מי צריך ביקורת ספרים ורשימות רבי-מכר?

נפלתם בפח של מבקרי הספרים ורשימות רבי המכר?

הבוקר שוב התברר לי שאין דבר מטעה יותר מביקורת ספרים. בצעירותי המעטתי בקריאה. בהשוואה לחברי וחברותיי שקראו בשקיקה, קראתי ספרים בודדים.  לא הרגשתי שחסר לי משהו. הבנות קראו רומנים ואני נחשבתי בעיניהן לסוג של עוף מוזר – לא נהיתי אחר סיפורים ורומנים אלא דבקתי בכל מאודי במדע המדויק. מהבגרות במגמה הביולוגית דרך ניסיון להשתלב בהיי-טק השתלבתי באופן מפתיע במדעי החברה והמחקר לדוקטורט היה ממש חציית גבול המפריד בין המדע המדויק ומדע שנחשב כ"לא מדויק". גם החשיבה שלי קיבלה גוון הוליסטי יותר ובד בבד התוודעתי ליופי שבקריאת ספרות. ניסיתי ז'אנרים כאלו ואחרים, קראתי מכל הבא ליד, תחילה בשתי שפות – אנגלית ועברית. וכשלמדתי צרפתית במכון הצרפתי בתל אביב, עשיתי ככל יכולתי לקרא ספרי מקור בצרפתית כמו ספריו של רומן גארי (שם העט של אמיל אז'אר). ספרות המקור באנגלית כללה כותרים מתוך אוסף הספרים של הבנזוג – אהבתי במיוחד את אגטה כריסטי, ואת הדמויות הבדיוניות שהופיעה בכל ספריו של סטנלי גרדנר, דלה סטריט ועורך הדין פרי מייסון, שמופיעים יחדיו בכל ספריו.

גיוון הוא שם המשחק

אני מגוונת את הקריאה ונמנעת ככל האפשר מעיון בביקורות ספרים. לעתים סקרנותי גוברת עליי עד כדי-כך שאחרי שקראתי ופרסמתי ביקורת על הכותר באתר "סימניה", אני בוחנת ביקורותיהם של קוראים שאת דעתם אני מוכנה לקרא, למרות הכל.

בזכות ההקפדה על ניטרליות

בזכות שפיטה של ספר לפי אמות מידה שכל כולן משקפות את טעמי ואישיותי שלי, קראתי ספרים שמאוד נהניתי מהם, החל מספרים "למיטיבי לכת" ורומנים וכלה בספרות מתח לגווניה השונים. את דעתי על מעמדה של ספרות מתח מקור וגם זו המתורגמת לעברית, כבר הבעתי כאן. גיליתי שכותרים שנושאים את התואר ספרות מתח (בלי לציין את הקטגוריה הספציפית) אינם זוכים להערצה יתרה בקרב קוראי העברית וזאת בלשון המעטה.

דב אלפון – לילה ארוך בפריז (2016)

בשנת 2016 דב אלפון, שהקריירה שלו עברה דרך עיתונאות ועריכה עיתונאית וספרותית, היה "קרבן" לביקורת (בעברית) המגחכת את ספרו הראשון, לילה ארוך בפריז, (בהוצאת כנרת זמורה ביתן). אלפון לא הסתפק בפרסום ספרו בישראל, בעברית. לפני כשנה החליט לבדוק מה חושב הקורא האירופאי והאמריקאי על ספרו. אלפון החליט לנסות לפרסם את ספרו בבריטניה. הוא מצא מו"ל ומתרגמת ונתן לדברים להתגלגל הלאה. לאחרונה התברר שספרו של אלפון, בתרגום לאנגלית, הוא בין המועמדים ברשימה הסופית לפרס בינלאומי של "כותבי ספרות פשע",   CWA – Criminal Writer's Association.

בראיון עם גואל פינטו בתכנית "גם כן תרבות", דב אלפון מפרט:

הספר "לילה ארוך בפריז" היה במשך מספר שבועות בין עשרת הראשונים ברשימת רבי המכר של הטיימס, בריטניה. בעוד שבארה"ב מכירים את המונח 8 מאתיים, בבריטניה מעטים שמעו על יחידת מודיעין זאת. ומה שקנה את לב ציבור הקוראים וצוות השופטים בבריטניה הוא כנראה העובדה שהספר כתוב בטון כמעט הומוריסטי. הספר איננו מוגש לקורא בשפה קרה ומנוכרת.

ומה חשבו קוראים מקומיים על ספרו של אלפון? רבים גיחכו וביטלו את הספר בגלל "חוסר הרצינות והעדר סגנון הולם של ספר מתח".

בעקבות ההצלחה בבריטניה, אלפון החליט להגיש מועמדות לפרס ספר מתח, העוסקים בפשע. הוא פנה לאגודה הבינלאומית של סופרי "ספרות הפשע הבינלאומית". נכון לרגע זה, הספר עלה לרשימה הסופית והנימוקים הם: דיאלוגים מבריקים, דמויות בלתי רגילות.

"תמציאו את עצמכם כל פעם מחדש" – דב אלפון

אישית, דב אלפון החליף קריירות במהלך חייו וכיום הוא מרגיש בשל לכתיבת ספרים. מה שלמד כעורך עיתון הארץ (בעיקר פוליטיקה ומאבקי כוח), נכנס גם כן לספר. אלפון איננו סופר צעיר שזה עתה פרסם את ספרו הראשון. נהפוך הוא. אלפון מציג עצמו כאישיות שידעה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש. זאת, אלפון מסביר, כדי "להימנע מלכתוב מלים שכבר כתבתי, או לחוש תחושות שכבר חשתי, או לעסוק בעיסוק שכבר מיציתי…"

לסיכום, ספרו של דב אלפון זכה להיכלל במקום מכובד ברשימת רבי המכר של הטיימס, בריטניה, ולהגיע לשלב הסופי של פרס בינלאומי לספרות פשע 2019. "לילה ארוך בפריז" ראה אור בבריטניה בכריכה רכה בהוצאת ספרים קטנה יחסית בלונדון, הוצאה שקיימת 45 שנה והוציאה לאור גם ספרות מתורגמת כמו ספריהם של  הרוקי מורקמי, ז'וז'ה סאראמאגו ואחרים …  בהצלחה!

מיזם חינוכי כלל עולמי למען סובלנות

משכימי קום בשבתות אשר שמים פעמיהם אל מסלולי הליכה לאורך קו החוף ובלב הפארקים היפים שבארצנו הקטנה, זוכים לשאוף אויר נקי ולנקות את הראש. לעתים נכונו להם הפתעות. אנחנו מגיעים לעתים קרובות אל נמל יפו וצועדים בטיילת משם עד מרכז פרס לשלום. היום חיכתה לנו הפתעה נעימה בתחום החינוך לסובלנות.

דווקא בתקופה זאת עם ההפגנות של יוצאי אתיופיה, ובלי להתחשב בסיבות שהביאו אותם עד הלום ושעליהן כתבתי באריכות לאחרונה, השבת יצא לנו לחזות במיזם חינוכי יוצא דופן, ששותפים לו עשרות אלפי תלמידים מרחבי העולם. המיזם החל לתפוס תאוצה לפני עשור, בפלורדיה ארה"ב. כדי שהציבור המבקר בנמל יפו יבין במה מדובר, מארגני תערוכת החוצות הזו הציבו פוסטר ענק ובו הסבר בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית – על המיזם חובק העולם שנקרא "שונים ביחד", ועל התערוכה המוצגת ברחבי הנמל שכל כולה הם פוסטרים ענקיים של ציורים שיצרו תלמידי בתי ספר יסודי בארץ. היוצרים ציירו את המושג "שונים ביחד",  ומתוך הציורים הרבים שתלמידי כיתות א'-ו' ברחבי הארץ שלחו לוועדה, נבחרו חלק שמאז 18.6.2019 הם מוצגים כפוסטרים ענקיים ברחבי נמל יפו.

שמתי לב שמעטים – אם בכלל – התעכבו ליד הפוסטרים. רבים פשוט חלפו להם על פני הציורים הענקיים בדרכם הלאה לארוחת בוקר בנמל או להליכה ברגל בטיילת. אולי בשעות מאוחרות יותר, כאשר השמש כבר אינה לוהטת, יהיו כאלו שיעמדו מול הפוסטרים ויתפעלו מהמסרים המשתקפים מהציורים ומהמילים שמופיעות על גבי חלק מהם עפ מסר של קבלת האחר.

הפסקאות הבאות לקוחות מהפוסטר המכריז על התערוכה :

שונים ביחד (18.6.2019-14.7.2019)

מציירים שונות מעודדים סובלנות

תערוכת הציורים המוצגת בנמל יפו – "שונים ביחד" – היא תוצר של פרויקט חינוכי אומנותי שמטרתו קידום ערכים של סובלנות, שוויון, קבלת האחר וקיום משותף במדינת ישראל.

הפרויקט הישראלי אשר פועל בארץ ביוזמתו של הרב מאיר עזרי, ראש מרכזי דניאל ליהדות מתקדמת, הוא שלוחה של המיזם Embracing our differences, שנוסד לפני למעלה מעשור בעיר סרסוטה שבפלורידה, ארה"ב. כיום משתתפים בו עשרות אלפי תלמידים מרחבי העולם.

היצירות המוצגות בתערוכה מלמדות אותנו שעל מנת לקבל את האחר, עלינו ללמוד קודם כל לקבל את עצמנו, ושמתוך קבלה עצמית זו נוכל לחגוג את השונות ואת הייחודיות של כל אחת ואחד מאיתנו.

אוצרת התערוכה: טל ישועה, סטודנטית לתואר שני באוריינות חזותית ואוצְרוּת, סמינר הקיבוצים.

 

כשהכל מסתיים והדברים מתבהרים

משפט מצויין שכל אחד מאיתנו חייב לאמץ. אני מתביישת ברגשות שחשתי בעת שהייתי תקועה בפקקי תנועה, כשכל רצוני היה שהנכדה תגיע לשיעור שחייה בזמן . הרי לא ייתכן להתעלם המדינה נוקטת אי-שיוויון כלפי קבוצות בגלל מוצאן. משהו מאוד רקוב אצלנו.

**********************

מקור: ATZUMA די לגזענות

המחאה של יוצאי אתיופיה הסתיימה. החוויה האישית שלי כ'קורבן המחאה', כפי שהתקשורת הגדירה אותי ואת כולנו, נבעה מפקקי התנועה שנוצרו מאזור הבורסה ברמת גן עד לרחוב דיזנגוף תל אביב, יום רביעי אחה"צ. כעת אני מתביישת בכך.

פרק א' – ביום רביעי האחרון הייתי אחראית להוציא נכדה מהגן ברבע לארבע ולהסיע אותה לשיעור שחייה ברבע לחמש באזור הבורסה ברמת גן. כולה נסיעה שאורכת חצי שעה לכל היותר, גם בפקקים של אחר הצהריים. כדי לא להיקלע לפקקים יצאתי מהבית לכיוון דיזנגוף בשעה שלוש אחה"צ. בדרך-לא-דרך הצלחתי להגיע בזמן לגן ולהסיע את הנכדה לשיעור שחייה שגם אליו הגענו ממש בזמן. התחושה שלי משעה שלוש עד רבע לחמש – כמעט שעתיים תמימות: הרגשתי כקרבן של פורעי חוק. התחושה התחזקה נוכח דיווחי התקשורת. למותר לציין שבשל הנוכחות של ילדה בת חמש במכונית, נמנעתי מלהביע בקול את מחאתי ורגשותיי השליליים נגד פורעי החוק ויוצרי הפקקים והשיבוש של מהלך החיים בתל אביב. החזקתי הכל בלב.

פרק ב' – אני מאזינה לתכנית בשידור חי ב"כאן רשת ב'", בשבת לפני הצהרים. המראיין מציג שאלות בפני המרואיין בנוגע לדמיון בין מחאת יוצאי צפון-אפריקה במה שזכור כ"אירועי ואדי סאליב" (1959), לבין מחאת יוצאי אתיופיה (שנות האלפיים). שתי המחאות הן יוזמה של קבוצות בני אדם הומוגניות שטוענות לקיפוח מצד ההגמוניה. הגמוניה במובן הסוציו-כלכלי-פוליטי, שכבה של בני אדם שקובעת את כלי המשחק ומכפיפה את כל השאר לתכתיביה. שתי קבוצות המחאה הביעו את מחאתם כנגד קיפוח מתמשך ובלתי מוצדק של הממסד כלפיהם.

פרק ג' –מרואיין עולה לשידור ומדבר על ההשוואה בין שני המקרים ושתי הקבוצות אשר חיות בתוכנו. הוא מציין שבשני המקרים, מאשימים את הקרבן עצמו במה שקורה לו.  המראיין מציין שבאותה עת, אירועי ואדי סאליב, זומנה ישיבת ממשלה דחופה ולוי אשכול מילא את מקומו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון. הוא הכריז שהאירועים מחזקים את דעתו הקודמת בדבר הצורך ב"עלייה סלקטיבית". בן גוריון דגל בהקמת ועדות חקירה ובמקרה של אירועי ואדי סאליב, וכך הוקמה ועדת חקירה – "ועדת עציוני" (1959). הועדה בחנה את התנהגות המשטרה כלפי המפגינים ונקבע שלא ניתן למצוא פגם בהתנהלות המשטרה כלפיהם. מאוחר יותר, ראש הממשלה גולדה מאיר התבטאה כך, "הם לא נחמדים", וכך הגדירה לציבור את אופיים של יוצאי צפון אפריקה ומחאתם הלא-מוצדקת נגד הממסד (כאילו אין קיפוח של מפא"י, ההסתדרות ועוד). אז מה כל זאת שונה במקרה של האתיופים? איזה יתרון יש להם? מפגיני ואדי סאליב לא יכלו להוכיח שהמדינה נגועה בגזענות. ראשית לכל בשל צבע עורם הלבן שאינו שונה במאומה מצבע עורם של הממסד והמשטרה. במקרה של המפגינים האתיופים ברור לעין כל כי צבע עורם שונה, ולכן הטענה שהמדינה גזענית ומפלה אותם בשל צבע עורם היא טענה שקל מאוד להוכיח.

פרק ד' – המרואיין סיכם באמרו כי לא למדנו מאומה ממקרה ואדי סאליב. כמו אז גם כיום ה"הגמוניה" שולטת בכל החלטה ציבורית שמתקבלת במדינה. התוצאה בדרך כלל זהה: הופכים את הקרבן לאשם העיקרי. הווה אומר, הקרבן פורע חוק, הקרבן משבש את מהלך החיים במדינה, הקרבן הוא החשוד המיידי בכל התרחשות פלילית וכן הלאה.

פרק ה' – אני מתביישת ברגשות שחשתי בעת שהייתי תקועה בפקקי תנועה, כשכל רצוני היה שהנכדה תגיע לשיעור שחייה בזמן. וזאת איננה הפעם הראשונה שלי עם הנכדה ואחותה הצעירה ממנה שאנו תקועות בפקקים בשל מחאה של יוצאי אתיופיה. בכל מקרה, עולים בי הרהורי מחילה וסליחה כלפיהם. אם כל אחד מאיתנו יעשה חושבים, יציין לפניו מיהם באמת יוצאי אתיופיה, דוגמת אלו שפגשנו פנים-אל-פנים במקום העבודה ובמרחב הציבורי או הפרטי, אולי נוכל להרגיע ולהוביל לשינוי במנטליות הגזענית ובמקרים של אצבע מהירה על ההדק.

****

לקריאה נוספת:

על מוצאם של האתיופים מפרי אהבתם של שלמה המלך ומלכת שבא:  מלכת החידות, 2018, מאת חווה עציוני הלוי, הוצאת אריה-ניר-מודן, 315 עמ'.

מי רצח את ג'ו אלון – בעקבות הסרט מ- 2011

היום לפני 46 שנה נרצח טייס חיל האויר, אל"מ ג'ו אלון, הנספח האוירי של ישראל בוושינגטון זכרונו לברכה. הרצח לא פוענח עד היום.

בתו, רחל, פרסמה בקבוצת פייסבוק מכתב שקיבלה מאת מפקד חי"א נורקין, לציון הרצח של אביה ג'ו אלון ולזכרו. למותר לציין שמגיע לבנותיו של ג'ו אלון יותר ממכתב מכבד. מגיע להן פתרון הרצח.

******

אני מעלה מחדש פוסט שפרסמתי ב- 2011 בעקבות הסרט "מי רצח את ג'ו אלון?" – בנותיו של ג'ו אלון ראויות להסבר משכנע יותר.

בנותיו של ג'ו אלון ראויות להסבר משכנע יותר
בתכנית "מבט שני" (6.3.2011) שודר הסרט "מי רצח את אבא?". הסרט תיאר בפרטי פרטים כמה מהדילמות הקשות הרודפת את בנותיו של ג'ו אלון, ובזמנו גם את אימן ז"ל, בהקשר לשאלת הרצחו של אבי המשפחה, ג'ו אלון. לא עברו מספר דקות מתחילת הסרט וחיש קל העלו לשידור כמה מרואיינים, אמריקאים וישראלים. הבולטים ביניהם, מפקד טייסת חי"א לשעבר, האלוף יעקב אגסי (שהיה לי הכבוד לשרת בטייסת בזמן שהיה מפקדה), וד"ר אורי מילשטיין (שתקופה מסויימת לימדנו באותו מוסד אקדמי, עמיתים למקצוע).

חקירת האירוע

ג'ו (יוסף) אלון נולד ב 1929 בקיבוץ עין חרוד. השתתף בקורס הטייס הראשון של המדינה, ב- 1948, והיה בין מייסדי חי"א הישראלי. בתחילת שנות ה-70 אלון התמנה לנספח האווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון. הוא נרצח על ידי אלמוני בפתח ביתו לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים (1973). ה- FBI העלה כמה הסברים אפשריים לרצח – פלילי, רומנטי, פוליטי. כל הבדיקות לא העלו מאומה. היה ל- FBI יסוד סביר להניח שאלון נרצח על רקע פוליטי (קרבן של ארגון ספטמבר השחור). לבסוף מחבר אמריקאי פרסם ספר על הפרשה. הספר מחזק את ההשערה שאלון נרצח על רקע פוליטי – על ידי ארגון פלסטיני. הבעיה – למחבר הספר היו ראיות נסיבתיות בלבד!! וכך הוא כתב במקור:

As far as Black September was concerned, the choice of Alon as a target was a brilliant decision. From their standpoint he was a symbol and a target worthy of attack. He was an Israeli diplomat and a military attache.

אשתו ש לאלון חשדה שאולי הוא היה גם מרגל או איש המוסד. מוטה גור נשבע לה שלא. אחרי מותה, בנותיהם של הזוג אלון החלו בחקירה (2004) ועתרו לבג"ץ כדי שיחייב את המוסד והשב"כ למסור מידע. כולם נשבעו שרק ה FBI יודעים מה שיודעים.

הספר שערך מחבר אמריקאי תורגם לעברית על ידי העיתונאי הוותיק אמיר אורן. על הכריכה נכתב כך: מעל הפרשה ריחפו במשך השנים חשדות וסימני שאלה רבים: האם ג´ו אלון, הטייס המהולל, גיבור מבצע קדש ומלחמת ששת הימים וממעצבי דמותו של חיל האוויר הישראלי, נרצח בידי ארגון הטרור הפסטיני "ספטמבר השחור"? האם היה זה חיסול חשבונות על רקע פלילי-אישי? ואולי אלון בכלל נלכד ברשת סבוכה של אינטרסים וריגול בינלאומי שהמוסד, הסי-איי-איי והקג"ב היו רק חלק משחקניה, ושילם על כך בחייו ?

מחקר על מלחמת יום הכיפורים

עבודת המחקר שלי לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה התמקדה במיתוסים פוליטיים. המחקר עצמו עקב אחר המיתוסים שרקמה החברה בישראל סביב מלחמת יום כיפור וכיצד הם שירתו קבוצות אידיאולוגיות/פוליטיות בחברה הישראלית. לאחר הצפייה בסרט שאלתי את עצמי האם כל מה שרואות עיני בסרט זה אינו אלא מיתוס? מי מעוניין בכך? האם המניע הוא "שחיטת פרות קדושות"? אבל למה לעשות זאת על גבן של בנות משפחה ששכלה את אביהן?

ספריהם של בראון ושל אלי זעירא

בעבודת הדוקטורט לא עסקתי בהיבט הצבאי של מלחמת יום כיפור. הקרבות, המהלכים המדיניים שקדמו למלחמה, התזכירים ופרוטוקולים מדיניים למיניהם לא היו חלק מחומרי המחקר. כאמור, בדקתי טקסטים שונים כדי להבין איך פועל הנרטיב סביב אותה טראומה היסטורית. האם כולם מגובשים סביב נרטיב אחד? וכיצד נרטיבים של קבוצות אידיאולוגיות בולטות היו שונים אלו מאלו במהלך השנים שחלפו מאז המלחמה?

למרות שבמחקר שלי לא עסקתי בצד הצבאי של מלחמה זאת, בספרייתי הפרטית ישנם מספר ספרים שקשורים למלחמה. ביניהם, ספרו של אלי זעירא "מלחמת יום כיפור: מיתוס מול מציאות" משנת 1993 המוקדש לרעייתו, אתיקה, "העומדת לימיני כסלע איתן מול כל נחשולי סערות החיים". וכן הספר שכתב מי שהיה שלישו ומזכירו של משה דיין, אריה בראון "משה דיין במלחמת יום הכיפורים", שפורסם ב-1992 ואף הוא מוקדש לבן משפחה, אביו המנוח של בר און, "מחלוצי העלייה השלישית ומראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל". אגב, שני הספרים יצאו לאור בהוצאות הקשורות למו"ל "ידיעות אחרונות".

יש לראות בשני ספרים אלו שני קצוות על גבי רצף של נקודות מבט – האחת, של זעירא, מציגה תמונת מצב מנקודת מבטו כראש  אמ"ן, על כל מה שהתרחש בין אמ"ן לבין הדרג המדיני. והשניה של אריה בראון, אשר מתארת כיצד התנהל משה דיין באותה תקופה. קשה לומר שהאחד אמין יותר מהשני. אולם כשיש ביד שני טקסטים מצויינים, ניתן להצליב ביניהם ולנסות לקבל תמונה חדה יותר.

מה המסר של "מי רצח את אבא?"

הפרויקט שהונצח ב"מי רצח את אבא?" מטלטל את הצופה כשלפתע מתגלים לו "סודות מדינה". כל זה במרכאות כפולות שמרמזות איך לתוך הואקום שנוצר בעקבות אי-היכולת לשים את האצבע על הרוצח, נשאבו כל רוקמי תיאוריות הקונספירציה למיניהם. אלו מנתבים את הצופה בסרט להבנה כי ייתכן שג'ו אלון "ידע משהו" והיה צריך לחסל אותו (דבר שבוצע בפועל בעצה אחת ישראלית-אמריקנית) כדי שה"סודות" לא יתגלו ברגע כל כך קריטי כמו ערב מלחמת יום כיפור.

מה ידע ג'ו אלון שגרם למדינה לדאוג לחיסולו?

בסרט מתראיינים מספר עיתונאים וחוקרים שהבולטים מביניהם הם אגסי ומילשטיין, שטוענים שאלון ידע משהו הקשור ליחסי ארה"ב-ישראל-מצרים והמזה"ת. מעל התרחיש מרחפת דמותו של מזכיר המדינה האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, שהיה עסוק באותה תקופה בדילוגים בינינו לבין המדינות היריבות.

בנימה קצת אירונית אפשר לתאר זאת כך: מטרת הסרט הייתה להציג בפני קהל הצופים ה"שבוי" בביתו זוית ראייה שלא הכרנו עד היום. ליתר דיוק – מטרתו הייתה להבהיר לציבור שמדינת ישראל הסכימה לאפשר למצרים "ניצחון קטן" במסגרת הברית הבין-מדינתית הזאת. ארה"ב רצתה לשלוט באזור ולהוציא את מצרים מתחת שליטתם של הרוסים. דרושה הייתה יוזמה, כגון מלחמה, שבה נוכל "לרצות" את המצרים על ה"תבוסה" שלהם מול ישראל במלחמת 1967. אם זאת האמת, זה נשמע רע. למרות זאת, גם אלוף במילואים יעקב אגסי, שאותו אני מכבדת וזוכרת כמפקד טייסת מעולה, וגם אחרים ובעיקר ד"ר מילשטיין (שהישגיו ראויים לשבח אבל דא עקא, מסקנותיו תמיד מעוררות מחלוקת קשה) אמרו מפורשות דברים בסגנון זה.

אני לא מקבלת את הטענה של אגסי-מילשטיין (ובפתחה של שנת 2017 יש סיכוי שנדע קצת עובדות ולא השערות ותיאוריות קונספירציה)

אדרבא, אני שולחת את בנות משפחת אלון  לספרו של אלי  זעירא – שלפי מה שנאמר במסגרת הסרט-הפרויקט "מי רצח את אבא", זעירא אינו מוכן להשיב לשאלותיהן בראיון פנים-אל-פנים. ממליצה לבנותיו לקרא מספר פרקים מספרו ולהרהר בסוגייה במבט מחודש.

להלן מבחר מתוך קטעים רלבנטים שבספרו של אלי זעירא "מיתוס מול מציאות":

בראש ובראשונה (אלי זעירא, פרק 8) – שר הבטחון צופה מלחמה במחצית השנייה של קיץ 1973.  החל מעמוד 104: "השאלות שאני מציג הן: מדוע לא נהג כך בין 21.5.1973, המועד שבו ניבא (משה דיין) מלחמה במחצית השנייה של הקיץ, ועד סוף ספטמבר? מדוע לא קבע תאריכים שבהם תוצגנה לו תוכניות המלחמה של צה"ל?.., מדוע לא נקט בכל הצעדים שהוא קבע שהם הכרחיים לשלב ההכנה למלחמה?…" עמ' 106 "מאומה מכל זאת לא נעשה!… לעובדות הללו קיימים שני הסברים אלטרנטיביים. הראשון הוא שתוך זמן קצר אחרי שדיין אמר מה שאמר ב- 21 במאי, הוא "ירד מהעץ"… אילו התייחס דיין לתחזיתו שלו עצמו ברצינות, האם היה מאשר החלפתו של אריק שרון בשמואל גונן, קצין צעיר שמעודו לא היה אלוף פיקוד?.. צריך לזכור שמדובר כאן במינוי מן החשובים ביותר שהיו אז בצה"ל. ההסבר השני הוא בתחום הרשלנות…" עמ' 108 "בשנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים,  שאלתי את עצמי מדוע שר הבטחון לא עשה את המוטל עליו ולא פיקח על הכנות צה"ל למלחמה. ההסבר של התרשלות והזנחה אינו מתקבל על דעתי… הוא אינו עולה בקנה אחד עם התעמקותו בנושאים שונים באותם חודשים של קיץ 1973… " עמ' 110 "דיין היה תלמידו של בן גוריון. ממנו למד ששר הבטחון הוא מפקדו של צבא ההגנה לישראל. ממנו גם למד שהערכות מצב מדיניות-בטחוניות עושה שר הבטחון באופן אישי ואינו נשען על הערכות קציני הצבא…. מידת הצדק והיושר דרשה שהוועדה תטיל אחריות אישית לא רק על הרמטכ"ל, אלא גם על שר הבטחון ועל ראש הממשלה…. (גם ההמשך מעניין מאוד וכדאי לקרא מה שהוא אומר). עמ' 231 "הסיבות שבגללן לא ציווה שר הבטחון על גיוס יחידות המילואים, כפי שהציגן בפני  ועדת אגרנט, היו שתיים, הראשונה מדינית והשנייה צבאית. הנימוק המדיני להימנעות מגיוס מילואים, היה החשש שישראל תואשם על ידי ארצות הברית וברית המועצות בגרימת מלחמה, אותה יציגו מדינות ערב כהתקפה מקדימה על ישראל כתגובה על גיוס המילואים של צה"ל."

לאור דבריו אלו של זעירא, תמוה בעיניי איך יכלו המרואיינים בסרט לקרא כל-כך לא נכון את דבריו של משה דיין המופיעים בפרוטוקול של ועדת אגרנט (ומצוטטים בספרו של זעירא)??? אילו סימוכין מביאים המרואיינים לדבריהם כאילו זאת תגלית מוצקה הנחשפת "לראשונה כאן, בסרט" (!)? מה הסימוכין להבנה שקיימת הייתה איזו שהיא הסכמה של מדינת ישראל לתת למצרים "ניצחון קטן"…… הסרט (והמרואיינים מילשטיין ואגסי) לא סיפק לנו תימוכין מוצקים למסקנה שכזאת. לא מיניה ולא מקצתי.

גם אריה בראון כותב בספרו, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, בעמ'  60 : "ב- 5 באוקטובר 1973 הציע שר הביטחון לבקש מן האמריקנים לשאול את הרוסים למה הם נוסעים הביתה (יוצאים ממצרים) והסביר "בקונטקסט של השאלה הפוליטית – זה טוב לנו, שהאמריקנים ישאלו את הרוסים.. שהם יגידו בביטחון של מאה אחוז שישראל לא עומדת לתקוף", ובהמשך: "אני בעד זה… צריך כעת לנסות לשבור את מעגל הקסמים הזה ולומר לאמריקנים שני דברים: מצידנו אין שום ריכוזי ארטילריה וקידום כוחות וידיעות אחרות שמחשידות. ביחסים שיש לנו עם קיסינג'ר, אפשר לבקשו לפנות לדוברינין ולומר לו שישראל לא עושה כלום…."

סיכומו של דבר, הרושם שלי בעת כתיבת הרשימה הוא שהסרט מי רצח את ג'ו אלון, הוא לכל היותר תסריט בלשי דוגמת אותם סיפורים ידועים שבראשם עומד שרלוק הולמס. רק חבל שבמקום להקל על סבלן של הבנות לבית אלון המסקנות הללו רק מחריפות את סבלן ללא צורך. גם מדינת ישראל יוצאת רע מאוד בסרט, ובשורה התחתונה, לא מספקים לקהל הצופים אפילו נימוק אחד משכנע שאכן כך היו פני הדברים (גרסת אגסי מילשטיין).

חומר, רוח – ניגוד ואיזון

עולמות נפרדים הם, הרוחני והגשמי. לא קל למצוא איזון ביניהם. יש הטוענים שהכלי שמאפשר להגיע לאיזון הוא התורה שקיבלנו במעמד הר סיני.

****

חג שבועות הוא זמן מתן תורתנו.

חשבתי על חג השבועות, לא במובן של מאכלי הגבינה, שבכל שנה אנו  טובעים בהם מחדש, פשוטו כמשמעו. חשבתי על הצד הסמבולי של החג – על מעמד הר סיני. התורה מספקת פרטים על המעמד ותהליך השינוי שעבר עם, מיקבץ של עבדים לא רק לפרעה במצרים, אלא בעיקר עבדים ל"סיר הבשר" (סמל החומריות). עם שהגשמיות, החומרניות, הייתה חזות הכל שלו. ובכל זאת מעמד הר סיני הייתה צומת. חלקם המשיכו בחומרניות ודרשו את סיר הבשר, חלקם הטיפו לאמונה באל ובתורתו (כוהנים ולוויים) וחלקם איזנו בין שתי הקצוות.

אכן, עולמות נפרדים הם, הרוחני והגשמי. גם כיום לא קל למצוא איזון ביניהם. יש הנוטים לקיצוניות, נסחפים אחר תורות מיובאות מהמזרח כמו יוגה ובודהיזם וכיוצ"ב. ואחרים נוטים לקיצוניות הפוכה, נסחפים מבוקר עד ערב אחר העולם החומרי ופינוקיו, עוסקים בגשמיות הבסיסית של צבירת נכסים ומתגאים בהישגים חומריים.

יש הטוענים שהכלי שמאפשר להגיע לאיזון בין הגשמי והרוחני הוא התורה שקיבלנו במעמד הר סיני.

התורה היא בעצם ספר ההוראות איך להגיע לאיזון בין חומר לרוח, בין גוף לנשמה. הוראות איך לחיות בתוך העולם וגם מעל העולם; איך לא לפרוש מהעולם החומרי (כי יש לו תפקיד חשוב וזו טעות לוותר עליו), ואיך לא לשקוע בעולם החומרי (כי הוא לא היחיד ולא חזות הכל) חז"ל מפתחים את הרעיון בין היתר כדי להדגיש את העובדה שברגע שניתנה התורה לאותה קבוצת עבדים, ניתן להם הכלי שמאפשר לאחד ולחבר את העולמות הרוחניים עם העולם החומרי.

הקרדיט להמשך שייך לד"ר גיל יוסף שוחט (M.D.) להלן סקירת דבריו:

עד מתן תורה, העולמות הרוחניים (שמים) היו נפרדים ומובדלים מהעולמות החומריים (הארץ) ולא היה כל חיבור ביניהם. כל הרעיון של התורה הוא יצירת אחדות בין העולם הרוחני (העולמות העליונים) לעולם הגשמי (העולמות התחתונים). לאחד ולחבר בין שני דברים שנראים מנוגדים. שכן, העולמות העליונים והעולם הזה לא נבראו כדי לנגד זה לזה, אלא כדי לסייע זה לזה.

התורה רוצה להראות לנו איך זה יתכן ואיך עושים זאת בפועל.
זה לא "או זה או זה". אתה לא צריך לבחור ביניהם. אין צורך לחיות חיים סגפניים ולהסתפק במועט כדי לעלות בדרגות הרוחניות. אפשר לעשות את זה תוך כדי פעולה מתמדת כאן בעולם החומר והכסף.
ולא רק לחבר את העולם הרוחני עם העולם הגשמי, אלא גם בתוכנו. גם בתוכנו יש עולם רוחני – הנשמה, ועולם חומרי – הגוף. ויש ביניהם לא פעם מאבק. הם מושכים לכיוונים שונים.

התורה היא בעצם ספר ההוראות איך לעשות את זה.
לדוגמא – אין בעיה שאדם ירצה להרוויח הרבה כסף ולדאוג לרווחה גשמית ולשפע כלכלי עבורו ועבור בני ביתו. זה טבעי ולגיטימי. זה בעייתי אם רק על זה האדם חושב.
היהדות באה ואומרת – מכל מה שהרווחת (מהנטו), תתן מעשר – 10% לאנשים שנזקקים.
לתת חודש בחודשו 10% מהנטו המשפחתי, זה לא קל.
אבל פעולה זו הופכת אותנו לרוחניים יותר, מבלי לוותר על שפע כלכלי. הפעולה הזו נותנת לנו פרופורציה. היא גורמת לנו לוותר על מעט שפע חומרי (לכאורה) ונותנת מקום לנתינה ולמעשי חסד. היא מרגילה אותנו למעשי חסד, עד שהם הופכים לטבע שני שלנו. הפעולה הזו גורמת לעידון הנפש שלנו. העובדה עד כמה קשה לתת כל חודש (ולא באופן חד פעמי) 20% מהנטו לנזקקים, מראה לנו כמה אנחנו נמשכים לעולם החומר, גם אם נדמה לנו שאנחנו "רוחניים" ועוסקים במדיטציה, יוגה ונשימות.

נתבונן בדוגמא נוספת – היהדות מלמדת אותנו שיש לברך לפני ואחרי כל דבר שאוכלים.
בפעולה זו, אנחנו מביאים לאיזון את תאוות האכילה של הגוף, עם הרצון של הנשמה הרוחנית.
הגוף רעב, רוצה לאכול עכשיו.
אומרת התורה – אין עניין שתהיה רעב. תאכל. אבל לפני כן, תברך על האוכל. תתבונן בו, תגיד תודה. הפעולה הזו שמעכבת אותנו בכמה שניות מהתחלת האכילה, גם כשהאוכל כבר מונח לפנינו, עוזרת לתיקון התאוות של הגוף. המצווה לברך לפני ואחרי האוכל, מרגילה אותנו לאיפוק, לשליטה בתאוות הגופניות.
ויש עוד עשרות רבות של דוגמאות.

התורה היא בעצם ספר ההוראות איך להגיע לאיזון בין הגוף לבין הנשמה.
איך לחיות בתוך העולם וגם מעל העולם.
איך לא לפרוש מהעולם החומרי (כי יש לו תפקיד חשוב וזו טעות לוותר עליו), ואיך לא לשקוע בעולם החומרי (כי הוא לא היחיד ולא חזות הכל).
או במילים אחרות – איך להיות רוחני בתוך העולם החומרי. איך לתעל את הכוחות של הגוף, למען המטרות והרצונות של הנשמה, אבל מבלי לשבור את הגוף.
זה החידוש שהגיע לעולם במתן תורה.
במתן תורה ניתן לעולם הכלי לביצוע החיבור בין הגוף לנפש, בצורה הרמונית ומעמד הר סיני הוא הרגע שבו נולדה האפשרות למצוא איזון וחיבור בין מזרח ומערב.

חווה אלברשטיין – חוד החנית

חווה אלברשטיין – מקור: ויקיפדיה

ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות בדבר הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי, קובעת אלברשטיין.

******

ואיך כל זה קשור, מן הסתם גם לטראומה של מלחמת יום הכיפורים (1973), המלחמה שתבעה 2,297 (2,569)[1] הרוגים במשך 19 יום בלבד, רובם לוחמים ומקצתן לוחמות.

חווה אלברשטיין, יוצרת וזמרת ישראלית פעילה מאז שנות ה- 60 של המאה העשרים,  מתראיינת לוויינט בעקבות הסינגל החדש שלה "יש לי אוקיינוס". אלברשטיין מפרטת ציוני דרך חשובים בהפקת הסינגל, מאז 1973 עד שהשיר עלה לאוויר, ומדברת על שיתוף הפעולה שלה עם נשים מוזיקליות, יוצרות ומוכשרות שאיתן עבדה במהלך שנות פעילותה: "התחלנו לעבוד עליו ואפילו שרנו אותו בהופעה פעם ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. עשינו הפסקה לכמה חודשים ואחר כך כשחזרנו להופיע, כבר הייתי פחות אמיצה ואת השירים חדשים החלפנו בשירים קצת יותר מוכרים. ככה, כדי להקל קצת על כולנו את המצב, לתת קצת נחמה, חמלה [ הדגשה שלי ת.ה.]".

באופן טבעי מסקרן אם כן לשמוע מאלברשטיין מה הטריגר שהחזיר בכל זאת את השיר לשולחן העבודה שלה? או, להבין איך שיר שנולד לפני שנים עולה לאוויר דווקא כעת? האם מדובר בייסורי לידה או בטריגר שרק אומנים ויוצרים יודעים להסביר אותו? חשוב לציין שהשיר נכתב על ידי תרצה אתר והלחן, על-ידי אלונה טוראל שהלכה לעולמה ממש לפני יום העצמאות האחרון. ב- 1973 הוא הועלה לדיסק ונשאר שם. והנה משהו קרה. כך זה מתרחש בדרך כלל: אמן נרתם למלאכת היצירה כשמשהו מדגדג אצלו בפנים והוא מרגיש בקצות אצבעותיו את הדחף ליצור, בלי יכולת להתנגד. כך גם הרגישה אלברשטיין, לדבריה, כאשר חפרה בארכיון הספרייה הלאומית ומצאה שם שיר ישן של חיים ברקני, וזה היה הטריגר שהזכיר לה שעדיין לא השלימה את מלאכת הפקת השיר שנולד עוד ב- 1973. נזכיר כמה מהשירים שברקני הלחין שעד היום הם מושמעים. לדוגמא: את תלכי בשדה, ביתי אל מול גולן.

כדי להתחיל את מלאכת סיום ההפקה, אלברשטיין הייתה צריכה לחשוב על הליווי לשיר, והיא בחרה ב"האורקסטרה – תזמורת הג'אז הישראלית". שילוב יחודי מאחר שזאת הפעם הראשונה שבה האורקסטרה ליוותה שיר מקורי. והתוצאה – יצירה קלאסית-חדישה. אלברשטיין מסבירה למה הכוונה, כך: "שיתוף הפעולה עם יאיר סלוצקי ורון אלמוג הוליד את הצליל המיושן שהולם את הטקסט של אתר [הדגשה שלי, ת.ה.]".

אחרי הכל, מדובר בזמרת ויוצרת ותיקה שיש לה גם מסר כללי. בראיון שלה לוויינט (חווה אלברשטיין: "עולם המוזיקה עדיין מאוד גברי") ישנה אמירה שממש הקפיצה אותי, כמאזינה קבועה לשירים ישראליים. וכך אמרה – "כמו בשיר, שמאחוריו עומדות שלוש נשים יוצרות, תופעה שהייתה מאוד נדירה בשנות ה- 70, כך גם כיום". אותו מצב, היא אומרת, אינו שכיח, נהפוך הוא. לדעתה "עולם היצירה המוזיקלית עדיין נגוע בגבריות יתר". "בסוגריים, היא אומרת, "אגיד לך שהוא עדיין עולם גברי".

כך אלברשטיין גם מסבירה מדוע היה קומץ קטן, ועדיין הוא קטן, של נשים שאיתן עבדה במשך השנים. הסיבה העיקרית היא שלא היו הרבה כאלה באותן שנים, וגם כעת אין. לא מנחם לשמוע שזאת אינה תופעה ישראלית ייחודית. ואם שאלתן עצמכן, האם כדי להיות מנצחת תזמורת, מעבדת ומפיקה של שירים נחוץ כוח, במיוחד כדי להשתלט על הגברים, קבלו את הדעה הרווחת בשיח הפמיניסטי-מוזיקלי בשנים האחרונות: יש בסיס אמיתי לטענה של הדרת נשים מהמרחב המוזיקלי של פסטיבלים והופעות פומביות, קובעת אלברשטיין.

בכל מקרה, כל הכבוד לאלברשטיין על הפתיחות והנועזות שלה. רצוי שהדברים הללו לא יתנדפו, יתאיידו או יתמסמסו באוויר, אלא יחלחלו למרחב המוזיקלי, בישראל לכל הפחות. כי הריאליה מוכיחה שישנן "המון בחורות מוכשרות ויצירתיות" שכותבות ומנגנות, אך קולן אינו נשמע.

ובנוגע לדברים שכתבתי בראשית הפוסט – מלחמת יום הכיפורים סיפקה נרטיבים לא מעטים. רבים זוכרים אותה כטראומטית. רוב הנופלים היו חיילים קרביים ומיעוטם, חיילות שלחמו בגבולות, הדרומי והצפוני, של ישראל. אין ספק שעליונות גברית, זו שקשורה לקטל בשדה הקרב, תורמת את חלקה לעצירת היצירתיות המוזיקלית. ובמקרה הנוכחי, היא היוותה גורם כלל לא זניח להכניס את השיר, שנולד ממש לפני המלחמה, למצב של "הולְד", עד היום. בכל מקרה, על השיר "יש לי אויקיינוס" עמלו שלוש נשים, מהיוצרות הגדולות ביותר שידעה ישראל: חווה אלברשטיין, תרצה אתר ז"ל ואלונה טוראל ז"ל. המלחמה הטראומטית הייתה גורם מכריע בחסימת מעיין היצירתיות המוזיקלית של רבים, ואת זו של הנשים במיוחד.

 

[1] עד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ב- 31 במאי, 1974.

המאבק האזרחי נגד "לוויתן", מזווית אישית

גוליית בסיפור המקראי הן השותפות בלוויתן, שעיקר עניינן הוא הרווח הכספי. הטענה המשכנעת  שהשותפות מפיצות, בתמיכת השלטון והארגונים הירוקים (החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, רשות הטבע והגנים), היא שהשימוש באנרגיה מבוססת גז עדיף על פני שימוש בפחם.

*****

בדומה לסיפור המקראי על דויד הנער שיידה קליע אבן והביס את גוליית הפלישתי, כך עמותת "שומרי הבית," חברה אזרחית וולונטרית, נכנסת בימים אלו להילוך גבוה במאבקה על המיקום בו תוצב אסדת הגז של מאגר "לוויתן". המאבק נגד השותׇפוֹת בלוויתן: דלק, נובל אנרג'י, ורציו (להלן: השותפות) נבלע, דווקא בשלבו הקריטי, ברעש התקשורתי סביב האקטואליה (הרכבת הממשלה בראשות נתניהו), האירוויזיון והופעתה של מדונה.

כרוניקה של סיפור הצלחה

נא להכיר: זיכרון יעקב, המושבה השלישית של העלייה הראשונה הממוקמת בחוף הכרמל.

מה פתאום נזכרתי בהיסטוריה של זיכרון-יעקב? זהו אחד מיישובי חוף הכרמל שנאבקים על זכותם להמשיך לחיות בסביבה לא מזוהמת שאינה מהווה סיכון בריאותי. חשוב מכך – זיכרון יעקב עצמה משמשת עדות מוחשית לסיפור הצלחה שבבסיסו הקפדה על מיתאם בין פרויקט סביבתי לבין צרכי התושבים והסביבה. ההקפדה על מיתאם שכזה היא גרעין ההצלחה של הפרויקט.

על הקמתה של זיכרון יעקב והסיבות להיותה מודל לחיקוי שהועתק אחר כך למושבות נוספות מפרט התחקיר שפרסם יוסי בן ארצי (קתדרה 29 – תשמ"ד, עמ' 45-62). התחקיר מתבסס על שני מסמכים/חוזים שנכתבו בשלהי המאה ה-19 ונתגלו לאחרונה. מדובר בחוזים, המתווים תכניות מדויקות לבניית בתי מגורים ומבני משק במושבה זיכרון יעקב (אז, היא נקראה זָמרִין), שפקידי הברון רוטשילד טרחו על כתיבתם.

אם רבים נוטים לחשוב שזיכרון יעקב נבנתה באורח ספונטני, או שצורת הבנייה הועתקה ממקום מוצאם של המתיישבים, בני העלייה הראשונה, שני המסמכים שנתגלו מראים שלא כך היה. במקור זיכרון יעקב הוקמה כמושבה על גבעת זָמרִין אשר צופה על יקב שמבנהו הוקם מאוחר יותר. אלא שתוך זמן קצר התברר למתיישבים שהמיקום המיועד למושבה שתקום אינו ראוי. כבר אז חשבו על העתקת המושבה למיקומה הנוכחי, כפי שעולה מדווח לעיתון המגיד ב- 1883. ואכן באוקטובר 1883, היו אלו שליחי הברון, שייד ודגור, שנרתמו לערוך תכנית בנייה מחודשת, נחתמו חוזים בין הקבלן והמבצע והבנייה יצאה לדרך. בניית בתי המגורים התעכבה אך התחדשה כעבור כשנתיים וחצי. במרכז היישוב מוקמו מבני ציבור – בית כנסת, בית ספר ובית מרקחת, ובית העם נבנה רק ב- 1891.

עמותת "שומרי הבית" נגד אסדות הגז. באדיבות: עמותת "שומרי הבית"

תמצית המאבק בין "שומרי הבית" והשותפות בלוויתן

בעוד שתהליך ההקמה של זיכרון יעקב עוגן בחוזים שכל פרט בהם היה מחושב ומותאם היטב לסביבה ולצרכי המתיישבים, לא כך נראה המצב לצערנו ביחס לקביעת מיקום אסדת הגז של מאגר לוויתן. ולא רק זה – רצה הגורל וזיכרון יעקב, שתהליך הקמתה הניב תשתית מסודרת למתיישבים דאז ולתושביה כיום, דווקא היא זאת שנאלצת, יחד עם יישובי חוף הכרמל, להתמודד עם עתיד בלתי ידוע של זיהום סביבתי וסכנה בריאותית בשל חוסר תשומת הלב של השותפות בלוויתן לצרכים של תושבי האזור שבצמוד אליו תמוקם אסדת הגז.

גוליית בסיפור המקראי הן השותפות בלוויתן, שעיקר עניינן הוא הרווח הכספי. הטענה המשכנעת  שהשותפות מפיצות, בתמיכת השלטון והארגונים הירוקים (החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, רשות הטבע והגנים), היא שהשימוש באנרגיה מבוססת גז עדיף על פני שימוש בפחם. כיוון שכך יצטמצם זיהום האוויר והנזק הסביבתי הנגרם כיום מהפחם. אין כל ויכוח על כך. אבל הגופים התומכים בהצבת אסדת הגז של מאגר לוויתן במרחק 9.7 ק"מ מקו החוף, משתמשים ברטוריקה שמטשטשת את העובדה שהסמיכות של האסדה לקו החוף תיצור מהר מאוד מפגע אקולוגי ובריאותי שיישאר איתנו לנצח נצחים. מי מאיתנו לא שמע על זיהום האוויר בחיפה הנגרם על ידי בתי הזיקוק שבמפרץ חיפה? כולנו מודעים למפגע זה ואף-על-פי-כן הוא תקוע כבר שנים כעצם בגרון והמאבק של תושבי חיפה על סילוקו עדיין נמשך. אסור שמצב זה יחזור על עצמו.

"שומרי הבית", שבראשה עומד מייסדה יוני ספיר, היא אחת העמותות החזקות הפועלות בנחישות ובצורה עיקשת ל"הרחקת אסדת הגז של מאגר לוויתן לעומק הים", לפי הכתוב באתרם, מופעלת על-ידי קומץ תושבים בזיכרון יעקב. העמותה ותומכיה פועלים כחברה אזרחית, ללא כל נגיעה לפוליטיקה הארצית. יחד עם עשרות אלפי פעילים מתנדבים, העמותה משקיעה מאמצים, מזה כשנתיים, לקידום הסדר ראוי עם השותפות. המטרות העיקריות של שומרי הבית הן:

ראשית, הפרדת גז גולמי למרכיביו בלב הים, מעל פי בארות הקידוח (כ-120 ק"מ מהחוף). שנית, מניעת שינוע, אחסון וטיפול בתוצרי לוואי מסוכנים של הגז הטבעי על אדמת ישראל. שלישית, הרחקת תעשייה פטרוכימית מריכוזי אוכלוסין בישראל.

נשק יום-הדין של שומרי הבית

לאחרונה העמותה השקיעה מאמצים כדי להשיג חוות דעת של מומחים חיצוניים בעלי מוניטין בינלאומי בתחום אסדות גז, על מנת לקבוע את מידת הסבירות לנזק עתידי, באם אסדת הגז של מאגר לוויתן תמוקם בקרבת חוף הכרמל. המומחים למדו את המסמכים שהשותפות בלוויתן הנפיקו כדי לקבל היתר להצבת האסדה בקרבת קו החוף. דוח המומחים קבע שהמסמכים הללו לוקים בחסרים משמעותיים בהתייחס לבטיחות התושבים והטבע.

התקשורת כן אשמה 

התקשורת עסקה ועדיין עוסקת בבעיות שעמותת שומרי הבית מתריעה עליהן, כגון זיהום סביבתי, פגיעה בדגת הים והסכנה הנשקפת לבריאות התושבים באם אסדת הגז תוצב בצמוד לקו החוף. אבל לאחרונה נדם קולה של התקשורת בשל נושאים פוליטיים וביטחוניים אקוטיים יותר לכאורה. אין הדים לאסון שעלול להתרחש גם בפוסטים של בלוגרים, ברשתות חברתיות וציוצי הטוויטר. כולם  טרודים למדי בפוליטיקה הארצית ובבעיות הביטחוניות בדרום המדינה. בעוד שאלו הם בהחלט נושאים שפתרונם דוחק ותובע את מלוא תשומת הלב, אי-אפשר לעבור לסדר היום בלי לתת את הדעת על נושאים בטיחותיים הנוגעים למיקום אסדת הגז של מאגר לוויתן. אייטם זה מופיע, אם בכלל, בשולי הדברים והציבור מדפדף הלאה. כך נדחק פועלה החשוב של העמותה לשולי האקטואליה.

החדשות הטובות הן שבג"ץ בחן לאחרונה את בקשתם של "שומרי הבית" להגיש עתירה כנגד השותפות בלוויתן ואישר את הגשת העתירה. מועד הדיון בבג"ץ נקבע ל- 4 ביולי, 2019 , ב- 9:00.

 

כָּל דִכְפִין

בהגדה של פסח (1914), מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא מקדיש שני עמודים לביאור הקטע הפותח את ההגדה:

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם

כָּל דִכְפִין – יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ – יֵיתֵי וְיִפְסַח

הפירוש המילולי פשוט הוא –

זה הוא לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.

כל מי שרעב – יבא ויאכל, כל מי שצריך – יבא וישתתף בסעודת הפסח.

*****

מה המשמעות, מוסר ההשכל, התובנה החשובה והמסר החינוכי של הקטע הפותח את ההגדה?

אבי ז"ל ערך את הסדר בעזרת הפרשנות שלהמן, אבי סבו, הוסיף להגדה של פסח. הפרשנות להגדה הייתה כתובה גרמנית וברבות הימים תורגמה לעברית על ידי הוצאת נצח (1967). סביב המשפט הראשון שבפתיח, נרקמה מעשייה. להמן שיכתב אותה מבלי לציין מקור ספציפי. כנראה אגדה שעברה בין אנשי הקהילה היהודית במיינץ, גרמניה. עיקר העניין שבה, טמון בשאלה: מדוע בחלק מההגדות כתוב: "הא לחמא", ואילו בהגדות אחרות כתוב "כהא לחמא". זה לשון המעשייה וההסבר להבדל –

משלו משל לאדם אחד שחי חיי עוני ודחק. את כל מטלטלי ביתו מכר בעבור לחם, גם ילדיו נלקחו כבר אל הנושה לעבדים. והנה בא ידידו מנוער, עשיר מופלג, בצל קורתו, וכראותו את שפל מצבו של העני, ריחם עליו, לקח אותו ואת בני ביתו אליו, ומינהו להיות שומר אחוזותיו. מעתה התחילו חיי רווחה עבור העני ומשפחתו. ובכל שנה – ביום שידידו נדיב הלב הרים אותו משפל מצבו – לבש העני את הבגדים הקרועים מתקופת דלותו, כזכר לתקופה שבה היה עני ומרוד. באותו יום היה מחלק מתנות יקרות לבני ביתו, להגדיל את השמחה ולהאדירה.

לימים הכעיס האיש את ידידו העשיר. הלה פיטר אותו ממשרתו, גירשו מאחוזותיו, נטל ממנו את כל עשרו שנתן לו לפני כן, והלבישו שוב בקרעים ובלאים שלבש בימי דלותו. כראות הילדים את אביהם בבגדיו הקרועים, שמחו לקראתו, בחשבם כי שוב הגיע יום השנה – יום שמחתם. אך אביהם אמר להם בדאבון נפש: 'עד עתה היה לבוש זה יום זכרון לימי ענינו, הפעם זוהי שוב מציאות מרה. חזרנו שנית למצבנו השפל, כמקודם'.

הקב"ה הרים את ישראל משפל מצבם במצרים והביאם לארץ-ישראל – ארץ חמדה. אחת לשנה – בחג הפסח – אכלנו לחם עוני, זכר לזמן עבדותנו במצרים, ואמרנו : 'כהא לחמא עניא' – לחם כזה, לחם עוני, אכלו אבותינו במצרים.

ברבות הימים הכעסנו את ה' ומפני חטאינו גלינו מארצנו. שוב אוכלים אנו לחם עוני ממש – כי הננו עניים, עניים בדעת, עניים מחמת עול הגלות… ולכן אנו אומרים: הא לחמא עניא, זה לחם ענינו! (הערה של קורא: המשל הוא פרי עטו של ר' יעקב מדובנוב)

בחלקו השני של הקטע הנ"ל –  כל דכפין ייתי וייכול – טמון מסר נוסף, לא פחות חשוב. הרב להמן מסביר, שבמילים אלו טמון מסר חינוכי שאנו כבני אדם חייבים להפנים:

כל איש מישראל שהוא מיסב בליל הסדר, בין עני ובין עשיר, מכריז הכרזה זו: 'כל הרעב יבוא ויאכל'! קריאה זו נובעת ממידת הרחמנות הטבועה בלבם של ישראל – מה עז הרושם שיכולה קריאה זו לפעול בלב הילד! גם כי יזקין לא יסור ממנה, יפתח ידו לעני ויפרוט לרעב לחמו! לולא זאת, לולא החינוך לגמילות חסדים – כלום היה פותח את ידו על-מנת להשביע את הרעב?! הלא אין השבע יודע הרגשת רעבון – מהי?

*****

חברים, אנחנו תושבי העיר רמת-גן (מתחם הבורסה). לקראת סדר פסח 2019 תכננו ליישם את המסר הטמון בקטע הפתיחה, "כל דכפין ייתי וייכול", הלכה למעשה. הקצבנו שני מקומות בשולחן הסדר לשני אורחים והתחלנו לחפש. אלא מה? המשימה עדיין לא הושלמה. למרות שיחות טלפון עם ארגונים שונים, ביניהם "הוועד למען החייל", "בית החייל" בתל אביב ורמת גן, קהילות רפורמיות, "הפדרציה הציונית הדרום אפריקאית", השגנו עד כה אפס תוצאות. כל שנאמר לנו היה בערך כך: "יפה מצדכם. הפנייה שלכם מחממת את הלב". שמחנו לשמוע שחלקם עורכים סדר פסח רבתי לבודדים צעירים וחיילים ואחרים עושים זאת לנזקקים…

אם בכל זאת יימצאו האורחים/ות שישבו עימנו לשולחן ויקחו חלק בסדר הפסח, מה טוב.

 

צ'רלי צ'פלין (130 להולדתו)

הודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסה, ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקיבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן.

****

השבוע נתקלתי במקרה בתחנת הרדיו של "כאן", בתכנית "שלושה שיודעים" (בהגשת דודו ארז, "כאן תרבות"- 104.9).

בבוקר, אחרי שהסעתי את אישי לתל-אביב, המשכתי בדרכי תוך כדי האזנה לגלגל"צ. היו הפרעות בשידור ומכיוון שכך, חיפשתי תחנה עם תוכן ומוסיקה. באופן בלתי צפוי הגעתי ל"גם כן תרבות" עם המגיש דודו ארז. הוא ראיין בתוכניתו מומחית לקולנוע – ד"ר זהר אלטמן-רביד על נושא ייחודי – צ'רלי צ'פלין וסוד הצלחתו בקולנוע.

ראשית, עליי להודות שבעברי לימדתי קורס לתואר ראשון שעסק בהומור ושימושיו. קורס משעשע וגם רציני. במסגרת הקורס הצגנו קליפים שונים, ניתחנו את ההומור לסוגיו ועמדנו על הייחודיות ועל שימושיו של כל אחד מסוגי ההומור. הסרט האילם של צ'רלי צ'פלין היה בין הקליפים המוצלחים ביותר. זכור לי שהתעכבנו במיוחד על קטעים מתוך "הנווד", ו"זמנים מודרנים". מלבד התובנה שההומור בסרט האילם נובע בעיקר ממה שנקרא "סלפסטיק" SLAPSTICK, כלומר משחק המלווה בתנועות גוף מוגזמות החורגות מהנורמה, עמדנו על כישוריו של צ'פלין בזירה הקולנועית. צ'פלין הוא יוצר הז'אנר הקולנועי של מה שמכונה "הסרט האילם", הוא ולא אחר. בראיון עם ארז, סיפרה ד"ר אלטמן-רביד על צ'פלין, הילד שנחשב כעילוי עוד בגיל 5. וכמו כל "סינדרלה", צ'פלין למד לעמוד על שתי רגליו למרות, או בגלל, המצב בבית והעובדה שגדל בשכונת עוני. אימו הייתה חולה בעגבת ואביו היה שיכור רוב הימים. צ'פלין, שגדל ברחוב ולא למד בבית ספר, גם לא ביסודי, הבין שהוא אאוטסיידר. בסוף, המחזאי והסופר שזכה בפרס נובל לספרות, ג'ורג' ברנרד שאו הכתיר את צ'פלין כ"גאון". בשיא הקריירה שלו, כאשר צ'פלין הוזמן לבריטניה על מנת לקבל תואר "סֵר" מהמלכה, מיליון איש קיבלו את פניו ברדתו מן האונייה Queen Mary וליוו אותו אל ארמון המלכה שהעניקה לו את התואר "סֵר".

ד"ר אלטמן-רביד הדגישה בראיון עם ארז שהודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסא ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן. רוצה לומר שלימודים מועילים מאוד כדי להבין את כל מה שיש בתוך הקופסא. אלא מה? הצד האחר שלהם הוא הסטגנציה, הקיבעון. לדעת אלטמן-רביד, מאז שנות ה-80 הקולנוע נותר סטטי. אין בשורה חדשה מאז. הטכנולוגיה התפתחה אבל אין שינוי משמעותי במשחק. לכן, היא טוענת, גדולתו של צ'פלין נבעה, אולי באופן מפתיע, מכך שלא למד ולא היה כבול לשום מסורת קולנועית.

ההכרה הציבורית בכישוריו של צ'פלין צמחה בארה"ב, לשם הגר ממולדתו, אנגליה. לכן, בתחילת הדרך, הסרט האילם היה מזוהה עם צ'פלין בארה"ב. שם הוא נחשב כעילוי. את הונו ואת הקריירה המפוארת שלו צ'פלין עשה בארה"ב, בעוד שבאנגליה, מקום הולדתו, התעשייה לא האמינה בו כנראה עקב הרקורד המעמדי-חברתי שלו: אדם ממעמד נמוך שהסתובב ברחובות ולא למד במסגרת חינוכית כלשהי. בקיצור, מעמד תרבותי-חברתי שנוי במחלוקת.

הראיון בנושא "צ'פלין" התגלגל לו לאורך שעה, בקירוב. לצערי, הנסיעה הגיעה לסיומה לפני תום הראיון. אבל עוד הספקתי לשמוע שצ'פלין הסריט וביים את סרטיו האילמים והמשיך בז'אנר הקולנועי הזה גם לאחר שהומצאה טכנולוגיית הקול בקולנוע. מדוע? אחת הסיבות לכך פשוטה למדיי: כשמסריטים עם קול אי-אפשר לתת הנחיות באמצעות  דיבור … הסרט האילם מתגבר על כך מסיבות מובנות מאליהן.

הדבר השני שעוד הספקתי לשמוע, הוא שהשיר SMILE, שהפסקול שלו מלווה את הסרט "זמנים מודרניים", הוא אחת היצירות של צ'פלין שהלחין את מוסיקת הרקע לסרטיו. בדקתי אצל ד"ר גוגל וגיליתי את הדברים הבאים: את המילים ללחן של SMILE הוסיפו, מאוחר יותר, ג'ון טרנטר וג'ופרי פרסונס. בהמשך, השיר זכה לתהודה עצומה. שרו אותו זמרים גדולים כמו – נט קין קול, טוני בנט, מייקל בבל, ג'וש קרובן, ג'סטין ביבר ואריק קלפטון וגם מייקל ג'קסון.

להלן השיר בגרסה מוקדמת:

והנה השיר בביצועו של נט קינג קול:

 

במקום עימות טלוויזיוני

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום

  • * * *

במקום עימות בחירות טלוויזיוני נתניהו הגיע באופן מפתיע לאולפן חדשות 13 והתבקש על ידי קרן מרציאנו ועמית סגל למסור פרטים על המניות שרכש בעת שהיה יו"ר האופוזיציה ומכר כשכבר היה ראש ממשלה. כך יצא שנתניהו, שהתנגד לעימות טלוויזיוני מול גנץ, הגיע לאולפן החדשות בלי הכנה מוקדמת, נכנס לפרטי עסקת הצוללות (תיק 3000) ויצא מופסד:

"לא החזקתי במניות של צוללות ולא של פלדה ולא של אלקטרודות שמייצרות את הפלדה כשהייתי חבר בממשלה", נתניהו לא הסתפק בכך. הוא המשיך והסביר מדוע לא שיתף את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל דאז בשיקולי מכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, "מדובר בסוד מדינה ומכיוון שכך שר הביטחון לא חייב לדעת על הצוללות [ואישור מכירתן למצרים] … במדינת ישראל יש סודות שרק ראש הממשלה וקומץ אנשים יודעים."

נתניהו המוקפד והמקפיד על כל מילה שיוצאת מפיו, נפל הפעם באותו פח שטמן לבכירי כחול לבן כשהמשיך ותקף בחזרה את בכירי כחול לבן: "מה שקורה כאן זה דבר נורא, גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי רוצים להכריח אותי לחשוף סודות מדינה ולסכן את ביטחון המדינה. הם עושים דבר שלא ייעשה. אני לא יכול לחשוף את הדברים האלה. מי שצריך לדעת יודע".

"כחול לבן הצליחה לקבוע את סדר היום, בפעם הראשונה במערכת הבחירות הנוכחית",  כך הודיע הפרשן, עמית סגל, לאחר הופעתו הפתאומית של נתניהו באולפן חדשות 12.

לא זו בלבד שנתניהו נפל בפח שטמן לכחול לבן, הוא הפסיד את הקלף החזק ביותר בכל מערכת בחירות: הוא הפסיד הזדמנות להסיט את תשומת לב הציבור מפרשת מכירת הצוללות למצרים, שהפכה מאז למוקד סדר היום. מחיר הפזיזות ברור: העובדה שהרמטכ"ל דאז, בני גנץ, ושר הביטחון דאז, בוגי יעלון מודרו מסוד העניינים תהפוך לפרשה שתככב בראש סדר היום מעתה ועד מועד הבחירות. זאת בניצוחם של ראשי מפלגת כחול-לבן.

כידוע, מי שקובע את סדר היום של הבחירות לכנסת, משול למי שבועט ראשון בכדור, זה שמוביל את המשחק. תזכורת: בעימות הטלוויזיוני ערב בחירות שנת 96', נתניהו קבע את סדר היום כאשר הציג שתי טענות קצרות וברורות : "פרס יחלק את ירושלים"; "הציבור פוחד לעלות על אוטובוסים מתפוצצים" – אלו היו שתי כותרות שהובילו לנצחונו של נתניהו ולכהונתו כראש ממשלת ישראל.

מסתבר שאף פעם לא מאוחר מדי. הבה נודה בדבר אחד: עד עתה מסע התעמולה של כחול לבן היה די צונן ופַּרְוֶה (ביידיש: פאַרעווע). אבל בסוף השבוע האחרון התהפכה הקערה על פיה. בכירי כחול לבן העלו לסדר היום את סוגיית הצוללות הגרמניות שנמכרו למצרים בהסכמת נתניהו, והבליטו את העובדה שההחלטה התקבלה על ידי נתניהו בעוד שר הביטחון והרמטכ"ל מודרו ממהלך מדיני-ביטחוני חשוב זה. ובמוצאי שבת, באולפן חדשות 12 נתניהו נאלץ להגיב לטענות שהוצגו לתקשורת יום קודם לכן, על ידי ראשי כחול לבן.  תגובתו של נתניהו הייתה הכרחית, אך בוודאי לא סיפקה לו את הסחורה ולא איפשרה לו לאחוז שוב במושכות של השיח הציבורי ולתזמר את סדר היום בזמן שעוד נותר עד מועד הבחירות הכלליות.

פתגם אנגלי נושן אומר: "פזיזות היא בזבוז" (Haste makes waste) ויש לו מקבילה בעברית: "החיפזון מהשטן". במקרה דנן, נתניהו שילם בעד הפזיזות בהגעתו במפתיע ובלי הכנה לאולפן חדשות 12. הוא הפסיד את הדבר החשוב ביותר במסע בחירות לכנסת: "קביעת סדר היום."

עימות טלוויזיוני כנראה לא יתקיים בין נתניהו לבין גנץ. אבל במקום עימות, הליכוד בעיקר ייגרר מעתה, בעל כורחו, לשיח שבו מנהיגם יידרש לסוגיית הצוללות ולהסברים משכנעים בדבר פרטיה. הוא יהיה חייב בכך מול הציבור, הן מן הימין והן מהשמאל. הציבור ירצה להשתכנע בנחיצות ההדרה של גורמים בכירים במערכת הביטחון מתהליך קבלת ההחלטות באשר למכירת צוללות גרמניות מתקדמות למצרים, בעת שנתניהו היה ראש הממשלה.

מקורות:

וואלה; מעריב אונליין