קשה להטיל ספק בכך שמלחמת "ששת הימים" (1967), וה"ניצחון" הצבאי המהיר והמזהיר, הם אלו שהצמיחו תחושת אופוריה בקרב הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית. זאת למרות מחקרים המראים שהאופוריה ששררה במערכת הפוליטית הייתה קצרת ימים.
חוקרים ציינו שגם לאחר ה"ניצחון המזהיר" במלחמת "ששת הימים", רווחה בקרב ההנהגה הפוליטית התחושה שעדיין קיימת סבירות להפסד צבאי במלחמה עתידית. מצב שמשמעותו הכמעט ודאית היא השמדה. איזה הסבר יש לזה?
האם הרושם שכלל בית ישראל שרוי באופוריה הוא פרי פועלה של התקשורת?
סריקת העיתונות הכתובה של אותה תקופה מראה בברור שהעיתונות הייתה זאת שקשרה כתרים למדינה ולצבא.
העיתונות היא זו שיצרה תמונת עולם שבה "הכובש היהודי הוא כובש טוב, שונה מהגוי, ושייך לזמן על-היסטורי ועומד מחוץ למשפט העמים".הכותרות העיתנואיות מיד לאחר המלחמה מדברות בעד עצמן: "רגע היסטורי גדול", "צה"ל הוא הטוב שבחילות", "רק מעשה הבריאה יכול להשתוות למלחמה זו שהיא מסוג החזיונות האפוקליפטיים שהעמידה את השמש דום".
דילמה לא פשוטה שמקורה במישור המיתוס הפוליטי
מצד אחד ממצאי המחקר מצביעים חד משמעית על חששות ברמה מובהקת מפני מלחמה עתידית, שהיו מנת חלקה של המערכת הפוליטית, למרות ה"ניצחון" במלחמת ששת הימים. ומצד שני, התקשורת הפיצה סופרלטיבים שמהם אי-אפשר שלא להסיק שהגענו ל"אתחלתא דגאולה".
התשובה היא, כי לנוכח המחלוקת שבאה בעקבות מלחמת "ששת הימים" בדבר השטחים הכבושים וכמות הפליטים לאחר המלחמה, שוב נזקקה ההנהגה המדינית למיתוס שלפיו קיימת היתכנות גבוהה ל"השמדה" בידי אויבי ישראל. בדיעבד הסתבר שעמדות פסימיות בסגנון זה היו בחזקת מן הפה אל החוץ בלבד. מדינאים בכירים הבינו היטב שמוטב להפגין דבקות מתמשכת בנרטיב כגון, "מעטים מול רבים" ו"העולם כולו נגדנו", מאשר לרקוד משמחה בראש חוצות.
זה מסביר את ממצאי המחקר על הסתירה בין האופוריה ששידרה העיתונות לבין הצהרות המנהיגות המדינית הבכירה. זה גם מתיישב עם הסברה שמה שהוביל כנראה למחדל של מלחמת יום הכיפורים הייתה אותה אופוריה שהציבור והעיתונות הכתובה ביטאו בריש גליי ובכירי המערכת הפוליטית העדיפו להצניע. זאת כנראה מתוך רצון לדבוק בנרטיבים המדמים את ישראל לדוד ואת האוייב לגליית.
הצלחה 