינים וגם משם נידו אותו, כי הוא היה שחור חוץ מאוזן אחת. הוא היה אובד עצות. ממש לא ידע מה לעשות. ואז הגה רעיון. הוא הלך לפסי הרכבת ושם את האוזן הבלונדינית על הפסים כדי שהרכבת תדרוס את הצבע הבלונדיני ואז הוא יהיה כולו שחור. כשהגיעה הרכבת היא לא דרסה רק את האוזן. היא הורידה לו את כל הראש.

מוסר השכל: לא שווה לאבד את הראש בשביל חתיכה בלונדינית.

הבחירה של גרוסמן בסוס ככותר לספרו אינה סתמית. היא מרמזת על טרגדיה קיומית ומוסיפה לה גוון קומי. לסוס מאפיינים מובהקים. הוא סוס מרוץ, אבל בעיקר סוס עבודה. הסוס מייצג אדם העמל כל חייו ומגיל אפס הוא סופג טראומות. כך מסתבר עלה גם בגורלו של דובל'ה ג'י. הוא היה סוס עבודה, עמל כל חייו – עמל סיזיפי. כל שנותר לו הוא לסיים יום עמל מפרך בפאב שם יוכל להטביע את תלאותיו בכוס משקה חריף.

הטרגי צבוע בגוון קומי אבל נשאר טרגי, בדומה לאמירה בדבר הליצן הבודד והעצוב שמייחסים לקומיקאי והסטנדאפיסט האמריקני, רובין וויליאמס, "אני חושב שבני האדם העצובים ביותר יוצאים מגדרם כדי לשמח בני אדם אחרים. והסיבה לכך היא שהם מכירים היטב את ההרגשה להיות חסר-ערך לגמרי ורוצים למנוע מאחרים לחוות אותה."

I think the saddest people always try their hardest to make people happy because they know what it's like to feel absolutely worthless and they don't want anyone to feel like that.

דובל'ה ג'י הוא סוס עבודה, והבידור הוא רק מראית עין שמחפה על הצורך שלו לפרוק את מצוקת יומו בפני העולם.


לעניות דעתי, הן גרוסמן והן מקיואן היטיבו הפעם מעל ומעבר לבנות עלילה בדרך חדשנית ומבלי לייגע. אני מאחלת לקוראי הספרים שבינינו, שיזדמן לנו לעתים קרובות לשים יד על ספרות שהקריאה בה תענג ותנעים את זמננו.