כל הפוסטים מאת תרצה הכטר

ג'ון לה קארה שומר אמונים

ג'ון לה קארה. קרדיט: ויקיפדיה באנגלית

כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים

*****

"קראתי את הספר, והמבוכה העמיקה. הוא היה טוב להחריד… הוא היה מלוטש יותר מן הרגיל ,יחסית לכתב יד שעדיין לא עבר הגהה," כותב ניק קורנוול, בנו של ג'ון לה קארה בפרק אחרית דבר ב"שומר אמונים", ושואל: "מה הרתיע את אבי, מדוע לא פרסם את הספר?"

"האם במצב הנוכחי המשימה שווה את המחיר?" סימן שאלה גדול זה הטריד את ג'ון לה קארה, סופר הריגול מספר אחד, ובשל כך המתין כעשר שנים לפני שהיה שלם מבחינה מצפונית עם פרסום רומן הריגול, "שומר אמונים". וגם זה לא קרה; לה קארה מת ב-2020 (בגיל 89), בטרם פרסם את הספר. בעודו בחיים השביע את בנו ניק קורנוול, סופר בזכות עצמו, שכל רומן שהשלים והותיר אחריו, יובא לדפוס לאחר מותו, אם לדעת הבן הוא ראוי לפרסום.  

לפני כשישים שנה דיוויד ג'ון מור קורנוול, קצין צעיר בשירות החשאי הבריטי (6MI), פרסם את הרומן הראשון שלו. מפקדיו בשירות החשאי מנעו את פרסום הרומן בשמו שלו, והוא נאלץ לפרסם בשם העט שבחר לצורך פרסום ספריו: לה קארה. אחרי שפרסם שני ספרים נוספים , הקריירה שלו נסקה עם פרסום "המרגל שחזר מן הכפור", שהיה לרב מכר עולמי. האנקדוטה אומרת שהטיוטה לספר הושלמה תוך חמישה שבועות בלבד. רומן ריגל זה עיצב מחדש את הז'אנר. לפי התחזיות, לה קארה אמור היה לפרוש בשיא – לאחר שהשלים את טרילוגיית קארלה (1979). כבר אז הוא נחשב לאחד מגדולי סופרי הריגול של בריטניה, ואחרי "מרגל מושלם" (1986), לה קארה נחשב לאחד הסופרים הטובים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים. לזכותו ייאמר שהוא גם פיתח מילון מונחי ריגול צבעוני משלו. קוראים ומבקרי ספרות טוענים שלה קארה "התעלה על הז'אנר", ויש הטוענים שהוא העלה את רמת הז'אנר, בהשוואה לגרהאם גרין הגדול, שלא ממש לקח ברצינות את רומן הריגול שלו, ותייג אותו כרומן "בידורי". ובניגוד אליו, לה קארה השתדל להתאים את יצירותיו לשאיפותיו וליצור עבור העולם הזה עלילה "מתוך היכרות עם העולם הסודי".

שומר אמונים, ג'ון לה קארה, מאנגלית: אמיר צוקרמן. כנרת זמורה – מוציאים לאור, 2022, 192 עמודים.

"שומר אמונים", הוא הרומן ה-26 השלם האחרון, כנראה, של לה קארה. הרומן מפגיש את הקורא עם צעיר בשם ג'וליאן לונדסלי, שבגיל 33 פרש ממרוץ העכברים בסיטי של לונדון, כשהוא מעדיף לפתוח חנות ספרים בעיירת חוף קטנה במזרח אנגליה: "זנחתי את זוהרו המנצנץ של הזהב והעדפתי את ריח הנייר הישן", הוא מצהיר, "את הפורשה שלי החלפתי בלנד קרוזר". ימים אחדים לאחר שפתח את חנותו, נכנס אליה אדם זר לא כדי לקנות ספרים אלא לצורך התיידדות. הוא נראה מוזר עם כובע הומבורג ומטרייה מסולסלת והציג עצמו בסגנון מתהדר, "אני בן כלאיים בריטי, יצאתי לגמלאות, אני אקדמאי לשעבר חסר כל ערך, מבצע עבודות מזדמנות". הזר מצא את הרגע הנכון לדחוק בג'וליאן לפתוח אגף נוסף בחנותו – שייקרא "הרפובליקה של הספרות". האגף הנפרד יציע רק קלאסיקות והגיגיהם של הסופרים הגדולים, דוגמת "טבעות שבתאי" מאת וו.ג. זבאלד, הקרוב לליבו. חלפו דקות ארוכות עד שהזר מצא לנכון להזדהות בשם אדוארד אבון, שעד מהרה הוא מתגלה כמהגר פולני וסוכן בדימוס של ה- MI6, שירות הביון החשאי הבריטי. ואז אדוארד חושף בפני ג'וליאן כי עוד כתלמיד בית ספר הכיר את אביו של ג'וליאן, כמי ש"ניהל חיי מין שוקקים, שקע בחובות וסיפר על עצמו דברים ש'לא תמיד עמדו במבחן הדיוק'". מדוע ג'וליאן לא בדק מיד האם דבריו של אדוארד "עומדים במבחן הדיוק"?

ערב אחד אדוארד מזמן את ג'וליאן לביתו לארוחה חגיגית. הוא מקבל את פני ג'וליאן כשהוא לבוש ג'קט מהודר בצבע חום ונועל נעלי ערב תואמות מעוטרות זהב. "ג'וליאן, בחורי היקר!" הוא קורא בהתלהבות, "איזה עונג מושלם." כמו כל סוכן ביון טוב, אדוארד מיומן בשינוי תדמית. לימים ג'וליאן ייזכר במילים של אדוארד, "אני הרבה אנשים". בשלב זה הוא מוקסם מזהויותיו של אדוארד ו"לא יכול היה שלא לתהות כמה מזה הוא משחק, וכמה מזה הוא האיש האמיתי". כך גורם לה קארה, לקורא לצפות להפתעות, ולעולם לא להיות בטוח שהאמת כולה כבר נחשפה בפניו.

בינתיים, אדוארד נחקר על ידי ראש שירותי הביטחון, סטיוארט פרוקטור, שזכה לתואר "הכלב המרחרח הראשי שלנו". משפחת פרוקטור נמנית על המעמד הגבוה האפוף קדושה שמקורה בשירותים החשאיים של הממלכה. פרוקטור חושד בכל מי, שבדומה לאדוארד, מפתח בקרבו "תשוקה טוטלית"; ומבחינתו כל מי שמפגין מחויבות מוחלטת לכל דבר מהווה איום ביטחוני חמור. לא עובר זמן ופרוקטור מוצא עצמו במסלול התנגשות עם אדוארד, בעוד שג'וליאן נגרר באל כורחו ליריבות בין שני רבי מרגלים חכמים.

עולמו של לה קארה

חשוב להבין את עולמו של לה קארה. כאיש ביון לשעבר, אין אצלו מקום לשאלה "האם התכסיסים הערמומיים של שירותי הביון יצליחו; השאלה החשובה היא האם הם שווים את המאמץ?". בביקור שערך אצל הממונים לשעבר על אדוארד, ג'ואן ופיליפ, שזה מכבר יצאו לגמלאות ובעבר נחשבו לזוג הזהב של MI6 , הוא מגלה ששני המרגלים הזקנים, אנשים הגונים, קולטים באחרית ימיהם שמפעל חייהם לא השיג בעצם דבר: "לא עשינו הרבה כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה האנושית, נכון?" אומר פיליפ לפרוקטור בצער. "בינינו, כמרגל זקן אחד למשנהו, אני חושב שהייתי מביא יותר תועלת בניהול מועדון בנים." המחשבה שצעד קטן בלבד מפריד בין חיים חסרי תוחלת לחיים אפקטיביים, מעיקה גם על לה קארה.

הפיצוץ הגדול – הסיומת בספריו לה קארה

ב"שומר אמונים" העלילה מתפתחת בקצב איטי עד לפיצוץ האחרון ומותירה את הקורא עם תחושה גדולה של מורת רוח, יותר מאשר תחושת ניצחון. הסיומת, בעיני לה קארה, היא העיתוי להתחשבנות. אלא שספר זה מפתיע בסיומת שלו, השונה מסגנונו הספרותי המוכר.

לסיכום צריך לציין שכתיבת "שומר אמונים" (במקור: Silverview) החלה והסתיימה כעשור לפני שהספר הוגש לראשונה למו"ל. לה קארה הניח אותו בצד כדי לכתוב את הממואר, "מנהרת היונים". בנו, ניק קורנוול, הוסיף "אחרית דבר" ל"שומר אמונים", וסימן לו למטרה להסביר מדוע התעכב פרסומו. בחרתי לצטט פסקה מתוך הדברים הנאמרים באחרית דבר. הפסקה משקפת את התלבטותו המעמיקה של קורנוול בשאלה זו, ומסקנה:

אני חושב שהוא כתב ספר נהדר, אבל כשהביט בו, הוא נראה לו קרוב מדי לגרעין האמת שאינה נוחה לאיש, וככל שעבד עליו יותר, ככל שעידֵן זאת יותר, כן נעשה הדבר פשוט ומחוּור יותר — והנה אנחנו כאן." ובהמשך, "שומר אמונים" עושה משהו ששום רומן אחר של לה קארה אינו עושה. הוא מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או ערני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח שיש ביכולתו להצדיק את עצמו, לא עודהמרגלים של בריטניה … כבר איבדו את הוודאות בנוגע למשמעות הארץ, …האנושיות של השירות היא שאינה כשירה למשימה – והיא שמתחילה לשאול האם המשימה שווה את המחיר?… אני חושב שאבי לא ממש היה יכול להביא את עצמו לומר זאת בקול רם. [הדגשה שלי, ת.ה.]". (עמ' 191-192).

ראו גם, ביקורת על "שומר אמונים" מאת ג'וזף פיינדר, ניו יורק טיימס.

"רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד

מחבר הספר "רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד, הוא ביולוג, פיזיולוג וביו-גאוגרף של תורת האבולוציה. הוא זכה בפרס פוליצר בגין ספרו "רובים, חיידקים ופלדה" (1998), במדליה הלאומית למדעים של ארצות הברית (1999) ובפרס וולף (2013).

רובים, חיידקים ופלדה, גורלותיהן של חברות אדם, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תרגום: עתליה זילבר, 2008, 376 עמ'.

קרדיט: אתר סימניה

כותר הספר באנגלית הוא: GUNS, GERMS & STEEL. הערה מקדימה: מה זה GERMS? בלועזית נהוג לכלול במונח הלועזי GERMS כל מיקרואורגניזם הגורם למחלות. בתרגום לעברית העדיפו את המילה "חיידקים".

הספר "רובים חיידקים ופלדה" אינו רומן אלא ספר עיון פרי מחקר רב-שנים. לא חיבים לקרא את כל הספר כדי להשתכנע שדיימונד הצליח להראות שההבדלים בין אוכלוסיות העולם אינם פועל יוצא של ביולוגיה, גזע, מוצא אתני. ההבדלים המשמעותיים נובעים מתנאי הסביבה. האירוע הממחיש זאת היטב, הוא אימפריית האינקה – האינדיאנים שהקימו אימפריה שבירתה קוסקו וקודקודה הפך בימינו למוקד משיכה תיירותי – המאצ'ו פיצ'ו (פרו, דרום אמריקה).

וכך מספר דיימונד – בסוף המאה ה-15, כאשר קולומבוס הגיע לאמריקה וחשב שהגיע להודו (לכן הילידים קיבלו את הכינוי אינדיאנים), החל מסע הדעיכה של הילידים, כולל אימפריית האינקה. האינקה היו ידועים כעם חזק, פיקח וחכם. עד היום שרידי המבנים שהם הקימו מהווים הוכחה לחוכמתם. אבל משום מה, בעוד שבאירופה ואסיה במאה ה-15 כבר מזמן יצרו כלים מפלדה, רובים וכן הלאה, והשתמשו בסוסים במלחמות ובימי שלום, האינקה היו עדיין שרויים בעידן האבן. הם הפליאו לבנות באמצעות האבן, ליצור כלים באמצעות האבן. הם היו השליטים הכל-יכולים. וביום בהיר אחד, אחרי גילוי אמריקה, בתחילת המאה ה-16 הגיעו לדרום אמריקה מיסיונרים חמושים מספרד, במצוות המלך קרל ה-1, ועליהם הוטלה משימה להשליט את הנצרות ביבשת. כשהגיעו אל אימפריית האינקה (כיום פרו), הם הצליחו בקלות לקחת את השליט שלהם בשבי, לסחוט ממנו אוצרות בתואנה שישחררו אותו אחר כך, ולבסוף הרגו אותו לעיני צבאו העצום ורב. לספרדים היו אלפים מועטים של חיילים לעומת הצבא של האינקה שהיה עצום ורב.

אלו גורמים הכריעו את המאבק בין הספרדים לאינקה?

לאינקה לא היו רובים, הם לא השתמשו בסוסים משום שלא בייתו אותם, ודבר נוסף – החיידקים שהספרדים נשאו על גופם והיו חסינים בפניהם, גרמו למגיפות בקרב האינקה. (באנגלית GERMS). באותן שנים התפשטה באמריקה מחלת האבעבועות, שנגרמה על ידי וירוס שהביאו עמם המסיונרים מאירופה. דיימונד שואל, הכיצד? הכיצד חלק מסויים של האנושות התפתח והשאיר מאחור את עידן האבן, ואילו בחלק זה של העולם עדיין חיו בתקופת האבן, בלי רובים, בלי חיות בית, או סוסים? רק כדי לסבר את האוזן, באירופה שימשו חיל הפרשים את העמים במלחמות רבות עד מלחמת העולם הראשונה. האינקה הכירו את חיל הפרשים רק הודות לפלישת הספרדים לשטחם. כל אלו הן עובדות, אבל מה הביא להבדלים כה משמעותיים בהתפתחות העמים? זאת השאלה.

הספר מוקדש לבירור השאלה, ולביסוס התזה לפיה, לא הביולוגיה אלא התנאים הסביבתיים הם הדבר שחורץ את גורל העמים. מבין מבקרי הספר חלקם אינם מקבלים את התזה, וטוענים שדיימונד פשוט שולט במלאכת השכנוע. איך שלא יהיה, לדיימונד הוענקו פרסים בגין התזה שלו ובשל החידוש הגדול שלו, המוצג בצורה יוצאת מהכלל בספר "רובים חיידקים ופלדה". אני הענקתי לו 5 כוכבים.

מה קרה בקרב טנטורה 1948

"היה קרב והיה הרג", אומר אלון שוורץ, מפיק הדוקו "טנטורה". "מתצלומי אוויר רואים לפחות קרב אחד". וברמה הלאומית "הגיע הזמן שנודה בטבח, לא משום שאני שונא את המדינה שלנו אלא משום שאנו צריכים להתבגר, זה סיפור על איך בנינו מדינה… חשוב שנתרומם מעל הנרטיב הלאומי. אירע אירוע מאוד גדול, עם אחר שישב שם נזרק.

מעריב: סקירת העבודה של כ"ץ. קרדיט: ארכיון מעריב.

מתבקש דיון תמציתי בסוגיה מרכזית המעסיקה אותנו כיום: א. האם הירי בכמאתיים ויותר תושבים ערביים חסרי-מגן בטנטורה (מאי 1948) בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני הוא בְּדָיָיה או נרטיב? ב. שאלה לשם ההשוואה: האם ביצות עמק יזרעאל הן בדייה או נרטיב? צריך להבין שבדומה לְבדָיָיה, נרטיב הוא סיפור, מעשייה שנתפסת כאמת היסטורית. נרטיב לאומי מכיל בגרעינו יסוד חינוכי. לא כן הבדייה. אין היא זוכה להתבסס כאמת היסטורית.

שתי טענות שהן דוגמא לנרטיב

במאמר שפרסם ס. ווטרמן, מרצה בכיר לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70, הוא טוען – "א. כתוצאה מהתפקיד שמילאה החלוציות החקלאית בא"י לפני 1948, התפתח נרטיב שלפיו ערי פיתוח מושבים וכפרים הופכים את המדבר השומם לאזור פורח. ב. במציאות של ימינו, מרבית האוכלוסייה בישראל מתרכזת בשלושה אזורי מטרופולין: תל אביב, חיפה וירושלים. החלוציות החקלאית כבר אינה דומיננטית מבחינה סטטיסטית, ולמעשה היא אינה התיישבות חלוצית חקלאית. ולכן הסיסמא "הפרחת השממה" כבר אינה נחוצה כדי לגייס חקלאים. שתי הטענות גם יחד הן דוגמה לנרטיב לאומי ארץ ישראלי.

דוגמא נוספת לנרטיב לאומי: "ביצות עמק יזרעאל".

במשך שנים רבות תלמידי ישראל למדו וידעו שבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – "העמק שרץ ביצות מחוללות קדחת". "הביצות היו מקור לקדחת שממנה מתו החלוצים ממזרח אירפה". שני מלומדים החליטו לחקור (1983) באיזו מידה העמק שרץ ביצות. ממצאי מחקרם הראו ש"העמק מעולם לא שרץ ביצות". עוד בשנת 1867, כאשר מרק טווין ביקר בעמק, הוא תיאר א רשמיו כך, "הנוף הנשקף מהר תבור יפה, משובץ שדות, מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופי-בתים." גם מיפוי מדויק יותר של א"י, שנערך על ידי הקרן לחקירות ארץ-ישראל ב- 1878, קבע שישנן "מעיינות רבים בשולי עמק-יזרעאל, וכן בּׅיצה אחת מערבית לעפולה", ומודגש שם כי "הביצה היא שלולית חורף". מאוחר יותר, בקיץ 1921, ביקר אחד ממתיישבי נהלל הראשונים באזור ההתיישבות, ויחד עם קבוצת אנשים נוספים הם סיירו באזור שתואר כ"אזורי הביצות". אלו היו רשמיו, "כולם ירדו לבּׅיצה הראשונה, כאן קבוצת עצי ערבה ירוקים ורעננים ומסביב בורות קטנים ובעומק של 30 ס"מ מים עומדים, על-יד זה שקתות של עץ . . . מלאי מים להשקות את הצאן . . . הידענים הסבירו לנו שבּׅיצה זו אין לה כל חשיבות, ורק על-ידי העברת תעלות פשוטות ורגילות מורידים את המים ושום ביצה לא תוותר עוד [הדגשה שלי,ת.ה.]"  .

מעצם הגדרתו, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל הוא נרטיב לאומי שבגרעינו מסר חינוכי. תכליתו של הנרטיב הוא הגברת תנופת העשייה הציונית לאחר מלחמת-העולם הראשונה. הנרטיב והמסר החינוכי הגלום בו, סייעו לגורמים ב"רמה הלאומית" לטפח ולעודד את המפעל הציוני בא"י. מתיישבי העמק וכלל האוכלוסייה הציונית ניזונו מסיפורים אלה. היה ברור לכולם שכדי להקים יישובים בעמק הכרחי להיאבק בביצות. המאבק הפך לסמל של דרכה המעשית של תנועת העבודה – " גאולת האדמה" ו"התיישבות". 

הסיפור על הקרב שהתרחש במאי 1948 בכפר הערבי טנטורה – נרטיב או בדייה?

השאלה החשובה לעניננו היא: באין גישה כיום לארכיוני צה"ל ולתיעוד הקרב שהתרחש בטנטורה (מאי 1948) שבו לקח חלק גדוד חטיבת אלכסנדרוני, האם הכותרת "הטֶבח בא-טנטורה" מכוונת להגדיר נרטיב לאומי עם מסר בצידו? או שמא מדובר בבדייה? מה מוסיף לנו סרטו של הבמאי, אלון שוורץ, והאם הוא מצליח לאשש את המסקנות העולות מעבודתו האקדמית של טדי כ"ץ (שנות ה-90)? אם התשובה חיובית, כיצד הוא מתמודד עם עמדתם של וותיקי חטיבת אלכסנדרוני?

הקרב המדובר התנהל בטנטורה ובחולות סביב לכפר בלילה שבין ה – 22 ל – 23 במאי 1948. מסקנותיו של טדי כ"ץ שהוצגו בעבודה לקבלת תואר MA, שנויות עד היום במחלוקת. הוא הסיק ש"לוחמים יהודים ביצעו טבח המוני בטנטורה וטמנו את הנטבחים בקבר אחים". העבודה נעשתה בשנות ה-90, במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, חומרי העבודה היו עדויות של וותיקי הגדוד מחד, ותושבי הכפר הערבי טנטורה מאידך.

מה טוענים ותיקי אלכסנדרוני ? הם טוענים "להד"ם", "קרב קשה התנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו בחודש מאי, 1948. בקרב איבדו לוחמי אלכסנדרוני 14 מחבריהם, ואף האויב ידע אבדות רבות. אולם עם עלות השחר נכנע הכפר. איש לא נורה על ידי לוחמי אלכסנדרוני לאחר תום הקרב בהיותו 'נטול נשק ונטול מגן', כהאשמתו הזדונית של מר כץ. [הדגשה שלי, ת.ה.]"

הויכוח התגלגל לפתחם של בתי המשפט שצדדו בגרסת ותיקי חטיבת אלכסנדרוני. הווה אומר – כאשר החל שוורץ לטפל בחומרים שברשותו, לקראת הפקת הדוקו "טנטורה", היה עליו להתמודד עם שתי גרסאות שכל אחת מהן טוענת לתקופתה. אם מתקבלת גרסת וותיקי אלכסנדרוני אזי "בטנטורה לא התרחש טבח" וייתכן שמדובר בבדייה. בל נשכח את טענתם העיקשת של ותיקי אלכסנדרוני , שמסקנת עבודתו של כ"ץ, ש"אלכסנדרוני טבחו במאות תושבים חסרי מגן בטנטורה",  זו "האשמה זדונית".

בדברי ההקדמה של שוורץ להקרנת הבכורה של סרטו  בפסטיבל סנדאנס,  הוא סיפר על הקושי עימו התמודד כיוצר ישראלי אל מול פיסת היסטוריה "שלא נלמדת בבתי הספר  [הדגשה שלי, ת.ה.]". הוא הוסיף וטען שקשה לוודא את העובדות מכיוון שארכיוני צה"ל סגורים בפנינו. גם בראיון לגואל פינטו (25.5.22, "גם כן תרבות", כאן11), שוורץ אומר, "זה לא עניין של פרשנויות. ברור שנעשו מעשים שלא ייעשו… יש עדויות רבות מאוד, חלק גדול מהן מצביע על שורה של מעשים. לכן ברור שהיה שם טבח. לפחות עשרות אנשים נטבחו שם. ויש מי שרודפים את אלו שסבורים כך. גם היום. כי אסור להשמיע דעה כנגד המקובל". אבל שוורץ מעלה את הסיפור לרמה הלאומית וקובע בנחרצות שהגיע הזמן שנודה בטבח "לא משום שאני שונא את המדינה שלנו אלא משום שאנו צריכים להתבגר, זה סיפור על איך בנינו מדינה… חשוב שנתרומם מעל הנרטיב הלאומי. אירע אירוע מאוד גדול, עם אחר שישב בו נזרק.[הדגשות שלי, ת.ה.]."

ועדיין, שתי גרסאות למה שהתרחש בטנטורה מתנגשות ביניהן. זאת כל עוד הארכיונים הרלבנטיים סגורים. מי מהן תתקבע כנרטיב לאומי, מי מהן תיזכר כבדייה גמורה, והאם הדוקו "טנטורה" יחדש את השיח הציבורי ויוביל לפתיחת הארכיונים הרלבנטיים?

הגדרות:

בְּדָיָיה – סיפור מומצא, סיפור דמיוני; בדות; בדיון; מעשייה.  נרטיב, ז'אנר שבא לעולם כשהוא מלווה בלקח, במסר חינוכי.

מקורות:

אורן שמיר,  "הארץ".

יורם בר-גיל ושמואל שמאי, "ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות". קתדרה 27, (ניסן, תשמ"ג) 163-174 .

חוות דעת של ותיקי ח. אלכסנדרוני.

מעריב – תקציר עדויות שכדאי לקרא.

כדאי לעיין באתר "כנס מדיה" – "הקרב בטנטורה, מאי 1948. הקרב בניצנים, יוני אותה השנה. שום דבר לא אבד, לא נשכח". מאת יעקב לזר. (10.2.2022).

ר' עקיבא ובר-כוכבא

האורתודוקסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת אויבי ישראל בכוח הזרוע. ואילו את בר-כוכבא הם מציגים כאישיות מחרחרת מלחמה.

בכל שנה, לרגל חגיגות ל"ג בעומר אני נוהגת להעלות מחדש מספר שאלות בסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי, אדם משכמו ומעלה, או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם בשל היותנו "עם סגולה" בעיני האל, עלינו לבטוח באל בעת צרה, בטענה שאין בכח הזרוע בלבד להושיע?

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך אותם מאמינים גם האדירו את דמותו של רבי עקיבא והעדיפו את תורתו על פני מורשתו של בר כוכבא . ברבות הימים ההבדל התהומי בין שני האישים, והדמות המיוחסת לכל אחד מהם, הפכו לסלע המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית לבין הציבור שאינו מקיים את מצוות האל.

לאחרונה הגיע לידיי תרגום מגרמנית לעברית (1956) של "רבי עקיבא", מאת הרב ד"ר מאיר להמן . הספר ראה אור בגרמנית בשלהי המאה ה-19. זה אחד הספרים שיועדו להכיר לבני הנוער בקהילה היהודית-גרמנית את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי. להמן קיווה שהספרים ישמשו אבן שואבת לפרטים חשובים על גדולי הדור היסטורי ההוא.

צריך להגיד שמטרתו העיקרית של להמן בפרסום ספרות עממית,  הייתה חיזוק הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ואירופה בכלל, וחיזוק אמונתם באל. בתחילת דרכו הוא כיהן כרב ראשי במגנצא/מיינץ. המנהגים שאימצו חלק מיהודי המקום היו למורת רוחו. הם ניסו להידמות לסביבתם החברתית הלא-יהודית. להמן הבין שחלק מהבעייה טמונה בהעדר יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. באמצעות ספריו הוא ניסה לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית. שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס צאן ברזל של הציבור האורתודוכסי בישראל.

כריתת ברית

רבי עקיבא
צילום כריכה מאוסף פרטי

ב"רבי עקיבא", להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב, וקיבל את השם שמעון –  ורבי עקיבא.  כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, וסומן על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב ללבו של רבי עקיבא החשש שבעקבות ההכרה בבר-כוכבא, הלה ירים את נס המרד נגד שליטי רומי, חשש שהתגשם. בעיני להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר-כוכבא. מאידך בר-כוכבא ייצג בעיניהם את הפניית העורף של בני דורם שהפנו עורף למסורת היהודית.

בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, ושאותם מגולל להמן בספרו, בולטת נחישותו של בר-כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, אפילו במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור בישראל ובגולה. סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, סנחריב מלך אשור הביא אותם אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק בפני עצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

ב"רבי עקיבא" בולטת החשיבה האורתודוכסית הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו החשיבה המיליטנטית המיוחסת לבר-כוכבא הפכה לנכס צאן ברזל של הציבור היהודי חילוני. דמותו המיליטנטית של בר-כוכבא נתקבעה באתוס של הציבור החילוני כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת בקרבנו, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח בולט במיוחד לקראת חגיגות ל"ג בעומר. הציבור החילוני נוהג להתקין לילדיו חץ וקשת כסמל לגבורתו ותושייתו של בר-כוכבא, ולחגוג את ל"ג בעומר מסביב למדורה, זכר למדורות שהצית צבא בר-כוכבא. מנגד, רבים בציבור האורתודוכסי עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא בל"ג בעומר, מתמסרים להילולת מירון, ומתחזקים באמונתם.

הבדלי חשיבה

לעניין מלחמות וצבא ברצוני להוסיף שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא, גם כיום, את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת אוייבי ישראל בכוח הזרוע. ואילו את בר-כוכבא הם מציגים כאישיות מחרחרת מלחמה. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל "אמת היסטורית" זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפיד הציבור החילוני להצמיד לבר-כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל בעת החדשה (כפי שציינתי ברשימה קודמת). כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר-כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי, קרי, למחוק כל זכר ליהדות ולהשמיד את העם היהודי.

כאמור, הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה כלפי שני האישים הללו. עמדתם מבהירה שאין לסטות מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם "הגיבורים" בעיניו. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר במירון ומציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר". על רקע הבדלי חשיבה מהותיים אלו , בכל שנה צצות מחדש שאלות בעייתיות סביב ל"ג בעומר והילולת מירון :

האם בר-כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אישיות שהיא משכמה ומעלה, או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עליו עשרות מונים?  שאלות נוספות באותה רוח הן: האם עדיפה תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – קרי, אין בכח הזרוע בלבד להושיע, או שמא עדיפה משנתו של בר-כוכבא – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם? 

בעבר כתבתי שהאמונה בלבד עומדת בבסיס הייחוס לנרטיב צביון של היסטוריה עובדתית שאין עליה עוררין. דוגמאות לכך נפוצות בהיסטוריה של העמים. נרטיב של קבוצה סביב אירוע משותף, או אישיות מוכרת לבני הקבוצה, הוא בדרך כלל יצירה שנולדה כצורך השעה, וכלקח לדורות הבאים. התופעה בולטת בעיתות מצוקה, וסביב אירוע היסטורי הנתפס כטרגי. הציבור מרענן בנסיבות כאלו לקחים של נרטיב "ישן" שנתפס כאמת היסטורית שלקח חשוב בצידה. לחילופין, נסיבות שכאלו עשויות להצמיח נרטיב "חדש" שלקחיו תואמים את צרכי השעה. אין זה נדיר שיתקיימו זה לצד זה נרטיבים סותרים ביחס לאותו אירוע. שניהם יזכו לתואר, "אמת היסטורית". ראו לדוגמא, נרטיב המייחס הערכה רבה לארץ-ישראל השלמה, אפילו במחיר של שפיכות דמים, ונרטיב מתחרה שמנגח אותו, הגורס שחובה לוותר על שטח תמורת שלום. נרטיבים החיים במקביל ומתחרים זה בזה גובים מחיר של העמקת והחרפת יריבות בין מחנות בציבור הרחב. באותו אופן, גבורתו של בר-כוכבא נתפסת כגורם מספר אחד שהביא ניצחון ליהודים במרד נגד הקיסר הרומי. זוהי "אמת היסטורית" של חלק מהעם – קרי, הציבור החילוני בישראל. ואילו גדולתו של רבי עקיבא כראש הדור, הוא "האורים והתומים" של זרם אחר ביהדות התומך בו.

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הוויכוח ההיסטורי הזה, בין חסידי רבי עקיבא לבין חסידי מורשתו של בר-כוכבא. זאת הזדמנות להיחשף מחדש לשאלה בסיסית: מה עדיף על מה – כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו? האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לקרב ולמלחמה, האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם לאחר מאה וחמישים שנה מאז פרסם הרב להמן את "רבי עקיבא" בשפה הגרמנית, כדי להחזיר את יהודי גרמניה ואירופה למורשתם, השאלה הזו עדיין רלבנטית. היא משמעותית בימינו שכן יש לה השלכות גם על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

ראו גם: מאמרו של ר' שמואל ישמח – האם תלמידי ר עקיבא מתו במרד בר כוכבא?

שתיקה רועמת

מדוע חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל עדיין בדעה שערבי מוסלמי הוא קודם כל "תומך טרור"? מדוע אותם מגזרים בציבור אינם יודעים דבר וחצי דבר על יישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948 ושתושביהם הוגלו באונס ממקום מושבם ולא הורשו לשוב אליו חרף הוראת בג"ץ? ומדוע לאותו ציבור אין מידע על מיזמים תומכי תרבות, פרי יוזמה פרטית של המגזר הבדווי?

בדקתי היטב והתבהר לי שהן בתקשורת והן בשיח הציבורי ההתייחסות לסוגיות אלו מזערית. האם זו התעלמות או שתיקה רועמת? האם כלב השמירה של הדמוקרטיה מתרשל בעבודתו, או שמא גיבש החלטה להנמיך את הלהבה ביחס לסוגיות אלו ומעדיף לדבוק בגרסה המקובלת? שאלה נוספת היא, האם הציבור אחראי, ביקורתי ועירני דיו?

תומכי טרור כסיסמא פוליטית

קחו לדוגמא את מנסור עבאס. בדקתי עד הסוף את הטענה שעבאס "תומך טרור". רציתי להבין על מה מתבססת הטענה. האם מי שדבק באופן שיטתי בהצמדת התואר הזה לאדם ספציפי, יודע שאין בסיס מוצק לכך? האם הציבור טורח לבדוק עד הסוף את האמת? אולי מדובר בשמועה, מידע חסר בסיס עובדתי מוצק, סיסמא פוליטית גרידא. עידו דויד כהן, עורך דין ומנהל תחום המשפט בחברה לייעוץ תקשורת, מתאר תהליך של דה לגיטימציה מכוון במקרה של עבאס (הארץ, 15 במאי 2021).  ציטוט: "לא עובר יום שבו חברי רע"ם לא שומעים את הכינוי 'תומכי טרור' נזרק לעברם. האומרים זאת אינם רק חברי כנסת עם חסינות פרלמנטרית — הכינוי חילחל לכלי התקשורת עד כדי כך, שלא מעט עיתונאים נוטים להגיד את המילים הללו בעצמם, בלי הסתייגות. במסגרת דיווחים פוליטיים הם מצטטים את הפוליטיקאים שיורים שוב ושוב 'תומכי טרור' כאילו מדובר בעובדה מוכחת" ובעניין הטענה שעבאס תומך טרור מוסיף כהן וטוען, "בנוגע ל'תמיכה בטרור', ההאשמה החמורה אינה מבוססת. עבאס הוא חבר כנסת רק מאפריל 2019, אך עוד לפני כן מפלגתו, באופן עקבי, לא התקרבה למצב שבו יש לפסול אותה, על פי חוק, מהתמודדות בבחירות . ניסיונות למנוע את התמודדותה התגלו שוב ושוב כתלושים מהמציאות" [הדגשה שלי, ת.ה.].

עד לפני סבב הבחירות האחרון, הסולן הבכיר בהצמדת התואר לעבאס היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר מעל כל במה, ובלי שמץ הסתייגות, שחברי הרשימה המשותפת (שכללה את כל הסיעות הערביות, מחד"ש עד בל"ד), הם "תומכי טרור שרוצים להשמיד את המדינה".  כיום מזמרים זאת בעיקר חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר, אך הם לא לבד.

כפריים שהורחקו מאדמותיהם מבלי שוב

מסגד אל-ע'אבסייה. מקור:עופר כהן, סאקרה, Marikriber, רבקה בק, Davtir

מאמר מערכת בהארץ (4 במאי, 2022) מזכיר את שני הכפרים, איקרית וברעם, שתושביהם הנוצרים-מרונים קיבלו הוראה מצה"ל במהלך מלחמת השחרור לפנות את יישוביהם עד להוראה חדשה. לא מדובר במוסלמים. מדובר במיעוט שחי כאן לפני קום המדינה. ההבטחה שניתנה להם בעת הפינוי, קרי: "הפינוי זמני בלבד", מעולם לא קוימה. מקרה דומה מתייחס לתושבי הכפר אלע'רבייה (גרבייה), כפר ותיק שהיה קיים כאן בטרם הקמת מדינת ישראל. תושבי הכפר, ערבים-מוסלמים, פונו בהוראת צה"ל, "עד יעבור זעם". גם הם לא זכו לשוב לאדמתם ולחיות בכפרם. יתרה מכך המושל הצבאי, ששלט באזור באותן שנים, סרב לקיים את החלטת בג"ץ ולאפשר להם לשוב אל כפרם ואדמותיהם. במקום זאת, הממשל הצבאי יצא למסע של הרס בתי הכפר, ומחק את רובם מעל פני האדמה. בפרשה זאת טיפל עו"ד גרשון צ'רניאק, סנגור תושבי הכפר, והמשיך לטעון בעדם עד שלבסוף בג"ץ קיבל החלטה לפיה על המושל הצבאי של הגליל לאפשר שובם של בני הכפר אל אדמתם (ראו: בג"ץ 220/51: ג'מאל מחמוד אסלאן ו- 30 אחרים נ. המושל הצבאי של הגליל, נצרת). למותר לציין שהפרשייה חדלה להעסיק את התקשורת והשיח הציבורי. תאמרו שזו טעות מצערת, או לא רלבנטית לסדר היום? אולי זו הסתרת מידע מכוונת? קרי,  שתיקה רועמת. היה מי שטרח לתאר את המצב, הבלוגר והאדריכל זוכה הפרסים, מיכאל יעקובסון (ראו: "סיבוב בשרידי אל-ע'אבסייה" 2015). וטוב שכך, שכן מדובר באיש מקצוע שמסייר באתרים, דולה מידע אודותם, בודק ובוחן כל דבר. הווה אומר, מה שלא עולה לדיון על ידי אמצעי התקשורת הפופולריים, מצוי באתרים פרטיים ובלוגים שמושכים קהל קוראים הצמא למידע החסר.

התיאטרון של הבדווים

גם ביחס למגזר הבדווי (רבע מיליון איש) נוצר מצב דומה: המידע היזום המובא על ידי התקשורת הציבורית לוקה בחסר. במקרה זה: ידיעות בדבר האלימות בחברה הבדווית, בעיקר אלו החיים ברהט, מופצים על ידי התקשורת הציבורית, במיוחד לאחרונה. מאידך חסר מידע על התפתחויות והישגים משמעותיים בתחומי החברה והתרבות. לדוגמה, ידיעות אודות מיזמי תרבות שצמחו מתוך שורות הבדווים בנגב. האם המדיה הפופולריים דווחו פרטים על מאמץ של קומץ מתוך תושבי רהט להנגיש לתושבי היישוב הצגות תיאטרון? עד כינונה של ממשלת השינוי, מדינת ישראל (משרד התרבות והספורט, ומשרד הרווחה) העניקה למגזר הבדווי תקציבים זעומים למיזמי תרבות, אם בכלל. הנגשת הצגות תיאטרון וחינוך הציבור הבדווי לצרוך תיאטרון הם פועל יוצא של בעלי תושייה במגזר הבדווי. מעטים מבינינו שמעו על תיאטרון 'אלמהבאש" והשתתפותו בפסטיבלים מקומיים, או על הפקה בעברית וערבית של הצגות מתוצרתם העצמית. לאחרונה נמצא להם מושיע מטעם המדינה – שר התרבות והספורט, חילי טרופר. לראשונה מאז קום המדינה תושבי רהט נכללים ברשימת מקבלי תקציבי תרבות. וזאת יש לדעת, ככל שגוברת החשיפה של הציבור לתוצרי תרבות, ואין זה משנה באיזה גיל או מגזר מדובר, גובר גם הסיכוי לקירוב הלבבות ויצירת מכנה משותף ממשי. יותר מכך, יזמי התיאטרון – תושבי רהט – למדו על בשרם שהצגות מתובלות בהומור או סאטירה, בסגנון קליט לכל דכפין, עשויות למגר תופעות חברתיות בלתי רצויות, כולל תופעות של אלימות בשל "כבוד המשפחה". שכן תיאטרון, סאטירה והומר, הם שפה בינלאומית שיש בכוחה לפשר בין יריבים ובין שונאים, וליצור שיח פורה לטובת כל הצדדים.

התובנה המיידית שחשוב לציין כאן היא, בראש ובראשונה, שמידע חסר עלול לחבל ברקמה החברתית השברירית ממילא של מדינתנו. אחת הדוגמאות שהובאו לעיל היא האמונה של חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל שערבי-מוסלמי הוא אוטומטית "תומך טרור". גם יידע חסר ביחס לתושבי ישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948, גורם נזק ומהווה טריגר לליבוי שנאה ושימוש באלימות. ובאשר לדימוי השלילי של המגזר הבדווי בנגב: קיימת פעילות מקומית חיובית שאינה זוכה לדווח תקשרותי נרחב.

כיצד ניתן לתקן את המצב? ציבור אחראי חייב לעשות הרבה מעבר להסתפקות בנוסחאות וסיסמאות המופצות חדשות לבקרים בערוצי המדיה. ציבור אחראי חייב להבין ולהאמין שחיכוכים בין מגזרים החיים בכפיפה אחת עשויים להתמתן אם ייעשה מאמץ אקטיבי לדלות מידע נרחב יותר על אלו החיים בקרבנו. מובן שאין זה פוטר את המדינה וערוצי המדיה מאחריות. נהפוך הוא, הפצת סיסמאות ושתיקה מכוונת הן בעוכרי כולנו.

מורשת הגבורה וההקרבה ומשמעותה

ציטוט: מי שרוצה לחנך חיילים מנצחים, זקוק למורשת של גבורה והקרבה, כמו הגבורה של רס"ן קליין (אילן שחר, הארץ, 2006).

חלפו מאז שש-עשרה שנים מאז מלחמת לבנון השנייה (2006). ערב יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל, משרד הביטחון העניק מתנה לגיבורי מלחמת לבנון השנייה. אלמנתו של רס"ן רועי קליין החזירה את המתנה שקיבלה ממשרד הביטחון, והגיבה בערוץ 7 דיגיטל (2.5.2022). לא רק היא מתחה ביקורת, גם הוריו ואחיו של סגן אלוף עמנואל מורנו הי"ד ומשפחות שכולות נוספות מחזירות את המזכרת שקיבלו משר הביטחון ליום הזיכרון – שכן היא מכילה סמלים רבים אך נעדרת סמלים יהודיים:

לשם ההשוואה, עברתי על כתבות ומאמרים שגזרתי מהעיתון בתום מלחמת לבנון השנייה (2006). מה שקראתי הצביע לכיוון אחד בלבד: סמלי מורשת הגבורה משתנים בכיוון פופוליסטי.

להלן קטע מהמכתב הפומבי שנשלח על ידי המשפחות לשר הביטחון: "בשמם של יקירנו חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ובשמנו אנו, ברצוננו להביע בפניך, שר הביטחון את הזעזוע העמוק מהשי שקיבלנו השנה ממשרד הביטחון. לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה בחרתם בחפץ 'אמנותי' שאין בו כמעט כל סמל יהודי ולאומי. כפי שכתוב במכתב הנלווה 'על השעון מוטבעים סממני השלום- בעברית, ערבית ואנגלית, נופי העיר ירושלים, העיר המקודשת לשלוש הדתות- יהדות, נצרות ואסלאם'", נכתב. "על השעון אין מגן דוד, מנורת שבעת הקנים, דגל ישראל או סמל צה"ל. הסממנים הישראלים היחידים שמופיעים בו הם של משכן הכנסת והיכל הספר. אפילו הכותל המסמל יותר מכל את ירושלים נעדר מחזית השעון הנושאת את המילה ירושלים. לעומת זאת, מופיעים בשעון מסגד כיפת הסלע וכנסיית א-טור בהר הזיתים. כמו כן, הסהר האיסלמיסטי מופיע 13 פעם יחד עם הסמל הנוצרי הכוכב המחומש [הדגשות, ת.ה.]".

מרבית התגובות לדברים אלו מצדדות במהלך של אלמנת רועי קליין. ובצדק. לדוגמה: "נכון עשו המשפחות. המוצר הוא מזכרת מבזה. יש חללים נוצרים ומוסלמים שנפלו למען מדינת ישראל באמונה למען המדינה היהודית שהיא בית לכולם. אך כאשר משהב"ט מעלים סמלי ישראל אותנטיים הקיימים מדורות ומסורת, סמלים כמו מנורה 7 קנים או מגן דוד, זה מקומם ומביש [הדגשות ת.ה.]".

סרן רועי קליין ז"ל
סרן רועי קליין ז"ל

בין הכתבות נתקלתי בכתבה קצרה שפרסם העיתונאי שחר אילן. את מרבית כתבותיו ומאמריו כדאי מאוד לקרא. טמונים בהם יידע, מחשבה מעמיקה, כושר ניתוח והן מעוררות אצל רבים מאיתנו עניין רב. בשבוע שבו חילקו את הצלשי"ם ועיטורי העוז לנופלים במלחמת לבנון השנייה, שחר יצא בכתבה קצרה "איך נפלו גיבורים" (15.8.2006, ב"הארץ"). הערה: קליין קיבל את עיטור העוז בספטמבר 2007, לאחר שהופעל לחץ ציבורי.

עיקר העניין כאן, למיטב הבנתי, היא תמיהתו של שחר על "היחלשות סמלי התרבות שמתגלה לעינינו לאחרונה". ו"במקומותינו גיבורים כבר אינם זוכים לתהילה". לאחר שפסל את הביקורת והשמועות שרווחו אז בהקשר לתהילה שלה עדיין לא זכה קליין, שחר טוען: "נשאלת השאלה, האם יכול להיות שהמעשה של קליין לא זכה לתהילה לה הוא ראוי, כי אנחנו כל כך לא מבינים אותו [המעשה, ת.ה.]? כי במדינה שבה החשש הכי גדול הוא לצאת פראייר, קשה מאוד לאנשים להבין או להעריך מעשה כה אצילי של הקרבה עצמית. בישראל של היום, שבה כל מי שמתנדב עלול להישאל מה הוא קופץ, קשה להבין למה קליין קפץ. בעיקר נראה שאנחנו כבר לא כל כך מתפעלים מגבורה" (ההדגשות שלי, ת.ה).

הציניות והכעס על חוסר ההערכה המיידי כלפי רב סרן רועי קליין ז"ל והקרבתו למען חבריו, הגיעו לשיאם במשפט זה "אין מנוס מהמסקנה: להיות גיבור מלחמה מת זה לא רווחי, לא אופנתי ולא מעודכן".

בהמשך שחר משווה בין מעשי הגבורה סביב מבצע אנטבה ותיאור גבורתו של סא"ל יונתן "יוני" נתניהו ז"ל, ותיאור גבורתו של סגן מרדכי גולדמן בקרב על כיבוש הבופור, במטרה להראות שלמרות הדמיון המפליא בין המעשים המיוחסים לו, לבין אלו שכתובים בשיר על כיבוש גבעת התחמושת, מעשי הגבורה של כיבוש הבופור ב-1982 לא זכו לתהילה שלה זכו החבר'ה מהגבעה.
אחר-כך שחר מתייחס לגבורת חיילינו בתקופת האינתיפאדה, תוך שמירה על איפוק יש לומר. הוא לא מסתיר את סלידתו מאזלת היד של המדינה וחוסר העניין של הציבור באלו שזכו לעיטורים וצלשי"ם על פועלם באותה תקופה.

ואז מגיעה שאלת המחץ – "האם אנו מדינה שמוותרת לאחרונה על מיתוסים של גבורה?" תשובתו של שחר: "העובדה שמעשהו של רס"ן קליין לא זכה לתשומת הלב הראויה אינה תוצאה של חילוקי דעות פוליטיים. … היא קשורה.. לחשש שאם נטפח מיתוסים של גבורה, נצטרך להודות שתהליך השלום נמצא בתרדמה ממושכת [הדגשה שלי, ת.ה.]. דהיינו, אינטרס פוליטי מעורב בעיצוב סמל הגבורה.

הכתבה מייצגת את דעתו של שחר אילן וזורה אור על מטרת הכתבה שהכין – "אפשר לצטט כעת בגאווה מי שרוצה לחנך חיילים מנצחים, זקוק למורשת של גבורה והקרבה, כמו הגבורה של רס"ן קליין".

לפני שש-עשרה שנים חש העיתונאי אילן שחר שמורשת הגבורה וההקרבה וסמליה כפופים לאינטרסים פוליטיים. זאת הייתה תחושה בלבד. וצריך לומר שככלל, תכנים של סמל לאומי אינם חסינים מפני "עדכון" זאת בכדי שיישארו רלבנטיים. במקרה של רס"ן קליין, שהוענק לו עיטור העוז ב-8.8.2007, שנה לאחר חלוקת הצל"שים לגיבורי מלחמת לבנון השניה, מתעוררת תמיהה על הסחבת הזו.

ב- 2022, נראה שחל כרסום בערכי הגבורה ושאין מדובר בתמורות למען שהסמל ימשיך להיות רלוונטי לעם שבציון. מדובר בעיצוב מחדש של מורשת הגבורה וההקרבה תוך התאמת תכניה לאינטרסים פוליטיים. אי-אפשר להסביר בצורה אחרת מדוע משהב"ט מעלים סמלי ישראל אותנטיים הקיימים מדורי דורות ומסורת, סמלים כמו מנורה 7 קנים או מגן דוד, ואינו מציגם על גבי השי.

גיבורות השואה: בספרות, בשירה ובטיקטוק

בנוסף לרפרטואר שחוזר על עצמו מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו נחשפים מדי פעם לתוצרי תרבות ייחודיים כמו אלו שנתגלו לאחרונה. בתחום הספרות, מתפרסמים ספרים העוסקים בנשים, גיבורות שואה. לאחרונה נחשפנו ליצירות מוסיקליות של נשים שהיו עצורות במחנות השמד בתקופת השואה. גם בסרטוני טיקטוק הן מופיעות ומעלות את זכר השואה כדי להנגישה לציבור רחב ככל האפשר, במיוחד בני נוער.

******************

ספרות שואה
ארון ספרי השואה מלא וגדוש והוא ממשיך לתפוח ולגדול משנה לשנה. המגוון כולל סיפורים אישיים על גבורה וחמלה, על חסידי אומות העולם, מחתרות ומרד, ספרות הנצחה, עדויות  על ניסים שהתרחשו וספרות הנוגעת בנאציזם בכלל. זהו מפעל אדיר התורם למוטו: "לזכור ולא לשכוח". אם אין תיעוד פורמלי כלשהו, אין זיכרון ברמה האישית וברמת הקולקטיב.

אל האחות הלא ידועה/ שרון גבע

בתוך המגוון הספרותי הרחב קיימת ספרות שואה לא קונבנציונלית. לדוגמא, ספר מאת ד"ר שרון גבע על נשים בזמן השואה אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית. הספר הוא פרי מחקר רב שנים שערכה גבע, המתחקה אחר פועלן הציבורי של נשים בהיסטוריה של המאה ה-20.

גבע היא בין הראשונות שערכו מחקר על תקופת השואה, כשהמוקד הוא נשים. המחקר ההיסטורי של גבע עושה שימוש בפרספקטיבה מגדרית כשהיא בוחנת כיצד החברה הישראלית מתמודדת עם השואה. השאלה המרכזית היא איך הציבור הישראלי מגדיר גבורה של נשים וכיצד הוא משרטט את דמות הגיבורה בתקופת השואה. אחת המסקנות העיקריות של מחקרה מצביעה על מגוון רחב ביותר של דמויות נשים-גיבורות בתקופת השואה. במגוון זה נכללות הן נשים האוחזות בנשק שחלקן ידועות יותר, דוגמת צביה לובטקין, חייקה גרוסמן ורוז'קה קורצ'אק, והפחות ידועות, כדוגמת רוז'ה רובוטה ומלה צימטבאום. מדובר בציבור של נשים שהיו אסירות במחנות השמד ומילאו תפקידים שונים, כגון בלוק אלטסטה (ראש צריף) וקאפו (ראש יחידת עבודה).

בעוד ספרה של ד"ר גבע מתמקד בנשים יהודיות שחיו בתקופת השואה, ספר הפרוזה, עיר של נשים מאת דייוויד גילהם, מתמקד בנשים גרמניות בברלין, בתקופת מלחמת העולם השנייה, בעת שרוב הגברים בעיר נמצאים הרחק בחזית. נשים אלו מרגישות צורך לרדת למחתרת, חרף הסכנה. הן מבינות שגורל היהודים גרוע בהרבה משלהן.

גילהם

עיר של נשים יוצא דופן בכך שהוא נכתב מזוית ראייה נשית, שאינה רווחת בספרות הכללית. העלילה מתרחשת בברלין של שנת 1943. שלוש שנים ויותר של מלחמה חרתו בתושביה צלקות עמוקות. המזון ניתן במשורה, תושבי ברלין נדרשו לתרום מן המעט שנותר להם לטובת החיילים. כמעט מדי לילה מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי, ה"טומיז", זרעו בה חורבן והרס. חלק גדול מהתושבים היו נשים, שכן הגברים היו ברובם מגויסים. הנשים עשו הכל כדי לשרוד. ערכים של חברות, נאמנות, חמלה ואנושיות פסו מקרבם וכל מעייניהן היו נתונים להישרדותן בין הפצצה להפצצה. סיגריד שרדר, גיבורת הספר, הנה צעירה בשנות השלושים. בעלה לוחם בחזית המזרחית, היא עובדת במשרד הפטנטים וגרה עם חמותה המעצבנת. אחרי שעות העבודה המשמימות היא מוצאת לה מפלט בבית הקולנוע. שם היא פוגשת את אהובה היהודי ופורקת את תסכוליה בזרועותיו.

סיגריד עוברת תהליך, בתחילה היא כמו כולם. היא חיה את חייה בלי לפזול ימינה ושמאלה, מתעלמת מכל העוולות שמסביב ומקווה לשרוד את המלחמה עד לניצחון. כל זה משתנה כאשר היא פוגשת את פרוייליין (העלמה) קוהל. זו האחרונה, צעירה בת תשע עשרה, עובדת בבית משפחה מרובת ילדים, שכניה של סיגריד. היא מרבה להיעדר מעבודתה ובכך מעוררת את זעם המשפחה המעסיקה שלה וזעם השכנים. סיגריד מגלה את הסיבה להיעדרויות ועקב כך התנהלותה משתנה. פרוייליין קוהל עוסקת בהסתרת יהודים והצלתם תוך סיכון חייה (תכונה המשותפת לחסידי אומות העולם). די מהר מצטרפת אליה סיגריד ובכך היא מוצאת טעם לחייה. היא משתנה מקצה אל קצה: היא מציגה עמדה ונתפסת כדעתנית, ומתריסה כנגד תכתיבי המשטר הנאצי שמנסה להחזיר נשים לייעודן המסורתי. חברתה אריקה מפעילה שיקול דעת. היא בוחרת את הייעוד החברתי שלה. היא סבורה שכולן צריכות לנקוט עמדה. יש לה עמדה מובהקת ביחס למוסר. מבחינתה, המוסר פשט את הרגל. כל אדם צריך להגדיר לעצמו מה הנורמות.

FOR YOU THE SUN WILL SHINE – שירת נשים במחנות השמד
הדיון והשיח הכללי על נשים בתקופת השואה בפרט ומלחמת העולם השנייה בכלל, נמצא גם בהקשר לתחומי האומנות והשירה. בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה התכנס קהל של מאות איש ואישה והאזין לקונצרט FOR YOU THE SUN WILL SHINE. זאת לרגל השקת האלבום בישראל של שירי נשים בשפת המקור, שנכתבו והולחנו על ידן במחנות השמד. שרה שולמית אוטולנגי, זמרת מוזיקת עולם ישראלית ממוצא איטלקי ששיתפה פעולה עם מוזיקאים בולטים באיטליה ובישראל והוזמנה להופיע פעמים רבות בארץ ובעולם. ניגנו שי בכר (ניו יורק) בפסנתר, פרנק לונדון (ניו יורק) בחצוצרה, אייב דורון (ירושלים) כלי הקשה.
אודה ולא אבוש, הייתה לי תחושה של התעלות ועצב כאחד. טבעתי בים הצלילים והעיבוד המוסיקלי הנפלא של השירים. לא פעם הרגשתי כאילו אני שם, בחוויית מחנות הריכוז והשמד. הקהל היה קשוב כמוני להסברים ולדגשים שהבליטו מוטיבים נוגעים ללב במילות השיר. מסתבר שהגיעה לידינו כמות מזערית בלבד מתוך שירי נשים שנכתבו במחנות. ביניהם שיריה של אילזה ובר (Ilse Weber, 1903-1944) שנספתה באושוויץ, שירים של לודמילה פסקרובה (Ludmila Paskarova) ששרדה את המחנות והגיעה לגיל מופלג, ושירים של קמילה מוהופט, שזהותה לוטה בערפל  – היא נשלחה תחילה לאושוויץ ואחר כך לברגן בלזן, ושיריה של אריקה טאובה שנספתה ב- 1944 באושוויץ.

חשוב שנזכור שככלל, את ההיסטוריה כתבו המנצחים — מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם ויכלו להרשות לעצמם לתעד את האירועים מנקודת מבטם, ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו לדורות הבאים. אחת ההתפתחויות המבורכות של העת האחרונה בחקר השואה ובתוצרי התרבות של תקופה זאת, הינה התרחבות מגמה המעמידה במרכז הדיון את הנשים – והכוונה לדיון העוסק בספרות, בהיסטוריה, בתרבות ובאומנות של התקופה. מסתבר שהמגמה נמשכת עד היום. ואם לא די בכך, מתפתח תחום נוסף, תיעוד אישי של מי שהיו במחנות השמד וניצלו, הנעשה באמצעות אפליקציית הטיק-טוק. המגמה מעודדת נשים ששרדו את השואה, שכיום הן בנות 90+, ליצור סרטון טיק-טוק ובכך לחשוף את הסביבה הבינלאומית לסיפור האישי שלהן.

דילמות בנוגע למכחישי השואה

בכנס מיוחד שקיימה הכנסת השש-עשרה (26.2.2006) דנו המשתתפים בגילויי האנטישמיות בעולם, ובמחויבותה של מדינת ישראל להיאבק בהם. אחד הדוברים, שר התיירות ח"כ אברהם הירשזון, פתח את דבריו כך:

"היום הוא יום  חשוב, משום שבפעם הראשונה אחרי 60 שנה קיבלה עצרת האומות המאוחדות את היוזמה של מדינת ישראל לציין את יום השנה לזיכרון השואה ולמאבק באנטישמיות.*

צריך לזכור ולא לשכוח, אדוני היושב-ראש, השואה של העם היהודי היא ייחודית מאוד. לא רק בגלל ששת המיליונים שנספו, לא רק בגלל מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה – אלא זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם שניסו להשמיד מעל האדמה הזאת גזע באשר הוא גזע. לא חשוב היכן תהיה, ולא חשוב היכן תתחבא – המטרה היא להשמיד את כולם. ואם נשאר מישהו מאתנו היום, זה רק משום שמכונת המלחמה הנאצית, ברגע מסוים, הפסיקה לפעול."

על תופעת הכחשת השואה:

בהמשך דבריו, הירשזון התייחס למכחישי שואה –"גבירותי ורבותי חברי הכנסת, ניצולת שואה ידועה, חוקרת השואה לוסי דוידוביץ', הוזמנה לפני שנים לעימות בטלוויזיה בארצות-הברית עם מכחיש השואה רובר פוריסון. שאלה לוסי דוידוביץ' את המראיין: האם אתה חושב שבנושא הזה של השואה יש דילמה? צריך להתעמת בנושא הזה? – הוא אמר לה: אני אגיד לך את האמת, גברתי. אני בן 20, לא הייתי שם, אני לא יודע. וזאת הסכנה הגדולה ביותר. כאשר בדורות הבאים זו תהיה היסטוריה מול היסטוריה – ההיסטוריה של מכחישי השואה מול ההיסטוריה של מה שקרה באמת – אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך".

מיהו רובר פוריסון?

בהקדמה לספרו, מול תא הזכוכית (משפט אייכמן בירושלים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, מהדורה שניה (2001, ע' ג'), חיים גורי כותב:

"עם הזמן שעבר [מאז משפט אייכמן] נוכחתי לדעת שאפילו משפט אייכמן, לא מנע את התופעה הבלתי מתקבלת על הדעת של הכחשת השואה… גם משפט זה לא שם קץ לדבריה ולמעשיה של התנועה הבינלאומית הזאת, הנהנית מתמיכה כספית רחבה ומשימוש עקבי ומתוחכם בכל אמצעי התקשורת, כדי להמשיך ולהפיץ את תורתה. דומה, שהיא מנצלת עד תום את אי יכולתם של בני אדם לתפוס ולהבין פשע אסטרונומי כזה, כדי להכחישו או למזער את ממדיו, ולמקמו בין שאר פורענויות מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1974, הגיע לידי [ח. גורי] מכתבו של ההיסטוריון הצרפתי רובר פוריסון המופנה לד"ר אריה קובובי, שעמד בראש המכון לדוקומנטציה של השואה בירושלים. במכתבו פונה מר פוריסון, מראשי מכחישי השואה בעולם, לד"ר קובובי ומבקש, כנהוג בין עמיתים למחקר, "שזה יספק לו הוכחה משכנעת לקיומם של תאי גזים בפולין בתקופת המלחמה". פוריסון ציין שכל מחקריו עד אז הוכיחו לו כי "הסיפור הזה הוא בגדר בדיה מיתולוגית ולא עובדה היסטורית אמיתית". כמי ששימש כמרצה באוניברסיטת ליון, פוריסון הכחיש את העובדה שבאושוויץ היו תאי גזים ואמר "זהו השקר הגדול ביותר במאה ה-20". עוד הוא טען שאותם יהודים מתו כתוצאה ממחלות ומתת תזונה. פוריסון גם פקפק במידת האותנטיות של יונה של אנה פרנק.

בעולמנו מספרם של מכחישי השואה עולה – מה עושים?

במדינות מערביות רבות נחקקו חוקים המגדירים הכחשת שואה כפשע. החוק בצרפת הועבר ב- 1990. פוריסון נתבע מספר פעמים ונקנס בגין כתביו. זה לא הפריע לנשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדיניז'אן, להעניק לפוריסון פרס ב- 2012 על האומץ שלו, התנגדותו ורוח הלחימה שלו, בכל הקשור להכחשת השואה.

לדעתם של רבים, התופעה תלך ותתרחב בדורות הבאים, ותהיה בבחינת, "היסטוריה מול היסטוריה".

בבלוג המצוין של ד"ר נעמה כרמי, מצאתי דיון בדילמה של "מה ניתן לעשות כנגד מכחישי שואה ותופעת הכחשת השואה. בפוסט "הכחשת שואה וחופש הביטוי" (28.2.2006), ד"ר כרמי מציגה את חופש הביטוי בעולם המערבי כעקרון שיש להביאו בחשבון בסוגייה הבעייתית של הכחשת שואה, ומנסחת שאלה, "מדוע בכלל נחשבת הכחשת שואה – במדינות רבות – לא לדיבור מוגן, בגדר חופש הביטוי, אלא לעבירה שעונש בצדה? האם מוצדק להפליל ביטוי, מקומם ככל שיהיה" ?

כתשובה, כרמי מציינת שתוכן האמירה אינו העיקר. ההתבטאות המרושעת שעשויה להסית לגזענות נגד יהודים, היא היא המוקש שכנגדו לגיטימי להתריע ושעליו אפשר להעניש:

"איסור על הכחשת שואה מבוסס, ברוב המדינות שבהן הוא קיים, לא על תוכנה של ההכחשה כשלעצמה; אלא על-כך שהיא מהווה, על-פי רוב, ביטוי מרושע במיוחד לאנטישמיות ולהסתה לגזענות נגד יהודים. השתמעותה של הכחשה כזו היא, כי כל "הסיפור" הזה של השואה הוא בגדר המצאה יהודית שנועדה, כרגיל, להפיק רווחים ולסחוט את העולם הנוצרי בשל רגשות האשם שלו. איסור כזה מהווה בוודאי הגבלה על חופש הביטוי".

הפסקה המחכימה המסיימת את הפוסט, ראויה ושווה עיון:

"למרבית הצער, אלו שניצלו בעצמם מהמחנות הולכים ומתמעטים. לא לעד ניתן יהיה להביא את דבריהם מכלי ראשון כמענה לפוריסון ולחבריו. ברמת העיקרון, חופש הביטוי איננו מוחלט. אפשר לדון בשאלה הכללית מה נכון (ונבון) יותר לעשות – להפליל את הכחשת השואה או להתמודד עם שקרים בעזרת האמת,  מתוך ביטחון בכוחה של האחרונה. מה שיש להיזהר ממנו הוא מכך שהמדינה תיטול לעצמה את התפקיד של קביעת אמת היסטורית. 

כשמדובר בהגבלת ביטוי נדרשת זהירות מרבית. על-כן בהכחשת שואה כשלעצמה אין די על-מנת שתיחשב לעבירה. החוק הישראלי, לדוגמא, דורש כי הכחשת שואה תיעשה "בכוונה להגן על מבצעי הפשעים האלו או להביע להם אהדה או הזדהות" על-מנת שתהיה בגדר מעשה פלילי. .. בכל מקרה ומקרה, ההקשר והנסיבות הם שקובעים האם מדובר בביטוי לגיטימי – גם אם מעליב, גם אם מקומם ומתועב – או בהסתה לגזענות."

הערה:

*יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נקבע על ידי עצרת האו"ם (1.11.2005). הוא מצויין בכל שנה בתאריך 27.1 שבו שוחרר ב- 1945 מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים.

סיפור לליל הסדר

סיפורים הם חלק בלתי נפרד מחיינו. בליל הסדר, הסיפורים המלווים את קריאת ההגדה הם האטרקציה הגדולה ביותר. הם מרתקים את הקהל המסב אל שולחן החג. ערכם לא יסולא בפז.

******

אבי ז"ל נהג להתבונן בנו, שלושת ילדיו, שעה שהיה מתכונן לפתוח במצוות "מגיד" ולקרא את ההגדה של פסח. "מיד אספר את הסיפור שחיכיתם לו שנה שלמה, מאז הפסח שעבר", נהג לומר. הוא קרא את משפט הפתיחה וכמצופה ממנו, הציג בפנינו שאלה, "בחלק מההגדות של פסח כתוב 'הא לחמא עניא' ובאחרות כתוב 'כהא לחמא עניא'. מדוע ומה ההבדל?"

קרדיט: אוסף פרטי

מנהג עשה לו אבי להשתמש בהגדה לפסח שהסבא-רבא שלו, הרב מאיר מרקוס להמן,** ערך ופירש. בהגדה זו, לצד הכיתוב בעברית, היה עמוד המכיל הסבר בגרמנית לשורות ההגדה בתוספת סיפורים. סיפורים אלו תפסו חלק נכבד בחוויית ליל הסדר שלנו. זו הייתה מסורת ארוכת שנים במשפחתו של אבי. להמן היה רבה של הקהילה הניאו-אורתודכסית של מיינץ, גרמניה. הוא היה אדם בעל שכל חריף ויכולת נדירה לרתק את קהליו. הסיפורים בהגדה שערך, מלבד היותם מרתקים, לימדו את הדור הצעיר להעמיק לכוונת המכוון של ההגדה של פסח, לערכה החינוכי והרוחני.

לצד הפסוק "כהא לחמא עניא" הופיע ביאור המילים ותרגומם מארמית לגרמנית בתוספת סיפור: "משלו משל לאדם שחי חיי עוני ודחק. את כל החפצים שהיו בביתו מכר בכדי להאכיל את משפחתו לחם. גם ילדיו נלקחו אל הנושה שהפכם לעבדיו. והנה באחד הימים בא לבקרו ידיד נעוריו, אדם עשיר. ראה העשיר במו עיניו לאיזה שפל הגיע ידידו משכבר, וריחם עליו. הוא עשה מעשה ולקח אליו את ידידו העני ואת בני ביתו ואף מינה את העני להיות שומר אחוזותיו. כך החל עידן של חיי רווחה בבית משפחת האיש העני. ובכל שנה, ביום בו ידידו העשיר הרים את ידידו משפל המדרגה, נהג היה העני לשעבר ללבוש את בגדיו הבלויים מתקופת עוניו."

בשלב זה של הסיפור כבר הפלגנו בדמיוננו. ראינו בעיני רוחנו את העני לשעבר עוטה סמרטוטים על גופו, כזכר לתקופה שבה היה עני מרוד. אבי השתהה, והביט בנו בחיבה לפני שהמשיך בסיפור, "באותו יום היה העני לשעבר נוהג גם לחלק מתנות יקרות לבני משפחתו, ובכך להגדיל את השמחה ולהאדירה. השמחה והצהלה סביב ההפתעה, שהנהיג והקפיד לחזור עליה בכל שנה באותו תאריך זכור לטוב, נמשכה שנים רבות. זאת כל זמן שהעני ידע לכבד את מושיעו, ידידו העשיר. לימים הכעיס האיש את ידידו העשיר, והלה פיטר אותו ממשרתו כשומר האחוזות שלו. העשיר גירש אותו מביתו ולקח ממנו את כל עשרו שהעניק לו שנים רבות קודם לכן. בנוסף, הוא הלביש אותו שוב בבגדים הקרועים והבלויים שאותם לבש בימי עוניו." זכור לי היטב השקט ששרר סביב השולחן. היינו המומים, אבל לא חדלנו להרהר ולתהות כיצד ילדיו של האיש יעמדו במצב המשפיל, כיצד המשפחה תתמודד עם השינוי וגורלה המר. כעבור מספר דקות הפר אבי את הדממה והמשיך: "לרגע, משראו אותו ילדיו מגיע כשהוא לבוש בגדים קרועים, שמחו לקראתו. הרי בכל שנה היה אביהם נוהג ללבוש את בגדיו הבלויים ולהביא להם מתנות יקרות. גם הפעם חשבו שהגיע יום השנה שבו מתמלא הבית שמחה. אך אביהם דיבר אליהם בלב כבד ואמר: 'עד היום היה לבוש זה סמל וזיכרון לימי העוני. הפעם, אבוי, זו המציאות המרה. חזרנו למצבנו הקודם אנחנו מרוששים".

"זה המשל", אמר אבי ושאל, "ומהו הנמשל?" – תפקידנו היה להציג את הנמשל ולומר, "אלוהי ישראל הושיע את עמו והוציאו ממצרים. הוא הביא אותם לארץ-ישראל, הארץ הברוכה והמובטחת. לפיכך, פעם בשנה אנחנו אוכלים אוכל של עניים. ובמקום מעדנים ולחם ריחני, על השולחן מונחות לפנינו מצות יבשות, זכר לתקופת העבדות במצרים, סמל לעוני. באותם זמנים היה נהוג לומר, 'כהא לחמא עניא', כמו הלחם שהיה מנת חלקם של העבדים במצרים. אלא שברבות הימים הכעיס העם את אלוהי ישראל. אבותינו הוגלו מארצנו כעונש על שהמרנו את פי אלוהי ישראל. בגולה סבלנו עוני של ממש, חיינו חיי סבל ולכן הצבענו על המצות וחזרנו אל הפסוק, "הא לחמא עניא".

אבי נהג להוסיף ולשאול: "מי הוא העשיר?" ומיד השיב לשאלתו, "לא רודף הבצע, אשר כל תכליתו לצבור הון ולהשתמש בו למטרות עינוגים אישיים. מכיוון שהעינוגים ייהפכו לו לשגרה והרגשת העונג תפוג ברבות הימים. רק מי שמכריז, 'כל דכפין ייתי וייכול" ומשתמש בהון שהעניק לו האלוהים כדי להיטיב עם שכנו – הוא העשיר האמיתי. רק מי שנוהג כך, מתמלא סיפוק ואושר כל ימי חייו.

ליל הסדר מחזיר אותי בכל שנה לאווירה הקסומה של אותם ימים, כשבני משפחתי הסבו לשולחן ואנחנו, הילדים, גמאנו את דברי אבי, סיפוריו, וחכמת הסבא-רבא שלו, הרב להמן.

חג שמח !

** רשימת הפרסומים של הרב מאיר מרקוס להמן, ב"ספרייה הלאומית" בירושלים.

גלגוליה של סמנטיקה – נרטיב "באבי יאר"

מאז פורסמה (1961) הפואמה "באבי יאר" מאת יבגני יבטושנקו, התנהל קרב סמנטי סביב ההנצחה של הקרבנות היהודיים בבאבי יאר. הקרב ניטש בין נאמני המשטר הסובייטי ומתנגדיהם – בעיקר סופרים, משוררים ואמנים. ממשלת ברה"מ השקיעה מאמץ כדי לקעקע את משמעות הפואמה "באבי יאר". בתקופת שלטונו, ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לנאציזם. מאז 1991 השליטה בנרטיב עברה לידי יהדות קייב, איך קרה הדבר?

גלגוליה של סמנטיקה ומאבק על נרטיב "באבי יאר"

כיתוב רשמי על גבי מצבה ואנדרטה והנצחת זכר המת, מזמין פרובוקציות. הנצחת חללי מערכות ישראל חורגת מגבולות מעגלי השכול הפרטיים – יש לה משמעות ציבורית עמוקה. היגון והשכול הם נחלתם של הקרובים ביותר אל החלל ומהווים חלק מצנעת הפרט. לעומתם, חייב זכרם של החללים להיות נחלתו של הציבור כולו ולהוות מרכיב בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית (ציטוט מתוך אתר משרד הביטחון. לא פעם קורה שאזרחים מן השורה נקלעים לעימותים רוויי ארס מול השלטונות סביב אופי ההנצחה של יקיריהם, באין מושיע. אבל מה שהתרחש סביב הנצחת הנספים מקרב היהודים בבאבי יאר, שהפך ב- 1941 לקבר אחים המוני, הוא חריג בכל מובן שהוא.

תיאור המקרה: לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941, הצליחו חלק מיהודי קייב לברוח מזרחה, אך עשרות אלפים נותרו בעיר כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר בספטמבר. יותר מ-33,000 נרצחו תוך יומיים בלבד (29–30 בספטמבר) בגיא באבי יאר על ידי חברי ה-Einsatzgruppen, בסיוע אנשי מיליציה אוקראינים. במהלך השנה שלאחר מכן הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. הרצח ההמוני של אזרחים ושבויי מלחמה – יהודים ולא-יהודים כאחד – נמשך בבאבי יאר, כל עוד הכיבוש הגרמני נשאר בקייב.

יצירת נרטיב "באבי יאר"

לפי הוראתו של ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברה"מ סומנה מטרה חשובה: למחוק מההיסטוריה את זכרם של הנרצחים היהודים בטבח בבאבי יאר.

ממשלת ברה"מ הייתה הראשונה שפתחה במאמץ לקעקע את זכר היהודים בטבח בבאבי יאר. עוד בתקופת שלטונו (1954-1962), ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). הוא תכנן  להקים איצטדיון וסכר בבאבי יאר. אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לבין הנאציזם.

מנגד, סופרים ומשוררים ובראשם המשורר יבגני יבטושנקו, יצאו בביקורת חריפה נגד התכנית. הפואמה "באבי יאר" מאת יבטושנקו, הייתה יריית פתיחה ראשונה של הביקורת. יבטושנקו, בן לאב גרמני ואם אוקראינית, פרסם את הפואמה "באבי יאר" עשרים שנה לאחר הטבח. היא הופיעה בעמוד האחורי של גיליון ספרותי מיוחד לציון עשרים שנה לטבח (1961). בפואמה הצליח יבטושנקו לבטא זעקה כנגד הרוע, האכזריות והאדישות. הוא לא מחה רק נגד הטבח עצמו, אלא הפנה אצבע מאשימה נגד שיתוף הפעולה של הרוסים והאוקראינים עם השלטון הנאצי ועם האנטישמיות הרוסית טרום הקמת ברית המועצות. הפואמה הייתה היצירה הראשונה בברה"מ שמתחה ביקורת על קשר השתיקה השלטוני סביב השמדת יהודי ברית המועצות בכלל ויהדות אוקראינה בפרט בתקופת מלחה"ע השנייה. הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעה השואה בשירה הסובייטית הרוסית. הפואמה "באבי יאר" הנציחה  את השמדת יהודי קייב בבאבי יאר – כיוון ש"אין יד ואין מצבת". במהלך השנים היא תורגמה לעשרות שפות והפכה בעיני רבים לאחד מסמליה המייצגים של השואה.

גלגוליו של הנרטיב

קרדיט: אתר סימניה

עד 1965  אין זכר לטבח ו/או הנצחה. ניצול אושוויץ וחתן פרס נובל, אלי ויזל, שנסע לראשונה לביקור בבאבי יאר ב- 1965 , מספר בספרו "יהודי הדממה", שנהג המונית שהסיע אותו לבאבי יאר, עצר בקרחת של יער והכריז: הגענו. "המקום נראה עזוב", מספר ויזל בספרו, "הייתי בטוח שנהג המונית הביא אותי במתכוון למקום הלא נכון". ויזל תהה בינו לבין עצמו, "איך זה ייתכן? הרי חצינו את העיר ונסענו בכיוון הנכון עד שהגענו לאזור צחיח נטול צמחייה כלשהי. כאן בוודאי בוצע הטבח, כאן באבי יאר" , הוא אישר לעצמו באופק הוא זיהה מבנים חדשים, מרכזי קניות והמולה של בני אדם. שגרה. אבל במקום שנהג המונית הוריד אותו לא היה סימן או זכר כלשהו למה שהתרחש שם כעשרים שנה קודם לכן. גם לאחר שעה של חיפושים הוא לא מצא דבר המעיד על הטבח ההמוני וקבר האחים. והנהג המשיך בשלו. הוא משך בכתפיו בזלזול ובכך אותת לויזל: זה המקום שהוא מחפש.

שנה לאחר מכן,  ב- 1966, נערכה תחרות בין אדריכלים ואמנים להקמת אנדרטה בבאבי יאר. היא הוקמה רק בקיץ 1976. וכך, 35 שנים לאחר הטבח היה מה לראות: הייתה שם אבן, אנדרטה וכיתוב. כל המגבלות בדרך לאתר הוסרו והמקום הפך לחלק קבוע של הסיורים בקייב.

אלא מה? המבקרים באתר, במיוחד אלו שאינם יודעים דבר על ההיסטוריה של גאי ההריגה והאנדרטה, לקחו מהביקור שני פרטי מידע בסיסיים: 1) במקום בוצעו פשעים נוראים על ידי הנאצים, 2) הפשעים בוצעו נגד אלפים רבים של "אזרחים סובייטים". הם למדו זאת מהסמנטיקה שהסובייטים קבעו בכיתוב שעל גבי האנדרטה. הסובייטים יצרו נרטיב שלפיו האנדרטה הוקמה לזכר "אזרחים סובייטים". קיוו למחוק כל זכר למה שקרה ליהודים בבאבי יאר.

וכך, כאשר אלי ויזל ביקר שוב בבאבי יאר (אוגוסט 1979) במסגרת ועדה נשיאותית שהופקדה על תכנון אנדרטה אמריקאית לקורבנות השואה, הוא צפה באנדרטה שהקימו הסובייטים וקרא את הכיתוב. אין פלא שהוא הביע מורת רוח מהסמנטיקה בכיתוב המופיע על גבי האנדרטה:

ויזל מתאר את הביקור בספרו: "כשעמדתי כאן לפני חמש עשרה שנה, לא הייתה אנדרטה בבאבי יאר. אבל כולנו ידענו מה משמעות האתר, באבי יאר. עכשיו יש אנדרטה בבאבי יאר. אבל איזו מין אנדרטה זו? כולנו קיווינו למצוא כאן אנדרטה לכל היהודים שמתו כיהודים, כמו גם אנדרטה לכל השאר שמתו כאן. אבל אין שום אזכור ליהודים שמתו כאן."

זאת אומרת, שהסובייטים עשו דבר משמעותי: באמצעות סמנטיקה שהיא בגדר חילול נורא ביותר של האתר, הם יצרו נרטיב משלהם סביב הטבח בבאבי יאר.

צריך להגיד, כי מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967 – ובמידה מסוימת, עוד קודם לכן – ניסתה התעמולה הסובייטית להשוות בין הציונות לנאציזם. מאמץ זה בא לידי ביטוי בהצהרה, שצוטטה בעיתון היומי ברוסיה, ה"פרבדה", ב-1971: "הטרגדיה של באבי יאר תיזכר לעד לא רק כקניבליזם של ההיטלריסטים, אלא גם כאות לבושה של שותפיהם וחסידיהם – הציונים!". ההשוואה בין הנאציזם לציונות זועקת לשמיים. אכן השליטה בסמנטיקה מקנה שליטה בנרטיב.

יהודי קייב על הכוונת: לאחר מלחמת העולם השנייה והמשך העוינות של השלטון הסובייטי כלפי פעילות יהודית מאורגנת, הביאו לכך שהחיים היהודיים בקייב הוגבלו לבית כנסת אחד ולאירועי תרבות מזדמנים, אם כי חוגים של סופרים ושחקנים ביידיש המשיכו להיות פעילים. כמו בערים אחרות, יהודים היו מתאספים לעתים קרובות בתוך, או מול בית הכנסת בחגים יהודיים – בעיקר ביום הכיפורים – וממלאים לעתים קרובות רחוב שלם. היו קיימים גם מספר מנייני תפילה פרטיים (כ-16 ב-1951), אך אלו נסגרו על ידי השלטונות. יהודי קייב שהיו מעורבים ב"פעילות ציונית" נעצרו מעת לעת, אם כי לא כולם היו פעילים או בעלי אידיאולוגיה ציונית. העובדה שרק 13 אחוזים מתושבי העיר היהודים טענו במפקד האוכלוסין של 1959 שיידיש היא שפת האם שלהם, מעידה על המשך היחלשות הזהות היהודית בקרב יהודי קייב.

סמנטיקה חלופית, נרטיב יהודי לבאבי יאר

למרות היחלשות הזהות היהודית, יהודי קייב עסקו בפעילות ציונית מחתרתית בשנות ה-60, ומגמה זו צברה תאוצה לקראת סוף העשור. פעילות ציונית כמו גם פעילות יהודית אחרת בקייב, העצימו בשיח שלהן  את אירועי באבי יאר בניסיון לאלץ את הממשלה הסובייטית להכיר בטרגדיה היהודית הספציפית שהתרחשה שם. צריך להגיד שהפעילות הציונית והניסיון לשנות את הנרטיב האנטישמי של הסובייטים גבה מחיר ממשתתפי האזכרה השנתיים בבאבי יאר ומפעילים יהודים אחרים למען הנצחה נאותה במקום הטבח. הם היו נתונים בסכנת מאסר ואף מעצר בפועל. הם התעלמו מהסכנות הללו וההשתתפות באזכרות השנתיות התרחבה ונעשתה טעונה רגשית, במיוחד בשנים שלאחר ניצחון ישראל במלחמת יוני 1967. מנגד, נמשכו ביטויי העויינות הרשמיים והלא רשמיים נגד יהודי קייב, יותר מאשר בערים או אזורים סובייטיים אחרים. עד התפרקות ברה"מ והכרזת העצמאות של אוקראינה העדויות ההיסטוריות מצביעות על כך.

השינוי המיוחל

אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים בבאבי יאר הוצבה שם  עם הכרזת עצמאות אוקראינה (1991). במהלך השנים התקיימו בבאבי יאר מספר טקסי זיכרון. השתתפו בהם נציגים מישראל, כולל הרב הראשי מאיר לאו שנשא דברים והתפלל תפילת יזכור. בטקס לציון 80 שנה לטבח שהתקיים לאחרונה (2021), השתתפו בין היתר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי,  נשיא ישראל יצחק הרצוג, נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר והרב הראשי לקייב הרב יונתן בנימין מרקוביץ'. במהלך הטקס נחנך מרכז הנצחה חדש הכולל מספר אנדרטאות (קרדיט: "מקור ראשון").

דבריו של הנשיא הרצוג בטקס משקפים היטב את כל האמור לעיל:  "ממרבית הנרצחים בבאבי יאר לא נשאר זכר, לא שם ולא זיכרון. הגיע זמן הזיכרון. לכן אנחנו כאן !" בכך הקיץ הקץ על שנים רבות של סמנטיקה סובייטית פושעת והניסיון למחוק את זכר היהודים שנרצחו בבאבי יאר.