ארכיון מחבר: תרצה הכטר

מוזיאון יחיד מסוגו בעולם

הבה ניזכר בפרטי הסיפור המקראי על שני "גיבורים", שמשון ודוד, על אישה פלישתית "בוגדנית" ועל "נבל" פלישתי ושמו גולית. הסיפור המרתק שהגביר את הקשב בשיעורי המקרא, מתאר את עלילותיו של שמשון הדני. האם הדימוי מדוייק?

**********

סיבוב במוזיאון היחיד מסוגו בעולם – שכל כולו מוקדש לנושא תרבות הפלישתים – אשר נמצא באשדוד, מציב אתגר למבקרים מכל העולם. על-פי הממצאים ניתן לאמת או להפריך מה שידענו עד כה על הפלישתים. שכן, סיפורי המקרא תורגמו לשפות רבות ולעתים חסרה התאמה בין סיפורי המקרא המוכרים לבין הממצאים הארכיאולוגיים. המוזיאון לתרבות הפלישתים שוכן במבנה חדיש, שם ממתין למבקר עושר של מוצגים ארכיאולוגים שכל כולם עוסקים אך ורק בתרבות הפלישתים. אם עד כה המילה "פלישתים" ייצגה בעיניכם עם עתיק בעל דימוי של עם חזק, ואוייב אכזר עובד אלילים, מעתה עומד בפניכם אתגר. ביקור של חצי יום (עם הדרכה מקצועית) במוזיאון לתרבות הפלישתים יספק לכם הזדמנות להחליט אם הדימוי שנצרתם לגבי הפלישתים על-פי סיפורי המקרא מדויק.

הבה ניזכר בפרטי הסיפור המקראי על שני "גיבורים", שמשון ודוד, על אישה פלישתית "בוגדנית" ועל "נבל" פלישתי ושמו גולית. הסיפור המרתק שהגביר את הקשב בשיעורי המקרא, מתאר את עלילותיו של שמשון הדני.

שרידי העמודים שהתגלו בתל א-צאפי

ברוב הפעמים שבהם הפגין שמשון את כוחו, הוסיף לנו התנ"ך ביטויים כמו "ותצלח עליו רוח ה'". זאת למרות שהוא לא בהכרח היה שונה מכולם בשל כוחו. למעשה, השוני שלו התבלט בצדדים שטחיים הרבה יותר. שערו הארוך והמתבדר ברוח היה מן הסתם מושא ללעגם של חלק מבני הנוער בצרעה ואשתאול. סירובו המתמיד לשתות יין הוציא אותו מהחברה די מהר, לכן הלך לפלישתים. שם הוא היה שונה מכולם עוד יותר. הוא היה נער מקומי, אקזוטי וחתיך. מן הסתם כל בנות פלישתים פשוט מתו עליו. הסצנה בינו לבין דלילה הפלישתית, שהשקתה אותו יין לשוכרה ואז גזרה מחלפות ראשו, היה ה"פאנץ' ליין". סופו של שמשון ידוע: הוא ממוטט את מקדשו של דגון וזועק בקול: "תמות נפשי עם פלישתים". אולי כאן גם המקום לציין שהלקח המיידי הוא "אל תסמוך על נשים", הן בוגדניות, כמו המילים בארייׇה – La donna è mobile – מתוך האופרה ריגולטו מאת ורדי.

גם עלילותיו של דוד הנער האדמוני, מתוארות במקרא בצורה מרתקת. המקרא מספר כיצד, בעיצומה של מלחמה בין צבא שאול לפלישתים, הנער האדמוני דוד התנדב להיאבק בגולית הפלישתי. לא הייתה לנער תחמושת ועל גופו לא היה אפוד שיגן עליו. לעומתו, גולית הענק היה חמוש ועל גופו שריון קשקשים. הנשק היחיד שהיה לדוד הוא הקלע. הוא היה בקי ברזי השימוש בכלי זה, ואמר לשאול "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך" (שמואל א' י"ז). דוד אולי לא היה מודע לבעיית הפגיעה בראייתו של גולית בשל מחלתו, אך היה מודע היטב ליתרון של כווני השמש, מאחר והיה מנוסה ב"טיפול" ב"ארי ובדוב" בשעה ששמר על הצאן.

הסיפור המקראי רב הרושם  וניצחונו הבלתי-ייאמן והבלתי-אפשרי של דוד הפיח מאז ומתמיד אומץ בתלמידים, אך בעיקר, שימש בסיס למיתוס לאומי – ניצחון של מעטים מול רבים. המיתוס לווה את הציונות שנים רבות וזכה למעמד של עובדה היסטורית. ישראל הקטנה תמיד עמדה איתן ותמיד תנצח את גדול אוייביה.

פלישתים – לא מה שחשבתם. מבוסס על ממצאים.

****

יכול להיות שהדימוי של הפלישתים כאוייב שטוף אכזריות ורשע, טעון בדיקה לאור הממצאים הארכיאולוגים. לפי אחד מהם נדמה שהם היו חרוצים ומסורים למשפחה. תמונה אופטימית לגמרי.

אין ויכוח על מיקומם של הפלישתים בהיסטוריה של אזור הים התיכון.

הוכח שהפלישתים היו אחד העמים מתוך קבוצה הידועה בשם "גויי הים". השם "פלשת" התגלה במספר כתובות עתיקות – כתובות מצריות מימי רעמסס השלישי (1182-1151 לפני הספירה) ומלחמתו בגויי הים, ובמכתבי אל-עמארנה. השם פלשת התגלה גם בכתובות אשוריות ואצל הרודוטוס היווני.

מפה המוצמדת לקיר בכניסה למוזיאון מציגה שרטוט של נתיב ההפלגה של גויי הים לכיוון כנען (https://youtu.be/yiLLuL0eyIY). תחילה הם נדדו לכיוון האי כרתים. לטענה זו יש אפילו מקבילה תנ"כית בספר יחזקאל (פרק כ"ה, פסוק טז): "לכן כה אמר ה' אלוקים הנני נוטה ידי על פלישתים והכרתי את כרתים והאבדתי את שארית חוף הים". לא ברור מדוע, אבל בשלב מסוים חלקם הגיעו לאזור העיר גרר. אלו היו איכרים שלווים שחיו בשלום עם שכניהם ובנו ערי-מדינה על פי המודל הכנעני הטיפוסי – היה להם מלך כשליט עליון ושמו אבימלך.

כך זה נמשך עד ששבטים יוונים החלו לפלוש דרומה אל איי גויי הים. מסיבה לא ברורה, במקום להילחם על ארצם, גויי הים עזבו אותה ויצאו לחפש לעצמם בית חדש. הם היו עם נועז של לוחמים, אף כי מספרם לא היה גדול, ופלשו לחופי הים התיכון. גם שם לא חיכו להם חיים קלים יותר. הכנענים נלחמו בהם בכל כוחם, אך התוצאה הייתה ידועה מראש. הפלישתים שהיו לוחמים מאורגנים ומסודרים ניצחו את הכנענים.

היתרון של הפלישתים היה הנשק, שהיה עשוי מברזל. מסיפורי המקרא אנו לומדים שהמקומיים השתמשו במחרשות וכלי עבודה אחרים מהשדה כדי להילחם בפלישתים. שתי הדוגמאות הידועות הן שמשון הדני, שהשתמש ב"לחי חמור חמורתיים" והרג מהם אלף איש, ודוד הנער שהרג את הפלישתי באמצעות "קלע אבן."  ללא ספק, גיבורים יוצאי דופן. הועלתה סברה שמדובר בהאדרה מכוונת האופיינית למחבר התנ"ך.

הבעיה מתחילה במקרים של חוסר התאמה בין הממצאים וסיפורי התנ"ך

"יש המנסים לקשור בין סיפורי המקרא והממצאים, איך עושים זאת?", שאלתי את המדריך שליווה אותנו במוזיאון וסיפק לנו הסבר מורחב על פריטים מיוחדים המוצגים בו. למרות שהשאלה שלי היא כללית ונוגעת לסיפורי המקרא וההתאמה בינם לבין ממצאים ארכיאולוגיים, זו שאלת השאלות. וההסבר שקיבלנו העלה בפנינו סיטואציה שלא ציפינו לה: במהלך הזמן התבססו שתי אסכולות מרכזיות של ארכיאולוגים, הנבדלות זו מזו בעיקר בגישתן להתאמת הסיפורים מהמקרא אל הממצאים. אפשר לומר ב"זהירות רבה" שהממצאים המוצגים במוזיאון תרבות הפלישתים הם קודם כל תיעוד בפני עצמו (אסכולה אחת). ובנוסף, הם גם מאפשרים לאשש פרטים מהתקופה המקראית לרבות תרבות הפלישתים (אסכולה שניה).  וכל זה כמעט שלושת אלפים שנים מאז שהפלשתים נמחו מעל פני האדמה.

קחו לדוגמא את מסקנת החוקרים בדבר הארגון והסדר בצבאם של הפלישתים שאיפשר להם להתגבר על הכנענים ולהקים לעצמם חבל ארץ אוטונומי. למסקנה זאת יש הדים גם במקרא. לפיו הפלישתים שלטו בארץ באמצעות נציבים (שמואל א', יג 3-4), חילות מצב (שמואל א', יג 23), ויחידות קומנדו (שמואל א', יג 17-18), והיה להם מונופול על חרושת הברזל ועיבודו לכלי נשק ולכלי חקלאות (שמואל א', יג 19-22).

גם לממצאים שמעידים על קיומן של חמש ערים מרכזיות שהקימו הפלישתים –

מפת פלשת וחמש ערי הפלישתים

אשדוד,אשקלון, עזה, גת ועקרון  – יש הדים במקרא.

אישוש נמצא גם לסיפור המקראי על שמשון, שממוטט את מקדשו של דגון. האישוש עולה מממצא מתל א-צאפי/גת הפלישתית הקדומה: שרידי עמודים של מקדש פלישתי שבו עמד כנראה שמשון ובידיו החשופות מוטט את המקדש (דר" עמית דגן, ארכיאולוג מאונ' בר אילן, עומד בראש המעבדה לארכיאולוגיה של תל-א-צאפי/גת).

הוכחה לקיומה של אשקלון כעיר שאכלסה פלישתים נמצאת בידיעה שפורסמה לראשונה ביוני 2016 בנוגע לחשיפת בית קברות של הפלישתים ליד אשקלון.

*********

ואם חשקה נפשכם, בתום הסיור במוזיאון, לסעוד ממגוון המנות שהוגשו בתקופת המקרא – מנות המתבססות על מחקריה של ד"ר טובה דיקשטיין, החוקרת קולינאריה קדומה  – התקשרו למוזיאון באשדוד 08-6224799.

קישורים:

גלריית צילומים מאולם התצוגה במוזיאון

אתר המוזיאון לתרבות הפלישתים

 

מה לא עושים כדי למכור ספרים!

מאוד אהבתי את הגישה של קושניר ל"מעשה דברוריה", תעלומה שחוקרי תלמוד מאז רש"י עמלים על פיצוחה. משום מה, ספרו, הפיתוי של ברוריה, תויג כ"רומן היסטורי" ולא היא! אני הייתי משייכת את הספר לז'אנר ספרי מתח, ולקטגוריית ה- Mystery כלומר, "תעלומה".

********

בין שני ז'אנרים   

בפוסט קודם העליתי תהיות לגבי מעמדה הנחות יחסית של ספרות המתח הישראלית בהשוואה ל"ספרות יפה". כמו כן תמוהה בעיניי הנטייה לתייג ספרות מתח כ"רומן היסטורי" במקום לקרא לילד בשמו – "מותחן". עלינו לחדול מהנטייה להתייחס בסתמיות כלפי ספרות מתח ישראלית (ומתורגמת), מכיוון שזוהי סטייה מהמגמה העולמית המקובלת.

באותו פוסט, ציינתי את ההסבר ה"דחוק" של מבקרי הספרות המקומיים לתופעה. טענתם היא ששורשי ה"קיפוח המעמדי" של ספרות המתח התפתחו עם קום המדינה. הספרות הייתה מגויסת ומחויבת לבניית הזהות הלאומית. מן הסתם ניתנה העדפה ל"ספרות יפה" והסופרים הישראליים שנרתמו למשימה נחשבו לסופרים "מבטיחים". כך החלה הסטייה מהנורמה המקובלת בעולם לגבי ספרות מתח, לטענת מבקרי ספרות.

כדי להמחיש את הנטייה ליחס הסתמי שזוכים לו ספרי המתח, להלן דוגמאות מהזמן האחרון לספרים שלא זכו משום מה להיכלל בז'אנר "מתח":

תעתוע אפל מאת דנה מויסון (הוצאת רימונים כתר, 2012) – ההוצאה לאור הגדירה את הספר כ"סיפור שנכתב על ידי בעלת תואר בפסיכולוגיה". הקוראים העדיפו לסווג את הספר כ"מותחן" מכיוון ש"הספר עוסק בפענוח רצח". גם הגוזל מאת ארנה קזין (הקיבוץ המאוחד, 2015) שהוגדר על ידי קזין כ"בלש", קיבל תווית שונה בהוצאה לאור. ה"גוזל" תויג שם כ"נובלה בלשית". לגיטימי? בהחלט. אבל אם נשמיט את המילה נובלה נישאר עם ספר בלשים. סוגה מקובלת במקומותינו. אז מה הבעיה? נובלה מרמזת על ספר המיועד למבוגרים ואילו ספר בלשים מזכיר קצת את חסמבה, הז'אנר האהוב על בני נוער! ייתכן שבהוצאה לאור העדיפו לשוות ליצירה של קזין נופך יותר בוגר בעזרת התווית, "נובלה".

לשמחתי גיליתי סופרים מקומיים שאינם מתפשרים ותובעים לעצמם תואר של סופר/ת מתח, ולהלן דוגמא אחת: אבי דומושביצקי. פרד במנהטן ) אי-פאבליש סטימצקי, 2015) פרי עטו של דומושביצקי, סווג גם על ידי ההוצאה לאור כספר "מתח". דומושביצקי, הייטקיסט לשעבר, החליט להגדיר את ספרו כמותחן, והבהיר שמדובר ב"ספר מתח בעל קצב מהיר". גם את ספרו הקודם  בידיים הלא נכונות  דומושביצקי הגדיר כ"מותחן" (אי-פאבליש עברית, 2017). דומושביצקי אינו איש של פשרות בעניין זה. והוא אף עושה מאמץ לכבוש סטטוס של סופר מתח מוביל בישראל. מגיע לו שאפו!

המותחנים שמתורגמים לעברית היא פרשה עגומה. נכון שבתרגום לעברית מחויבת ההוצאה לאור לקבל את התיוג הספרותי שניתן ליצירה במקום הוצאתה לאור. אבל יש דרכים לעקוף זאת. להתחמק. קחו לדוגמא את שתיים בגוף אחד, מאת מישל בוסי (ספרי פן משכל, 2016). הספר ראה אור בצרפתית ותורגם לעברית. בוסי, ידוע כאחד מגדולי סופרי המתח בצרפת. ואמנם ספרי פן, משכל לא השמיטו עובדה זאת. היא צוינה על גבי הכריכה האחורית של הספר. כמה חבל שבסוף, בהגדרת הז'אנר, ההוצאה ציינה בסתמיות שמדובר ב"סיפורת תרגום".

"מעשה דברוריה" – תעלומה או רומן היסטורי

כל ההקדמה הארוכה הזאת היא פרי של מחשבות שצצו בראשי לאחרונה. אני מייגעת את מוחי בשאלת מעמדה הנחות יחסית של ספרות מתח בישראל עד כדי שיבוש הסוגה המפוארת הזאת. ההתחבטויות הציקו לי במיוחד לאחר שקראתי את הפיתוי של ברוריה מאת אברהם קושניר (הקיבוץ המאוחד, 2017).

מאוד אהבתי את הגישה של קושניר ל"מעשה דברוריה", תעלומה שחוקרי תלמוד מאז רש"י עמלים על פיצוחה. משום מה, ספרו, הפיתוי של ברוריה, תויג כ"רומן היסטורי" ולא היא! אני הייתי משייכת את הספר לז'אנר ספרי מתח, ולקטגוריית ה- Mystery  כלומר, "תעלומה". ציינתי כבר ברשימה קודמת שספרות

הפיתוי של ברוריה. הקיבוץ המאוחד

המתח בחו"ל נחלקת לשלוש קטגוריות-מישנה, אחת מהן היא "תעלומה" שהספר עוסק בפענוחה.

קושניר נרתם לכתיבת הספר לאחר שכבר ביים את הסרט הקולנועי "ברוריה". הוא ביקש להוציא מתחת ידיו מותחן שיפצח את תעלומת "מעשה דברוריה". מרבית המבקרים המקצועיים המשיכו, בעקבות ההוצאה לאור, והעדיפו להתייחס אל היצירה כאל "רומן היסטורי". על גבי כריכת הספר מופיע ציטוט מדברי הביקורת של שניים מהבולטים במקומותינו: יהודה פרידלנדר – פרופ' [אמריטוס] מאוניברסיטת בר אילן וראש החוג לשעבר לספרות עם ישראל וספרות משווה, שבחר לסווג את ה"הפיתוי" כרומן היסטורי, ומבקר הקולנוע יהודה סתו, שהחליט אף הוא שמדובר ברומן היסטורי.

גם בסקירות ספרות של קוראי "הפיתוי" של קושניר, מתקבל הרושם שמדובר ברומן היסטורי. הסקירות מתפרסמות בבלוג או בפוסט במסגרת פורום קוראים דיגיטלי. עיינתי בחלק מהן. פרט לדברי השבח וההלל קשה היה למצוא את המילים "תעלומה" או "מותחן" או "בלש". אחת התגובות רמזה שהספר מרתק ושמדובר ב"מופע מרהיב של עושר תרבותי המוגש בשפה קולחת ועשירה, המצליח להשאיר את הקורא מרותק".

עוד בטרם כתיבה ופרסום הספר, קושניר ביים את הסרט הקולנועי ברוריה שהוקרן לראשונה ב-2008 והיה לסיפור הצלחה. מיטב מבקרי הקולנוע שיבחוהו וקבעו: "קושניר התמודד בהצלחה עם המסתורין שבמעשה ברוריה".

קשה שלא לתהות על ההבדל התהומי בין מה שקורה במרחב הספרותי והמרחב הקולנועי. מדוע סרטי מתח זוכים לשבח והלל בעולם הקולנוע הישראלי, ואילו הביקורות בספרות ממעיטות בכך ומבכרות לטעון שמדובר ברומן היסטורי. מה גם שבמקרה שבו אנו עוסקים מדובר באותה עלילה בדיוק. ולא רק זה, קושניר בנה את "הפיתוי" מלכתחילה כמותחן, תעלומה שיש לפצח. כבר בסצנת הפתיח, מוצגת גופה תלויה מענף של עץ מול מוקד המשטרה.

איך זה שדווקא בעולם הקולנוע השימוש במונחים "מתח" ו"מסתורין" שכיח ואילו מבקרי ספרות "תקועים" ועושים אקרובטיקה על מנת להימנע מאותם מונחים בדיוק. בסוף אנו מקבלים ספרים כמו "הפיתוי" ומתפתים לחשוב שהם שייכים לז'אנר "רומן היסטורי".

תמר רותם – "הפיתוי" הוא מותחן בלשי

בהפוך על הפוך, תמר רותם – עיתונאית בהארץ – קבעה ש"הפיתוי" של קושניר הוא מותחן בלשי. בכתבת הביקורת שלה (תמר רותם הארץ 14.3.2018 עריכה, רות טואג), רותם יצאה בביקורת חריפה נגד "הפיתוי" ובדרך עשתה לספר חסד רב. היא קבעה קביעה נחרצת לגביו כאשר ציינה: "אברהם קושניר מנסה לפצח דמותה של ברוריה… באמצעים של ספר מתח בלשי ההדגשה שלי, ת.ה.)".  אין זה המקום להיכנס לביקורת של רותם נגד היצירה של קושניר. המטרה היא להראות שישנם חדי עין שאינם מהססים לקרוא לילד בשמו. הגם שרותם עצמה מהססת לקבוע אם מדובר בספר "מתח", או ב"בלש". ואל תאמרו שאין הבדל בין שתי הסוגות.

לסיכום, גם "רומן היסטורי" מכיל בדרך כלל אלמנט של מתח, אבל הוא אינו "מותחן" בהגדרה. כל ספר היה מעלה אבק בלי קורטוב של מתח.

מבולבלים? אדרבא, אולי זאת הזדמנות לחשוב מה עומד מאחורי התוויות ומה לא עושים כדי למכור את הספרים ….

 

קישורים:

הפיתוי של ברוריה, הקיבוץ המאוחד/ספריית הפועלים, 2017

ביקורת על הפיתוי של ברוריה, מאת תמר רותם בהארץ (14.3.2018, ערכה רות טואג)

 

 

הרומן שלי עם ספרות מתח

הספרות הלועזית יודעת לעשות הבחנה בין קטגוריות של ספרי מתח. מעולם לא התעמקתי במיוחד בקטגוריות ובהגדרות של ספרי  Thriller, Suspense ו- Mystery, שכל אחת מהן מסמלת עבור הקורא לועזית עולם ומלואו. שלושתן קנו לעצמן קהל קוראים נאמן. בניגוד לכך, לא זו בלבד שאצלנו שלושתן הוכתרו בתווית הסתמית, "ספרי מתח", ז'אנר המותחנים נתפס כאן כז'אנר נחות יחסית. 

********

אם קראתם ספר מתח טוב וניסיתם לדון בו בפורום של מועדון קריאה או עם חברים אוהבי ספרים, לא תזכו לאותה ההערכה שזוכה לה מי שקרא לדוגמא את "המנהרה", "בחזרה מעמק רפאים" או ה"אחרון של פלוני"  – כפי שנהוג כאן לכנות יצירה של סופר מקומי נודע.

אני רשומה בספריית השאלה מקומית ושם אני מזוהה כ"קוראת ספרות טובה". באחד הימים ביקשתי לשאול ספר המוגדר כ"ספר מתח". הבחירה בו גררה אחריה הרמת גבות והערה, "דעי לך שזה ספר מתח". הכוונה של הספרנית הובהרה לי בהמשך, "זאת ספרות שונה מסוג הספרים שאת בדרך כלל קוראת". פרצתי בצחוק. "זאת מחמאה?" שאלתי. התגובה לא איחרה לבוא, "ממתי את קוראת ספרות מתח?". וכך החל הרומן שלי עם ספרות מתח.

התווית הסתמית של "ספרות מתח"

לאחרונה, קראתי את יום א' של המתים (מאת אנדריאס פור, תרגום מגרמנית: דפנה עמית. הוצאת כתר, 339 עמ', 2018). עד אז לא טרחתי לבדוק מדוע ספרי המתח נחשבים אצלנו לספרות "נחותה".

הספרות הלועזית יודעת לעשות הבחנה בין קטגוריות של ספרי מתח. מעולם לא התעמקתי במיוחד בקטגוריות ובהגדרות של ספרי  Thriller, Suspense ו- Mystery, שכל אחת מהן מסמלת עבור הקורא לועזית עולם ומלואו. שלושתן קנו לעצמן קהל קוראים נאמן שמתמחה במה שהוכתר אצלנו בתווית הסתמית, "ספרי מתח", להבדיל מספרי "בלשים" ו"ספרות יפה", הכוללת בתוכה סוגות (ז'אנרים), שהעיקריות שבהן הן, דרמה, קומדיה, טרגדיה. נכון, מאז ימיה של חסמבה מאת יגאל מוסינזון ועוד קודם לכן, התפתחה כאן סוגה ספרותית שסווגה כ"ספרות בלשית". עד היום היא נחשבת כספרות קאלט. אך ככלל, התקבע אצלנו נוהג שספרות מקור או ספרות מתורגמת שעניינן "מתח" תסווגנה כ"מותחן" מבלי להבחין בין גווניו. לא המחבר, לא המו"ל ולא חנות הספרים ובוודאי שלא ציבור הקוראים – אינם טורחים לציין את הקטגוריות הספציפיות בתוך הסוגה של ספרות המתח. לך תדע אם צפויה לך עלילה רוויה ב"אקשן", או שמא הגיבור נמצא בסכנה או לחילופין, מתבצע רצח כבר בעמוד הראשון של הספר והגיבור נחוש לגלות מיהו הרוצח.

ספרות מתח ראויה להכרה והוקרה

The Complete Sherlock Holmes

The Complete Sherlock Holmes / Barnes & Noble NY

חובבי ספרות מתח במדינות דוברות אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית או גרמנית וכיוצ"ב יגידו לכם איזה סוג "מותחן" הם מעדיפים. הם יציינו האם הם מעדיפים Thriller טוב (מותחן אימה, בעברית), מותחני Mystery או מותחני Suspense . כל קטגוריה מייצגת במידה רבה של דיוק את מה שצפוי בה. בן זוגי קורא זה שנים ספרי מקור באנגלית, שהיא שפת האם שלו. הוא מאוד אוהב ספרות מתח. הוא ישבח Suspense book, או Mystery book. מבחינתו, בסוג הנקרא Thriller (מותחן אימה) הגיבור נמצא בסכנה גדולה כבר בתחילת העלילה, והעלילה רוויה לרוב ב"אקשן". וספר בקטגוריה של Suspense (בעברית, מתח) מספר סיפור רווי סכנה אבל אין בו בהכרח "אקשן" והדמות המרכזית בסיפור נחשפת לסכנה בהדרגה. "המעניין הוא שבספרי תעלומה- Thriller", מסביר לי הבן-זוג, "הקורא מודע לסכנה האורבת לדמות המרכזית, עוד בטרם זו מודעת לה. וכאשר העלילה מתפתחת הקורא כבר יודע ש'הרעים' עומדים להטיל פצצה ושזה רק עניין של זמן עד שזו תתפוצץ. הקורא שרוי במתח ושואל עצמו האם הגיבור ימות, או יגלה את הפצצה בעוד מועד". בספרות המסווגת כ- Mystery, הדמות המרכזית בסיפור עוסקת בבירור עובדות/אירוע שהתרחש, בדרך כלל רצח. הסכנה אורבת אבל היא מתונה בתחילה, והיא הולכת ומתפתחת ככל שהגיבור מתקרב לפתרון התעלומה. רק בסיום העלילה יתגלה הפתרון לקורא.

קחו לדוגמא את הכרך עב הכרס המאגד בתוכו את כל כתביו ופרסומיו של סר ארתור קונאן דויל, מי שהמציא את הדמות של שרלוק הולמס. דויל זכה למקום של כבוד בעולם הספרות. ספריו תורגמו לעברית ורובם מוגדרים אצלנו כספרי "מתח". אלא שבלועזית משייכים כל אחד מפרסומיו של דויל לאחת משלוש הקטגוריות כשהעיקריות מסווגות כ- Mystery.

ספרות המתח המקומית תקועה?

אי אפשר לסיים את הדיון במותחנים מבלי לציין ולו סיבה אחת להתפתחות האטית של ספרות המתח המקומית. להלן ההסבר שמצאתי בדבריו של אמנון ז'קונט:

יש צידוק היסטורי לכך שספרי המתח נחשבו פה ז'אנר נמוך יותר. בראשית המדינה הכל היה מגוייס – המוסיקה, התיאטרון, הספרות. אם כבר כתבו ספרות, היה עליה להיות לתפארת מדינת ישראל. שלונסקי היה ממובילי הקו הזה והוא דיכא סופרים שלא כתבו ספרים בעלי התייחסות לאומית משמעותית… הקאנון הכיל את 'חירבת חיזעה', 'הוא הלך בשדות', 'פרקי אליק' ו'ימי צקלג'. ספרים יותר בידוריים, ואלי קצת אסקפיסטים – לא נמצא להם מקום בכוננית ספרים רצינית. השינוי הגיע לאחר מלחמת ששת הימים ובשנות ה-70…. אבל כשהבאתי את 'פסק זמן' לעם-עובד, התגובה העיקרית הייתה, 'אתה כותב כל-כך יפה, למה אתה כותב ספרי מתח?

יום א' של המתים, והערה למו"ל – "כתר".

מה זה בכלל "יום א' של המתים", מלבד היותו כותר של "ספר מתח" (כך הוא מוגדר כאן), שבמרכזו העם הגרמני ויחסו לאלו ששירתו כאנשי אס-אס ובתום מלחמת העולם ה-2 חזרו לתפקד כאזרחים מן המניין. הנושא עצמו עושה את הספר ל"שווה קריאה". ובגרמניה, מקום הוצאתו לאור, זכה הספר לשבחים. בשנות ה-90, 45 שנה אחרי מלחמת העולם ה-2, החיים חוזרים למסלולם. גם אלו שמילאו תפקיד במלחמה חזרו לחיות כבני אדם "רגילים", הם מקימים משפחה ומתפרנסים מעמל כפיהם. זאת בהסתייגות אחת – מקרי רצח בלתי פתורים שהתרחשו בתקופת המלחמה נחקרים עד תום. יש לזכור שלא חלה התיישנות על מעשי רצח. רוצחים אינם מסתובבים חופשי. נותרה רק קושיא אחת: בתרגום לעברית לא ברור מה פירוש "יום א' של המתים" כמושג? אמנם המושג מוזכר לקראת סיום העלילה כאלמנט רלבנטי בפתרון תעלומת הרצח. אבל המושג עצמו יוותר כחסר משמעות אם לא יינתן לו הסבר, מה גם שהופעתו ככותר לספר, הוא מעורר תמיהות! מבחינתי זה פספוס של המו"ל – "כתר ספרים". אחרי שחפרתי בד"ר גוגל גיליתי שיום א' של המתים מייצג בלוח השנה תאריך חשוב בלוח השנה – יום זיכרון שנתי. בכל שנה ביום א' האחרון של חודש נובמבר מתייחדים בגרמניה עם המתים באשר הם, וראוי היה להבהיר זאת בנספח לספר.

קישורים

הפנייה לספר "יום א' של המתים"

https://www.keter-books.co.il/page_15871

על המושג, יום א' של המתים

https://www.timeanddate.com/holidays/germany/totensonntag

על ספרות המתח בישראל

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/47/ART1/884/032.html

פרובוקציה שחצתה קו אדום

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות.

האם הפרובוקציה שגדעון לוי מעורר בכתבתו "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ, 25.11) תצליח לדרבן את השמאל הציוני לגבש "דרך חלופית נועזת"? האם השימוש במילים "שנאה" ו"תסביך" יצליח להעמיד את השמאל הציוני על "טעותו"? אני רואה בכך פרובוקציה גרידא, שחצתה הפעם קו אדום.

אני טוענת שהפרובוקציה של גדעון לוי בכתבתו, "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ 25.11), חצתה קו אדום. הוא מתחיל בכך שהוא מייחס לשמאל הציוני נָרָטיב (סִפֵּר): "השמאל מספר לעצמו שהוא אנושי ומוסרי". וטוען שבעצם אין הדבר כך. עוד הוא מאשים את השמאל ב"עיסוק כפייתי" ברצח יצחק רבין וטיפוח שנאה כלפי מחנה הימין שהוביל לרצח, ובראשם בנימין נתניהו. הקטע המטריד בטיעון זה היא הקביעה שהנרטיב של השמאל הוכשר על ידו במטרה להסיט את תשומת הלב מ"אזלת ידו של השמאל" ומ"כישלונו במציאת פתרון לבעיה הגורלית ביותר בדיוקנה של ישראל". אמירה נוספת של לוי המנגחת בשמאל הציוני קובעת ש"השמאל שרוי במשבר רעיוני עמוק".

לא ברור מה רוצה גדעון לוי להשיג כשהוא חוזר וומוכיח את השמאל הציוני, וקורא לו  "להפסיק לקונן על רבין ולשנוא את נתניהו, יותר ממה שמגיע לו". לא ברור מדוע לוי קורא למנהיגות השמאל הציוני לחשב מסלול מחדש, "להציע דרך חלופית נועזת, כזו שמעולם לא נוסתה (הדגשות שלי, ת.ה.)". בנוסף, לא ברור מדוע לוי חושב שהשמאל חייב "לחלץ עצמו מהתסביך" שבו שקע.

לא אגזים אם אומר שהנרטיב שלוי מייחס לשמאל הנו למעשה תיאור מצב כפי שלוי עצמו רואה אותו. וכך היה עליו להציג זאת מלכתחילה. אבל לוי מתעקש להחיל על השמאל הציוני בכללותו דברים שאותם הוא מגדיר כדרך "שגויה" של השמאל. הוא עוד ממשיך וטוען שמדובר ב"תסביך שבגרעינו רצח רבין ושנאת נתניהו".

פערי אידיאולוגיה 

לטעמי יש באמירות אלו פספוס גדול.

לא זו בלבד שהוא מבקר את השמאל ו"תסביכיו",  מתקבל הרושם שמטרתו העיקרית של לוי בכתבה זאת הינה להציג בפני הקורא פרטי פרטיו של ליקוי במחנה השמאל ונרטיב מעוות של שהשמאל המתחסד, כביכול – אנחנו אנושיים והמוסר הוא הדגל שלנו. התחסדות המרמזת על חוסר מוסריותו של הימין במיוחד מאז ההסתה של הימין נגד מדיניותו של יצחק רבין.

מי שבקיא בענייני פוליטיקה בוודאי מכיר בקיומם של פערי אידיאולוגיה והשקפות עולם. ישראל היא דוגמא לשני מחנות פוליטיים בעלי השקפות עולם שונות ואף סותרות. פועל יוצא מכך הוא שכל אחד מהמחנות גיבש לעצמו סִפֵּר (נרטיב) מובחן אתו הוא מזדהה ובו הוא מאמין כאילו מדובר באמת מוכחת. הסִפֵּר שהימין גיבש לעצמו (לא, הימין לא בדה נרטיב!) מסתכם באמירה, "העולם כולו נגדנו". זו הסיבה (כך מאמינים בימין) שקשה להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים כדי ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנגד, על פי הנרטיב שהשמאל גיבש לעצמו, קיים סיכוי להסדר מדיני ולהשכנת שלום באזורנו ויש עם מי לדבר. שני הנרטיבים הם תוצר לגיטימי וטבעי של אידיאולוגיה, תהיה אשר תהיה. יחד עם זאת, שניהם בלתי ניתנים להוכחה אובייקטיבית.

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות. לא נלך רחוק. יספיק אם ניזכר בחלק ממנהיגינו בעבר הקרוב ובמחנה הפוליטי שאותו הם הובילו ובדגל שאותו נשאו. אחד מהם הוא לא אחר מאשר מנחם בגין שבעקבות "נאום הצ'חצ'חים" תקף את הבדרן דודו טופז שקרא למצביעי הליכוד צ'חצ'חים וביקר את מפלגת העבודה על ההתנשאות והשחצנות שנהגה כלפי בני עדות המזרח. במה הוא האמין ומה היה הנרטיב שטיפח? הוא האמין בשלמות הארץ ובמפת תנועת בית"ר בה מופיע עבר הירדן המזרחי כחלק ממפת ארץ ישראל.

די לפרובוקציות: אין כל פסול בנרטיב פוליטי, כפי שאין חיים פוליטיים בלי אידיאולוגיה. אדרבא, נרטיב פוליטי תורם לבניית הזהויות הכל-כך מובחנות של הימין והשמאל, הגם שהן סותרות ומתחרות זו בזו. חשיבותו העיקרית של נרטיב פוליטי טמונה ביכולתו לסייע לציבוריות המאמינה בו לגבש עמדות ולנקוט צעדים עקביים.

 

 

ויש גם גוון הומוריסטי בבחירות 2018

חיפוש מהיר של הבדיחות (על פוליטיקאים) שאהבנו וגדלנו עליהן בעבר, והסרטונים ההומוריסטים שהופצו בפייסבוק בעיקר בשבועות אלו (בחירות לראשות העירייה והמועצה) – מראה שפשוט אין מה להשוות. הסרטונים כובשים בגדול!

**********

בעידן שלפני השימוש ברשתות החברתיות, באס אם אסים ובטוויטר, נהנינו מבדיחות וקריקטורות שהופצו במדיה המסורתית. נהגנו גם להתענג על תכניות סטירה (בטלוויזיה) ולצחוק על הפוליטיקאים ומערכות הבחירות.

בדיחה על פוליטיקאים – גיהינום או גן עדן
פוליטיקאי אחד נדרס ועולה לשמים. שם הוא פוגש את המלאך גבריאל. המלאך פונה אליו ואומר: "אנחנו ניתן לך לבחור – תבלה יום אחד בגיהינום ויום אחד בגן עדן, ואחר כך תוכל להחליט לאן תלך…"
הוא מוביל את הפוליטיקאי למעלית שיורדת למטה-למטה עד לגיהינום.

הם מגיעים למטה ושערי הגיהינום נפתחים. הפוליטיקאי נכנס והוא רואה שם מגרש ירוק והחברים שלו משחקים גולף. הם מברכים אותו, לוחצים לו ידיים ומזמינים אותו לשחק אתם בגולף. בלילה הם יוצאים לבלות, אוכלים במסעדה ואפילו השטן מבלה אתם, מצחיק אותם, רוקד להם, ובקיצור בילוי לא נורמלי.
למחרת בא גבריאל ולוקח אותו למעלה-למעלה לגן עדן. הפוליטיקאי נכנס לגן עדן ושם הוא מבלה יום שלם בנגינה על נבל, התפרקות על עננים קטנים ורגיעה.
לאחר יום, שוב בא גבריאל ושואל אותו: "נו, החלטת?"
"כן", עונה הפוליטיקאי. "למרות שכיף בגן עדן, בגיהינום ממש ביליתי. אני רוצה גיהינום!"
הם יורדים למטה-למטה וגבריאל משאיר אותו בשערי הגיהינום. נפתחות הדלתות ובשנייה אחת תופסות אותו שתי ידיים ומושכות אותו פנימה. הוא רואה שממה, מדבר ענק, חם מאוד ואת החברים שלו לבושים סמרטוטים אוספים זבל.

אז בא השטן, דוחף לו ליד שקית זבל ומורה לו להתחיל לאסוף זבל. "מה קרה למגרש הגולף ולמסעדות???" שואל הפוליטיקאי. אז השטן עונה לו: "אתמול זה היה לפני בחירות, היום – זה כבר אחרי שבחרת בנו!"

 

הקלפי ובית חרושת לנייר – ההבדל הגדול

מה ההבדל בין קלפי בחירות לבין בית חרושת לנייר???
בבית חרושת לנייר – מכניסים סמרטוטים ויוצא נייר.
לקלפי של בחירות מכניסים ניירות ויוצאים סמרטוטים

 

 סרטונים – הומור כובש ומבדר הרבה יותר

נתחיל מן הקל אל הכבד –

הומור און-ליין: "אונו ניוז"

"לא התחלה של בדיחה: בוכרי, עיראקי וגיאורגי רצים למועצת העיר. איחוד מפתיע באור יהודה יצא לדרך עם ההכרזה על השקתה של רשימת 'מאמינים באור יהודה'. הרשימה החדשה זוכה לתמיכת נציגי העדה הבוכרית, העיראקית והגיאורגית." – ההומור כאן חלש ובכל זאת מצליח להעלות חיוך, לרכך את המצב ולהוריד מתח.

סרטונים

עשרות אם לא מאות הודעות אס אמ אסים הגיעו אלינו בווטסאפ ובפייסבוק בשבועות האחרונים בנושא הבחירות לראשות העירייה והמועצה. תושב פתח תקווה – גלעד בן בסט (מ"עיניים זזות – עיצוב גרפי ועריכת וידיאו" – חפשו בפייסבוק, כדאי!) העלה לרשת סרטון הומוריסטי שאין מי שלא ייהנה ויגחך לנוכח המצב הבלתי נסבל בימים אלו. המתמודדים לבחירות לרשויות המקומיות פשוט הפשילו שרוולים והשתלטו עלינו דרך הטלפונים החכמים. הסרטון שגלעד יצר מגחך עוד יותר את הסיטואציה ומחזיר לנו את השפיות.

גלעד בן בסט (פרטים במגזין פתח תקווה און-ליין) מסביר: הסרטון פשוט בא להראות את רמת האס אמ אסים המוגזמת שאנחנו מקבלים מהמועמדים, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת התוכן – המון השמצות ולכלוך. פשוט לקחנו את מה שהביאו לנו והקצנו את זה (קצת).

לצפייה בסרטון:

תמליל הסרטון:

A – תושבים יקרים! הצביעו לי בבחירות הקרובות! כל השאר- זבל.

B – אל תאמינו ל- A   הוא שקרן וגזען ואמ'שלו לא הרימה את הקקי של הכלב שלו ליד המתנ"ס. רק אני טוב לעיר.

A –  אל תאמינו ל- B, הוא חתיכת חרא. הוא הלך לקופה המהירה בסופר עם 12 פריטים. האם זה הבן אדם שתרצו כראש העיר שלכם?

C – רק C לראש העיר. הצביעו ל- C. הצביעו ל-C.

D – השליח אוטוטו אצלך בדלת עם פיצה פושרת.

B – היי, A הוא חתיכת חלאה ונבלה סרוחה. הצביעו רק לי. להסרה השב "הסר" (הסר).

B – פחחחח, נראה לך?

A – חחחחחח.

C – חחחחחח גדול.

D –  היי, זה השליח. החלטתי לרוץ לראשות העיר. בקלפי שמים רק פתק "חם" וטיפ של 10 שקלים לפחות. נתראה בבחירות!

בסיום מופיעה תמונה של ארגז מלא זבל והכיתוב: "השנה מצביעים למי ששולח הכי פחות הודעות!  (סתם, הצביעו למי שטוב לכם).

*********

מיוחד לתושבי הערים שמתקיים שם הסיבוב השני!

גילוי נאות – אני תושבת רמת-גן.

חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973).

המחקר שעליו מתבסס "מלחמה כבדת דמים" בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש כמיתוס/ים קולקטיבי/ים.

**************

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

כהמשך לספר, מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס, שפרסמתי ב-2014, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, אני עוסקת בימים אלו בכתיבת פרק נוסף על חזרה בתשובה של לוחמים במהלך ובסיומה של המלחמה הטראומטית, מלחמת יום הכיפורים (1973).

המחקר שעליו מתבסס מלחמה כבדת דמים בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש כמיתוס/ים קולקטיבי/יםממצאי המחקר מראים שאחד הנרטיבים שהתגבש במהלך הקרבות הוא נרטיב הנס. לוחמים בקו האש חוו בו-זמנית מתקפת פתע בגבול הדרומי ובגבול הצפוני, של כוחות מצריים וסוריים, בהתאמה. שדה הקרב נראה בתחילה כמלכודת שבה צה"ל ספג אבידות כבדות. לאחר שלושה ימי קרב עקובים מדם, כאשר התברר המצב האמיתי בחזית וגם בעורף, ההנהגה המדינית של ישראל יצאה בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל הצליחו להסיג את כוחות צבא האוייב אל מעבר לגבולות ישראל, לא ממש עמעמה את התחושה בדבר גודל האסון. חלק מהלוחמים שניצלו מהתופת בחזית הדרום והצפון ציינו לעצמם שארעה להם ולמדינת ישראל "הצלה נסית". לוחמים שזאת הייתה האינטרפרטציה שלהם לחוויה הקשה ולעובדה שהם נותרו בחיים הצהירו שיש לשים את מבטחנו באלוהים.

נרטיב הנס הפך למעין סמל של המלחמה בעיניהם של לוחמים חילונים גמורים. הם צבעו את ההתרחשויות בגוונים כגון, "הכל בידי שמיים". שכן אין דרך אחרת לפרש את העובדה שהם נותרו בחיים למרות התופת. לא נמצאה בידם סיבה הגיונית להסגת צבאות הפולש, למרות תנאי הפתיחה הגרועים של הלחימה. הם אף לא חיפשו הגיון. מספר לא מועט של לוחמים פשוט האמינו שאירע להם ולמדינת ישראל נס. בכך הם נקטו למעשה עמדה סובייקטיבית. נרטיב הנס חלחל גם לשיח הציבורי ותוך כדי המלחמה נשמעו ניצני חזרה בתשובה. אלו הטמיעו הצהרות של לוחמים בדבר כוח עליון, כגון: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל…". אין עוררין על כך שהטראומה הלאומית והזיכרון שלה הבשיל כמקבץ נרטיבים של ציבורים מובחנים בקרב הלוחמים בחזיתות וגם בקרב האוכלוסייה החילונית בישראל, דעת הקהל נעשתה מפולגת והקשתה לאורך זמן על  קבלת החלטות באשר למדיניות החוץ והסכסוך הישראלי-ערבי.

מה משותף לאפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון? 

בחלוף 45 שנה מתום מלחמת יום הכיפורים, רשת האינטרנט מזמנת מנועי חיפוש וממצאים באשר להיקף ואופי החזרה בתשובה במהלך ובעקבות המלחמה. זמינות גם עדויות אישיות של לוחמים דאז, שנטשו את העמדה שהמעבר ממגננה למתקפה של צה"ל כנגד צבאות האויב הושג ב"כוח הזרוע והנשק" בלבד.

האמירה הנחרצת שנשמעה באותם ימים, הן בחזית והן בעורף, כאשר הציבור התבשר על כך שמתקפת האויב נהדפה ביום השלישי למלחמה, הייתה: "רק נס הציל את המדינה; יש לשים את מבטחנו באלוהים". דוגמאות לאמירה זאת שנשמעה מפי לוחמים, הוצגו במחקר. הן כוללות הצהרות של טייסי קרב, שחזרו בתשובה. אציין מספר שמות להמחשה: אפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון.

מחקרים על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל [i] אינם שואלים שאלות כגון: האם חזרה בתשובה של לוחמים שסברו ש"אירע לנו נס" במלחמת יום הכיפורים, נבעה מאינטרס של כדאיות? ולחילופין האם היא נבעה מחיפוש אחר אמת וודאית כבסיס לחיים בעלי משמעות ערכית? שאלה נוספת שלא נשאלה היא, האם חלקם הגדול של החוזרים בתשובה בחרו לדבוק בזרמים אורתודוכסיים וכמה מהם בחרו לדבוק בזרם הקונסרבטיבי?

ספרו של שטיינברג "כעלה נידף" – טריגר ראשון לחידוש המחקר וחיפוש אחר תשובות לתופעה זאת של חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

בכעלה נידף מאת מילטון שטיינברג (המקור באנגלית פורסם ב-1939. תרגמה יעל ענבר, הוצאת ידיעות ספרים, 493 עמ', 2015), המחבר מציג התחבטויות של חוזר בשאלה באשר לקיומה של אמת וודאית בבסיס האמונה באלוהים. הוא עושה זאת באמצעות גיבור העלילה, אלישע בן אבויה, דמות המתוארת גם בתלמוד.[ii] ספרו של שטיינברג הוא רומן היסטורי המבוסס על דמויות ידועות במרחב היהודי הקדום. שטיינברג משתמש ביד הדמיון הטובה עליו כדי ליצור דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות שבספר בנושא האמונה בדת היהודית. למרות שהסצנות בספר ברובן דמיוניות, הן מיועדות לשקף את אופן התנהלות הקהילה היהודית בארץ, בצל השליט הרומי ובנסיבות החיים בסביבת התרבות והפילוסופיה ההלניסטית.

ניתוחים ופרשנויות ל"כעלה נידף" בפורום "בחדרי חרדים"

דבר גרר דבר. גיליתי מכלול של ניתוחים ופרשנויות להתפתחויות בחייו של אלישע; ברובם היו אלה ניתוחים מזווית ראייה ספרותית. ניתוח כעלה נידף, במונחים יותר רלוונטים למחקר על חוזרים בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגיע מכיוון בלתי צפוי – השיח שהתפתח בפורום "בחדרי חרדים" בעקבות ספרו של שטיינברג. השיח ב"בחדרי חרדים" מתייחס בדרך כלל לאקטואליה ומהווה משקל-נגדי לשיח החילוני. והנה, גיליתי שספרו של שטיינברג נקרא על ידי לא מעט ממשתתפי הפורום. השיח שלהם פתח בפני צוהר לנושא החזרה בשאלה, ויחד עם זאת, ובהפוך על הפוך – לנושא החזרה בתשובה. השיח הוליך את מחשבותיי אל אותם לוחמים שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים.

במוחי צצו שאלות חדשות על החוזרים בתשובה במלחמת יום הכיפורים; שאלות שלא התעמקתי בהן מאז תחילת המחקר, לפני 25 שנה. שכן עבודת המחקר שעל בסיסה כתבתי את הספר מלחמה כבדת דמים, הייתה מיועדת לאתר נרטיבים של ציבורים מובחנים בישראל החילונית, שצמחו תוך כדי קרבות מלחמת יום הכיפורים, בחזית וגם בעורף, ולאחריה, וכיצד אלו יצרו דעת קהל מגוונת שהשליכה על סוגיות קריטיות שנדונו במסגרת המדיניות שיש לנקוט בסכסוך הישראלי-ערבי.

אמירות משמעותיות בפורום "בחדרי חרדים"

השיח שהתנהל בפורום "בחדרי חרדים" סביב ספרו של שטיינברג הבליט את העובדה שביהדות קיימים זרמים שונים. בין משתתפי הפורום שררה תמימות דעים שמרבית החוזרים בשאלה, כדוגמת אלישע בן-אבויה, בוחרים בזרם הקונסרבטיבי ו/או אורתודוכסי ומעטים בוחרים בזרם הרפורמי והחילוני (הכופרים).

ציטוט מתוך הפורום:

האפשרויות שעומדות בפני אדם, הן שלוש: להאמין ללא עוררין, להשתלב בתרבות המערבית ולבטל את הייחוד היהודי (רפורמים/חילונים) וישנה דרך אמצעית שאליה חותר כנראה שטיינברג בספרו. זו משלבת בין שמירה על עקרונות המסורת דווקא לאחר ומתוך פרספקטיבה של הכרות עם התרבות היוונית ועקרונותיה הרציונאליסטיים. (ת.ה.)

בעקבות ציטוט זה ובהפוך על הפוך, יש לשער שגם החוזרים בתשובה יבחרו באחד הזרמים (אורתודוכסי, רפורמי, קונסרבטיבי). בעיתוי ובנסיבות של מלחמת יום הכיפורים היו בוודאי סיבות ספציפיות שהובילו לחזרה בתשובה. הבה נניח, בעקבות פסיכולוגים, שאחת הסיבות לחזרה בתשובה הינה מצוקה נפשית לנוכח מציאות קשה. לחילופין, נניח שישנה גם סיבה רציונלית (פילוסופית) של חיפוש אחר אמת וודאית. או שמא מדובר באינטרס של כדאיות, כפי שציין אחד המשתתפים בשיח 'בחדרי חרדים': "אין למסורת ערך כ'אמת', אך יש לה ערך ככזו היוצרת חברה נכונה". דעה כזו שכיחה בקרב זרמים קונסרבטיבים והיא כנראה גם דעתו האישית של מחבר הספר, שטיינברג. יוצא מכך שקונסרבטיבים יראו בספרו של שטיינברג מתקפה נגד הזרם הרפורמי שלדבריו הוא 'עלה נידף'.

איך זה נוגע להמשך המחקר שלי על החזרה בתשובה בעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים?

כל זה הוביל אותי לשאלות הבאות: איזה חלק מהלוחמים, שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים, בחרו בדרך האמצע, הקונסרבטיבית? כמה מהם בחרו בזרם הרפורמי וכמה באורתודוכסי? הנושא מצריך בדיקה. לא מצאתי תשובה לכך בספרות שחקרה חזרה בתשובה של חילונים בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

ההגיון שלי אומר שאדם שבא מרקע של תרבות חילונית ("כופר" בלשון משתתפי הפורום), איננו "לוח חלק". שכן בעברו המשמעותי (תקופת ההתבגרות והבגרות המוקדמת) הוא נחשף לתרבות המערב. אלו הם גם המשקפיים שהוא חובש כשעליו להכריע אלו מעיקרי הדת ומזרמיה הוא מוכן לקבל?

הרי לכם דילמה. מקווה לקבל כאן תגובות מועילות.

הערות:

[i] מחקרים על החוזרים בתשובה בישראל כגון אלו של שלומי דורון, משה גרנות. דורון, המבוסס על מחקר לדוקטורט (המהלכים בין העולמות), אמר בראיון שהעניק לתומר פרסיקו, שאין לו נתונים על חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

[ii] אירוע שאלישע נחשף אליו יום אחד, מבהיר לו שקיימת סתירה בגל הקשור ל"גמול". ובמיוחד, בנוגע לשתי מצוות שעליהן הובטח שכר של חיים ארוכים בעולם הזה ("כיבוד הורים" ו"שילוח הקן"). אלישע יוצא למסע היכרות עם הפילוסופים היווניים, מתעמק במדעים המדויקים ושיטות הוכחה של "אמת ודאית" ולבסוף גומר בליבו לשנות את תפיסתו ו/או את גישתו לאמונה בכלל.

 

הדגל – טקסיות או מניפולציה

לצופה מהצד בסערה שהתחוללה בכיכר רבין עצמה ואחר כך במדיה יש כל הסיבות לשאול מה בעצם יש בו בדגל חוץ מאותו הרגע שבו הוא מונף לראווה בטקסיות כמייצג קבוצת בני אדם שמזדהים עם מכלול ערכים זהה?

לפני שנים רבות, פרופסור ישעיהו ליבוביץ' קבע: "לרוב היהודים שרצונם להיות יהודים אין תוכן אחר ליהדותם, מלבד הסמרטוט הצבעוני המחובר למוט, מדי הצבא, והפעולות הנעשות בשמם של סמלים אלה. מחוץ לגבורה קרבית ולשלטון אין תוכן אחר ליהדות."

התיחסותו לדגל כאובייקט חסר משמעות, כסמרטוט צבעוני, קוממה רבים וליבוביץ' כדרכו עורר סנסציה. השפה הפרובוקטיבית שלו עוררה זעמם של חוגים רבים וגררה דיון סוער סביב גבולות 67' ו"הכיבוש". האמירה שלו על הדגל היא רק אחת מהפרובוקציות שעורר כדי להניא את מדינת ישראל מהכיבוש. בסוגריים ייאמר שליבוביץ' עצמו ידע היטב מה המשמעות הטמונה ב"סמרטוט הצבעוני" שקוראים לו "דגל". אלא שהאמירה הבוטה הייתה מכוונת להדגיש שמאז הכיבוש העם חצוי והדגל כבר אינו מלכד מכיוון שכמחצית מהעם אינה מזדהה עם מה שהדגל מייצג מאז 67'.

מה יש בו, בדגל?

ההפגנה בכיכר רבין נגד "חוק הלאום" עוררה גלים של ביקורת והעסיקה רבים ובמיוחד את התקשורת, בעיקר בגלל הדגלים שהונפו שם – דגלי ישראל ופלסטין. לצופה מהצד בסערה שה

הפגנה נגד חוק הלאום. צילום: מאקו.

תחוללה בכיכר עצמה ואחר כך במדיה יש כל הסיבות לשאול מה בעצם יש בו בדגל חוץ מאותו הרגע שבו הוא מונף לראווה בטקסיות כמייצג קבוצת בני אדם שמזדהים עם מכלול ערכים זהה?

ניקח לדוגמא משפט כמו, "מת למען המולדת", או "מת למען הדגל" ונבחן איזה מסר עולה ממשפט כזה. יש כאן מוות. אבל לא סתם מוות אלא פעולת ראווה-סימבולית. ובעיני מי שמוצא בדגל כלי מניפולטיבי, המוות הנ"ל מצביע על העוצמה שבדגל, החורגת מהסימבוליות והראווה. בעיניים של אלו המזהים את העוצמה שבדגל, הדגל מזוהה עם אינטרסים ומוביל לפעולה רצונית ורציונלית. מדובר בהתרחשות שבה הדגל ומה שיש בו הוא כלי  פוליטי-אינסטרומנטלי.  הנפת הדגל היא אקט ראוותני וייצוגי, שבכוחו לעורר בני אדם לפעולה. פועל יוצא מכך הוא שלא ניתן לשלול אפשרות של קשר עתידי בין הפעולה הסימבולית של הנפת הדגל לראווה לבין פעולה רציונלית ואינסטרומנטלית של המת למענו ולמען הערכים הפוליטיים שהדגל מייצג.

האם שתי הגישות להנפת דגל קיימות בנפרד או שמא הדגל הלאומי הוא מקרה מיוחד?

דגל לאומי הוא אובייקט שנטען ביותר ממשמעות אחת, הן מבחינה טקסית סימבולית והן מבחינת השימוש האינסטרומנטלי ו/או המניפוליטיבי שבהנפתו. המשמעות הטקסית משקפת את התפקיד החיובי של הדגל כסמל אינטגרטיבי. המשמעות הרואה בדגל כלי מניפולטיבי היא צדו השני של המטבע. יותר מכך, לעתים קרובות משמעות סימבולית תוביל בהכרח להפעלה, למניפולציה המופעלת בידי בעלי עניין. לפי אלו שאינם מנתקים בין שתי מגה-משמעויות אלו של הדגל הלאומי, הדגל הוא סמל ייצוגי-אינטגרטיבי המשמש לעתים קרובות לצרכי מניפולציה.

אין ויכוח על כך שהנפת דגלי פלסטין יחד עם דגלי ישראל בהפגנה שהתקיימה בכיכר רבין ב-11 באוגוסט, הייתה בראש ובראשונה אקט טקסי ראוותני. אלא מה? הביקורת שאקט זה ייצר הציגה את הנפת הדגלים כאירוע חד משמעי של ראווה וטקסיות שיש בכוחו להניע את מניפי הדגלים, ואחרים התומכים בהם, לבצע פעולה מתוכננת, רציונלית ואינסטרומנטלית שעלולה לצאת מכלל שליטה. המשתתפים בהפגנה טענו שהנפת הדגלים נועדה להציג לראווה את המטרה המשותפת של המפגינים, להבליט את הערכים המשותפים לשתי קבוצות משנה בחברה הישראלית.

את זאת ניתן היה לוודא בקלות על ידי בחינת המסרים המילוליים של המפגינים בעת ההפגנה. שכן, הנפת דגלי ישראל ודגלי פלסטין במרחב שהופקע לטובת ההפגנה היתה מלווה בכרזות ונאומים שנישאו בה. אלו העידו על כך שמדובר בהתכנסות מחאתית שנועדה להשיג אותה מטרה: להצביע על קונפליקט, או אם תרצו, ויכוח בין מניפי הדגלים לסוגיהם לבין יוזמי ומחוקקי חוק הלאום החדש. אם היה בהנפת הדגלים השונים מימד של כלי אינסטרומנטלי שנועד למלא תפקיד חברתי-פוליטי, הרי שמדובר בהשגת אינטרס משותף אחד, במאבק של מחנה הומוגני כנגד מחנה שתומך בחוק הלאום החדש במטרה להביא לביטול או שינוי חוק הלאום.

האמירה של ראש ממשלתנו, "הנפת דגלי פלסטין היא עדות בולטת לנחיצות חוק הלאום החדש", הייתה לפיכך מיותרת, שגויה וסנסציונית לא פחות מזו של ליבוביץ'.

אין זה מחוייב המציאות שהנפת דגל נועדה בכל המקרים להפעלה מניפולטיבית של אזרחים. הנפת דגלי ישראל ודגלי פלסטין בהפגנה המדוברת הייתה מיועדת בראש ובראשונה להציג לראווה איחוד בין קבוצות משנה בחברה הישראלית שחברו יחד במטרה להיאבק במשותף למען שיוויון בעיני החוק. וזה כל הסיפור.

מהומה רבה על לא(כן) דבר

מה הקשר בין המאבק בהדתה בבתי ספר ממלכתיים והמאבק הציבורי נגד סגירת מקומות בילוי ערב תשעה באב?

***********

ברחבי תל אביב והמרכז ישנה תמיכה לא מבוטלת ב"הפורום החילוני" שמטרתו היא למנוע "הדתה" באופן ספציפי במערכת החינוך הממלכתי.  למרות זאת, ספק אם רבים יזדהו עם הגישה הלוחמנית וה"עליהום" של "הפורום החילוני" שהגיע לשיאו ערב תשעה באב תשע"ח. רם פרומן פרסם טור המסית נגד איסורי הבילוי בערב תשעה באב, כשהוא מזדהה כיו"ר הפורום החילוני. מה הקשר בין המאבק בהדתה בבתי ספר ממלכתיים והמאבק הציבורי נגד סגירת מקומות בילוי ערב תשעה באב?

תשעה באב (פיקיוויקי)

"הטור שלי לא היה מתפרסם", כך מסביר רם פרומן (ד"ר), "אלמלא הרגשתי צורך להגיב על דבריה של אחת, "ירושלמית" חילונית, תמר הירדני." הסיפור הוא כזה: הירדני הקדישה טור לסוגייה המתעוררת בכל שנה מחדש – סגירת מקומות בילוי בערב תשעה באב. בטור שפרסמה היא מצדדת בסגירת מקומות בילוי. פרומן, שמתנגד לדעה של הירדני , הגיב בטור משלו.

פרומן יושב בראש עמותה בשם "הפורום החילוני" שהוקמה  ב-2011. מטרתה המוצהרת של העמותה היא להיאבק ב"הדתה" של מערכת החינוך. הפורום מספק תמיכה לערי מרכז הארץ וגם ליישובים רבים מחוץ למרכז.  פרומן, כיו"ר הפורום החילוני, מצא לנכון לאמץ גישה לוחמנית, כשהגיב לטור שפרסמה הירדני. זאת בעוד שהירדני לא תקפה אלא הסבירה את ההגיון שמאחורי סגירת מקומות הבילוי בערב תשעה באב. הבחירה של פרומן להגיב במלוא הווליום ולשפוך על הירדני קיטונות של ביקורת ועלבונות תמוהה מכמה סיבות. ראשית, מדוע לתקוף במקום לחוות דעה? שנית, הרי אין קשר בין סגירת מקומות הבילוי בערב תשעה באב לבין המאבק נגד ה"הדתה" במערכת החינוך.

הירדני, מורת דרך ירושלמית, חילונית בהגדרתה, מציגה בפרסום המפורט שלה מסקנה שלפיה בקרב המתנגדים לסגירת מקומות בילוי בערב תשעה באב שוררת: "…אי הכרת החוק, ליברליות שלא עומדת במבחן המציאות, חוסר הבנה בחשיבות הפרהסיה היהודית – וחמור מכל, אובדן מוחלט של זהות." היא אף מנתחת את המצב ומונה "חמישה כשלים של החילונים שנלחמים למען פתיחת מסעדות בתשעה באב."

קראתי את שני הטורים. הירדני השקיעה מחשבה רבה וכתבה טור מושכל ומכובד. לעומתה, בביקורת שלו על הטור של הירדני, פרומן עשה שימוש בטקטיקות של היתממות ולוחמנות כאחד:

– היתממות: "אנחנו פשוט רוצים לחיות על פי דרכנו, … כמעט כל דבר שאנחנו עושים – לא כדי להכעיס או להתריס, אלא פשוט כדי לחיות – תמיד מצליח לפגוע ברגשות העדינים שלהם." – קוראים יקרים, יש כאלו שפשוט רוצים לחיות ולא משנה שבדרך הם מפריעים לאחרים לחיות

– ועוד היתממות: "בשם ערכיי אני מוכן להילחם על זכותו של כל דתי במדינת ישראל לקיים את כל מנהגי האבלות שלו, אבל אני מצפה ממנו שבאותה מידה הוא ידע לכבד את העובדה שמבחינתי מדובר בעוד יום בשבוע."

– על סף לוחמנות: "כבר כמה ימים שאני מחזיק את עצמי לא לכתוב על תשעה באב לאור הדיון שמתחולל בנושא, מאז שסיעת הבית היהודי בתל אביב קראה לעירייה להגביר את הפיקוח על בתי הקפה בעיר בערב תשעה באב, ותנועת 'חילונים ירוקים' החליטה להשיב מלחמה ולעודד את פתיחתם."  – בוודאי שמתם לב שהויכוח ניטש במלוא הכוח במיוחד בתל אביב.

–  פרומן ברוח לוחמנית גלויה: "מה לעשות, חורבן בתי מקדש לא לוחץ על בלוטות חילוניות. הגירוש מארץ ישראל לא נראה כל כך עצוב למי שיושב במדינתו שנמצאת באותה ארץ ישראל, וכדי להתאבל על קורבנות הגולה יש לנו את יום השואה. לא אוהבים את זה? מה לעשות. גם אני לא אוהב הרבה מהדברים שאתם עושים." – בוודאי שמתם לב שפרומן עושה שימוש מניפולטיבי בערך "השואה"!

– פאנץ' ליין קנטרני במיוחד: "באותה נשימה שבה אני מאחל צום קל לחבריי הדתיים אני מאחל גם בילוי מוצלח לחבריי החילוניים שיבחרו בכך (הדגשה שלי ת.ה). זו התחשבות וזו דרך ארץ. כשזה הדדי, זה נפלא. כשזה חד צדדי, זה בלתי נסבל".

אני פונה אליך מר פרומן היקר ושואלת, אם ברצונך לחנך את ילדיך שאין סיבה להפריע לשכמותך "שרוצים לחיות כפי שהם אוהבים", גם כשמדובר בערב תשעה באב, מדוע הינך עושה זאת בחסות הפורום החילוני? אין סיבה שלא תעשה זאת במרחב הפרטי שלך. הביקורת והקנטרנות שמצאת לנכון לפרסם כתובה בלשון לא מכבדת – לא אותך ולא את הירדני. יתרה מכך הביקורת מלכתחילה אינה במקומה שכן בטור שפרסמת אתה מזהה עצמך כיו"ר של עמותה שעוסק ב"מאבק נגד הדתה במערכת החינוך".

נ.ב. עוד בשנות ה-50 המוקדמות היה נהוג לסגור מקומות בילוי בערב תשעה באב, להשתתף בקריאת מגילת איכה בבתי כנסת או בפורומים פרטיים, כפי שעולה מגיליונות העיתון "דבר" (גיליון מ 1951 ; גיליון דבר מ- 1954).

 

עיתונאות בשירות הרייטינג: מקרה אלשיך

האירוע (23.5.2018) היה פתוח למוזמנים בלבד. כקוראי מגזין "ליברל", קיבלנו הזמנה זוגית לאירוע. התכנסנו באולם בר-שירה באוניברסיטת תל אביב. הקהל הוזמן לכאן על ידי המועדון העסקי-אקדמי, אגודת ידידי האוניברסיטה ומגזין ליברל, במטרה לכבד בנוכחותנו את המפכ"ל הנוכחי, רב-ניצב רוני אלשיך. הערב היה מרתק ברמות, חשנו גאווה. הדברים שבהמשך מדברים בעד עצמם. אם היה משהו שהעיב על החוויה היא התנהלות העיתונות, שנציגיה הגיעו לאירוע אך ורק כדי "לצוד" כותרת פוליטית. מצער שהכותרת שירתה רייטינג תוך סילוף דבריו של אלשיך.

רב-ניצב רוני אלשיך; אוניברסיטת תל אביב

"אני לא ביקשתי את התפקיד. אני בשליחות. כל עוד שולחים

נציגי העיתונות שנכחו באירוע רק חיכו לטרף קל, משפט אחד ש"יעשה כותרות", למשל, איך אלשיך יגיב על הסיכוי שכהונתו בתפקיד מפכ"ל המשטרה לא תוארך בשנה נוספת. והוא התייחס לכך בסוף הערב, בראיון הקצר שנתן לעיתונאית ולעורכת מגזין ליברל, נחמה דואק. בסוף היום, הדיווח התקשורתי שהועבר לציבור היה סילוף גמור של דברי אלשיך, והתוצאה: חיכוך מיותר בין השר לביטחון פנים, ארדן, לבין אלשיך.

בעידן שבו מתרבים הדיווחים התקשורתיים על אירועים לסוגיהם השונים – בעיקר אירועים מתפרצים ואירועים מתוזמנים מראש – מצער מאוד שהדיווח התקשורתי על אירוע מתוזמן מראש, שבו התארח רוני אלשיך, הצטמצם לאמירה בעלת משמעות פוליטית לוהטת. אמירה שנאמרה על ידי אלשיך בחצי פה בתשובה לשאלת המראיינת, נחמה דואק, שדחקה בו להגיב בסיום האירוע.

אלשיך – אדם נעים הליכות, רהוט, אינטליגנטי, שנון ובעל חוש הומור

האירוע נפתח בדבריי ברכה למפכ"ל. בין המברכים היו נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופסור יוסף קלפטר, והעורך הראשי של מגזין ליברל, מר רותם דנון. הקהל שמע מקלפטר ודנון פרטים על עברו של אלשיך. בין היתר, שהוא בעל IQ גבוה (160); שבהיותו סטודנט לתואר שני הצטיין מעל לממוצע, ושבצעירותו קפץ שתי כיתות בבית הספר.

בעבר כתבתי על מינויו כמפכ"ל המשטרה ועל הישגיו של אלשיך (ניתן לקרא על כך כאן). גם כאן, במהלך דבריו על המשטרה בתקופת כהונתו, אלשיך זכה לתשואות תכופות מהקהל. הוא דיבר סולו קרוב לשעה. בחצי השעה הבאה אלשיך העניק ראיון לעיתונאית ועורכת המשנה של ליברל, נחמה דואק וזכה לתשואות רמות.

אנחנו כציבור יודעים לזהות את הנואם הרהוט והענייני, שמבין שקורטוב הומור מיישר קו בינו לקהל. בתרבות המערב זהו must, ומי שניחן בחוש הומור זוכה לקשב רב. וכך, מדי פעם אלשיך שיתף את הקהל באנקדוטה, כמו העובדה שאת ששת בניו הוא מל בעצמו. ולשאלת הקהל האם הבנים מרוצים הוא השיב בצחוק. ובאשר להוריו – אלשיך ציין שאמו ירושלמית ממוצא מרוקאי ואביו הגיע לישראל מ"צנעא סיטי" שבתימן.

דיבור ישר ולעניין, ומשפטים קצרים וברורים בלטו כאפיון לאורך דבריו. לדוגמא, הגדרה אלשיכ'ית לתפקיד המשטרה: "המשטרה תשקיע את מלוא המאמצים כדי לצמצם פשיעה בסביבת האזרח הנורמטיבי". אלשיך הדגיש שמדובר ב"מלוא המאמצים" וב"צמצום היקף הפשיעה" בדרכים חדשניות שאינן מנציחות פתרונות קיימים לאותה בעיה. המוטו הוא "לקום בבוקר ולחשוב אחרת", מחוץ לקופסא. דוגמאות לשיפורים שנעשו ולחשיבה מחוץ לקופסא לא חסרו באמתחתו. אחת מהן היתה קשורה למכתב שאלשיך קיבל מילד בכיתה ה'. אלשיך סיפר איך, כילד, הבין שעליו להדריך את אביו מכיוון שב"צנעא סיטי", משם הגיע אביו לישראל, לא היו קיימים הדברים שנמצאים כאן. כלומר ילד יכול ללמד ילד אחר, אבל הוא יכול ללמד גם מבוגר. לפיכך כשילד בכיתה ה' מציע הצעה – אין לזלזל בה (ראו כתבה,"לראשונה בתולדותיה הקימה המשטרה תנועת נוער שתפעל לצד תנועות נוער ותיקות"). בנוסף, אלשיך דיווח שהקים לאחרונה ועדה מיעצת של בני נוער בחמש ערים בארץ (באר שבע, קרית גת, רהט, רעננה ועיר נוספת במרכז הארץ) , (ראו כתבה, "שיתוף פעולה בין המשטרה לבני נוער"). לבסוף אלשיך הוסיף בהומור: "הם קיבלו דרגה של קט-ניצב".

דוגמא נוספת לפתרונות מחוץ לקופסה נוגעת לעבירות רכוש: כיום יש כעשרת אלפים עברייני רכוש, כולל גניבות רכב. חשיבה חדשנית בנוגע לעבירות אלו מגדירה אותן כ"כלכלה אלטרנטיבית", שהמעורבים בה הם על-פי-רוב אנשים פרטיים. לדוגמא, אדם פרטי פונה למוסך "זול" בשטחים. ברגע שעשה זאת, הוא "הזמין" למעשה גניבת רכב למטרת חלפים לרכבו. השיטה שאלשיך הנהיג לצורך פתרון הבעיה אינה כרוכה במצוד אחרי הגנבים בשטח. אלא איתור מוסכים שמזמינים את גניבות הרכבים. אכן הוכח שחל צמצום של כ- 18% בשנה האחרונה בגניבות רכב.

הדוגמא הבאה מתייחסת לריבוי מגדלי מגורים בערים הראשיות. אלשיך העלה טענה נכונה שלפיה "איכות החיים שלנו ירדה" עקב כך, והסביר שהדיירים ברבי קומות חוששים להעיר לשכן ומתנזרים מלבקש התחשבות במקרה של מטרד, שמא השכן יגיב בצורה אלימה. למותר לציין שאין קשר אישי בין השכנים כמו שהיה פעם. וכתוצאה, בעידן הנוכחי נוצרת "דמוניזציה" של האחר והמשטרה נקראת להיכנס לתמונה.

אלשיך התייחס גם לתנאי הקבלה לשורות המשטרה אשר שודרגו והותאמו לשורה של נורמות קפדניות. כל המעוניין להצטרף חייב לעבור מבדקים, שלאורם גם יוכל להחליט האם הוא מסכים לקבל על עצמו את הנורמות. ואין כל חשיבות למוצא, מגדר או עדה. הפאנץ' ליין של אלשיך, הנו ה"אני מאמין" שלו בנוגע לשירותו במשטרה:

כשאני ממלא תפקיד מסוים אני משתדל בכל כוחי לא לעסוק בתפקידי הבא, כי אם כן אעסוק זה ייכנס למערכת שיקולי קבלת ההחלטות שלי בתפקידי הנוכחי ויגרום לי למעול בתפקיד. אנשים שכל הזמן מסתכלים על התפקיד הבא, בסוף לא עושים אף תפקיד.

חקירות

החלק ה"אקטואלי" בסיומו של הערב התנהל כראיון מול העיתונאית והעורכת, נחמה דואק, שהציגה סדרה של שאלות. למשל, בסוגיית החקירות היא שאלה על סמך מה נפתחת חקירה נגד אדם? מיהו "מוסר המידע" והאם צריך לחשוף את זהותו? האם יש טיפול שונה בנבחר ציבור? אלשיך ענה בצורה ברורה:

הגעת מידע למשטרה אינו מצדיק פתיחה בחקירה כשמדובר באישיות ציבורית … אנחנו לא אוספים מידע ולא יוזמים חקירות של אנשי ציבור משום סוג… לא ניזום כלום לפני שנפנה לפרקליט המדינה וליועץ המשפטי ונבקש אישור.

כותרות ורייטינג

לכותרות בעיתונות נודעת חשיבות בהפצת מידע לציבור. השאלה היא האם הן נאמנות לאירוע שהתרחש, בעיקר כאשר מדובר באירוע מתוזמן מראש. במקרה הנדון הכותרת בהא הידיעה, התייחסה לדברי המפכ"ל בנוגע להמשך כהונתו. בעוד שאלשיך אמר מפורשות: "אם יפנו אלי בהצעה להמשיך, אני מניח שאשקול זאת בחיוב", הכותרות פירשו אחרת את דבריו. המסר שלהן הציג את אלשיך כמי שניסה להעלות את הנושא לדיון בפורום הנוכחי. דוגמא נוספת – בעוד שאלשיך אמר בברור שלאחרונה הוא מוזמן פחות למפגשים עם ביבי כשמתקיימים בפורום הביטחוני", הציבור נחשף לכותרת שלפיה אלשיך סיפר שכלל אינו מוזמן למפגשים אלו יותר". דבר שכשלעצמו מסוכן למדינה!

היריעה קצרה מלהרחיב, לכן אסיים באחד המשפטים האחרונים של אלשיך –

המשטרה כפופה לדין ולא לשום גורם אחר… כל עוד משטרת ישראל יכולה לטפל בעבירות נגד החוק – אין לנו מדינה מושחתת!

מצער להיווכח שנציגי התקשורת שנכחו במקום לא מצאו לנכון לציין את החדשנות, הפעילות המבורכת והתוצאות המבורכות של המשטרה בתקופת כהונתו של אלשיך. חבל שהסיקור שהגיע לציבור פסח לגמרי על הכבוד הגדול שבכירי האקדמיה חלקו לאלשיך ועל מחיאות הכפיים התכופות שנשמעו באולם. עיתונות שמציבה לעצמה אתגר "לצוד" את המשפט שעושה כותרות פוליטיות מחטיאה את מטרתה.

 

 

הבעיה איננה פורטמן

 

לוגו פרס בראשית. צילום: ויקיפדיה. הפרס מוענק ל"איש מקצוע, רב הישגים, ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי בכל העולם". הפרס מתמקד אם כך במי שזכו למוניטין בינלאומי בשל מצוינות בתחומי יידע נבחרים, ושמהווה השראה בשל מסירותו ודבקותו בערכים יהודיים.

 

פרשת נטלי פורטמן ו"פרס בראשית" זכתה לעשרות רבות של כותרות במדיה, בארץ וגם בחו"ל, תוך ימים ספורים (21-20 באפריל). כולן מספרות אותו סיפור על סירובה של השחקנית הסלבריטאית, פורטמן, לקבל את פרס בראשית בטקס שאמור להתקיים בירושלים ב-28 ביוני, 2018. אבל, הפוקוס הזה מטעה ומסווה נקודה בעייתית שבה  נחוץ להתמקד – פרס בראשית עצמו.

מבין שלל הכותרות שעוסקות באותו דבר בדיוק, סירובה של פורטמן להגיע לכאן ולקבל את פרס בראשית ואת סכום הפרס הנכבד, נמצאות שתי כותרות יוצאות דופן הראויות להבלטה:

הכותרת שמתייחסת להמלצה של פוליטיקאי לשלול מהשחקנית הסרבנית את אזרחותה הישראלית, בעיקר בשל נימוקיה לכך.

כותרת חריגה עוד יותר, אך משמעותית בעיני, הופיעה בעיתון FORWARD. הכותב מצא לנכון לטעון שהבעיה הבסיסית איננה נטלי פורטמן, אלא מהותו ומטרתו של פרס בראשית.

אתייחס תחילה לכותרת שמשתמעת ממנה הצעה חפוזה והזויה לדרוש משר הפנים דרעי שישלול מפורטמן את אזרחותה הישראלית, למרות שנולדה בישראל. הבקשה שהוצגה על ידי ח"כ אורן חזן (ליכוד) היא סמן למה שהימין הקיצוני מסוגל לעולל בהבל פה. בהמשך לסירובה של פורטמן לקבל את הפרס ובהמשך ל"הסבר" המאוד לא מדוייק שהציגה התקשורת לסירוב זה, ח"כ חזן הוציא הודעה לתקשורת בזו הלשון: "הרעיון להעניק לפורטמן פרס בראשית היה שגוי לגמרי מלכתחילה". וההסבר, "פורטמן היא יהודיה-ישראלית שעושה שימוש ציני בארץ הולדתה כדי לקדם את הקריירה האישית שלה. מנגד, היא מתפארת בכך שהצליחה להשתמט משירות חובה בצה"ל."  אי לכך, שר הפנים,  ח"כ אריה דרעי, מתבקש לאלתר לשקול שלילת האזרחות הישראלית של פורטמן, שממילא "אין לה כל זיקה אמיתית לישראל".

הבה נבחן את הנתונים הרלבנטים: עלינו לזכור שפורטמן איננה הראשונה וגם לא האחרונה שמבטלת ביקור מתוקשר בישראל בשל תחושה עמוקה-נוגדת-מצפון-וערכים, לנוכח התרחשויות הנוגעות למדיניות החוץ והביטחון ולסכסוך הישראלי-פלסטיני.

יש אומרים שפורטמן הפתיעה את מארגני פרס בראשית ואת שרת הספורט והתרבות לרבות פוליטיקאים בכירים. המהלך של פורטמן עורר מהומה תקשורתית. זו גררה אחריה התייחסות פרטנית של פורטמן לסיבות שגרמו לה לקבל החלטה ולדחות את הפרס ואת הגעתה לישראל.

ישנן מספר גרסאות. לפי גרסה אחת, פורטמן הסבירה שאינה מוכנה לקחת חלק באירוע שבו היא תתייצב מעל במה אחת יחד עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאמור לשאת נאום בטקס הענקת הפרס. פורטמן מוסיפה שהיא רואה בעין רעה את "היחס הפוגעני של מדינת ישראל והסבל שהמדינה כופה על לא-יהודים". אלו הם מהלכים "הנוגדים ערכי יסוד של העם היהודי". וכך, דווקא בשל האכפתיות של השחקנית כלפי מה שישראל מייצגת עבורה, פורטמן "חשה שכאדם הנאמן לערכי היהדות ומטעמי מצפון טהורים, מוטלת עליה מחויבות למחות כנגד מעשי אלימות, שחיתות, חוסר שוויון ושימוש לרעה בכוח פיזי."

ומה לגבי הכותרת החריגה השנייה, המשמעותית יותר מבין שלל הכותרות השבלוניות שלכדו את עיני הציבור? מי שעיניו בראשו ישים לב שהנקודה הבעייתית שהייתה אמורה לבלוט בסערה המתוקשרת סביב פורטמן הוא "פרס בראשית" עצמו. משום מה לא נמצא ביטוי לכך בכותרות במדיה בישראל. מדובר בכותרת חריגה של כותב דעה לא-ישראלי, המפנה את אור הזרקורים אל פרס בראשית עצמו. ראשית, עלי להודות שאני מצדדת בכל פה במה שנאמר על ידי בעל הדעה הלא-מוכר. מאמר הדעה שלו התפרסם ב-21 באפריל בעיתון האלקטרוני, (Forward (www.forward.com. בעל הטור טוען שהבעיה איננה נטלי פורטמן אלא פרס בראשית, "פרס בראשית, שנקרא גם לעתים (בפי מארגניו בלבד) 'הנובל היהודי', נולד אי-שם ב-2012. הכריזו עליו ממשלת ישראל, הסוכנות וקרן ג'נסיס. מטרתו העיקרית היא, עידוד הדור הצעיר בתפוצות".  הפרס מוענק ל"איש מקצוע, רב הישגים, ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי בכל העולם". הפרס מתמקד אם כך במי שזכו למוניטין בינלאומי בשל מצוינות בתחומי יידע נבחרים, ושמהווה השראה בשל מסירותו ודבקותו בערכים יהודיים. יש להדגיש גם את העובדה שלא רק כבוד מוענק לזוכים בפרס אלא סכום נכבד של מיליון דולר.

יתרה מכך, "האם ידוע לנו מניין מגיע סכום נכבד זה?", שואל הכותב ומפרט: ראוי להטעים את העובדה שקרן ג'נסיס הוקמה על ידי חמישה אנשי הון ממוצא יהודי-רוסי שנחשבו בעת הקמת הקרן לידידיו של ולדימיר פוטין. במילה אחת, אוליגרכים. אך לא רק מקור הכסף אמור לזעוק לשמיים אלא השאלה האם אנשים כמו מייקל בלומברג ומייקל דגלאס, שזכו בפרס בראשית, זקוקים לעוד מיליון דולר בחשבון הבנק שלהם? מדוע ועדת הפרס לא זיכתה עד היום איזו אישיות מצטיינת ובעלת שם עולמי וזיקה לערכים היהודים שעדיין לא זכתה לצבור הון ונכסים לרוב? הזוכים המאושרים בעלי ההון אינם זקוקים למיליון דולר. הם עצמם מסוגלים לתרום כמה עשרות מיליוני דולר לנזקקים כפי שעשה בלומברג כשבלי קשר לפרס, תרם 500 מיליון דולר ב-2016 לעמותות של נזקקים (לפי הכתוב בעיתון FORWARD). ומה לגבי דגלאס? הוא אמנם התרגש מאוד כשהגיע לישראל וחש מקרוב את מורשתו היהודית, אבל האם מישהו יכול לומר עליו שהוא "מקור להשראה כאדם הדבק בערכים יהודיים"?

אסכם ואומר כך: שלילת אזרחות ישראלית היא מעשה קטנוני שנעדרה ממנו מחשבה תחילה. לפיכך זהו עניין שאינו מצדיק דיון מעמיק. לעומת זאת ראוי לתת את הדעת על הטענה שאסור שפרס בראשית, המכונה "נובל יהודי" (כינוי שניתן לו על ידי המגזין טיים ואומץ על ידי אמצעי התקשורת), יוענק לאדם שבמהלך חייו הספיק לצבור מוניטין ולהפוך לסלבריטי, בעל הון. על מארגני הפרס ובוחרי המועמדים לחשוב קודם כל למי מגיע הפרס על סמך שיקולים טהורים של מצפון ומתוך בדיקה אובייקטיבית של היות המועמד בעל יכולת מוכחת להעניק השראה חיובית לדור הצעיר כדי שיידבק בערכי היהדות. בכל מקרה רצוי שפרס בראשית, שמוענק בלווית סכום כספי כה נכבד, יוענק למי  שיפנה את הפרס למטרות חיוביות לקידום מצוינות וערכי יהדות.