מלחמות כמיתוס

מלחמת ששת הימים הייתה חוויה משותפת שנתפסה כ"אתחלתא דגאולה" על ידי מרבית הציבור [החילוני] בישראל. חלק נכבד מהציבור דאז (1967) אף דימה את תוצאותיה ל"ניצחון הגדול ביותר של צה"ל". זאת בניגוד להשלכות של מלחמת יום הכיפורים על הזיכרון הציבורי. לא זו בלבד שמלחמת 67' נמשכה ששה ימים בלבד (5-10.6.1967), החוויה המשותפת למרבית הציבור בישראל הצמיחה נרטיבים המשקפים אופוריה רבתי.

*****************

במקביל לתחושת האופוריה, התגלעה מחלוקת אידיאולוגית קשה בעטייה של מלחמת 67'. אינני מתכוונת כאן להצדיק אידיאולוגיה זו או אחרת. לא את הגישה הימנית שלפיה יש להמשיך בהחזקת שטחי ארץ ישראל וגם לא את הגישה השמאלנית המתנגדת להמשך הכיבוש, שהוא כאבן נגף בדמוי של מדינת ישראל בעיני העולם המערבי. מאז ועד היום, את הויכוח האידיאולוגי לא הצלחנו להכריע. בחלוף השנים היו עליות ומורדות בפולמוס בין המחנות המתנצחים סביב שאלת ה"כיבוש", ה"שטחים המוחזקים" ו"שטחי ארץ ישראל" (רשימה מקוצרת של סופרלטיבים). למחלוקת היו בעיקר שלושה בסיסים: ציוני, יהודי וישראלי.

בסיסים אלו היו גם יסוד להצמחת נרטיבים במלחמות הבאות. הספר "מלחמה כבדת דמים" מציין זאת ומראה שבניגוד למלחמת ששת הימים, השסעים האידיאולוגיים, חברתיים ופוליטיים העמיקו את תחושת הטראומה של מלחמת יום הכיפורים ונבנו סביבה נרטיבים מובחנים בנוסף לנרטיב ה"מחדל". אלו שימשו את הקבוצות היריבות בכל פלוגתא שהתגלעה סביב אירועי האקטואליה מאז 73', במיוחד כשזו הייתה קשורה לסכסוך הישראלי-ערבי.

הנטייה של קבוצות מובחנות בציבור בישראל להישען על נרטיבים מיתיים של חוויות משותפות "קרובות" כדי ל"הגן" על עמדות פוליטיות מוצגת בכל אחד מ- 331 עמודי הספר "מלחמה כבדת דמים" (ראו להלן). בין היתר, הספר מחזק את הטענה שבחברה שסועה כמו החברה הישראלית, תהליכים אלו הם דווקא פונקציונליים. הם ממלאים תפקיד בגיבוש זהויות מובחנות ובהתדיינות פורה בין קבוצות מובחנות.

ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס

מאת: ד"ר תרצה הכטר

המחקר שהוביל לכתיבת הספר מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס, יצא מתוך הנחה שחוויה משותפת הנתפסת כטרגדיה וכטראומה עשויה להיחקק בזיכרון הציבורי כנרטיב מכונן.

התחושה בקרב מרבית הציבור בישראל דאז הייתה שההנהגה של מלחמת יום הכיפורים חטאה ב"מחדל גדול" – מונח שסימל רשלנות ההנהגה בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים ובמהלכה. כבר בימי הקרבות הראשונים של המלחמה מילאו המלים "מחדל" ו"משגה" תפקיד בין מגוון ההתבטאויות ברחוב הישראלי. חברי סיעת הליכוד בכנסת היו אלו שחידדו, לראשונה, את משקל "המחדל" בדיון בכנסת שבו דיווחה הממשלה על הסכמתה להפסקת אש, והכריזו בפה מלא – "הממשלה חטאה במחדל חמור ביותר" – בעקבות הודעתו הרשמית של יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין, באותה ישיבת כנסת. עם תום המלחמה הפכה החברה בישראל לחברה חשדנית וביקורתית כלפי ההנהגה הפוליטית והביטחונית, בהביעה את מורת רוחה מן הטראומה ההיסטורית הקשה של מלחמת יום הכיפורים באמצעות כריכת תחושות אלו ב"מחדל" של ההנהגה ובמטפורה "רעידת אדמה". "רעידת אדמה" ו"מחדל" קיבלו ממדים מיתיים בהקשר הספציפי של הטראומה שחווה הציבור בישראל בעקבות המלחמה. שני סמלים אלו הפכו לשני צידי אותה מטבע ויחד הם קבעו פאזה חדשה באופי היחסים בין השלטון לציבור. לקחי המחדל נצרבו בזיכרון הלאומי כפריזמה קבועה שדרכה התבונן הציבור הישראלי בהנהגה שלו.

ה"מחדל" נתפס בתום מלחמת יום הכיפורים כסמלעל של המלחמה. ברמה הסימבולית הוא מצביע על ערכים פוליטיים חדשים, לגיטימציה של ביקורת ציבורית על הנעשה במערכת הפוליטית. ערכים שהיו זרים לגמרי לציבור הישראלי בטרם פרצה המלחמה הזו.

השימוש במונח "מחדל", שעד אז היה מונח פרוזאי ונטול משמעות סימבולית כלשהי, תרם במידה לא מבוטלת לשימורה של המלחמה בזיכרון הלאומי כחוויה טראומטית. "מחדל" הוא המונח השכיח ביותר שאותו מקשר הציבור בישראל עם מלחמת יום הכיפורים מאז נובמבר 1973. נרטיב ה"מחדל" הוא שעיצב את הזיכרון הציבורי של מרבית האוכלוסייה בישראל והיווה בסיס ליצירת מיתוס "המחדל".1

יחד עם זאת המחקר מראה שבמשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים, התפתחה בישראל תבנית מורכבת של גרסאות מיתיות למלחמה זו. יתרה מכך, במשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים העמיקו והחריפו קונפליקטים אידיאולוגיים פניםחברתיים בישראל. התבטאויות שהופיעו בשכיחות מסוימת ברטוריקה הציבורית והופצו באמצעי התקשורת הכתובים מצביעות על גוונים שונים בעיצוב הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בישראל. הבולטים מבין הקונפליקטים האידיאולוגיים באותה תקופה הצביעו על קו שבר בין דורות סוציולוגיים וכן בין חוגי הימין הפוליטי וחוגי השמאל הפוליטי. מלחמת יום הכיפורים נחקקה בזיכרון של כלל הציבור כ"מחדל" אך גם בזיכרון הציבורי של זרמים מובחנים בישראל, שביניהם יריבות על בסיס אידיאולוגי.

הממצא המרכזי במחקר מראה שאירוע הנחקק כטראומתי הואבאורח פרדוקסליפונקצינלי בקונטקסט של שסעים אידיאולוגיים. במונחים פונקציונליים, התפיסה המשותפת לרבים בישראל בקשר לטראומה שחוו במלחמת יום הכיפורים שירתה חוגים פוליטיים (מימין ומשמאל), חוגים אינטלקטואליים ודורות סוציולוגיים מובחנים לאורך זמן רב אחרי מלחמת יום הכיפורים. הנרטיבים שאלו יצרו סביב המלחמה התגבשו והתקבעו בזיכרון הציבורי. אלו לא היו מנותקים משלושה רבדים קוגניטיבייםציוני, יהודי וישראלי. גם הפער בין דורות סוציולוגים מילא תפקיד בעיצובם.

יתרה מכך, בעלי אידיאולוגיות מובחנות ניסו להצדיק עמדותיהם כלפי החלטות בעלות אופי קיומי לאומי, העומדות להתקבל או להתממש. הגרסאות המיתיות שלהם למלחמה היו פעילות בזיכרון הציבורי ומילאו תפקיד בעיצוב עמדות כלפי הסכסוך הישראליערבי במשך עשרות שנים.

המחקר מציע שהחברה הישראלית, כחברה מודרנית המתמודדת עם שסעים אידיאולוגיים, נוטה לנכס אירוע היסטורי באופן המעניק ביטוי ספציפי לאידיאולוגיות של חוגים מובחנים שבתוכה. הן יטו להתאים את גרסאותיהן ופרשנותן לאירוע המסוים לערכי היסוד שלהן, כדרך לגיטימית לבניית זהויותיהן המובחנות.

תרצה הכטר: מלחמת כבדת ימים

  

הספר מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס, מבוסס על מחקר מקיף לדוקטורט שנעשה בתחילת שנות ה-90, ועל מחקר המשך הרואה אור לראשונה. הספר מתחקה אחר גלגוליהם של המיתוסים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים בארבעת העשורים שחלפו מתחילתה, ואחר השלכותיהם על ההוויה המקומית.

הספר מראה שבמונחים של השלכות ארוכות טווח, חלו תמורות במיתולוגיזציה של המלחמה לאורך ארבעים השנים שחלפו מפריצתהמיתולוגיזציה שהייתה יצירה קולקטיבית של תלמידים, בני נוער, לוחמים צעירים וותיקים, שכבות אוכלוסייה שונות, אנשי רוח, פוליטיקאים ושלטונות צה"ל. מיתוסים של קבוצות מובחנות שנרקמו סביב המלחמה קיפלו בתוכם מערכת רחבה ומגוונת של ערכים, ושיקפו עמדות המזוהות עם אוריינטציות פוליטיות שונות.ברם לקחיהם שימשו קוד התנהגות לתומכיהם במיוחד מאז 1973 עד הסכם אוסלו (1993).

במשך שני עשורים מאז המלחמה התדיינו המיתוסים הפוליטיים עם אירועי האקטואליה במישור הסכסוך הישראליערבי, והשיח הציבורי סביבם גובָּה בלקחים שהפיקו מגזרים מובחנים בציבור מהמלחמה, ובמיתוס המכונן ה"מחדל". עשרים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים השתנתה המפה הדמוגרפית בישראל, והתווספו לה מהגרים ממדינות המערב ומחבר העמים, ודורות סוציולוגיים. השינויים הללו והתמורות במערכת הפניםמדינית והחוץמדינית ניכרו בשינוי שחל בזיכרון הציבורי של המלחמה. מאז 1993 המלחמה ולקחיה נתפסו על ידי כמחצית מהציבור כהיסטוריה "רחוקה". הדבר נמדד באופן בו אוזכרה בעיתונות הכתובה והמקוונת, בדברי הכנסת, בספרות, בקולנוע ובתיאטרון. בהקשרים שמחוץ לאירועי האקטואליה. הממצאים הכתובים והמשודרים שראו אור ביזמת לוחמים ויחידות צה"ל מאז 1993, כבר אינם מתייחסים לאירועי האקטואליה במישור הסכסוך הישראלי-ערבי והשיח הציבורי סביב אירועים במישור זה כבר אינם מגובים בלקחי המלחמה. מלחמת יום הכיפורים היא עדיין פצע פתוח, והצלקות טרם התאחו. תפקידם של המסרים בתקשורת הכתובה והמשודרת הצטמצם בשנים האחרונות להעברת תחושת השבר והתפיסה הקולקטיבית שמדובר בטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה הישראלית מאז תש"ח.

1. יש קשר בין נרטיב לבין מיתוס. לא כל נרטיב הוא מיתוס אבל אין מיתוס בלי נרטיב.

פורסם (17.5.2015) ב"מגזין המזרח התיכון" – THE MIDEAST FORUM"

"גבורתו" של בר כוכבא

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר כוכבא ראוי להיחשב ל"גיבור" לאומי, משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? 

*****************

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19 האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", שנכתב על ידי ד"ר רב מאיר להמן בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מהספרים הרבים שכתב, על מנת שילדי ישראל יכירו וידעו פרטים חשובים על גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות היהדות. מטרתו העיקרית הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ואירופה בכלל ואת האמונה באל. שכן בתחילת דרכו כרבה הראשי של מגנצא נוכח להמן כי למורת רוחו, רבים מקרב היהודים לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים רבים חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית. שנים לאחר מותו – בשנות ה-60 – אף זכה שספריו יתורגמו בישראל מגרמנית לעברית ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.

להמן מיטיב לתאר בסיפרו את המפגש בין בר כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב ללבו של רבי עקיבא החשש שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד בשליטי רומי, וכך אכן קרה. המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה הזאת. האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?

לפי להמן, והגרסה של יהדות גרמניה האורתודוכסית באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרת מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג באור חיובי בעוד שבר כוכבא מייצג את אלו שפנו עורף למסורת היהודית. בפרטים על הויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

אגב, סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת סנחריב מלך אשור הביא אותם לארץ ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון ובעקבות אירוע מסוים הקשור ביוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

ספרו של הרב ד"ר מאיר להמן "רבי עקיבא" הוא עדות לחשיבה האולטרה אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו, ואילו דמותו של בר כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך. עובדת קיומן של שתי "אמיתות" אלו אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח בקרבנו. מתח הבא לידי ביטוי בולט בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. בהתאם לכך הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת ולשבת עמם סביב המדורה ואילו רבים מקרב ציבור המאמינים עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא – האורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו  של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל לכל "אמת היסטורית" אחרת. מאז שהנצו ניצני הציונות הקפיד להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

נוקט עמדה שונה המבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי. אלו הם ה"גיבורים" של הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר כזכר למותו של מי שנחשב לעילוי רוחני ואת מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר כוכבא ראוי להיחשב ל"גיבור" לאומי, משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?

כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא אלא בעיניי המאמין בו. נרטיב קולקטיבי נוצר מתוך צורך השעה ועבור הדורות הבאים. במיוחד בעיתות של מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב בעיני קולקטיב חברתי/ לאומי ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעיני חלק מובחן מתוך אותו קולקטיב חברתי/לאומי. וכך מעמיק הקרע ומחריפה היריבות בין המחנות.

אובייקטיבית, אין עוררין על כך שנרטיב בר כוכבא נתפס כ"אמת" היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש עם נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתם של הרשב"י וכמובן, תרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.

עליונות הכח מול האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר כוכבא ולשאול עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר כוכבא: "למה לנו עזרת בני אדם, אם האלוקים איתנו? האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח".

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה רלבנטית ביותר במיוחד לנוכח המחלוקת בדבר גיוס אברכים לצה"ל.

החרדים בישראל: מה מאפיין אותם בעיני עצמם?

משתתפי הפורום החרדי לענייני אקטואליה "בחדרי חרדים" הם אנונימיים ומזוהים עם הציבור החרדי, ולקט הבדיחות שבאשכול הווירטואלי "מילתא דבדיחותא" הוא פרי בחירתם. השימוש שהם עושים בבדיחות המגמתיות הוא הבסיס למיפוי מאפייניו של הציבור החרדי.

*************************

רציתם לשמוע ממקור ראשון על מאפייני הסביבה החברתית הספציפית אליה משתייך הפרט? אין קל יותר מאשר ליצור מידגם מייצג של הקבוצה הספציפית ולראיין פרטים בתוכה, בעזרת שאלון. לא כן הדבר כשמדובר במגזר החרדי בישראל. ניסיון לקבל תשובה כנה וישירה לשאלות המשקפות את אופיה החברתי-תרבותי של היהדות החרדית, ומידע על הסוגיות החברתיות ואחרות המעסיקות אותם כקולקטיב עשוי להיכשל ברב המקרים. לא תשיגו מידע ממשי ומקיף. אבל באמצעות ביטויי ההומור שלהם ניתן להשיג זאת, הכיצד?

"מילתא דבדיחותא": לקט בדיחות של קבוצה וירטואלית חרדית 

אשכול הבדיחות "מילתא דבדיחותא", המתפרסם בפורום החרדי הפופולרי "בחדרי חרדים", סייע לי באיתור נקודת המבט העצמית של קבוצה וירטואלית, שחבריה הם "חרדים". בולטים בהם צעירים עד גיל 40, שהם קבוצת הגיל הפעילה ביותר באשכול זה.

עשרות נושאים מהמישור החברתי והתרבותי משתקפים ב"בדיחה המגמתית", שהוגדרה על ידי פרויד כבדיחה המשמשת כדי לפרוק מתח ולמתוח ביקורת מבלי לתקוף ישירות את אובייקט הביקורת.

גם דרויאנוב (1922/2000) מתייחס לממד ההתרסה והעוינות שבבדיחה המגמתית בספרו על הבדיחה היהודית:

וכמה יודעת בדיחתנו להיפרע גם מאותה יראה, שזה כאלפיים שנה היא רודפת את היהודי ומבקשת להטיל את שעבודה עליו… ויותר משבדיחתנו ממרידה את היהודי על שעבודיו ומשעבדיו מבחוץ היא ממרידה אותו על שעבודיו ומשעבדיו מבפנים… ולבסוף פורצת הבדיחה שלנו את כל הגדרים, הורסת את כל המעצורים והחסימות, פורקת את כל השעבודים והעולים ונעשית מרידה לא רק בתורה ובמצווה ובמסורה, אלא גם מרידה – כלפי מעלה… (עמ' י"א, י"ז).

כשהיו מונחים לפניי למעלה מאלף בדיחות שהועלו לאשכול "מילתא דבדיחותא", בפורום "בחדרי חרדים", הצלחתי לברר מה מאפיין את "הקולקטיב החרדי", מנקודת המבט של פרטים בקבוצה הווירטואלית שחבריה באים מתוכו.

הבדיחות שבאשכול, המשתרע על פני תקופה של כשמונה שנים, אינן רק אנקדוטה, אלא גם טקסט חברתי-תרבותי. טענתי העיקרית היא שדווקא הבדיחה המגמתית מאפשרת לציבור החרדי להעלות סוגיות רלבנטיות ל"קולקטיב", ושהיא משמעותית לאין ערוך ממה שמאפשר הפורום "בחדרי חרדים" בדרך כלל. יתרה מכך, לקט הבדיחות שבאשכול נמצא שם בזכות הרלבנטיות שלו לקהל היעד של "בחדרי חרדים", והתובנות העולות ממנו מעוגנות בראייה הסובייקטיבית של ציבור זה.

הפרטים שהעלו בדיחות לאשכול הם יהודים חרדים, שנהוג לחלקם לשלוש קבוצות עיקריות: חסידים, מתנגדים וחרדים ספרדים. הם משתתפים בפורום "בחדרי חרדים" השייך לאתר הפורומים "הייד פארק", ומהווים ביחד קבוצה וירטואלית שעניינה דיון באקטואליה באמצעות תקשורת אינטרנטית. יש לציין כי בקבוצת "בחדרי חרדים" מוסכם להציג שֶם משתמש (Pseudonym) במקום השם האמיתי, כך שהמשתתפים נתפסים כאנונימיים.

מצב דומה קיים גם באשכול הבדיחות, שמהקמתו בסוף ינואר 2002 ועד לסוף אוקטובר 2009 הועלו אליו כ-1,200 בדיחות. חלק ניכר מהבדיחות המגמתיות שיש בו משקף הומור עצמי ומספק מבט רחב על תפיסת הקבוצה את עצמה כ"קולקטיב חרדי". בדיחות של הומור עצמי – המהוות רוב באשכול הבדיחות – מציגות נקודות תורפה בציבור היהודי ובהלכה, במצוות ובמוסר של הציבור החרדי המקיים אותן. ההנחה היא שהתבדחות של הקבוצה על חשבון עצמה נובעת מחוזק ומהזדהות.

מה מאפיין את הציבור החרדי בעיני עצמו, וכיצד הוא משווה את עצמו לקבוצות אוכלוסיה אחרות?

מובחנותו של ה"קולקטיב החרדי" כפי שקבוצת "בחדרי חרדים" תופסת אותם, ובהסתמך על אשכול הבדיחות שלוקט על ידה, מתמצית בכמה מישורים:

  1. מובחנות הקולקטיב החרדי מול האוכלוסייה היהודית-חילונית ומול האוכלוסייה הלא-יהודית. הבדיחה מועלית לאשכול מתוך הנחה שיש הסכמה בקבוצה על המשותף לחבריה ועל המייחד אותם כציבור משאר החברה.
  2. הזהות הקבוצתית ברמת המיקרו: אחד מהמאפיינים המיקרו-חברתיים הוא ההשתייכות לאחת מהחצרות החסידיות – חסידים, ליטאים (מתנגדים) וחרדים ספרדים, והכרת המתחים המתקיימים ביניהם.
  3. מובחנות הקולקטיב החרדי משאר הזרמים שביהדות – האורתודוכסיה, הזרם הקונסרבטיבי או הזרם הרפורמי.

הבחנה נוספת עולה מההשוואה בין הסוגיות שמעלה הבדיחה המגמתית של הציבור בארץ לאשכול, לאלה שמעלה הציבור החרדי הלא-מקומי. חרדים דוברי אנגלית, מרקע לא-ישראלי, נוהגים לעשות שימוש בביטוי "גוי".

להמחשת הקטגוריות הנ"ל:

(1) בדיחות המבחינות בין היהודי/החרדי לבין החילוני מהוות אחוז מזערי מכלל הבדיחות שבאשכול, ואילו הבדיחות המבחינות בין היהודי/החרדי לבין אוכלוסיות לא-יהודיות נפוצות יחסית והן נוטות לטובת הקבוצה הראשונה. 

נימת התנשאות (של הרב) בולטת בבדיחה שלהלן:

שיחת חולין מתנהלת בין רב לבין כומר שנפגשו באקראי באירוע מפואר. הכומר מתרברב ומאדיר את הטקסים השונים הנערכים בנצרות. כשהוא מחלק שבחים לטקס ההלוויה הנוצרית ולסדר המופתי השורר בה, מהנהן הרב ומשיב לכומר: "ובעניין הלוויות, אני חייב להגיד לך שגם אני מעדיף את שלכם".

התפיסה בדבר העליונות השכלית של הרב מומחשת גם בבדיחה הבאה. בבדיחה זו בולט הזלזול של הרב ביומרה של יריבו, הכומר, המבקש ללמוד גמרא. עוקצה של הבדיחה טמון בביטוי ביידיש בעל קונוטציה שלילית, "אַ גוֹיִישֶע קוֹפּ":

כומר מבקש ללמוד גמרא. הרב דורש ממנו לעבור מבחן התאמה מסוים ומציג לו שאלה: "שניים חודרים לבית דרך ארובה, הם מביטים זה בזה ומיד יודע כל אחד מהם מי מהם יצא ממנה נקי ומי לא, הכיצד?" לאחר שלושה ניסיונות כושלים של הכומר להשיב לשאלה, מסכם הרב ואומר: "אמרתי לך שלא תצליח, אתה גוי ויש לך ראש של גוי… [א גויישע קופ]". 

הביטוי "א גויישע קופ" ("ראש של גוי") מופיע לרוב בקטעי הומור של יהודים ונועד להקניט ולהצביע על נחיתות שכלית של מושא הבדיחה.

(2) בדיחות המתמקדות בזרמים בציבור החרדי ובמתח ביניהם, כגון חסידים, ליטאים (מתנגדים) וחרדים-ספרדים, ומוסדות חינוך המזוהים אתם.

להלן שתי דוגמאות:

שאלה (1): "כמה חסידי ברסלב צריכים כדי להחליף נורה?" תשובה: "אפס. אף אחד לא יכול להחליף את הנורה המקורית."

שאלה (2): "כמה תלמידים של ישיבה יוניברסיטי צריך כדי להחליף נורה?" תשובה: "אחד, ועוד שנים-עשר מתחלקים בקרדיט."

הניגודים בין הזרמים מפליגים עד כדי נגיעה בפרטי פרטים ובדקויות. כשפורצת, למשל, מחלוקת בין חצרות חסידיות או בין קבוצות בחברה הליטאית והמוסדות המזוהים עמן, היא מתדלקת את אוצר הבדיחות המשתייכות לקטגוריה זאת. לדוגמה:

מחלוקת פרצה בין ראשי ישיבת פוניבז' לבין ישיבת מיר, כאשר יצא מכשיר "מירס" לשוק. בפוניבז' הציעו לתת למכשיר את השם המשולב: פונופון.

(3) בדיחות המתמקדות במובחנוּת הציבור החרדי מזרמים מתחרים ביהדות, כגון הרפורמים והקונסרבטיבים.

בדיחה טיפוסית לקטגוריה זאת מתמקדת בעיקר בזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ומציגה אותם באור מגוחך. לעתים הגיחוך מתבסס על אנקדוטה מדומיינת. כך למשל, אחת הבדיחות באנגלית מספרת:

יהודי זכה בלוטו ורכש לעצמו מכונית מסוג למבורגיני. עם קבלת הרכב החליט הלה לבקש מהרב אישור להתקין במכונית מזוזה. תחילה פנה אל רב הקהילה האורתודוקסית. הלה שאל את היהודי לפשר האובייקט הקרוי "למבורגיני" ושלח אותו לרב הקהילה הקונסרבטיבית שיפתור את הבעיה. זה שלחו אל הרב הרפורמי שהודה שאינו יודע מה זאת "מזוזה": "אני יודע שלמבורגיני זה רכב ספורט איטלקי, אבל מה זה לעזאזל מזוזה?!" 

כיצד מתייחסים פרטים ביהדות החרדית למנהיגיהם הרוחניים?

החשיפה של שדרות רחבות בציבור החרדי לצורת הסמכות הנהוגה במעגלים רבים של החברה הסובבת שאתה הם באים במגע, עשויה להגביר את התסכול והמתח בין בסיס הפירמידה לקודקודה. בד בבד, גובר גם הצורך התקופתי למתוח ביקורת על סמכות המנהיגות הרוחנית. הבדיחות בקטגוריה זאת משמשות לצורך זה. מקצתן מופנות אל סמכותו של מנהיג מסוים ואחרות מופנות אל המנהיגות בכללה.

הדרשן בבית הכנסת מוצג בבדיחות כאחראי עיקרי לשעמום של הקהל. להלן שתי דוגמאות:

  • דרשן האריך בדברים, מעבר למצופה, ודרשתו ארכה כשעה וחצי. בעל השמחה שפך את מר לבו בפני אחד האורחים והלה כתב פתק ועליו שלוש מילים: "דיין הויזן איז סיריצן… [המכנסיים שלך קרועים]" ומסר אותו לדרשן.
  •  הקהל היה נרדם על-פי-רוב במהלך הדרשות של דרשן אחד בבית הכנסת. כאשר הגיע אותו דרשן לגן עדן התברר לו שנהג מונית התכבד במיקום טוב יותר מזה שלו. הבירור שעשה חשף בפניו את האמת: "אנו מתגמלים לפי התוצאות… אצלך הקהל כולו נרדם ואילו מי שיושב במונית ערני …. הוא מתפלל במשך כל הנסיעה". 

רבנים מוזכרים בבדיחות בשמם המפורש, לדוגמא: עובדיה יוסף, יוסף שלום אלישיב, יוסף אפרתי וישראל אלטר, האדמו"ר מגור:

הועלתה הצעה לחלוקה מחדש של הש"ס…: ברכות – הרב עובדיה; פאה – הרב אלישיב; עבודה זרה – הרב אפרתי; שבת –  האדמו"ר מגור".

הומור עצמי באשכול הוירטואלי

תפקידו של ההומור העצמי באשכול הוא מרכזי, כפי שעולה משיעור הבדיחות הללו מכלל הבדיחות המגמתיות שבאשכול, העובר את המחצית. המטרה בהומור העצמי היא לגעת בחסרונותיו של הציבור החרדי ובנורמות ההתנהגות המקובלות עליו. להציג אותן לראווה, כדי להצביע על חוסן. הכוונה היא לבדיחות המשקפות את יחסו של הציבור החרדי לנורמות חברתיות ותרבותיות, ובהן אלה הקשורות במשפחה (יחסי בעל-אישה/חמות), בחברת הלומדים, בכולל, בישיבות, בעבודה ופרנסה, ובתכונות שכיחות בחברה זו כגון, קיום מצוות, תפילה בבית הכנסת, שנור, קמצנות, יחס כלפי נשים או כלפי החמוֹת, התנהגות חברת הלומדים, האם היהודייה, השתמטות בחורי ישיבה מעול פרנסה, סגידה לכסף, שנור, קמצנות, תחמנות ונורמות השידוך.

אחת הבדיחות משנת 2009, הממחישה הומור עצמי, שייכת לסוגת ה"קצרים":

שידוך הוא כמו חניה: "הטובים תפוסים, הפנויים לנכים." 

אחת מתת-הסוגות בקטגוריה ה' היא כאמור בדיחות המתמקדות בבחורי ישיבה ומלגלגות על שאינם מקפידים בקיום מצוות, כמו בדוגמה הבאה:

בחור ישיבה מתוודה שבחופשה אינו מחמיר בשלושה דברים אלה: השגחה מהודרת של בד"ץ העדה החרדית – כי לא תמיד אפשר להשיג; תפילה במניין – כי לא תמיד אפשר להשיג; בת תלמיד חכם – כי לא תמיד אפשר להשיג…".

הביקורת על יחסו המשתמט של בחור ישיבה מקיום המצוות, כפי שהיא מוצעת בבדיחה הבאה, משתמשת בכפל לשון, כך:

שאלו ראש ישיבה על בחור אחד, "איך הוא?" והלה השיב, "ממש שולחן ערוך מהלך…" – שאלוהו: "ממש כך?" –  השיב להם: "כן, מלא סעיפים".

לסיכום: משתתפי הפורום החרדי לענייני אקטואליה "בחדרי חרדים" הם אנונימיים ומזוהים עם הציבור החרדי, ולקט הבדיחות שבאשכול הווירטואלי "מילתא דבדיחותא" הוא פרי בחירתם. השימוש שהם עושים בבדיחות המגמתיות הוא הבסיס למיפוי מאפייניו של הציבור החרדי.

**** הערה: כל המעוניין, יוכל לעיין במאמר המלא כפי שפורסם בכתב העת "מגמות" (2014).

פטריוטיזם אז וכיום

ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל מעניין לברר מידת ה"פטריוטיזם" ומשמעות האידיאל "הקרבה למען המולדת" בימינו. הדברים מסתמכים מחד על הרומן "שלישיית בית הכרם" (אביחי אורן, 2014) העוסק בהשלכות מנטליות של מלחמת יום הכיפורים. מאידך הדברים מסתמכים על ממצאי מחקר (יערי ופלג, 2007) שבדק את מידת הפטריוטיזם בישראל ב-2007.

 *****

לאחרונה פרסמתי ביקורת ב"עיתון 77" (גליון 377, יולי אוגוסט 2014) על הספר, "שלישיית בית הכרם" (2014) – רומן ביכורים של הסופר אביחי אורן. רומן גדוש דילמות, תסכולים, מתחים ומורכבויות חברתיות שהן מנת חלקם של דור מלחמת יום הכיפורים והדורות שאחריו. מורכבויות, שחלק נכבד מהן קשור לשבר שחוותה ישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973). רומן החותר לערטול האידיאלים של מייסדי המדינה מהשכבות המיתיות העוטפות אותם, והמציגות את המציאות בישראל כ"מצב מלחמה" דטרמיניסטי.

הרומן עוסק בהלום קרב וגרוש טרי, המתקשה לפתוח דף חדש בחייו – הסופר, אביחי אורן, משקף את המציאות החברתית בישראל של שלהי שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80: שבקושי השתנתה מאז. במיוחד בהקשר למוטיב הפטריוטי, "למות למען המולדת".

התרסה של דור שלם כנגד דור הוריו ומייסדי המדינה

עיקר חשיבותו של הרומן באופן שבו הוא משרטט את ההתרסה של דור מלחמת יום הכיפורים כנגד הוריו ובעיקר כנגד דור מייסדי המדינה והאידיאל הביטחוניסטי-פטריוטי-קולקטיבי. מדובר בהתרסה הפורצת החוצה ומתמקדת בפגמי הדוקטרינות הביטחוניסטיות ובחינוך לאידיאל ההקרבה הפטריוטית למען המולדת, המזוהים עם דור מייסדי המדינה.

יש לציין כי ברובד הרחב יותר משיק הרומן לסיפורה של המדינה שהוקמה בדם בניה ולקשר המורכב שבינו לבין השבר של מלחמת יום הכיפורים, המעיק על הדור השני למייסדי המדינה. אלה הנקודות היותר-משמעותיות של הרומן, וקשה להתעלם מהדמיון שבין המסר העולה ממנו לתובנות הספרות המחקרית על המלחמה ומשקעיה החברתיים. הרומן חותר לערטול האידיאלים של מייסדי המדינה מהשכבות המיתיות העוטפות אותם, והמציגות את המציאות בישראל כ"מצב מלחמה" דטרמיניסטי.

אף שמדובר ברומן דמיוני, אורן – שלחם בגזרה המרכזית ליד התעלה במלחמת יום הכיפורים – משתמש בדמויותיו כדי להבליט את מצבו של דור ספציפי, דור מלחמת יום הכיפורים, שחונך לגבורה והקרבה פטריוטית ושידע שעליו ללחום ולהיות מוכן למות למען המולדת. אלא שבמהרה, בעקבות המלחמה, פיתח משבר אמון וחש שהאידיאל איבד מקסמו ובעיקר ממשמעותו. את משבר הזהות ואבדן הדרך ממחיש אורן באמצעות דיאלוגים שנונים בעלי גוון אירוני.

אידיאל ההקרבה הפטריוטית, כגרסה חילונית מודרנית של מוות על קידוש השם שהרחיבה את תפקידו של יצחק במיתוס העקדה והפכה אותו לשותף פעיל בסיפור, לא רק נסדק בחזית; יחד עמו התערערה הסולידריות החברתית במדינה ונפערה תהום בין הדורות.

בתוך כך ב-1973 הפך דור הלוחמים על פניו את המסר הפטריוטי-חילוני של מיתוס עקדת יצחק: יצחק הוא קרבן סביל שהאב המקריב כופה עליו את "מצב המלחמה" ואת הציפייה ל"גבורה" ו"הקרבה".

קונפליקט בין-דורי

מוטיב הקונפליקט הבין-דורי מומחש בסצנה משוחזרת מתוך חווית הקרב בחזית, שאי אפשר להבינה אלא כבבואה של תהליכים חברתיים שיצרה מלחמת יום הכיפורים, ובתוכם ניפוץ כמה מהמיתוסים המקודשים בישראל, כגון דמות ה"צבר", שאומץ ליבו ונכונותו למות למען המולדת הם מאפייניה העיקריים:

הוא [ברוך] לא הסתפק בדיסקית שעל צווארו… זרק לכל הרוחות את הקפל"ד […] ונבח על הקצין שהעיר לו על כך, "אל תגיד לי איך למות, עם הקפל"ד או בלעדיו, כי בכל הג'אנק הזה, זו הזכות היחידה שנותרה לי" (עמ' 285-282).

מערכת היחסים בין שני הדורות, דור מייסדי המדינה ודור הבנים, מומחשת בכישרון רב בסצנה שמשתתפים בה שתי דמויות, אחת המייצגת את דור המדינה – קותי, היושב ליד ההגה – והשנייה, ברוך, המייצג את דור הבנים. מסתבר שלברוך יש בטן מלאה על האני מאמין של דור ההורים. הוא נוטר להם על שהם חדורי אידיאלים אך חסרי רגשי קרבה לילדיהם:

זו שיטה שהפכה עם הזמן לחגיגה מתמשכת, מַסלידה, שמסממת את החושים, שלא נותנת לך להגיד דבר ממשי […] אלא רק אותם דברים שכולם אומרים […] זהו דור שהיה בידיהם הכוח לנצל למטרותיו צעירים חסרי אונים כמוהו, ולקחת חיים שהם ממש בתחילתם ולהמית אותם (עמ' 139-138).

ברובד המנטלי, ברוך הוא בבואה של קולקטיב שמצוקותיו כ"הלום קרב" נתקלות בקיר אטום של דור ההורים, שאינם מבינים או אינם רוצים להבין את "המחלה" ואף אינם מזהים אותה כמחלה.  עדות ראשונה לכך ברומן היא הקביעה שברוך סובל מ"מחלה לא-מאובחנת". גם אמו וגם קותי, הידיד הקרוב, בוחרים שלא להקדיש תשומת לב למצוקותיו ולסימפטומים הגלויים שלהן – כגון הקושי לפתח יחסים תקינים עם אשה, הורים וקרובים, והחיפוש הבלתי מושג אחר עבודה ותחומי עניין. אם יתברר שהם כופים אידיאלים לא-מציאותיים על דור ההמשך – צעירים אלה "עלולים עוד להפנות להם עורף בסוף, להשאיר אותם בבדידותם" (עמ' 138).

מידת ה"פטריוטיזם" בישראל של ימינו

הרומן מבליט את הנתק הבין-דורי שנוצר אחרי המלחמה והפניית העורף לאידיאלים של דור ההורים והמייסדים. ברוך ובני דורו מתבטאים כקולקטיב המבקש לבדל עצמו מדור הוריו ולקרא תיגר על דוקטרינות ביטחוניות לא-מציאותיות שהם עדיין נאחזים בהן. לכל אורך הרומן פזורות אמירות שמשמעותן אחת: מאבק במוסכמות ובאידיאלים שעל ברכיהם חונכו בני הדור השני. למרות זאת ניכר כי המאמץ שלהם לגבש זהות משל עצמם אינו נטול התלבטויות. ממחישה זאת סצינה המתרחשת בטקס הסרת הלוט מהאנדרטה לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים מגדוד חרמ"ש-מילואים. כשברוך מתבקש שם לחתום בספר הגדוד, הוא כותב: "חרמשו של מלאך המוות". דא עקא – הוא אינו שלם עם האמירה שזה עתה פלט מקולמוסו, וכשהוא עומד על מלוא משמעותה הוא נחרד: לא בטוח שיש לו זכות לדבר בשם אחרים, במיוחד בשם החללים; להביע בשמם תסכול מהמצב הבלתי אפשרי שנכפה עליהם והסתייגות מהתביעה לציית בעל כורחם לאידיאלים של דור המדינה ולַדוקטרינות שלו (עמ' 56-55).

ובאשר למעמדם של אידיאלים לאומיים ביטחוניסטיים בישראל של ימינו, הרי ככל שמדובר ברומן זה – העוסק בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 – מתחילתו עד סופו עוטפת אותו נימה של דור אבוד. דור הסובל ממועקה תמידית בשל "תקיעוּתו", ובשל היעדר והחמצה בחייו הצעירים. נימה זו בוקעת מנבכי נשמתו של ברוך, כסמן קיצוני של דור הבנים המתקשה – שלא באשמתו – לגבש זהות קונסטרוקטיבית משל עצמו. ספרות המחקר מראה שלמרות זאת, למרות הקושי הקושי של דור מלחמת יום הכיפורים לגבש זהות קונסטרוקטיבית משמעותית, חלוף הזמן ושינויים דמוגרפיים היו לסיבות העיקריות להקהיית זכר הטראומה.

ספרות המחקר מראה כי דור שלם של צעירים אינם שותפים עוד לזכר הטראומה של 1973. יחד עם זאת, הצעירים בני 29-18 הם הפחות פטריוטים מתוך הציבור היהודי בישראל.

לפי ממצאי מחקרם של אפרים יערי ואפרת פלג, "פטריוטיות וחוסן לאומי בישראל", סקר הפטריוטיות (2007), בלע"ז, ניתן השם הגנרי "פטריוטיזם", לכל אותם מימדים מופשטים המבטאים מחוייבות וזיקה רגשית של הפרט לקהילתו. סטטיסטית, החוקרים מצאו כי המבוגרים פטריוטים יותר מהצעירים. הפטריוטיות מתחזקת בקרב השמאל ונחלשת בימין ובמרכז. הדתיים הם הפטריוטיים ביותר, לאחריהם המסורתיים והחילונים, ולבסוף החרדים, בהפרש ניכר. והממצא העיקרי הוא כי 96% בקרב הציבור היהודי הצהירו ב-2007 כי הנכונות להילחם למען המדינה ממלאת תפקיד מרכזי בפטריוטיזם שלהם. לפי ממצא דומה, נכונות הפרטים בציבור הישראלי להקריב את חייהם למען הקולקטיב גבוהה ביותר: 92% נוטים להסכים להילחם למען המדינה. יחד עם זאת, הנכונות להילחם למען המדינה נמוכה יותר ככל שקבוצת הגיל צעירה יותר.

לעניין מידת הפטריוטיזם אז וכיום: המחקר מצא כי "כאשר בוחנים את הנכונות המוחלטת להקרבה, בקבוצת הגיל המבוגרת ביותר (60+), 80% מסכימים בהחלט להילחם, שעה שבקרב קבוצת הגיל הצעירה ביותר (29-18), השיעור המקביל עומד על 55% " (עמ' 15).

 

 

 

 

 

על ישראליות ויהדות

Originally posted on מבקר חופשי:

רשימה שפרסמתי במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לקראת הבחירות ורלוונטית לעניות דעתי גם אחרי חולפן…

(היתרון בהפסד – בניגוד לתיקו – הוא שהוא יכול לחדד את עמדותיך. החשבון ה ז ה כנראה נגמר, אבל כ ל החשבון עוד לא נגמר, כדברי ברנר)

——-

נוגה, גיבורת הרומן האחרון, החשוב ומשובב הנפש כאחד, של א.ב. יהושע, שראה אור ב-2014, היא נגנית נבל שחיה כיום בהולנד. בנעוריה הירושלמיים שררה רוח סובלנית בין משפחתה החילונית לשכניהם החרדים והם אף לא התרעמו על אימוני הנגינה שלה בשבת. "'בבית המקדש היו פורטים על נבל גם בימי חג ומועד', אמר לה פעם באירוניה מר פומרנץ, חסיד יפה-תואר שגר בקומה מעליהם, 'ולכן נעים ליראי-שמיים לדעת שאת כבר מתאמנת לקראת בואו של המשיח'". אבל אני נערה, טוענת נוגה בעוז ביישני, האם גם נערה תוכל לנגן בבית המקדש? "'גם לנערות כמוך', אישר הגבר ובחן אותה במבט עז, 'ואם כשיבוא המשיח לא ייתנו לך הכהנים לנגן בתור נערה, נהפוך…

לצפות במקור 1,302 מילים נוספות

מסע חיים

הספר "מסע חיים" מאת: תרצה הכטר (2015) רואה אור בשעה טובה ומוצלחת.

מתוך הכריכה האחורית של הספר, ניתן ללמוד במה עוסק הספר, ולאיזה קהל קוראים הוא מיועד:

 

מסע חיים הוא בראש ובראשונה מחווה לאדם יקר – אפרים הכטר (Ephraim Hechter, 1899-1988) – במלאת כשלושה עשורים לפטירתו. הספר כולל קטעים ממכתביו, מידע שמסרו בניו ובני המשפחה שזכו להכירו, ותיאור של מהלכיו העסקיים בדרום אפריקה וישראל, כשלצדם מסמכים, תעודות ותיאורי רקע רלוונטיים. כל אלה ביחד מתעדים ומתארים את חייו של אפרים על רקע אירועים היסטוריים, שהכרתם הכרחית להבנת התקופות שבהן חי ונסיבותיהן.

ניתן להשוות מהלכים רבים בחייו של אפרים למשחק השחמט, שבו הרבה לשחק: גם בדרך חייו הוא תכנן את מהלכיו בקפידה רבה, כמי שמקשה על היריב וממתין לתגובתו, ותמיד חישב את התקדמותו מראש.

מסע חייו של אפרים הכטר תואם את המגמה שאפיינה את יהדות מזרח אירופה מאז סוף המאה ה-19, כשגל של הגירה המונית עקר מאות אלפים ממנה ונשא אותם כמעט לכל קצוות תבל. אפרים נמנה עם מיעוט קטן מתוכם, שטיפח חזון של התיישבות, גאולה והקמת בית לעם היהודי בארץ-ישראל. כמו רבים אחרים – גם דרכו שלו עברה בדרום אפריקה, אחד מהריכוזים החדשים של יהודים בעולם. רק לאחר שהקים שם משפחה וביסס את חייו הרשה לעצמו להגשים סופית את חזון נעוריו, ועלה לארץ בראשית שנות השישים.

למרות שמדובר בסיפורו של אדם פרטי – הפרטים ההיסטוריים המלווים אותו מוסיפים לו ממד של עומק ועניין. צירופם ביחד יוצר מסמך מרתק העשוי לעניין עוד קוראים שגם יקיריהם, כמו אפרים, יצאו מליטא ומצאו את עצמם בדרום אפריקה ואחר כך במדינת ישראל.

 

הספר נכתב על ידי תרצה הכטר (Tirza Hechter).  המחברת נשואה ליהודה, בנו של אפרים הכטר; היא סוציולוגית פוליטית ומחברת הספר, מלחמה כבדת דמים (2014), הבוחן נרטיבים פוליטיים ישראליים על רקע הטראומה של מלחמת יום הכיפורים.       

                                        

שיר מלחמה – החיבוק והסמל

האם "צוק איתן" יוליד שיר אנטי-מלחמתי מובהק? בינתיים מסתמן שלא שירי מלחמה מחבקים עדיין כאן ותפקידם עדיין לא נמוג; אין מקום להספידם

*******

ייתכן שהתפקיד של שירי המלחמה הולך ונמוג? זאת שאלתו של בן שלו שעליה הוא משיב בעצמו: "רבבות האנשים שעזבו הכל ובאו להשתתף בלוויות של החיילים הבודדים – פעולה שהתאפשרה בעיקר בזכות הרשתות החברתיות – אינם זקוקים לשיר מאחד ברדיו. סוכני הלכידות הלאומיים הולכים ומשתנים"

החייל הבודד

בתכנית של הבוקר (אברי והילה) שמעתי לראשונה את השיר "עשרים אלף איש " מילים, לחן וביצוע של אריאל הורוביץ (בנה של נעמי שמר). השיר נכתב לזכרו של שון כרמלי ז"ל, הועלה לרשת לפני ימים ספורים בלבד, וכבר יש לו למעלה מעשרים אלף כניסות ועשרות תגובות.

"עשרים אלף איש/ ואתה הראשון/ עשרים אלף איש/ אחריך, שון….

אחרי שאתמול (27.7.2014) קראתי בהארץ את מאמרו של בן שלו, המתלבט בנוגע לרלבנטיות של שירי מלחמה כגורם מלכד גם בימינו, הרי שהיום קיבלתי תשובה מדוייקת על השאלה – במבצע "צוק איתן", הסמל המלכד הוא החייל הבודד. ויותר מכך – השיר "עשרים אלף איש" שנכתב לזכרו של שון כרמלי ז"ל, צובר תגובות מחזקות ומרגשות והכניסות לשיר ביוטיוב מתרבות בקצב מסחרר. לאחר שהאזנתי לו עד תומו בהתרגשות ובעיניים דומעות, קראתי ביוטיוב את התגובות לשיר זה,

– "[… ] שיר שממחיש יותר מכל שאנו באמת עם אחד וכולנו אחים";  "ברגעים כאלה אפשר לראות את עם ישראל בגדולתו"; "מחוזק!"

זאת תופעה שמדברת בעד עצמה. זה הסמל; זה המלכד הלאומי.

תמונה מגוייסת

האם נראה לכם שהשיר מציג תמונה מגוייסת? זאת השאלה שמציג לנו בן שלו (הארץ, גלריה 27.7.2014)

– חד וחלק לא!

– גם השיר  -"הדם הצהוב" של שלום גד (מתוך האלבום" שירי ארץ ישראל" 2011 ) – אינו הולם את התחושה הלאומית שלנו בימים אלו. שכן דגימה מתוך "הדם הצהוב" מתארת חיילים שמתו ולא כל כך אהבו את הגדוד, לא כל כך קפצו לעזור ולא תמיד אהבו את מה שעשו שם:

"וזה לכבוד החיילים המתים/ שלא כל כך אהבו את הגדוד/ שלא כל כך קפצו לעזור כשצריך/ זה לכבוד החיילים המתים/ שלא תמיד אהבו לטייל/ שלא תמיד שמרו חיוך בשבלך/ ונזכור את כולם/ את חסרי הבלורית והתואר/ ונזכור את העשב המר/ שגדל אצלי בכפר. "

אז מי שסבור שהתמונה המתקבלת ב"עשרים אלף איש" היא תמונה מגוייסת שילך ויבדוק את אחד הכוכבים הגדולים של השנים האחרונות במוזיקה הישראלית – עידן עמדי, שביטא בכמה מלהיטיו ("כאב של לוחמים", "נגמר") את "הלך הרוח ששולט גם כעת במרחב הציבורי הישראלי, זה שמקדש את צה"ל וחייליו, ומתנגד לכל קול ספקן וביקורתי," כותב בן שלו.

האם "צוק איתן" יוליד שיר אנטי-מלחמתי מובהק? בינתיים מסתמן שלא. ייתכן מאוד ששירים כגון "עשרים אלף איש" ואלה של עידן עמדי, שזוכים היום לפופולאריות עצומה ומשקפים משהו בסיסי וטהור שנמצא עמוק בתוך הנפש הלאומית, הם הסמל המלכד. בל נטעה, שירי מלחמה מחבקים עדיין כאן ותפקידם עדיין לא נמוג; אין מקום להספידם.

קריאה אחרונה לשר החינוך, הרב שי פירון

זוהי קריאה אחרונה לשר החינוך, ח"כ רב שי פירון. האם אתה מודע לתכנית הלימודים של מסיימי הכיתה השישית בבתי ספר ממלכתיים? האם ידוע לך מה מסבירים להם ואיך מציגים להם את מה שאמור לייצג את האלף-בית של זהותם?

***************************

"מה מסמל חג השבועות במסורת היהודית"? שאלתי תלמיד כיתה ו' בבי"ס ממלכתי בעיר מודיעין. "לא יודע", השיב לי מייד בלי להניד עפעף ובלי להראות סימנים של מבוכה כלשהי, אלא להיפך. המבט שידר משהו כמו, אז מה אם אני לא יודע, זה חשוב בכלל?  ….

 אבל אני המשכתי בשלי, "איך מציינים את חג השבועות בבית הספר?" שאלתי. "אמרו לנו להביא כיבוד לכיתה, רק לכיתה שלנו", השיב לי בביטחון רב. תהיה חפלה. "אה, אז מדובר בחג שבו אוכלים, שוב, ומה אתה מביא לכיתה?" שאלתי, "אני מביא פיצה, יש בזה גבינה וכולם אוהבים פיצה", הייתה התשובה. "אבל תגיד לי, מה בכל זאת? על מה ולמה מציינים בבי"ס ובישראל את שבועות?" הקשיתי. "תחשוב", הפצרתי בו, "אולי זה קשור לכך שהיינו עבדים, יצאנו ממצרים ונדדנו במדבר ימים שלמים עד שהיינו מוכנים להיות עם?" [שימו לב, נזהרתי לא להיכנס לשאלה עמוקה יותר, כמו, מה זה "עם"… בכל זאת תלמיד כיתה ו']. אבל הוא המשיך לא לשתף פעולה וכבר הבחנתי בכמה סימנים של קוצר רוח; היה ברור לי שמתחתי את החבל יותר מדיי.

הערכתי את המאמץ שלו לסתום את פיו ולא לומר לי חד וחלק, "מה זאת רוצה ממני, נו כבר!"

השורה התחתונה – כדי לא לעצבן את בן שיחי יתר על המידה, "גיליתי" לו שלפי המסורת היהודית, בשבועות נתן האל לעם ישראל את עשרת הדיברות באמצעות משה רבנו ומאוחר יותר גם את התורה.

שנינו עמדנו בגבורה בקטע הזה אבל מה הרווחנו מכך?

לא יודעים הרבה [צילום פלאש 90]

לא יודעים הרבה [צילום: פלאש 90]

זוהי קריאה אחרונה לשר החינוך, ח"כ רב שי פירון. האם אתה מודע לתכנית הלימודים של מסיימי הכיתה השישית בבתי ספר ממלכתיים? האם ידוע לך מה מסבירים להם ואיך מציגים להם את מה שאמור לייצג את האלף-בית של זהותם? הויכוח הסוער סביב מספר ימי החופשה מבית הספר, מדוע ארבעה ימים ולא שלושה, היה בראש הכותרות ובלב ליבו של השיח שניהל משרד החינוך עם המורים וההורים. ומה חוץ מזה? על דברים מסוג זה בונים זהות לאומית? כך מחזקים שורשים וזיקה לעם ולמדינה? הרי בעיתות של משבר לאומי ועוד יותר מכך, לנוכח איום קיומי מבית או מחוץ, החוסן הפנימי של כל אחד מהצעירים הללו יעמוד למבחן. עדיין לא מאוחר מדי לתקן את המעוות ולעצור את הסחף הזה בידיעות הבסיסיות על עצמנו, אם איכפת למישהו.

מקרה פרנציסקוס וביבי- עם ושפה

הביקור הקצר שערך לאחרונה האפיפיור פרנציסקוס במדינתנו העלה לתודעה את סוגיית השפה. כידוע, שפה היא תקשורת והפשה העברית היא שפת העם היהודי. ראש ממשלתנו ידע לציין בפני האפיפיור שלפני 2000 שנה דיברו כאן עברית – רמז דק לקיומו של העם היהודי בישראל מקדמת דנא. וכך התפתח בינם ויכוח קטן, האפיפיור השיב לביבי שישו פנה לקהליו בשפה הארמית. נתניהו הזדרז להתפשר והשיב לו על כך בצורה די מורכבת: ישו פנה לקהליו בארמית אבל הם ידעו גם עברית.

לאחר האינצידנט הזה אך טבעי היה לברר את העובדות עם מומחה לשפות ומקורן. הפנייה למומחה, פרופ' גלעד צוקרמן, הפיגה את הערפל סביב הסוגיה. צוקרמן הסביר שראש ממשלת ישראל, שהוא גם בנו של היסטוריון, והאפיפיור, מנהיגם הרוחני של הקתולים  צודקים, אבל חלקית. שפת האם של ישו היא ארמית, אבל – ישו ידע עברית שכן הוא הכיר את כתבי הדת שלנו שנכתבו בשפה זו. ולא רק זה, צוקרמן טוען שבני המעמד הנמוך דיברו עברית, ו"הם אותם אנשים אליהם פנה ישו".

זהות

הדוגמה הזאת ודבריו של צוקרמן אינם סתם סיפור על ויכוח בנוגע לשפה שבה השתמש ישו. דברים אלו נוגעים בזהות. אם ישו ידע עברית והקהל שלו ידע עברית, אזי הציבור הזה היה מלוכד סביב שפה ייחודית. זה היה עם – טרום-לאום יהודי. עד כמה שידוע לי לא הרבו לעסוק בכך בזמן הביקור. פספסו הזדמנות לפתח את הנושא. אולי בכוונת מכוון?! זה סוטה מהאג'נדה. לא בכך עוסקים כאן בדרך כלל אלא בפוליטיקה של עם כובש ובמנהיגים שמסרבים ללכת לקראת הסכם שלום עם הפלשתינאים; בנושאים מסוג זה מרבים לדוש ולדוש, ולאחרונה – גם בארבעת ימי החופשה שנקבעו בלוח שנת הלימודים בבתי הספר הכלליים.

הרהורים

מי יודע? יום יבוא ונשאל צעיר/ה שנולד/ה במדינת ישראל מיהו/י, ומה זה יהודי/יה? עצם הצגת השאלה תיתקל בהרמת גבות. מסביב לשולחן עמוס אוכל טוב מי בכלל טורח לחשוב על זה. יש מבחן בגרות בהיסטוריה שכולל יידע בהיסטוריה יהודית. זה כן. חוקרים בכל העולם עוסקים בהיסטוריה ובמורשת שלנו כעם ומפרסמים את פרי עטם בכתבי עת בינלאומיים , גם זה מקובל. ולמרות הכל, כשזה מגיע לחינוך בבית ספר ממלכתי, מזלזלים כי זה נתפס במרחב החילוני כקשור לדת ולדתיים.

פלא שתלמידים/ות על סף בגרותם/ן חסרים יידע בסיסי שעליו נבנית זהות? מה ימנע אצלם משבר זהות עתידי? לשר החינוך שי פירון, הפתרונות.

רטוריקה של "ימים נוראים" בשידור חי

הקראת גזר דינם של נאשמי "פרשת הולילנד" בבית המשפט בזמן אמת, על ידי השופט דוד רוזן בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשידור-חי, הייתה "אירוע מדיה" (Media Event) עם סממן טקסי. החקירה, הדיונים וההרשעה נמשכו כמה שנים קודם להקראת גזר הדין בשידור חי. אבל חשיפת גזר הדין בשידור חי היוותה "הכרזה" – מעין טקס אשרור ערכים, חיזוק עיקרון אכיפת החוק והציות לו במדינת ישראל. רטוריקה של ימים נוראים הייתה כאן אבל האם נפל דבר בישראל בתפיסות של משרתי ציבור?

*****

חוקרי התקשורת – כץ ודיין – הגדירו "אירוע מדיה" (Media Event) כשידור חי של אירועים גדולים. הצפייה באירועי מדיה מביאה את הציבור לנתק עצמם משגרת היום, ולהתמקד באירוע ש"מחבר את כולם לחברה אחת".

הדוגמאות שסיפקו כץ ודיין לאירועי מדיה: נחיתת האדם על הירח, הלוויה של אישיות ממלכתית, תחרות גמר של משחק ספורט – ממחישות את גודל נדירותם במקומותינו. בכדי שאירוע בשידור חי ייחשב ל"אירוע מדיה" – על השלכותיו הרגשיות וההכרתיות חייבים לבוא לידי ביטוי בו מספר מרכיבים שבלעדיהם לא ייתכן להגדירו ככזה.

בשידור החי של הקראת גזר דינם של נאשמי "פרשת הולילנד", בבית המשפט בזמן אמת על ידי השופט רוזן, הייתה טקסיות – החקירה, הדיונים וההרשעה נמשכו כמה שנים קודם להקראת גזר הדין בשידור חי. אבל חשיפת גזר הדין בשידור חי היוותה "הכרזה" – מעין אשרור ערכים – חיזוק עיקרון אכיפת החוק והציות לו במדינת ישראל. גם היושבים באולפן הטלוויזיה הפגינו טקסיות: מלבד הבקיאות הניסיון והידע שלהם בתחום המשפט, הופעתם הייתה מכובדת ולא רק במראה שלהם. אופן ניהול הדיון באולפן שידר טקסיות.

אפיון נוסף של אירוע מדיה כפי שכץ ודיין הגדירו אותו, הוא התזמון שלו. השידור החי של גזר הדין בפרשת הולילנד היה מתוזמן ומתוכנן מראש. הוא פורסם במשך ימים רבים קודם להתרחשותו, באמצעות פרומואים וידיעות בתקשורת. לקראת השידור החי צויין שעומדת להכרעה שאלה היסטורית: האם יגזור השופט על ראש ממשלה בישראל מאסר בפועל, ולכמה שנים? אנשים דיברו על-כך רבות וידעו שרבים בארץ ובעולם יצפו "יחד" בשידור. הוא קטע את שגרת החיים הרגילה.

בנוסף, קהל הצופים הרגיש בשוני שבין שידור חדשות שגרתי לבין השידור החי מבית המשפט. הצפייה בשידור החי העניקה להם תחושה של השתתפות אישית באירוע, ונלוותה לה תחושה של "ביחד". שכן קהל הצופים ואלו שהאזינו לשידור ברדיו, היו קהל רב יחסית. כולם היו קשובים בעת ובעונה אחת למוצא פיו של השופט רוזן, בהקריאו את גזר הדין.

לכל הסממנים הללו ניתן להוסיף שהאירוע התאפיין כ"אירוע מסעיר". האומה והעולם כולו היו דרוכים לקראת הקראת גזר דינו של ראש ממשלה לשעבר. בדיעבד, בתום השידור, הציבור חש שהיה שותף לרגע היסטורי הרה-גורל. רטוריקה של ימים נוראים כתבי טלוויזיה בכירים צטטו מדבריו של השופט רוזן ובכך חידדו והסעירו את האווירה באולפן ובמרחב הציבורי בכללותו. הם דיברו על: "עבירות חמורות ביותר", "עבירות הפוגעות במירקם החברתי, ומזהמות את הציבור". רוזן אמר על מאיר רבין, "הוא שחה במדמנת השוחד כשחיין מיומן". בהקראת גזר הדין נעשתה הפרדה בין נוטלי השוחד לבין נותניו. על נותן השוחד נאמר שהוא "מושחת ומשחית, המטמא את הציבור, ממוטט את בסיס ההתנהלות של חברה נאורה". על נוטל השוחד – שהוא "בבחינת בוגד". שכן, "אין דין נותן השוחד כדין נוטל השוחד; נותן השוחד מנצל את האמון שנרכש על ידו, ומנצל פרצות בשירות הציבורי". מילים מאוד חריפות, "בוגד, פושע, ריקבון" שימשו בערבוביה, ועל הריקבון נאמר: "הריקבון לא נותר בשטח הסגור ועל כן ראויים כולם לעונשים שיבטאו שאט נפש".

הקראת גזר הדין

טרם הקראת גזר-דינם של הנאשמים השופט רוזן הבהיר, "אין דינם של אנשים פשוטים כדין מי שמשתייך לאליטה החברתית והכלכלית" ובכך התייחס לאחריותם של משרתי הציבור ולַדוגמה האישית שהם אמורים לספק לסובבים אותם ולציבור.גזר דין הכתבים חזרו והזכירו לצופים בשידור החי שתיק הולילנד גדול מאוד ובהשוואה לתיקים גדולים קודמים שנדונו בפני הרכב של שלושה עד חמישה שופטים, התיק הזה נדון בפני "דן יחיד". רוזן שידר אנושיות כשדיבר על צדדים חיוביים באופיו של כל נאשם. לדוגמה, לצד "סגולותיו מעוררות ההתפעלות" של אולמרט, הדגיש רוזן, "אולמרט הוא פושע שמרבית זמנו הוקדש לפעילות ציבורית". רוזן הראה מידה של אנושיות גם כשהבהיר שאינו מתכוון "לקחת מהנאשמים הכל… גם הפנסיה… ולהשאירם ללא קורת גג". ואכן, לנוכח העונש שקיבל יוזם פרויקט הולילנד, הלל צ'רני, דהיינו שלוש וחצי שנים בפועל, נאמר על ידי הפורום שבאולפן שזהו "גזר דין מתחשב מאוד."

מכאן עבר להגדיר את חומרת העבירות של הנאשמים וכך אמר כשהתייחס לאולמרט: "יש עם עבירתו של אולמרט קלון". כנ"ל לגבי לופליאנסקי ושמחיוף. תחילה הוקראו גזרי הדין של נותני השוחד. הראשון מבין נוטלי השוחד שגזר דינו הועבר בשידור חי הוא מהנדס ואדריכל העיר – אורי שטרית. רוזן ציין ששטרית "נטל לכיסו למעלה ממיליון… ושהדבר נעשה מתוך "מניע אחד ויחיד – בצע כסף". ובאשר לאולמרט, רוזן קבע חד-משמעית:

"אולמרט" כך אמר רוזן, "ניצל את תפקידו הרם לקידום עניינו במסגרת תפקידו כמשרת ציבור… הוא ניצל את תפקידו לגריפת כספים מיזם שנזקק לעזרתו… אולמרט הורשע בעבירות בזויות…" כאמור, רוזן ציין גם את הצד החיובי בהתנהלותו הציבורית של הנאשם ושיבח אותו, "אולמרט הציל נפשות…". זה לא מנע מרוזן לגזור על אולמרט שש שנות מאסר בפועל וקנס של מיליון שקל.

רם כספי חווה דעה שהעונש חמור "מאוד-מאוד" באופן אבסולוטי ושופטת בדימוס, חיותה כוחן, שישבה באולפן השידור ציינה, "זהו יום עצוב… אבל רשויות אכיפת החוק פעלו כנדרש מהן".

השאלות שנותרו פתוחות

הקראת גזר דין נאשמי פרשת הולילנד בשידור חי עונה לפרמטרים של "אירוע מדיה" ולא רק זה, בשידור גזר הדין בפרשת הולילנד עלינו לשאול עצמנו האם הצליח אירוע מדיה זה ללכד אותנו סביב ערכים, להזכיר לנו שכולם שווים בפני החוק, לשקף את ה"אני מאמין" ולחנך את הדורות הבאים למען "ייראו וייראו", ושיש דין ויש דיין? האם בעקבות אירוע מדיה זה ישתנו תפיסות לגבי מהות השירות הציבורי? האם משרתי ציבור יידעו לציית לחוק ולשמור אמונים לתפקידם? האם הקביעה שנעברו כאן עבירות שיש עימן קלון היא בגדר "מעז יצא מתוק", ומכאן ואילך נראה שיפור באתיקה של הצמרת בשירות הציבורי?

טראומה לאומית ומשקעיה

ראה אור ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס – תרצה הכטר, 2014.  [331 עמודים כולל ביבליוגרפיה, הערות שוליים ומפתח עניינים]. טרם ניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים, אלא רק בחנות הספרים המקוונת, אמזון. כמו כן, עותקים של הספר זמינים לעיון בספרייה הלאומית. ובקרוב אפשר יהיה לעיין בו גם בספריות אוניברסיטאיות ועירוניות מובחרות.

ספר עיון זה מתמקד בדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים – המלחמה הטראומתית ביותר מאז מלחמת תש"ח – והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה ושעיצבו את ההווייה הישראלית בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

לקוראי הבלוג להלן טעימה מתוך "פתח דבר":

[…] מה הם המיתוסים שלנו? מה ניתן ללמוד מהם על עצמנו? כיצד יוצר המיתוס את הזהות הקולקטיבית של חברה, ובעיקר – מי יוצר את המיתוס? כיצד הוא עושה זאת ומה הוא מרוויח מכך? בשאלות אלה עוסק ספר זה, שהוא למעשה מלאכת דה-קונסטרוקציה של המיתוסים השונים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים, ובכך הוא חושף את העקרונות הפנימיים ובעיקר את המנגנונים המניפולטיביים של תומכי המיתוסים. […] מאז הקמתה רקמה החברה בישראל מיתוסים שענו לצרכי השעה. […] בחברה בת זמננו עלה משקלם היחסי של העיתונאים בקרב יצרני התרבות, ובספר זה נבדק גם חלקה של התקשורת כיוצרת מיתוסים. חשיבותם של מאמרים פרשניים, מכתבים למערכת, כתבות וידיעות למיניהן, שכוונו לשוות למלחמת יום הכיפורים מצג רצוי, אינה נופלת מהאמצעים המסורתיים ליצירת תרבות פוליטית, המופעלים בעיקר על ידי אלה היושבים בעמדות פוליטיות מרכזיות. […] המקורות שהיוו בסיס לכתיבת ספר זה ולביצוע המחקר הם עיתונים וכתבי עת מקומיים העוסקים בהיבטים פוליטיים-חברתיים של מלחמת יום הכיפורים, כולל שלושה עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה ועיתונות מקוונת. לצידם נסקר גם מגוון ביטאונים המופצים בעיקר על בסיס דמוגרפי או נושאי, כגון עלוני בתי ספר, ביטאוני צה"ל וחוברות הנצחה לנופלים במלחמה. חומר נוסף וחשוב לא-פחות שהיה בסיס לממצאי המחקר הם נאומים של אישי ציבור בכנסים ציבוריים ומפלגתיים ופרוטוקולים של ישיבות הכנסת והממשלה שהתפרסמו ברשומות או שדווח עליהם בעיתונים היומיים. ספר זה נעזר גם בסקרי דעת קהל, שפורסמו בספרות מחקרית מאותה תקופה, בעיתונות היומית או בדיווחים של מכוני מחקר בישראל. […] בכך מתחקה ספר זה אחר הדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של המלחמה והלקחים שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות שנוצרו בעקבותיה בישראל בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני מאז 1973.

קישורים:

מרכז הספר והספריות בישראל

הספרייה הלאומית

הקטלוג המאוחד של הספריות בישראל

להשיג ב- AMAZON BOOKS

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 73 שכבר עוקבים אחריו