הצעה לסדרת דרמת מקור פוליטית – "ממשלת חילופים בע"ה"

המצב הפוליטי הנוכחי מוגדר כ"על סף רתיחה". וכמו הסדרות שאנחנו כל כך אוהבים לצפות בהן לאחרונה, גם הפוליטיקה הנוכחית של ממשלת חילופים מתנהלת כמו סדרת דרמה שהכותר המתאים לה ביותר הוא "ממשלת חילופים בע"ה". אין ספק שזאת תהיה אחת הסדרות המבוקשות ביותר.

תזכורת, ב- 26.3.2020 בעת שמירב מיכאלי הושבעה לכנסת ה-23, היא עלתה לדוכן הנואמים והפילה "פצצה תקשורתית", היא לא ידעה אז שהיא טומנת אבן פינה לסדרת דרמה פוליטית אפשרית. היא הכריזה בדרמטיות שח"כ בני גנץ הודיע בזה הרגע שהוא חוצה קווים עם סיעתו "כחול לבן" ו"מתאחד" עם סיעת הליכוד ושותפותיה. ב- 17.5.2020 בני גנץ הוכרז כראש הממשלה החלופי הראשון בישראל, אחרי לא מעט דרמות והתנצחויות שלטוניות שנמשכות מאז ועד היום.

נשיא המדינה ראובן ריבלין עם יושב ראש הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו ויושב ראש כחול לבן חבר הכנסת בני גנץ בפתח פגישתם הערב.צילום: חיים צח / לע"מ.Photos By : Haim Zach / GPO

מזכיר לכם פרק בהיסטוריה של העמים העתיקים סביב תקופתו של יוליוס קיסר? החומר העסיסי על הרפובליקה הרומית בתקופתו ושקיעתה לאחר מותו סיפק רקע לנובלות וסרטי דרמה לרוב. אם מקובלת האנלוגיה בין ההתפתחויות דאז לבין מצבנו השלטוני פוליטי מאז ה- 26.3.2020, הרי שבהחלט אפשר להעלות כמה הגיגים כהצעה לסדרת דרמה פוליטית מקורית עם סיכוי לפרס אמי.

אלו שמתמצאים קצת בתולדות הסכסוך שפרץ בין יורשיו הפוטנציאלים של יוליוס קיסר לאחר הרצחו, זוכרים בוודאי כמה שמות ידועים, לדוגמה: ברוטוס, קסיוס, אוקטביאנוס, אנטוניוס וקיקרו. גם אישה הייתה מעורבת במאבקי הירושה – המלכה המצרית לבית תלמיי, קליאופטרה ה-7, זוגתו הלא רשמית של יוליוס קיסר.

שני מטבעות זהב עם דיוקנות של אנטוניוס ואוקטביאנוס משנת 41 לפני הספירה, הוטבעו לרגל הטריומוויראט השני. ויקיפדיה

מבין הניצים, דווקא אנטוניוס ציין לעצמו כי מוטב שבמקום שיכשילו שני היריבים איש את רעהו (הכוונה ליריבות בינו לאוקטביאנוס, אשר מונה בצוואתו של קיסר ליורשו), הם ישלבו את כוחותיהם כנגד הצמד, ברוטוס-קסיוס. אבל אוקטוביאנוס הצעיר סיים זה עתה את לימודיו ולמד במהלכם כי, "האספסוף מעדיף להאריך במחלוקת, להעלות דמגוגים לשם העונג שבהפלתם ולעודד אותם להרוס זה את זה." מילה קצת בוטה – אספסוף – ובכל זאת, מדובר באמת שרירה וקיימת, הצימאון הטבעי של האדם/אזרח לראות את הפוליטיקאים "הולכים מכות".

ואז צץ הדמגוג. כי תמיד יש מי שעוזר ללבות את אש ההתנצחות והשנאות האישיות, ולהלהיב את הציבור. ברומא של קיסר, איש לא הצטיין בזריעת מחלוקת יותר מהפילוסוף והרטוריקן האגדי, מרקוס קיקרו. תמיד היה אפשר לסמוך עליו שיכפיש את רמי המעלה, יסחט את בעלי העוצמה ויוציא את דיבתם של המכובדים. גם כעת הוא מילא את תפקידו נאמנה. [אגב, הוא נאבק בעד המשך הרפובליקה אבל לאחר מותו בנסיבות טרגיות, היא התמוטטה ובמקומה קמה הקיסרות הרומית].

בסדרה המוצעת, "חילופים בע"ה", הציבור כולו, על פלגיו ויריבויותיו הפוליטיים הסמויים והגלויים, מתנהל כציבור טיפוסי אשר שש מדי יום לעוד מידע דרמטי מהזירה הפוליטית. שלא לדבר על התנהלות דומה של סטיריקנים וציניקנים ומחברי הומורסקות למיניהם, מצד אחד, ודמגוגים שגוררים מפגינים אל תוך הקלחת ומספקים חומר לתוכניות אירוח ומהדורות חדשות עם תמונות פיקנטיות של ההתלקחות בבלפור ושוטרים שההזדמנות להוכיח את נאמנותם לשר המשטרה ולהתקדם בהיררכיה נפלה לידם כתפוח אדמה לוהט.

את תפקידו של קיקרו בסדרת הדרמה המוצעת כאן יכול למלא כל עיתונאי, פוליטיקאי בפועל או בפוטנציה, ובעצם כל אחד שרטוריקה היא לחם חוקו. לא אצביע על מישהו מסוים שמלהיט את הציבור, עולה על בריקדות ומגביר את המתיחות הכללית.

במקרה של קיקרו צצה דילמה משמעותית, "את מי אני רוצה לשרת?" קיקרו היה האיש בעל ההשפעה הגדולה ביותר ברומא שרצח קיסר והמצוקה לאיזה צד להצטרף העיקו עליו. הוא הבין שאי אפשר להיות ניטרלי. הוא גם הכיר את כל הנפשות הפועלות ולא הוקסם ולו מאחת מהן. זאת הייתה החלטה קשה. לנגד עיניו הוא ראה התמודדות ארורה בין חולשה לרשע. הוא יכול היה לתמוך בצמד ברוטוס-קסיוס, בבנו הצעיר של פומפיוס או אחרים. למעשה היה מספר מסחרר של אפשרויות.

ההחלטה של קיקרו נפלה כאשר הרגיש כי רומא איננה עוד מקום בטוח בשבילו, ואז החליט לתמוך בחתנו לשעבר, דולבלה. קיקרו נכנס לתפקיד הרטוריקן הראשי בנפש חפצה. באמצעות אמנות הלשון הוא הפך את חתנו לשעבר ל"דולבלה הנפלא שלי". וכאשר דולבלה נשא נאום מבריק, קיקרו הזיל ריר מרוב הערכה. הוא שמע כיצד דולבלה מגן ברהיטות רבה כל-כך על רוצחיו של קיסר ודולבלה היה מודע לעובדה שהרפובליקה מונחת על כתפיו.

לפתע התהפך אצל קיקרו הכיוון. הוא ניער את חוצנו מחתנו ויצא בהכרזה "החוצפה של האיש הזה!". נאומיו ליבו "איבות אישיות שגברו על סוגיות פוליטיות". והפוליטיקה הוגדרה מזה זמן כ"ארגון שיטתי של שנאות". מה שאומר שבשנים שלאחר רצח קיסר, איבות אישיות ולא סוגיות מהותיות הפרידו בין רוצחיו של קיסר, יורשיו של קיסר ותומכי פומפיוס. נראה היה כי לכל אחד מהם יש צבא, סדר יום ושאיפות משלו.

עם זאת, בין שפע הסכסוכים האישיים לא היה ולו סכסוך אחד פראי יותר מזה שבין קיקרו לאנטוניוס. הסנאט לא עשה דבר כדי לרסן את השניים, והעדיף "לשטות אותם זה בזה" עד כי שביתת נשק מתוחה אחת רדפה את חברתה.

קיקרו היה מחוזר בעת ההיא במרץ על ידי אוקטביאנוס. הוא לא מיהר. אדרבא קיקרו ניסה להרוויח זמן. המצב היה עדין. קיקרו פנה כה וכה, ולבסוף התמקד בוודאות אחת, שעליה חזר כאילו היתה לחש קסם: "האיש שימחץ את מרקוס אנטוניוס, ישים קץ למלחמה האיומה והמסוכנת הזו".

עם בוא הסתיו של שנת 44 BC הפכה בעיני קיקרו ההגנה על הרפובליקה, או מה שנותר ממנה, למילה נרדפת לריטושו של מרקוס אנטוניוס, ובששת החודשים הבאים הוא לא חדל לפעול נגדו

בשורה של התקפות פרועות, המוכרות לנו כיום כ"נאומים הפיליפייים", יצא קיקרו להרוס את סגנו לשעבר של קיסר. אנטוניוס הוצג בנאומיו במקרה הטוב, "נבל מחוצף", ובמקרה הרע היה "מטורף חסר שיטה, שיכור, מטונף, נטול בושה, שקוע בתאווה, מתירני וחובב ביזה… למען האמת אל לנו לחשוב עליו כעל אדם, אלא כעל חיה פרועה".

קיקרו שמח מאוד לרכוש סיפורים על ביזיונותיו של אנטוניוס ולהעצים אותם. אנטוניוס היה "הבריון המגהק והמקיא", אשר נוטה "להתיז ולא לדבר." אדם ללא שאיפה כלשהי, חוץ מלספק את הצרכים של שחקני רומא, מהמריה וסרסוריה. בנושא הזה לא ידע קיקרו שובע.

במהלך התקפותיו המילוליות הופיעו שני חידושים בדבריו של קיקרו ביחס לאוקטביאנוס. הוא הפך בנאומיו מ"הילד" ל"ידידי הצעיר", ל"בחור יוצא הדופן הזה" ול"איש הצעיר מתת השמים" שבו תלויות כל תקוותיה של רומא.

בסוף, באוקטובר 43 BC לא היתה לאוקטביאנוס ולאנטוניוס ברירה אלא לאחד את כוחותיהם.

בחזרה לדרמה הפוליטית המוצעת – מי הם המתאימים ביותר לגלם את אוקטביאנוס ואנטוניוס. האם יאיר לפיד הוא אחד מהם? איזה תפקיד ממלא נפתלי בנט? האם עורכי הדין של נתניהו נכנסים לנעליו של קיקרו או דומיו, הודות לכישורים הרטוריים שלהם והעדפותיהם הפוליטיות?

האם האפיזודה הפוליטית העכשווית, מ- 1.12.2020 ואילך תהיה הפרק בהא הידיעה בסדרה המוצעת? מה שלא תהיה התשובה, לאור ההדגשים וההקבלות בין מצבנו הנוכחי למצב ששרר ברומא לאחר רצח קיסר, ניתן לסכם שרב הדמיון בין הפוליטיקה האישית שמשלה בכיפה לפני למעלה מאלפיים שנים. ומה שנוגע לענייני פוליטיקה של שנאות אישיות, אנחנו אלופים בדיוק כמו אותם ניצים ברומא העתיקה.

דרוש יו"ר ליד ושם

מאז החל תהליך מינויו של יו"ר חדש ליד ושם, במקומו של היו"ר הפורש אבנר שלו ששירת נאמנה את יד ושם במשך 27 שנים, התקשורת מדווחת ומעדכנת מה יעלה בגורל הצעתו של השר זאב אלקין, השר להשכלה גבוהה, למנות את אפי איתם כיו"ר.

יד ושם, ירושלים. קרדיט: ויקיפדיה

תהליך מינוי היו"ר כפי שהוא נעשה עד כה, הינו חוקי לגמרי. ההצעה של השר אלקין, שהועלתה בתמיכתו הלא-רשמית יש לומר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אושרה בוועדה למינויים בכירים בתאגידים של רשות החברות ותועבר בקרוב לאישור הקבינט הפוליטי.

מחד, ניכרת תמיכה במינויו של איתם לתפקיד בקרב חוגים רחבים בציבור הישראלי. מאידך, התנגדויות למינוי איתם יש בלי סוף. גופים שמייצגים את ניצולי השואה, אנשי אקדמיה, חברי כנסת ורבים נוספים בישראל היו בין הראשונים להגיב על מהלכו של השר אלקין. אנשי אקדמיה פרסמו עצומה נגד המינוי של איתם, אחרים התראיינו לכלי התקשורת בישראל, והסבירו מדוע המינוי אינו הולם, ואף מבייש את המוסד שנקרא יד ושם שחרט על דגלו שכל בני האדם שווים. מבין שלל הכותרות בתקשורת המקומית עדיין לא מצאתי כותרת שמכריזה בצורה ישירה, מבלי ללכת סחור-סחור, שהתהליך הנוכחי הינו פוליטי מובהק. אם כי בגוף הידיעות שפורסמו ישנם רמזים ברורים או משתמעים לכך.

בעולם מגיבים להצעה למנות את אפי איתם ליו"ר יד ושם. אחת הכתבות שמצאתי ושפורסמה ב- 16 בנובמבר באתר תקשורת צפון אמריקאי יהודי (The Jewish News of Northern California) מציבה בכותרת, בצורה הכי ברורה שאפשר, שהמינוי מתנהל כמאבק פוליטי.

The political fight over who will lead Yad Vashem, Israel's Holocaust Museum.

העיתונאי Ben Sales, עוטף את סוגיית המינוי בהגדרה אחת חד משמעית, המינוי הוא פוליטי. המשפט הפותח את הכתבה אומר מפורשות, "One of the latest political disputes in Israel…", והמשפט הבא אחריו מציין שהיוזמה הגיעה מראש הממשלה, בנימין נתניהו ושותפיו. עד כאן הקורא כבר מבין שהעיתונאי שפרסם את הכתבה מתרשם שהמינוי עובר מסלול פוליטי ושהוא כרוך בעימותים וויכוחים. אלא שהפעם עלינו לציין לעצמנו שהוויכוח הפוליטי מתרחש בנוגע לזירה בלתי צפויה בעליל. מה למוסד כמו יד ושם ופוליטיקה?

אין בכתבה של בן סיילס ולו מילה אחת על הדרישות והרקע המקצועי המצופה מאדם שמיועד לתפקיד של יו"ר יד ושם. מי שעוקב אחר הידיעות בתקשורת המקומית לומד שהמועמד לתפקיד אמור בעצם לנהל מוסד חינוכי ולקיים פגישות עם היסטוריונים שעובדים ביד ושם. האם יש לאפי איתם הניסיון הדרוש לשם כך? ומה לגבי מועמדים אחרים הבקיאים בתחום החינוך, כמו לדוגמה, זבולון אורלב  או שי פירון?  

בהמשך הכתבה בן סיילס מציג את עיקרי טענותיהם של המתנגדים והתומכים במינוי, ומוסיף פרטים על משמעותו של יד ושם בארץ ובעולם, הרקע של אפי איתם כאיש צבא מצטיין וכחבר כנסת, לרבות אזכור הפרשה משנת 1988, שנכרכה סביב שמו של איתם ושבה מצא את מותו פלסטיני, והנאום שאיתם נשא בכנסת ב- 2006, שבו הוא אמר מפורשות שיש לגרש את הפלסטינים מאזורי יהודה ושומרון ולסלק מהכנסת חברי כנסת ערביים. חותמת את הכתבה שאלה רטורית, "הייתכן שהצבעה עתידית בקלפי תושפע ממי שעומד בראש יד ושם?", ודי לחכימה ברמיזה.

לדעתי, הפיסקה החשובה נמצאת עוד קודם לכן, לפני הסיכום. יד ושם מייצג בראש ובראשונה תזכורת ומצבת זיכרון למאבק כנגד הישנות זוועות השואה והניסיון להכחיד את העם היהודי. מינויו של אפי איתם לתפקיד יו"ר יד ושם ייצג נאמנה את המסר הזה. מינויו של איתם, "שעוטר על חלקו בקרב נגד השמדת ישראל ב- 1973, יכול להעביר את המסר שהם כבר לא יכולים לפגוע ולהרוג יהודים ללא עונש." (ציטוט מהכתבה).

יחד עם זאת, מוסיף סיילס, יש לשקול כיו"ר ליד ושם מינוי של אדם ש"יאותת על רצון להכליל את לקחי השואה ולא לראות בה פשע אנטישמי בלבד, אלא פשע רחב יותר נגד האנושות" (ציטוט מהכתבה). שכן הראייה העכשווית היא שאין כמו יד ושם לשמש גם כאנדרטת זיכרון לכל באי עולם בדבר כיבוד חיי האדם באשר הוא, ברוח ההכרזה של האו"ם על זכויות האדם (10.12.1948) שבאה בעקבות השואה.

תמונות מהמציאות שלנו

כל אחד מאיתנו יודע לגעת בנקודת הזמן שבה דחק לקרן זווית את הפוליטיקה והסיסמאות, ובמקומן שפט את המציאות על פי מראה עיניו. המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים פועל כדי להעניק לישראלי הארה אל הסובב אותנו. לגרום לנו להסתכל גם בתוך הקנקן, לא רק בהכללות.

חוויה אישית: תמונת מציאות שעברה מהפך.

הוזמנתי לשאת דברים בכנס אקדמי במכללה האקדמית עמק יזרעאל. כדי להגיע לכנס השתמשתי בתחבורה הציבורית. בתום הכנס אחת העמיתות שלי הציעה שאצטרף לנסיעה ברכבה, לכיוון גוש דן. עלינו על הכביש וליד אום אל פאחם שמנו לב שהרכב מקרטע. תרנו אחר מוסך זמין וקרוב, וכך הגענו אל מרכז העיר הערבית. נכנסנו למוסך הראשון שנגלה לעינינו ופנינו למכונאי המקומי בבקשה שיסייע באיתור התקלה ואולי גם בתיקון הבעיה לאלתר. לא תלינו תקוות רבות במיומנותו. הצפנו אותו בשאלות במטרה לברר מה הסיכוי שנוכל להמשיך בדרכנו. למשפחתי הודעתי שהכל בסדר, מבלי לפרט יותר מדי כדי שלא ידאגו לי. בסוף אותרה התקלה, התיקון הושלם לשביעות רצונה של בעלת הרכב והנסיעה לתל אביב עברה חלק. למען האמת, פחדנו ברגע הראשון. הרגשנו כמו דניאל בגוב האריות. הבטנו סביב בחשד. לקראת יציאתנו לדרך בחזרה לתל אביב, כבר הרגשנו די "בבית", המכונאי הסביר לנו פנים, עבד על הרכב ביסודיות. יצאנו מהמוסך עם תמונת מציאות שונה לגמרי מזו שדימינו לעצמנו בכניסה לאום אל פאחם.  

הבעיה הבין-תרבותית נושפת בעורפנו

עלינו ליצור הזדמנויות להיכרות עם שכנינו הערבים כדי שלא ניוותר עם תמונת מציאות מעוותת. לא מספיק לנסוע לאבו גוש ולשבת במסעדה מזרחית. אפשר לתכנן מפגש עם האחר. זה לא חייב לקרות בלית ברירה. המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים שם לו למטרה לתכנן מפגשים כאלו, כצעד ראשון לקראת שינוי תמונת המציאות שרכשנו ביחס לשכנינו הערבים. תמונה שנרכשה מרוב חשיפה לסיסמאות וקלישאות פוליטיות שמפזרים סביבנו.

תערוכת הכרזות העכשוויות מאיראן. "אות מאיראן", במוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים. קרדיט: המוזיאון לאמנות האסלאם

איך משנים את תמונת המציאות

מה שידוע לנו על שכנינו הערבים הוא רק קצהו של קרחון. הנשיא ריבלין, לדוגמה, הוזמן לבקר בתערוכה "אות מאיראן", שבה הוצגו, לראשונה בישראל, כרזות טיפוגרפיות של מיטב המעצבים האיראנים העכשוויים. וכך הוא אמר: "אנשים לא יודעים שיש 56 אוניברסיטאות לאמנות באיראן." התערוכה העניקה מושגים חדשים על זירה תרבותית מרתקת ורוחשת, תוך הצצה אל מה שמעבר לפוליטיקה ולגרעין. מנהל המוזיאון נדים שיבאן, מודה שאלו הן מסוג התגובות שקיבל מאז שנפתחה התערוכה. "בזכות המגוון שלנו אנחנו מצליחים לדבר עם כלל האוכלוסיות  בירושלים ובמעגל הארצי הרחב יותר״ הוא חוזר ומדגיש.

האני מאמין של מנהל המוזיאון

שיבאן מתאר את המוזיאון כ"מקום המנסה לקרב אוכלוסיות שונות זו לזו, יהודים וערבים. אנחנו לא מתעסקים עם סכסוכים ומלחמות או סבל והגבלות. זה כמו פנטזיה, אבל זה כיף." לתערוכות שמתקיימות במוזיאון יש הדים בסיקור של מדיה שונים. בדרך כלל בעיתונים כמו, הארץ, ובאתרי אמנות כמו "פורטפוליו". אחת ההצלחות מהזמן האחרון הייתה תערוכת החמסות. ומי שרצה בכך יכול היה להשתתף גם בהרצאה מרתקת של ד"ר רוביק רוזנטל (מאיר 2018) "טפו, טפו, טפו, חמסה, חמסה חמסה". הגיע לכאן קהל מגוון מכל קצווי הארץ, ללא הבדלי דת וגזע. בנקודה זאת ראוי לצטט את ה"אני מאמין" של שיבאן – "אנו עוסקים באמנות אסלאמית לאורך תקופה של 1,000 שנה ואומרים שהאסלאם אינו רק הרג אלא גם תרבות וציוויליזציה. זה יהיה נפלא אם כולנו, כל העמים, נחזור למקום הזה. יותר מדי אנרגיה, כוח וכסף מבוזבזים לטובת הרס ולא מושקעים מספיק בשיקום ובנייה".

את הכתרים להקמת המוזיאון יש לקשור ליהודייה ממוצא בריטי, ורה ברייס סלומונס. מאז שנות ה -20 סלומונס שהתה בירושלים למשך שנים לא מעטות. כאן למדה את אמנות האסלאם אצל  ליאו אריה מאייר, פרופסור באוניברסיטה העברית. לימים הוא הפך לחבר קרוב ומנטור – ועל שמו נקרא המוזיאון L.A. Mayer. סלומונס הטביעה חותם משלה על המוזיאון בעקבות תשוקתה לאמנות האסלאם. כדי לבנות אוסף משלה, היא גייסה את היסטוריון האמנות ריצ'רד אטינגהאוזן Ettinghausen, שסייע לה ברכישת יצירות משמעותיות, כולל פריטי טקסטיל, כתבי יד, קרמיקה, כלי נשק ושריון. התוצאה היא מבחר פריטים עצום ויקר, המשתרע על פני העולם המוסלמי מהמאות השביעית עד המאה ה -19 בין כתלי מוזיאון שעדיין ממומן על ידי כספי הירושה שהיא הועידה לשם כך.

מי שמבקר במוזיאון לאמנות האסלאם שוקע אל תוך העושר האמנותי הנגלה לעיניו ושוכח לגמרי את הפוליטיקה המסכסכת בין העמים. כך מתגשם ה"אני מאמין" של כל מי שהיה מעורב בהקמת המוזיאון, ובמיוחד זה של המנהל הנוכחי. שיבאן מדגיש את חשיבות המוזיאון, "זה המוזיאון היחיד המוקדש לאמנות האסלאם באזור המפולג ומוכה הקונפליקט הזה", וחוזר על כך בראיון שהעניק לתוכנית הרדיו הישראלית "גם כן תרבות". מבקרים רבים מודים שכל ביקור כזה מקטין את האיבה בין יהודים לערבים, מאפשר חשיפה לחפצי אמנות נדירים, עתיקים וחדשים שאי אפשר להגזים בשבחם, ומעודד תמונת מציאות אופטימית. מציאות שמבליטה את המשותף ומאפילה על המפריד בין העמים.

בשולי הדברים

תקציב המוזיאון לאמנות האסלאם מגיע בעיקר מקרן אירופית שהקימה המשפחה שייסדה את המוזיאון. שכן התמיכה של עיריית ירושלים ומשרד התרבות והספורט בקושי מסתכמת בעשרה אחוזים מהתקציב השנתי של המוזיאון.

לפני כחודשיים חשפה תכנית "גם כן תרבות" (כאן 11) את כוונת הועד המנהל של המוזיאון כפי שנקבעה אחרי לבטים שנמשכו כשנתיים, למכור 190 חפצי אמנות אסלאמיים ו -68 שעונים נדירים מאוסף המוזיאון בשתי מכירות פומביות של סות'ביס בלונדון (ב- 27/28 באוקטובר 2020). המכירה הושעתה בעקבות ביקורת מצד הרשות המקומית לארכיאולוגיה ורשויות התרבות בישראל, כולל נשיא ישראל ראובן ריבלין. בעקבות התערבותם של גופים אלו, קרן הרמן דה שטרן, התורמת העיקרית של המוסד, ציינה כי האוסף הינו בבעלות פרטית והמכירה מותרת על פי החוק. ועל אף זאת, היא מסכימה להשעות את המכירה הפומבית "בשל הכבוד הרב שאנו רוחשים לנשיא ישראל, ולמרות שמכירת הפריטים נעשתה בהתאם לכל החוקים הרלוונטים." תודה לקרן הרמן דה שטרן על המחווה.

לעיון נוסף בעניין השעיית המכירה בסותביס

מבוסס על סיפור אמיתי

צפיתם לאחרונה ב-VOD של אחת מחברות הסטרימינג החביבות על הקהל הישראלי? שימו לב: אם מדובר בהפקה זרה על פרשיית ריגול ישראלית, קחו את מה שראיתם בערבון מוגבל.

הפוסט שלפניכם מיועד בעיקר למכורים לסרטי ריגול שבצידם מוצגת ההערה: "מבוסס על סיפור אמיתי".

בימים אלו עולה לדיון ציבורי הצורך באסדרת שידורי הסטרימינג הבינ"ל, דוגמת נטפליקס, במסגרת "אסדרת-על של השידור המקומי". ועדה מטעם משרד התקשורת, "הוועדה לאסדרת העל בתחום השידורים" בראשות רועי פולקמן, החלה לעסוק בנושא בדחיפות ותוך מספר חודשים יתגבש מתווה רשמי שיחייב לכלול בשידורים אחוז מסויים של יצירות מקור. רק כדי לסבר את האוזן, בריטניה, גרמניה, אוסטרליה ומדינות רבות נוספות, מרביתן דוברות אנגלית, התנו רשמית את שידורי הסטרימינג הבינ"ל בארצן בהקצאת אחוז מסוים של יצירות מקור.

מה זה אומר מבחינת תכנים?

אינני מתעלמת מהפן הכלכלי של האסדרה אבל חשוב פי כמה להבליט את הערך התרבותי של השידור בסטרימינג. באופן טבעי, יוצרים מקומיים מיטיבים להציג את הנרטיב המקובל בארצם בהפקות שלהם. ובמידה שהעלילה מבוססת על סיפור אמיתי, הם ייצמדו בדרך כלל לגרסה המקומית של הסיפור, כמו למשל קורותיו של המרגל אלי כהן הי"ד, שפעל בסוריה וכונה "האיש שלנו בדמשק".

המגמה בכל העולם המערבי היא לשמור על ייחודיות תרבותית מקומית. אגב, זוהי סיבה מספיק טובה לבדוק לפני הצפייה האם מדובר בסרט היסטורי שתכליתו לשקף את הסיפור האמיתי. לדוגמה, הפקה אמריקאית/הוליוודית תספק גרסה שונה מזו של היפנים, למתקפה היפנית על הבסיס האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי (7.12.1942) בתקופת מלחמת העולם השנייה. למטרת שימור הערך התרבותי המקומי, הכלכלי וכי"ב, נקבעים סטנדרטים רשמיים לשידורים, קרי – אסדרה, שפירושם בין היתר – פיקוח מטעם המדינה על תכנים בשידורי סטרימינג בינלאומיים. אם ננסח בשפה בוטה את משמעות האסדרה המתיחסת לשידורי הסטרימינג, זה יישמע כך – "אתם רוצים למכור את מוצריכם אצלנו? תקצו זמן שידור, מוגדר מראש, ליצירה מקומית, וׇלא – תסתלקו מכאן."

המלאך_-_בר_יוסף (1)
המלאך, מאת אורי בר-יוסף. קרדיט: ויקיפדיה

נשמע מטורף, נכון? אנחנו חיים בעידן של צרכנות. לכאורה הכסף קונה הכל, אז למי אכפת ההפקה, העיקר שנבלה את שעות הפנאי שלנו בנעימים.

אז זהו, שלא. ולמי שהשמירה על הערך התרבותי המקומי לא חשובה לו שלא יקרא את השורות הבאות.

דוגמה אחת תבהיר שממש אין לזלזל בהפקות מקור כשמדובר במגמה של שידורי סטרימינג בינ"ל. מגמה שבמידה שהיא תימשך היא עשויה לכרסם באושיות הייחודיות של התרבות המקומית.

באחת ההזדמנויות שבהן נפגשתי עם קרוב משפחה שמכיר אותי ואת עיסוקי האובססיבי בפנים שונים של מלחמת יום הכיפורים, הוא מיהר לספר לי שצפה בסרט ריגול ששודר בסטרימינג על ידי נטפליקס. ומדוע חשוב היה לו לספר לי על כך? כיוון שמדובר בפרשיית ריגול הקשורה למלחמת יום הכיפורים. הקשבתי לדבריו ונדהמתי. מדוע? מכיוון שהפרשייה המדוברת הסעירה את המדינה בזמנו, ועדיין אין דעה נחרצת לגבי כמה פרטים משמעותיים הקשורים בה. יחד עם זאת חשוב לציין שהגרסה המוסמכת והמקובלת במקומותינו לעניין הפרשייה עדיין מושלת בכיפה.

מדובר במרגל המצרי, אשרף מרואן.

ב- 27.6.2007 נמצא מרואן ללא רוח חיים מתחת למרפסת דירתו בשכונת מייפייר בלונדון. ניתנו לכך הסברים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא שמרואן, איש העסקים המצרי וסוכן המוסד, ומי שהזהיר את ישראל בשנים שלפני מלחמת יוה"כ מפני התוכניות המצריות לתקוף את ישראל, מעד במרפסת דירתו ונפל אל מותו. אחרים מאמינים עד היום שהאיש שתואר כ"המרגל הגדול ביותר של המאה העשרים", או לפי גרסה נוספת, "האיש שהיה סוכן כפול", נטל את חייו במו ידיו כאשר התברר לו שעובדת היותו סוכן כפול נחשפה, הן בישראל והן במצרים. חשיפת היותו בוגד לכאורה, הכריעה אותו. גרסה נוספת לנפילתו ממרפסת ביתו אל מותו העלתה טענה שדחפו אותו מן המרפסת, למרות שחקירת המקרה על ידי משטרת לונדון לא מצאה כל עדות למעשה פשע. עם זאת, הדיווחים בלונדון הראו כי העותק היחיד לכאורה של זיכרונותיו, שבו תיעד את קורותיו וכמעט סיים להעלותם על הכתב, נעלם ממדף הספרים הפרטי שבביתו ביום מותו ומעולם לא נמצא.

כאן המקום לציין שהמיליארדר המצרי, מרואן, עבד במשך שנים עבור המודיעין המצרי, הישראלי, האמריקני, האיטלקי והבריטי. הוא חשש לחייו, ולא פעם אמר לאשתו שהוא "עלול להיהרג" מכיוון שיש לו "מספר רב של אויבים".

ככל שנוקף הזמן, נמשכת חרושת הגרסאות לפשר מותו הטרגי ש למרואן. עם זאת, קרוב לחמישה עשורים מאז מותו, מקובלת בישראל הגרסה שמרואן, שהשתמש בשם הקוד "המלאך", פעל כמרגל מטעם "המוסד", סוכנות הביון הישראלית. זו הגרסה והמסקנה שהגיע אליה פרופ' אורי בר-יוסף – מומחה למודיעין הישראלי. גרסתו שרירה וקיימת אף לנוכח הגרסה שמרואן היה סוכן כפול שביקש להתעשר ולצבור כוח.

ב"המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום הכיפורים", בר-יוסף טוען על סמך ממצאים משכנעים ביותר, שמרואן היה "אחד המרגלים הטובים ביותר שהיו לישראל", ומוסיף, "החוקר הישראלי ד"ר אהרן ברגמן, שהיה הראשון לחשוף בפומבי את שמו האמיתי של מי שהיה ידוע עד אז בכינויו הספרותי "בבל"- חזר כמעט מילה במילה על גרסתו של זעירא. ב-1993 פירסם אלוף (מיל.) אלי זעירא, ראש אמ"ן בתקופת מלחמת יום כיפור, את גרסתו למחדל המודיעיני. זו כללה כטענה מרכזית את ההאשמה שמרואן היה סוכן כפול, שהונה את המוסד ובכך תרם תרומה מכרעת לכישלון אמ"ן במתן התרעה במועד. אלה שחשבו אחרת, ואשר רובם נמנים עם קבוצת האנשים שהייתה בסוד הפרשה מאז הציע מרואן את שירותיו, העדיפו לשתוק ובלבד שלא תיחשף זהותו. על כן אין זה מפליא שנרטיב הסוכן הכפול הפך להיות הגרסה המקובלת בקרב הציבור בארץ ובעולם, שלא היה בקיא בפרטיו."

עוד טוען בר-יוסף, "ב-1998 התבקשתי כאיש מילואים של אמ"ן לחקור את הכישלון המודיעיני ב-1973. זה היה מחקר ראשון מסוגו. במסגרתו עברתי גם על העבודה שהכין תת-אלוף (מיל') יואל בן-פורת, ואשר הציגה את כל המידע ההתרעתי הרלוונטי שעמד לרשות ישראל ערב המלחמה. גם בתוך כ-400 הידיעות שאסף בן-פורת, ההתרעות שהעביר מרואן בלטו כיהלומים משובחים בערמת אבני חן. מקריאת הידיעות האלה – אשר הגעתן במהלך השנה שלפני פרוץ המלחמה שמטה את הבסיס מתחת לקונספציה שקבעה כי המצרים לא יפתחו באש לפני שיתמלאו תנאי סף מסוימים – היה ברור שהוא לא היה יכול להיות סוכן כפול, שכן הן הצביעו במפורש על כך שכוונת סאדאת הייתה לצאת למלחמה בטווח הזמן הקרוב."

*******

תם ולא נשלם – חבל שרק לאחרונה התחלנו לטפל באסדרת העל של השידורים, ובכלל זה שידורי חברות הסטרימינג הבינ"ל. חבל עוד יותר שמי שאינו מכיר את העובדות ואת פשר ניגוד הגרסאות, יקבל את הגרסה כפי שההפקה הזרה מציגה אותה, כאילו זו הגרסה הרשמית המקובלת בישראל. ובמקרה של מרואן, הוא הוצג חד משמעית כ"סוכן כפול" בהפקה בסטרימינג של נטפליקס.

זוהי דוגמה אחת בלבד לסיכון הכרוך בעיכוב האסדרה של שידורי הסטרימינג הבינ"ל. בינתיים, כל מי שמכור ל- VOD ושידורי הסטרימינג הללו, חשוב שייקח לתשומת לבו שעד שלא תהיה כאן אסדַרׇה רשמית לכלל השידורים, אנו עלולים למצוא עצמנו ניזונים מגרסאות זרות של המציאות שלנו כאן.

הערה:

40% מהישראלים מנויים על נטפליקס נכון לספטמבר 2019.

דווח בכלכליסט – מספר המנויים העולמי עלה ב- 2020 ל-182.86 מיליון איש.

להתעשת ולחזור לפרופורציות

לפני שיהיה מאוחר מדי, עלינו להתעשת ולחזור לפרופורציות. מעל לכל, עלינו לחשוב על המדינה שלנו ועל כמה היא יקרה לכל אחד מאיתנו.

Battle_hill_(16)_on_Mt._Hermon
מבצע קינוח – גבעת הקרב ומוצב החרמון. קרדיט: ויקיפדיה

בינתיים הוקרנו השבוע בכאן11 שני פרקים ברצף מהסדרה "שעת נעילה", כולל הבעיות החברתיות בואך מלחמת יום הכיפורים והקרבות בגולן מול מתקפת הפתע של הצבא הסורי. העיתוי לשידור הסדרה בימים אלו לא היה יכול להיות יותר מושלם – נוכח המצב הפוליטי והחברתי הקשה כל- כך ששורר במדינה: התכתשות בין המחנות במישור הציבורי ובצמרת הממשל, כאשר מעל כל זה מרחפת מגפת הקורונה בעוד שדור שלם של ילדים רכים בשנים צופה קדימה אל עתיד לא ודאי.

"שעת נעילה", היא סדרה ישראלית המביאה את סיפורם של לוחמים צעירים בשלושה ימי הקרבות הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. את המראות והתחושות שהסדרה מיטיבה לשחזר חשוב להפנים. ולו כדי לחזור לפרופורציות כאן ועכשיו.

אולי בעתיד הרחוק מישהו ייקח גם את התקופה ההזויה העוברת עלינו בשנים האחרונות ונוכל להתרווח מול המסך ולצפות בתמונות בדמעות בעיניים, אבל להתנחם בכך ש"הכל מאחורינו" ש"ניצחנו". יש לנו מדינה ואזרחים נפלאים שעשו ויעשו הכל כדי לא לאבד את מה שיש כאן. רובינו רוצים להמשיך לחיות כאן בבטחה ובנועם.

בין "שעת נעילה" ועלילת "אהבה על קו השבר"

לפני למעלה מ- 20 שנה, ראה אור ספרו של צור שיזף, "אהבה על קו השבר", 1998, בהוצאת "חרגול". 175  עמ'.

אהבה על קו השבר
אהבה על קו השבר, צור שיזף. הוצאת חרגול

צור שיזף (יליד 1959), שהיה תלמיד בי"ס בתקופת מלחמת יום הכיפורים, משלים את התמונה הכאובה אך הירואית, העולה מתוך "שעת נעילה". בספר "אהבה על קו השבר, הוא משחזר חוויה אישית של צנחן במילואים בשם אבנר, שהיה עד ל"קרב המוות" שניהלו חיילי גולני, כנגד כל הסיכויים, כדי להשיב את מוצב החרמון לשליטת ישראל, זאת כאשר הצבא הסורי טובח בהם. כלוחם בחטיבת הצנחנים הוא וחבריו הבינו שהם התקווה היחידה להצלת חטיבת גולני שנהרגו שם כמו זבובים, וכיבוש מוצב החרמון. זה מתרחש לקראת סיום המלחמה, ואבנר משחזר את התהליך שהביא את חטיבת הצנחנים לעשות מעשה על אף גרירת הרגליים בפיקוד העליון גולני.

שיתוף הפעולה בין החטיבות והתחושה של שותפות גורל צריכים לעורר אותנו, להחזיר את כולנו לפרופורציות כאן ועכשיו. אנחנו עם אחד.

הספר העלילתי המצוין הזה כורך זיכרונות טריים עם רגשות וחיבוטי הנפש של לוחמים צעירים בני שמונה-עשרה שטעמו את טעם הקרב לראשונה, במלחמה הנוראה הזאת. ובתום המלחמה הם מלקקים את פצעיהם ונאבקים להתגבר על הטראומה לנוכח כמות ההרוגים, ותחושת התסכול מאופן ניהול המלחמה. מה שמסייע לאבנר ולחבריו הוא הידיעה שהם פעלו במסירות נפש גמורה, ההרגשה שהם עשו הכל בכוחות משותפים. כל זה מעניק לקורא תקווה; יש סיכוי לנצח כל אויב, מחוץ וגם מבית, ולחזור בהדרגה לחיים נורמליים.

"אהבה על קו השבר" מתמקד ב"מבצע קינוח" שהחל ב-21 באוקטובר 1973 – עולות בו תמונות ניצחון מהולות בעצב כבד. להלן ציטוטים מתוכו מפיו של אבנר,

"בימים האחרונים של המלחמה העלו אותנו לצפון. אספו אותנו במסוקים לרפידים ומשם בהרקולסים לרמת דויד. שם חיכו לנו המשאיות. בשאר-ישוב קיבלנו את הפקודה. גולני נכשלו בניסיון הראשון שלהם לעלות על ההר. למחרת בלילה עמדו שתי חטיבות לעלות על ההר. גולני בעלייה הרגילה דרך הסלעים ואנחנו, חטיבת המילואים הצפונית של הצנחנים, היינו אמורים לנחות על החרמון הסורי. השלוחה הצפונית של החרמון….אמרו לנו שכל מה שצריך זה שנלך למוצב הישראלי ונגיע לסורים מהגב, ושגולני ייהרגו כולם אם ימשיכו להסתער על הסורים מקדימה."

את מה שהתרחש בהמשך הוא מתאר כך, "הלכתי לסמ"פ וממנו למ"פ. המשכנו ביחד למג"ד והלאה למח"ט. הוא קרא בקשר ל'גיבור', שם ישבו אלוף הפיקוד והרמטכ"ל (דוד אלעזר) וביקש מהם אישור ללכת עם החטיבה וליפול על הסורים מאחורה. מהפיקוד אמרו לו לחכות במקום."

היה לי קשה לקרא את המשפט הזה מבלי לחשוב על כל מה שידוע לנו כיום אודות הניהול הכושל של המלחמה, כאשר אלו שאמורים היו לקחת אחריות, אכזבו, השאירו את העבודה השחורה בידי חיילי גולני והמשיכו בשלהם. איך נתנו לחיילים שהגנו על המדינה ועשו הכל כדי לכבוש את מוצב החרמון – איך שלחו אותם להיות בשר תותחים???  – אבנר מתאר זאת כל, "בקשר אפשר היה לשמוע את הצעקות, את הייאוש של החיילים המטפסים מסלע לסלע ונהרגים. מהשלוחה שלנו אפשר היה כמעט לגעת בקרב שלא היינו יכולים להתערב בו."

אני מרגישה את התסכול ומבינה את הצנחנים במיל' שהחליטו על דעת עצמם לעשות מעשה, ובלבד שלא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות,

"הם המשיכו לרגע קט לקוות שמשהו ישתנה בפיקוד העליון, המשיכו להציק למג"ד ולמח"ט שהכירו אותם. המח"ט שוב דיבר עם 'גיבור'. וכל דקה נהרג עוד מישהו. הם רתחו מזעם, הבינו באותו רגע את המצב, שאדם יכול למות במרחק של דקות מאלה שעומדים מהצד ומחכים לעזור לו".

לבסוף, בארבע לפנות בוקר המח"ט, על דעת עצמו, נתן פקודה לגדוד להתחיל להתארגן. ולבסוף, כאשר הגיעו ליעד בשש ארבעים ושתיים לפי השעון, הם ירדו מול הגדרות של המוצב הישראלי. ומה ראו עיניהם,

"מהצד של גולני היו רק כמה יריות בודדות. מהצד הסורי צלפים. .. הסורים לא היו במוצב הישראלי, הם התבצרו מתחת למוצב, מחכים לגולני במדרון. ירדנו לראות אם אפשר לעזור לגולני. הם ניצחו את הקרב. אנחנו בעצם לא עזרנו להם בכלל. הם היו הרוגים לגמרי".

אחרי הקרב  וכיבוש החרמון – אוספים את הגופות והפצועים,

"בבוקר, אחרי שנכנסנו לחרמון הישראלי, ירדנו לעזור לפנות את הפצועים של גולני. את הרוב כבר פינו ואת מי שנשאר סחבנו למעלה באלונקות למינחת, והמסוקים באו לקחת אותם. ואחר-כך ירדנו לאסוף את ההרוגים. היו שם המון הרוגים. לסורים היו כוונות לילה. הם ירו לתוך סרטי הסימון הלבנים שעל הקסדות. הרוב נהרגו מכדור בראש."

המחשבות אינן מרפות מאבנר עד היום. מחשבות על הלילה ה"מחורבן הזה, שיכולנו לשמוע בקשר את כל מה שקרה, איך שהם עולים ונהרגים וממשיכים לעלות… עשרות הרוגים. שורה ארוכה…. כולם היו צעירים… בצד שלנו וגם אצלם."

אבנר וחבריו מתמודדים. הם מעשנים חשיש ומשתכרים אי-שם במדבר. יש הרגשה של אבדן הדרך. אבל בכוחות משותפים ובהדרגה הם חוזרים לנהל חיים נורמליים.

המציאות של "אחרי המחדל", ההפגנות, מוטי אשכנזי –  כל זה מזמן מאחורינו. רק הזיכרונות אינם מרפים. 47 שנים אחרי המלחמה ולפני שיהיה מאוחר מדי, עלינו להתעשת ולחזור לפרופורציות. כשמתבוננים על החיים ממבט של 'היכן היינו, והיכן אנחנו נמצאים כעת', המצוקות של היום (משבר אמון, קורונה) מתגמדות, שווה לאחד כוחות ולעשות הכל כדי להבריא ולהשתקם.

מחשבות משעשעות על גשם

מוצאי שבת. מזג אוויר חלומי. עדיין לא יורד גשם. בתי הקפה בתל אביב פתוחים להנאת כולם. עומס בלתי רגיל של בליינים כבר ממתין לבילוי של לילה בפאב השכונתי או במסעדה יוקרתית. למי איכפת. העיקר לבלות, לפרוק את התסכול של החודש האחרון והסגר. בצאת הכוכבים נוכל לנשום לרווחה חמצן מלא הריאות. אין צורך לעטות מסכה כשיושבים בקפסולות במקומות הבילוי.

במוצאי שבת הבאה ייכנס לתוקפו שעון החורף של תשפ"א. את הגשם כבר מריחים, אם לא בפועל, אזי בדמיון. במשך השבת זכינו סוף-סוף למשב רוח רענן, ומי שטייל בפארקים נתקל בגדודי חצבים בפריחה מלאה, עומדים זקופים וממתינים לגשם. לפי התחזית הגשם צפוי לרדת בקרוב.

האם תהיה לנו שנה ברוכת גשמים? האם יהיו שיטפונות בנחלים? האם דרום תל אביב שוב תוצף מים? האם הקור יחדור לעצמות?

"קור כלבים"/ כלבים וחתולים. אסוציאציה.

בבריטניה שכיח לשמוע מפי עוברים ושבים את האמירה, "It's raining cats and dogs". מאז ומתמיד תהיתי מה עניין חתולים וכלבים לגשם. הסבר צולע לדעת רבים ל"קור כלבים", אומר שהביטוי הגיע אלינו יחד עם העלייה מרוסיה. על ההסבר הזה כבר התפשרתי, אחרי שעיינתי ברשימתו של רוביק רוזנטל בבלוג השפה העברית.

אבל עד היום לא מצאתי הסבר מניח את הדעת לביטוי שקושר בין גשם עז לבין חתולים וכלבים: It's raining cats and dogs

very-unpleasant-weather
Very unpleasant weather. Credit: George Cruikshank, 1820.  Ailsa Mellon Bruce Fund, National Gallery of Art

חיפשתי בכל אתר כמעט אחר הסבר לאמירה, It's raining cats and dogs. אבל תמיד הגעתי לאותו הסבר לא אמין, לדעתי. אשאיר אותו לסוף.

אבל איך אומרים – "יגעת ומצאת – תאמין".

אז ככה. החיפוש העלה תוצאה מעניינת. דליתי אותה מאתר ספריית הקונגרס במדור Every day mysteries, "עובדות מדעיות משעשעות". ובא לציון גואל. הגעתי להסבר שהניח את דעתי והוא באמת משעשע.

"אתם שואלים מה מקור הביטוי 'יורד גשם כלבים וחתולים'"? – כך נכתב בראש המאמר – "התשובה שלנו היא: איננו יודעים. ייתכן שמקור הביטוי במיתולוגיה הנורדית, באמונות טפלות מימי הביניים, או במילה העתיקה "קטאדופ" Catadupe (מפל מים), או שמא, במראה גופות בעלי חיים שצפו על פני המים ברחובות בריטניה לאחר הסערה".

ספריית הקונגרס היא מוסד מכובד שלא משאיר מקום לספק בנוגע לאמינות חקר מקור הביטוי ופשרו. מחלקת המחקר של הספרייה בדקה מתי הפך הביטוי לאמירה שבשגרה, או אף לקלישאה. וכך לפחות התודעתי לגלגוליו. המאמר, אגב, מלווה באיורים מקוריים משעשעים ברוח ההומור הבריטי של אז והיום.

השימוש הראשון שנעשה בביטוי דומה ל"יורד גשם חתולים וכלבים" היה בספרות – באוסף שירים מ- 1651, אולור איסקנוס Olor Iscanus.  המשורר הבריטי הנרי ווהן התייחס שם לגג שהיה מוגן מפני "כלבים וחתולים גשמים ומקלחת". שנה לאחר מכן ריצ'רד ברום Richard Brome, מחזאי אנגלי, כתב בקומדיה שלו, "סיטי וויט" City Witt, "יירד גשם של כלבים וחתולי קוטב." (Polecats דומים לסמור. הם היו נפוצים בבריטניה עד סוף המאה התשע עשרה.)

בשנת 1738 פרסם ג'ונתן סוויפט את "האוסף השלם של שיחה מעודנת וגאונית", סאטירה על שיחות המעמד הגבוה. אחת הדמויות שם חוששת שהגשם "ימטיר חתולים וכלבים". עוד קודם לכן, סוויפט כתב פואמה בשם, "מקלחת בעיר" (1710), שתיארה את השיטפונות לאחר גשמים עזים. השיטפונות הותירו ברחובות חיות מתות, וייתכן שהסצנה הזאת גרמה למקומיים לתאר את מזג האוויר כ"גשם חתולים וכלבים".

בין אם סוויפט טבע את הביטוי ובין אם השתמש בקלישאה, הסאטירה שלו הייתה ככל הנראה תחילת הפופולריות של הביטוי, It is raining cats and dogs. סופרים בריטיים אחרים השתמשו בביטויים פחות פופולאריים, כמו "יורד גשם קלשונים" או "יורד גשם של מוטות לקיבוע שטיח על מדרגות", כדי לתאר מראה, דמוי מוט, של גשם עז. אבל היה זה הביטוי של סוויפט  שחלחל לזיכרון.

מדוע  בכ"ז "חתולים וכלבים"?

חוקרי ספריית הקונגרס המשיכו לעשות מאמץ ולברר מדוע בכ"ז חתולים וכלבים מסמלים גשם עז. לשם כך הם פנו להסברים של אטימולוגים – חוקרי מקורות המילים – שידעו לשלוף מאוצר היידע שלהם שלל הסברים לפשר מרכזיותם בביטוי של חתולים וכלבים דווקא, מרביתם מיתולוגיים ומילוליים. להלן כמה מהם:

– לפי מקור נורדי, אודין Odin, אל הסופות הנורדי, הצטייר לעתים קרובות כשהוא מלווה בכלבים וזאבים, שהיו אי-פעם סמלי רוח. מכשפות, תוארו בדרך כלל כשהן רוכבות על מטאטא בסופות עזות. לפי המקור הנורדי הן אוירו לעיתים קרובות כשהן מלוות בחתולים שחורים, סמל לגשם עז בקרב מלחים.

– לפי מקור יווני, "חתולים וכלבים" הוא כנראה תרגום של הביטוי היווני cata doxa, שפירושו "מנוגד לחוויה או לאמונה." והכוונה היא שאם יורד גשם של חתולים וכלבים, הרי זה גשם עז יוצא דופן.

– הסבר הנשען על אנגלית עתיקה אומר שייתכן ש"חתולים וכלבים" הוא סילוף של המילה המיושנת catadupe. באנגלית עתיקה, catadupe פירושו מפל מים. יש לציין שגרסה זו או אחרת של המילה catadupe הייתה קיימת גם בשפות עתיקות נוספות.

falling-animals
. Falling animals. Catadoxa. Credit:
One mouse production

כדי להשלים את אוסף ההסברים אני מוסיפה עוד תיאוריה, כפי שהבטחתי בראשית דבריי. מדובר בתיאוריה בלתי מאומתת ובלתי מבוססת לתהייה, "מדוע חתולים וכלבים"? התיאוריה מסתמכת על החיים במאות ה- 15/16  – עידן הבתים עם גגות סכך (Thatched roof). לפי התיאוריה, חתולים וכלבים נהגו להתכרבל בגגות סכך שתחתם לא הייתה תקרה יצוקה. ובמהלך סופות וגשמים עזים הם נשטפו  החוצה.

באנגלית זה נשמע יותר משעשע:

Houses had thatched roofs-thick straw-piled high, with no wood underneath. It was the only place for animals to get warm, so all the cats and other small animals (mice, bugs) lived in the roof. When it rained it became slippery and sometimes the animals would slip and off the roof. Hence the saying "It's raining cats and dogs

בין אם מדובר בתיאוריה מאומתת או לא – על כך עוד אפשר להתווכח. כך או כך, לבריטים אין דאגות מבחינה אחת: הגשם מזרזף שם ללא הרף, השדות מוריקים, צמרות העצים נישאות אל-על והציפורים חוגגות. לעומתם, החיים בארצנו היפה וברוכת השמש נטולים שדות ומדרונות מוריקים, מרבית השנה, אבל כשיורד כאן גשם הוא ניתך בעוז, ולכאן שייך הביטוי It's been raining buckets all day.

הנעלם הגדול בבחירות לנשיאות 2020

האם אובאמה היה טוב או רע לשחורים? האם המפלגה הדמוקרטית היטיבה עם השחורים? ספקולציות יש, אבל הניסיון אומר שעד לרגע האחרון לא נדע אם זאת תהיה הסוגייה הנפיצה שעל פיה יקום או יפול דבר. וכמו תמיד, מי שיצעק חזק יותר ירוויח. (בעימות הטלויזיוני האחרון ,23.10.2020, טראמפ טען שהוא היחיד באולם שאיננו גזען. הוא האשים את ביידן שבמשך 8 שנות ממשל אובאמה לא נעשה דבר לטובת השחורים וההיספנים, ושהכל דיבורים – אולי יש בזה משהו).

אולי הסוגייה הנפיצה בבחירות 2020 לנשיאות ארה"ב איננה הטיפול הכושל של טראמפ בקורונה?

לציבור יש זיכרון קצר. ואם לא די בכך, בכל רגע נתון נמחק הספין החם התורן מהתודעה, ומתחלף בספין חדש. זה מחריף ביתר שאת בתקופת בחירות. המתמודדים, עד כמה שלא ישתדלו, תככב לה במפתיע בראש סדר היום סוגיה "חדשה", אפילו חדשה לגמרי, או אולי, מחודשת. לצורך המחשה, מי זוכר כיום את הלהט, הזעם, התסיסה, ההתעוררות רבתי והאווירה בארה"ב ובעולם, בעקבות רצח ג'ורג' פלויד והזעקה: "Black lives matter". זאת סוגייה מורכבת ורבת שכבות – המיעוט השחור, המשטרה, התיקון השני לחוקה, אי-שוויון חברתי ואזרחי – והיא, או חלק ממנה עלולים לפרוץ בעוצמה מחודשת אל השיח הציבורי ממש לפני יום הבחירות הרשמי.

סוגייה חמה עכשווית היא הטיפול בקורונה במהלך המשמרת של ממשל טראמפ. היא כבשה את תשומת לב הציבור ומחקה, או טשטשה, את שאר הבעיות הנפיצות שאכלסו את הזיכרון והשיח הציבורי. ואם מנבאים לסוגיית הקורונה חיים ארוכים בראש מצעד הכותרות, תסמכו על הדמוקרטים: הם כבר ידעו איך למנוע ירידתה מקדמת הבמה.

מנגד, הרפובליקנים יעשו נכון אם יתקפו וינגחו בדמוקרטים בכך שיזינו את הכותרות בסוגיה נפיצה, זו או אחרת, רק כדי לתת קונטרה למחנה הדמוקרטי. מה גם שמתקפת פתע היא התחמושת הטובה ביותר. השתלטות על שיח "הרחוב" והרשתות החברתיות באופן שקשה יהיה להתעלם מססמאות שרצות בהם ועושות כותרות. סוג של "פצצה". ורצוי שהיא גם תפתיע ותתפוס את המחנה היריב על חם. וכל מי שסבור שאני מעוניינת להביס את המחנה הדמוקרטי – טועה.

סוגיה פוטנציאלית לניגוח המחנה הדמוקרטי היא הטיפול במיעוטים, ובעיקר בשחורים על ידי המחנה הדמוקרטי לאורך השנים.

We were Eight Years in Power
We were Eight Years in Power Credit: Wikipedia

"מה עוד אפשר לחדש בסוגיית הטיפול באפרו-אמריקאים אחרי רצח פלויד"?

כיום יש הזדמנות בלתי חוזרת להפיץ ידיעות נשכחות, כמו הזנחה יחסית של המיעוט האפרו אמריקני בתקופת ממשל אובאמה ואי-קיום הבטחותיו הגרנדיוזיות בתקופת מסע הבחירות ובמהלך שמונה שנות שלטונו.

ומניין שואבים פרטים רלוונטיים? התשובה מפתיעה. המקור הנו טא-נהסי קואטס. סופר ואינטלקטואל אפרו-אמריקני מוכשר.

עוד ב- 2017 ראה אור ספרו התיעודי "שמונה שנים שלטנו".

  We Were Eight Years in Power, Ta-Nehisi Coates , 2017

שמונה שנים שלטנו
שמונה שנים שלטנו: טגדיה אמריקאית. קרדיט: הקיבוץ המאוחד

אם הספר התעודי וה"אני מאשים" שבו, יספקו תחמושת לרפובליקנים כנגד הדמוקרטים, את זאת נדע בבוא היום ההולך וקרב. בינתיים, מסתבר שרבים מאלו שכבר החליטו לתמוך בטראמפ, למרות שהם מכריזים על סלידה משקריו והפומפוזיות היתרה שהוא מפגין, טוענים שטראמפ עשה הרבה יותר למען המיעוט השחור בארה"ב וגם באפריקה, בהשוואה למה שעשה למענם אובאמה בכל שמונה שנות כהונתו. או בהשוואה למה שהדמוקרטים עתידים לעשות הלכה למעשה באם ביידן ייבחר כנשיא הבא. מדובר בעיקר באותם אזרחים שהצדק החברתי קרוב לליבם.

"שמונה שנים שלטנו" הוא לא פחות מכתב-אישום חריף של המיעוט האפרו אמריקני נגד אובאמה ובעקיפין, נגד המחנה הדמוקרטי (הבטחות שלא קוימו; והטענה כי זה בדנ"א של הדמוקרטים). אובאמה מתועד בכל אחד מהמאמרים שבספר כמי שבמשך כל שמונה שנות שלטונו הבטיח למיעוט האפרו אמריקני הרים וגבעות ובסוף לא קיים. אובאמה מואשם בכך שיישר קו עם הלבנים. הוא לא רצה להפחיד אותם. וגם בכך שהעמדות בזמן שלטונו היו מתונות מדי ולא התמקדו בגזע אלא במרחב הפתוח, בכולם.

במאמר האחרון ב"שמונה שנים שלטנו" קואטס מסכם את כהונת אובאמה. זה מאמר מאוד ארוך שמבוסס על ה"שילומים מגרמניה". על סמך מודל השילומים שהעבירה גרמניה לנפגעי השואה החיים בעולם ובישראל, קואטס טוען שלצאצאי העבדים שהוגלו מאפריקה לארה"ב מגיעים "שילומים" ממשלת ארה"ב. הפרט החשוב כאן הוא הפרסום הנרחב שהספר גרר אחריו בזכות כישוריו של קואטס. חלק מהגדולה של קואטס היא יכולתו להכניס את הנושא למיינסטרים. שכן כאשר המאמר ראה אור הוא הפך לנושא מרכזי בשיח הציבורי. נקודה חשובה בעת הזאת, לקראת מועד הבחירות.  

להצית את דעת הקהל ברגע האחרון

ב"שמונה שנים שלטנו" קואטס מאגד שמונה מאמרי מפתח שפרסם לאורך שמונה שנות כהונתו של אובמה במגזין "אטלנטיק", בין השנים 2008 ו- 2016. מאמרים שהוא שוזר יחד לנרטיב מרתק המשולב בניתוח מפוכח של גזענות, פערים מעמדיים, עוולות היסטוריות מתמשכות והדרכים הנכונות והיעילות לתבוע ולהשיג תיקון ופיצוי.

מן הראוי להזכיר גם את אפקט ספרו הקודם, רב-המכר, של קואטס, "בין העולם וביני" – שבו הוא ביסס את מעמדו כאינטלקטואל האמריקאי השחור המוביל של דורנו.

לאחר שביסס את מעמדו כאינטלקטואל גם ב"שמונה שנים שלטנו", קואטס מסוגל להצית את דעת הקהל עתה, אם יבחר בכך, באמצעות הפרספקטיבה הביקורתית החריפה והמקורית שלו, שיש לה תוקף לא רק בארה"ב, המתקשה למחות את כתם העבדות, אלא גם בארצות אחרות הגוררות מורשת מבישה של דיכוי, נישול וביזה.

=========

לקריאה נוספת: אתר ה- BBC:

Joe Biden: Where does Joe Biden stand on key issues?

כתבה המנתחת את הסוגיות החשובות ואיך ביידן מתמודד איתן:

הטיפול בקורונה; אבטלה/רווחה; גזענות; משבר אקולוגי; מדיניות חוץ; מערכת הבריאות וביטוח בריאות; מהגרים; חינוך.

Donald Trump policies: Where does the president stand on key issues?

כתבה המנתחת את הסוגיות החשובות ואיך טראמפ מתמודד איתן:

אבטלה/רווחה; מסחר; מדיניות חוץ; מהגרים; מערכת הבריאות וביטוח בריאות; משבר האקלים; מאגר נתונים לצורך פיקוח על התנהלות המשטרה; פיקוח על רכישת נשק (התיקון השני לחוקה).

"ארץ הנוודים" – זאת המציאות

פסטיבל הסרטים ונציה 2020 הסתיים לא מכבר (2-12 ספטמבר 2020). Nomadland (ארץ הנוודים) סרטה של הבמאית קלואי ז'או זכה בפרס אריה הזהב. הסרט בוים בהשראת הספר, בעל אותו שם, מאת הסופרת והעיתונאית ג'סיקה ברודר (2017). בספר התיעודי בוחנת ברודר תופעה חברתית-כלכלית תוצאה של המיתון הגדול (2007-2009): אזרחים אמריקאים מבוגרים, בגיל מתקדם, נוסעים לאורכה ורוחבה של המדינה בקרוואנים נגררים, כמו "נוודים", בחיפוש אחר תעסוקה ופרנסה. זאת המציאות.

nomanland
Nomadland by Jessica Bruder. Credit: Amazon

"ארץ הנוודים" (Nomadland) הוא ספר תיעודי מאת ג'סיקה ברודר וסרט עלילתי, בהשראת הספר, שבוים על ידי קלואי ז'או. שניהם חושפים מציאות שעד כה הייתה סמויה. מציאות של רבבות נוודים ברחבי ארה"ב שנאבקים עם השפל הכלכלי של 2007-2009. ויש גם סיפור מקדים, מקרה פרטי שעמדתי על טיבו רק כעת, בעקבות הספר והסרט.

סיפור מקדים

<p class="has-text-align-justify" style="line-height:1.3" value="<amp-fit-text layout="fixed-height" min-font-size="6" max-font-size="72" height="80">בקיץ 2013 הזדמן לנו לשהות שבוע ימים במלון Ridge באתר סקי צמוד אל לייק טאהו שבהרי הסיירה נבדה, על הגבול בין מדינת נבדה וקליפורניה. בתחילה לא היכרנו איש אבל כמו שבדרך כלל קורה, בזכות הבר המקומי נוצרות חברויות מאוד נחמדות. היכרנו זוג אמריקאים (לא-יהודים), קת'לין ורון ג'רביס מסאניוויל, שם שהו בני משפחתנו. ההיכרות איתם יצרה מיד קליק. הרגשנו שהם אנשי תרבות וחובבי הרפתקאות, אוכל וחברה, ממש כמונו. מאחר שהתעניינתי בהנצחה של שבטי האינדיאנים – שמכנים אותם כאן "ילידים אמריקאים" Native Americans, (אוי לשפה המכובסת), ביקשתי מהזוג ג'רביס לחפש מוזיאונים ואפשרויות להכיר את ההיסטוריה של הילידים וכך היה. בסופו של שבוע מלא וגדוש בחוויות נוצר קשר הדוק בינינו והבטחנו אלו לאלו להמשיך בקשרי חברות. איך עושים זאת? במייל ובפייסבוק. התמונות שהם העלו לפייסבוק לא הותירו ספק – החברים שלנו אוהבים לטייל. אבל לטיולים שלהם לא היה סוף. הם ביקרו בכל מקום אפשרי ברחבי ארה"ב. התמונות בפייסבוק הראו נופים ייחודיים, אומנות, הופעות מקומיות וגם קריוקי. גילם של הזוג הוא בסביבות ה- 60 פלוס.בקיץ 2013 הזדמן לנו לשהות שבוע ימים במלון Ridge באתר סקי צמוד אל לייק טאהו שבהרי הסיירה נבדה, על הגבול בין מדינת נבדה וקליפורניה. בתחילה לא היכרנו איש אבל כמו שבדרך כלל קורה, בזכות הבר המקומי נוצרות חברויות מאוד נחמדות. היכרנו זוג אמריקאים (לא-יהודים), קת'לין ורון ג'רביס מסאניוויל, שם שהו בני משפחתנו. ההיכרות איתם יצרה מיד קליק. הרגשנו שהם אנשי תרבות וחובבי הרפתקאות, אוכל וחברה, ממש כמונו. מאחר שהתעניינתי בהנצחה של שבטי האינדיאנים – שמכנים אותם כאן "ילידים אמריקאים" Native Americans, (אוי לשפה המכובסת), ביקשתי מהזוג ג'רביס לחפש מוזיאונים ואפשרויות להכיר את ההיסטוריה של הילידים וכך היה. בסופו של שבוע מלא וגדוש בחוויות נוצר קשר הדוק בינינו והבטחנו אלו לאלו להמשיך בקשרי חברות. איך עושים זאת? במייל ובפייסבוק. התמונות שהם העלו לפייסבוק לא הותירו ספק – החברים שלנו אוהבים לטייל. אבל לטיולים שלהם לא היה סוף. הם ביקרו בכל מקום אפשרי ברחבי ארה"ב. התמונות בפייסבוק הראו נופים ייחודיים, אומנות, הופעות מקומיות וגם קריוקי. גילם של הזוג הוא בסביבות ה- 60 פלוס.

זאת התמונה שליוותה אותי כאשר שמעתי לראשונה על הסרט שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה (2020).

בעקבות ההכרזה על הזוכים בפסטיבל ונציה 2020, נזכרתי בחברים שלנו שנוסעים ברחבי היבשת הגדולה. האם המניע ל"טיולים" שלהם הוא ההתמודדות עם השפל הכלכלי? הייתכן שהם בין אלו שהיו מועסקים על בסיס קבוע (היא מתורגמנית סימולטנית מאנגלית לספרדית בבתימ"ש בעיקר, והוא אמן), ומצאו עצמם מחוסרי עבודה בתקופת המיתון הגדול? האם השפל הכלכלי ערער את נישואיהם הראשונים ולמזלם מצאו זה את זו ומיסדו את הקשר בנישואים שניים לפני כעשור בלבד? אני מסתובבת עם התהיות הללו, תאמינו לי זה לא קל כאשר מתברר לפתע שהגורל התאכזר לנפשות יקרות שהכרת זה מכבר. מכל מקום, כל הכבוד לחוסן ולאופטימיות שהביאה את החברים החדשים שלנו עד הלום.

זה יכול לקרות לכל אחד, ואכן זה קורה גם היום. לצערי.

וכאן המקום לשבח את ג'סיקה ברודר על הפרויקט התיעודי, והספר:

Nomadland: Surviving America in The Twenty-First Century. Jessica Bruder (2017). W.W. Norton and Co. (Non-Fiction), 288 pp

לצורך כתיבת הספר, ברודר שהתה זמן ממושך בקרוואן ממונע כשהיא מתעדת אמריקאים בגיל מתקדם, אוכלוסייה נודדת שוויתרה על פורמט החיים המסורתי ויצאה לשוטט בדרכים ימים שלמים כדי לחפש מקורות פרנסה, וחיי הנוודות עוקרים אותך מהמקום הקבוע שבו התאקלמת, אבל מאפשרים לנוע בקלות מעבודה לעבודה ולעצב מרחב במציאות הכלכלית הרעועה של ימינו. הפרויקט של ברודר נמשך שלוש שנים תמימות ונע על פני למעלה מ- 15,000 קילומטרים של כבישים – מחוף לחוף וממקסיקו לגבול הקנדי. שטח המשתרע משדות הסלק של צפון דקוטה עד אתרי קמפינג בקליפורניה ותוכנית ה"CamperForce" של אמזון בטקסס. בכל מקום אליו הגיעו, מעסיקים גילו מאגר עבודה חדש בעלות נמוכה. מאגר שמורכב בעיקר ממבוגרים בגילאים מתקדמים: הקורבנות הבלתי נראים של המיתון הגדול. בני אדם שנעקרו מביתם וקהילתם עם תקווה, עלו על הכביש בקרוואנים ובטנדרים ששופצו למטרה זו, ובכך הפכו לקהילה של נוודים שהיקפה רק גדל מיום ליום. מי שחשבו שהקריסה הפיננסית ב- 2008 הסתיימה לפני זמן רב צריכים להכיר את האנשים שג'סיקה ברודר פגשה וליוותה במשך שלוש שנים.

הם וויתרו על פורמט הקיום הקבוע והמסורתי כדי לשרוד, אבל לא ויתרו על התקווה.

הן הספר והן הסרט "נומדלנד" ("ארץ הנוודים") מאוד רלבנטיים לימינו. כאז כן עתה, נחשף בהם סיפור שעד כה היה סמוי מהתודעה הציבורית של אמריקה. סיפור על הבטן האפלה של הכלכלה האמריקאית – סיפור שמבשר על העתיד הכלכלי הרעוע שעוד צפוי לרבים נוספים. יחד עם זאת, יש בסרט גם קו אופטימי. כמו החברים שהיכרנו, שנוסעים ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה, ומוצאים בתחנות שבדרך מזון לנפש, משהו בעל ערך מוסף, ערך תרבותי וחברתי. הסרט והספר מציגים מקרים של הצלחה למרות הכל, ומהללים את החוסן והיצירתיות הנועזת של הנוודים הללו.

הערה:

הספר התיעודי של ברודר נכלל ברשימת המועמדים לפרסים יוקרתיים ואף זכה באחד מהם, פרס אמזון לספר תיעודי. ברודר לימדה בבית הספר לעיתונאות קולומביה מאז 2008. הפרסומים שלה כוללים כתבות ב"הרפר'ס מגזין", "האומה", WIRED, "וושינגטון פוסט", העיתון הבינלאומי הראלד טריביון, מגזין ניו יורק טיימס, ועוד. כתבות השטח שלה זכו בפרס ג'יימס ארונסון ל"עיתונות צדק חברתי" (פרס גרינל) ובפרס "מועדון הדדליין".

ביטון היה מעדיף אירוניה

כאשר נשאל מה הוא קורא כעת, השיב המשורר וחתן פרס ישראל, ארז ביטון, שהוא קורא בעיקר שירה. כמו לדוגמה שיריו של נתן אלתרמן. במחשבה שנייה הוסיף, אני קורא גם ספרות עולמית. כדוגמה הוא ציין את ספריו של מישל וולובק, והביע הסתייגות: "מאחר שוולובק הוא סרקסטי מידי, אני לא מתחבר אליו".

רגע לאחר מכן ביטון מציין שגם בספריו של תומאס מאן יש לא מעט סרקזם. ומסביר שהשימוש בסרקזם הוא כנראה במטרה למתן את פחד המוות. את אפקט המציאות הכל-כך קשה.

המהדורה המחודשת של "הר הקסמים" 2020, מאת תומאס מאן, בתרגומה של רחל ליברמן, ספריית הפועלים, 688 עמ', מציעה רקע לדיון בנושא, "מציאות קשה". אך לא רק – היא מספקת חומר למחשבה, ולבדיקת המונח "סרקזם" בהקשר של מציאות קשה.

תומאס מאן
הר הקסמים, תומאס מאן. קרדיט: ספריית הפועלים

הסיפור בקצרה:

על ראש הר הקסמים תומאס מאן יוצר מעין מיקרוקוסמוס של חברה רב לאומית אירופית. הוא שותל בה צעיר רגיל מן החברה הגרמנית הבורגנית, ומנחית עליו שפע של השפעות שונות ומגוונות המביאות את הגיבור לעסוק במהויות הקיום האנושי. אט-אט מגלה הגיבור את החופש הגלום בלהיות חולה. חופש מהשכל הישר ומהמחויבויות שמטילה השגרה – החופש להיות הוא עצמו.

יש משהו רלבנטי ב"הר הקסמים" לתקופה זאת, אומר ביטון. הסיפור מתרחש בסביבה של מחלת השחפת שהייתה מאוד נפוצה אז, וכעת יש לנו את הקורונה.

הדבר המופלא בספרו של מאן הוא שהטקסט נותן לך אלגוריה של מציאות דקדנטית. תחושה של מציאות בתחילת המאה ה- 20, אירופה רקובה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הדמויות כל כך מוחשיות. והסרקזם חוגג, מוסיף ביטון בראיון שהעניק לגואל פינטו, הידוע בגישתו הפלורליסטית וחיבתו לענייני תרבות.

ובראיון למעריב אומר ביטון: יש בספר ניסיון להתמודד עם הקושי של היעלמות החולים, כשהיה ידוע שכל אחד מהם ימות בסופו של דבר, והכל עטוף בסוג של סרקזם שלא כל כך אהוב עלי, אבל בהחלט מובן לי השימוש בו כדי לרכך את אימת המוות והסופיות הזו.

האמנות נותנת פשר לסבל האנושי, ובלי ספק בספר הזה יש סבל של חולי השחפת ההולכים למות, אבל יש בו גם הרבה שמחה ביחסים בין הדמויות, וזה נותן לי מענה בחיפוש אחר פשר לחיים עצמם, מסכם ביטון.

מבולבלים? להלן כמה הגדרות מוסמכות

א. הגדרות:

הבחנה בין סרקזם ואירוניה.

במילון אבן־שושן אירוניה מוגדרת כ״לגלוג קל ומוסתר כלשהו״. אירוניה אינה חייבת להיות לעגנית או עוקצנית, אבל נחוץ שיהיה פער בין הכוונה המילולית לכוונה המפורשת.

הבחנה בין אירוניה לסרקזם.

אילון גלעדכאשר אירוניה משתמשת בלגלוג עוקצני מדובר בתת־סוג של אירוניה הנקראת סַרְקַזְם (ממילה יוונית שפירושה נשיכת בשר), אך לא כל אירוניה היא כזו.

הבחנה בין ציניות ואירוניה

אם כבר אנחנו כאן, כדאי לבדוק עוד מונח: ציניות. ובכן – ציניות היא תפיסה פילוסופית שאומרת שאנשים פועלים על פי מניעים אנוכיים צרים ולא על ידי אידיאולוגיה או ערכים נעלים.

ובעברית-כמו-בעברית – מתבלבלים בין ציניות ואירוניה לפחות מאז שנות ה- 40 של המאה הקודמת, וספק אם הדבר ישתנה בעתיד הנראה לעין. (אילון גלעד, הארץ, 27.7.2016).

מעתה הכל ברור: אירוניה עשויה לגלוש דרומה ואז זה סרקזם. וכל עוד האירוניה מושלת בכיפה, לביטון אין רתיעה ממנה…

***********

נספח

ההתנסות של ביטון עם "הר הקסמים" בתרגומו של מרדכי אבי-שאול, החלה לדבריו בגיל 14, כאשר היה תלמיד בבית חינוך לעיוורים בירושלים. שם הייתה שקיקה גדולה לקריאת ספרות קלאסית. ביטון מספר על משחקי תפקידים בין נערי המוסד החינוכי, על-פי הדמויות של הספר. "הפנמנו את הדמויות של הספר, עד כדי כך שהיינו מדמים את עצמנו כחלק מהן. אחד החברים התנהל כאילו הוא סטמבריני, אחר היה נאפטא היהודי הדחוי, העלוב, הערמומי, לאחרת קראנו שושא, והיו גם האנס קאסטורפ ויואכים". ביטון דימה עצמו לנאפטא. יחד עם האיטלקי סטמבריני, צאצא של מורשת ההשכלה הם שני אינטלקטואלים שהאנס הבורגני פוגש בבית ההבראה בשוויץ. דווקא סטמבריני מסמל את היופי של האדם מבחינה פיזית ומנטלית ורוחנית. אדם שמבטא את עצם השמחה של הקיום אפילו בתוך האוירה של המוות בבית ההבראה. מאידך, נאפטא הוא יהודי, קטן קומה, שמסמל את הדקדנציה והשמרנות הבלתי נגמרת שאין לה זכות קיום בעתיד. ולבסוף מתאבד.

המלחמה בפרספקטיבה של למעלה מארבעים שנה

"טירוף", "נלחמים", "נהרגים" – אלו המילים שפרצו החוצה מפי לוחמים בני דור המדינה שאיישו את מעוז "פורקן" – יום שני למלחמה (7.10.1973)

כל כך הרבה מוות, ייאוש, שבר ערכי, תחושת הפקרה ופרספקטיבה של למעלה מ- 40 שנה ממלחמת יום הכיפורים, מאפשרים לשרטט שש תגובות התמודדות אופייניות של בני דור המדינה ביום שאחרי המלחמה. יש בהן תגובות קרובות יותר בזמן למלחמה, יש מאוחרות יותר, ויש שהגיבו ביותר מאופן אחד, אך כולן מופיעות בים החומרים שבני הדור הניחו לפתחנו. כמה מן הכותרות לתגובות הללו אינן מדוייקות ומזוקקות, ובכל זאת, שש התגובות היו:

משבר זהות, מחאה, "ירידה", כתיבה ספרותית, הלם, נישואים והורות

המעוזים של צה"ל באזור תעלת סואץ היו הראשונים לספוג את האש במלחמת יום הכיפורים. ששה עשר לוחמים יושבים במעוז "פורקן" על קו המים של תעלת סואץ, ומתצפתים לעבר העיר איסמעיליה, שנמצאת רק 100 מטרים מהם. דממת האלחוט שמלווה כל בית יהודי במדינת ישראל באותו יום, משתדלת ללוות גם אותם.

אבי יפה, לוחם במילואים בגדוד 68 של חטיבת החי"ר 'ירושלים', ומומחה לסאונד באזרחות, יודע שתמיד כדאי להקליט, רק ל"יתר ביטחון". השקט הקדוש של יום הכיפורים מופר לפתע על ידי קולות מנועים של טנקים. מכשיר ההקלטה של אבי ממשיך להקליט, וקולות פיצוצים עזים ובלתי פוסקים ממשיכים לחנוק את שני המיקרופונים שעדיין מוצבים מחוץ למעוז.

"זה עלינו! העניין מתחיל!", נשמע קולו של אבי שצועק במערכת הכריזה של המוצב.

השעה היא 13:55, יום שבת, אמצע יום הכיפורים, והמצרים החלו לתקוף.

תותחים כבדים, מרגמות, ומטוסי קרב פותחים בירי, כשבמקביל כוחות קומנדו, חי"ר ושריון עוברים את התעלה ומתקרבים לעבר המעוזים.

ההקלטות מאותה מלחמה הפכו לנכס היסטורי נדיר.

יום ראשון 7.10.1973 שעות הלילה – המצרים כבר כאן

אבי: "אינעל דינק כל המלחמה הזאת, מי המציא אותה?"

הדוקטור: "טירוף, נלחמים, נהרגים".

אבי: "אבל אף פעם לא נתקלתי בדבר כזה, תמיד היה מצב שהאויב היה קילומטר ממני, 200 מטר ממני, אפס ממני, אבל מכל הכיוונים?"

אתוס אנטי-מלחמתי

הרגעים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים חלחלו אט-אט ונצרבו בתודעת חיילי המעוזים הצעירים.

שנה אחרי המלחמה הם נצרבו גם על גבי אנדרטות. מה שסימן את תחילתו של אתוס אנטי-מלחמתי.

ההלם והטראומה עדיין מלווים רבים מהלוחמים, בני דור המדינה, אלו שהשתתפו בקרבות בגזרה הדרומית והן בגזרה הצפונית של ישראל. להלן אזכור קטע מתוך, "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס" מאת ד"ר תרצה הכטר (2014), ב"ילדים בסדר גמור", מאת פרופ' חנה יבלונקה (2018). את הקטע שילבה יבלונקה בפרק שעוסק במלחמת יום הכיפורים, והוא מציג תגובות התמודדות של לוחמים בני דור המדינה לאירועי המלחמה. יבלונקה פורטת בו את קורות הלוחמים ותגובות התמודדותם עם זיכרון המלחמה. הם שראו את חבריהם נטבחים לעיניהם באין מושיע, שזעקו לעזרה אל תוך מכשירי הקשר בלי שקיבלו סיוע מיידית.

את שלושת הימים הראשונים במלחמה הם לא ישכחו. וכך כותבת יבלונקה (עמ' 341-346 ):

"תרצה הכטר מצאה כי מאז 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, בוטאה מחאה אנטי-מלחמתית בתחומים שונים של האמנות, אך לא היה לכך ביטוי באנדרטאות. ההסבר שנתנה לכך הוא כי קריאת תיגר נגד מלחמה נתפסה כמנוגדת ליעדן החינוכי המקורי של האנדרטאות – טיפוחו של אתוס ההתגייסות והגבורה. מרבית האנדרטאות לנופלי יום הכיפורים צעדו אף הן בתלם הזה ודיבררו את הערכים הקולקטיביים הממלכתיים.

עם זאת, ממש בסמוך למלחמת יום הכיפורים, עוד בשנות ה- 70, קם דור צעיר יותר של אמנים שיצא חוצץ כנגד העקידה הנצחית והטיל ספק בצדקת הדרך. כמה וכמה אנדרטאות שצצו בעקבות המלחמה הכילו התרסה קשה ובוטה כנגדה.

אחת מהן הייתה זו של אריק אופיר, איש גדוד 68 של חטיבת ירושלים, שאינו בן הדור. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים מיהר אופיר לשוב מלונדון והצטרף לשארית הגדוד שהתארגן מחדש בתעלה. חיילי הגדוד החליטו לפעול להנצחת חבריהם הנופלים והטילו על אופיר האמן לעצב חפץ אישי שיוענק ללוחמים ולבני משפחות החללים, בהם מבני דור המדינה. אריק אופיר החל ללמוד את הנושא, נפגש עם הלוחמים ובהמשך גם עם פדויי השבי לשיחות אינטימיות שהוקלטו. אופיר גם האזין להקלטותיו של אבי יפה. השנה היתה 1974 ואופיר יצר הנצחה שהיתה שונה מכל מה שקדם לה. הוא בנה קובייה שעל ארבע פאותיה הועתקו ציטוטים נבחרים מתוך ההקלטות שלו ושל יפה. נלוו להם שרבוטים מאולתרים שצוירו במהלך השיחות. הקובייה התקבלה בהתרגשות גדולה על ידי הלוחמים ובני משפחה. בעקבות זאת הוחלט להעביר את סיפור גדוד 68 למרחב הציבורי, וכיעד נבחר יער השלום בירושלים. בפאה העליונה נכתבה הקדשה: "לחיילי גדוד 68 אשר עמדו בגבורה בפרץ מול נחשולי ענק בתעלת סואץ, יום הכיפורים תשל"ד". הכתובות על האנדרטה, שכאילו נכתבו בכתב ידו, היו:

"ינעל דינאק כל המלחמה הזו מי המציא אותה", "טירוף", "נלחמים ונהרגים". כל הציטוטים אותנטיים.

ההיסטוריון ג'ורג' מוסה, שעסק במחקריו בפולחן החייל המת בגרמניה, צוטט כמי שאמר שמעולם לא ראה כתובת כזו בארץ אחרת, והסיק ממנה כי אנדרטאות המלחמה בישראל משדרות הרבה יותר שלום מאשר בכל מקום אחר שהוא מכיר. שנים אחדות בלבד אחרי המלחמה, בסמוך למבצע אנטבה, אכן השתנתה מגמת ההנצחה ועל האנדרטאות בוטאה כמוטיב מרכזי הכמיהה לשלום.

ימים ספורים לאחר שנכנסה הפסקת האש לתוקף קיבל ארנון לפיד, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, חופשה בת 24 שעות. ארנון, שחזר למלחמה מארצות הברית בה הספיק לשהות רק זמן קצר ועמד להתחיל את לימודיו, חש כי נשמתו רותחת. התוצאה הייתה מאמר קצר שפרץ כאש לאווירה הקודרת של חורף 1973 וכותרתו: "הזמנה לבכי".

השורות המשמעותיות ביותר במאמרו מבכות את בני הדור החיים ב"ארץ אוכלת יושביה",

"נבכה על השכולים החדשים.. ועל העצב, שירחף כענן על כל שמחה לנצח. ונרחם על עצמנו, כי אנחנו  ראויים לרחמים, דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה. אך כמה שנבכה, בכי תמרורים נבכה. בכי קורע לב. בכי גדול. בכי פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. נבכה אוקיאנוס."

זה המניפסט האולטימטיבי לתחושת בני הדור – דורו של לפיד – דור ילדי המדינה, שכל סביבתם התרוקנה. שמדינתם, ביתם, זהותם – רוסקו. במידה מסוימת היה זה בכי של ייאוש עם מידה של חוסר אונים. מרבית החיילים שהגיבו לרשימה חשו, זה לראשונה מאז השישה באוקטובר, שמישהו כתב דברי אמת. "רק מי שהיה כאן, אז, יודע כמה הייתה הרגשת הבכי דומיננטית" כתב לארנון חייל מג'בל עתקה. רוביק רוזנטל שהגיב ל"הזמנה לבכי" ניסח זאת כך – "עת לבכות: גם אני בעד ארצנו – אבל לא טוב למות".

ההד של הרשימה היה כה גדול עד שחנה זמר, העורכת המיתולוגית של "דבר", החליטה לפרסמה בשלישית בעיתונה, שהיה למעשה הביטאון של מפלגת השלטון. בראש הגיליון כתבה זמר, בעצמה ניצולת שואה מסלובקיה, רשימה משלה בנושא. בין שאר דבריה היא כתבה את המשפט הבא: "דבריך נראים לי לא כהזמנה לבכי אלא כהזמנה ליללה. אולי באמת אסור לי לבוא בטענות אליך, שהגורל חסך ממך את החישול שנפל בחלקי."

ספרות שראתה אור ביוזמת לוחמים מצביעה על נטייה "אנטי מלחמתית" שמקורה בטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יש דוגמאות רבות לכך לאורך השנים. למשל הספר מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית (2007), מאת מיכאל אחי-עמוס (הרשקוביץ), עדויות מגובה החול: קרב הצנחנים בחווה הסינית (2007), מאת מעוזיה סגל, שחבריו מגדוד 890 לחמו בחווה הסינית. שניהם מציגים עמדה אנטי-מלחמתית. גם בני הדור שלא גויס אז, אבל נחשף לטראומה של המלחמה טענו שהספרים הללו הם אנטי-מלחמתיים. שכן מי שקורא בהם "לא יכול שלא לשאול את עצמו בשביל מה היה צריך לצאת לקרב הזה. לא פחות מזה מנקרת השאלה כמה קרבות כאלה נוהלו במלחמות ישראל, כמה כאלה ינוהלו במלחמות העתיד". גם התיאטרון מהדהד נימה זאת בדיוק. בין הדוגמאות אפשר לציין את "בצהרי היום", "איסמעיליה", ו"עיר הנפט". בשלושתם ניכר כי "אוקטובר 1973 היה נקודת השבר לדור המבוגר שחי את המלחמה. גילינו שהרבה מהציונות מבוסס על ציניות. מלחמת יום הכיפורים הייתה טקס הכביסה המלוכלכת, ומלחמת לבנון ניערה סופית את כל האשליות". שלושת המחזות הועלו שלושים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כביקורת על מלחמה בכלל ועל מלחמה זו בפרט, ובמיוחד כביקורת על חוסר היוזמה המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך.

תובנותיו של דור המדינה תרמו להתגבשותם כדור סוציולוגי מובחן. באמצעותן הם בידלו עצמם מדור תש"ח, מקימי המדינה. דברים אלו מומחשים היטב בפרודיה שחיבר דן אלמגור על שירו של נתן אלתרמן, "מגש הכסף".

המילים האותנטיות שנצרבו על גבי אנדרטאות, שקיבלו ביטוי בכתיבה ספרותית וב"הזמנה לבכי" ואחר-כך, גם בתיאטרון ובספרות שפרסמו הלוחמים על קרב זה או אחר במלחמה, נגעו בליבת השאלה, שהייתה אף גדולה מן השאלה על "צדקת הדרך". יבלונקה מתקשה לנסח זאת באופן שיתעכל בקלות, אך מבינה שצריך, וכותבת (ע' 347): "האם כל העניין הזה של הציונות ומדינת ישראל היה שווה? האם הציונות אכן נועדה לפתור את בעיית היהודים, אותם אלו שלא היו רצויים בשום מקום אחר וביקשו טריטוריה שתאפשר להם לחיות עליה?"

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)