רק המוזות לא שותקות

בניגוד למה שרובנו מניחים, "GOOD" אינו מתייחס לאדם טוב שהופך לאדם רע ● מדובר כאן באדם "טוב" הנסחף בהדרגה אחר סיסמאות ולבסוף משתנה לרעה במובן ספציפי

תיאטרון הרולד פינטר, לונדון, העלה מחדש באוקטובר האחרון את מחזהו של ס.פ. טיילור, GOOD"". המחזה הוצג לראשונה בחסות החברה השייקספירית המלכותית (1981) ובהמשך, הופק והוצג על-ידי תיאטראות ברחבי העולם.

המחזה מתרחש בתקופת טרום מלחמת העולם ה-2. ומתמודד עם שאלות גדולות, ביניהן השאלה מהם מאפיין אדם "טוב"; מהם גבולות האחריות? מעל לכל עולה בו שאלה זו: איך מגיב אדם "טוב" כאשר הוא נקלע למצבים מאתגרים, האם יעמוד במבחן גם כאשר מסביבו הכל מתפורר?

GOOD by C.P. Taylor. Credit: Johan Persson

ג'ון האלדר הוא פרופסור גרמני וחובב מוסיקה. הוא מתמחה בכתביו של הסופר, הפילוסוף, וההומניסט יוהאן גיתה. האלדר נחשב לאדם ישר והגון, איש משפחה מסור ובן טוב לאימו הדמנטית. ידידו הקרוב, מוריס, הוא רופא יהודי. ב- 1933 מתעורר בליבו של מוריס חשש מפני הבאות, ובעיקר מפני מה שיקרה עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון ובראשה אדולף היטלר. מוריס משתף את האלדר בחששותיו והלה מרגיע את מוריס חברו, ואומר לו בביטחון רב, "אל דאגה מוריס, כלום לא יקרה, דבר לא ישתנה".

האם ניתן היה לנבא שהאלדר, האדם ה"טוב", ייטה תוך זמן קצר להתחבר לנאציזם, יצטרף לשורות האס-אס ויהיה אחד הפעילים בארגון?   

הגארדיאן הלונדוני פרסם לאחרונה ביקורת אוהדת על "GOOD" וסיכם במילים שאינן משתמעות לשתי פנים:

בניגוד למה שרובנו מניחים, "GOOD" אינו מתייחס לאדם טוב שהופך לאדם רע. מדובר כאן באדם "טוב", אדם הנסחף בהדרגה אחר סיסמאות ולבסוף משתנה לרעה במובן ספציפי. האלדר ה"טוב" מראה נטיות ברורות לדאוג לעצמו ולטובתו האישית, גם על חשבון אלו שהיו מקורבים אליו ביותר. תוך כדי השיח הער בין הדמויות המשתתפות במחזה נאמרים דברים רבים. חלקם חושף את המתחולל בתוככי נפשו של האלדר. מחשבותיו הכמוסות של האדם ה"טוב" אינן משתמעות לשתי פנים, והקהל אמור להיות מוטרד מכך. מכיוון שהמסר שלהן הוא אני חייב לדאוג לעצמי גם כאשר את המחיר משלמים אחרים כולל ידידיי ומקורביי. מחשבות שכאלו מתדלקות את מהלכיו של האלדר והוא נעשה בהדרגה פעיל ב"רוע לשמו" עד אבדן צלם אנוש.

במובן מסוים ניתן לומר שהאלדר מעוות את המסר העולה מדברי החכמה של הלל הזקן, "אם אין אני לי מי לי". הדאגה העצמית האנוכית בנסיבות הזמן והמקום, גרמניה של 1933, היא היפוכו של המסר הטמון בדברי הלל הזקן.

האלדר, האדם הטוב, מתגלה כאיש מעשי שכל מעייניו נתונים לשלומו שלו בעודו בחיים. אחריותו מצטמצמת ודאגתו נתונה אך ורק לגופו שכן, הוא בטוח שאיש מלבדו לא יטרח להושיע לו בעת צרה.

האלמנט המרתק והמזעזע ביותר ב"GOOD", העוסק בסוגיית האחריות אישית וגבולותיה, הוא שהאלדר נעשה שותף פעיל בהוויה שקודם לכן הוא בז לה וכינה אותה במילים, "הזבל האנטי-יהודי". הוא נוטל חלק בכל, החל ממסיבות חשק וכלה בפעילויות לא מוסריות ולא אנושיות. וכאמור, כל זה קורה בעוד שבפועל האלדר מפגין מיאוס כלפי האידיאולוגיה האנטישמית.

"GOOD" מצליח להציב תמרור אזהרה ולעורר התבוננות מחודשת בשני מושגים מנוגדים: "אומץ" מחד, ו"רכרוכיות" מנגד. האזהרה מופנית כלפי כל מי שבוחר לא לראות, לא לשמוע ולא להגיב על עוולות ומאפשר לדברים לקרות. הסירוב העיקש להכיר בסכנות שפופוליזם עלול לחולל התרחש בגרמניה של 1933 ומתרחש לנגד עיני העולם גם לאחרונה. יספיק לציין כדוגמה לכך את ההתפתחויות האמורות להדאיג אותנו בהקשר של איראן ורוסיה.

כדרמה, "GOOD" הוא משב רוח בריטי משובח ומהנה. עיקרו הוא הסתכלות פסיכולוגית על האדם שחי בשנים שלפני עליית הנאציזם בגרמניה. העניין המתעורר במהלך הצפייה במחזה ותכניו מתמקד בגבולות האחריות של כל בן אנוש, במיוחד לנוכח התרחשויות מאתגרות האמורות להדאיג אותו. לב לבו של המחזה הוא האופן שבו אדם "טוב" מגיב למצבים מאתגרים, כאשר מסביבו הכל מתפורר?

"לא מחדל!"

קפליוק מדמה את מלחמת 1973 לנבואה המגשימה את עצמה ●  הסברה שמדיניות הסיפוח שישראל נקטה אחרי 1967 תוליד עוד סכסוך, לא הייתה רחוקה מהמציאות

העת הזאת מחייבת התייחסות מחודשת לתזה המרכזית של אמנון קפליוק ב"לא מחדל!" (1975). זאת לאור תרגום הספר לאנגלית (2022) וגם כלקח שעל השמאל להפנים.

Credit: Amazon

מלחמת ישראל-ערב 1973 נקראת מלחמת יום הכיפורים, מלחמת אוקטובר, מלחמת ישראל-ערב הרביעית או מלחמת הרמדאן. תלוי את מי שואלים. באוקטובר 1973 ישראל נלחמה נגד קואליציה של מדינות ערביות בהובלת מצרים וסוריה. מבלי לדון בהיבטים צבאיים של  המלחמה, שנדונו עד כה בהרחבה במספר עבודות. אמנון קפליוק מבקש להציע נקודת מבט אחרת של המלחמה והסכסוך הישראלי-ערבי בספרו – "לא מחדל!: המקרה של מלחמת ישראל-ערב ב-1973" (פורסם בעברית ב-1975 ותורגם לראשונה לאנגלית ב- 2022). קפליוק מגדיר את הסכסוך כ"פוליטי באופיו".

קפליוק מדמה את מלחמת 1973 לנבואה המגשימה את עצמה. לאחר התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים ב-1967, שהובילה לכיבוש ישראלי של רמת הגולן, הגדה המערבית – כולל מזרח ירושלים, חצי האי סיני ורצועת עזה – מנהיגי ישראל לא ראו כל צורך בניהול משא ומתן עם מדינות ערב, בטענה שהערבים אינם מוכנים לפתרון דיפלומטי. מנהיגי ישראל העדיפו לנקוט עמדה השוללת צעדים דיפלומטיים. הם שללו את האפשרות שבעקבות עמדתם זאת ישראל מגדילה בעליל את הסבירות שמדינות ערב, שהובסו ב-1967, יחליטו על פתרון צבאי להחזרת השטחים שנכבשו על ידי ישראל.

הטענה המרכזית של קפליוק היא שאחרי 1957 ישראל החמיצה הזדמנות מצוינת לשלום ישראלי-ערבב לטענתו, גם בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), יכלה ישראל לנצל את הרגע "להשיק עידן חדש ביחסיה עם העולם הערבי, ולהתקדם לקראת הסדרי שלום עם המדינות השכנות". בפועל מה שקרה הוא שקולות מעטים בישראל דגלו במתינות יחסית ואלו זכו להתעלמות. כך היה עם סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל. לפי קפליוק טל טען כי יש צורך להחזיר את רוב השטחים הכבושים לערבים כדי להימנע ממלחמה חדשה. אין זה מקרי שטל היה גם אחד הקצינים הבכירים הבודדים שהאמינו כי ישנה סבירות גבוהה למתקפה קרובה במהלך השבועות האחרונים של ספטמבר 1973. ממש באותה תקופה החל מצטבר מידע מודיעיני המצביע על התעוררות צבאית בגבול של ישראל עם מצרים וסוריה, אך לא נעשתה שום פעולה נחרצת בעניין זה. במקום זאת, ההנחה הכללית הייתה שלמצרים אין את העוצמה הצבאית הדרושה כדי לאתגר את ישראל, וסוריה של חאפז אל-אסד לא תנקוט פעולה ללא תיאום מוקדם עם אנוואר סאדאת.

הסברה שמדיניות הסיפוח ​​שישראל נקטה אחרי 1967 תוליד עוד סכסוך, לא הייתה רחוקה מהמציאות. עם זאת, וכפי שציין קפליוק, "מנהיגי ישראל, החל משר הביטחון משה דיין, הגיבו לאפשרות של פעולה צבאית ערבית משותפת בבוז גלוי, בהסתמך על דעות קדומות ומשאלות לב של רבים מהם לגבי סיכויי מלחמה".

קפליוק מוסיף וטוען שהסיבה העיקרית והבסיסית לשאננות של ישראל נובעת מ"אשליה של סטטוס קוו נצחי". אמונה שבמהלך הזמן מדינות ערב השכנות ישלימו עם אבדן השטחים של 1967 ולא יעזו לצאת למלחמה יזומה נגד ישראל. ובמקרה הבלתי-סביר של תקיפת ישראל על ידי צבאות ערב, מנהיגי ישראל היו משוכנעים שאלו יספגו תבוסה מרה. בפועל, הציבור בישראל חווה זעזוע עמוק במלחמת 1973. ולדברי הסוציולוג הפוליטי צ'ארלס ס. ליבמן, מלחמה זו "פרצה לפתע, ותפסה את ישראל וצבאה לא מוכנים לה". מסמכים שנחשפו ב-2010 מכילים דווח על ביקורו של שר הביטחון דאז, משה דיין, אצל ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, זמן קצר לאחר המתקפה הערבית. בין היתר דיין הודה בפני מאיר ש"החיילים הערבים הרבה יותר טובים משהיו בעבר".

מלחמת יום הכיפורים, 1973, נמשכה כ- 23 יום. היא הותירה פי שלושה הרוגים ישראלים ממלחמת ששת הימים, והטילה מעמסה כלכלית כבדה על מדינת ישראל. המצב הטריטוריאלי של ישראל בסיום המלחמה נותר ברובו ללא שינוי, אך ניכרו תחושות עמוקות של אי-נחת בחברה הישראלית.

קפליוק מנתח את המצב מתוך ראיית הנולד

ב-1975 קפליוק הבין שהזעזוע שנגרם לציבור במלחמת 1973 כלל לא יוביל לחשיבה מחודשת, והכיוון הכללי שאליו מועדות פניה של ישראל ימשיך להיות לוט בערפל. ב"לא מחדל!" מובאת דוגמה מייצגת למצב זה. בתגובה למספר ההולך וגדל של בני נוער שפקפקו בצדקת הציונות לאחר המלחמה, משרד החינוך הכין תכנית חינוכית שתחזק את 'תודעת המולדת' בבתי הספר. דוגמה נוספת המציגה את האווירה הכללית בישראל לאחר 1973 הן תנועות המחאה השונות שצמחו בישראל לאחר המלחמה. דרישותיהן העיקריות היו לקיחת אחריות על הכשלים שהובילו להפתעה במתקפה הערבית, דמוקרטיזציה פנימית של המפלגות הפוליטיות, וריענון השורות. אבל קפליוק הבליט כשל מרכזי של תנועות אלו והתייחס אליו בהרחבה. וכאן כדאי לצטט את שורותיו של קפליוק,

"אף אחת מתנועות המחאה לא התמודדה עם הבעיה המרכזית שגרמה לסערה. הבעיה הפוליטית העיקרית בישראל: מדיניות הממשלה בסכסוך הישראלי-ערבי. כמעט אף אחד מדוברי תנועת המחאה לא ציין שמדיניות ישראלית חלופית יכולה הייתה למנוע את המלחמה האחרונה [בשנת 1973] [הדגשה שלי, ת.ה.]".

בדצמבר 1973 ישראלים הלכו להצביע בקלפיות במערכת בחירות שנדחתה בחודשיים בגלל המלחמה. הבחירות החזירו כנסת עם שינויים מוגבלים, ובמקביל, צמיחה מסוימת של הליכוד הימני-הלאומני, בראשות מנחם בגין. לאחר הישגיו המוגבלים בבחירות 1973, בבחירות 1977 הליכוד של בגין זכה בשליש מהקולות ואילץ את המפלגת העבודה לצאת מהממשלה בפעם הראשונה בתולדות המדינה.

בחירתו של בגין כמנהיג מייצגת בעיני קפליוק אישור לחששות שהביע ב"לא מחדל": שישראל לא תצליח לבחון באופן ביקורתי את אחריותה לפרוץ מלחמת 1973, ובמקום זאת תקבל החלטה לחזק פי שניים את העימות בין ישראל לעולם הערבי. זמן קצר לפני שנבחר, שאלו עיתונאים את בגין על כוונותיו ביחס לשטחים הכבושים, והוא השיב: "איננו משתמשים במילה סיפוח; אתה מספח ארץ זרה, לא ארצך". זו הייתה הצהרת כוונות. ואכן בשש שנותיו כראש ממשלה, עמד בגין בראש הקמת 62 התנחלויות בגדה המערבית, לעומת 10 התנחלויות בעשור הקודם.

קפליוק מסיים את "לא מחדל!" בהפניית תשומת הלב לחשיבותה של "רגישות מוסרית" כלפי העם הערבי הפלסטיני. ככלל, ספרו חדור במינונים שווים של רגישות מוסרית, שלדעתו מאוד הכרחית, וניתוח פוליטי של המצב. התזה שלו ב- 1975 היא שרק "גבול שקט הוא גבול בטוח". החזקת השטחים הכבושים לא הועילה לביסוס יחסיה שלום בין ישראל למדינות ערב אחרי 1967, וגם היום היא לא תועיל.

"לא מחדל!" של אמנון קפליוק מדגים באופן משכנע שמלחמת 1973 לא הייתה חייבת להתרחש. פסילה מראש של האפשרות להגיע להסכם שלום עם מצרים, לא הותירה כל ברירה לנשיא מצרים אנוואר סאדאת מלבד פתיחה במלחמה. זאת בתקווה להשיב למצרים את חצי האי סיני שנכבש על ידי ישראל ב-1967. ביטחון היתר והתנשאות ההנהגה הצבאית של ישראל, והאמירה שלה שצבאות ערב לא יעזו לתקוף את ישראל זמן כה קצר לאחר תבוסתם הכואבת ב- 1967, הותירו את ישראל לא מוכנה למלחמה. "לא מחדל!" מבוסס על מיסמוך נרחב הזמין לציבור – דיווחי עיתונות ו-42 עמודים (מתוך 1,500) מתוך דו"ח ועדת החקירה הממלכתית של ישראל על כשלי הצבא (ועדת אגרנט). לפיכך גם קהל קוראיו של הספר בעברית  יכלו לעיין במסמכים שהוא מפנה אליהם, ולהסיק מסקנות דומות לאלו שקפליוק הסיק, וזאת בזמן אמת. השאלה היא מדוע הם לא עשו זאת?"

קפליוק, שהלך לעולמו ב-2009, היה עיתונאי ישראלי-צרפתי בעל ניסיון רב שנצמד תמיד לעקרונותיו כעיתונאי. קפליוק סיקר את מלחמת לבנון ועבד ככתב חוץ בברית המועצות בסוף שנות ה-80. הוא היה אחד ממייסדי ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם ב-1989.

Not by Omission: The case of the 1973 Arab Israeli War. By Amnon Kapeliouk, London: Verso, 2022, 321 pp. Introduction by Noam Chomsky & Irene Gendzier. Translated by Mark Marshall

אזהרה מפני קטסטרופה עולמית

בניגוד לציפיות מוקדמות, ברומן המונומנטלי "לעולם לא"[i] קן פולט פונה לכיוונים חדשים ומפתיעים. הנושא המרכזי של הרומן הוא ההיתכנות הכמעט ודאית שתתרחש  קטסטרופה גרעינית כלל עולמית.

פולט החל להמציא את עצמו מחדש ברומן "עמודי תבל" (1989), יצירה מונומנטלית בת אלף עמודים שבמרכזה בניית קתדרלה באנגליה של ימי הביניים. הרומן היה הימור מסחרי ואמנותי שתרם לפולט כמה יתרונות. נוסף להיותו הכותר הפופולרי ביותר שלו, הוא שימש כנקודת מוצא לחלק גדול מהפרוזה שפולט יצר בהמשך: יצירות ענק המתבססות על מחקר יסודי, ועשירות בדמויות מרכזיות. ברומן האחרון שלו, "לעולם לא", מתאחדים שני כיווני כתיבה עיקריים המאפיינים את הפרוזה שלו: יש ברומן סממני מותחן בולטים שאותם הוא דולה מבדיקה אישית יסודית של הקונפליקטים בעולם המודרני. בנוסף זהו רומן רחב ידיים המתפרש על פני מדינות ועמים ברחבי כדור הארץ על שלל גחמותיהם ומאפייניהם.

הנושא המרכזי של "לעולם לא" הוא ההיתכנות הכמעט וודאית שתתרחש קטסטרופה גרעינית כלל עולמית.

בהקדמה קצרה לרומן, פולט אינו מסתיר את העובדה שההשראה ל"לעולם לא" נבעה ממחקר שעשה על מקורות מלחמת העולם הראשונה. סכסוך הרסני זה, היה לדעתו "מלחמה שאף אחד לא רצה בה". ובכל זאת היא פרצה כתוצאה מסדרת בריתות ואמנות בינלאומיות מורכבת, והחלטות קצרות רואי שהובילו לעיצוב מחדש של העולם, ושינו את אופי המלחמה המודרנית. ב"לעולם לא" פולט מציג תרחיש דומה, אבל מסוכן הרבה יותר בגלל הימצאותו והתפשטותו של נשק גרעיני בעולם. מתקבלת תמונה של עולם שנכשל וסטה לכיוון גורלי ובלתי מתקבל על הדעת. ההתפתחויות ב"לעולם לא" מאוד מפורטות ויוצרות רושם אמין וסביר, ויחד עם זאת אימתני.

הסיפור מתחיל במדבר סהרה, באזור המרוחק אלפי קילומטרים מסביבה שתהפוך בהמשך העלילה למרכזו של עימות גרעיני הצובר תאוצה בקצב מסחרר. בלב הדרמה הזו שזורים סיפורים שכל אחד מהם הוא דרמה בפני עצמה המעשירה את הרומן. מדובר בתרחישים פנים-מדינתיים בסין ובארצות הברית.

בחלק של הרומן המתרחש במדבר סהרה מופיע סוכן CIA צעיר לבנוני אמריקאי, עבדול ג'ון חדד, העוקב אחר משלוח של קוקאין המיועד למימון זרוע מקומית של המדינה האסלאמית. אל עבדול תצטרף אלמנה צעירה ונואשת שגמלה בליבה להמיר את העוני השורר סביבה ובחייה האישיים באפריקה, בחלום של חיים חדשים באירופה. מסעם של האלמנה ותינוקה יחד עם עבדול על פני המדבר, בתנאים לא תנאים ותוך לקיחת סיכונים שהסיכוי לשרוד אותם קלוש ביותר, הוא אחד מנקודות השיא הדרמטיות ברומן.

ההתרחשויות באפריקה מקבלות משמעות בינלאומית כאשר תקרית בגבול צ'אד וסודאן מביאה למותו של חייל אמריקאי מירי של רובה. וכאשר בתחקיר מתברר כי הרובה שהיה המעורב  בתקרית סופק על ידי צפון קוריאה, מצטרפים לדרמה שחקנים מרכזיים מסין ומארצות הברית. כך נוצרת לה במה שעליה מתרחשת שרשרת של פעולות, תגובות והסלמה.

בארצות הברית, הנשיאה פאולין גרין מגיבה להתרחשויות הבינלאומיות בהחמרת הסנקציות הכלכליות הנוכחיות נגד צפון קוריאה. המהלך נקבע על ידה ועל-ידי יועציה הקרובים כתגובה "פרופורציונלית". בהמשך מתברר שתגובה מידתית זו רק מחמירה מצב כלכלי, נואש ממילא. תגובה המחריפה את מערכת היחסים הטעונה של ארצות הברית עם צפון קוריאה ועם בעלת בריתה העיקרית, סין.

מנקודה זו ואילך,  העניינים ידרדר במהירות למרות מאמציהם הנואשים של שוחרי השלום בסין ובארצות הברית. נורות יריות. ספינת חיפושי נפט, הנושאת עליה מדענים אמריקאים, הוטבעה. הסיבה העיקרית להתדרדרות העניינים הם גרעין קשיח של מתנגדים לשלום בשני הצדדים. אלו דוחפים לתגובות אלימות יותר ויותר. וכך מתחיל להתפוגג הסיכוי לפתרון של שלום. תפנית נוספת בזעזוע הבינלאומי נוצרת עקב התקוממות כוחות המורדים בצפון קוריאה נגד המנהיג העליון קאנג או-ג'ונג. המורדים משתלטים על כל הבסיסים הגרעיניים במדינה, מה שמאיץ ומקרב את הסיכוי שתפרוץ מלחמה גרעינית בפועל.

שרשרת ההתפתחויות דומה להפליא למה שהתרחש בימים ובחודשים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. גם אז וגם כעת, התנאים לתרחיש של אסון עולמי נוצרו משילוב של מגוון נסיבות.

"לעולם לא" הוא לא רק סיפור. זאת אזהרה מפני כוחן של תוצאות לא-מכוונות מראש. סיפור מטריד ובד בבד מאיר עיניים. פולט התפרסם כמספר סיפורים מוכשר. אבל ב"לעולם לא", ספרו האחרון, בולטת נימה של מצב חירום כלל עולמי שאינה רחוקה מהמציאות שלנו העת הזו. ובכך "לעולם לא" היא יצירה העולה עשרות מונים על מותחנים אפוקליפטיים טיפוסיים.

ראו גם: וושינגטון פוסט


[i] לעולם לא, קן פולט. מודן הוצאה לאור, 2022. 666 עמודים. מאנגלית: ורד רוזן.

התרנגול ותפילת בני האדם/ ש.י. עגנון

ש.י. עגנון ,שהיה צמחוני, כתב סיפור קצר בשם: "התרנגול ותפילת בני האדם". הסיפור התפרסם ב- 1985 לאחר מותו.

תרנגול אחד שלא היה בעל תורה ולא היה מכיר בלשון הקודש ולא היה בקי במנהגיהם, אפילו תפילה בסידור לא ידע, לפי שנתגדל בכפר אצל ערלית אחת, וגם היא לא ידעה מהיכן ידע הוא. היה מנקר באשפה ומתהדר לפני נשיו בכרבולתו האדומה והיה קורא קוקוריקו.

יום אחד הביאה אותו הערלית לעיר. ראה אותו יהודי וקנה אותו מידי הערלית. נתן לא היהודי מקום בביתו מתחת לתנור ולכירים ונתן לו את אכלו בעיתו ונתן בו טובת עין ולא היה התרנגול חסר עם בעל הבית ולא כלום. טפח עליו רוחו והיה מתגאה.

לילה אחד, לפי חשבוננו ערב יום הכיפורים היה, וקודם האשמורה האחרונה ועדיין היה התרנגול ישן, בא בעל הבית אצל התרנגול ולקחו מבין נשיו.

ננער התרנגול והיה תמה, מה זה שהוציאני בעל הבית מרבצי. אם לטובתי הוציאני היה לו להמתין עד שאפרק עצמי מהשינה ואם לטובתו הוציאני, עד כדי כך מעיז הוא פנים כנגדי? ולפי שעדיין לא הגיע זמן קריאה שתק והביט מה זה מבקש לעשות.

הדליק בעל הבית נר ופתח סידור כשהוא אוחז בידיו את התרנגול והתחיל ממלמל מילים בלשון שלא שמע. היה התרנגול יושב בידו של יהודי והיה מביט בסידור ולא הבין שום מילה, הוא שאומרים מביט בסידור כתרנגול בבני אדם. עם שהוא מביט בסידור התחיל בעל הבית מסבבו מעל ראשו. התחיל התרנגול תוהה, וכי אין היהודי הלז יודע שמביא אותי בסיבוביו לידי מיחוש הראש ואי אפשר לומר לטובת עצמו הוא מתכוון שהרי מה ענין לסבב תרנגול ולמלמל. מכל מקום אין זה דרך לנהוג כך בתרנגול שהוא מובחר שבעופות.

עם שהתרנגול מהרהר והולך נשק היהודי את הסידור וסגר אותו ורץ עם התרנגול אצל השוחט. נטל השוחט את התרנגול והעביר סכין על צוארו וידע התרנגול מה שידע. אבל ידיעה לאחר מעשה מה מועילה.

*********

מה רצה עגנון לומר בסיפור? התרנגול לא מבין עד הסוף מה הולך לקרות לו. בנקודה זו, עגנון משווה בין הפגיעות של התרנגול וזו של היהודי.

********

על מנהג ה"כפרות":

ערב היום הקדוש, יום הכיפורים, נהגו ישראל לקחת תרנגול עבור גברים או תרנגולת עבור נשים. את התרנגול היו אוחזים ביד ואומרים פסוקים מן התנ"ך הפותחים במילים "בני אדם יושבי חושך", לאחר-מכן מסובבים את התרנגול/ת סביב הראש ואומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ולשלום". על הטקס חוזרים 3 פעמים ולאחר-מכן שוחטים את התרנגול/ת ואוכלים את בשרו/ה בסעודה המפסקת, לפני תחילת הצום.

המנהג מכונה כפרות שכן התרנגול מהווה תחליף, כפרה, לאדם. על האדם להתבונן בכך, כי לאור התנהגותו השלילית גורלו היה אמור להיות זהה לגורל התרנגול, אבל ה', המרבה לסלוח, מכפר וסולח על העוונות. כיום חב"ד מאפשרת "פדיון כפרות" תמורת כסף.

הערה: כ-220 מיליון תרנגולי-בית ("פטמים") מומתים בישראל מדי שנה, בנוסף על כ-8 מיליון תרנגולי-הודו.

"כעלה נידף". חזרה בתשובה במלחמת יוה"כ

"ﬧֹב החוזרים, חוזרים מתוך מצוקות אישיות… ואם לא הם, אז צאצאיהם הם אלה שמתפרקים/מתפקרים…"

מלחמה כבדת דמים/ תרצה הכטר

הדילמה של היוצאים בשאלה מלווה במאבק בין הלב לשכל וחיפוש האמת הוודאית. שני גורמים אלו מומחשים היטב ברומן ההיסטורי כעלה נידף. גורמים אלו ליוו גם את תהליך החזרה בתשובה של  לוחמים בקו האש וטייסי חי"א במלחמת יום הכיפורים (1973).

"כעלה נידף" – (תרגמה יעל ענבר, הוצאת ידיעות ספרים, 2015, 493 עמ') הוא  רומן היסטורי מאת מילטון שטיינברג (פורסם לראשונה באנגלית ב-1939). זהו סיפורו של אלישע בן אבויה, דמות המוזכרת בתלמוד בָּכינוי, "אחר". מי שבטרם נטש את המסורת היהודית, נחשב לאחד הﬨָּנאים הגדולים. הדיאלוגים המעמיקים בין הדמויות המשובצים ברומן ההיסטורי כעלה נידף חושפים התחבטויות הנפש של אלישע בחיפושיו אחר האמת הוודאית בבסיס האמונה באלוהים. הדיאלוגים הם פרי דמיונו של שטיינברג, בעוד הדמויות לקוחות מתקופת הבית השני.

החיפוש אחר "אמת ודאית" – סוגייה מרכזית בתהליך היציאה בשאלה

אלישע בן אבויה נחשף מגיל צעיר להגותם של הפילוסופים היוונים. את המסורת היהודית הוא בחן לאור כתביהם, בחיפושיו אחר האמת הוודאית.

באחד הדיאלוגים שאלישע בן אבויה מנהל עם אשתו, בולטות תחושות של פקפוק ותהיה באשר לאמיתות התורה, התושב"ע, והדת היהודית. הדיאלוג חושף את תחושת הצביעות שלו, ואת המחשבה שזה אינו הדבר האמיתי:

"אתה מתכוון לומר," לחשה בבעתה, "שאתה כבר לא מאמין בתורה, בתורה שבעל פה, בכל הדת שלנו?" – "זה לא בדיוק כך. אני לא כופר בפועל. אני פשוט מפקפק במידה מחרידה, כך שבכל פעם שאני מתפלל או מקיים מצווה כלשהי אני מתחיל לתהות אם הדבר אמיתי או נכון. גרוע, הרבה יותר גרוע, הוא הצורך לשאת דרשות בפני אחרים כשאני בעצמי לא בטוח. אני מרגיש כל כך צבוע…" – "אבל זה מטורף," קראה. "אסור לך אפילו להגיד דברים כאלה. זה חטא." -"אבל אני חושב אותם." – "אז תפסיק לחשוב אותם." – "אני מנסה, אבל זה בלתי-אפשרי. אף אחד לא יכול לשלוט במחשבות שלו."

שיח בין גולשים חרדים בפורום "בחדרי חרדים" סביב "כעלה נידף"

על-פי כמות המשתתפים בשיח סביב הרומן ההיסטורי של שטיינברג, מתקבל הרושם שהרומן נקרא על ידי רבים מהגולשים ב"בחדרי חרדים". את עיניי צדו הפרשנויות ל"כעלה נידף" שהועלו לאשכול, "אלישע בן אבויה: מאבק בין דת לשכל" ("בחדרי חרדים"). השיח באשכול מאמת קיומו של מאבק בין השכל והדת וחיפוש אחר האמת הוודאית בתהליך היציאה בשאלה. הדיון בתהליך היציאה בשאלה ובחיפוש אחר האמת הוודאית מספק תובנות גם ביחס לסוגיית "החזרה בתשובה": א. הן הדת והן האלטרנטיבה – השכל, לא סיפקו לאלישע את צרכיו המוסריים. ב. הדת רחוקה מהאמת הוודאית. זהו שקר קדוש. ג. ﬧֹב החוזרים, חוזרים מתוך מצוקות אישיות. וכך מתנהל השיח:

משתתף א': "מסקנת אלישע (לפי הספר) היא שבשכלו לא יכל למצוא אלטרנטיבה לדת. לכן הוא נשאר 'תקוע' ושבור. לדת לא יכל לחזור אחר שגילה את טיבה (בלשוננו שקר קדוש) אבל גם שכלו לא סיפק לו את צרכיו המוסריים." משתתף ב' מגיב: "…. מי שטעם את טעם השכל וההיגיון הצרוף, הדרך אחורה סגורה. כך אני הבנתי אותו לפחות." משתתף ג' מוסיף: "התעניינתי לגבי גוף הספר והרושם מתקבל שהמסר העוצמתי שלו הוא "לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דלא בני בי כנישתא אחריתא" [לא יסתור אדם בית כנסת עד שלא בנה בית כנסת אלטרנטיבי]." משתתף ד' מוסיף: "על אותו משקל אפשר לראות את הצד השני והוא "תופעת החזרה". ﬧֹב החוזרים, חוזרים מתוך מצוקות אישיות … ואם לא הם, אז צאצאיהם הם אלה שמתפרקים/מתפקרים… [הדגשות שלי ת.ה.]" 

המאבק בין השכל והלב, לרבות החיפוש אחר האמת הוודאית היוו סממן שחזר על עצמו גם בקרב החוזרים בתשובה במהלך ובעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973). להלן מספר דוגמאות:

מרדכי (פופיק) ארנון,  זמר ושחקן ישראלי, חזר בתשובה באמצע שנות השבעים והפך לחרדי ליטאי – "זה [חזרה בתשובה, ת.ה.] לא היה בזבנג וגמרנו, זה היה תהליך ארוך ומתמשך…. הכל התחיל עם פרפרים בבטן ואחר כך התפתח למחשבות בראש, ומשם לביצוע מעשים של חזרה בתשובה אמיתית וגלויה… הפרפר הראשון החל לאחר מלחמת יום כיפור".

סא"ל (לשעבר) רענן נאמן – הטייס רענן נאמן השתחרר בדרגת סא”ל לאחר שפיקד על טייסת סקייהוקים, חזר בתשובה וכיום הוא רב. במהלך טיסת קרב קשה במלחמת ההתשה, נאמן איבד את כף ידו, ועם יד אחת מתפקדת המשיך להילחם, בעודו מתחמק שוב ושוב מטילי האויב. .. בסיום הקרב, "אלוהים עדיין לא היה שם" הוא אומר. אבל מהרגע שהגלגלים נגעו בקרקע, הוא [אלוהים, ת.ה.] החל לחלחל, באיטיות ובהתמדה. לאחר מלחמת יום הכיפורים, והשבר שבעקבותיה, צלל נאמן אל נבכי נשמתו, והחל לחזור בתשובה. "אתה יכול לקבל כנפי טייס ולהעלות  את ה'פאנטום' שלך לגובה שלושים אלף רגל, אבל לימוד דף גמרא מרים אותך למקום גבוה אף יותר!"

אפי איתם. היה קצין חי"ר בחטיבת גולני, גדוד 12. במלחמת יום הכיפורים לחם בקרבות הבלימה נגד הצבא הסורי ברמת הגולן. בהתייחס למלחמה איתם הבין שנלחמים על הבית "כל אחד יוצא למלחמה, … אדם נדרש לסכן את חייו בשם "חיים יותר כוללים, העם שלך, המדינה שלך"… בדקות הראשונות [של מלחמת יום הכיפורים ת.ה.], היה לי בראש שנלחמים על הבית…. פשוטו כמשמעו… כאשר אתה רואה את החברים שלך, אדם נהרג תוך שנייה… (מכאן ואילך מתייחס איתם למאבק בין השכל והדת והחיפוש אחר האמת הוודאית): איך אפשר לסכן את החיים שלך בשביל משהו שהוא לא ברור? מה יש במדינת ישראל שהוא מספיק כדי שאני אסכן את החיים שלי? מה הקשר שלנו אל הכלל, אל המורשת, אל הזהות היהודית שלנו… מלחמה היא המקום שבו משוואת היחיד והביחד מגיעה אל רגע האמת שלה. (בשביל מי אני נלחם, בשביל מה..)" את התשובה מצא ביהדות. במקביל המשיך לשמש בתפקידים ציבוריים.

אל"מ (מיל.) ישי שלח (טייס ומפקד טייסת 109 2009-2011): חזר בתשובה, ללא קשר למלחמת יום הכיפורים. שלח נולד למשפחה חילונית בקיבוץ שדה נחמיה, הלך לקורס טייס, הפך לטייס ובהמשך למפקד טייסת. (המאבק שלו בין הדת והשכל) "חזרתי בתשובה בהיותי טייס ומפקד טייסת. סיימתי לימודים והיה לי זמן לחשוב, מי אני, מה אני, ולמה אני מוכן לתת את החיים שלי בתור לוחם ובתור טייס קרב בחיל האוויר. נפגשתי עם חבר… שהיה בתהליך של תשובה. פעם ראשונה בחיים שלי שמשהו נדלק. ואמרתי, אני הולך לבדוק בצורה הכי רציונלית, ויבשה [היכן נמצאת האמת הוודאית, ת.ה.]. ידעתי שאני נחשב כי אני טייס קרב, מפקד טייסת…אבל בפנים משהו חסר. משהו לא מלא … מציק. לא יכולתי להבין מדוע כל החיצוניות המושלמת הזאת, זה לא מספיק לי. וככה התחיל חיפוש שהגיע לתשובה".

חומר למחשבה: על פי הרומן ההיסטורי, "כעלה נידף". החשיפה של אלישע בן אבויה להגותם של פילוסופים יוונים הובילה אותו למאבק בין הדת והשכל ולנטישת המסורת היהודית. שכן את האמת הוודאית הוא לא מצא. אולם באחרית ימיו התאכזב לגלות שגם במדע/שכל אין וודאות מוחלטת. עד יום מותו אלישע המשיך להתלבט. החזרה שלו למסורת היהודית באחרית ימיו הייתה פשרה.

כפי שעולה מדברים אלו, ישנם רגעים בחיים, לרבות אירועים קשים, שבהם אדם מחפש את האמת הוודאית.  ספציפית, תהליך החזרה בתשובה כרוך בהתלבטויות וחיפוש אחר אמת וודאית. אם לשפוט לפי המקרה המתואר ב"כעלה נידף", גם תהליך החזרה בתשובה של לוחמי צה"ל וטייסי חי"א, לעולם יהיה כרוך בהתלבטות בין האמת של המסורת היהודית וזו של השכל וההיגיון.

מעשה תרבותי-היסטורי: הקמת ארכיון התנחלויות

ככל שנחשפים מסמכים ומתגלה מידע הקשור להתנחלויות והקמתן, מתעורר הצורך לבדוק האם המניע להקמת הפרויקט הוא פוליטי, או שמדובר בעבודה ארכיונית א-פוליטית?  

התנחלות בשומרון (שא-נור) 1978. קרדיט: ויקיפדיה

מעשה תרבותי-היסטורי: מיליוני עמודים שרובם המכריע מעולם לא נחשפו לעיון הציבור, ייחשפו באמצעות ארכיון המיועד להתמקד בהתנחלויות. הארכיון ייפתח בקרוב בניו יורק. הסיבה לכך למיקומו דווקא בניו יורק מעניינת; אבל מעניינת עוד יותר העובדה שהוגשו בג"צים, ורבים כאלו עוד יוגשו, עקב התעקשות המדינה שלא לחשוף מסמכים.

דר יעקב לזוביץ', גנז המדינה בשנים 2011-2018, מדווח בראיון מיוחד ל"כאן תרבות" (30.8.2022) על הקמת ארכיון יחיד מסוגו המוקדש כולו למפעל ההתנחלויות. הוא גם מי שטורח על הקמת הארכיון. העבודה לקראת איסוף חומרים על ההיסטוריה של הקמת התנחלויות בישראל החלה לפני ארבע שנים ב- 2018, כאשר לזוביץ' פרש מעבודתו: "אין זה סוד שארכיון המדינה מכיל כמויות אדירות של חומרים מעניינים וחשובים על מגוון נושאים", אמר בראיון והדגיש, "הבעיה היא שחלקם עולים תדיר בשיח הציבורי ונדונים כל הזמן. כל זה במצב שבו, פעמים רבות חסר מידע מהימן, מכיוון שהחומר של הממשל סגור." מה שדחף את לזוביץ' להקים את הפרויקט היא, לדבריו, "שאלה שצריכה להטריד את כולנו: מה חלקו של הממשל במפעל ההתנחלויות?"

הקמת ארכיון בסדר גודל עצום כרוכה קודם כל בשאלת של תקציב. לזוביץ' והצוות שאיתו תרו אחר מכונים מוכרים בעלי מוניטין  כולל מכוני מחקר בישראל, ושאל אם הם מוכנים להשתתף בפרויקט. התשובה הרשמית שהתקבלה הייתה בדרכך כלל שלילית בנימוק של בעיות תקציב. למעשה, כולם הסכימו שהפרויקט חשוב, אבל אפשר היה לחוש בחוסר נכונות להיות מעורבים במה שעשוי להתגלות לבסוף כ"חומר נפץ". מרכז טאוב היה היחיד שהקצה סכומים מתאימים מבלי להיכנס לעובי הקורה של אופי המסמכים. עד היום נסרקו מיליון ורבע מסמכים שיועברו למרכז טאוב לחקר ישראל, באוניברסיטת ניו יורק. זאת תהיה העברה דיגיטלית ללא תצוגה פיזית.

הקשיים שבדרך והממצאים המעניינים הראשונים

הקמת הארכיון נתקלת תדיר בקשיים לא מעטים, לדוגמה, האטה בקצב ההתקדמות הרצוי עקב "גרירת רגליים", כאשר מוגשת בקשה לפתוח חומרים לעיון הציבור. התנהלות של גרירת רגליים אפיינה בראש ובראשונה את ארכיון המדינה וארכיון צה"ל. לזוביץ' נזכר באחד המסמכים שהגיע לידיו, שהיווה עבורו טריגר להירתם לעבודה המפרכת של הקמת הפרויקט. מסמך שמשך את תשומת ליבו וגרם לו לומר – רגע, זה מסמך שחייבים לפרסם. המסמך נמצא בתיק מתקופת שלטון מפלגת העבודה, כאשר ראש הממשלה היה אהוד ברק (סוף שנות התשעים). ברק היה ידוע כמי שתמך בתהליך שלום עם הפלסטינים, שמן הסתם עלול היה לפגוע במפעל ההתנחלויות. המסמך היה של משרד השיכון. תוך כדי מהלכיו של ברק, משרד השיכון עסק בתכנון ארוך-טווח של גוש-עציון, כאילו כלום לא קורה. זאת דוגמה אחת לאי דיוקים בדעה הרווחת שלפיה, מפעל ההתנחלויות היה יוזמה של הימין הישראלי. עיון נוסף במסמכים מראה שבעצם, המפא"יניקים היו הראשונים שעסקו בכך. תגלית זו עולה מדיונים נוקבים בישיבות ממשלה, שהתיעוד שלהם היה סגור עד לאחרונה. הדיונים התקיימו החל מסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה-70, ועסקו בהקמת התנחלויות בבקעת הירדן, בסיני, בגוש עציון ובחברון. כעת מתברר שגם בשנות ה- 90 הייתה תוכנית להקמת התנחלויות. 

ככל שנחשפים מסמכים ומתגלה מידע הקשור להתנחלויות והקמתן, מתעורר הצורך לבדוק האם המניע להקמת הפרויקט הוא פוליטי, או שמדובר בעבודה ארכיונית א-פוליטית?  

לזוביץ' מבהיר מעל לכל ספק שהקמת הארכיון נובעת ממניע א-פוליטי. זו עבודה ארכיונאית לכל דבר. הארכיונאי לוחץ על רשויות המדינה לפתוח תיקים, "והכל למען המחקר, בלי אג'נדה פוליטית".

לעתים נדרשת התערבות בג"ץ, וכאן מתעוררת עוד שאלה: האם בג"ץ מוכן לנקוט עמדה? בדרך כלל, אם ארכיונים מסרבים לפתוח מסמכים בזמן, ויש "גרירת רגליים", החוקרים פוחדים להתעמת עם הפקידים, שלא יצא שכרם בהפסדם. לכאן שייכת השאלה לגבי מידת מעורבותו של בג"ץ בויכוח ביניהם. לאחרונה (2/2022) פנה לזוביץ' לבג"ץ בעניין פתיחת חומרים שבארכיון המדינה לעיון. בג"ץ לא היה מוכן להתערב. הוא מעולם לא נקט עמדה במה שנוגע להתנחלויות. למעשה, בג"ץ נמנע מכך. יחד עם זאת, בג"ץ נקט עמדה בנוגע לפעילות הצנזורה הצבאית בארכיון המדינה.

המסמכים שהארכיונים השונים לא מוכנים לשחרר בזמן לטובת הפרויקט הם בעיקר החלטות המתקבלות בישיבות ממשלה. זאת למרות שעל-פי חוק ישיבות ממשלה חייבות להיפתח לעיון הציבור אחרי 30 שנה. בפועל, ישיבות ממשלה פתוחות לעיון כיום רק עד 1978. הבקשות של לזוביץ' נתקלות בסירובים ותירוצים שונים, במיוחד של ארכיון צה"ל. הארכיון נוקט עיכוב יזום מתוך הבנה שככל שהשירות לציבור יהיה יעיל יותר, כמות הפניות תגדל בהתאם והארכיון יתרשל במילוי משימותיו השוטפות.

לסיום, ממה שהושג עד כה לזוביץ' מתרשם מתמונה אחת מעניינת במיוחד. מבלי לברר מה האג'נדה הפוליטית של כל פקיד ופקיד בבירוקרטיה הישראלית, נבירה בחומר הבהירה לו שלא השרים, אלא דווקא הפקידוּת הישראלית היא זו שנתנה תמיד כתף לכל מהלך שקשור למפעל ההתנחלויות. למעשה, הפקידוּת נוהגת כך עשרות שנים. היא מנתבת ומזרזת כל עניין שרלבנטי להתנחלויות. לזוביץ' הופתע מכיוון שממצא זה מנוגד לכל מה שסברו עד אז: "לפני שהתחלתי בפרויקט הנחתי שאמצא חבורה קטנה אך נחושה, חבורה חיצונית (מתנחלים) שיודעת לתפעל את המערכת כדי להשיג את מה שהם רוצים. זה מה שחשבתי שאמצא. אבל ככל שאני נובר בחומר, אני רואה שלא כך היה. הפקידוּת העניקה עדיפות למשימות הקשורות בהתנחלויות. הלחץ מבחוץ היה קיים. אבל הפעילות סביב ההתנחלויות לא התחילה שם."

—————-

* להלן הריאיון המלא ב"כאן תרבות" (30 אוגוסט 2022)

** עובדי גנזך המדינה עוסקים מאז הקמת המדינה בזיהוי התיעוד שבמוסדות המדינה ובהבאתו לארכיון, בסידורו, בשימורו ובהעמדתו לרשות הציבור. סריקה מואצת של המסמכים החלה ב- 2015, וב- 2016 הוקם אתר אינטרנט חדש אשר מאפשר לחפש ולצפות בתיקים ומסמכים. הדיגיטציה של התיקים הביאה לשימוש מוגבר בארכיון. בספטמבר 2020, הודיע ארכיון המדינה שהוא מתכנן לפרסם מאות מיליוני מסמכים בעזרת בינה מלאכותית. הטכנולוגיה נועדה לאתר מידע מסווג, ותאפשר לארכיון לעבור על מסמכים במהירות שהייתה דורשת אלפי שנות עבודה. המידע יועבר למומחים שיקבעו אם ניתן לפרסמו. (ראו: ויקיפדיה, ארכיון המדינה).

פסוקי השטן מנקודת מבטו של רושדי

מוחמד עלה להר. הוא שמע דברים. הייתה לו תחושה ברורה שהדובר הוא המלאך גבריאל (ג'יבריל). הוא ירד מההר ושיתף את מה ששמע, אחר כך עלה להר בשנית. הפעם הנביא מוחמד הבין שבביקורו הקודם בהר הוא טעה לחשוב שמדובר בהתגלות אלוהית. כאשר למעשה, הדברים נמסרו לו על ידי השטן.

הזרעים לכתיבת פסוקי השטן נטמנו בעודו סטודנט באוניברסיטת קיימברידג', ונבטו כעשרים שנה לאחר מכן. סלמאן רושדי בנה את פסוקי השטן סביב סיפור ביוגרפי על הנביא מוחמד, שנכלל בקובץ ערוך בשם "פסוקיו של שטן". ספרו פסוקי השטן משקף חשיבה שלפיה, ברגע שטקסט רואה אור הוא נתון לדיון פתוח, וראוי שכך יהיה: "לא צריכים להיות כללים נפרדים לטקסטים דתיים", אמר. "הם צריכים להתמודד עם התחרות של טקסטים אחרים בעצמם."

גוון פוליטי [צילום: יוטיוב] מקור: חדשות מחלקה ראשונה.

מאותו רגע שהאייטולה חומייני הוציא פסק הלכה ("פתווה") שגזר את דינם של סלמאן רושדי וכל מי שסייע לו להוציא לאור את "פסוקי השטן", הוא ידע שבעיני חבריו ומכריו הוא חדל להיות סלמאן, והפך להיות רושדי, מחבר פסוקי השטן.

רושדי הוזמן להתראיין בתקשורת ביום בו חומייני הכריז מלחמה נגד "פסוקי השטן" והורה לחסל את רושדי. רושדי הוזמן לראיון באולפן של CBS, ולפני הכל הוא עצמו תהה ושאל, האם חומייני מתכוון ברצינות? רגע אחר כך, הוא התעשת מעט, עלה לשידור ואמר בפה מלא שהוא מצטער על כך שלא כתב ספר ביקורתי יותר. ועם זאת זו האמת לאמיתה. כל משטר שמתנהג בצורה שפלה, ראוי לביקורת כזו. הביקורת עשויה רק להועיל ולכוון את המשטר אל דרך הישר. הראיון לתקשורת הסתיים. במהלך נסיעתו חזרה לביתו רושדי האזין לדווחי החדשות ושאל עצמו, איזו זכות הייתה לחומייני לאיים על נתין של ארץ זרה?[1]

ההשראה והחשיבה המלווה את פסוקי השטן

הוא היה צעיר, סטודנט שנה שנייה בחוג להיסטוריה באונ' קימברידג. היה עליו לבחור נושא לעבודת גמר. רושדי בילה שעות בספריית האוניברסיטה שם גם נחשף לקובץ, "SATANIC VERSES" – פסוקיו של שטן. (להבדיל מ"פסוקי השטן"). הקובץ מכיל סיפורים שנטוו סביב מוחמד ומידע ביוגרפי עליו, לפני שקיבל מעמד של נביא ומייסד דת האסלאם. את הקובץ ([2]hadith) ערכו איבן אישאק, ווקידי, איבן סעאד וטבארי. הקובץ מכיל פרטי אירוע מחייו של מוחמד. ומאוחר יותר הוא קיבל את הכותרת "פסוקיו של שטן".[3]

וכך מסופר שם: מוחמד עלה להר. הוא שמע דברים. הייתה לו תחושה ברורה שהדובר הוא המלאך גבריאל (ג'יבריל). הוא ירד מההר ושיתף את מה ששמע. אחר כך עלה להר בשנית. הפעם הנביא מוחמד הבין שבביקורו הקודם בהר הוא טעה לחשוב שמדובר בהתגלות אלוהית. למעשה, הם נמסרו לו על ידי השטן. והפעם היה משוכנע שהמלאך גבריאל דיבר אליו. מדובר בששים ושניים פסוקים שנכללו אחר כך בקוראן ב"סורה (פרק) 53".

מוחמד המשיך בדרכו והגיע למכה. שם הוא חזר על הפסוקים ששמע מהמלאך גבריאל. רושדי תהה: מדוע מוחמד לא סיפר במכה שהדברים ששמע בביקורו הראשון בהר נאמרו לו על ידי השטן? ביומנו הוא ציין שעליו לשוב ולקרא את הקובץ "פסוקיו של שטן". הוא עשה זאת כעבור 23 שנים ב- 1984 והרגיש שהוא בשל לטוות רומן סביב האירוע. הכתיבה ארכה ארבע שנים.

פסוקי השטן – בעד פתיחות, נגד פונדמנטליזם ושמרנות

פסוקי השטן ראה אור לראשונה באנגליה ב-26 בספטמבר 1988, וזכה מיד לביקורות ענייניות אוהדות. המוניטין של רושדי כסופר נסק חודשים ספורים. אבל האהדה הציבורית והביקורת האוהדת סביב פסוקי השטן נמוגו תוך חודשים ספורים. השיח סביב פסוקי השטן קיבל גוון פוליטי, דתי, חברתי, ופוסט-קולוניאלי. הספר והמחבר זכו לגידופים וקללות. תוך זמן קצר פסוקי השטן של רושדי הוקע כתועבה ברחבי העולם המוסלמי. בין ההשמצות היו לשונות רעות שסיפרו שרושדי כתב את פסוקי השטן רק כדי להתפרסם ולהתעשר. חבריו ומוקיריו ניסו לפרסם דברי תמיכה בו, והקפידו לשים דגש על ערך חופש הביטוי. הם לא עשו מאמץ להדוף שקרים ספציפיים שמבקרי הספר הפיצו חדשות לבקרים. אחת התהיות של רושדי הייתה: כיצד יצירות קלאסיות כגון, "מאהבה של הליידי צ'טרלי",  "לוליטה", ו"יוליסס", זכו לתמיכה וביקורת עניינית וחיובית, בעוד שפסוקי השטן הפך מיצירה ספרותית שכיכבה ברשימות רבי מכר, והייתה מועמדת לפרס בוקר, ליצירה בזויה?

חודשים ספורים לאחר שפסוקי השטן ראה אור באנגליה, רושדי  קיבל הודעה רשמית ולפיה הודו אוסרת לייבא את הספר למדינה. להודעה לא צורפו נימוקים ענייניים. בו-זמנית, במקומות רבים באירופה, בהודו ופקיסטן פרצו מהומות ונערכו הפגנות. אלו היו מלוות באיומים על חייו. המשטרה ירתה למוות במפגינים.

ביום בו האייטולה חומייני הוציא צו הלכה (פתווה) המורה על גזר דין מוות נגד רושדי ועוזריו (ולנטיין דיי, פברואר 1989), מגיש החדשות דיווח על כך בהתרגשות. כוחות הביטחון באנגליה העדיפו להגן על רושדי ולעשות הכל כדי שהעסק יגווע ויישכח. כדי לרכך את המצב, הם שכנעו את רושדי לפרסם התנצלות פומבית קצרה. מבחינתו זה היה כתב כניעה, שבו הוא מודה שמוסלמים רבים נפגעו מספרו, פסוקי השטן. הוא התנצל על אי הנוחות והמצוקה שנגרמה, והוסיף המלצה לכולם להיות רגישים למצוקת ה"אחר".

בזאת לא תמה הסאגה. בפברואר 1989 פסוקי השטן ראה אור בארה"ב. התקשורת דיווחה על כך בקולי קולות והדגישה ש"כל בני האדם החופשיים זכאים לחופש ביטוי". למרות זאת דבר לא השתנה. בערי הבירה באירופה ובמקומות אחרים נמשכו ההפגנות, רבים נהרגו. סניפי רשתות הספרים הגדולות הועלו באש. זאת למרות שהספר כיכב מזה שלושה שבועות בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. מאז חלפו שבועות וחודשים רבים, רושדי היה מבודד לגמרי במקום בו הסתתר בווילס. איש לא התקשר אליו. אנשי הביטחון יעצו לו לאמץ שם בדוי. וכך הפך מאדם בעל מעמד וחשיבות במילייה הספרות העולמית לאדם אנונימי שבמשך 11 שנים קרא לעצמו ג'וזף אנטון.[4]

למניפולציה שרושדי מפעיל בספרו סביב דמויות השטן והמלאך גבריאל וגם הנביא מוחמד, יש גוון של ספקנות כלפי האסלאם. אלא שלדבריו, "פסוקי השטן לא נועד לצאת נגד האמונה האסלאמית. הספר יוצא נגד חילול הקודש של הקוראן". בנוסף, רושדי השתדל להציבו כטקסט שניתן למוחמד מאת האלוהים. טקסט שאין עוררין עליו.

אבל רושדי הדגיש שהיה שיקול נוסף לכתיבת הספר.  שיקול חשוב. הוא קיווה שהספר יוביל לדיון פתוח וסביב הקוראן והאסלאם בכללותו.  בדומה לסוקרטס, גם רושדי טען שהוא מאמין ברעיון של הטלת ספק בכל, גם בטקסט כמו הקוראן. "נכון שמעצם הגדרתו טקסט קדוש הוא טקסט שלם ובלעדי. אי אפשר להוסיף או לגרוע ממנו. אבל בפועל אין זה הכלל לגבי כל הטקסטים הקדושים. יש ביניהם כאלו שראויים לדיון ולפרשנות, הגם שבעיני הפונדמנטליסטים טקסטים מקודשים הם מוחלטים, בלתי גמישים ובלתי ניתנים לערעור". שכן מבחינתם, הקוראן מקיף את האסלאם, ומכיוון שכך, המניפולציה של רושדי בדמויות מהקוראן נתפסת על ידי מוסלמים מאמינים כאקט המתריס נגד אמונתם. 


[1] "אני מודיע בזאת לכלל המוסלמים בעולם שהסופר שחיבר את "פסוקי השטן", המכפיש את האסלאם, הנביא מוחמד, והקוראן, וכל מי שסייע לסופר במהלך הפקת הספר, דינם מוות. אני מצווה על כל מוסלמי באשר הוא להרגם". לשון הפתווה (פברואר 1989).

[2] החדית' מהווה יסוד ההלכה השני בחשיבותו רק לקוראן. זהו אוסף של הלכות, סיפורים אודות הנביא מוחמד ודרך חייו, אשר מופיעים בסונה, הכוללת גם את הביוגרפיה שלו ואת הצהרותיו ועצותיו בנושאים שונים.  

[3] השימוש הראשון בביטוי "פסוקי שטן"  (באנגלית, Satanic Verses) מיוחס לסר וויליאם מיור ב-1858. מזרחן שהיה ממונה על פרובינציות בהודו מטעם המנדט הבריטי.

[4]  Salman Rushdie, 2012 – The Disappeared: How the fatwa changed a writer’s life.

טכניקה של כתיבת רבי מכר

עשיתי לי הרגל לקרא גם את המובאות. מיטיבי לכת אף יוכלו להיווכח עד כמה הן מכוונות את העלילה מלמעלה. אם כי אפשר לדלג על כך ועדיין ליהנות מהספר.

במהלך קריאת "מחול הסוסים" מאת מויס (2021), אי אפשר היה שלא לשים לב למובאה שבראש כל פרק, הלקוחה מתוך "גידול ואימון סוסים" ספר עתיק, מאת קסנופון (400 לפנה"ס), (ראו גם "סוסים במלחמה", ויקיפדיה). גם ב"מתנת כוכבים", מאת מויס (2020) מצאתי אותה טכניקה.

מעוף הדימיון. צילום יוסי זמיר. קרדיט אתר IAS

התרשמתי במיוחד מ"מחול הסוסים" (רומן), ו"מתנת כוכבים" (רומן היסטורי), שניהם מאת ג'וגו' מויס מחברת רבי מכר. מצאתי גם מכנה משותף ביניהם – כל פרק בספר פותח במובאה מספר אחר.

האם המובאה מעידה על מה שמצית את דמיונה של מויס? אינני בטוחה. אם אומר שכן, הרי שללתי ממויס את כישרונה הספרותי ומעוף דמיונה החופשי. אבל אפשר להתווכח על כך.

מחול הסוסים

כמה מילים על קסנופון. קסנופון נולד באתונה סביב  שנת 430 לפני הספירה באתונה. הוא היה ממקורביו של הפילוסוף הידוע סוקרטס. בשנת 401 לפני הספירה הוא השתתף ב"מסע הרבבה" כקצין פרשים ומצביא אתונאי. את שנותיו האחרונות בילה כסינופון בעיר הולדתו, והחל לכתוב. את רשמיו מהקרב המכריע בין צבא כורש לצבא מלך פרס, שבו השתתף, ותבוסת היוונים, הוא תעד בספר "מסע הרבבה". לאחר התבוסה היו היונים על סף ייאוש, אבל חיש קל הם התעשתו. היוונים מנו עתה כעשרת אלפים (רבבה) חיילים. הם התקדמו צפונה לאורך החידקל, תוך לחימה בלתי פוסקת בצבא הפרסי. לאחר מספר ימים נוספים הגיעו היונים אל המושבה היונית העיר טרבזון בתורכיה של ימנו לחופי הים השחור. שלושה חודשים וחצי של דם יזע ודמעות באו לקיצם. כח מיומן בן 10000 איש בלבד (לעומת עתודות כח האדם האדירות של האימפריה הפרסית), הצליח לשוטט בלב האימפריה הפרסית, מבלי שמישהו הצליח לעצור אותו.

כשהצליח וחזר, קסנופון, לא נתקבל במאור פנים באתונה מולדתו. היכן נתקבל בברכה? אצל אויבתה של אתונה הלוא היא ספרטה. הוא אף קיבל מהספרטנים נחלה.

ב"גידול ואימון סוסים", קסנופון מסביר, למשל, איך לעזור לסוס לשלוט באינסטינקט של בריחה מתוך פחד : "הואיל ובטבע, הסוס הוא חיה אוכלת עשב, וחיות אוכלות עשב הן חיות נטרפות, הסוס פחדן ונבהלן מטבעו, ויש לו אינסטינקט של בריחה מהטורף. אם למשל סוס פוחד מעצם חשוד כל שהוא, יש לקרבו אל העצם בעדינות ובסבלנות. אם הוא נסוג, אפשר להמריצו ולדרבנו בתוקף. אך כשהוא מתגבר ומתקרב בעדינות לחפץ המפחיד יש לעודדו בליטוף ובנועם ללא לחץ פיסי. אם נאלץ אותו במכות ואלימות להתקרב לדבר שהוא פוחד ממנו, הוא יקשור זאת למכות ולאלימות ועלול לסרב ולהימנע מלעבור אותו".

כאן צריך לציין שג'וג'ו מויס החלה לרכוב על סוסים מגיל מאוד צעיר. בשני הספרים גם יחד – "מחול הסוסים" ו"מתנת כוכבים", שידובר בו בהמשך, היא מציבה דמות ראשית המיומנת ברכיבה על סוסים מגיל צעיר. ובכך תמו קווי הדמיון בין שני הספרים.

מתנת כוכבים

גם ב"מתנת כוכבים" מרובות המובאות ממבחר הספרות הקלאסית ומתוך מאמרים. העלילה מתפתחת לקראת השיא, לא לפני שלקורא מוגשים כמה קדימונים בראש כל פרק: מובאות הלקוחות ממיטב הספרות הקלאסית העולמית. עשיתי לי הרגל לקרא גם את המובאות. מטיבי לכת אף יוכלו להיווכח עד כמה הן מכוונות את העלילה מלמעלה. אפ כי אפשר לדלג על כך ועדיין ליהנות מהספר.

הנה מבחר דוגמאות להמחשה: מובאה מתוך, "נשים קטנות", מאת לואיזה מיי אלקוט, "ויותר מכול מרחבי הספרים, שבהם יכלה לשוטט כאוות נפשה, כל אלה הפכו את הספרייה לן עדן עלי אדמות בעיניה". מובאה נוספת מ"נשים קטנות": "אומרים שהנישואים מקצצים את הזכויות ומכפילים את המטלות".

מובאה מתוך "הסייח השחור", מאת אנה סואל: "אין דת ללא אהבה. אנשים יכולים לפטפט ככל העולה על ליבם בענייני דת, אך אם אין הדת מלמדת אותם להיות טובים ונדיבים ביחסם לבני האדם ולבעלי חיים, אז מדובר רק בהעמדת פנים – העמדת פנים ותו לא".

מובאה מתוך "בבוא מותי" מאת וילאם פוקנר, "זאת הבעיה בארץ הזאת, הכל, מזג האוויר, הכול, נמשך יותר מדי זמן. כמו הנהרות שלנו, ככה גם הארץ שלנו: עכורה, איטית, אלימה; מעצבת ויוצרת את החיים של הבן אדם כדמותה הקשוחה והזועפת."

לקראת סוף הרומן, "מתנת כוכבים", מובאה מתוך "טס לבית דרברוויל" מאת תומאס הארדי, (תורגם לעברית ב 1984. מי זוכר?), "אמרת שהכוכבים הם עולמות, טס?" – "כן". "כולם כמו העולם שלנו?" – "איני יודעת; אבל סבורתני שכן. יש שהם נראים כמו התפוחים על העץ שלנו. רובם מצוינים וחזקים – קצתם כמושים". "ומה הוא הכוכב שאנו יושבים עליו – מצויין או כמוש?" – "כמוש".

ויש מובאה גם מתוך "ענוג הוא הלילה" מאת פ' סקוט פיצג'רלד, "אני לא מבקשת ממך לאהוב אותי כך תמיד, אבל אני מבקשת ממך לזכור. אי-שם בתוך תוכי יהיה תמיד האדם שאני הלילה".

את "חלף עם הרוח", מאת מרגרט מיטשל, כולנו זוכרים. הנה מובאה הלקוחה מתוכו, "אהבתי משהו בדוי, משהו מת. בדיתי דמות והתאהבתי בה. וכשבא אשלי רכוב על סוסו, יפה תואר כל כך, שונה כל כך מכל הבחורים, העטיתי עליו את הדמות, בין אם הלמה אותו ובין אם לאו. ומיאנתי לעמוד על טבעו האמיתי. הוספתי לאהוב את הדמות הנאה – ולא אותו עצמו".

מובאה האחרונה לקוחה מתוך הספרות הקלאסית, "זיכרונות מאפריקה", מאת קארן בליקסן (שם עט: איסק דינסן), "באוויר הפסגות הזה נשמע בקלות, שואף לתוכך שמחת-לב וביטחון מחיה. כאן, ברמות, היית מתעורר בבוקר ואומר בלבך: כאן אני וכך ראוי לי."

טכניקה, אולי אינה המילה המתאימה או הנכונה לכל מה שנכתב כאן. לי כקוראת, ברור שהמובאה בראש כל פרק הוא רעיון שג'וג'ו מויס הגתה במהלך הכתיבה, מתוך אסוציאציה עם הכותרים הרבים שקראה, וכמי שספרות הרומן היא לחם חוקה.

מתכון ליציבות הדמוקרטיה

קרדיט: צבי טיבריוס קלר, מתוך אתר פיקיויקי

דיון נרחב בשאלה הכללית, האם מסתמנות בישראל מגמות עמוקות של שנאה המסכנות את יציבות הדמוקרטיה, התקיים בכינוס בינלאומי במרכז רבין לחקר ישראל, לציון יום הולדתו ה- 75 של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין.

בהמשך לדברים שאמרה לאחרונה ח"כ איילת שקד,  "כשרת פנים אני אומרת לכולם, בואו נעבוד יחד. יריבים פוליטיים הם לא אויבים". עולה שאלה כללית:  האם זה המתכון ליציבות הדמוקרטיה, ומהן המגמות המסכנות אותה?  מדובר בשאלה גדולה שנדונה בעבר בעקבות רצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין.

הדיון הנרחב בשאלה הכללית, האם מסתמנות בישראל מגמות עמוקות של שנאה המסכנות את יציבות הדמוקרטיה, התקיים בכינוס בינלאומי במרכז רבין לחקר ישראל, לציון יום הולדתו ה-75 של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין (מרס 1997): "המדינה המודרנית ורצח פוליטי". מקבץ ההרצאות שנכללו בכינוס ראה אור בספר ערוך על-ידי ישעיהו צ'רלס ליבמן, "רצח פוליטי" (1998). ההיסטוריון, יחיעם ויץ במאמרו, "אנטומיה של רצח" (הארץ, דצמבר 1998), כותב שההרצאות לא עסקו בדרכי ההנצחה של רבין, ונרצחים אחרים. "הכינוס כולו התמקד בניסיון לראות רצח פוליטי כנקודת מפנה בישראל, במזה"ת, ובעולם". אחד המשתתפים הבולטים בכינוס, מיכאל וולצר, בחן את הנסיבות בהן מעשה התנקשות באושייה פוליטית בכירה עשויה לסכן את יציבות הדמוקרטיה.

אמנם וולצר בחן את השאלה מנקודת מבט תיאורטית, אבל הדוגמאות שהציג מחזקות את טענתו, ש"ככל שהתרבות הדמוקרטית יציבה יותר, פעולת התנקשות לא תשקף זרמים מרכזיים ורבי השפעה, אלא מדיניות שוליים, או פתולוגיה של אדם פרטי". הדוגמא הראשונה של וולצר היא ארה"ב, שבה נרצחו ארבעה נשיאים (לינקולן, גראפילד, מק'קינלי, וקנדי), ודמויות מרכזיות, כמו רוברט קנדי, ומרטין לותר קינג. למרות רציחות אלו, לא התרחש למשבר של ממש בדמוקרטיה האמריקאית. הרציחות לא פגעו בחוסנה.

הדוגמא השנייה, השונה לחלוטין מהראשונה, היא רפובליקת ויימאר. להערכתו של וולצר, ההתנקשות בשר החוץ ולטר רתנאו, בקיץ 1922, שונה בתכלית מההתנקשויות הרבות שאירעו בארה"ב. במקרה זה, המתנקשים השתייכו לארגון לאומי בעל חשיבות פוליטית. וחלק ניכר מהציבור הצדיק את הרצח לאחר מעשה. הרוצחים מעולם לא נתפסו ולא נענשו. וולצר מבליט את העובדה שבשנותיה הראשונות של רפובליקת ויימאר היו רציחות מרובות, מהן 376 על רקע פוליטי. מרביתן בוצעו בידי מתנקשים מן הימין, ומיעוטן בידי שמאלנים.

יריבות פוליטית אינה מובילה בהכרח למגמות של שנאה

לאיזו מבין שתי המדינות דומה ישראל, שבה אירוע רצח של ראש ממשלה ב 1995?  ויץ מציין במאמרו (1998) שמדינת ישראל דומה יותר לארה"ב מאשר לגרמניה של ויימאר. יחד עם זאת הוא מסתייג מדעה זאת, וטוען שהיא אינה תקפה כאשר מדובר ברצח רבין. לחיזוק דבריו ויץ מצטט את וולצר, "ישראל דומה יותר לגרמניה של ויימאר, משארצות הברית דומה לה [ויימאר, ת.ה.]". בהמשך לדבריו אלו של וולצר, ויץ טוען שמעשה ההתנקשות ביצחק רבין עשוי לסכן את הדמוקרטיה הישראלית מכמה סיבות, והעיקרית שבהן היא העובדה שחלק ניכר מהציבור תופס את היריבות הפוליטית במונחים מוחלטים, ואינו מבחין בין יריב לאויב. בהקשר הזה מעניין לאזכר את דבריה של ח"כ איילת שקד שאמרה ("הארץ" יולי 2022): "כשרת הפנים, אני אומרת לכולם – בואו נעבוד ביחד. יריבים פוליטיים הם לא אויבים"

ויץ אומר דברים דומים (1998), "שוררת דאגה עמוקה לא רק להמשך תהליך השלום, אלא לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית בכלל", ומוסיף: "אני מעריך שיגאל עמיר מבטא מגמות עמוקות בחברה הישראלית, שכל ניסיון לזלזל בהיקפן ובמשמעותן הוא בנפשנו". הדאגה של ויץ אקטואלית גם בעת הזאת. ואם נשקול ברצינות את דברי ח"כ שקד, "יריבים פוליטיים הם לא אויבים", נוכל לקוות שבעת הזאת לא נשקפת סכנה ליציבות הדמוקרטיה בישראל. 

אפקט הפרפר של הרשתות החברתיות

כמו באפקט הפרפר שקשה לחזות אותו מראש, פוסט של כוכבי רשת עשוי ליצור סופת טורנדו תוך זמן קצר: זה יכול להיות דקה בלבד או ימים ספורים. 

עינב גלילי. (צילום: יוטיוב)

הדוגמאות שמביאה עינב גלילי בפוסט שפרסמה ב"מחזקים" מדברות בעד עצמן.[1] היא שפכה את ליבה בעניין הכי חם כיום בביצה המקומית: סערת הנידה, כלומר, *טרנד הצמיחה הרוחנית*:  "סלבריטאית הרשת, טיילור מלכוב נחשבת למי שהשיקה את טרנד הצמיחה הרוחנית: "כל חודש אני ולירן דנינו אומרים: 'איזה כיף, צלחנו עוד נידה'". "ניקול ראידמן, הצהירה בסטורי משותף עם מירי רגב, שהיא שומרת כשרות "כבר יומיים!!" ומרגישה נפלא." "הדוגמנית הלוהטת עדן פינס נדרה, 'לקחתי על עצמי פעם בשבוע להתלבש צנוע'".

מהו אפקט הפרפר

בוודאי יצא לכם להיתקל במושג "אפקט הפרפר" – לפיו משק כנפיו של פרפר בצד אחד של העולם יכול לגרום לסופת טורנדו בצדו השני של העולם. הרשת החברתית מהווה כר פורה ליצירת אירועים שקשה לחזות אותם מראש, וכמו באפקט הפרפר, פוסט של כוכבי רשת עשוי ליצור סופת טורנדו תוך זמן קצר. זה יכול להיות דקה בלבד או ימים ספורים. 

כך פרצה סערת הנידה

סלבריטאיות פרסמו חוויה, עוקביהן הגיבו ברשתות החברתיות, ומשם התגלגלו הדברים במהירות הלאה, עד אשר הלשונות הטובות החלו לדבר על "מסע מעורר דאגה" של צמיחה רוחנית. על כפייה דתית שמעתם? כל נושא שמרמז על כפייה דתית הוא טאבו. הס מלהזכיר בביצה החילונית. מה שעורר את זעקתה של גלילי הוא זה, "עכשיו מתברר שהעבודה הרוחנית הזאת לא נעשית תמיד רק לשם שמיים". גלילי מסתמכת על התגלית ש"גיא פינס חשף בתוכניתו שמפורסמות כמו יעל בר זוהר, שי מיקה, ומיכל אנסקי מקדמות ברשתות החברתיות מסרים אוהדים על שמירת נידה וטבילה במקוואות ישראל תמורת תשלום, מבלי לגלות לעוקבים שלהן שמדובר בתוכן ממומן [הדגשה שלי, ת..ה]". לרשימת המפורסמות גלילי מוסיפה אושיית עסקים חרדית, "רותי לבייב-יליזרוב". זו הקפיצה לגלילי את הפיוז, כאשר התברר שלבייב-יליזרוב "השיקה מיזם חדש להצלחת בנות ישראל החוטאות, והייתה חתומה על הצ'קים" – שכרן של המשפיעניות.

לכאורה, אומרת גלילי, יש לכבד את זכות הפרטיות של כל אישה הבוחרת לשמור נידה. זאת, כל זמן שהמעשה אינו פוגע באחרים או כופה על מישהו אחר את מנהגיו. אלא מה? "המצב שונה לגמרי כשמדובר במשפיעניות רשת עם מאות אלפי עוקבים, שנהנות מכל הפריבילגיות שיש לעולם החילוני והליברלי להציע, ובאותו זמן משמשות פריזנטוריות בתשלום למסרים על טומאה וטהרה, במסווה של אמת פנימית [הדגשה שלי, ת.ה.]".

ויש לגלילי פתרון: "אם יש משהו שכדאי ללמוד, ומהר, מהמהפכה השמרנית-דתית שמטלטלת כרגע את ארה"ב, הוא שלנשים, כמו למגזרים אחרים שעדיין נאבקים על זכויות יסוד, מסוכן מאוד להירדם בשמירה [הדגשה שלי, ת.ה.]".

איך לא להירדם בשמירה בעידן הרשתות החברתיות

אילו גלילי הייתה חוקרת תקשורת ורשתות חברתיות היא הייתה עולה על הפתרון האופטימלי, והוא: קטיעת הסערה טרם התהוותה. כמו באפקט הפרפר, אין לדעת מה יהיה האפקט של מילה אחת ברשת החברתית. גלילי אמנם כתבה ש"המצב שונה לגמרי כשמדובר במשפיעניות רשת עם מאות עוקבים". היא גם נזעקה לשמע החשיפה בתכניתו של גיא פינס, שמפורסמות כמו יעל בר זוהר ואחרות, מקדמות ברשתות החברתיות מסרים אוהדים על שמירת נידה וטבילה. אבל משהו חסר כאן. הדברים נאמרו לצורך המחשת שערוריית המשפיעניות בתשלום. אבל גלילי לא פיתחה את הרעיון ולא סיפקה הצצה לאופיין הכאוטי של הדיאלוגים בין עוקבים ומשפיעני רשת.

הדברים הבאים שאני מציעה, הם פתרון פשוט ל"איך לא להירדם בשמירה". פתרון, שאם לא ימנע לחלוטין "סערות" דוגמת סערת הנידה, לפחות ימעיט את מספרן. הפתרון שאני מציעה, נאמר על ידי באחריות רבה, כחוקרת תקשורת בינאישית ברשתות החברתיות. ראשית, אם זה רצונכם, עקבו אחרי משפיעניות – אך היזהרו ואל תגיבו אוטומטית. סלבריטאי רשת הם משפיענים המצליחים לשווק עצמם, כולל מסריהם, הודות לטקטיקה תקשורתית פשוטה: הם, או מישהו מטעמם, מגיבים במהירות שיא לפוסטים/תגובות. מיד נוצר שרשור אינסופי ומתפתח דיאלוג שמושך עוד ועוד תגובות. העוקבים נסחפים ומתלהבים עוד יותר. עד שמישהו יבחין ב"מרמה", ויבין שמדובר ב"פוסט ממומן", אפקט הפרפר כבר יצא לדרך.

מיידיות האינטראקציה הבינאישית ברשת החברתית, הדיאלוגים, והשרשורים הארוכים שמושכים עוד ועוד תגובות הם היתרון של הרשת החברתית, וזה גם החיסרון שלה. הרשת החברתית מאפשרת יצירת דיאלוג בכל נושא בענייני השעה. סלבריטאי וסליבריטאיות הרשת מתאפיינים.ות במהירות התגובה שלהם, יכולת קיצונית בניהול מהיר של דיאלוגים, והפגנת יידע. נוסיף לכך כתיבה ססגונית ומלאת פאתוס והתמונה תהיה מושלמת. שיווק מסחרי ברשת הוא יתרון. אבל יוזמה כגון זו של אשת העסקים החרדית רותי לבייב-יליזרוב מהווה סכנה של ממש. "סערת הנידה" היא אחת מהן. אפקט הפרפר מתחיל בדיאלוג תמים לכאורה בין סלבריטאי רשת ועוקביהם, אחר-כך הוא מוצא את דרכו למדיה. ולפני שהבנו מה קורה, אחרנו את הרכבת. ה"סחורה" כבר זכתה לתהודה בטורי רכילות, ומשם קצרה הדרך עד ל"סערה" שלא מפסיקים לעסוק בה בחיים האמיתיים.

לפיכך, עצתי לכם, העוקבים אחר אושיות הרשת: א ל   ת ג י ב ו אוטומטית, הישמרו במיוחד ממעורבות בדיאלוגים היוצרים שרשור רב-משתתפים, והסערה תיכבה בעודנה באיבה.


[1] עינב גלילי פרסמה פוסט (2 ביולי) בעניין "סערת הנידה", באתר "מחזקים". בעמוד הפייסבוק של מחזקים כתוב, שהוא "משמש כזרוע התוכן העצמאית הפוליטית המצליחה בישראל, המקדמת תוכן אידיאולוגי למיליוני ישראלים וישראליות."

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)