עלייתו ונפילתו של עם-הספר

שריפת הספרים הגדולה בברלין, ביזמת השלטון הנאצי, זעזעה את עם-הספר לפני תשעים שנים. מאז ידענו עליות ומורדות ולאחרונה הגענו לשפל מסוים, במיוחד בקריאת ספרים. מומחים אומרים שהישראלים שהפסיקו לקרוא ספרים מנייר לא עברו לקרוא אותם בדיגיטל, אלא עברו לנטפליקס.

"הספרייה הריקה" יצירה של הפסל פרופ' מיכה אולמן, הוצבה בכיכר בבל, ברלין ב-1995. זאת אנדרטה לזכר שריפת הספרים הגדולה בברלין, 10.5.1933.

האם אנחנו דינוזאורים, שרידים אחרונים לדור קוראי הספרים? זו שאלה שצריך לשאול על רקע שני אירועים שונים באופיים המתייחסים לספר כאובייקט תרבותי: השריפה הגדולה בברלין (1933), עליה ידובר בהמשך, ופסטיבל הסופרים הבינלאומי ה-11 המתקיים בימים אלו בירושלים.

יש המשתמשים בביטוי "עם-הספר" לא במשמעותו המקורית, המתייחסת אל ספר הספרים, אלא במשמעות של אהבת ספרים (ואהבת הדעת הנובעת ממנה) בכלל. מומחים מראים שישראלים רבים מאזינים היום לפודקאסטים, וזה נחמד ומַחכים. אבל בקריאת ספר המילים מחכות לך גם ברגעים שאתה לא קורא אותן. ספרים מחנכים אותנו לכבד את החשיבה ולעיין בסבלנות. המסר עובר מילה אחר מילה, משפט אחר משפט. הסבלנות הזו מחלחלת גם לתחומים אחרים.

השרפה הגדולה, ברלין 1933 [i]

במרכז ברלין, בכיכר האופרה (כיום "כיכר בבל"), שוכנת לה אנדרטה שקועה באדמה. זוהי יצירה של הפסל וחתן פרס ישראל, פרופ' מיכה אולמן, "הספרייה הריקה" שמה. היצירה הועמדה שם ב- 1995, במקום בו התרחשה שריפת הספרים הגדולה בדיוק לפני תשעים שנים, ב- 10 מאי 1933.

מי שמסתובב בכיכר יכול לראות מבנה זכוכית שקוף. ומי שעוצר ומתבונן פנימה מבחין בספרייה ריקה. מדפים ללא ספרים. בשעות הערב האנדרטה מוארת, ובשעות היום ישנו משחק של זווית קרני השמש. אז ניתן לראות את השתקפות הפנים בזכוכית. מה שנותן תחושה שאולי אנו נמצאים עמוק בתוך תהום.

אבנר שפירא, כתב עיתון "הארץ" ומומחה להיסטוריה של יהדות גרמניה אמר ("גם כן תרבות", 8 מאי), "זוהי האנדרטה הכי מרשימה שראיתי בחיי. דווקא העובדה שהאנדרטה לא מונומנטלית, וצריך לחפש אותה ולדעת שהיא שם, מעניק לה ממד ייחודי וקסום. בולטות האנדרטה מאוד מינורית ויחד עם זאת מאוד אפקטיבית מבחינה רגשית."

השריפה הגדולה בברלין היא בעצם חלק מתהליך כולל של פגיעה ביהודים ובחיי הרוח שלהם. צריך לציין שכחודש ימים לפני כן מתקבל חוק המדיר יהודים מהשירות הציבורי בגרמניה, כולל מורים בבתי ספר ומרצים במוסדות להשכלה גבוהה.

הכל התחיל שלושה חודשים אחרי מינויו של היטלר לקנצלר. נעשים צעדים ראשונים שבאמצעותם הנאצים מנסים להשתלט לא רק על החיים הפוליטיים, אלא גם על חיי התרבות ועל החברה האזרחית. איגוד הסטודנטים של גרמניה מתחיל להפיץ רשימה של "ספרים אסורים" – ספרים "שנוגדים את הרוח הגרמנית" שהנאצים מנסים לקדם. אט-אט הם מתחילים לאסוף ספרים מספריות ציבוריות ופרטיות. הספרים נשלחים לברלין.

"בא לקיצו עידן האינטלקטואליות היהודית" – הצהיר שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס בנאומו בשידור חי לכבוד האירוע בברלין, ובכך נתן רוח גבית למה שיבוא בהמשך: השמדת ספרים בערים אחרות בגרמניה.

באירוע עצמו נכחו מספר מצומצם של מורים, מרצים וסופרים שהתחננו שישאירו להם עותק אחד לפחות של ספרי העיון לצורך מחקר עתידי. ביניהם, ספרים מאת הפסיכולוג היהודי זיגמונד פרויד, הפיסיקאי היהודי אלברט איינשטיין, הסופר היהודי שטפן צוויג, והפילוסוף והסוציאליסט היהודי קרל מרכס.

באותו לילה נשרפו 20,000 ספרים, חלקם הגדול פרי עטם של סופרים יהודיים. בהדרגה צורפו גם ספרים של קומוניסטים, ליברלים, סוציאל-ליברלים, וכל ספר שנכנס לקטגוריה של "חתרנות תחת השלטון החדש" ואיים על האתוס הלאומי החדש. מי שהזדמן לכיכר בליל השריפה סיפר שהייתה שם אווירה של הלוויה. אלו שספריהם הועלו באש ציינו, "אתם שורפים את הספרים, אבל הרעיונות שבהם ימשיכו להתקיים גם הלאה". אחד מהם, הסופר אריך קסטנר (1974-1899)  שספרו "אמיל והבלשים" הוא ספר הילדים הבלשי הראשון שנכתב, בחר להישאר בגרמניה למרות שספריו הועלו באש. כבר בחודשים הראשנים לאחר השריפה הגדולה רבים מהסופרים עזבו את גרמניה. חלק מאלו שנשארו תמכו באידיאולוגיה הנאצית מתוך איזושהי התקרנפות. אבל הרוב הבינו שצריך להפסיק לפרסם, או לפחות לפרסם בשם בדוי. מן הסתם היו אלה ספרים שלא נגדו את האידיאולוגיה הנאצית.

עלייתו ונפילתו של עם-הספר

על רקע השריפה הגדולה בברלין ולהבדיל, פסטיבל הספרים הבינלאומי 2023, נכון לזרוק לאוויר הערה אופטימית, "אולי הספרים יחזרו בסערה לחיינו, בפורמט כזה או אחר ונחזור להיות עם-הספר." דווקא הסופר חיים באר ב"לפני המקום" (2007) מביע דאגה לגורל הספר באשר הוא. לאירוע שהתרחש בכיכר של ברלין ב- 1933 באר מייחס סמליות וקובע, "שם לא שרפו בריוניו של גבלס רק ספרים, אלא בישרו גם את האפשרות שהברבריות תשתלט מחדש על האנושות ותסיג אותה אל תחילתה הפרימיטיבית והחשוכה."

---

[i] מתוך אתר "יד ושם": ב-10 במאי 1933 ארגנו הנאצים טקס פומבי של שרפת "ספרות יהודית מזיקה" בכיכר האופרה בברלין (היום "כיכר בבל"). כ-20,000 ספרים מאת מחברים יהודים, וכן מחברים לא-יהודים שנחשדו בכתיבה "ברוח יהודית", הושלכו אל תוך הלהבות.

לזכור ולהזכיר את המורשת הלאומית

יום הזיכרון חייב בכל שנה לעמוד בסימן החוסן הלאומי, הפטריוטיות והנכונות להקרבה למען הקולקטיב. טקסי הזיכרון לחללי מערכות ישראל חייבים למקד את תשומת לב הציבור בחוסן הלאומי, ולהתנהל בשפה של לכידות ולא פילוג.

(פורסם לראשונה באתר NEWS1 מחלקה ראשונה, 23.4.2023)

טקס יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל

בהתקרב יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"ג, על השיח הציבורי-תקשורתי השתלט ויכוח פוליטי ואינו מרפה. אנחנו, אזרחי ישראל, אחראים לכך. עלינו לכבד את 24,213 חללי מערכות ישראל, להקשיב, ולהזכיר מבוקר עד ערב את המורשת שעליה מושתתת המדינה. אל לנו להיתפס לשיח של איומים והפחדות העוסק בנושא אחד: למנוע מנציגי הציבור בכנסת את הגישה לבתי הקברות הצבאיים.  

מחקרם של אפרים יער ואפרת פלג "פטריוטיות וחוסן לאומי בישראל" (2006) מציג נתונים סטטיסטים. לפיהם, נכונות הפרטים בציבור הישראלי להקריב את חייהם למען הקולקטיב גבוהה ביותר: 92% נוטים להסכים להילחם למען המדינה. אלא שככל שהגיל יורד, יורד גם אחוז הנוטים להסכים להילחם למען המדינה:

"כאשר בוחנים את הנכונות המוחלטת להקרבה, בקבוצת הגיל המבוגרת ביותר (60+), 80% מסכימים בהחלט להילחם, שעה שבקרב קבוצת הגיל הצעירה ביותר (29-18), השיעור המקביל עומד על 55% ".[i]

יום הזיכרון חייב בכל שנה לעמוד בסימן החוסן הלאומי, הפטריוטיות והנכונות להקרבה למען הקולקטיב. טקסי הזיכרון לחללי מערכות ישראל חייבים למקד את תשומת לב הציבור בחוסן הלאומי, בשפה של לכידות ולא פילוג. בימים שלפני יום הזיכרון על השיח להתמקד במה שחשוב באמת למדינה, והמוטו "במותם ציוו" חייב להוביל אותנו.

אני רוצה להתייחס ל"שלישיית בית הכרם", מאת אביחי אורן, לוחם במלחמת יום הכיפורים (1973). במוקד הרומן מוצגת מצוקתם של הנותרים בחיים מאותה מלחמה מרובת חללים. צעירי אותו דור התגייסו כשהם חדורי אחריותם אישית לביטחונם של כלל אזרחי המדינה. הם נצרו בליבם רגשות פטריוטים שעליהם חונכו. אלא שנסיבות המלחמה הזאת – מתקפת הפתע בגבול הצפון ובגבול הדרום של ישראל, והחללים הרבים בשלושת ימי הקרבות הראשונים – הולידו בקרבם דילמות, ותסכולים. לא ארך זמן עד שהתגלעו מתחים והתפתח משבר אמון בינם לבין הדור הוותיק, דור מקימי המדינה. שכן, בעיצומם של קרבות אותה מלחמה נבטה בלב הלוחמים הטריים אכזבה. מפקדיהם ומדינאי הבכירים של ישראל התרשלו בתפקידם. ומי שספג את המהלומה הכואבת ביותר היו לוחמים בקו האש, שהייתה זאת התנסותם הראשונה בשדה הקרב.

מלחמת יום הכיפורים הייתה קו פרשת המים של אתוס ההקרבה. החוסן הלאומי נפגע. רבים מבני הדור הצעיר יצאו בהתרסה רבתית נגד דור הוריהם ומחנכיהם. על שסירסו את משמעות החוזה בין לוחמי צה"ל ושולחיהם, ועל שפגעו בעיקרי "העקדה" התנ"כית – קידוש ההקרבה לטובת הכלל. הדור ששלח אותם למלחמה כפה עליהם מוות מיותר. שולחיהם היו מדושני עונג ושכורי כוח מתוצאות מלחמת "ששת הימים", ,1967 והניצחון המובהק שהושג תוך ששה ימים.

"שלישיית בית הכרם" שופע אמירות ולקחים שמשמעותם אחת: מאבק. מאבק נגד אלו שפגעו באידיאלים, והוליכו שולל את הלוחמים, בני הדור הצעיר.

משבר הערכים, והשבר הבין-דורי, נמשכים עד היום. ומה נעשה לטובת איחוי השבר? מה ממלא את השיח הציבורי? במקום לרומם את ערכי המורשת ולמלא את השיח הציבורי בשיקום ערכים מאחדים, המגבירים את החוסן הלאומי, נתפסנו לבולמוס של האשמות הדדיות בוטות, וויכוח פוליטי.

חמישים שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ההתרסה, וריקון עיקרי ה"עקדה" מתוכנם, עדיין כאן. עיקרי ה"עקדה" כמעשה של הזדהות הפרט עם הכלל, התחלפו בזילות, ירידה בחוסן הלאומי וערך הפטריוטיות.  

החמצנו הזדמנות לתיקון המצב. הדיון במלחמות ישראל בבתי הספר יכול היה לשלב שיחות מעמיקות המגבירות את החוסן הלאומי. נתונים יבשים על קרבות וחללים, על מחדל וניצחון אינם תחליף לשיח ענייני על המורשת שלנו. תלמידים הניגשים לבגרות ונבחנים על ההיסטוריה של מלחמת ישראל אומרים לעצמם "ברוך שפטרנו". הם רוטנים ואינם מבינים מדוע נכפה עליהם לבלוע חומר נטול תוכן אמיתי, על אידיאלים ממלכתיים, ואחריות הדדית. אני שומעת אותם מתלוננים ומשמיעים מילים המשקפות מיאוס, "איזה באסה, אין ברירה, צריך לשנן עובדות: מי ניצח, באיזה קרב, מה היה בחווה הסינית. במלחמת יום הכיפורים".

בימים שלפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל החמצנו הזדמנות לתיקון המצב. אפשרנו לוויכוח הציבורי ולהתנצחויות חסרות טעם ותועלת למשול בכיפה, שלא לומר לתרום להרס מה שנותר מקדושת המורשת. פגענו בערכים מאחדים ובחוסן הלאומי. הצבת המורשת בראש האג'נדה הלאומית עולה עשרות מונים על התמכרות לוויכוח סרק פוליטי.

---

[i] בן דור ועמיתיו (2005) הגדירו ארבעה ממדים של חוסן חברתי: פטריוטיות,  אופטימיות, אינטגרציה חברתית ואמון. פטריוטיות מוגדרת כאהבת הארץ, כמחויבות וערבות מלאה לביטחונה ולהגנתה, כמו גם הנכונות להקריב למענה. פטריוטיות היא גורם פסיכולוגי חשוב המהווה מרכיב חיוני בחוסן החברתי המסייע לחברה להתגבר על איומים כמו מלחמה וטרור מתמשך.

הצעת חוק האוסרת שימוש בסמלי השואה – שנויה במחלוקת

הצלחה

הצעת חוק שמבקשת להגביל את חופש הביטוי על-ידי איסור פלילי של השימוש בסמלי השואה הנאצית בשיח הציבורי, עושה עוול לעם שסוע מבחינה אידיאולוגית, שהזיכרון הקולקטיבי שלו רווי טראומות היסטוריות. באגודה לזכויות האזרח מותחים ביקורת על הצעת החוק, והצדק עימם. עם זאת, הטיעון של האגודה אינו משכנע דיו.

הפגנת סטודנטים נגד תכנית ההתנתקות. קרדיט: ויקיפדיה

הטיעון של האגודה לזכויות האזרח בישראל :

 דווקא בשל חשיבות ומרכזיות השואה, הניסיון להכתיב מתי ובאיזה הקשר מותר להתייחס אליה הוא חמור במיוחד". לפי הטיעון, להצעת החוק יש השלכות חמורות משום שהיא מבקשת "לשלוט בכח ובאמצעות איסורים פליליים ואיומים במאסר, על הדיון הציבורי, תוכנו ונימותיו… חופש הביטוי… כולל גם את הזכות לעשות שימוש רטורי בדימויים קשים ופרובוקטיביים.

השואה הנאצית והזיכרון הקולקטיבי

מה שנעלם מהדיון בעד או נגד הצעת החוק הוא, שכל אירוע הנחקק כטראומתי בזיכרון הציבורי הנו באורח פרדוכסלי פונקציונאלי לגמרי, בקונטקסט של שסעים אידיאולוגיים. שכן, אירוע טראומתי משרת נאמנה ומחזק אידיאולוגיות…

View original post 524 מילים נוספות

לקחי השואה – שתי זוויות ראייה

הצלחה

רשימה זו בוחנת את האופן בו אנו זוכרים את השואה – טראומה היסטורית בהא הידיעה, של העם היהודי.

מלבד הזיכרון ה"סטטי" של השואה שמקבל ביטוי ב"יום השואה הבינלאומי" ובטקסי זיכרון בארץ ובחו"ל, ישנם לקחים נוספים לטראומה זו: לקחים הומאניים ואוניברסאליים. אלו הן שתי זוויות ראייה המשלימות זו את זו.

**********

צעדת התקומה, קבוצת שרידים. מקור: הבלוג של צבי גיל.

ההיסטוריה של העם היהודי בתפוצות ובישראל רצופה טראומות. הסיפורים, המחקרים, הסרטים וכל צורות התיעוד מסייעים להתמודד עם הזיכרון הציבורי של הטראומה ולהיחשף לפרטים. אנו מתייחדים עם זכרם של ששה וחצי מיליון היהודים שנספו בשואה ומדברים על "שואה ותקומה", העובדה שמדינת ישראל קמה למרות התכנית של גרמניה הנאצית להכחיד את זכר העם היהודי. אבל מלבד הזיכרון הסטטי של השואה שמקבל ביטוי ביום השואה הבינלאומי בטקסים בארץ ובחו"ל, ישנם לקחים נוספים לטראומה זו. לקחים הומאניים ואוניברסאליים. אלו הן שתי זוויות ראייה על לקחי השואה, המשלימות זו את זו.

לזכור ולא לשכוח…

View original post 693 מילים נוספות

עגילים במרתף – רחל ברנהיים-פרידמן

הצלחה

גילה נושק ל- 90 שנה ועושים עליה סרט. היא שרדה את השואה. רחל ברנהיים-פרידמן, ניצולת שואה, פרסמה בהוצאת משרד הביטחון את ספרה השישי. כל כולו מוקדש לסיפורה האישי בתקופת השואה. בין ספריה הקודמים: הנהר שנעלם, האור בקצה המנהרה, תרז ועוד סיפורים, על אדמות נחל פולג. אינני מכירה את רחל אישית. מעולם לא הצטלבו דרכינו. הקשר בינינו נוצר לאחרונה באורח מקרי, באמצעות שיחת טלפון. שיחה שהעלתה בי תהיות היחס לניצולי שואה.

כריכת הספר עגילים במרתף. לצמוח מעולמות נחרבים. מקור: אתר סימניה

באחד מימי הקיץ האחרון קיבלתי טלפון מ"סופרת שרוצה לשוחח עם ד"ר תרצה הכטר".  היא הציגה עצמה בשמה, רחל בירנהיים-פרידמן, והסבירה בקצרה את מטרת השיחה: לספר לי שכתבה ספרים על קורותיה בתקופת השואה. בהמשך ציפתה לי הפתעה. רחל סיפרה לי שספריה נמכרים במשורה. הן בחנויות הספרים והן באתרי אינטרנט. חשבתי שאינני שומעת טוב. רחל לא נתנה לי שהות לתהיות ומיד המשיכה להסביר מדוע פנתה אליי. יש לה תקווה שאסכים…

View original post 374 מילים נוספות

אומנות הקולנוע וריכוך כאב היסטורי

"פרחה" הופק ע"י דרין סלאם בירדן, והשתתף בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי. הקרנתו שם, קבל עם ועדה, עוררה רגשי גאווה עזים בקרב ערביי ירדן ופזורות הפלסטינים בעולם. המוטו של סלאם: אינני פוליטיקאי, אני עוסק באומנות.

באדיבות: MuslimMatters.org

"להתראות, להתראות!" פרחה, הדמות הראשית בסרט הביכורים בהפקה ירדנית, 'פַﬧְחָה' (Farha), נראית צורחת על החיילים הבריטים היוצאים מפלסטין. פרחה לא ידעה שום מילה אחרת להביע את כעסה כדי לבעוט את החיילים ממולדתה. 'פרחה', מציג את סיפורה האישי של ילדה פלסטינית שהייתה עדה לרצח בני משפחה בכפר שלה במהלך קרבות מלחמת השחרור 1948. הנרטיב הפלסטיני ממקם את סיפורה האישי של פרחה בתוך שרשרת אירועים היסטוריים הקרויה "נכבה", האסון שפקד מאות אלפי פלסטינים עם פרוץ מלחמת השחרור. חלקם גורשו אחרים ברחו או 'נרצחו בדם קר' בידי חיילי צה"ל" [העיתון הדיגיטלי הירדני INTERCEPT].

"פרחה" הופק ע"י דרין סלאם בירדן, והשתתף בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי. הקרנתו שם, קבל עם ועדה, עוררה רגשי גאווה עזים בקרב ערביי ירדן ופזורות הפלסטינים בעולם. נטפליקס חתמה על שידור "פרחה" ובכך היא מנגישה את הסרט לכ- 223 מיליון מינויים ברחבי העולם, פרט לסין, צפון קוריאה, רוסיה וסוריה.  

פרחה הייתה ילדה בת 14 שכל העתיד לפניה. היא חלמה להיות מורה ולבנות בכפר בית ספר לבנות. היא רצתה ללמוד מתמטיקה, מדעים, היסטוריה ואנגלית. היא רצתה לעבור לעיר שבה גרה חברתה הטובה, על-אף הנורמות השולטות במשפחתה וסביבתה המכתיבות פערי מגדר ברורים וממקמות את הנשים במטבח. לפתע הכל מתנפץ, והחלומות היו כלא היו. בחוץ מתחוללת מלחמה וחיילי צה"ל בדרך אל הכפר. חששו של האב פן יאונה לבתו רע, גורם לו לנעול את בתו במזווה שבביתם. חשוך שם. פרחה מציצה דרך החרך שבקיר בזמן שהיא ממתינה לאביה, האמור לשוב ולשחררה מהמזווה. מבעד לחרך פרחה רואה קבוצה של חיילי צה"ל תוקפת באלימות והורגת בני משפחה, כולל שני ילדים קטנים ותינוקת.

טענות נגד ובעד "פרחה" כסרט קולנועי

בישראל לא אהבו את העובדה שנטפליקס חתומה על שידור "פרחה". הביקורת הוטחה בעיקר בשל הסצנה הנצפית על ידי פרחה מתוך המזווה. הביקורת נגד הסרט טוענת שמטרתו העיקרית היא להתסיס את העולם נגד ישראל ולהכפיש את חיילי צה"ל, זאת תוך שימוש במילים "אנטישמיות" ו"עלילת דם".

מנגד, תומכי שידור הסרט – בעיקר פלסטינים – מוצאים בביקורת זו טעם לפגם. טענתם העיקרית מציינת שההתנגדות לשידור מהווה עדות נוספת לשלל עדויות קודמות, שלפיהן הניסיון של ישראל למנוע מנטפליקס לשדר את "פרחה" שקול כשלילת זכויות הפרט הבסיסיות. מבחינתם, חשיבותו העיקרית של הסרט לסייע בעיבוד וזיכוך הזיכרון הכאב של אירועי המלחמה. שרשרת אירועים הנתפסת בעיני הפלסטינים כעובדה היסטורית של עקירה, רצח ונישול – "נכבה".  

סלאם מצטרף לנימוק העיקרי של התומכים באמרו, "אנו מחויבים לסרטים מסוג זה"; "חייבים לומר את האמת", ומוסיף "אינני פוחד לחשוף את מחשבותיי." את עמדותיו ביחס לחשיבות סרטו, "פרחה", סלאם חשף בראיון למארגני פסטיבל הסרטים הבינלאומי כך,

מדובר בסיפור אמיתי שהגיע לידיעתי לפני שנים, ומאז אינו נותן לי מנוח. הסיפור מזכיר לי פחדים קמאיים, ומטריד את מנוחתי מאז שהתחלתי לדמיין כיצד הילדה הרגישה בעת שהייתה כלואה במחסן חשוך וצפתה ברצח המשפחה… אנו מחויבים לסרטים מסוג זה כתזכורת ומזכרת לדורות הבאים. אסור לשכוח אירועים מן בעבר. קרבות 1948 הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה. ההחלטה להפיק סרט הכולל את סיפורה של פרחה לא נבעה ממקום של פוליטיקה. אינני פוליטיקאי, אני עוסק באומנות. ככל שהמקרה הפרטי של פרחה הוא מקרה פרטי, הוא מייצג אירוע הנתפס על ידי ציבור הפלסטיני כטראומה קולקטיבית. דווקא משום כך 'פרחה' מסייע לזיכוך הזיכרון הקולקטיבי של העבר הטראומתי [הדגשה שלי ת.ה.].

בסופו של יום, בדבריו של סלאם מצוי מסר אוניברסלי – יש לשאוף לזיכוך טראומה היסטורית. מרבית תחומי האומנות, ובעיקר הקולנוע, ממלאים תפקיד חשוב בזיכוך זיכרון של טראומה. זיכרון אינו פשע, וגם לא סיפור דמיוני שמותר לאחרים להכחישו מכל וכל. ואין זה משנה באיזו מידה נוח, או לא נוח לאחרים לשמוע את הסיפור. בגדול, קולנוע אינו אמצעי לליבוי שנאה. אדרבא, זהו אמצעי פסיכולוגי שנודעת לו השפעה חיובית. ובאשר לסיפורו של הקורבן – יש לזכור שהוא לא פחות חשוב מסיפורו של המנצח.

מקורות:

"פרחה" מעלה את הזיכרונות המחרידים מהנכבה (סוכנות הידיעות טסנים)

NETFLIX’S “FARHA” AND THE PALESTINIAN RIGHT TO PROCESS PAIN THROUGH ART

רק המוזות לא שותקות

בניגוד למה שרובנו מניחים, "GOOD" אינו מתייחס לאדם טוב שהופך לאדם רע ● מדובר כאן באדם "טוב" הנסחף בהדרגה אחר סיסמאות ולבסוף משתנה לרעה במובן ספציפי

תיאטרון הרולד פינטר, לונדון, העלה מחדש באוקטובר האחרון את מחזהו של ס.פ. טיילור, GOOD"". המחזה הוצג לראשונה בחסות החברה השייקספירית המלכותית (1981) ובהמשך, הופק והוצג על-ידי תיאטראות ברחבי העולם.

המחזה מתרחש בתקופת טרום מלחמת העולם ה-2. ומתמודד עם שאלות גדולות, ביניהן השאלה מהם מאפיין אדם "טוב"; מהם גבולות האחריות? מעל לכל עולה בו שאלה זו: איך מגיב אדם "טוב" כאשר הוא נקלע למצבים מאתגרים, האם יעמוד במבחן גם כאשר מסביבו הכל מתפורר?

GOOD by C.P. Taylor. Credit: Johan Persson

ג'ון האלדר הוא פרופסור גרמני וחובב מוסיקה. הוא מתמחה בכתביו של הסופר, הפילוסוף, וההומניסט יוהאן גיתה. האלדר נחשב לאדם ישר והגון, איש משפחה מסור ובן טוב לאימו הדמנטית. ידידו הקרוב, מוריס, הוא רופא יהודי. ב- 1933 מתעורר בליבו של מוריס חשש מפני הבאות, ובעיקר מפני מה שיקרה עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון ובראשה אדולף היטלר. מוריס משתף את האלדר בחששותיו והלה מרגיע את מוריס חברו, ואומר לו בביטחון רב, "אל דאגה מוריס, כלום לא יקרה, דבר לא ישתנה".

האם ניתן היה לנבא שהאלדר, האדם ה"טוב", ייטה תוך זמן קצר להתחבר לנאציזם, יצטרף לשורות האס-אס ויהיה אחד הפעילים בארגון?   

הגארדיאן הלונדוני פרסם לאחרונה ביקורת אוהדת על "GOOD" וסיכם במילים שאינן משתמעות לשתי פנים:

בניגוד למה שרובנו מניחים, "GOOD" אינו מתייחס לאדם טוב שהופך לאדם רע. מדובר כאן באדם "טוב", אדם הנסחף בהדרגה אחר סיסמאות ולבסוף משתנה לרעה במובן ספציפי. האלדר ה"טוב" מראה נטיות ברורות לדאוג לעצמו ולטובתו האישית, גם על חשבון אלו שהיו מקורבים אליו ביותר. תוך כדי השיח הער בין הדמויות המשתתפות במחזה נאמרים דברים רבים. חלקם חושף את המתחולל בתוככי נפשו של האלדר. מחשבותיו הכמוסות של האדם ה"טוב" אינן משתמעות לשתי פנים, והקהל אמור להיות מוטרד מכך. מכיוון שהמסר שלהן הוא אני חייב לדאוג לעצמי גם כאשר את המחיר משלמים אחרים כולל ידידיי ומקורביי. מחשבות שכאלו מתדלקות את מהלכיו של האלדר והוא נעשה בהדרגה פעיל ב"רוע לשמו" עד אבדן צלם אנוש.

במובן מסוים ניתן לומר שהאלדר מעוות את המסר העולה מדברי החכמה של הלל הזקן, "אם אין אני לי מי לי". הדאגה העצמית האנוכית בנסיבות הזמן והמקום, גרמניה של 1933, היא היפוכו של המסר הטמון בדברי הלל הזקן.

האלדר, האדם הטוב, מתגלה כאיש מעשי שכל מעייניו נתונים לשלומו שלו בעודו בחיים. אחריותו מצטמצמת ודאגתו נתונה אך ורק לגופו שכן, הוא בטוח שאיש מלבדו לא יטרח להושיע לו בעת צרה.

האלמנט המרתק והמזעזע ביותר ב"GOOD", העוסק בסוגיית האחריות אישית וגבולותיה, הוא שהאלדר נעשה שותף פעיל בהוויה שקודם לכן הוא בז לה וכינה אותה במילים, "הזבל האנטי-יהודי". הוא נוטל חלק בכל, החל ממסיבות חשק וכלה בפעילויות לא מוסריות ולא אנושיות. וכאמור, כל זה קורה בעוד שבפועל האלדר מפגין מיאוס כלפי האידיאולוגיה האנטישמית.

"GOOD" מצליח להציב תמרור אזהרה ולעורר התבוננות מחודשת בשני מושגים מנוגדים: "אומץ" מחד, ו"רכרוכיות" מנגד. האזהרה מופנית כלפי כל מי שבוחר לא לראות, לא לשמוע ולא להגיב על עוולות ומאפשר לדברים לקרות. הסירוב העיקש להכיר בסכנות שפופוליזם עלול לחולל התרחש בגרמניה של 1933 ומתרחש לנגד עיני העולם גם לאחרונה. יספיק לציין כדוגמה לכך את ההתפתחויות האמורות להדאיג אותנו בהקשר של איראן ורוסיה.

כדרמה, "GOOD" הוא משב רוח בריטי משובח ומהנה. עיקרו הוא הסתכלות פסיכולוגית על האדם שחי בשנים שלפני עליית הנאציזם בגרמניה. העניין המתעורר במהלך הצפייה במחזה ותכניו מתמקד בגבולות האחריות של כל בן אנוש, במיוחד לנוכח התרחשויות מאתגרות האמורות להדאיג אותו. לב לבו של המחזה הוא האופן שבו אדם "טוב" מגיב למצבים מאתגרים, כאשר מסביבו הכל מתפורר?

"לא מחדל!"

קפליוק מדמה את מלחמת 1973 לנבואה המגשימה את עצמה ●  הסברה שמדיניות הסיפוח שישראל נקטה אחרי 1967 תוליד עוד סכסוך, לא הייתה רחוקה מהמציאות

העת הזאת מחייבת התייחסות מחודשת לתזה המרכזית של אמנון קפליוק ב"לא מחדל!" (1975). זאת לאור תרגום הספר לאנגלית (2022) וגם כלקח שעל השמאל להפנים.

Credit: Amazon

מלחמת ישראל-ערב 1973 נקראת מלחמת יום הכיפורים, מלחמת אוקטובר, מלחמת ישראל-ערב הרביעית או מלחמת הרמדאן. תלוי את מי שואלים. באוקטובר 1973 ישראל נלחמה נגד קואליציה של מדינות ערביות בהובלת מצרים וסוריה. מבלי לדון בהיבטים צבאיים של  המלחמה, שנדונו עד כה בהרחבה במספר עבודות. אמנון קפליוק מבקש להציע נקודת מבט אחרת של המלחמה והסכסוך הישראלי-ערבי בספרו – "לא מחדל!: המקרה של מלחמת ישראל-ערב ב-1973" (פורסם בעברית ב-1975 ותורגם לראשונה לאנגלית ב- 2022). קפליוק מגדיר את הסכסוך כ"פוליטי באופיו".

קפליוק מדמה את מלחמת 1973 לנבואה המגשימה את עצמה. לאחר התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים ב-1967, שהובילה לכיבוש ישראלי של רמת הגולן, הגדה המערבית – כולל מזרח ירושלים, חצי האי סיני ורצועת עזה – מנהיגי ישראל לא ראו כל צורך בניהול משא ומתן עם מדינות ערב, בטענה שהערבים אינם מוכנים לפתרון דיפלומטי. מנהיגי ישראל העדיפו לנקוט עמדה השוללת צעדים דיפלומטיים. הם שללו את האפשרות שבעקבות עמדתם זאת ישראל מגדילה בעליל את הסבירות שמדינות ערב, שהובסו ב-1967, יחליטו על פתרון צבאי להחזרת השטחים שנכבשו על ידי ישראל.

הטענה המרכזית של קפליוק היא שאחרי 1957 ישראל החמיצה הזדמנות מצוינת לשלום ישראלי-ערבב לטענתו, גם בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), יכלה ישראל לנצל את הרגע "להשיק עידן חדש ביחסיה עם העולם הערבי, ולהתקדם לקראת הסדרי שלום עם המדינות השכנות". בפועל מה שקרה הוא שקולות מעטים בישראל דגלו במתינות יחסית ואלו זכו להתעלמות. כך היה עם סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל. לפי קפליוק טל טען כי יש צורך להחזיר את רוב השטחים הכבושים לערבים כדי להימנע ממלחמה חדשה. אין זה מקרי שטל היה גם אחד הקצינים הבכירים הבודדים שהאמינו כי ישנה סבירות גבוהה למתקפה קרובה במהלך השבועות האחרונים של ספטמבר 1973. ממש באותה תקופה החל מצטבר מידע מודיעיני המצביע על התעוררות צבאית בגבול של ישראל עם מצרים וסוריה, אך לא נעשתה שום פעולה נחרצת בעניין זה. במקום זאת, ההנחה הכללית הייתה שלמצרים אין את העוצמה הצבאית הדרושה כדי לאתגר את ישראל, וסוריה של חאפז אל-אסד לא תנקוט פעולה ללא תיאום מוקדם עם אנוואר סאדאת.

הסברה שמדיניות הסיפוח ​​שישראל נקטה אחרי 1967 תוליד עוד סכסוך, לא הייתה רחוקה מהמציאות. עם זאת, וכפי שציין קפליוק, "מנהיגי ישראל, החל משר הביטחון משה דיין, הגיבו לאפשרות של פעולה צבאית ערבית משותפת בבוז גלוי, בהסתמך על דעות קדומות ומשאלות לב של רבים מהם לגבי סיכויי מלחמה".

קפליוק מוסיף וטוען שהסיבה העיקרית והבסיסית לשאננות של ישראל נובעת מ"אשליה של סטטוס קוו נצחי". אמונה שבמהלך הזמן מדינות ערב השכנות ישלימו עם אבדן השטחים של 1967 ולא יעזו לצאת למלחמה יזומה נגד ישראל. ובמקרה הבלתי-סביר של תקיפת ישראל על ידי צבאות ערב, מנהיגי ישראל היו משוכנעים שאלו יספגו תבוסה מרה. בפועל, הציבור בישראל חווה זעזוע עמוק במלחמת 1973. ולדברי הסוציולוג הפוליטי צ'ארלס ס. ליבמן, מלחמה זו "פרצה לפתע, ותפסה את ישראל וצבאה לא מוכנים לה". מסמכים שנחשפו ב-2010 מכילים דווח על ביקורו של שר הביטחון דאז, משה דיין, אצל ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, זמן קצר לאחר המתקפה הערבית. בין היתר דיין הודה בפני מאיר ש"החיילים הערבים הרבה יותר טובים משהיו בעבר".

מלחמת יום הכיפורים, 1973, נמשכה כ- 23 יום. היא הותירה פי שלושה הרוגים ישראלים ממלחמת ששת הימים, והטילה מעמסה כלכלית כבדה על מדינת ישראל. המצב הטריטוריאלי של ישראל בסיום המלחמה נותר ברובו ללא שינוי, אך ניכרו תחושות עמוקות של אי-נחת בחברה הישראלית.

קפליוק מנתח את המצב מתוך ראיית הנולד

ב-1975 קפליוק הבין שהזעזוע שנגרם לציבור במלחמת 1973 כלל לא יוביל לחשיבה מחודשת, והכיוון הכללי שאליו מועדות פניה של ישראל ימשיך להיות לוט בערפל. ב"לא מחדל!" מובאת דוגמה מייצגת למצב זה. בתגובה למספר ההולך וגדל של בני נוער שפקפקו בצדקת הציונות לאחר המלחמה, משרד החינוך הכין תכנית חינוכית שתחזק את 'תודעת המולדת' בבתי הספר. דוגמה נוספת המציגה את האווירה הכללית בישראל לאחר 1973 הן תנועות המחאה השונות שצמחו בישראל לאחר המלחמה. דרישותיהן העיקריות היו לקיחת אחריות על הכשלים שהובילו להפתעה במתקפה הערבית, דמוקרטיזציה פנימית של המפלגות הפוליטיות, וריענון השורות. אבל קפליוק הבליט כשל מרכזי של תנועות אלו והתייחס אליו בהרחבה. וכאן כדאי לצטט את שורותיו של קפליוק,

"אף אחת מתנועות המחאה לא התמודדה עם הבעיה המרכזית שגרמה לסערה. הבעיה הפוליטית העיקרית בישראל: מדיניות הממשלה בסכסוך הישראלי-ערבי. כמעט אף אחד מדוברי תנועת המחאה לא ציין שמדיניות ישראלית חלופית יכולה הייתה למנוע את המלחמה האחרונה [בשנת 1973] [הדגשה שלי, ת.ה.]".

בדצמבר 1973 ישראלים הלכו להצביע בקלפיות במערכת בחירות שנדחתה בחודשיים בגלל המלחמה. הבחירות החזירו כנסת עם שינויים מוגבלים, ובמקביל, צמיחה מסוימת של הליכוד הימני-הלאומני, בראשות מנחם בגין. לאחר הישגיו המוגבלים בבחירות 1973, בבחירות 1977 הליכוד של בגין זכה בשליש מהקולות ואילץ את המפלגת העבודה לצאת מהממשלה בפעם הראשונה בתולדות המדינה.

בחירתו של בגין כמנהיג מייצגת בעיני קפליוק אישור לחששות שהביע ב"לא מחדל": שישראל לא תצליח לבחון באופן ביקורתי את אחריותה לפרוץ מלחמת 1973, ובמקום זאת תקבל החלטה לחזק פי שניים את העימות בין ישראל לעולם הערבי. זמן קצר לפני שנבחר, שאלו עיתונאים את בגין על כוונותיו ביחס לשטחים הכבושים, והוא השיב: "איננו משתמשים במילה סיפוח; אתה מספח ארץ זרה, לא ארצך". זו הייתה הצהרת כוונות. ואכן בשש שנותיו כראש ממשלה, עמד בגין בראש הקמת 62 התנחלויות בגדה המערבית, לעומת 10 התנחלויות בעשור הקודם.

קפליוק מסיים את "לא מחדל!" בהפניית תשומת הלב לחשיבותה של "רגישות מוסרית" כלפי העם הערבי הפלסטיני. ככלל, ספרו חדור במינונים שווים של רגישות מוסרית, שלדעתו מאוד הכרחית, וניתוח פוליטי של המצב. התזה שלו ב- 1975 היא שרק "גבול שקט הוא גבול בטוח". החזקת השטחים הכבושים לא הועילה לביסוס יחסיה שלום בין ישראל למדינות ערב אחרי 1967, וגם היום היא לא תועיל.

"לא מחדל!" של אמנון קפליוק מדגים באופן משכנע שמלחמת 1973 לא הייתה חייבת להתרחש. פסילה מראש של האפשרות להגיע להסכם שלום עם מצרים, לא הותירה כל ברירה לנשיא מצרים אנוואר סאדאת מלבד פתיחה במלחמה. זאת בתקווה להשיב למצרים את חצי האי סיני שנכבש על ידי ישראל ב-1967. ביטחון היתר והתנשאות ההנהגה הצבאית של ישראל, והאמירה שלה שצבאות ערב לא יעזו לתקוף את ישראל זמן כה קצר לאחר תבוסתם הכואבת ב- 1967, הותירו את ישראל לא מוכנה למלחמה. "לא מחדל!" מבוסס על מיסמוך נרחב הזמין לציבור – דיווחי עיתונות ו-42 עמודים (מתוך 1,500) מתוך דו"ח ועדת החקירה הממלכתית של ישראל על כשלי הצבא (ועדת אגרנט). לפיכך גם קהל קוראיו של הספר בעברית  יכלו לעיין במסמכים שהוא מפנה אליהם, ולהסיק מסקנות דומות לאלו שקפליוק הסיק, וזאת בזמן אמת. השאלה היא מדוע הם לא עשו זאת?"

קפליוק, שהלך לעולמו ב-2009, היה עיתונאי ישראלי-צרפתי בעל ניסיון רב שנצמד תמיד לעקרונותיו כעיתונאי. קפליוק סיקר את מלחמת לבנון ועבד ככתב חוץ בברית המועצות בסוף שנות ה-80. הוא היה אחד ממייסדי ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם ב-1989.

Not by Omission: The case of the 1973 Arab Israeli War. By Amnon Kapeliouk, London: Verso, 2022, 321 pp. Introduction by Noam Chomsky & Irene Gendzier. Translated by Mark Marshall

אזהרה מפני קטסטרופה עולמית

בניגוד לציפיות מוקדמות, ברומן המונומנטלי "לעולם לא"[i] קן פולט פונה לכיוונים חדשים ומפתיעים. הנושא המרכזי של הרומן הוא ההיתכנות הכמעט ודאית שתתרחש  קטסטרופה גרעינית כלל עולמית.

פולט החל להמציא את עצמו מחדש ברומן "עמודי תבל" (1989), יצירה מונומנטלית בת אלף עמודים שבמרכזה בניית קתדרלה באנגליה של ימי הביניים. הרומן היה הימור מסחרי ואמנותי שתרם לפולט כמה יתרונות. נוסף להיותו הכותר הפופולרי ביותר שלו, הוא שימש כנקודת מוצא לחלק גדול מהפרוזה שפולט יצר בהמשך: יצירות ענק המתבססות על מחקר יסודי, ועשירות בדמויות מרכזיות. ברומן האחרון שלו, "לעולם לא", מתאחדים שני כיווני כתיבה עיקריים המאפיינים את הפרוזה שלו: יש ברומן סממני מותחן בולטים שאותם הוא דולה מבדיקה אישית יסודית של הקונפליקטים בעולם המודרני. בנוסף זהו רומן רחב ידיים המתפרש על פני מדינות ועמים ברחבי כדור הארץ על שלל גחמותיהם ומאפייניהם.

הנושא המרכזי של "לעולם לא" הוא ההיתכנות הכמעט וודאית שתתרחש קטסטרופה גרעינית כלל עולמית.

בהקדמה קצרה לרומן, פולט אינו מסתיר את העובדה שההשראה ל"לעולם לא" נבעה ממחקר שעשה על מקורות מלחמת העולם הראשונה. סכסוך הרסני זה, היה לדעתו "מלחמה שאף אחד לא רצה בה". ובכל זאת היא פרצה כתוצאה מסדרת בריתות ואמנות בינלאומיות מורכבת, והחלטות קצרות רואי שהובילו לעיצוב מחדש של העולם, ושינו את אופי המלחמה המודרנית. ב"לעולם לא" פולט מציג תרחיש דומה, אבל מסוכן הרבה יותר בגלל הימצאותו והתפשטותו של נשק גרעיני בעולם. מתקבלת תמונה של עולם שנכשל וסטה לכיוון גורלי ובלתי מתקבל על הדעת. ההתפתחויות ב"לעולם לא" מאוד מפורטות ויוצרות רושם אמין וסביר, ויחד עם זאת אימתני.

הסיפור מתחיל במדבר סהרה, באזור המרוחק אלפי קילומטרים מסביבה שתהפוך בהמשך העלילה למרכזו של עימות גרעיני הצובר תאוצה בקצב מסחרר. בלב הדרמה הזו שזורים סיפורים שכל אחד מהם הוא דרמה בפני עצמה המעשירה את הרומן. מדובר בתרחישים פנים-מדינתיים בסין ובארצות הברית.

בחלק של הרומן המתרחש במדבר סהרה מופיע סוכן CIA צעיר לבנוני אמריקאי, עבדול ג'ון חדד, העוקב אחר משלוח של קוקאין המיועד למימון זרוע מקומית של המדינה האסלאמית. אל עבדול תצטרף אלמנה צעירה ונואשת שגמלה בליבה להמיר את העוני השורר סביבה ובחייה האישיים באפריקה, בחלום של חיים חדשים באירופה. מסעם של האלמנה ותינוקה יחד עם עבדול על פני המדבר, בתנאים לא תנאים ותוך לקיחת סיכונים שהסיכוי לשרוד אותם קלוש ביותר, הוא אחד מנקודות השיא הדרמטיות ברומן.

ההתרחשויות באפריקה מקבלות משמעות בינלאומית כאשר תקרית בגבול צ'אד וסודאן מביאה למותו של חייל אמריקאי מירי של רובה. וכאשר בתחקיר מתברר כי הרובה שהיה המעורב  בתקרית סופק על ידי צפון קוריאה, מצטרפים לדרמה שחקנים מרכזיים מסין ומארצות הברית. כך נוצרת לה במה שעליה מתרחשת שרשרת של פעולות, תגובות והסלמה.

בארצות הברית, הנשיאה פאולין גרין מגיבה להתרחשויות הבינלאומיות בהחמרת הסנקציות הכלכליות הנוכחיות נגד צפון קוריאה. המהלך נקבע על ידה ועל-ידי יועציה הקרובים כתגובה "פרופורציונלית". בהמשך מתברר שתגובה מידתית זו רק מחמירה מצב כלכלי, נואש ממילא. תגובה המחריפה את מערכת היחסים הטעונה של ארצות הברית עם צפון קוריאה ועם בעלת בריתה העיקרית, סין.

מנקודה זו ואילך,  העניינים ידרדר במהירות למרות מאמציהם הנואשים של שוחרי השלום בסין ובארצות הברית. נורות יריות. ספינת חיפושי נפט, הנושאת עליה מדענים אמריקאים, הוטבעה. הסיבה העיקרית להתדרדרות העניינים הם גרעין קשיח של מתנגדים לשלום בשני הצדדים. אלו דוחפים לתגובות אלימות יותר ויותר. וכך מתחיל להתפוגג הסיכוי לפתרון של שלום. תפנית נוספת בזעזוע הבינלאומי נוצרת עקב התקוממות כוחות המורדים בצפון קוריאה נגד המנהיג העליון קאנג או-ג'ונג. המורדים משתלטים על כל הבסיסים הגרעיניים במדינה, מה שמאיץ ומקרב את הסיכוי שתפרוץ מלחמה גרעינית בפועל.

שרשרת ההתפתחויות דומה להפליא למה שהתרחש בימים ובחודשים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. גם אז וגם כעת, התנאים לתרחיש של אסון עולמי נוצרו משילוב של מגוון נסיבות.

"לעולם לא" הוא לא רק סיפור. זאת אזהרה מפני כוחן של תוצאות לא-מכוונות מראש. סיפור מטריד ובד בבד מאיר עיניים. פולט התפרסם כמספר סיפורים מוכשר. אבל ב"לעולם לא", ספרו האחרון, בולטת נימה של מצב חירום כלל עולמי שאינה רחוקה מהמציאות שלנו העת הזו. ובכך "לעולם לא" היא יצירה העולה עשרות מונים על מותחנים אפוקליפטיים טיפוסיים.

ראו גם: וושינגטון פוסט

---

[i] לעולם לא, קן פולט. מודן הוצאה לאור, 2022. 666 עמודים. מאנגלית: ורד רוזן.

התרנגול ותפילת בני האדם/ ש.י. עגנון

ש.י. עגנון ,שהיה צמחוני, כתב סיפור קצר בשם: "התרנגול ותפילת בני האדם". הסיפור התפרסם ב- 1985 לאחר מותו.

תרנגול אחד שלא היה בעל תורה ולא היה מכיר בלשון הקודש ולא היה בקי במנהגיהם, אפילו תפילה בסידור לא ידע, לפי שנתגדל בכפר אצל ערלית אחת, וגם היא לא ידעה מהיכן ידע הוא. היה מנקר באשפה ומתהדר לפני נשיו בכרבולתו האדומה והיה קורא קוקוריקו.

יום אחד הביאה אותו הערלית לעיר. ראה אותו יהודי וקנה אותו מידי הערלית. נתן לא היהודי מקום בביתו מתחת לתנור ולכירים ונתן לו את אכלו בעיתו ונתן בו טובת עין ולא היה התרנגול חסר עם בעל הבית ולא כלום. טפח עליו רוחו והיה מתגאה.

לילה אחד, לפי חשבוננו ערב יום הכיפורים היה, וקודם האשמורה האחרונה ועדיין היה התרנגול ישן, בא בעל הבית אצל התרנגול ולקחו מבין נשיו.

ננער התרנגול והיה תמה, מה זה שהוציאני בעל הבית מרבצי. אם לטובתי הוציאני היה לו להמתין עד שאפרק עצמי מהשינה ואם לטובתו הוציאני, עד כדי כך מעיז הוא פנים כנגדי? ולפי שעדיין לא הגיע זמן קריאה שתק והביט מה זה מבקש לעשות.

הדליק בעל הבית נר ופתח סידור כשהוא אוחז בידיו את התרנגול והתחיל ממלמל מילים בלשון שלא שמע. היה התרנגול יושב בידו של יהודי והיה מביט בסידור ולא הבין שום מילה, הוא שאומרים מביט בסידור כתרנגול בבני אדם. עם שהוא מביט בסידור התחיל בעל הבית מסבבו מעל ראשו. התחיל התרנגול תוהה, וכי אין היהודי הלז יודע שמביא אותי בסיבוביו לידי מיחוש הראש ואי אפשר לומר לטובת עצמו הוא מתכוון שהרי מה ענין לסבב תרנגול ולמלמל. מכל מקום אין זה דרך לנהוג כך בתרנגול שהוא מובחר שבעופות.

עם שהתרנגול מהרהר והולך נשק היהודי את הסידור וסגר אותו ורץ עם התרנגול אצל השוחט. נטל השוחט את התרנגול והעביר סכין על צוארו וידע התרנגול מה שידע. אבל ידיעה לאחר מעשה מה מועילה.

*********

מה רצה עגנון לומר בסיפור? התרנגול לא מבין עד הסוף מה הולך לקרות לו. בנקודה זו, עגנון משווה בין הפגיעות של התרנגול וזו של היהודי.

********

על מנהג ה"כפרות":

ערב היום הקדוש, יום הכיפורים, נהגו ישראל לקחת תרנגול עבור גברים או תרנגולת עבור נשים. את התרנגול היו אוחזים ביד ואומרים פסוקים מן התנ"ך הפותחים במילים "בני אדם יושבי חושך", לאחר-מכן מסובבים את התרנגול/ת סביב הראש ואומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ולשלום". על הטקס חוזרים 3 פעמים ולאחר-מכן שוחטים את התרנגול/ת ואוכלים את בשרו/ה בסעודה המפסקת, לפני תחילת הצום.

המנהג מכונה כפרות שכן התרנגול מהווה תחליף, כפרה, לאדם. על האדם להתבונן בכך, כי לאור התנהגותו השלילית גורלו היה אמור להיות זהה לגורל התרנגול, אבל ה', המרבה לסלוח, מכפר וסולח על העוונות. כיום חב"ד מאפשרת "פדיון כפרות" תמורת כסף.

הערה: כ-220 מיליון תרנגולי-בית ("פטמים") מומתים בישראל מדי שנה, בנוסף על כ-8 מיליון תרנגולי-הודו.