Author Archives: תרצה הכטר

לא לדתיים בלבד? מנהג החלאקה

בין המנהגים שחלקים מבני עמנו נוהגים כבוד כלפיהם, ומקיימים אותם בולט מנהג החלאקה. מדובר במנהג עדתי ואף בעל גוון דתי בולט. בספר "פרי עץ חיים" של האר"י הקדוש, נאמר שרצוי לקיים את מנהג החלאקה ליד קבר הרשב"י במירון. 

ובאתר "כיפה" ניתן למצוא מידע מן המקורות ההלכתיים בנוגע למנהג:

\שער הכוונות\. ונוהגים להשאיר שער הילד לגדול עד לגיל שלוש וגוזרים רק את השער המפריע \שנתלכלך או שמפריע לראיה וכד'\. ובגיל שלוש מספרים אותו בקבר הרשב"י במירון ומשתדלים שיהא בל"ג בעומר אף אם יהיה קודם גיל שלוש. ובירושלים היו שנהגו לילך לקבר שמואל הנביא. וטוב ליתן באותו יום צדקה לענים או לתלמידי חכמים \והיו שנתנו זהב או כסף כמשקל שער הילד\. ואח"כ מברכים על מזונות וכד' ושרים בהודאה לה'.
(מתוך: אתר "כיפה" – שאל את הרב: תספורת לקטנים, חלאקה)

משום מה, סקרים שמטרתם לסייע לחוקרים לדרג את "מידת הדתיות/מסורתיות/חילוניות" של אזרחי ישראל היהודיים, אינם מציגים לנבדקים שאלה בדבר מנהג החלאקה בל"ג בעומר. המנהג היה מקובל עוד טרם זמנו של האר"י הקדוש, שנהג לפיו. מה גם שהמנהג נתפס כסמל להשתייכות למגזר הדתי.

מאידך, חיפוש נוסף אחר מידע מהותי ורלוונטי למנהג מראה שגם משפחות המגדירות עצמן כ"חילוניות" נוהגות להפנות שאלות אל רב זה או אחר, כדי לקבל מהם הנחיות כיצד עליהן לקיים את המנהג.

באתר של הרב שרקי, לדוגמא, תוכלו למצוא שלל שאלות כאלו המופנות אליו, וגם תשובות.

האם החלאקה מתוייג כמנהג דתי, מסורתי, או כללי?
באופן כללי, האמירה ש"מנהג התספורת הראשונה בגיל 3 מקובל בקרב דתיים" מייצגת את הדעה הרווחת. אבל לא נדיר למצוא סיפורים על משפחות חילוניות, שאינן שומרות מצוות באדיקות, ובכל זאת בודקות אפשרות לקיים את המנהג, ואף, לערוך טקס חלאקה בל"ג בעומר ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון.

ליקטתי מהאינטרנט סיפורים על משפחות חילוניות המקיימות את המנהג, אם בדרך המקובלת ביותר, כשהטקס של גזיזת השיער נערך ליד קבר הרשב"י במירון או ליד קברו של הנביא שמואל בירושלים, או ליד הכותל וכיוצ"ב, ואם בחיק המשפחה, באווירה שיש גם בה מן הטקסית של המנהג.

בדוגמא הבאה, מדובר בסיפור המתמקד בהורים לילד מהעיר מודיעין, נאמר שהם אפשרו לשער ראשו של בנם לצמוח עד גיל 3, במתכוון. ובדיוק כשמלאו לו 3, הם חגגו את התספורת הראשונה שלו ליד קבר הבבא סאלי, בנתיבות. הטקס נערך בעזרת גברים, והסבא בירך את הנכד. משם המשיכו אל הספירה המשפחתית והאירוע נערך כמו כל חגיגת יום הולדת. הילד זכה אפילו ל"בוק" – אלבום צילומים של לפני ואחרי.

בדוגמא נוספת מדובר בסיפור שמפרט כיצד אם המשפחה הכריעה את הכף בעניין קיום המנהג. בסיפור בולטת הסמליות של הגיל שבו ילד עובר ממצב "בוסר" למצב של "בשלות" את המעבר מציינים על ידי טקס החלאקה.
המשפחה, חילונים שמתגוררים בגבעת שמואל. ההורים אקדמאיים. בתחילה, לא הייתה ביניהם תמימות דעים בנוגע לקיום המנהג. לאם היה חשוב לקיים אותו. היא השתדלה למצוא צידוק במקורות, כדי שתוכל לשכנע בכך את בעלה, והצליחה בכך. ההסבר שלה היה די משכנע: היא סיפרה שהרצון לקיים את המנהג בא לה אחרי שקראה על המשמעויות השונות שיש למנהג. מה שדיבר אליה במיוחד היה הפסוק "שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש" (מתוך: אתר אמאבא). והואיל ונאמר שהאדם דומה לעץ – "כי האדם עץ השדה" – אנו מבינים שהפסוק לא מדבר רק על עצי פרי אלא גם על התהליך שעובר כל ילד קטן: בשלוש השנים הראשונות לחייו הוא עדיין לא שייך למצוות, ורק בשנה הרביעית הוריו מתחילים לחנוך אותו וללמד אותו תורה. לכן, אם הילד דומה לעץ צעיר, הרי כשם שלא נהנים מפירות העץ אלא רק לאחר 3 שנים, כך אין לספר את שיערותיו של הילד עד לגיל שלוש. ההקבלה שכנעה את האם, ואחר כך את בעלה. אם על פי ההלכה פירות העץ נחשבים לעורלה (בוסר) בטרם הגיעו לגיל 3 – הגיוני שגם הבן עדיין בגדר "בוסר" עד גיל 3. כשהוא בשל, מציינים זאת בטקס החלאקה.
בעניין הטקס בני הזוג הגיעו לפשרה. הם קיימו אותו בחיק המשפחה למרות שהאישה שאפה במקור לקיימו במירון. באירוע המשפחתי, כל משתתף גזר בתורו תלתל משיער הילד ובירך אותו.

הדוגמא האחרונה היא סיפור מרגש המגיע מרמת גן. ההורים מחליטים, בכוונה תחילה, לא לגזוז את שיער בנם עד שיגיע לגיל 3. כשמגיע המועד לקיים את טקס החלאקה, הם מחליטים לערוך אותו בחיק המשפחה. לקראת הטקס הקדימו ההורים להסביר לבנם שלכבוד האירוע וחגיגת יום הולדתו השלישי יגיע רב נחמד, שיגזוז את שיערו ויברך אותו. בנם בן השלוש הביע שמחה גדולה והודיע להוריו, שסוף-סוף השיער כבר לא יפריע לו, ושהוא ישמח לתספורת כמו של המבוגרים.

ועדיין אני שואלת: האם מנהג החלאקה אינו פריט שאם ייכלל בסקר ישפיע על תוצאות אחוזי ה"דתיים/מסורתיים/חילוניים" באוכלוסיה?

 

 

שחזור העבר – הליכות ג'יין

במסגרת סדרת הסיורים "הליכות ג'יין", המתקיימים מדי שנה בערי המטרופולין בישראל ובעולם בתאריך מותה ולזכרה של ג'יין ג'ייקובס (סופשבוע ראשון בחודש מאי), הצטרפנו לראשונה לסיור ב"אחוזת דג'אני". עליי לציין (בסיפוק, או לא) שהסוגיה הפוליטית הקשורה בהפיכתם של תושבי יפו הערביים לפליטים במהלך קרבות תש"ח, לא עלתה על הפרק. זאת לא הייתה מטרת הסיור.

*******************

הליכות ג'יין (Jane's Walk) מתקיימות מאז 2006 מידי שנה, בסוף השבוע הראשון של מאי, בעשרות ערים ברחבי העולם ובישראל זו השנה השביעית. ההליכות מתקיימות לזכרה ובהשראתה של ג'יין ג'ייקובס (2006-1916), מחברת הספר "מותן וחייהם של ערים אמריקאיות גדולות" (1961), ואחת המנסחות המקוריות של החשיבה האורבנית הביקורתית במאה ה-20. מדי שנה מצטרפות ערים נוספות לאירוע, תוך שהן משמרות את הרעיון הבסיסי שעליו מושתת הפסטיבל: הליכות המספרות את סיפורה האחר של העיר, הסיפור הלא-כתוב ולעיתים גם הלא-מדובר.

פסטיבל ההליכות קורא להתבוננות חדשה, ביקורתית, ומקורית במרחבים עירוניים ובתהליכים המתקיימים בהם ושואף ליצור הזדמנויות חדשות למפגש בין אנשים. הפרויקט מפנה את תשומת הלב לעוצמה הגלומה באקט ההליכה על היבטיו השונים: הליכה כפעולה חברתית, הליכה כמחאה, הליכה כמעשה המשפיע על הסביבה, הליכה החושפת רובד עלום בחייה של העיר, יוצרת קו ממשי או מדומיין בנוף האורבני (מתוך דף הפייסבוק: Jane's Walk Israel).

במהלך הסיור באחוזה וב"בית החולים דג'אני", יפו, הונח דגש על השם המקורי של האחוזה, ופועלו של ד"ר פואד דג'אני, בעליה. זאת למרות שבמבט מבחוץ אין זכר לשמו, והאחוזה על מבניה נקראים כיום "מרכז רפואי גריאטרי צהלון" – והוא משמש בעיקר כמתחם סיעודי וגם כבית חולים.

רבים הגיעו לסיור. חלקם נולדו בבית היולדות ע"ש דג'אני. אף-על פי שהמשתתפים היו מודעים לנסיבות הקמת האחוזה והפרטים ההיסטוריים על מי שהקים אותה היו מוכרים להם, עליי לציין (בסיפוק, או לא) שהסוגיה הפוליטית הקשורה בהפיכתם של תושבי יפו הערביים במהלך קרבות תש"ח, לפליטים, לא עלתה על הפרק. זאת לא הייתה מטרת הסיור.

אני מודה שזו לי הפעם הראשונה שאני מסיירת באחוזה זאת, אף-על-פי שאחרי קריאת ספרו של אלון חילו, "אחוזת דג'אני" ב-2008, חשבתי לעשות זאת מייד.

בתחילת הסיור למדנו ששמו המקורי של הרחוב, ד"ר דג'אני, הוחלף וכיום הוא נקרא על שמו של יהודי איטלקי יליד המאה ה-17 – ד"ר ארליך. כידוע, החלפת שמות רחובות בערים גדולות בישראל היא מנהג נפוץ מאז 1948. תחילה ציינה ועדת השמות את שם הרחוב באמצעות מספר ועם הזמן הוחלף המספר בשם (יהודי), כפי שעשו ביפו גם לגבי הרחוב הראשי שנקרא כיום "שדרות ירושלים" ורחובות נוספים.

מי שקרא את ספרו של אלון חילו, "אחוזת דג'אני", בוודאי עַקב אחר הסערה שהתחוללה ב-2008 לאחר שספרו זיכה את חילו בפרס "ספיר" לספרות טובה. תוך כדי הסערה, השתרבב גם שמו של אשכול נבו לקלחת חילופי הדברים. כזכור לחלקנו, אשכול נבו חיבר את הספר "ארבעה בתים וגעגוע" ומיקם את העלילה באזור הקסטל, מעוז ציון (מבשרת ציון). מה שהתברר בעקבות סערת חילו היתה העובדה שבמקום שכן לפני תש"ח הכפר הערבי "קאלוניה" – שנשכח או לא היה ידוע לרבים מאיתנו.

ההנצחה – 2012 הכיכר נקראת על שמו של פואד דג'אני

משתתפי הסיור מצטופפים על כיכר דג'אני

מה שלא יהיה, בסיום ההליכה, כשמיצינו את סיפוריהם של מי שילדו או נולדו בבית היולדות של דג'אני, ולאחר היכרות עם מה שהקים דג'אני ברחבי האחוזה והתבוננות בקברו המשוקם, שנפטר בדמי ימיו ב-1940 – יצאנו ממתחם האחוזה, והצטופפנו על גבי הכיכר שמר חולדאי הסכים לקרא לה בשם "כיכר "דג'אני" (2012). כך הנציח באיחור מה את האיש שתרם רבות לחולים וליולדות.

אלון חילו עצמו, אמר שלדעתו, קריאת שמה של כיכר על שם פואד דג'אני היא תיקון היסטורי מבורך.

אני, בתו של עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל שהתמחה בהשבת נכסים לתושבים ערביים מול האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שמעתי על כאבם של פליטים ערביים שנושלו מנכסיהם ומכפריהם מ- 48' והלאה בשנות ה-50. את הסיפורים שסיפר לנו ברגש רב אני עדיין זוכרת. לא יכולתי שלא לחוש צער וכאב במהלך הסיור היום. הצטערתי שזו דרכן של מלחמות המנשלות גם צדיקים מנכסיהם.
פעם זה אנחנו, ופעם זה הם.

איך שלא יהיה, בסיור שהתקיים היום קיבלנו תמונה חיובית מאוד על האיש – ד"ר פואד דג'אני – שהביא כסף מהבית כדי לרכוש שטח אדמה רחב ידיים בפלשתינה, ולהקים בית אחוזה מפואר ובית יולדות. אדם שעשה כמיטב יכולתו להנגיש את שירותיו לתושבי יפו והסביבה, יהודים וערבים כאחד.
מהמבנים שהקים באחוזתו נהנים כיום אנשים נזקקים חולים וזקנים. אבל דג'אני מת (1940). ב-48' כשהקרבות התקרבו ליפו, יעצו לאלמנתו לברוח. וכך, היא על ששת הילדים של בני הזוג, ברחו לא לפני שהובטח להם ש"עוד מעט" יוכלו לשוב לביתם.

במלחמה כמו במלחמה, האפוטרופוס לנכסי נפקדים טיפל ברכושם של מי שזכו לכינוי "נוכחים נפקדים", ולא השיבוֹ לבעליו. זה סיפור שרבים כמותו ארעו כאן. וזה טבעה של מלחמה.

זה עתה חלפו להם טקסי הזיכרון של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אבל יש מקום להודות שלא רק לנו כואב, גם לצד השני. זה גם מה שיש לזכור לגבי פליטים שנעקרו ממקומם.

למזלה של משפחת דג'אני , היו לה ויש לה גם כיום נכסים במקומות רבים בעולם. זאת משפחה בעלת שורשים בערב הסעודית ובתש"ח היה מי שסייע לאלמנה להתאקלם מחוץ לגבולות ישראל. בני המשפחה הם אנשים משכילים, וחלקם, כמו האב, למדו רפואה. הם עוסקים בכך עד היום. אבל, וזה החלק העצוב ביותר בסיפור, המשפחה שהקדישה רבות לזולת, נפוצה לכל עבר, ובניה הפכו לעקורים. כיום אחדים מהם חיים במדינות כגון: אנגליה, צרפת, סעודיה ולבנון.

אנדרטות – פריצת הדרך לירושלים

בערבו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשהציבור מתייחד עם זכרם, ראוי לתת את הדעת על שלוש אנדרטות הנמצאות באזור שער הגיא לצידי הכביש המהיר תל-אביב ירושלים. האנדרטות מייצגות אותו אירוע היסטורי, פריצת הדרך לירושלים במלחמת השחרור. אבל ביניהן קיים הבדל תהומי. אדון להלן במשמעותו.
********************************

שלוש אנדרטות מאוד ויזואליות שרבים חולפים על פניהן בכביש המהיר תל אביב-ירושלים, אינן זהות ביכולתן לספר את הסיפור המזוהה איתן. רבים מודעים לקיומן. רבים יודעים שהן מציינות אירוע מרכזי בהיסטוריה של מדינת ישראל, פריצת הדרך לירושלים. אבל לא בהכרח ברור להם מה מייצגת כל אחת מהן. האחת, היא שרידי המשוריינים שהשתתפו בהובלת אספקה לירושלים הנצורה במלחמת תש"ח, השנייה, אנדרטה שנבנתה כדי להנציח את פועלם של פורצי הדרך לירושלים, והשלישית, אתר שער הגיא – על המבנים העות'מאנים ששרדו במקום: החאן ומצודת הדרכים שהוקמו שם בשלהי המאה ה-19 – האמור להנציח את פועלם של לוחמי חטיבת "הראל".

אנדרטה כאובייקט הנצחה
אנדרטה היא אובייקט הנצחה הממוקם במרחב הפיזי. תפקידה להנציח אירוע/אישיות באמצעים ויזואליים, בדרך כלל בעזרת חומרים עמידים בפני פגעי מזג האוויר. אבל החשיבות שלהן כאובייקט הנצחה, טמונה בסיפור שהן אמורות לספר ובמיקומן בשטח.
כאן טמון ההבדל התהומי בין שלוש האנדרטות שמספרות את סיפור פריצת הדרך לירושלים בקרבות תש"ח. בעוד ששלושתן מספרות סיפור הקשור לאותו אירוע, עוצמת ההנצחה של שרידי המשוריינים הפזורים בצידי הדרך באזור שער הגיא, גובר על שתי האנדרטות האחרות. והיא טמונה באותנטיות שלהם. האותנטיות היא מילת המפתח כאן. לעומת אנדרטה זאת, שתי האחרות – החאן ומצודת הדרכים והן אנדרטת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים – לרוב אינן מזוהות כמייצגות אותו אירוע.

היסטוריה וזיכרון: חאן שער הגיא
הח'אן ומצודת הדרכים בשער הגיא נבנו בתקופת השלטון העות'מאני בסוף המאה ה-19, על הדרך המרכזית שהובילה מיפו לירושלים. מצודת הדרכים נבנתה כמגדל שמירה לדרך זו והח'אן נבנה כפונדק דרכים לצליינים בדרכם מיפו לירושלים. המבנים ההיסטוריים בשער הגיא מהווים נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית.


עד כאן העובדות ההיסטוריות. מעבר לכך קיים הזיכרון הלאומי שלנו. שרידי המבנים העות'מאנים מציינים עד היום מיקום בשער הגיא, תזכורת לקרבות שהתנהלו במקום ושבהם הצליחה חטיבת "הראל" לפרוץ את הדרך לירושלים בשנים שלפני קום המדינה.

מה שקרה לזיכרון במהלך הזמן שחלף מאז תש"ח, הוכיח שלא לעולם חוסן. הסיפור על חטיבת "הראל" שפרצה את הדרך לירושלים, לאחר כישלון בהשגת אותה מטרה בקרבות לטרון, איבד בהדרגה מעוצמתו. עם השנים, נתפסו שרידי המבנים העות'מאנים שבשער הגיא, תזכורת לימים עתיקים מתקופת השלטון העות'מאני. הסיפור המזוהה כאן עם חטיבת הראל הלך ודעך.
ב-2011 קיבלה ממשלת ישראל החלטה ששיקפה את הצורך בפיתוח השטח, הקמת תחנת מידע אזורית, שיקום מבנה החאן ופעילות חינוכית בשער הגיא. החלטת הממשלה באה כהפתעה חיובית. התעניינות מחדש באירועים היסטוריים חשובים. אלא מה? בהחלטת הממשלה נקבע שיש להנציח במקום את זכרו של השר לשעבר והאלוף במיל. רחבעם זאבי ז"ל. עד כדי כך דעך הזיכרון והסיפור על אירועי פריצת הדרך והחטיבה המזוהה איתם.
עמותת "דור הפלמ"ח" הקימה קול צעקה ותבעה ביטול הוראה זאת, ודרשה במקום זאת להנציח באתר את חטיבת "הראל", המזוהה עם פריצת הדרך לירושלים.
את ההתנגדות להחלטת הממשלה מ-2011, הפעילה עמותת "דור הפלמ"ח" בכמה מישורים. באתר עצמו הוקמו משמרות מחאה, שפעלו במשך שבעה חודשים בימי שישי עד שהשיגו את מטרתן.
באפריל 2017 הוסכם רשמית בין קרובי משפחתו של רחבעם זאבי ועמותת "דור הפלמ"ח" ובאישור ראש הממשלה, שבמיתחם שער הגיא (באב-אל-וואד) תונצח חטיבת "הראל" והוא יהיה מזוהה עם פועלה בפריצת הדרך לירושלים, ואילו זאבי יונצח באזור ברקן בתחום המועצה האזורית שומרון.

אנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים
לא רחוק מהמבנים העות'מאנים שבשער הגיא, מתנוססת מעל הכביש המהיר אנדרטה שהוקמה מאוחר יותר ב-1967, "אנדרטת פורצי הדרך לירושלים". גם אותה ניתן לזהות ויזואלית תוך כדי נסיעה בכביש. אבל רבים טועים כיום בזיהויה כסמל לקרבות תש"ח ופריצת הדרך לירושלים. לדוגמה, דעה שגויה אחת ששמעתי, "זאת אנדרטה שהוקמה לזכרם של טייסי חיל האוויר".
מה כל זה אומר על כוחה של אנדרטה להעביר סיפור ומסר?

האנדרטה האותנטית – שרידי המשוריינים
מה שנגלָה לעיני הנוסע בכביש העולה לירושלים באזור שער הגיא היה בתחילה "גרוטאות. משאיות גדולות שנפגעו ממוקשים והושלכו לתעלה בצד הדרך" (מתוך: Shalom Means Peace, מאת רוברט סנט-ג'ון, עיתונאי אמריקני, שביקר בישראל מיד לאחר ההכרזה על קום המדינה).
תהליך הפיכתם של המשוריינים-גרוטאות אלו, לאנדרטה, התרחש מרגע שבו יצאו מכלל פעולה. המשוריינים הפכו כבר אז ל"שרידים קדושים", (עזריה, 2010), לא פינו אותם. ומרגע שנשארו שם כבר היה קשה לפנותם בגלל המשמעות ההיסטורית שיוחסה להם. אנשים הרגישו באופן טבעי שפריצת הדרך לירושלים הייתה אירוע חשוב, ומשום כך אסור לסלק את השרידים הללו בשום אופן. זאת למרות שכאשר נושא המשוריינים עלה לדיון בכנסת לראשונה בשנת 50' ראש הממשלה דאז, מר דוד בן גוריון אמר, "לא כל ההצעה נראית לי. יש לסלק שלדי המכוניות, ובמקומות המתאימים יש להקים עמודי זיכרון".
כך נשארנו עם המשוריינים שאיש אינו יודע מה לעשות בהם. אבל הם שם. הם זוכים למעמד קאנוני כמעט, בין השאר בגלל השיר באב-אל-ואד שמתאר את הקשר שלהם לסיפור הגבורה הדרמאטי הזה. מרגע זה ואילך נעשה הניתוק שלהם מהמקום כמעט בלתי-אפשרי. (עזריה, 2010).

שלדי רכבים אלו הפכו, איפוא, שלא במתכוון לאנדרטה, אולם שלא כמו אנדרטות רבות בארצנו הן היו לסוג מאד מסוים של אנדרטה. "אנדרטה אותנטית". אמנם כל אנדרטה היא עדות לסיפור כלשהו שהתרחש בעבר. אבל "כוחם של המשוריינים, ככוחם של מגדלי-המים בנגבה, ככוחו של הטנק בדגניה, טמון בישירות שלהם. לא רק שהם עצמם היו עדים למתרחש, אלא שהם העדות עצמה. לא רק שהם מספרים את ההיסטוריה, אלא שהם חלק מההיסטוריה אותה הם מספרים!" (עזריה, 2010).

שרידים אלו יכולים לספר את סיפור הקרבות בשער הגיא רק משום שהם היו שם. עזריה מסביר כך:

הם אינם מספרים סיפור שמישהו ביקש מהם לספר. הזיהוי החד-משמעי בין האירוע לבין השריד, בין השריד לבין מי שנפגש אתו ומקשיב לו, הוא הסיפור האמיתי. האותנטיות היא מילת המפתח כאן. המיקום אף הוא חשוב, שהרי עוצמת המשוריינים טמונה גם בעובדה שהם ניצבים בצד הדרך, ולא בתוך מוזיאון, למשל, והאינטראקציה עימם מתרחשת במהלך הנסיעה לירושלים. האותנטיות היא, איפוא, כוחם האמיתי. והיא המאפשרת להם להיות איקוניים כל כך.

חג עצמאות שמח!

האם לגיטמי להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

ספר שראה אור ב- 2015 ועוסק במידה רבה בטראומות השואה והנכבה, עורר פולמוס ציבורי. הספר, "השואה והנכבה" (עורכים: בשיר בשיר ועמוס גולדברג. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 367 עמודים), מציג תובנה מרכזית – טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. הן השואה והן הנכבה הם אירועים מכונני זהות. הראשון, אירוע מכונן זהות יהודית-ישראלית והשני, מכונן זהות פלסטינית. הביקורת טענה ועדיין טוענת שהספר "השואה והנכבה" לא דן בשאלה אחת מהותית, שגוזלת משני העמים את יכולת ההידברות: איך להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

*****************

השאלות שנדונו בספר בצורה מספקת
השאלות שנדונו בספר "השואה והנכבה" בצורה מספקת הן – מדוע חמלה או הכרה בסבל הפלסטיני נתפשות בציבור הישראלי כאיום על הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם על עצם קיומה? ולהפך: מדוע הכרה בשואה שאירעה ליהודי אירופה נתפשת בציבור הפלסטיני כאיום על הזהות ועל הזיכרון הפלסטיני?

השאלה שלא נדונה
אף-על-פי שמוסד ון-ליר ארגן כנס מתמשך בעקבות התובנות העולות מן הספר והפולמוס הציבורי שהתעורר, עדיין הוטחה ביקורת קשה על ידי חלק מהמתדיינים והתקשורת כנגד תובנות מסוימות בספר. אחת הביקורות – של פרופ' נורית גרץ – קבעה שנותרה שאלה אחת בעייתית, אך חשובה, שלא נדונה. גרץ טענה שלא זו בלבד שהשאלה לא נדונה, היא אף לא הועלתה לדיון: מה יביא לכך שטראומת השואה תהפוך לנחלת העבר ולא תמשיך לצוץ בכל פעם מחדש כאילו התרחשה בהווה?

פרופ' גרץ על הספר השואה והנכבה :

ובכל זאת שאלה אחת מרחפת מעליו ולא נשאלת. מדוע, אף על פי שבמשך שנים התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של השואה, מספרת אותה ומנתחת אותה, עדיין היא חוזרת אלינו כהד רפאים, כאילו לא זכתה לכל עיבוד? עדיין, כל הסכם מדיני הוא הסכם מינכן, כל איום הוא איום קיומי וכל אויב הוא גלגולו של היטלר שקם לתחייה. עדיין, אירועי השואה קיימים כחלום הבלהה של ההווה, ולא הפכו זיכרון של העבר.

האם חשוב ולגיטימי להפוך טראומה לאומית לנחלת העבר?
טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. כזאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אבל מדוע התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של מחדל יום הכיפורים ("המחדל"), מספרת אותו ומנתחת אותו וחוזרת אליו כאילו לא זכה לכל עיבוד? מדוע כל בעיה במישור הצבאי והמדיני הם "מחדל"?
שאלת "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים לא מוצתה עד תום. מן הסתם המחדל נשאר איתנו עד היום, מבלי שיהפוך לנחלת העבר. אנחנו חיים עם הטראומה של מחדל יום הכיפורים כל יום וכל שנה. רק לאחרונה, ההתדיינות עם המשפחות השכולות של מבצע "צוק איתן", מעלה שמה שקרה שם הוא המשך ישיר של מחדל יום הכיפורים. (ראו לעניין זה את השיחה עם המשפחות השכולות בוועדת הביקורת של הכנסת וההשוואה בין מחדל המנהרות למחדל יום הכיפורים).

גרץ על הבעייתיות והפתרון:

תשובה המתבססת על התיאוריות של פרויד, היא שהטראומה הגלויה של השואה היא בין השאר סימפטום המסתיר מאחוריו טראומה אחרת שמקורה במלחמת תש"ח. הספר העוסק בשואה ובנכבה לא מדבר על הטראומה הזאת משום שהדיבור על הטראומה של הצד הישראלי יהיה התייחסות אל סבלו של הקורבן הלא נכון והתעלמות מהקורבן האמיתי. התבוננות כזאת לא מצויה בספר אבל היא נמצאת ביצירות התרבות, הרוח והאמנות הישראליות, שכמו סייסמוגרף רגיש חופרות אל תוך העבר ומעלות את מה שהחברה הישראלית השכיחה והשתיקה.

גרץ מציעה שאירועים כמו דיר יאסין והטבח בסברה ושתילה לא זכו לדיון מעמיק ונותרו בלי שמישהו יציג אותם כטראומות של קורבן אחר, לא-יהודי. במידה מסוימת, מדובר כאן בדוגמאות לכך שרק עיבוד האשמה כלפי האחר תוביל להבנה מחודשת של המצב הישראלי המורכב.
וכך גרץ טוענת: "כל עוד הקרבן לא יתגלה אף הוא כמבצע עוול או כעומד מן הצד מבלי להתערב וכמי שאנו מסוגל לפעול, טראומת השואה תמיד תחזור ותעלה כחלום הבלהות של ההווה, ולא תהפוך לנחלת העבר. וכפועל יוצא מכך, "כל הסכם מדיני ימשיך לסמל את הסכם מינכן, כל איום ימשיך לסמל איום קיומי וכל אויב ימשיך לסמל גלגולו של היטלר שקם לתחייה."

בהקשר זה אני מצטטת את דבריו של צבי גיל, ניצול שואה: אנו יכולים ומצווים לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות, בשעה שאנו השרידים ביקשנו, ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים… בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה, יש לה אבות רבים, … – מוסר ההשכל שלה, הלקחים שלה הם גם יתומים וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה, זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים, כפי שאלה עולים.

מהי "חירות"? בשבחי החיים הפשוטים

חג הפסח הוא עיתוי מתאים לברר מהי חירות. אשלב בדיון תובנות מתוך הספר קבצנים וגאים מאת אלבר קוסֶרי. קוסֶרי, יליד מצרים, חי את מרבית שנות חייו בפריז. ספרו, שנחשב ליצירת מופת, הוא טקסט שבו מגוון דמויות – גוהאר, יגן, אלכורדי, ואחרים השונים מהם. המגוון מסייע לקוסרי לפתח עלילה מרתקת ולהציג פנים שונים של המושג חירות.

********************************
מה אומר לכם המושג "חירות"? פנייה לד"ר גוגל מניבה עשרות אלפי תוצאות. מה שאומר שחירות הוא מושג מופשט וחמקמק. ליל הסדר הוא הזדמנות להתחבט במשמעות המושג ולשאול מהי אותה חירות שהשיגו בני ישראל ביציאה ממצרים, כשעברו מטמורפוזה ממצב של עבדות לחירות. בהמשך נראה שאלבר קוסרי, מספק תובנות חדשות למושג חירות בספרו קבצנים וגאים.

נקדים בלקט תובנות מוכרות על המושג חירות  :

1. יציאת מצרים – מעבדות לחירות? חירות לפי המסורת היהודית, קשורה ליציאת מצרים, אירוע היסטורי משמעותי שבו דור של עבדים השתחרר מעול של עבודות הפרך שהוטלו עליהם במצרים. הם חוו מטמורפוזה, יצאו "מעבדות לחירות." אין פלא שאחת המצוות של פסח היא להרבות ביציאת מצרים: "וכל המרבה ביציאת מצרים הרי זה משובח".

הסמל המרכזי של הפסח – המעבר מעבדות לחירות. בשנים האחרונות השתתפתי בשיח ליל-הסדר שבמרכזו הסמל הזה של מעבר מעבדות לחירות. שיח בסגנון זה הנו מגמה שצוברת תאוצה. השיח מקיף טווח רחב של טראומות פרטיות והקושי של החווים אותם להשתחרר מהאפקט הרגשי שלהן. השיח עשוי בדרך כלל להבהיר למשתתפים בו שיציאת מצרים היא סמל שיש בו מימד של מטמורפוזה, מעבר מעבדות לחירות. התגברות על טראומה ושעבוד לזיכרון העבר. מה מאפיין חירות זאת ומהם מקורותיה?

2. מאיר אריאל ז"ל, בראיון לגלי צה"ל, מציג תובנה מעניינת לגבי חירות: "אני עבד, אפילו יותר עבד מהעבדים של ימי קדם. כי הם לפחות ידעו שהם עבדים. אני עוד מדמה לחשוב שאני יצור חופשי; אני אפילו יותר עבד מבהמה של שומר שבת, כי היא לפחות נחה בשבת." מילים אלו מבהירות מה שנקרא חירות פיזית. אבל בהמשך דבריו הוא מתייחס לעוד סוג של חירות ואומר, "האמת שלמעשה אני חופשי. אפילו שכל החופש שלי מסתכם בבחירת האדונים שיגידו לי מה לעשות. אבל זה חופש. חופש הבחירה. חירות המחשבה. עצמאות הדמיון. דרור ההחלטה. אני בוחר את אדוני ואת מעשי בכל רגע ורגע. אני הוא הבוחר אני הוא המרוויח, אני הוא המשלם את המחיר."

3. שיח של משפחות נפגעי טרור בליל סדר ציבורי . בתכנית "מחר שבת" של צביקה הדר (31.3), התראיינו שתי נשים צעירות שמארגנות אירוע ציבורי בליל הסדר בכל שנה, בהשתתפות משפחות שכולות – בעיקר אלו שחוו שכול כתוצאה מפיגוע טרור. מתנהל שם שיח סביב הטראומה האישית וההתמודדות איתה. ברור שלמשתתפים יש חופש לבחור שלא לשקוע ביגון, להתנתק ממנו ולהיאבק על חירות המחשבה והנפש.

********************************

קבצנים וגאים מאת אלבר קוסרי. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הקיבוץ המאוחד/הספרייה החדשה, ספרי סימן קריאה. 2016. 217 עמודים.

אלבר קוסרי על חירות המחשבה ובשבחי החיים הפשוטים.

כשקראתי את ספרו של קוסרי ניסיתי לדמיין אפיונים של החיים הפשוטים. צצו שאלות. אחת מהן: האם חיים פשוטים הם בהכרח חיי עוני נעדרי שאפתנות? לגבי חיי עוני, אני עונה בשלילה. זאת על אף שגוהאר, הדמות המרכזית בספר, נוטש את מקצועו כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הגדולה ביותר במצרים ובוחר לדור בחדרון עירום מרהיטים ולעבוד כלבלר בבית בושת. הבנתי מתוך הספר שחיים פשוטים מתאפיינים בחוסר העמדת פנים. בהתנהלות טבעית. בשפת הרחוב מדובר ב"חוסר פלצנות". ולגבי שאפתנות – הבנתי מהספר שכל עוד אינך מתרברב, שאפתנות היא הפלפל שמסייע לכל אחד מאיתנו להתמודד עם אתגרים.

להלן תובנות עיקריות שדליתי מתוך הספר, ומבחר ציטוטים ממנו:

מוסכמות: העלילה מתרחשת בקהיר בשנות ה-40. משתתפות בה דמויות שבמושגים שלנו כיום היו נמנות על השכבה הענייה של העם. אורח החיים הפשוט שניהל איפשר לגוהאר להבין מה שלא הבין עד אז, שהבחירה בידיו: "לחיות על-פי מוסכמות וכו' – או להיאבק בהן ולהגיע לשלווה". הוא מוצא ש"כל עוד אנחנו חיים לפי מוסכמות אנחנו מתנוונים". ומאידך, במידה שאנו מקיימים מוסכמות באופן מבוקר, אנו עשויים לזכות בשלווה מבורכת.

בחירה מודעת: החירות של דור המדבר הסתכמה בשחרור משעבוד: חירות פיזית. הבחירה והיוזמה לצאת ממצרים לא היו של משה (שקיבל הוראה מאלוהיו). ולעומת דור המדבר, גוהאר מצטייר כמי שיוזם ובוחר כיצד לחיות מתוך מודעות לצרכי חייו.

הגבול בין הכרה במוסכמות לבין חתרנות: האם מי שנהנה מחירות המחשבה ומבין שמוסכמות הן שורש כל רע, כפי שטען גוהאר, זה הופך אותו לחתרן בלתי נלאה? מסתבר שלא – גוהאר לא הטיף לאחרים כיצד לנהל את חייהם. הוא פשוט התבונן בנעשה סביבו וחי את חייו בלי להטיף לאחרים לנהוג כמוהו. גם כשטען שהמוסכמות והעקרונות במדינה הן "חומת המגן של מיעוט צבוע, גוסס ורקוב השולט ברוב", וש"המוסר הנוקשה שאותו לימד פעם והאמין בו, כמו גם העושר שאי אפשר לוותר עליו", הם "לא פחות ולא יותר ממזימה שפלה מאין כמוה, שנרקמה נגד עם שלם; אמצעי שליטה, שמטרתו לשמר את יראת הכבוד של החלכאים כלפי בעלי השררה".

זאת התובנה שלו-עצמו שאותה לא כפה על איש. וחירות המחשבה מוצגת בספר ככלי החשוב ביותר של כל אדם. זוהי גם התובנה המרכזית שדליתי מתוך הספר קבצנים וגאים, שנחשב ליצירת המופת של קוסרי.

אני ממליצה בחום על הספר, הכתיבה מצויינת וכך גם התרגום של ניר רצ'קובסקי. הספר בנוי מדיאלוגים רבים. הדיאלוגים הם אלו שמעוררים מחשבות ותהיות על עצמנו ועל צורת הקיום שלנו. האם רובנו מנהלים חיים מזוייפים עד כדי כך שאיבדנו את חירות המחשבה ואת חופש הבחירה? האם אנו קונפורמים במידה רבה, במידה סבירה או במידה מועטה. האם אנו מבינים שביקורת חברתית היא ערך חשוב? אלו שאלות כלליות אך גם אישיות. כשתקראו את הספר תבינו.

שיהיה לכולנו חג חירות שמח !

 

פספוס הזדמנות וכישלון רטורי

בזבוז של הזדמנות בזירה הפוליטית איננו עניין של מה בכך. המקרה של הנאום הראשון של הנשיא טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, הוא דוגמא חיה וטרייה לפספוס וכישלון רטורי.

*******************************************

אחד הדברים שהרשימו אותי כשצפיתי בנאום שנשא טראמפ אמש בקונגרס היה חוסר היכולת שלו לנצל את השעה שהוקצבה לו. הוא לא הצליח ליצור לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי – שיח המתנהל בין נואם ובין קהל שכל שמתאפשר לו הוא למחוא כפיים.

טכניקת ה- Applause Surfing

יש המכנים את טכניקת ה- Applause Surfing – גלישה על-גבי מחיאות הכפיים. ויש המכנים אותה "סירוב לקבל מחיאות כפיים". מדובר במניפולציה של השיח הרטורי המתנהל בין נואם לבין קהלו, שמשתתף בשיח באמצעות מחיאות כפיים. לנואם יש מטרה חשובה: להציג תדמית של אישיות מהימנה וכריזמטית. במהלך ה"שיח" שמתנהל בינו לקהל, הוא יוצר תחילה רושם שלא "הזמין" מחיאות כפיים מהקהל. הקהל היה אמור להיאזר בסבלנות ולהשתתף ב"שיח" בנקודה מאוחרת יותר בנאום. כאשר הקהל בכל זאת מוחא כפיים ונראה שהוא מקשה על הנואם להתגבר על הרעש ולהמשיך בדבריו, הטכניקה הצליחה. כך מצליח הנואם ליצור רושם שהקהל התרשם מאישיותו ומהימנותו עד כדי כך שלא יכול היה להתאפק ולהגיב בחיוב על הנאום והנושא הספציפי שבו.

מתי רצוי להשתמש בטכניקה?

השימוש בטכניקה זאת עשוי לחולל שינויים משמעותיים בתדמית הציבורית. מנהיגים פוליטיים שמשתמשים בה זכורים בקרב בני עמם וגם אחרים בזכות מיומנותם זאת. מנהיגים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר ידעו לעשות זאת. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013 הצליח ליצור רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים ושעכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב את המסר. שימוש נכון בטכניקה יוצרת רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם על אותו הגל בדיוק.

ממבט חיצוני נראה שהמסר נקלט היטב על ידי הקהל והרושם שלו כה עז עד שאינו מסוגל להתאפק יותר ופורץ במחיאות כפיים – ובכך נותן את "אישורו" לדברים שנאמרו.
בשבחי הטכניקה הזאת מדברים מומחים לרטוריקה פוליטית, דוגמת מקס אטקינסון הבריטי. אטקינסון ניתח את כישרונו הרטורי של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דיויד קמרון במהלך כהונתו. תובנותיו העיקריות הן שבכדי להצטיין בשימוש בטכניקה "מגבירת כריזמה ואתוס" זאת, דרוש ביטחון עצמי רב, נחישות ואומץ לב.

מנהיגים פוליטיים בני זמננו, כמו מרטין לותר קינג, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר הכירו את רזי הטכניקה וידעו איך להשתמש בה בעיתוי הנכון. גם הנשיא ברק אובמה, בנאומו לאומה בשנת 2013 הצליח בכך. בנאומו יצר רושם כי לא ניסה ל"הזמין" מחיאות כפיים. ועכשיו, כשהקהל מריע לו, הוא מתקשה להתגבר על הרעש ולגרום לקהל לשמוע את דבריו. זהו הישג אדיר למנהיג פוליטי שמנסה לגרום לקהל להפנים היטב מסר חשוב כמו מסר הנוגע לנושא שנוי במחלוקת. שימוש נכון בטכניקה יוצר רושם שמחיאות הכפיים מבטאות הסכמה חד-משמעית של הקהל עם דבריו של הנואם והתלהבות ממנו. הנואם וקהלו נשמעים כאילו הם על אותו הגל בדיוק.

דוגמא חיה לשימוש בטכניקה, מימי כהונתו של הנשיא ברק אובאמה.

הנשיא אובמה פנה אל הציבור האמריקני ב- 2013 באירוע תקשורתי שנתי: "נאום לאומה".

נכלל בנאום ניסיון לשכנע את הציבור שהוא, כנשיא האומה, מסוגל לאכוף את תקנות המגבילות את זכות האזרח לשאת נשק ולהשתמש בו אך ורק למטרות של הגנה עצמית.

מה מצאנו בנאום של טראמפ (28 מרץ 2017) והאם יש סיכוי לשיפורים

קשה לומר שבנאום הראשון של הנשיא דונלד טראמפ בפני שני בתי הקונגרס האמריקני נעשה שימוש מוצלח ומועיל בטכניקה של "סירוב לקבלת מחיאות כפיים". במהלך נאומו הוא זכה אמנם במחיאות כפיים רבות ורמות, אבל אלו היו "מוזמנות" – טכניקה לשונית השתולה בנאום, והמרמזת לקהל על ידי אתנחתה מתי עליו למחוא כפיים. הנואם חדל לדבר וממתין עד שמחיאות הכפיים דועכות כדי להמשיך בנאום.

בשני מקרים בהם נראה היה שטראמפ מאמץ את טכניקת הסירוב – דהינו בתחילת הנאום כשדיבר על זכויות מיעוטים, החל מאפרו-אמריקנים וכלה בקהילת היהודים, ולקראת סיום הנאום, כשדיבר על אמריקה כאומה שמדינות בעולם מבקשות להיות בת בריתה משום המוניטין שלה בשתי מלחמות עולם ובמלחמה הקרה – בשניה המקרים עלה בידו איכשהו לנצל כראוי את טכניקת הסירוב.

מנקודה 0.39: הדאגה של ארה"ב נתונה בראש ובראשונה לזכויות אזרח, בעיקר מיעוטים

אדרבא, מאחר שלא היה בטוח אם יצליח בניצול הטכניקה האולטימטיבית לצורך הגברת הרושם האישי שלו על שני בתי הנבחרים, טראמפ בחר ליתר ביטחון להשתמש בטקטיקות של פאתוס וריגוש הקהל, אפקט שאינו תורם לחיזוק מהימנות הדובר בעיני הקהל לאורך זמן (טכניקה "נמוכה"). לדוגמה, טראמפ הציג לפני הקהל צעירה שחלתה במחלה נדירה עוד בהיותה תינוקת ושהודות ל FDA ניתנה לה תרופה שהאריכה את חייה עד כה בניגוד לכל התחזיות. הוא גם הציג את אלמנתו של שופט ביהמ"ש העליון שהיה ידוע בתמיכתו בערכי החוקה האמריקנית, וארבעה אזרחים שהיו קורבנות לאלימות וטרור. כשדיבר על הצורך בהגדלת תקציב הביטחון, הציג אלמנה צעירה של קצין מחיל הים – וויליאם ריאן אוואן. הוא  סיפר שריאן מת כגיבור מלחמה, ושלחם למניעת פעולות טרור. הסיטואציה התפתחה, ומחיאות הכפיים התגברו וגררו את הנשיא טראמפ לעשות שימוש באמירה מעין הומוריסטית, אך זהירה: "ריאן מביט עלינו מלמעלה בזה הרגע, כי הוא מבין ששבר את שיא מחיאות הכפיים הערב". בהמשך הוסיף ודיבר על ערך ההקרבה וציין – "ריאן הוא דוגמא ומופת נצחי לאהבת המולדת, לעולם לא נשכח אותו".

כאמור השימוש בטכניקת הסירוב לקבלת מחיאות כפיים, ששולב בנאום בדקות האחרונות שלו, היה מוצלח יחסית. מדובר בהתייחסותו של טראמפ לתקציב הביטחון ולמה שחשוב באמת – עתידה של האומה בזירה העולמית והבריתות הצפויות לה עם מדינות העולם. הוא אמר: "מי שרוצה לעמוד על קנקנה של אמריקה כבת ברית נאמנה, די לו שיתבונן בבניה הלוחמים הדואגים לביטחון העולם. די לו אם ידע שאמריקה הייתה שותפה לברית בין מדינות במהלך שתי מלחמות עולם (תשואות נשמעו בנקודה זאת במקביל לדבריו) מה שהכריח את טראמפ לעצור לרגע ואז, למרות שמחיאות הכפיים לא שכחו, להמשיך ולציין גם את תקופת "המלחמה הקרה".

האם טראמפ יצליח לעשות מניפולציה בשיח הרטורי?

בימינו, מנהיג בעל שיעור קומה (ובעיקר במעמד רם ונישא) מנסה בדרך כלל את כוחו ברטוריקה מנצחת. השאיפה להגביר אתוס היא מעל לכל. השאיפה להיזכר בהיסטוריה העולמית והמקומית כמנהיג בעל כריזמה שווה כל ניסיון ומאמץ. בפועל, שימוש מוצלח בטכניקה של "סירוב לקבל מחיאות כפיים" שמור בדרך כלל לבעלי נחישות, ביטחון עצמי ואומץ. האם טראמפ יצליח ליצור לעצמו תדמית כריזמטית תוך כדי מניפולציה של השיח הרטורי, או שהוא דוחה בינתיים את השימוש בטכניקה עד שיהיה בטוח בעצמו שהוא מסוגל לכך, דוגמת דיויד קמרון ואחרים? זאת השאלה הגדולה שתיקבע את איכות כהונתו כנשיא ארה"ב.

העובדים והעניים

העובדים והעניים כנס במכון ון ליר בירושלים 24 בינואר 2017 החל מ 13:30 הכניסה חופשית

העובדים והעניים
כנס במכון ון ליר בירושלים
24 בינואר 2017 החל מ 13:30
הכניסה חופשית

 

מאחר שכתבתי על העוני החדש בישראל כאן וגם כאן, מצאתי לנכון להביא לתשומת לב קוראי הבלוג מידע על כנס המתקיים במכון ון ליר ב-24 בינואר, המוקדש כולו לנושא.

מכון ון ליר מאפשר כניסה חופשית לכנס!!

"העוני החדש" קיים או לא קיים?

למושג "עוני" פנים רבות במאה ה-21. את זאת צריך להפנים לאור מחקרה החדש של עמיה ליבליך – פסיכולוגית בהכשרתה (ראו כאן). במחקרה היא "תוהה על קנקנו של המושג ששומעים עליו לאחרונה: 'העוני החדש'", ומציינת כי מדובר "בתופעה ישראלית עכשווית".

אין ספק שמדובר בנושא כאוב. אבל כדי להקיף אותו כראוי ראוי ורצוי להפעיל זוויות ראייה נוספות.

להלן אציע טעימה מהמחקר הסוציולוגי ומתובנותיהם של חוקרי השפה כמכלול של סמלים, הלוקחים בחשבון מה שהמחקר הפסיכולוגי אינו בוחן בדרך כלל – קיומם של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים.

הפנים האחרות של קו העוני. צילום: פלאש 90. אתר: מידה

הפנים האחרות של קו העוני. צילום: פלאש 90. אתר: מידה

************************
ההנחה הבסיסית של המחקר הפסיכולוגי אודות "העוני החדש" היא, כי מדובר ב"תופעה ישראלית עכשווית" ולפיכך מתבקש להבין אותה מהפן האישי של הטוענים לקיומה.

סקירה תמציתית של המחקר הפסיכולוגי (אודותיו כתבתי כאן):

על-פי-רוב מדובר בהרגשה אישית, מנת חלקם של "אנשים ונשים החיים, לדבריהם, בעוני אף שהם עובדים, ועל פי רוב הם בעלי תארים אקדמיים" (ראו: עלון הבוגרים, תשע"ה).

לצרכי המחקר נבחרו בעלי השכלה ומקצוע בגילאים ובמצבים משפחתיים שונים. חלקם היו בעלי קריירה ואיבדו את רכושם; חלקם ניהלו מהלכי חיים שגרתיים שהובילו למצוקה כלכלית. הנבדקים הם אנשים ונשים המרגישים שהם "מאותגרים כלכלית", "מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה בהיקף המבוקש או בכלל, או שעובדים אך אינם מצליחים להתפרנס בכבוד מעבודתם, ובעיקר אינם מצליחים להגיע לדיור סביר וממשיכים להיעזר בהוריהם או צוברים חובות בצורות שונות."
האמירה, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד", חזרה על עצמו בראיונות ושימשה כמעין משפט מפתח להבנת "העוני החדש".

מתוך סיפורי החיים (נרטיבים) של המרואיינים נמצא מענה לשאלות כגון: האם מי שמגדיר את עצמו כעני הוא אכן עני? והאם מי שאינו מוכן להיקרא "עני" בהכרח איננו כזה? למה הכוונה? האם מצב כלכלי דחוק הוא עוני? האם מי שגר בשכירות בתל-אביב יכול להיקרא "עני"? מדוע מי שמתייגים עצמם "עניים" מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד? מדוע הם מרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד ומדוע רובם ממשיכים להיעזר בהוריהם?

זוויות ראייה נוספות שהן הכרחיות להבנת ה"תופעה"

הנושא כאוב וללא ספק דורש תשומת לב מקצועית. אבל כדי להקיף את התופעה המדוברת הכרחי לבחון אותה מזוויות ראייה נוספות. נקודת מבט פסיכולוגית אינה מספקת. חשוב לבחון את ה"עוני החדש" מזווית ראייה הן של סוציולוגים והן של תיאורטיקנים של השפה כמכלול של סמלים "בוני מציאות". שתי נקודות מבט אלו חיוניות להעשרת התמונה ולמילוי החסר בתובנות של המחקר הפסיכולוגי.

תובנות על ה"עוני החדש", מזויות ראייה נוספות אלו, ישקפו בראש ובראשונה מה שאינו נלקח בחשבון במחקר הפסיכולוגי – דהיינו, קיומם של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים. המחקר הפסיכולוגי בוחן מה מרגיש ה"מאותגר כלכלית". זאת כמעט מבלי להתייחס למאבקי העוצמה בסביבה חברתית כרכיב בתיאור ה"עוני החדש".

מה שהמחקר הסוציולוגי של אותה תופעה יזהה הוא בראש ובראשונה את השתייכותם של הנבדקים למעמד חברתי או קבוצה חברתית הומוגנית כלשהי, זאת בהתאם לזיהוי סגנון השפה של המרואיינים (המונח המתאים לכאן הוא סוציולקט). נקודת המוצא – סגנון השפה – נועדה לא רק למפות השתייכות חברתית לקבוצה חברתית/פוליטית ספציפית. היא גם תורמת למיפוי טיב יחסי העוצמה בחברה, רכיב מאוד משמעותי במחקר סוציולוגי/פוליטי. חשוב לציין שהסוציולוג בזיל ברנשטיין (Bernstein) – תיאורטיקן מרכזי בחשיבה זאת – ערך מחקרים רבים בכיוון זה ומצא שסגנון הדיבור של אדם עשוי לכוון את הנמען לחשיבה ספקנית. הנמען וירצה להתחקות אחר העובדות שבבסיס האמירות וסגנון השפה שאליהם נחשף.

לדאבוננו, כאשר מביאים בחשבון שהמאה ה-21 ממעיטה מערכם של ספקנות מודעת וחיפוש אחר מידע – כפי שמצאנו כבר בפרשת ה"הסתה" שלא הייתה באמנות המחאה, עולה חשיבותה של זווית הראייה המתמקדת בשפה כמכלול של סמלים. זווית ראייה נוספת שאין לוותר עליה כשמתבוננים ב"עוני". זווית ראייה זאת מזוהה עם תיאורטיקנים שהתמקדו בשפה כמכלול של סמלים ובשימוש בשפה ככזו. טענתם העיקרית היא: נכון שבני אדם משתייכים למעמד או קבוצה חברתית שיש בה מאבקי עוצמה, ונכון גם שהתבטאות גוררת בדרך כלל אימות עובדות על ידי הנמען. יחד עם זאת חשוב לשים לב לכך שבאינטראקציה התקשורתית- חברתית או פוליטית – הנמען נוטה להמעיט בהפעלת הקוגניציות שלו (ממעיט בהטלת ספקן, בבדיקה אמפירית, או בחיפוש מידע נוסף וכו'. ראו כיצד התקשורת השתמשה לאחרונה במונח "הסתה" בצורה לא מדעית ולא היו על כך עוררין).

במבט השוואתי – חוקרי השפה כמכלול של סמלים טוענים שהפרט והקבוצה נוטים לעשות שימוש מכוון ואינטרסנטי בשפה על מכלול הסמלים שבה. וכל זאת משום שהפרט או הקבוצה מצויים בסביבה חברתית של מאבקי עוצמה ויש להם אינטרס ל"נצח". בדומה לסוציולוגים, גם חוקרי השפה כמכלול של סמלים לוקחים בחשבון את השתייכות המרואיינים למעמד או קבוצה חברתיים. זה מסביר גם את שימושי השפה השונים. אבל זווית הראייה שלהם מופנית בעיקר לזיהוי ביטויים, קלישאות או מטפורות שתפקידם "לבנות" מציאות, ליצור תפיסות העולות בקנה אחד עם אינטרסים פרטניים, תוך שאיפה לנטרל תהיות וספקנות קוגניטיביות של פרטים או קבוצות. מזווית הראייה שלהם, אמירות כמו, "איני מסוגל לגמור את החודש" או, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד" לוקחות כמובן מאליו שמדובר בביטויים מוכרים שווי ערך לתמונת מציאות אך לא למציאות המדויקת העובדתית. אמירות מסוג אלו יצליחו בעיקר לעורר רגשות (של נציגי הממסד, התקשורת, הציבור ועוד). מובטח שהן לא תגרורנה שאלות וספקנות לגבי האמיתות שבהן.

השימוש התועלתני-רגשי בסגנון שפה נחקר לעומק על ידי מארי אדלמן. ההנחה הבסיסית של אדלמן (Edelman) היא שאין שפה המסוגלת לשקף את המציאות בצורה מדויקת. אדרבא, שימוש בסמלים נועד לייצג מציאות רצויה (העבר, ההווה, התקוות) כדי להרוויח משהו בסיטואציה של מאבקי עוצמה חברתיים/פוליטיים. אדם הבין שהפרט ובמיוחד האדם הפוליטי, עושה שימוש מכוון במילים כדי לבנות (construct) מציאות עבורו ועבור קהלו, עד כי לא יערערו על אמיתותה. אדם שרואה עצמו "עני" וטוען לדוגמא, "אני רוצה לחיות ולא רק לשרוד" – משתמש במילים "לחיות" ו"לשרוד" בידעו שנמעניו יכירו כמוהו את ההבדל בין שני המצבים כך שאינו צריך להוכיח דבר. כיוון שכך, לא נגזים אם נטען שיש לקחת בחשבון כמובן מאליו גם הבנות "שקריות".

אם כך – מזווית ראייה תועלתנית-מכוונת שכזו, "העוני החדש" מקבל תפנית בהשוואה למי שבוחן את המושג והתופעה מזווית ראייה פסיכולוגית או סוציולוגית גרידא.

מסקנה:
כאשר מביאים בחשבון שהמאה ה-21 ממעיטה מערכם של ספקנות מודעת וחיפוש אחר מידע – כפי שמצאנו כבר בפרשת ה"הסתה" שלא הייתה באמנות המחאה – עולה חשיבותה של זווית הראייה המתמקדת בשפה כמכלול של סמלים. בעוד הפסיכולוגיה מעוניינת לבדוק מה המרואיין מרגיש וסוציולוגים מתמקדים באינטראקציה החברתית בין מעמדות וקבוצות ובתוכם, חוקרי הסימבוליקה של השפה מתמקדים בכוונות המוען לנצל מילים ולבנות מציאות כדי לזכות ביתרון במאבקי העוצמה החברתיים (והפוליטיים).

**********************

הערת הבהרה:

לא יכולתי להימנע מתיאוריות אבל מקווה שהבהרתי שיש הרואים ב"עני החדש" אדם אינטרסנט הפועל כדי להרוויח משהו בסביבה של מאבקי עוצמה חברתיים ופוליטיים. מחקר שמסתפק בהבנת האדם שמציג עצמו כאדם במצוקה, שאינו מסוגל לגמור את החודש (מנקודת מבט פרטנית בלבד), ומי שמסתפק בהבנה לליבו של מי שמרגיש עני, מפספס.
התבטאויות של מצוקה הן לעתים כך רק לכאורה; הן שימוש מכוון כדי להרוויח במאבקי העוצמה. עלינו להבין שבני אדם מדברים בסמלים וכך מעוררים רגש ומסכלים כל נטייה להטיל ספק ולבדוק לעומק מה מסתתר מאחורי אמירות שזאת מטרתן העיקרית – לרגש ולצמצם ספקנות.
*******************

הערה: המחקר של ליבליך על "העוני החדש", עדיין אינו נגיש לציבור והוא עומד לראות אור בקרוב כספר בהוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה.
קישורים:

על העוני החדש, מאת עמיה ליבליך

על גבולות חופש הביטוי באמנות פוליטית

גבולות חופש הביטוי באמנות פוליטית

אומרים שאותה סטודנטית שנה א' מבצלאל השתעשעה לתומה בתרגיל פוטושופ; כך נוצר הפוסטר שמדמה את ביבי כבן דמותו של אובאמה עם חבל תלייה מול פרצופו (Hope or Rope). באמירה זאת בולט מסר בסגנון אפולוגטי. כמקובל לאחרונה במקומותינו, וחבל. האם אנחנו מתקפלים מול איומי הממסד? מהו הגבול בין מחאה פוליטית והסתה?

***********************

לשקף עמדה באמצעות אמנות

לאור התערבות המשטרה בפרסום הפוסטר של נתניהו בבי"ס לאמנות, התהייה המתבקשת היא: מה קרה לנו? הפוסטר של נתניהו הוא אמנות המביעה עמדה פוליטית ביקורתית. בל נשלה את עצמנו.

את המסר המיתמם על הסטודנטית מבי"ס בצלאל הנ"ל מצאתי במאמר האחרון (18.12.2016) שפורסם בהארץ, בנוגע לפרשת הפוסטר של ביבי בבצלאל. לאור ההתרחשויות האחרונות והתערבות המשטרה בפרסום הפוסטר, נשאלת השאלה מה קרה לנו? הסגנון האפולוגטי הזה נראה רע. האם אנו זקוקים בדחיפות למורה נבוכים בכדי להבין באיזו מידה המייצג שנתלה בבצלאל הוא "חוקי או פסול" (ולפי אלו קריטריונים)?

התשובה היא שלילית. למעשה, כל סטודנט הלומד אמנות ברמה של 3 או 5 יחידות ובמוסד אקדמי עובר הכשרה מקיפה על מהותה של אמנות כמשקפת הלכי רוח עכשוויים. בכלל זה, הלכי רוח ביקורתיים ומחאה פוליטית. תכנית הלימודים איננה בגדר סוד. היא מפורטת במסמך המופץ באינטרנט, "משרד החינוך – אמנות – תכנית לימודים לחטיבה העליונה" (1997). המטרה הכללית של התכנית מוגדרת כך, "להכשיר את התלמידים למפגש משמעותי ומעמיק עם האמנות. בעזרת התכנית יכירו התלמידים את שפת האמנות, על כלי ההבעה שלה הרבים והמגוונים, כשפה חיה, מתפתחת ודינמית. הם יכירו אותה כשפה המגיבה לסביבה החומרית, התרבותית, החברתית והפוליטית, כשפה המשתנה מתקופה לתקופה, מחברה לחברה, מתרבות לתרבות ומאמן לאמן" (מתוך המבוא).

זאת ועוד, תחת הכותרת "אמנות מחאה" פרסם משרד החינוך רשימת יצירות מרחבי העולם, שנעשו מאז המאה ה-19 עד ימינו, המוגדרות כאמנות מחאה. הרשימה כוללת יצירות של אמנים ישראליים. למרות שמדובר במחאה פוליטית, המסמך אינו מרחיב את הדיון בנושא חופש הביטוי וגבולותיו ו/או הסתה, אלא מתמקד בניתוח אמנות המחאה על היבטיה המקצועיים בעיקר ומציין שיצירות אלו שימשו את האמנים כדי להביע עמדה "פוליטית" בנוגע לאירוע או דמות בתקופה ובמקום ספציפיים. הווה אומר, להיות סובייקטיבי כאמן אינו פוסל אותו או את יצירתו. עיון נוסף במסמך לימד אותי דבר או שניים על ניתוח יצירות אמנות המוגדרות כ"מחאה פוליטית". על כליו של אמן המאפשרים לו לתת ביטוי ולהגיב לאירוע או דמות פוליטיים שאותם חווה. ולא בסתר. אלא בריש גאליי.

זווית ראייה

התרשמתי משלל הדוגמאות המפורטות במסמך ומניתוח "אמנות המחאה". בין הדוגמאות אפשר למצוא את הגרניקה של פבלו פיקאסו. באמצעות הציור המונומנטלי של הגרניקה הגיב האמן להפצצת העיירה הבאסקית גרניקה ב-1937 על ידי הנאצים בתקופת מלחמת האזרחים בספרד. היצירה הפכה לסמל של התנגדות למלחמה שזורעת הרס וחורבן ותו לא.

 (La Guernica by Pablo Picasso (Courtesy www.pablopicasso.org)

La Guernica by Pablo Picasso (Curtesy http://www.pablopicasso.org)

השלושה במאי 1808 של פרנצ'סקו גויה. יצירה המביעה מחאה נגד הוצאה להורג של אזרחים בידי חיילי נפוליאון, בעיירה הספרדית פוארטה דל סול שבפאתי מדריד. היא נעשתה שש שנים לאחר מעשה, והיא חלק מסדרה בת שתי תמונות המתייחסות להתקוממות הספרדית בעיירה במאי 1808 כשמשטרו של קרלוס הרביעי התמוטט והצרפתים פלשו לספרד. גויה צייר אותה באופן המתפרש כתיעוד, ועם זאת מבטא היטב את דעתו על המתרחש. כך למשל זווית הראייה, המציגה את פניהן של דמויות האזרחים ואת החיילים מגבם. הבחירה האמנותית להציג את הבעות הסבל והחרדה שעל פניהם האזרחים יוצרת מיד הזדהות עמם.

Museo del Prado, Madrid) 3 May 1808 by Francisco Goya

Museo del Prado, Madrid) 3 May 1808 by Francisco Goya

יצירתו של אז'ין דלקרואה, "החירות מובילה את העם", מתארת את מהפכת יולי 1830 בצרפת, שהעלתה לשלטון את לואי פיליפ מלך צרפת. דה קלרואה מתאר בציור את המנצחים בשם ה"חירות" הרומסים ברגליהם את גופות המתים, המובסים. בכך הוא מחדד את העובדה שמעמד הפועלים השתתף במחאה ובמאבק למען החירות אך לא זכה בנתח מעוגת הרפובליקה.

Liberty Leading the People Eugin Delacroix Courtesy by: Wikipedia

Liberty Leading the People Eugin Delacroix Curtesy by: Wikipedia

יוצאת דופן היא יצירתו של ג'ון הרטפילד משנת 1932. בניגוד להסבר המצורף לדוגמאות שמציע משרד החינוך ליצירות הנ"ל, למונטאז' שג'ון הרטפילד יצר – פוסטר שמציג אתאת אדולף היטלר כסופרמן הבולע זהב ופולט זבל – לכאן מצורפת גם הערה המרמזת משהו על גבולות חופש הביטוי בנסיבות שבהן היצירה נעשתה: "האומן נאלץ להימלט מברלין של התקופה הנאצית כדי להציל את עורו". (הרטפילד פרסם את הפוסטר בכתב העת Die Arbeiter -Illustrierte Zeitung (Workers' Illustrated Magazine – AIZ).

Heartfiled Political Poster - Hitler as Superman, swallows gold and and spouts Junk. Courtesy of Heartfield official site.

Heartfield Political Poster – Hitler as Superman, swallows gold and and spouts Junk. Courtesy of Heartfiled official site.

שני אמנים ישראליים נכללים בין הדוגמאות שמביא המסמך של משרד החינוך לעניין "אמנות מחאה". שניהם כאחד עוסקים במחאה פוליטית ומביעים באמצעות יצירותיהם מחאה נגד מדיניות המלחמה שנוקטים בה מנהיגים בני זמננו.

Tomarkin Bronze Statue in Tel aviv Museum. Courtesy by Wikipedia

Tomarkin Bronze Statue in Tel aviv Museum. Courtesy by Wikipedia

האחד, יגאל תומרקין. תומרקין יצר פסלי מחאה רבים. רובם מוצגים בשטח, כמו ביפו, שם הוקצה ליצירותיו שטח על ידי עיריית תל אביב. פסל הברונזה של תומרקין מבוסס על ספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות".
האמן השני שאליו מתייחס המסמך כדוגמא לאמנות מחאה בישראל, הוא מיכה קירשנר  – צלם עיתונות, מגזינים ואמנות שנחשבים למובילים מאז סוף שנות ה-70. קירשנר הוביל את מהפכת הצילום בישראל כשצילם דיוקנאות של החברה הישראלית ופלסטינים נפגעי האינתיפאדה הראשונה בשנות ה-80. למרות זאת, יצירותיו לא הוחרמו. אדרבא, חלק מצילומיו הפכו לאיקונות תרבותיות ופוליטיות. לדוגמא התצלום של עיישה אל קורד, שהפך לאייקון דמוי הפייטה הנוצרית. היצירה מציגה אם פלסטינית, עיישה אל קורד, המחבקת את תינוקה במחנה הפליטים חאן יונס.

Aisha el Kurd by Micha Kirshner. Courtesy by www.img.org.il

Aisha el Kurd by Micha Kirshner. Courtesy by http://www.img.org.il

אף לא אחד משני האמנים הישראלים הללו נרדף על ידי הממסד ובוודאי לא חשש לחייו.
אף לא אחד מהם הוחרם בספירה החברתית ובחוגי האמנות.

גבולות של אמנות פוליטית – תהייה ומסקנה בצידה

תהייה: לאור התערבות המשטרה בפרסום הפוסטר של נתניהו בבי"ס לאמנות בצלאל, התהייה המתבקשת היא: מה קרה לנו? הפוסטר של נתניהו הוא אמנות המביעה עמדה פוליטית ביקורתית. בל נשלה את עצמנו. תגובת המשטרה במקרה זה הייתה חריג בנוף אמנות המחאה בישראל. האם מקרה כזה יכול לרמז על משהו רע הקורם עור וגידים בנוף ארצנו? לעת עתה הסוגיה הושתקה בתקשורת. הסטודנטית מבצלאל שיצרה את הפוסטר לא נעצרה בינתיים ולא הוגש נגדה כתב אישום. יתרה על כן, לא נראה שעליה לחשוש לחייה.
מסקנות: בהשוואה ליצירות אחרות המביעות מחאה פוליטית, ובמיוחד הפוסטר של היטלר שיצר אמן המחאה הרטפילד, ראוי לבחון מהם קווי הדמיון בין תגובת הממסד הפוליטי ליצירות הללו. אם פרשת בצלאל מדליקה אצלכם נורה אדומה, והגבול בין חופש הביטוי באמנות ובין הסתה באמצעות אמנות בישראל (הדמוקרטית) של ימינו כבר איננו כה ברור, אל תעמדו מנגד. חופש ביטוי באמנות אינו מושג גחמתי תלוי הקשר או אישיות  ולהסתה יש הגדרה ברורה בחוק הפלילי.

על העוני החדש בישראל, מאת עמיה ליבליך

עמיה ליבליך עושה עבודת קודש בחקר פסיכולוגי-אתנוגרפי-סוציולוגי של החברה בישראל. בסוף החודש (פרטים בהמשך) היא תקבל פרס בהט על ספר העיון המקורי הטוב לשנת 2016. מה שמזכה אותה בפרס יוקרתי זה, הוא ספרה החדש, "קולות", הבוחן את "העוני החדש" בישראל – תופעה ישראלית עכשווית. המושג "עוני חדש" מתמצה במשפט, "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד". הספר מבוסס על סיפור חייהם של אנשים מאותגרים כלכלית.

**********************

povery_maariv

מחאת החיילים העניים. (צילום:באדיבות עמוד הפייסבוק אבל עני חייל), פורסם באתר מעריב אונליין, ב 4.2.2016 על ידי כרמית ספיר ויץ.

רבים נחשפו למחקר שערכה ליבליך, וראה אור בספר, "ערק לארוחת בוקר" (שוקן, 2008). ליבליך בוחנת קהילת אנשים תוססת ומלאת חיים הנפגשים מידי בוקר בבית קפה על שפת הים בין יפו לבת-ים. שם גם הכירה אותם והתקבלה כחלק מהקהילה. המשתתפים חשפו בפניה את צפונות ליבם ומה שעולה מכך הן תובנות על שלושה מנגנונים המאפיינים את קהילת הים: המאמץ לעצור את הזמן, יצירת קו משווה המטשטש הבדלים בין חברי הקהילה, ומפגשים במקום קבוע.

 

 

לידיעה בלבד: ללא קשר עם המושג "עוני חדש", קיראו על המנגנונים המאפיינים קהילה וירטואלית שכל חבריה מזוהים בשמות בדויים (ושומרים על אנונימיות) במאמר– "של מי השורה הזאת? אנונימיות ומחויבות אישית ארוכת טווח בקבוצה וירטואלית" (ת. הכטר, מגמות נובמבר 2011).

על העוני החדש בישראל במחקרה של ליבליך

על כוונתה של ליבליך לערוך מחקר על העוני החדש בישראל, שמעתי לראשונה כאשר ליבליך פרסמה קריאה למתנדבים שישתפו עימה פעולה. ההודעה פורסמה בפייסבוק בדף "צדק חברתי – חדר המצב" (29.4.2015) כך:

החוקרת פרופ' עמיה ליבליך מחפשת מרואיינים לספר שעוסק בעוני החדש **
וכך כותבת פרופ' ליבליך:
"אף אחד לא אוהב לכנות את עצמו "עני". בכל זאת שומעים לאחרונה הרבה את המושג "עוני חדש", שמתמצה במשפט "אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד".
"אני מנסה לכתוב ספר על התופעה הישראלית העכשווית הזו, דרך סיפורי חיים של אנשים מאותגרים כלכלית, שיספרו לי כיצד הגיעו למצב זה בחייהם.
"לשם כך אני מעוניינת לפגוש אנשים ונשים בעלי השכלה ומקצוע, בגילאים ובמצבים משפחתיים שונים, שמרגישים שאינם יכולים למצוא עבודה בהקף המבוקש או בכלל, או שעובדים אך אינם מצליחים להתפרנס בכבוד מעבודתם, ובעיקר אינם מצליחים להגיע לדיור סביר. רובם ממשיכים להיעזר בהוריהם או צוברים חובות בצורות שונות.

האם זוהי 'בעיה'? האם הבעיה היא במבנה הכלכלי החיצוני בחברה הישראלית, או בעולם התעסוקה, או במשהו אישי אופייני לכל מספר או מספרת?
…. את הסיפורים, אם יפורסמו, אפרסם בעילום שם ובהסוואת המרואיינים.
"למעוניינים, בבקשה צרו קשר אתי ישירות בכתובת הדוא"ל
msamia@mail.huji.ac.il

ב- 2015 ליבליך הציגה ממצאים ראשוניים בפני קהל במכון מופ"ת וההרצאה קיבלה הדים בעלון הבוגרים, תשע"ה, כך:

כמדי שנה, התמחות מחקר והערכה מזמינה את פרופ' עמיה ליבליך להציג את מחקריה בפני המתמחים במחקר …
השנה הצטרפו להרצאתה גם חברי ההתמחות בכתיבה. פרופ' ליבליך חשפה בפנינו את מחקרה החדש והמרתק על אנשים החיים בעוני אף שהם עובדים, ועל פי רוב בעלי תארים אקדמיים…. אנשים שהיו בעלי קרירה ואיבדו את רכושם… והגיעו למצוקה כלכלית.
השאלות שהופנו אל ליבליך עסקו בהבנה של מושג "העוני". מיהו עני? האם מצב כלכלי דחוק הוא עוני? האם מי שגר בשכירות בתל-אביב יכול להיקרא "עני" ? מה האם מי שמגדיר את עצמו כעני הוא אכן עני? והאם מי שאינו מוכן להיקרא "עני" בהכרח איננו כזה? מה מידת הקשר בין סיפור החיים לבין תהליכים שהתרחשו ב"מציאות", והחשיבות שיש – אם בכלל – לקשר זה בין הסיפור לבין "תמונת המציאות"?

לאחרונה (10.12.2016) לאחר שליבליך זכתה בפרס בהט על ספרה "קולות" המוקדש לעוני החדש והמבוסס על המחקר דלעיל, ליבליך מסכמת במשפט אחד במה ובמי עוסק הספר כך,

אני חושבת על ספרי "קולות" על עוני חדש בישראל… הספר עוסק בסיפורי החיים של אלה שאינם מצליחים 'לגמור את החודש', למרות שיש להם לכאורה את כל הנתונים לכך.

על פרס בהט

הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והקרן ע"ש פרופ' יעקב בהט, שהיה ממקימי החוג לספרות עברית והשוואתית באונ' חיפה, השיקו את מפעל פרס בהט בשנת 1998. פרס יוקרתי זה מוענק מידי שנה לכתב יד עיוני, מקורי ואיכותי בעברית, שיש בו עניין לציבור הרחב.

********************************************

למעוניינים להגיע לטקס הענקת הפרסים:

ועדת הפרס פרסמה הזמנה לטקס הענקת הפרסים שיתקיים באוניברסיטת חיפה (26.12.2016) בשעה 16:45 במצפור אביבה וסמי עופר, מגדל אשכול קומה 30. הציבור מוזמן.

התכנית כוללת חלק אומנותי עם הזמרת והיוצרת מיקה קרני (ילידת 1972).