כל הפוסטים מאת תרצה הכטר

מפקדים וחיילים כתבו על מלחמת יום הכיפורים. הגיעה העת לשיח-סופרים

האזנתי לשיח בין מנחם אנסבכר ואבירם ברקאי בקשב רב והחלטתי להעביר לקוראיי מספר נקודות שנראות חשובות בעיניי.

ברקאי מוביל את השיחה. והשאלה הראשונה שהוא מפנה לאנסבכר היא – "מה היה הרגע הכי קשה ב-48 השעות הראשונות מאז ההפגזה על תל סאקי"?

*************

על "מחדל" יום הכיפורים נכתבו תילי תילים של מאמרים וספרים מאז 1973. ביוזמתם של לוחמים שהשתתפו במלחמה ראו אור עשרות ספרים שהקו המקשר ביניהם הוא המחדל וקורותיה של היחידה בה שירתו. בשנות האלפיים אנו עדים ל"פריחה" של ממש בז'אנר תיעודי זה, ולצידו מחקרים השואבים מידע חדש על המלחמה ממסמכים שהותרו לפרסום.

התיעוד שנעשה ביזמת הלוחמים או מטעמם, נועד לשמר בזיכרון האישי והציבורי את חוויות המלחמה והטראומה שחוו בחזיתות הצפון והדרום. זהו מדף ספרים המשמש בעיקר כיד זיכרון למלחמה. הייחודיות של ספרות זו היא הנגיעה האישית של מרבית הכותבים או המספרים לאירועים שבהם הם דנים. הכתיבה מערבת תיעוד עם תחושת הטראומה של מי שהיה שם או חי בישראל באותה תקופה, והמחדל משולב בספרות זאת בתיאורי ההישג האישי היחידתי. בסיפוריהם של חטיבות, גדודים ופלוגות ניכרים כעס ואכזבה על הזחיחות והשאננות של מקבלי ההחלטות, ועל התעלמותם מהמחיר שישלמו הלוחמים על מחדליהם. ספרים אלה אינם רק מוצג הירואי; אלה הן מסות המלוות ברגש עמוק של תסכול וזעם, ביקורת על חוסר המוכנות, פקפוק בצדקת הדין ואף תהיה עצמית נוקבת.

יש גם זרם פרסומים מסוג שונה, שראה אף הוא אור בשנות האלפיים, הוא ספרות מחקר, פרי עטם של היסטוריונים עצמאיים והיסטוריונים של צה"ל. המחדל מהדהד בספרות שנכתבה על ידי חוקרים עצמאיים, ואילו ספרות המחקר ה"רשמית" נועד לדווח על מהלכים בשדה הקרב. מטבע הדברים, ספרות זאת ממעיטה לדון בקבלת ההחלטות שקדמו למלחמה – סוגיה שעליה נתנו את הדעת מחקרים שנערכו מיד אחרי המלחמה. ככזו, ניתן למצוא בה לדוגמה תיאור של מהלכי קרבות הבלימה. כללית, ה"ניצחון המזהיר" של צה"ל במלחמת יום הכיפורים הופך בספרות הרשמית לחזות הכל.

בחסות עמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים", התקיים מפגש ראשון בסדרת "שיח-סופרים" עם מפקדים וחיילים שכתבו על רשמיהם וזיכרונותיהם מהלחימה בחזית הצפון ו/או הדרום של מלחמת יום הכיפורים (1973).

רסיס ממגש הכסף. קרדיט סימניה
רסיס ממגש הכסף. קרדיט: אתר סימניה

במפגש שנערך בשידור יוטיוב (30.6), אבירם ברקאי, מחבר הספר "על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום-כיפור" (2009) ומי שפיקד על מחלקת טנקים במלחמה כמ"ם שריון, שוחח עם מנחם אנסבכר אודות ספר פרי עטו, "רסיס ממגש הכסף" (2003).

משה גבעתי, בספרו "בודדים על התל" (2009), כותב על הרקע להתרחשויות במוצב תל סאקי, בחזית הסורית. גבעתי – היסטוריון צבאי – "מנתח את ערכי 'רוח צה"ל' במבחן הקרב ואת הקרב על התל בראי עקרונות המלחמה". מתוך הספר עולה הנרטיב של צה"ל – "בקרב תל סאקי הראו כל הלוחמים דוגמה אישית, הקרבה, אומץ לב, נחישות, דבקות במשימה ובעיקר רעות." (הציטוטים מתוך כריכת הספר).

לעומתו, מנחם אנסבכר אומר כבר בעמ' 2 בספרו, רסיס ממגש הכסף, "מי שנכנס לגיהינום, אין הגיהינום יוצא ממנו עוד". ובסיום השיח הוא מסכם את רשמיו כלוחם כך, "לא חזרתי מנצח", והוא בקושי מסוגל להסביר זאת. הוא רק אומר משפט אחד קצר, "האירוע הרג יותר אנשים מאלו שחולצו".

במה תרמה לו הכתיבה? – "בזמן הכתיבה הרגשתי שזה לא משנה ולא חשוב לי מה יקרה לדימוי שלי כתוצאה ממה שאכתוב. לא היה איכפת לי שיגידו עליי, אבא הגיבור היה אצל פסיכולוג ובכה כמו ילדה". למרות שבאותם ימים היה חשוב לכולם "מה יגידו החבר'ה". ואכן, הכתיבה יצרה סדקים. אבל אנסבכר מוסיף,

"כאשר סיימתי לכתוב את הספר הבנתי שזאת הייתה חובתי כלפי ההורים והחיילים".

האזנתי לשיח בין אנסבכר וברקאי בקשב רב והחלטתי להעביר לקוראיי מספר נקודות שנראות חשובות בעיניי.

ברקאי מוביל את השיחה. והשאלה הראשונה שהוא מפנה לאנסבכר היא – "מה היה הרגע הכי קשה ב-48 השעות הראשונות מאז ההפגזה"?

בפתח דבריו מתאר אנסבכר את האווירה בתל סאקי עד שבת בצהריים ה-6 באוקטובר, 1973. "הכל שקט, רואים מהתל את כל הסביבה, רוב התושבים דתיים… ואז בשתיים בצהרי שבת – פתאום מתחילה הפגזה והכל מתכסה באבק. בבת אחת אתה במקום לגמרי אחר.

אנסבכר מוסיף פרטים על ההיתקלות עם חטיבה סורית שאותה הם מגלים במוצאי שבת. הוא מספר על שהותו בתוך המוצב יחד עם חיילים וטנקיסטים, ואיך פעמיים ניסו לחלץ אותם ולא הצליחו. איך אזלה התחמושת והם יושבים שם בבונקר קטן וצפוף של 2.5 מ"ר ומחכים לנס כאשר מול עיניהם מתקרב כוח חי"ר סורי שכולל 2,500 לוחמים. בתוך הבונקר נמצאים 24 איש, רובם פצועים ויש גם הרוגים. התחושה היא של "אין סיכוי". לאחר יומיים בבונקר במצב כזה, בלי תחמושת בלי מים או מזון, הוא כבר לא מרגיש מפקד המקום, הוא "סוג של מפקד" אומר אנסבכר. זאת למרות שבעצם האחריות היא עליו. ואז מופיע בקשר קולו של יורם יאיר המכונה בפי כולם "יה-יה". יה-יה הוא כעת ממלא מקום של מפקד גדוד. קולו בקשר נותן להם הרגשה של מבוגר אחראי. הוא מעניק תקווה ואנרגיה.

"הרגע המאושר בא בבת-אחת", מספר אנסבכר. "מישהו צועק אל תוך הבונקר, 'יש פה שריונרים?' והם עונים, 'כן'". שני סרנים רופאים מתנפלים עליהם ומוציאים את כולם מהבונקר אחד-אחד. אנסבכר יוצא אחרון על אלונקה. שוכב בידי כוחותינו. פתאום מגיח מעליו ראשו של יה-יה. אנסבכר מתאר את התחושה, "יה-יה, מלך העולם, שולט על הכל. וברגע זה אני מרגיש שחרור, שלא איכפת לי יותר מכלום".

25 שנים אחרי האירוע אנסבכר, בן 47, מחליט ללכת לטיפול בהלם הפוסט טראומטי שלקה בו.

לא היה לו קל להשלים עם כך. הוא מעיד על עצמו ש"התבייש לקטר". הוא ידע שהיו הרבה כמוהו ששותקים מכיוון שהייתה בושה אז לקבל טיפול פסיכולוגי.

מה הכריע את הכף לטובת הטיפול? אנסבכר מתאר את הערב לפני שקיבל החלטה:

אשתי ואני יצאנו לצפות בסרט מלחמה אמריקאי קלסי שמתרחש בעיראק. יש שם סצנה שמזכירה לי את מה שקרה בתל סאקי. אחרי הסרט אני נוהג במכונית בדרך הבייתה, אשתי יושבת לצדי, ולפתע כל הבכי שהיה עצור בתוכי במשך 25 שנים פורץ החוצה. אני לא מצליח לעצור את הדמעות. אני עוצר בצד הדרך וממרר בבכי.

לסיכום, מנחם אנסבכר כותב על הטראומה ובמיוחד על המחדל. כמי שהיה באותה עת מפקד מחלקה בגדוד הנח"ל המוצנח (50) של חטיבת הצנחנים, ולחם במלחמת יום הכיפורים בקרבות הבלימה כנגד הצבא הסורי ברמת הגולן,  הוא נפצע והיה אחראי על לוחמים שאיישו את מוצב תל סאקי בעודם נצורים ומנותקים מכוחות צה"ל. וכך, במצב כזה הם נדרשו לבלום את תקיפתם של כוחות גדולים של הצבא הסורי.

את הסיפור האמיתי הזה איש לא יספר זולת מי שהיה שם.

מי שמעוניין יוכל לצפות כאן – בראיון ששודר ביוטיוב.

המפגש הבא ישודר ב-7 ביולי  בשעה 17:00 ביוטיוב של העמותה, באמצעות הקישור הזהתא"ל רון כתרי ישוחח עם פרופ' אורי בר-יוסף על ספרו, "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013 מהדורה חדשה).

מאה ביחסי אנוש, לסופר פול אוסטר

שנות ה-60 היו שנים סוערות ברחבי העולם, ובמיוחד בארה"ב. שנות ה-60 היו גם שנותיה היפות של הטלוויזיה כמדיום. מקובל לומר שהשנים 1950-1970 היו "תור הזהב" של הטלוויזיה שדרכה אפשר היה לראות את התמונות – החל ממשחקי ספורט וכלה בקרבות מלחמת וייטנאם. אבל בשנים אלו היה עוד משהו – צעירים וצעירות פרצו את מסגרות השמרנות הפוריטנית. לא רק עם בני המין השני הם ניהלו רומן, אלא גם עם בני ובנות מינם. זה היה הרבה לפני שהמונח להט"ב נכנס לשימוש נרחב.

את אירועי שנות ה-60, ועולם שלם של חדשנות במערכות היחסים בין בני אדם בהיקף הכי רחב שיש, אנחנו הקוראים זוכים להבין לעומק הודות לידו המיומנת בכתיבה וכישוריו הספרותיים ומלאי התובנות של הסופר פול אוסטר, היחיד והמיוחד, בספר המונומנטלי פרי עטו, "4321" (בהוצאת עם עובד, 2019, 887 עמ', בתרגום מעולה מאנגלית של יואב כ"ץ ואפרת נווה).

4321 עטיפת הספר
4321 – עטיפת הספר מאת פול אוסטר. קרדיט: עם עובד

בימי הזוהר של הטלוויזיה, בתום יום העבודה כולם עטו על מסך הכסף כדי לצפות במה שקרה באותו יום. הם צפו במעשה הרצח הנשיא ג'ון קנדי, הם ראו את מרטין לותר קינג, האדם שלחם למען שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים, נופל ארצה כשהוא מתבוסס בדמו, וגם בהתנקשות בחייו של מלקולם X הם צפו על גבי מסך הכסף.

מעל לכל, את האירועים וההווי של אותה תקופה אפפה עננת הגזענות. מה שהתחיל בטלסה, אוקלהומה ב- 1921, פרץ שוב ושוב והתלקח למהומות ענק בסוף שנות ה-60. אוניברסיטת קולומביה הפקיעה שטחי קרקע משכנתה, הארלם, כדי לבנות מתחם ספורט ובריכת שחייה צמודים לאוניברסיטה והרוחות התלהטו, ובניוארק פרצו מהומות עד כי שכונה שלמה בה ננטשה על ידי תושביה היהודיים ואת מקומם תפסו משפחות אפרו-אמריקניות. אירוע רדף אירוע והטלוויזיה המשיכה לשדר את התמונות. גם את אירוע החלל החלוצי, כאשר מעבורת החלל אפולו 11 נחתה על הירח וניל ארמסטרונג היה לאדם הראשון שצעד על הירח. הטלוויזיה שידרה את התמונות ואת קולו כשאמר, "צעד קטן לאדם – קפיצה גדולה לאנושות".

ייחודו של פול אוסטר אינו בכך שהוא חוזר לספר את כל הסיפורים הללו במסגרת רומן היסטורי. זה קטן עליו. אוסטר ניחן בהרבה יותר מכך, הוא מוכר לקוראיו הנאמנים כאדם בעל עין בוחנת, רגיש מאוד לספרה החברתית ולמאוויי הסובבים אותו. אדם שניחן ביכולת אבחנה יוצאת דופן בכל הקשור ליחסי אנוש. שהגדיל לעשות זאת בספרו המונומנטלי, "1 2 3 4" ושלפיכך הוא ראוי, בעיניי, לתואר "מאה ביחסי אנוש". את כל זאת הוא מוכיח בספרו העוקב אחר קורותיהם של ארבעה צעירים , בעלי שם זהה פרגוסון, בני הדור שנולדו מייד אחרי מלחמת העולם השנייה, ששנת לידתם היא 1947.

כאשף כתיבה וכמי שחושב מחוץ לקופסא ומתאים עצמו לרוח הזמן, אוסטר יצר גרסה מורכבת ומעניינת בספר אחד ובו שבעה פרקים שבהם ארבעה סיפורי-חיים המתנהלים במקביל. לא כאן המקום לפרט איך וכיצד עשה זאת. ספר שמשתרע על פני 887 עמודים, שכל עמוד בו הוא עולם ומלואו, ספר הכתוב בבהירות ובתבונה, ברגישות ובשפה עשירה השופעת ניואנסים, לא יכול להיות שחסר בספר שכזה כל מה שצריך להימצא ביצירה ספרותית. במיוחד כשהיצירה בנויה בצמוד לאירועים ההיסטוריים שמייחדים את התקופה.

חודש הגאווה העכשווי הוא הזמן לעיין בפרק אחד או שניים מתוך ספרו "4321", המאפשרים לקורא לחוש מה עובר על נער מתבגר שמגלה שנטייתו המינית פונה לכיוון בני מינו שלו, בשנות ה-60 המאוחרות. נער אינטלקטואלי שמגיל צעיר הפגין יכולת קריאה וכתיבה והיה ברור לכולם וגם לו, שהוא עתיד להצטיין בתחום הכתיבה. למזלו, דודתו מאירה לו את הדרך ומסייעת להעשיר את אופקיו הספרותיים באמצעות המלצות על ספרי איכות קלאסיים, שילד בגילו לא אמור להתמודד איתם בהצלחה. אבל הוא צולח את רובם.

ככל שהתבגר יותר, התעוררה בו המודעות לסממני הבגרות הפיזיים ולמשיכה המינית, והוא תהה כיצד יממש את תשוקותיו. המעקב אחר הדרך שעבר הנער עד שנוכח שאינו סטרייט, ממלא את דפי הפרקים העוסקים בכך, בדיאלוגים בינו והקרובים לו. יחסים הומוסקסואלים ולסבים נחשבו באותה עת כסטייה שראוי לשמור אותה בסוד. גם כאשר מתברר לנער שבין קרובי משפחתו וידידיו יש מה שנקרא בזמנו "סטייה מינית", שנשים נמשכות לנשים בדיוק כפי שגברים נמשכים לגברים, גם אז הכל נמנעים מלהיחשף. הם מסתירים זאת באדיקות, או כפי שנהוג כיום לומר, הם לא יוצאים מהארון. הם לא פותחים את סגור ליבם אף לא בפני בני המשפחה הגרעינית. בשנות ה-60 אמרו שהם מנהלים חיים במחתרת. למרות החשאיות האופפת את המפגשים החד-מיניים, הצעירים שנמשכים אל בני מינם מזהים מייד את בני ובנות הזוג העתידיים באמצעות המבט בעיניים, הליטוף התמים לכאורה על הכתף או הזרוע, תנועות הגוף והפתיחות בפני מי שלפני דקה אחת בלבד היה זר לחלוטין. התמונה שאוסטר יוצר סביב זוגיות חד-מינית מתקבלת בטבעיות ומקרבת את הקורא לחוויה – הרוחנית וגם הארוטית – בלי שיפוטיות.

יש לזכור שהסביבה החברתית דאז לא קיבלה את המצב כמוסכמה והיו צריכות לחלוף שנים רבות עד שזוגיות חד-מינית תיחשב כדרך חיים לגיטימית. למרות שמדובר ביחסים מבישים לכאורה שהחברה דאז הסתייגה מהם ואף בחלה בהם, הכתיבה והרגישות של אוסטר כלפי טיב היחסים מנטרלת את הסטיגמה השלילית שדבקה בהם ושעדיין שוררת כיום במידה זו או אחרת. מצד אחד האיסור והחשאיות הם חלק בלתי נפרד מהסיפור ואוסטר משלב אותם בעלילה בדיוק כפי שהיו אז, בשנות ה-60 – כשיחסים אלו היו מוקצים מחמת מיאוס. מצד שני אוסטר מפרגן ליופי שבזוגיות החד-מינית ממש כאילו הדברים התרחשו היום או בכל זמן אחר בהיסטוריה האנושית כאשר יחסים כאלו היו נורמטיביים.

יש לשבח את אוסטר על יכולתו לספר את הסיפור בלי שמץ של דעה קדומה, בדומה ללגיטימציה שהוענקה לזוגיות חד-מינית (בעיקר בין גברים) בהיסטוריה של העמים, ולזו המוענקת לה גם כיום. אוסטר מיטיב לתאר עד כמה "טוב להם ביחד" בכל המובנים. אוסטר מציג אותם ככל בני האדם. יש להם מאוויים ורצונות, הגם שהם שונים מהמאוויים של הסטרייטים. ככה זה ואין בכך פסול. גדולתו של אוסטר מתבטאת ביכולתו לספר את הסיפור בלי יומרות ובלי להתחזות יותר מדי כמי שמטיף לקורא לזרום עם זה.

זה חלק מהחיים – וזה בסדר גמור. זו אחת התובנות שאוסטר מצליח להעביר לקורא, והיא זאת שגרמה לי להעניק לאוסטר את התואר – "מאה ביחסי אנוש".

תכנית ההתנתקות – מה השתבש שם?

15 שנה להתנתקות. מה השתבש שם?

הצלחה

השאלה העומדת על הפרק אחרי עשור ל"התנתקות" איננה האם רוב הציבור מוכן להודות כיום ששגה לפני עשור, כשתמך ב"תכנית ההתנתקות" פרי יוזמתו של ראש הממשלה דאז, אריק שרון. נכון יותר לשאול איך קרה שמחצית הציבור בישראל לא השתכנע לפני עשור שאין לגרש 10,000 מבתיהם? במה שגו מארגני המחאה כנגד יישום תכניתו של שרון?

****************

sharon

ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תכנית ההתנתקות" לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון ולפרק כעשרים יישובים. מאז פרסום העקרונות עד ההצבעה עליהם בכנסת חלפה כחצי שנה בה יכלו המתיישבים להשתמש בכל אמצעי תעמולתי כדי למנוע מהתכנית לצאת לפועל. הם ניסו אך מחאותיהם לא צלחו.

מה השתבש?

מחאת המתיישבים כנגד תכנית ההתנתקות נתמכה בטיעונים הלא נכונים. זאת הסיבה העיקרית לאי הצלחתם לסכל את תכניתו של שרון. הם שילבו במחאתם נגד התכנית טיעונים המתבססים על זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל וכן על תפיסת עולם לפיה "אין…

View original post 448 מילים נוספות

הצבת גבולות לחופש האמנות

הרשימה נכתבה ב- 2016 בנוגע לפוסטר שהוצג בתערוכה שהתקיימה במסגרת קורס לאומנות בבית הספר בצלאל בירושלים (דצמבר 2016) –

האם כותרת כמו ROPE כשהיא צמודה לפוסטר, פסולה ונחשדת כחציית גבול בין אומנות והסתה? ומתי יש לחשוש להסתה כאשר יצירת אמנות מביעה עמדה או מחאה פוליטית?

הצלחה

האם כותרת כמו ROPE כשהיא צמודה לפוסטר, פסולה ונחשדת כחציית גבול בין אומנות והסתה? ומתי יש לחשוש להסתה כאשר סטודנט לאמנות מביע עמדה או מחאה פוליטית במסגרת יצירת אמנות?

 (La Guernica by Pablo Picasso (Courtesy www.pablopicasso.org)

(La Guernica by Pablo Picasso (Curtesy: http://www.pablopicasso.org

בעקבות תערוכה שהתקיימה במסגרת קורס לאומנות בבית הספר בצלאל בירושלים (דצמבר 2016) התעורר בקרב המשטרה חשד שסטודנטית שנה א' מבצלאל שיצרה את הפוסטר, חצתה את הגבול בין אומנות והסתה. מצדדי המוצג טענו לעומת הביקורת טענה הפוכה ואפולוגטית. טענתם הייתה בגדר היתממות: הסטודנטית השתעשעה לתומה בתוכנת הפוטושופ במסגרת תרגיל ומה שהפיקה מזכיר את הפוסטר על שמו של נשיא ארה"ב, ברק אובאמה שעליו הודבקה המילה "HOPE". במקרה הנוכחי, זה משחק מילים – כך טענו האפולוגטים, זאת למרות שהפוסטר מתאר חבל תלייה על צווארו של נתניהו.

את המסר המיתמם והאפולוגטי הנ"ל אפשר לקרא במאמר דעה (18.12.2016) שפורסם בהארץ  שבו נאמר, "הסטודנטית הצעירה, כמעט ילדה". מה עלה בדעתם של האפולוגטים? מה קרה לנו?  איך ייתכן…

View original post 968 מילים נוספות

חילי טרופר – עם הפנים קדימה

מבין מגוון התיאטראות בהם ביקר אתמול השר חילי טרופר (23.6.2020), נגע ללבי ביקורו במרכז "נא לגעת", ביפו. ביקורו שם מעיד על רגישותו הרבה למגזר שבקושי שומעים עליהם בכותרות.

כשהייתי ילד, הפלגתי לתוך החלומות שלי. כילד חירש ואחר כך גם כשהתעוורתי, לא הרגשתי חלק מהמציאות של הסובבים אותי. לא שמעתי ולא ראיתי. נשאר לי רק להפליג בחלומות. ואז בא תיאטרון 'נא לגעת' והפך את החלום שלי למציאות

– כך אמר אתמול מורדי, שחקן בתיאטרון ייחודי זה, לשר התרבות חילי טרופר.

עם היכנסו לתפקיד שר התרבות והספורט אספתי מידע על חילי טרופר וכתבתי עליו כאן. חלף חודש ועשיתי ספירת מלאי. למדתי שחילי הוא איש שטח, הוא מגיע למקומות ולציבור שזקוק לעצה ועזרה ועל הדרך הוא משתדל להרגיש את הדופק ולתת גב. אתמול הוא הגדיל לעשות. הוא הוכיח את רגישותו כלפי אמנים מכל הסוגים: מה שנקרא "אוזן קשבת". תסמכו עליו שהוא מהסוג שעליו נאמר, "מים שקטים חודרים עמוק". יש לו אינטליגנציה רגשית, הוא ביצועיסט, תומך ומסייע – והכל עם קבלות. כנראה שזה בא לו באופן טבעי, ועל כך יש לברך.

ציינתי לעצמי במיוחד את האמפתיה והיחס החם שהפגין אמש כלפי אמנים חרשים-עיוורים. הוא בוודאי למד הרבה מהביקור במרכז ובעיקר על המאמץ של האמנים להיות ראויים לבימת התאטרון.

"נא לגעת" הוא מרכז תרבות ואמנות, ללא מטרות רווח, יחיד במינו בעולם, המהווה מקום מפגש בין אנשים חרשים-עיוורים, חרשים ועיוורים והקהל הרחב. מרחב בו מתקיים דיאלוג שוויוני המקדם את הצרכים והשאיפות של כל אדם, מתוך אמונה שכל בני האדם שווים ולכל אחד יש הזכות לקבל על עצמו את החובה לתרום לחברה (מתוך האתר של "נא לגעת").

השר חילי טרופר במרכז נא לגעת
השר חילי טרופר במרכז "נא לגעת", יפו. 23.6.2020. צילום מתוך בפייסבוק

כאשר ביקרתי לראשונה במרכז "נא לגעת",  צפיתי בהצגה  "לא על הלחם לבדו".  מרגע שהחלה, אחזה בי התרגשות בלתי נשלטת. דמעות זלגו על לחיי. הביצוע על ידי שחקנים שהם גם חרשים וגם עיוורים היה מעל ומעבר למצופה. התחושה שמלווה אותי אחרי מספר ביקורים במרכז נא לגעת היא : כן, "לגעת". להרגיש מה ששחקנים שהם גם חרשים וגם עיוורים מרגישים ועדיין נשארים אופטימיים.

מגוון אפשרויות זמינות לקהל המבקרים במרכז "נא לגעת". דרכן ניתן ללמוד לתקשר עם אלו החיים בעולם של דממה וחושך. זו חוויה בפני עצמה וכדאי מאוד להתנסות בה. יש במרכז מסעדות – האחת נקראת קאפיש והשנייה – בלקאאוט,  כשמה כן היא. הביקור במסעדות היא דרך מצויינת שמאחוריה מחשבה גאונית. שמטרתה לשבור את המחיצות בין קהל "רגיל" לבין החרשים-עיוורים. בני אדם החיים בינינו, שלומדים לתקשר איתנו ב"שפתנו". המרכז מעניק למבקר מושג איך לתקשר איתם.

הקישור לכתבה של ערוץ 2 נועד להמחיש, ולו במעט, את מה שמתרחש במרכז "נא לגעת".

 

יש דברים כאלו – חוף ים בצנטרום של פריז

בימים כתיקונם, ועל אחת כמה וכמה במשבר הקורונה, יש עדיפות גבוהה לחוסן הקהילתי. החשיבה האזרחית הולכת בכיוון של "עירוניות טקטית" שתמציתה היא: מה שטוב לתושבי העיר ברגע זה חייב להיות זמין, במידת האפשר, עם יכולת לשנות בהתאם לשינוי בצרכים.

אדגים "עירוניות טקטית" מהי, באמצעות יוזמות עירוניות בתקופות של שגרה ובזמן משבר.

עיר כל תושביה, בימים כתיקונים

פרויקט פורץ דרך שהוקם זמנית ב- 2002, על גדות נהר הסן בפריז, בשם ה"פלאז'ה של פריז", מהווה דוגמה לעניין זה. הפרוייקט היה פועל יוצא של מודעות לצרכיהם המשתנים של תושבי הכרך – פריז של המאה ה- 21. בשנת 2002  ברטרנד דלנו, ראש עיריית פריז החדש דאז מהמפלגה הסוציאליסטית, הגה ויישם תכנית ,שלפיה גדות נהר הסן בפריז יהפכו בחודשי הקיץ החמים למקום שמציע מעין חוף ים, על כל מה שכלול בו בדרך כלל: חול, עצי דקל, כיסאות שיזוף פעילויות חוף ומים ועוד.

הפרויקט מיושם בהצלחה מאז 2002, בכל שנה – בחודשי יולי ואוגוסט. ב- 1/7 נסגרים רחובות על גדות הסן במקומות המיועדים לכך ב- Bassin de La Villette. לנופשים מוצעות פעילויות חוף, כולל איך לא, תצפית על נערות יפהפיות בשלל צבעי הקשת, שמשתזפות או משחקות במשחקי כדור וגם משתרעות על מגבת או כיסא נוח כשהן חושפות עצמן לשמש. איזה יופי! רק חבל שאסור למתרחצות להסתובב שם "טופלס" וחל גם איסור רחצה בסן מחשש לבטיחות המתרחצים.

האני מאמין שלפיו "מה שטוב לתושבי העיר ברגע זה חייב להיות זמין, במידת האפשר, עם יכולת לשנות בהתאם לשינוי בצרכים" נהוג גם כאן. בתום העונה החמה האזור חוזר לקדמותו והעיר הופכת לעיר של עסקים, בילוי, קניות, בתי ספר וכי"ב. חשוב לציין שכל זה נעשה באמצעים אפסיים. הצלחת הפרויקט הראשון גררה בעקבותיה הרחבה של הפרוייקט. וכבר ב- 2006 התווסף ל"פלאז'ה של פריז" האחת והיחידה עד אז, חוף-ים נוסף במתכונת דומה בגדה השמאלית – The Parc Rives de Seine -של נהר הסן ושמו של הפרוייקט שונה ל"חופי פריז" ברבים – Paris Plages. חופי ים זמניים אלו זכור לחסותו של קבלן נדיב. אלא שב- 2017 הופסק ההסכם עם הקבלן הנדיב. האידיאולוגיה של עיריית פריז התנגשה עם זו של ממשל טראמפ. ומאחר שהקבלן הנדיב הציע גם לנשיא טראמפ את שירותיו, בבניית החומה בגבול מקסיקו – ארצות הברית, היחסים איתו התקררו.

עירוניות טקטית – לא גימיק

כאן המקום להבהיר במשפטים ספורים שפרויקט אד-הוק, כמו חוף ים בפריז, הינו פרי יוזמה של תנועה אזרחית – "עירוניות טקטית" Tactical  Urbanism. כשאומרים "עירוניות טקטית" מתכוונים לשינויים אד-הוק בתכנון העירוני במטרה להפוך את העיר לנגישה יותר לציבור. המטרות הרשמיות של תנועת ה"עירוניות הטקטית": ליזום ולאסוף שיטות זולות וזמניות לשינויים בסביבה הבנויה בעיר, במטרה לשפר את השכונה והרחוב ולהפוך אותם למקום נעים ובטוח יותר לתושבים המקומיים.

עירוניות טקטית הוכרזה רשמית כתנועה, בעקבות מפגש של קבוצת "האורבניסט החדש" בניו אורלינס (2010). פרויקטים של עירוניות טקטית נבדלים משמעותית זה מזה בהיקף, בגודל, בתקציב ובתמיכה. רובם מתחילים כיוזמה אזרחית ומתפשטים לערים אחרות. במקרים מסוימים, כמו חוף הים בפריז, השלטון המקומי מאמץ אותם ואף מגדיר אותם רשמית כיוזמה הטובה ביותר, עד שתימצא סיבה  לעבוד עם יוזמה טקטית אחרת. כאשר זה קורה, השלטון המקומי דואג להקים את הפרויקט תוך ימים ספורים, כך שניתן לפרק אותו לפי הצורך.

פריז לא לבד

עיריית תל אביב מתכננת להסב בזמן הקרוב אחד-עשר מקטעי רחובות ורחובות צדדיים למדרחוב. גם כאן בולטת חשיבות החיים ההיברידיים של תושבי העיר, במשך היום עובדים ובסוף היום מבלים. התכנית היא לסגור מקטעי רחובות בתל אביב לתנועת כלי רכב לפרק זמן בלתי מוגבל, ותוך כדי כך לבחון השפעת המהלך על הסביבה ולהחליט אם השינוי משרת את צרכי התושבים. רחובות אלו יצטרפו למדרחובים הפועלים כיום ברחובות לוינסקי ושינקין, אשר נחשבים לסיפור הצלחה. גם בירושלים הוכרז על עירוניות טקטית במיזם "רחוב פתוח, רחוב בטוח". שלושה-עשר רחובות וחלקי רחובות ייסגרו מהיום שבו תותר פתיחת בתי קפה ומסעדות ועד לסוף חודש אוגוסט השנה. ראש העיר, משה ליאון, הציג את היוזמה כ"כחלק מהרצון שלנו להנגיש ולתרום לתחושת ביטחון המבלים ברחובות המסחר וכן הרצון להניע את כלכלת ירושלים קדימה, תוך סיוע לעסקים ועידוד בילוי רחב יותר מחוץ לבתי העסק".

עירוניות טקטית ומשבר הקורונה

גולת הכותרת של התנועה לעירוניות טקטית הייתה השינויים שנעשו במספר ערים בחודשי הסגר. היה ברור שמתבקש להגביר את החוסן הקהילתי ואחת היוזמות הייתה ביצוע שינוי טקטי לטובת התושבים בערים הגדולות.

פריז בתקופת ההסגר שינתה פניה הודות ליוזמה ולחשיבה מחוץ לקופסה של ראשת העיר, אן הידלגו. היא ניצלה את הזמן לפעולות של הרחבת רשת שבילי האופניים בעיר. בן לילה נוספו לרשת עוד 650 ק"מ. מקור היוזמה היה תכנית מגירה שמטרתה להיטיב עם רוכבי אופניים ולהקל על עומסי תחבורה בעיר, תוך ניצול קטעים נרחבים מהרחובות הראשיים, הרחבים במיוחד.

bicycle_berlin_U1126
הכשרת רשת מהירה של מסלול אופניים, אד-הוק, בברלין. קרדיט: אתר פורום ה-15.

על "עירוניות טקטית" בעולם, במשבר הקורונה – ראו כאן.

מה ידוע לנו על פרויקטים של עירוניות טקטית בישראל במהלך ההסגר? היו כאלו והם עדיין שם. בתור לקופה במרכולים וברשתות הפארם, ובתור לקופת חולים ובמקומות ציבוריים נוספים סומנו על הרצפה עיגולים מרוחקים זה מזה כדי לקיים "ריחוק פיזי". כל הפרויקטים יישמו את הרעיון שיש "לעשות לתושבי העיר מה שטוב להם ברגע זה, עם יכולת לשנות". מידע על פרוייקטים של עירוניות טקטית בזמן קורונה בערים באר-שבע, רמת גן, תל אביב והרצליה מוצג באתר פורום ה- 15.

אסיים בציטוט דבריה של ד"ר אביגיל פרדמן מתוך המאמר גלובס 20/4/20, "השינויים שהמגפה הביאה אחריה בתחום הנדלן ויישארו גם אחריה"

המציאות החדשה היא הזדמנות ליצור מרחב של חוסן קהילתי, שהוא קריטי בעתות שגרה ובוודאי בעתות משבר. בטווח המיידי, האתגר הוא לייצר 'עירוניות טקטית' שסוגרת רחובות לטובת הולכי רגל ואופניים באמצעים רכים (קונוסים, מחסומים זמניים וכו').

תדמיתה השערורייתית של הקיסרית

ראש החוג להיסטוריה רוסית באוניברסיטת לונדון – פרופ' סימון ג'קסון – כבר מזמן קבע שחלק ניכר מהסיפורים היותר פיקנטים על חיי המין של יקטרינה הגדולה הם בדייה. אבל מי רוצה להתעמק בעובדות היבשות? עדיף לזרום עם השמועות וליהנות.

בין תדמית ודמות

תדמית היא דימוי של אדם, כפי שהיא מצטיירת בעיני האחר, או הרושם שעושה האדם על המסתכל עליו. תדמית של אדם בטוח בעצמו ובמקומו, גורמת לאחרים להתייחס אליו בהתאם.

החשיבות הרבה של התדמית שאנו מייצרים היא בגלל העובדה שהסביבה מתייחסת אלינו בהתאם לתדמית ולרושם שאנו מייצרים. התדמית נוצרת בגין סממנים חיצוניים: לבוש, דיבור, הופעה וכו'…… וכאן, כמו שאומרים, "טמון הכלב".

יקטרינה הגדולה, 1770
יקטרינה הגדולה , 1770. קרדיט: ויקיפדיה

יקטרינה הגדולה (יקטרינה השניה), קיסרית רוסיה במשך 34 שנים (1762-1796), יצרה לעצמה תדמית על ידי סממנים חיצוניים, צורת דיבור, הופעה ותפקוד, שספק אם בינם לבין דמותה האמיתית היה קשר של ממש. המקורבים אליה ידעו לספר שליקטרינה היו שתי תשוקות, שמעולם לא נטשה עד ליום בו החזירה את נשמתה לבורא: אהבת גבר, שהתדרדרה להפקרות; ואהבת התהילה, שהפכה למרדף אחר דברי הבל. הראשונה מבין השתיים הייתה בעוכריה. שכן מעשיה ביישו לעתים קרובות הן את מעמדה הרם והן את המוניטין של בנות מינה. התשוקה השנייה, המרדף אחר תהילה, גרמה לה לשאוף לבצע פרויקטים רבים כדי לזכות בשבחים. למשל, היא נגררה למלחמות, וזכתה בתהילת עולם שתמיד באה בעקבות ההצלחה.

כמי שנולדה בפרוסיה (גרמניה) היא הגיעה בגיל מאוד צעיר לרוסיה, ונישאה לפיוטר השלישי, נכדו של פיוטר הגדול. הסיפורים הפיקנטיים סביב בני הזוג, ואחר כך על נסיבות מותו של פיוטר השלישי, ימשיכו לרוץ בין אם נוכיח שאין בהם בדל של אמת ובין אם לאו. הסיפורים על יקטרינה הגדולה, שהצדקנים שבינינו יגדירו כ"הפקרות מינית" ואף "סטיות מיניות", ישרדו כפי שגם הארמיטאז' ישרוד. אוזן קשבת לעובדות והאמת על יקטרינה תימצא כמובן בחוגי הספרות באוניברסיטה, בכנסים מדעיים, בספרים עבי כרך ופרסומים מדעיים.

גרסת ההיסטוריונים

למרות שהוויכוח עדיין ניטש בין היסטוריונים וחוקרי תרבות בשאלה שמא מדובר בסתם שמועות קנטרניות, מתגמד בעיניי לעומת הפיקנטיות שבשמועות אודותיה, להלן טענתם העיקרית – לשמועות שנפוצו על חייה הפרטיים של יקטרינה יש בסיס מוצק – אפילו בגיל מבוגר היו ליקטרינה מאהבים צעירים רבים. כך לפי האפוס, "דון חואן" המיתולוגי – מאת הלורד ביירון, שנכתב כעשרים וחמש שנים בלבד לאחר מותה ב-1796. דון חואן בן ה-22 הופך למאהב של יקטרינה לאחר המצור על איזמייל (1970). אגב, הנוהג הזה שלה לא היה יוצא דופן על פי אמות המידה של אז. האפוס הוא סאטירה פוליטית על המערכת הפוליטית והכלכלית הבינלאומית בראשית המאה ה–19. לא היה זה יוצא דופן לעשות שימוש פוליטי בשמועות וברכילות על הפקרות מינית.  וביירון אינו חוסך שם את שבט ביקורתו מהאליטות הפוליטיות ובפרט לא מהאריסטוקרטיה הבריטית.

גרסת המקומיים

אחרי שביקרתי בסנט פטרבורג והתרשמתי מהעיר ובמיוחד ממוזיאון הארמיטאז', ואחרי ששמעתי מהמקומיים על יקטרינה הגדולה, דברים שנאמרו בחרדת קודש – היא הייתה גדולה במובן של אישיות מכוננת שהציבה את רוסיה במעמד שווה ערך לצרפת של נפוליאון, והביאה לרוסיה דברי אומנות יקרי ערך השמורים כולם במוזיאון הארמיטאז. מכיוון שכך, השמועות השערורייתיות הן לא פחות מסיפור משעשע.

הסדרה החדשה על יקטרינה

טרם צפיתי בפרק הראשון של הסדרה החדשה על יקטרינה הגדולה. מה שמושך אותי לצפות בארבעת פרקיה היא השחקנית הלן מירן, שחקנית תיאטרון וקולנוע, זוכת האוסקר לשחקנית הטובה ביותר ב"המלכה" ופרס גלובוס הזהב. מירן (Helen Lydia Mirren) מגלמת בסדרה את יקטרינה הגדולה, תפקיד מכובד וכלל לא פשוט. מעריב פרסם טור המהלל את המשחק שלה שעושה את הסדרה למעניינת. ציטוט מהטור במעריב – "רשתות Sky Atlantic ו- HBO העולמיות יצרו את "יקטרינה הגדולה" – מיני-סדרה באורך 4 פרקים הסוקרת את שלטונה של יקטרינה הגדולה, קיסרית האימפריה הרוסית, שעוררה סערות רבות לאורך כל שלטונה באימפריה ולא מעט ספקולציות מאחורי דרכה לעלות לשלטון, שנמשכו עד יום מותה".

בגוגל תמצאו שפע של שמועות עסיסיות על יקטרינה השנייה, שיספקו את יצר המציצנות הטבעי. ציטוט לדוגמה, "אחרי שקטפה את פרס האוסקר על תפקידה הבלתי נשכח ב"המלכה", והרבה אחרי שקיבלה תואר "דיים" מהמלכה האמיתית, הלן מירן מוכיחה שגיל הוא באמת רק מספר. בתמונות שפרסם "ניו יורק מגזין" מופיעה השחקנית בת ה-65 כשהיא עירומה ויושבת בתוך אמבטיה. לעיתונאי שראיין אותה היא אמרה, בהומור בריטי מובהק, "לי מתחשק להיות קצת ידועה לשמצה".

להאמין לשמועות על יקטרינה השנייה, או לא? זו איננה השאלה כאן! פשוט תזרמו איתן ותיהנו .

 

הערה: הסדרה המקורית בהפקה רוסית שודרה במשך שלוש עונות, 40 פרקים.

סגירת מעגל – שחיתויות ועיתונות חוקרת

בעת הזאת שבה נגרם עוול נוראי במדינתנו לעובדי עולם התרבות, הם רעבים ללחם. מה שנותר הוא לסגור מעגל – ובעקבות הסרט "חופי הכרך", לתת במה נרחבת ומחודשת למקצוע שנקרא "עיתונאות חוקרת" כיוון שרק בכוחה לחשוף שחיתויות ולתקן עוולות.

בהרצאות על חשיבותה וכוחה של עיתונאות חוקרת, נהוג גם להציג נושאים כמו "עיתונות צהובה" ו"פרס פוליצר" וללוות את ההרצאה בקטעים מתוך המלודרמה ההוליוודית (בשחור-לבן) "חופי הכרך". לאחרונה הזדמן לידי מסמך תיעודי המפרט את פועלו של עיתונאי שמשנות הארבעים ואילך פעל כדי לחשוף פרשיות שחיתות, ערך תחקירים, התעמת עם ה- FBI ולא הרפה עד שהשיג את מטרתו. על בסיס עבודתו והישגיו, בוים הסרט "חופי הכרך". זה מה שדרוש לנו בעת הזאת כדי לרפא חברה נגועה בשחיתות שרומסת את החלשים.

חופי הכרך. סרט 1954. קרדיט: ויקיפדיה
חופי הכרך. סרט 1954. קרדיט: ויקיפדיה

הפרטים המובאים במסמך התיעודי מאששים את הטענה שמלודרמה קולנועית, מזהירה ככל שתהיה, נועדה בעיקר לסיפוק צרכים אסקפיסטים, ועל הדרך היא עשויה גם לסייע למרצים לתקשורת המונים. יחד עם זאת, בעקבות הצפייה בסרט מתעוררת הסקרנות לגבי הסיבה להתדרדרות האתית בארגונים גדולים ואיך ניתן לטהר את החברה משחיתויות? האם העיתונות החוקרת מסוגלת להביא לידי חשיפת שחיתויות וחיסולן? ארחיב על כך בהמשך.

פרסי אוסקר

סרטו רב ההשפעה של איליה קאזאן, "חופי הכרך" (1954) הוא מלודרמה מבוימת באפקטיביות נדירה, שמתהדרת בצילום האקספרסיבי של בוריס קאופמן, במוסיקה של ליאונרד ברנשטיין (זו הפעם היחידה שהוא כתב מוסיקה מקורית לסרט) ובהופעתה של שורה ארוכה של שחקנים מצויינים, ובראשם מרלון ברנדו (אוסקר ראשון שלו כשחקן), אווה מארי סיינט (אוסקר ראשון שלה כשחקנית משנה), קרל מולדן, רוד סטייגר, לי ג'ייקוב ואחרים. ההישג העיקרי והמיידי של הסרט "חופי הכרך" היה 8 פרסי אוסקר. ההישג הנוסף של הסרט, היה שימורו בארכיון הקולנוע הלאומי (1989), כאות ומופת לעשייה עיתונאית מתקנת.

להלן המונולוג העוצמתי של מרלון ברנדו, כשהוא פונה אל אחיו צ'רלי:  "אתה אחי הגדול, צ'רלי, אתה היית צריך לדאוג לי" וגם, "יכולתי להיות מישהו" (לצפייה מנקודה 1:20)

מי שכתב את התסריט ל"חופי הכרך" – On the Waterfront – הוא הסופר באד שולברג (Budd Schulberg), כשהוא מבסס אותו על סדרת מאמרים עטורי פרס פוליצר, "פשע על קו המים", מאת עיתונאי חוקר משכמו ומעלה, מלקולם ג'ונסון. הסדרה התפרסמה בהמשכים ב"ניו יורק סאן" (1948) והתחקיר שג'ונסון ערך התמקד בשחיתות ומעשים פליליים בתוך איגוד סוורי הנמל.

[פרס פוליצר, הוא פרס שנתי שמוענק על ידי אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, על שירות והישג ציבורי יוצא מן הכלל בתחומי העיתונות, מכתבים ומוזיקה אמריקאים].

מלקולם ג'ונסון (Malcolm Johnson) – עיתונאי-חוקר חסר פשרות

סדרת המאמרים, Crime on the Waterfront – "פשע על קו המים", מאת ג'ונסון – היא בראש ובראשונה תוצר של מאבק נחוש של עיתונאי חוקר כנגד הגישה השמרנית של ה- FBI ואזלת ידו של מי שעמד בראש ה-FBI בשנות החמישים, ג'ון אדגר הובר.

למרות שנמל ניו יורק (הכולל מקומות עגינה במנהטן, ברוקלין וניו ג'רזי) שימש מקום עגינה לכשליש מאניות התובלה שהגיעו  לארה"ב בשנות הארבעים, הוא סיפק מקור פרנסה לכ- 100,000 תושבי העיר שהיו תלויים בו ישירות  לפרנסתם.

מה שעלה מדיווחיו האמיצים של ג'ונסון שהתפרסמו ב"ניו יורק סאן" בהמשכים – סדרת המאמרים המקורית על "הפשע על קו המים", זוכת פרס פוליצר – וכ- 175 מאמרים נוספים שפרסם בסאן ואחר-כך, בעיתון של הרסט, כאשר הסאן חדל להופיע בשנת 1950, הם הגילויים העיתונאיים המרעישים ביותר של המאה העשרים.

עמוד ראשי של הסאן
עמוד ראשי של ה New-York Sun – קרדיט: ויקיפדיה

עובדי הרציפים והאיגודים הנלווים להם בנמל ניו-יורק, נחשדו כסינדיקט פלילי על אף שעצם קיומו הוכחש תדיר על ידי ג'ון אדגר הובר, ראש ה-  FBI. הובר נשאר בתפקיד עד יום מותו ורק אחרי מותו התברר שפעל תוך משוא פנים כלפי ארגונים גדולים בארה"ב שגובל בפלילים.

פרטים רבים עלו בתחקיר של ג'ונסון – במשך שנים, עבודת הסוורים הייתה כרוכה באובדן איברים (ואפילו חיים), ולא לעתים נדירות. עובדים פוטנציאליים – שביניהם נכללו, באופן לא-פרופורציונלי, עובדים אפרו-אמריקאים ממעמד הפועלים, ולבנים ממוצא איטלקי ואירי שלא נהנו מניידות כלפי מעלה – נאלצו להוכיח מדי-יום תמיכה בנציגי הסינדיקט ב"מפגש".  כך שלא נותרה להם כל ברירה אלא להיאבק זה בזה בכל רגע נתון כדי להבטיח לעצמם עבודה, ללא קשר לחברות באיגוד. העובד היה צפוי להיכלל ב"רשימה השחורה" במפתיע, ולאחר מכן ב"ספרים הכחולים" של האיגוד, כאשר את מקומו בארגון החליף חבר סינדיקט שהשלים עונש מאסר.

הודות לנחישותו של ג'ונסון וכנגד כל הסיכויים, הוא הצליח לייסד פורום לאומי במטרה לקיים שיח כלל ארצי על קיומו של הפשע המאורגן, חשיפתו וסיכולו. התוצאה המיידית הייתה הקמת הוועדה המיוחדת של הסנאט האמריקני לחקירת פשע במסחר בינלאומי. שימועים שהתנהלו במסגרת הוועדה הוצגו בסרט הדרמה של פרנסיס פורד קופולה, "הסנדק חלק ב'".

עם זאת, הובר, כראש ה- FBI, נהג להקצות קומץ של סוכנים לצורך מעקב אחר הסינדיקט הפלילי גם לאחר חשיפת העובדות. כך זה התנהל עד הישיבה ההיסטורית באפאלצ'ים שהתקיימה ב- 1957, והובילה לניסוח כתבי אישום נגד יותר מ -60 אנשי העולם התחתון. רק אז החל ה- FBI להתייחס ברצינות לפשע המאורגן, לחקור עדים ולפעול כדי למגר אותו.

העניין המועט והמתמשך של הובר בפשע המאורגן נותר עד היום בגדר תעלומה  – אחת הגדולות ביותר בהיסטוריה האמריקאית. למרות פרסומים רבים על-ידי סופרים, שמסרו פרטים על מעשי הסחטנות כלפי הובר בשל סטיותיו המיניות לכאורה ועל נטייתו להימורים וסובלנותו כלפי הפשע המאורגן לכאורה וכלפי הסחר בסמים, עד היום אין הסבר חד-משמעי להתנהלותו הפושרת.

ההישג הגדול של ג'ונסון – למרות הקשיים בדרך להשגת המטרה, ג'ונסון המשיך במאמציו וקצר הצלחה: בזכותו בוצעו רפורמות נרחבות, כולל הקמת ועדת "קו המים" על ידי רשות הנמלים.

באמצע שנות השישים, עשור מאז דיווחיו המוקדמים של ג'ונסון וחשיפת ארגוני הפשע, מרבית המספנות של מנהטן עברו תהליך פירוק, ונחתם הסכם תמלוגים (1967) שעל פיו הוענקו לחברי האיגוד משכורות במשרה מלאה, ודיור בפרויקטים שנבנו סמוך לחוף הים (הבולט ביניהם "פארק השקיעה של ברוקלין").

חשיפת פרשת השחיתות בנמל ניו-יורק ושיטת עבודתו של העיתונאי-החוקר וזוכה פרס פוליצר, ג'ונסון, מהווה דוגמה מופתית לעיתונאות חוקרת גם לעתיד לבוא.

מצב המורשת הלאומית – הרהורים סביב נסיבות מותו של ג'ורג' פלויד

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. אין זה נדיר שהזיכרון הציבורי מזהה העלמה מכוונת של פריט היסטורי באובייקט שמנציח פרק במורשת הכלל-לאומית. איזה סוג של תיקון יפצה על ההכרה שההנצחה נוצרה בהשראת האידיאולוגיה ה"מנצחת" ? איך זה קשור לנסיבות מותו של ג'ורג' פלויד?

בול יום הזיכרון תשכז - אנדרטת פורצי הדרך לירושלים
בול יום הזיכרון תשכז – אנדרטת פורצי הדרך לירושלים. מקור: ויקיפדיה

אירועים ואישים היסטוריים מונצחים לעתים קרובות על ידי הקמת אנדרטות ופסלים, קריאת רחוב על שמם וכי"ב, כמו גם הטבעת דמותם על גבי בולים ושטרות כסף. מדובר באקט של "פוליטיקה סימבולית" – הנצחת הגרסה הלאומית המקובלת של העבר והמורשת שלנו. בעיקרו האקט חינוכי וחשוב. אבל תהיה זאת תמימות לחשוב שכולנו מזדהים עם המסר, שכן ייתכנו פערים בין הסיפור המונצח, לדוגמה בפסל של גיבור האומה, לבין זיכרון פרטי של הסיפור, כפי שהוא נתפס על-ידי אוכלוסייה ספציפית שמהווה חלק מאותו עם.

נסיבות מותו של ג'ורג' פלויד עוררו לחיים זיכרון פרטי של אוכלוסייה שלמה, לגבי חוסר שוויון אזרחי בארה"ב, וחידדו את הקיטוב החברתי-פוליטי סביב סוגיית הגזענות בארה"ב ובעולם, עד כדי איום על הסדר החברתי. הזעם שהתפרץ היה מגובה בתחושות של קיפוח חברתי רב-שנים. ובמהלך המהומות ברחבי ארה"ב, בבריטניה ובמדינות אירופה אחרות כולל בלגיה, מפגינים שהזדהו עם מחאות ג'ורג' פלויד הפילו פסלים שהנציחו דמויות היסטוריות, רק משום שאלו הנציחו בעיניהם את עוול הגזענות.

אנדרטה מאולתרת במקום הרצח
אנדרטה מאולתרת במקום הרצח. קרדיט: ויקיפדיה

"פוליטיקה סימבולית" – אינדיאנים באמריקה

נחזור אחורה אל שנות ה- 90, לתיקון זוטא של הנרטיב הלאומי והמורשת של האדם הלבן ביחס לעמים ילידים ביבשת אמריקה (American Natives), קרי, בני עמים ושבטים שונים שביניהם שבטי אינדיאנים. מקור השם "אינדיאנים" טמון בטעותו של מגלה הארצות, כריסטופר קולומבוס, אשר בהגיעו לחופי אמריקה סבר שהגיע להודו – INDIA. ילידי אמריקה כקולקטיב, שמרו בזיכרון הציבורי שלהם נרטיב על המתיישבים האירופאיים באמריקה, כ"האדם הלבן, הכובש שנישל אותם מאדמותיהם". המתיישבים הראשונים לאורך החוף המזרחי של היבשת היו אנגלים והם עשו זאת במהלך המאה ה-17,  יחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו-יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו על ידי גיוון גדול באוכלוסייה.

עם תחילת ההתיישבות האירופית בצפון אמריקה החל תהליך הדרגתי של דחיקת רגלי שבטי האינדיאנים שישבו בשטחים הידועים כיום כחוף המזרחי של ארצות הברית,  כדי להשתלט על אדמותיהם. פעמים רבות נעשה הדבר באמצעים אלימים וברוטליים, ולפעמים באמצעות רכישת אדמותיהם "בנזיד עדשים" תוך העברתם לשמורות או הגלייתם מערבה.. ההתרחבות מערבה החלה לאחר אישור החוקה של ארה"ב (1789) ומינויו של הנשיא הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון. השאיפה להתרחבות מערבה נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה לפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית.

המתיישבים האירופאים ידעו להנציח את הישגיהם בהתפשטות מערבה. הם יצרו סביב הישגיהם סיפור מותאם לעקרונותיהם האידיאולוגיים. הם דיווחו לעורף על המסע מערבה, ואת מקום הצילום תפסו איורים, כמקובל באותה עת. המפגש שלהם עם שבטי האינדיאנים אוייר והפרשנות שניתנה לאיורים העניקה להם כותרת "הם תקפו אותנו אבל שרדנו וניצחנו".

תיקון"פוליטיקה סימבולית"

לפני 30 שנה נפתחה בוושינגטון די.סי. תערוכה של אותם איורים היסטוריים, שצויירו במשך 100 שנים, בין 1820-1920. שמה היה "המערב באמריקה – פירוש מחודש של דימוי כיבוש המערב" (כדאי להיכנס לקישור). המוטיב הבולט מכולם, החוזר שוב ושוב בפירוש התמונות, אומר למתבונן: "התיעוד הוויזואלי אינו רק תיעוד. ציירי הזמן ההוא שליוו את מאורעות הימים היו שליחי האדם הלבן בשדה הקרב. איש מהם לא שאל את האינדיאנים שאלות ולא השיב לשאלות של אינדיאנים. הציירים עשו מה שעושים בדרך כלל כתבינו הצבאיים. הם מתארים את המלחמה לעורף, בעיני שליחי העורף לחזית." הציירים הלבנים ראו את המלחמה בעיני האדם הלבן. ועיני האדם הלבן ראו אותה כפי שהאדם הלבן היה רוצה לראותה. הציורים הצטרפו לנאומים שנשמעו באותם ימים, לשירים ולפזמונים, לכרוזים, לפקודותיה-היום ולדיווחים מן החזית. כל אלה נועדו לאזניהם ולעיניהם של מי שביקשו לשמוע "חדשות טובות" מן החזית.

בספר האורחים שביציאה מאולמות התצוגה אפשר היה לראות עד כמה לא אהבו רבים מאוד מן המבקרים את "ההצטדקות" של "יפי הנפש" שהוצגה לפניהם. הם כתבו בספר האורחים: "נו, באמת, מדוע צריך ללכלך ככה את כל העבר שלנו?" "מה זה כל השנאה העצמית הזאת? כל האינדיאנים היו צדיקים כאלה, וכל אבותינו רשעים גמורים?"

למורשת על כל גווניה יש ערך חינוכי

לזיכרון פנים רבות. זה קורה כל הזמן. חברה "זוכרת" אירוע בהתאם לתבנית הזיכרון הרצויה לאידיאולוגיה השלטת. התופעה – "פוליטיקה סימבולית" – טומנת בחובה תופעה נוספת –  (Structural forgetfulness) "שכחה מבנית".

בספר "המפתח של שרה" (ראו ביקורת שלי על הספר) מתבררת המשמעות של התופעה, "פוליטיקה סימבולית" ואלמנט ההשתקה ("שכחה מבנית"). זוהי דוגמה שממחישה שגם הזיכרון הפרטי אינו חסין מפני עיצוב מכוון של החוויה הקולקטיבית ברוח האידיאולוגיה המוסדית השלטת. במחצית שנות ה-90 נחשף סיפור שהושתק – והושכח – בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושלטון וישי בצרפת. האידיאולוגיה של המרשל פיליפ פטן הכתיבה שלא לחשוף את המרדף אחר יהודי פריז, המצוד וכליאתם במתחם האצטדיון "ולודרום ד'איבר" שבמרכז העיר, עד להעברתם למחנה ריכוז דאנסי ולאחר מכן למחנות השמדה.  בדומה לתערוכת האיורים בווישנגטון די.סי ב- 1992, גם בפריז נחשפה הפרשה הודות ליושרה של הנשיא ז'אק שיראק ב-1995.

תיקון מסוג אחר

מחאות ג'ורג' פלויד, היו הניצוץ שהפעיל את הזיכרון הציבורי והוביל לתיקון מסוג אחר.

חוקר הזיכרון הלאומי, מעוז עזריה, סבור שהרס המורשת ההיסטורית  – הפלת פסלים ואנדרטות – איננה משרתת את ההיסטוריה. נהפוך הוא, זוהי דוגמה להתנהלות "דיאלקטית" – "השלטון השכיח את הנרטיב שלנו, אז אנו נהרוס את מה שיש ונאדיר אותו". לאמור, נלמד מהם כיצד לפעול. פעילות דיאלקטית מוחקת ומעבדת מחדש את ההיסטוריה, עם סיכוי רב שכל דור ודור ילמד פרקי היסטוריה חלופיים.

מהנאמר לעיל עולה שניתוץ וסילוק פסלי הנצחה בארה"ב, בריטניה ובלגיה, כמוהם כמחיקת היסטוריה וכמעשה של טהור. ומי שתומך בכך נחשב בעיני עצמו כמנצח, בזמן שבפועל הוא משתתף במחיקת המורשת.

זאת ללא ספק שאלה קשה וצריך להבין שיש לסוגייה הרבה צדדים. ומכיוון שאי אפשר לשנות ולברא את העולם מחדש בכל פעם שמתחלף השלטון, עדיף, אם אפשר, להעביר אנדרטות ו/או פסלים למקום מגודר מחוץ לעיר, ולהוסיף להם לוחית עם הסברים כדי ללמד ולחנך. כך יובלט ההקשר והכל יידעו שזה העבר ושיש חיים אחרי המוות.

נא להכיר – אינפודמיה

נגיף הקורונה הביא עימו מבול של מידע ובכלל זה תיאוריות קונספירציה. ארגון הבריאות העולמי התייחס לתופעה כאל מגפת מידע, אמין בחלקו בלבד והיתר מידע מטעה (!), וטבע את המונח – "אינפודמיה". מה שמבליט שיש סמיכות בין שתי התופעות, פנדמיה ואינפודמיה.

כבר בתחילת דבריי אציין שחיפוש המונח "אינפודמיה" בגוגל מניב כ- 300 תוצאות בסך-הכל, לעומת חיפוש המונח בלועזית, INFODEMIC, שמניב כ- 1,570,000 תוצאות ! בהמשך נבין מדוע אי אפשר להתעלם מכובד הבעיה. שכן למילה "פנדמיה" יש לאקדמיה העברית הצעה לחלופה בעברית ולאור מה שאכתוב בהמשך, מתבקש למצוא חלופה בעברית גם למונח "אינפודמיה".

סיבים אופטיים
סיבים אופטים. קרדיט: ויקיפדיה

כצעד ראשון, פניתי אל "האקדמיה ללשון העברית", ושאלתי איך אומרים בעברית אינפודמיה. (עדכון לאחר כתיבת הפוסט: היום (11.6) קיבלתי תשובה – "ב"אקדמיה ללשון העברית" עדיין לא דנו במונח "אינפודמיה". יחד עם זאת, מסתמן שהציבור כבר החליט על החלופה "מגפת מידע" (עם 93 תוצאות בחיפוש בגוגל- ורק 21 מתוכן פעילות).

בינתיים, בדקתי מה החלופה בעברית למילה "פנדמיה" וקיבלתי את התוצאה הבאה:

המילה פַּנְדֶמְיָה באנגלית (pandemic) מורכבת מן התחילית pan  המציינת "כָּל־", דוגמת pan-Arabism  שתורגם ל"כל־ערביוּת". לפי זה פנדמיה היא "מגפה כוללת". במילון למונחי גאוגרפיה אנושית של האקדמיה נקבע תמורתה "מַגֵּפָה רַבָּתִי" . אפשר גם להשתמש בצירוף "מגפה עולמית".

רצוי גם לדעת שלמרות השימוש במילה "מדיות",  המונח התקני הוא: מֶדְיָה (מדיה) – נקבה;  צורת הריבוי של מֶדְיוּם.

הסיפור העיקרי

הקדמה קצרה: התקופה הנוכחית מנוצלת על ידי משתמשי הרשתות החברתיות בעיקר למטרת שיתוף מידע אודות נגיף הקורונה. ארגון הבריאות העולמי קובע שמדובר ב"אינפודמיה". לכולנו ידוע שיש שמנצלים את המצב כדי להפיץ מידע לא מאומת. נקרא לזה "דיסאינפורמציה" (הרחבה על כך בהמשך).

מדוע זה קורה? זאת תולדה של משבר אמון עמוק בממשלות ובתאגידים, שקדם למגפה. ואז מופיע נגיף הקורונה. המחלה מוגדרת תחילה כמגפה, ומאוחר יותר כ"פנדמיה". עקב חוסר הוודאות לגבי טיבה של המגפה ומה עוצר אותה, היא נתפסת כמשהו מאוד גדול שחייב להיות לו הסבר מהותי. וכשאין תשובות בסיסיות לתופעה, נולד משבר אמון נוסף – בין הציבור למומחים במדעי החיים. איש לא יודע למי ולמה להאמין. העולם אינו מוכן לקבל את ההסבר הסטנדרטי. סביר להניח שתיאוריות קונספירציה, כתולדה של מיסאינפורמציה ודיסאינפורמציה, הן פועל יוצא של סביבה שיש בה קיטוב פוליטי ומשבר ערכים. תיאוריות קונספירציה אשר ידועות מן העבר, נוצרו סביב רצח הנשיא ג'ון קנדי, ומוות של מפורסמים: למשל, מותה של הנסיכה דיאנה. אנשים מתחילים להאמין בתיאוריה ומפיצי התיאוריות מוכנים ללכת עד הסוף כדי להוכיח שהן אמת.

מיסאינפורמציה או דיסאינפורמציה

חוקרים העוקבים אחר התפשטות המידע על נגיף הקורונה מבחינים בין "מיסאינפורמציה", ובאנגלית – misinformation, שפירושו, "מידע שגוי שאינו מכוון להטעות", לבין "דיסאינפורמציה", ובאנגלית – disinformation, שפירושו, "מידע שקרי מתוכנן  מראש בכוונה להונות". על בסיס שתי צורות מידע אלו עשויות להירקם "תיאוריות קונספירציה". בהמשך אשתמש במונח הכולל: "מידע שגוי".

תיאוריית הקונספירציה על ביל גייטס

להלן דוגמה הממחישה את תהליך יצירת תיאוריית קונספירציה. בחודשים הראשונים של 2020, החל לרוץ ברשתות החברתיות מידע שגוי בקשר לביל גייטס ונגיף הקורונה. המידע התפשט משם לכל סוגי המדיה האלקטרוניים והווירטואליים.

אחת הגרסאות טענה, "גייטס, המייסד המשותף של מיקרוסופט והפילנתרופ המיליארדר שמימן את המאמץ לשלוט בנגיף באמצעות טיפולים, חיסונים וטכנולוגיה, יצר בעצמו את הנגיף." לפי גרסה נוספת, "גייטס רשם על זה פטנט", השלישית הצהירה ש"גייטס ישתמש בחיסונים כדי לשלוט בבני האדם." שלל הגרסאות התפשט ללא כל קושי, באמצעות קהילות וירטואליות. רבות מהן הראו נטייה ומוכנות להפיץ את המסר, כמו למשל, קבוצות שמתנגדות לחיסונים, לגלובליזציה או להפרת הפרטיות שהטכנולוגיה מאפשרת. תוך ימים ספורים בלבד, אחת הגרסאות הגיעה אל המיינסטרים.

ב- 19 במרץ, פרסם האתר Biohackinfo.com מידע שגוי, שלפיו גייטס תכנן להשתמש בחיסון נגד נגיף הקורונה כתכסיס למימוש מטרה זדונית, ומטרתו האמיתית של גייטס היא לשלוט בבני אדם באמצעות מיקרו-צ'יפ שיוזרק לגופם יחד עם החיסון. יומיים בלבד לאחר מכן, המסר הופץ בסרטון יוטיוב שנצפה כשני מיליון פעמים. בהמשך (14 באפריל), הסיפור הגיע אל רוג'ר סטון – יועצו לשעבר של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. סטון התראיין לתוכנית רדיו והתייחס למידע כך, "ייתכן שביל גייטס ייצר את נגיף הקורונה כדי לשתול שבבים בבני אדם". הדברים התגלגלו הלאה, בדיוק כמו בכל מגפה, והריאיון עם רוג'ר סטון זכה לסיקור נרחב ב"ניו יורק פוסט", שלא שלל את דברי סטון. הסיקור העיתונאי קיבל לייקים, וכמיליון בני אדם שיתפו ו/או והגיבו לו בפייסבוק.

מה שקרה כאן הוא רק חלק מאוקיינוס של מידע שגוי אודות נגיף הקורונה שמתפשט במהירות ברשת. לאחרונה הגענו למצב שבו כמעט כל שידור חדשותי מרכזי רווי שמועות ותעמולה. מדעני דאטה טוענים שנגיף הקורונה הוא "הסערה המושלמת שמסייעת להתפשטות מידע שגוי ופייק ניוז". מדוע? מכיוון שרבים מבלים יותר זמן בבית ומחפשים ברשת תשובות לחוסר הוודאות. מצב של חוסר וודאות מקטב, מפחיד, ולוכד את כל תשומת הלב, וקל מאוד להשיג מידע התואם את מערך האמונות של כל אחד מאיתנו.

מאגרי דאטה ושיטוח העקומה

מדעני דאטה וחוקרי תקשורת מנתחים כיום מיליוני הודעות במדיה החברתית. למשל, צוות מדעני דאטה מלוס אנג'לס, שחרר לאחרונה מאגר של יותר מ -120 מיליון ציוצים על נגיף הקורונה. חוקרים נוספים החלו לעשות שימוש בתוכנה אוטומטית לצפייה ב 4.7 מיליון ציוצים בסטרימינג, שעוברים מדי יום על נגיף הקורונה. (זאת הכמות שטוויטר איפשר לצוות לעקוב אחריו.) אחר כך הם מנתחים את תוכן הציוצים, ובמידת האפשר מאתרים את האזור ממנו נשלחו. בהמשך הם מעריכים את אמינותם על ידי התחקות אחר המקורות אליהם ההודעה מקושרת. בחודש מרץ נחשפו כ -1.3 מיליון פוסטים ו -7.5 מיליון תגובות על נגיף הקורונה בפלטפורמות של מדיה חברתיות, בהן Reddit, WhatsApp, Instagram ו- Gab (הידוע בקהל הימני שלה), הסריקה החלה ב -1 בינואר ונמשכה עד אמצע פברואר.

אנליסטים עוקבים אחר בסיסי נתונים המכילים מידע שגוי ביחס לנגיף הקורונה, בתקווה לבלום את התפשטותו. הם מקווים שהתחקות אחר מקורות המידע השגוי ודרכי הפצתו, תסייע לאיתור מקור המידע, ולהבנת נתיב התפשטותו. הם מאמינים שיוכלו לחשוף, למנוע ולהפריך את המידע השגוי באמצעות ראיות עובדתיות משכנעות, ומקור שנתפס אמין. בשפת האפידמיולוגיה, התקווה היא שתימצא אסטרטגיה יעילה 'לשיטוח העקומה' של האינפודמיה, שיטה שתימנע מהמידע המזיק להתפשט רחוק ומהר. עם האמצעים שזמינים לנו כיום, הם אומרים, המשימה מאתגרת וכרוך בה קושי רב.

למרות שנתיב ההדבקה של נגיף הקורונה עדיין שרוי בערפל, ישנם אי-אלו ממצאים מעוררי תקווה. ממצא מובהק מראה שבדומה לנתיב הפצת מגפות, קיים כאן שלב של מפיץ-על. במקרה של גייטס, מדובר בעיקר בבעלי חשבונות פייסבוק שיש להם כמיליון עוקבים. מיד לאחר שהסיקור בניו יורק פוסט עלה לאוויר, כל אחד מבעלי חשבון הפייסבוק הללו פרסם הערות מדאיגות משלו, כאילו שהסיפור על גייטס, שממציא חיסונים כדי לעקוב אחר אנשים, היה נכון.

הונאות מכוונות (דיסאינפורמציה)

ככל שהמגיפה התפשטה יותר לכיוון ארצות הברית ואירופה, כמות המידע השגוי הלכה וגדלה. ובעיקר הונאות מאורגנות ומכוונות. למשל, דומיינים שמוכרים טיפולים מזויפים לנגיף הקורונה . בדיקה מעמיקה הראתה שלמרבית המידע השגוי אין מקורות ברורים. מה שעשוי להיות קטלני ככל שכמות המידע השגוי גדלה. לדוגמה, בתחילת חודש מרץ יזמים ומשקיעים טכנולוגיים שיתפו מסמך בטוויטר בטרם עת. המסמך הציג את יתרונות  הכלורוקין, תרופה ישנה למלריה, כתרופה נגד הקורונה. המסמך ציין שהתרופה הניבה תוצאות חיוביות בסין ובדרום קוריאה, והמידע הופץ באופן נרחב עוד לפני ה- 17 במרץ היום בו פורסמו ברשת תוצאותיו של ניסוי על התרופה הקשורה hydroxychloroquine. למחרת, שידר ה"פוקס ניוז"  ראיון עם אחד ממחברי המסמך המקורי. ובהמשך, הנשיא טראמפ, בתדריך שהעניק לעיתונות, כינה את התרופה "חזקה מאוד", למרות היעדר הוכחות. מחקר דאטה בדק את מספר החיפושים של התרופה בגוגל (הבדיקה נעשתה באמצעות Google Trends.), ומצא שהחיפוש נועד למצוא מידע על  הידרוקסיכלורוקין, כלורוקין ומרכיב המפתח שלהם, כינין, וזאת באמצע חודש מרץ  ולפני ה- 17 במרץ. הזינוק הגדול ביותר בכמות החיפושים התרחש ביום שטראמפ התראיין. המוצר אזל מייד, "בדיוק כמו המקרה של נייר הטואלט, המסכות וחיטוי הידיים." היו לכך השלכות הרסניות. בתי חולים דיווחו על הרעלות בקרב אלו שנטלו כדורים שמכילים כלורקין.

פלטפורמות המדיה החברתית נרתמות לפעולה

פלטפורמות המדיה החברתיות מגבירות את מאמציהן לסמן או להסיר מידע שגוי, ולכוון את המשתמשים ברשת החברתית למקורות אמינים.

עוד באמצע מרץ, פייסבוק, גוגל, לינקד-אין, מיקרוסופט, רדיט, טוויטר ויוטיוב  פרסמו תצהיר משותף שבו נאמר כי הם פועלים יחד על "מאבק בהונאה ובמיסאינפורמציה על הנגיף". פייסבוק וגוגל למשל, אסרו פרסום תרופות פלא או מסכות פנים שהוצעו במחיר מופקע. YouTube החל לקדם סרטוני מידע מאומתים על נגיף הקורנה.

בודקי עובדות (Fact checking networks) – פלטפורמות המדיה החברתיות מסתמכות לרוב על "בודקי-עובדות" – מוצר של ארגוני מדיה עצמאיים, במטרה לסמן תוכן מטעה. עוד בינואר 2020, חברו 88 ארגוני תקשורת ברחבי העולם כדי לבצע בדיקת-עובדות על נגיף הקורונה. המאגר מתוחזק על ידי "רשת הבדיקות הבינלאומית" (IFCN), מפלורידה. בודקי-עובדות, כמו סנופס (Snopes), הודו שהם מוצפים בכמות מידע שעליהם להתמודד איתו.

חוקרי תקשורת טוענים שחברות המדיה החברתיות עשו עבודה מצוינת בהסרת מידע שגוי, בהתחשב בקושי הכרוך בכך. ב -7 באפריל דווח כי עד סוף מרץ, רק כ -25% מהמידע השגוי נותר ללא תוויות אזהרה ביוטיוב ובפייסבוק, אם כי בטוויטר שיעור המידע השגוי שנותר ללא תוויות אזהרה עמד על 59%. כ -5% מכלל 11 מיליון משתמשי הטוויטר שנבדקו עד אז, בהקשר למידע שגוי על נגיף הקורונה, נסגרו עקב הפרת מדיניות השימוש בפלטפורמה. מדובר בחשבונות פעילים מאוד.

לסיכום: מדובר באינפודמיה. ובדומה לקושי הכרוך במציאת תרופה וחיסון לפנדמיה של וירוס הקורונה, לא חסרים מכשולים ואתגרים גם בדרך לריסון האינפודמיה. יוצרי תוכן מצאו דרכים לעכב את חשיפתם על ידי מנהלי המדיה החברתיות, באמצעות "ויראליות נסתרת". לדוגמה, באמצעות פרסום תוכן בקבוצות פרטיות בפייסבוק. התברר למשל, שיותר מ- 90% מתוך כמיליון האינטראקציות, המתייחסות למאמר ב"ניו יורק פוסט" בנושא "תכסיס החיסון" של גייטס, התנהלו בעמודים פרטיים.

דרך נוספת שנמצאה בשימוש של מניפולטורים היא שיתוף של אותו פוסט במיקום חדש ברשת. לדוגמה, משתמשים בפייסבוק החלו לשתף מאמר שטען ש- 21 מיליון בני אדם נפטרו מ- COVID-19 בסין, פייסבוק סימן עליו תווית כדי לציין שהוא מכיל מידע מפוקפק, והגביל את הדירוג שלו כך שלא היתה לו עדיפות בחיפוש און-ליין (באותו זמן סין אישרה הרבה פחות מקרי מוות: 4,638). מייד אחר-כך, משתמשי פייסבוק מצאו עותק של המאמר שנשמר בארכיון האינטרנט, ושיתפו אותו 118,000 פעמים לפני שפייסבוק הציבה סימן אזהרה על הקישור.

 

מקור: Nature 581, 371-374 (2020)

מידע נוסף מתוך עלון מידע של INFODEMIC – WHO ע' 2-3 .

מבחר תוצאות חיפוש למונח "אינפומדיה" בגוגל, שנראות ענייניות ורלבנטיות לדיון:

ארגון הבריאות העולמי (WHO) קורא לתופעה אינפודמיה: כמות עצומה של מידע שאת אמינותו צריך לברור ולבחון.  (מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע)

פרופ' גליה רהב (שיבא) כנס על דאטה בימי קורונה בכנס: דאטה – התרופה לקורונה? (דיון בשידור חי 4.6.2020).

ד"ר רננה קידר, האונ' העברית  – אינפודמיה, צנזורה והגבלות תוכן מרצון על ידי ענקיות הטכנולוגיה בזמן קורונה.

הקורונה כאינפודמיה שהובילה לשחיקת האמון במידע ובמוסדות (מתוך "סקירת מגמות חברתיות והתנהגותיות אפשריות בהשפעת "משבר הקורונה"", מאת אושרי בר-גיל).