חסמים בצמרת – מבט מגדרי

מי ירים את הכפפה ויחנך את הציבור האמריקאי שיחס מכבד להישגים ולקריירה של האישה היא התנהלות נורמלית ומקובלת למדי?

Dr. Jill Biden – First Lady. Credit: Wikipedia

הגברת הראשונה, גי'ל ביידן (ד"ר) ודאגלס אמהוף, בן זוגה של סגנית הנשיא ביידן, קמאלה האריס, שואפים לתקן יחס מגדרי מפלה כלפי נשים, כולל אלו שהגיעו לצמרת הממשל האמריקני. הבשורה הטובה היא שיש סיכוי.

חסמים וכבוד בצמרת הממשל האמריקאי

זה התרחש בניו המפשייר כאשר גברת ביידן יצאה לשם לצרכי הקמפיין של בעלה. השימוש של הגברת הראשונה בתואר "ד"ר" עורר גל בלתי מוסבר וחסר תקדים של כעסים בימין. במאמר דעה של ה"וול סטריט ג'ורנל" כתב אחד העיתונאים כי זה "נשמע ומרגיש הונאה, שלא לומר דמוי קומיקס". גם עיתונאי ב"פוקס ניוז", כינה אותה "ג'יל ביידן המסכנה והאנאלפביתית." עם זאת, אנשי הצוות, כמו אלו שביידן נתקלה בהם בעולם הפוליטי ובאקדמיה לאורך השנים, לא נמנעו מלהשתמש בתואר האקדמי שלה. ידוע שהסטודנטים שלה מכנים אותה – ד"ר ב.

מה התחדש בניו המפשייר? העזר כנגדה, דאג אמהוף, גם הוא היה שם. גי'ל ביידן יודעת שאפשר לסמוך עליו כשותף למאמציה בנוגע ליחס המכבד כלפי הישגיה. כך חשבה וכך פעלה. היא שאלה עוברים ושבים, "פגשת את דאג, נכון? כולם פגשו את דאג?" – היא יודעת שהוא כבר פועל לטובת העניין.

זאת ועוד, כאשר ג'ו ביידן, הודיע על בחירתו בקמאלה האריס לתפקיד סגנית הנשיא, הוא אמר כי אמהוף יהיה "פורץ מחסום" כ"ג'נטלמן השני הראשון" של ארצות הברית. הוא גם יהיה היהודי הראשון שהיה בן זוג מספר שניים, והוא והאריס יהיו הזוג הבין-גזעי הראשון בתפקידם. אמהוף הוא דמות לא-שגרתית בעיקר בגלל אשתו – היא לא שגרתית בקנה מידה היסטורי. שכן היא האישה הראשונה והאדם הדרום אסיאתי הראשון שנבחרה לסגן הנשיא.

הדמיון והשוני

ג'יל ביידן ודאג אמהוף נחשפים לתגובות מאתגרות מהציבור והתקשורת. שניהם מקורבים לצמרת הממשל האמריקני, בכך מסתכם הדמיון ביניהם. יחד עם זאת השאלות המתעוררות ביחס אליהם שונות לגמרי: השאיפה של ג'יל להיות מוכרת בתואר האקדמי שזכתה בו מעוררת תגובה בוז. מדוע זה כך בזמן שאמהוף, עורך-דין תאגידים לבן ומצליח, אינו מוצא עצמו מושפל אישית? אחד ההסברים (הפשט) לבוז שהופנה כלפי ג'יל ביידן הוא שהתרבות הפוליטית איננה ברת שליטה. כמעט כל מי שקרוב לנשיא הנבחר הופך מטרה נייחת לכל חומר זמין, בין אם זה הגיוני ובין אם לאו. דוגמה אחת היא מישל אובמה שספגה ביקורת כאשר הביעה רצון לשתול גן ירק.

ההסבר המגדרי והמעניין יותר, הוא שבארה"ב נשים מורגלות בכך שבתחילה מתעלמים מהתארים שלהן, ובהמשך שמים אותן ללעג במידה והן מתעקשות לשמור על התארים. התופעה מוכרת כמעט בכל זירה וזה נכון שבעתיים לגבי נשים לא-לבנות. האריס היא סנטורית אמריקאית והיועצת המשפטית לשעבר של קליפורניה. זה לא מנע מדונלד טראמפ להציג אותה כ"מי שנדחפת, לא אהודה, ועוף מוזר". "קא-מאלה. קמאלה" הוא כינה אותה בעצרת בחירות באוקטובר האחרון, כשהוא מטעים כל הברה, והוסיף, "אתם יודעים, אם לא תהגו את שמה במדויק, היא מייד תכעס." ואין זה מקרי שהיו מי שרמזו שנושא עבודת הדוקטורט של ביידן, "שימור סטודנטים במכללה הקהילתית: עמידה בצרכי הסטודנטים", הוא "נושא רחב מידי". אין צורך לומר שדווקא כעת הנושא דחוף מאי-פעם, כאשר המחקר מראה כי ההרשמה לקולג' ירדה פלאים במהלך מגיפת הקורונה – בכמעט עשרה אחוזים – ובקרב מיעוטים המספר הזה מתקרב לשלושים אחוזים.

דאגלס אמהוף. קרדיט: ויקיפדיה

ההסבר המגדרי מקבל משנה תוקף במקרה של אמהוף, בל הזוג של קמאלה האריס. ג'יל ביידן כבר הודיעה שהיא מתכוננת להמשיך ללמד גם בעתיד ויהי מה! אמהוף, שהודיע אף הוא שילמד קורס באוניברסיטת ג'ורג'טאון בנושא דיני בידור, כבר זוכה ליחס הוגן – "פשוט תקראו לו פרופסור דאג אמהוף", נכתב בעלון האוניברסיטה "אנשים" [אם כי מבחינה טכנית הוא יהיה סתם מרצה]. כשותף לשעבר במשרד עורכי הדין הבינלאומי DLA Piper, אמהוף אינו יוצא דופן. במבט השוואתי: מאז 1993, לכל בן זוג ראשון ושני, למעט מלניה טראמפ, היה תואר מתקדם: תואר שני (טיפר גור, לורה בוש, קארן פנס), ג'וינט (הילארי קלינטון, מישל אובמה) או דוקטורט (לין צ'ייני).  

מי ירים את הכפפה ויחנך את הציבור האמריקאי שיחס מכבד להישגים ולקריירה של האישה היא התנהלות נורמלית למדי? – אמהוף, הוא אישיות שכבר זכתה לשבחים ולמעריצים נלהבים הודות למעשים ואמירות בנוגע להישגיה של האריס, אשתו : הוא מרבה לתאר בגאווה את הישגיה. ובמגזין של אופרה ווינפרי, O, לאחר סקר הפוסטים של אמהוף ברשתות החברתיות – כולל תצלומים של האריס לצד חנויות בשדה התעופה שמציגות לראווה ספר שכתבה – אמהוף הוכרז כ"איש ההייפ האולטימטיבי ובן הזוג שכולנו ראויות לשכמותו".

כך זה צריך להיראות. מישהו חייב להרים את הכפפה ולחנך את הציבור האמריקאי שכבוד לקריירה ולהישגים של האישה זאת התנהלות נורמלית ורצויה למדי.

מקור: First Ladies and Second Gentlemen

"אנחנו דור מחוסן" – סיפור גדול שיחולל באזז?

שאלת מיליון הדולר של הביצה הפוליטית היא תמיד מי ואיך יחוללו את הבאזז הבא? מדוע זאת שאלת מיליון הדולר? התשובה ברורה למי שעוקב אחרי באזז-וורדס (להלן, באזז): סיפור שיש לו באזז – רעש וצלצולים – בוודאי משפיע על מקבלי ההחלטות. הם פחות יכולים להתעלם ממנו, מאשר מסיפור שעולה ויורד מהכותרות.

איך מחוללים באזז והאם כלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו?

כאשר שאלו את יון פדר, לשעבר עורך ראשי של אתר YNET, איך מחוללים באזז ב-ynet  האתר הכי נצפה בישראל, פדר הציג את הנקודות החשובות בתהליך יצירת הבאזז, ייצוג כותרות, עיסוק חוזר בסיפור, פולו-אפ, גודל ונפח לתמונות מסוימות: "מייצרים כותרות, חוזרים ועוסקים בסיפור, עושים לו פולו-אפ, ונותנים גודל ונפח לתמונות מסוימות. יחד עם זאת, "אל תטעו לחשוב שכלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו. המדיה יכולה לקדם סיפור במידה לא מבוטלת, אבל היא לא יכולה לחולל את הבאזז, אין לנו כללי תפעול לזה. אנחנו יודעים לדחוף סיפורים ולגייס תשומת לב ציבורית, אך עד לגבול מסוים ולא רב מדי.

משמע, קידום הסיפור הוא שלב בסיסי ביצירת באזז. אבל כדי שהבאזז יתחולל צריך עוד משהו. צריך לגייס תשומת לב ציבורית עד לגבול מסוים, לא רב מדי. כלומר, כדי שזה יתרחש צריך שתהיה לסיפור את אותה תכונה בלתי ניתנת לתיאור מדויק, שאפשר לקרוא לה כריזמה תקשורתית. יש סיפורים שיש בהם את המרכיב הזה, ויש אנשים שיש להם את התכונה הזו, שאינה נגזרת בהכרח ממה שהם עושים או לא עושים. יש פוליטיקאים שהם באזזרים טבעיים. לפעמים מחמת הקסם החינני, האישי והתקשורתי שהם ניחנו בו, ולפעמים דווקא להפך – מחמת סוג של קסם אפל, שגם הוא אפקטיבי מבחינה תקשורתית.

האם זה הסיפור הגדול שיחולל באזז לקראת בחירות 2021?

הארץ פרסם את הכתבה, "אביב גפן, הגנץ התורן של נתניהו"  (יסמין לוי 17.1 הארץ). ציטוט מתוכה מראה כיצד אפשר להריץ סיפור גדול – "טלפון אחד 'ממספר חסום' הספיק לאומן השיווק מרחוב בלפור [נתניהו, ת.ה.] כדי לשחק עם שגעון הגדלות של אביב גפן, לגרום לו לחשוב שרק הוא יכול להרים את האלונקה, ועל הדרך להפוך את "דור מזויין" ל"דור מחוסן", זרק הקופירייטר מבלפור סיסמא – 'אנחנו דור מחוסן'. זאת בעת שהמצלמות נכנסו אל החדר, וגייס את הפנים של 'דור הנרות' אל תעמולת הבחירות שלו. עוד דקה חלפה והנה גפן, כאילו היה יו"ר הסתדרות אמני ישראל, מספר כמה הוא גאה בחיסונים… גפן בחר במודע לשחק בהצגה ולמלא את התפקיד שנתניהו מייעד לו. זה מה שקורה כששיגעון גדלות אחד פוגש באחר. הוא כנראה הרגיש חשוב כשראש הממשלה 'צלצל אליו מקו חסום', שרק הוא יכול להרים את האלונקה."

באותו יום, 17 בינואר, 2021, תמר בלומנפלד פרסמה קריקטורה שנושאת את הכותרת: "רוצים שינוי?!" – ציור ובו דמויותיהם חשופות החזה של אביב גפן ונתניהו. שניהם כזוג מלאכים בעלי כנפיים, אפופי אהבה, ונתניהו מבטיח ניצחון כשהוא מסמן באצבעותיו את האות V.

האמת – בינתיים אין לדעת איזה סיפור פוליטי יחולל באזז תקשורתי ויתהדהד בציבור. (יום הבחירות הגדול לכנסת ה-24 יתקיים ב- 23.3.21.) בסוף, באזז זה משהו שנוצר מעצמו, אם הסיפור מעניין וחשוב וסקסי. באזז זה לא הכותרות הראשיות ולא הפרשות הגדולות, זה הדיבור שרץ בין האנשים.

*****

מבזק YNET 18.1.21

"טרופר על פגישת נתניהו עם אביב גפן: 'עצוב לעשות סיבובים על עולם התרבות'"

ואני שואלת: האם הסיפור מאחורי המילים: "רוצים שינוי ?!" ו"אנחנו דור מחוסן" של נתניהו, מחולל באזז?

רק אחד זוכה

"העץ הלאומי" כסמל [לא-רשמי]

****************

הגענו לשלב הסופי של ההצבעה לקראת בחירת "העץ הלאומי" שייצג את ישראל בארץ ובעולם. העץ שייבחר מתוך שבעה פיינליסטים יצטרף לרשימת סמלים אשר שאינם מעוגנים בחוק. מעצם הגדרתו גם העץ הלאומי יהיה סמל ייצוגי לא-רשמי. ואלו שבעת העצים שעברו את הסינון הקפדני מתוך עשרות עצים, והגיעו לקו הגמר: עץ הדקל, עץ הזית, אלון התבור, עץ הברוש, עץ האקליפטוס, עץ התאנה, עץ האלה,

כלב כנעני. קרדיט: ויקיפדיה

וכך, בזכותכם, מתארכת רשימת הסמלים הלאומיים (לא רשמיים)

מי ומי ברשימה:

"צבעים לאומיים" (תכלת לבן); "הפרח הלאומי" (כלנית מצויה, נבחרה כסמל במשאל ציבורי שנערך על ידי "החברה להגנת הטבע" ו YNET בשנת 2003); "כלב לאומי" (כלב כנעני, הכלב הגזעי הלאומי היחיד של ישראל, שהוכר ככזה על ידי ההתאחדות הישראלית לכלבנות ב-  1963); "הציפור הלאומית" (דוכיפת, נבחרה כסמל בזכות מיזם של "החברה להגנת הטבע", בקמפיין שהושק במסגרת חגיגות ה-60 למדינת ישראל,); "המאכל הלאומי" (פלאפל, אף-על-פי שמקורו במצרים, הפלאפל נתפס כמאכל לאומי ישראלי); "העקרב הלאומי" (נבו יריחו, הגדול שבעקרבי ישראל. הציבור בחר בו בהצבעה באתר YNET בספטמבר 2018.); "הנחש הלאומי" (צפע מצוי אשר מוכר בכינוי צפע ארצישראלי, בעקבות מיזם של לוכד הנחשים, אבי צובל, בנובמבר 2018 נערכה הצבעה בפייסבוק וב- YNET). 

להלן הנוסח הרשמי של ההזמנה להצביע, שהוציאה קק"ל לציבור הרחב:

בימים אלו, לרגל חגיגות ה-120 לקרן הקיימת לישראל, קק"ל משיקה את תחרות "העץ הלאומי" ומזמינה אתכם לבחור את העץ שלדעתכם מיצג את מדינת ישראל בצורה הטובה ביותר. ב-120 השנים האחרונות קק"ל, האחראית על הייעור בישראל, נטעה כ-250 מיליון עצים ברחבי המדינה, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי- כולם יפים, כולם חכמים, אבל רק אחד זוכה!

עכשיו הכוח בידיים שלכם! הצביעו והשפיעו! להלן הקישור: 

https://www.israelhayom.co.il/article/836141

אני בחרתי בעץ האלה

קווים לדמותה: בעונת הפריחה, באביב, עץ האלה מכניס צבע אדום עז לנוף הישראלי, ובחורף, יש לו נשירה. העץ האלה הוא דו-ביתי, שכן עץ אחד נושא פרחים זכריים, ועץ שני – פרחים נקביים . בארץ קיימים ארבעה מינים שונים של העץ ותוכלו למצוא אותם מהצפון ועד מדבר יהודה בדרום. הצורה של עץ האלה היא שיחית, יש לו ריח מתקתק ומשתמשים בפירותיו ברפואה עממית נגד כאבים שונים. על שמו קרויות לא מעט בנות ברחבי המדינה, כולל אחת שכיכבה בשיר "אלה, תגידו לי מה קורה לה".

הבחירה שלי בעץ האלה לסוגיו (אלת המסטיק; אלה אטלנטית; אלה ארצישראלית) היא המשך ישיר של היכרותי רבת השנים עם העץ. בשנים המוקדמות לחיי על הר הכרמל חייתי בסביבה עתירת עצי אלת המסטיק, אשר גדלה בחורש הטבעי של הכרמל. ולאחרונה (2017) טיילתי מספר פעמים באזור עמק האלה. לא יכולתי שלא להתפעם מהטבע ונוף העצים הסבוכים. גולת הכותרת של הביקורים בעמק האלה הם שני אתרים ארכיאולוגיים ששמם מוזכר במקרא: תל עזקה ותל שוכה. במקרא מתואר הקרב בין הפלישתים וישראל שהתחולל בחבל ארץ זה. מחנה הפלישתים התבצר בתל שוכה, ומחנה ישראל, בתל עזקה כשעמק האלה ביניהם. (שמואל א', י"ז, 3 "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם: ")

את התמונה הזו צילמתי ממרומי תל עזקה אחרי הליכה מול הנוף המרתק של עמק האלה והצמחייה שמשגשגת שם בזכות מזג האויר החורפי של דצמבר (2017).

ולסיום תזכורת: לא לשכוח להצביע לעץ הלאומי לפי בחירתכם. על הדרך תבדקו ותכירו את כל אחד מהפיינליסטים שציינתי בראש הרשימה.

ואם תרצו, אני מציעה להציץ בחמש הרשימות שזכו עד היום למספר הצפיות הרב ביותר מאז הקמת הבלוג, ב- 2003:

מוזיאון יחיד מסוגו בעולם (1.10.2020). 

ביטון היה מעדיף אירוניה (1.6.2020).

הבהלה לזהב הלבן (1.6.2020). 

מה זה "אנרכיסט" (1.10.2020).

האמת העירומה (28.7.2020).

תודתי נתונה לכם – קוראי הבלוג היקרים.
מקווה שנהינתם.
אשתדל להמשיך לפרסם רשימות מעניינות גם בעתיד.

פינת החי והצומח

מי שעוקב אחרי הבלוג קרא את הרשימה שפרסמתי על גינות קהילתיות, על יוזמות ירוקות בערים הגדולות, ועל ההתנדבות של תושבי רמת גן, כמוני, ב"אמץ עץ", משתלת העצים שבספארי רמת גן.

בהתקרב הרשימה ה- 500 שלי (הבאה בתור אחרי הנוכחית), אני מודה ומתוודה שאינני מרבה לכתוב באכסנייה זאת על נושא "החי והצומח". הצורך בכך עולה כעת, כאשר כולנו במצוקה, וזאת ההזדמנות להציג את מצוקת בעלי החיים והטבע שמאז שפרצה המגיפה נותרו מתחת לרדאר וההנחיות לציבור מדלגות עליהן. אחד ההסברים לכך יכול להיות שלוקחים את בעלי החיים ואוצרות הטבע כנתון מובן מאליו בעת הזאת: "יהיה בסדר". אבל כידוע, גני חיות ובמיוחד הספארי ברמת גן אינם נתון מובן מאליו. בסגר הקודם, השני במספר, גן החיות התנכ"י וגם הספארי נדרשו להתארגן להפגנה רבתי כדי להעלות לכותרות את מצוקת בעלי החיים במתחמיהם, ולקדם את רווחתם כסוגיה משמעותית באג'נדה הלאומית.

אגע בנושא בשני אופנים –

תחילה אתמקד ברוח ההתנדבות של הציבור בספארי רמת גן, בשמורות הטבע בישראל, ברשות הטבע והגנים וכיו"ב. כמובן שאת הארגונים הללו מאיישים בעלי משרות קבועות אבל עמוד השדרה שלהם מורכב בעיקר ממתנדבים.

בהמשך אספר על מה שנקרא חַיבּוּלַנס. אין זאת מילה שהומצאה על ידי האקדמיה ללשון העברית. המונח חיבולנס מחבר בין "חי" ו"אמבולנס". זאת יוזמה של רשות הטבע והגנים, שעוסקת גם בהצלת חיות הבר בישראל. פרט לסיפורים מרגשים שאפשר למצוא כאן על מבצעי התנדבות חסרי תקדים, אביא דוגמאות מהזמן האחרון שפורסמו גם בעיתונות. רצוי להקדים ולומר שבסוף שרשרת הפעילות המקצועית  של חיבולנס וההתנדבות להצלת בעלי החיים  – החל מעופות וכלה בזוחלים – נמצא בית החולים לחיות בר, בספארי רמת גן. ואין גבול למה שאפשר לספר על הישגיו.

אתחיל  ברוח ההתנדבות – רשות הטבע והגנים האחראית על שמורות טבע ופארקים לאומיים בישראל – מקבלת תקציבים מהמדינה. אנשי החברה להגנת הטבע הם עמותה ללא מטרות רווח. אנשיה מקדישים את חייהם לשמירה על הסביבה והטבע. כוחם כארגון שמירת טבע נובע מציבור גדול שהינו תומך, פעיל, תורם ומזדהה. כנ"ל, הספארי ברמת גן וגן החיות התנכ"י. השניים האחרונים זקוקים במיוחד למתנדבים. ומי שליבו חפץ מוזמן להתנדב. קטגוריה נוספת של מתנדבים הם אלו שמחפשים היכן יש צורך בעזרתם, חלקם יוצאים לחיק הטבע מיוזמתם כדי ל"נקות אחרי הישראלי המכוער", והמבין יבין.

מטבע הדברים, מאחר שגם אני מתנדבת בספארי רמת-גן (בתחום הצמחייה), אני מכירה מקרוב את פועלם ויחסם של המתנדבים בטיפול בבעלי החיים שבספארי. הם עושים את המיטב בשקט, בסבלנות, באחריות מלאה, בשמחה ובאושר. ייאמר לזכותו של מנכ"ל הספארי, אורן בן יוסף, שהוא נמצא תמיד בשטח. דואג לארגן אירועי גיבוש, מיידע את כולנו בנעשה ומשתף אותנו בשמחות ובמצוקות. ברגעי המצוקה הקשים שבהם הספארי נאלץ לסגור את שעריו, וכאשר לא הגיע קהל מבקרים לספארי במשך תקופה ממושכת, לא היו הכנסות –  רק לידיעה כללית, "תקציב הספארי לשנה עומד על 47 מיליון ש״ח, כאשר מרבית תקציבו , 98% הוא הכנסות ממבקרים." את הסגר האחרון במניין – הסגר השני – הצליח הספארי לפרוץ כאשר דוברות הספארי ביקשה מכלל עובדיה ומתנדביה וגם מהציבור, לתת כתף ולהפגין  מול משכן הכנסת בירושלים.

זיכרו – מי שמתנדב פעם אחת קונה את עולמו ובדרך-כלל נסחף לעשייה התנדבותית, בלי לצפות לפרס או לפרסום. אין באג'נדה של המתנדבים שאיפה לפרסום, או לתואר "סלב". התנדבות כמו שתוארה כאן נובעת מאהבה ומהידיעה שאם נשקיע, נמנע מהאזור שלנו להפוך לשממה, ולמדבר צחיח.

אעבור לנושא השני – היוזמה של רשות הטבע והגנים – "חיבולנס" – יוזמה שמבוססת, איך לא, על שיתופי פעולה עם מתנדבים.

האנקדוטה שאציג בפתיח, התרחשה לפני כשנה. הבנזוג ואני יצאנו להליכה בפארק הלאומי של רמת גן, ובעודנו צועדים, קלטו עינינו זוג שכאשר התקרבו, האיש והבנזוג שלי זיהו זה את זה. מסתבר ששניהם עבדו בעבר באותה חברת היי-טק. סיפרנו לשניים שאנחנו מחפשים את העצים שנשתלו בט"ו בשבט בפארק הלאומי, שמקורם בפרויקט "אמץ עץ", המשתלה שבספארי שאנחנו מטפחים יחד עם מתנדבים נוספים. שניהם התלהבו וסיפרו לנו על ההתנדבות שלהם בחיבולנס. למעשה, הייתה זאת הפעם הראשונה ששמענו על החיבולנס, שמטרתו הצלת בעלי חיים במצוקה – כאלו שננטשו, הלכו לאיבוד, נפצעו ונמצאו זרוקים בטבע באין מושיע. עליי לציין שבלי מתנדבים היזמה לא הייתה מחזיקה מעמד. אותם איכפתניקים, ברובם מתנדבים, מתודרכים איך לפעול בשעת חירום. עליהם להעביר מידע בטלפון חירום על מקום הימצא החיה שבמצוקה. כתוצאה מההודעה מגיע למקום מטפל, בודק במה העניין, ואם יש צורך מזעיק את החיבולנס – רכב דמוי משאית קטנה שעליה אפשר להעמיס כלובים. בני הזוג סיפרו בהתלהבות על דורבן שהם מצאו באותו שבוע, כשהוא במצב לא טוב. הודות לפרוצדורה הנ"ל הדורבן הובהל בעוד מועד לטיפול בבי"ח לחיות בר שבספארי, שם הוא השתקם. הם לא יכלו להסתיר את האושר שחוו, פניהם קרנו משמחה.

אסיים את פרק החיבולנס בשני מקרים מהזמן האחרון – הנחליאלי שעשה כברת דרך של 1,500 ק"מ אוויריים מבולגריה ונחת תשוש וחסר אונים ליד קיבוץ צאלים. מישהו מצא אותו ומיד הוא נשלח באמצעות החיבולנס לבי"ח בספארי. הווטרינר לקח את הפרטים שהיו מוטבעים על טבעת צמודה לרגלו ועזר לו להשתקם. הנחליאלי הצליח להתרומם ולהתעופף. במקרה השני מדובר באנפה, שנלכדה ברשת דייגים בעמק הירדן, ובמהלך הניסיון שלה להשתחרר מהרשת ניזוקו אצבעות רגליה. מי שמצא אותה הזעיק את החיבולנס. בבית החולים לחיות הבר האנפה נזקקה לטיפול שכלל הזנה מיוחדת, אינפוזיה ומנוחה. כאשר התחזקה  מספיק, הווטרינר אלתר לה סנדלים והצמיד אותם לכף רגלה. האנפה הצליחה לעמוד על רגלה בבטחה, והתמודדה עם המצב בהצלחה. מסתבר שהסנדל היה אלתור מוצלח.  

לסיכום –שאפו ליוזמות ולבעלי התפקידים בארגוני הגנת הסביבה והצלת בעלי חיים בישראל, ושאפו  גדול לכל המתנדבים. כמעט שכחתי להזכיר את המרכז הארצי להצלת צבי ים במכמורת (מבואות ים) שהוקם בשנת 1999 על ידי רשות הטבע והגנים, האמונה על הגנת חיות הבר בישראל. אני ממליצה לכל משפחה להגיע לשם עם הילדים, למען ילמדו מהי התנדבות, מה חשיבותה ואיזו סכנה טמונה לצבי הים, כתוצאה מהפסולת המושלכת לים.

ספורט בארץ הקודש

בשנים המוקדמות של המאה ה-20, תחום משחקי הספורט בארץ הקודש היה מצומצם. היו משחקי כדורגל וכדורסל בלבד. בשנת 1950 בעירי, רמת גן, הוקם מועדון כדורת דשא לאחר שהוקצה לכך שטח בשכונת "שיכון הוותיקים".

מה הטריגר לכתוב עכשיו על משחק הכדורת? אתמול יצאתי למסלול ההליכה הרגיל שלי. חלפתי על פני מגרש דשא מיותם עם שלט ענק שמכריז באותיות גדולות: "הצטרפו למועדון הכדורת, האביזרים חינם".

תצלום עכשווי של המרגש המיותם, מועדון הכדורת רמת גן

מישהו שם לב לזה? בקושי. אני מכירה את המשחק משהות של מספר שנים בדרום אפריקה. כדורת דשא משחקים היום בכ-30 מדינות בעולם.  המשחק פופולארי במיוחד בדרום-אפריקה, אוסטרליה ובריטניה.  אגודות כדורת דשא קיימות בין היתר בארה"ב, קנדה, הונג קונג, טונגה,סמואה, פפואה, ספרד וקפריסין. גם בישראל קיימת התאחדות לכדורת דשא המאגדת בתוכה שמונה מועדונים: רמת גן, רעננה, נתניה, רמת השרון, ירושלים, קריית אונו, סביון, חיפה. מועדון רעננה הוא הגדול בארץ.

למשחק הכדורת יש היסטוריה עולמית ארוכה. אבל בישראל של שנות הקמת המדינה לא הכירו את המשחק. באנגלית הוא נקרא "כדורת דשא" "Bowls". להבדיל מכדורת (באולינג) שאנחנו מכירים, שם מטרת המשתתפים לגלגל כדור עגול במסלול צר לכיוון פינים שמסודרים בקצה המסלול ולהוריד את כולם במכה אחת. כדורת דשא שונה במובנים רבים. ראשית, הכדור אינו עגול, שנית אין מסלול צר, שלישית, המשחק מתקיים באוויר הצח, על גבי מצע של דשא הדוק מסוג דק מאוד, שדורש טיפול מיוחד. רביעית, השחקנים לבושים לבן. חמישית, השופטים הם השחקנים עצמם. גם כדורת דשא הוא משחק תחרותי, אבל – וזה אבל הגדול  – בניגוד לספורט תחרותי כמו כדורת ועוד, השחקנים עצמם מעודדים ומשבחים זה את זה במהלך המשחק. מורגשת זרימה של אנרגיות חיוביות.

חיפשתי מידע על כדורת בישראל והצלחתי, תחילה די בעקיפין. מצוא קצה חוט באתר של מועדון כדורת הדשא ברעננה.

המשכתי לארכיון על שם ראש העיר הראשון של רמת גן – אברהם קריניצי. ארכיון משובח, יש לציין. נזקקתי למיומנות חיפוש און-ליין ומאמץ רב כדי לאתר את מה שלא דיברו עליו עד 1992. מדוע 1992? כמובן, אז הוזמנה משלחת מועדון הכדורת מרמת גן לניו ג'רסי שבארה"ב.

משלחת מועדון הכדורת לניו ג'רזי שתי תמונות (מתוך ארכיון אברהם קריניצי) – המשלחת וצבי בר עם ראש המשלחת צולם על ידי ענת סודאי. "משלחת מועדון הכדורת של רמת גן במדיה הרשמיים לקראת הנסיעה לארצות הברית באולם המועדון". "ראש העיר צבי בר ומנהל הקבוצה במסיבה לקראת הנסיעה".

איך הגיע משחק הכדורת לישראל, ובתחילה לרמת גן?

 70 Years of South African Aliya, by Philip Gillon 1992. עמ' 149-151.

כדורת דשא: מפלימות' עד לכדורת על גדות הירקון: המשחק שסר פרנסס דרייק שיחק בפלימות' רגע לפני שהביס את הארמדה הספרדית (1588), נראה מרוחק מישראל שלאחר מלחמת העצמאות, עוד יותר מנסיעה לירח. לאור המצב הביטחוני ומצבה הנואש של הכלכלה במדינה, כשאזרחי המדינה נתונים תחת משטר צנע מחמיר מזה שהוטל  על בריטניה הגדולה במהלך "הבליץ", והממשלה, שלא הייתה בטוחה אם תוכל להשיג חיטה עבור כיכר הלחם של יום המחרת, היו אנשים שחשבו שכדורת הוא משחק לעשירים בלבד ושהמדינה יכולה לוותר עליו בינתיים.

אבל, כמו סר דרייק, מקס שפיץ היה משוכנע שתמיד יימצא זמן למשחק כדורת, ולא משנה באיזו מצוקה נמצאים. תמכו בעמדתו שני דרום אפריקאים – פרסי מנהיים וג'ק רפאל. וכך, שפיץ יצא לדרך במטרה להשריש כדורת בישראל. הצעד הראשון שלהם היה לשכנע את לזר בראודו, הדואן של המתיישבים הדרום אפריקאים בישראל, שכדורת חיונית להישרדות בישראל. בראודו, איש עסקים מאוד מוכשר, יהודי וציוני מובהק, שכיהן באותה עת כיו"ר המועצה של בנק אנגלו-פלסטינה, מעולם לא חשב בכיוון, אבל שפיץ היה איש מכירות טוב. הוא זכה בתמיכתו של בראודו.

יחד הם הלכו לראש העיר הדינמי של רמת גן, אברהם קריניצי, שלא היה לו מושג כלשהו מה זה כדורת, אבל חיבב מאוד את המתיישבים הדרום אפריקאים. שפיץ הראה לקריניצי שקופיות צבעוניות של מגרש הכדורת בפארק בלפור ביוהנסבורג, מוקף בערוגות פרחים בפריחה מלאה. קריניצי היה מאושר, ואמר, "אז אתה רוצה פארק. מדוע לא אמרת כך? אני אוהב פארקים," ומיד סיפק נתן להם שטח אדמה על גדות הירקון.

בינתיים, בדרום אפריקה, אלפרד בלומברג, שחקן כדורת בינלאומי ונשיא מועצת מכבי דרום אפריקה, הקים ועדה מיוחדת של ידידי "כדורת ישראל". דייב מילין, מומחה למדשאות מיוהנסבורג, נשלח לרמת גן לייעץ בהנחת המדשאה הראשונה; הוא הביא איתו דשא ממועדון האוטון, יוהנסבורג, שעדיין נמצא במצב מושלם לאחר 40 שנה. בין אויבי המשחק הכל כך אהוב, היו תנים, נמלים, חפרפרות, ושטפונות בוץ. מועדון הבאולינג של רמת גן התפתח למרות הכל.

בהמשך, חברת השקעות אפריקה-פלסטינה בע"מ, חברת פיתוח שהוקמה על ידי דרום אפריקאים שבנו את היישוב סביון מחוץ לתל אביב, הקימה שם מועדון ספורט. בתחילת שנות ה- 50, משחק הכדורת הוכר כספורט מכביה על ידי המועצה העולמית של המכביה. במכביה הישראלית הראשונה, צוות שחקהי הכדורת הורכב משלושת מייסדי הספורט הדרום אפריקאים בישראל, שפיץ, מנהיים ורפאל – וגם וולסלי ארון, מייסד תנועת הבונים. הם שיחקו מול קבוצות מדרום אפריקה ורודזיה. משחקי היו חלק מתוכנית המכביה מאז.

אחת הדאגות העיקריות של שוחרי הכדורת הייתה האם הם יוכלו לגרום למי שאינם דרום אפריקאים להתלהב מהמשחק. לכן השמחה הייתה רבה כאשר באליפות הנשים 1955 זכתה רינה לבל ואליפות הגברים 1956 זכה בן קריבי, אף אחד מהם לא היה דרום אפריקאי. יותר ויותר צברים ותיקים ישראלים נמשכו למשחק. למרות שהשחקנים הדרום אפריקאים עדיין מהווים את עיקר השחקנים במועדונים.  

בשנת 1972 ישראל נכנסה לראשונה לזירת הכדורת העולמית. מאז יש קבוצות  של גברים וגם נשים שמשתתפות כל ארבע שנים באליפות העולם. הצוותים הם בעיקר דרום אפריקאים. הישג מיוחד היה הזכייה במדליית ארד Rinks על ידי נשות הכדורת של ישראל באליפות העולם בשנת 1980.

גברים דרום אפריקאים שייצגו את ישראל בהצטיינות כוללים את השמות הבאים: לן אוברבוך, לאון בלום, ססיל ברנסקי, ססיל קופר, סטיבן קופר, אירווין דרימן, הארי אסקוב, נתן לזרוס, אוקי רבינוביץ, ג'ף רבקין, גורדון סיף, סם סקודוביץ ', ג'ק טרפייר וצ'ונקי טרייסמן.

נשים דרום אפריקאיות שהפכו לשחקניות כדורת בינלאומיות ישראליות כוללות: טסה פוטרמן, הלן גורדון, מורין הירשוביץ, מרים ינקלוביץ, ברניס כץ, מייזי קיי, לילי מילשטיין, איזובל מאיירס, ברניס פילמר, לוריין רבמן, בסי רוזנברג, מולי סקודוביץ.

חידוש דרמטי בסוף שנות השמונים

הקמת מועדון כדורת דשא לנכים ועיוורים יצחק בראנס, ספורטאי פאראלימפי הוא יו"ר מועדון כדורת לנכים ועיוורים ברעננה.

ישראל הגיעה לשיא הישגיה הבינלאומיים בטורניר שבע האומות באי ג'רזי בשנת 1991. הם שיחקו מול שחקני כדורת מהאיים הבריטיים שהם אלופי עולם בכדורת, וישראל זכתה בגביע הכללי בזכות המשחק היוצא דופן של צוות בן חמישה השחקנים שלה, המורכב מססיל ברנסקי, ג'ף רבקין, ליאון בלום, ג'ורג ' קמינסקי ולורנס מנדלסון.

CARMEL SCOP – Masters 2001 winner.
Credit: Ra'anana Bowls Club.

הקהילה הדרום אפריקאית שעלתה לישראל עשתה רבות למען הרחבת אהבת משחקי ספורט בישראל. היו אלו אנשים שגדלו על ספורט והביאו לישראל גם את הטניס, שהיום אין מי שאינו מכיר את המשחק ומרכז הטניס הוותיק ברמת השרון, שהוקם על ידי איאן פרומן. כמו כדורת דשא, גם טניס אינו ספורט זול. אבל הטניס נפוץ יותר בעולם. התחרויות והשחקנים כולם ידועים ומדווחים, פדרר, ג'וקוביץ', שרפובה, ועוד. תחרויות היוקרה בטניס – הגרנד סלאם – כוללות את התחרות היוקרתית ביותר בווימבלדון שבבריטניה. מי אינו מכיר ומי מבין אוהדי הטניס לא מעוניין להגיע יום אחד לווימבלדון ולחוות שם לא רק את תחרות הטניס, אלא גם את מה שהולך איתה. רמז: לבוש לבן בלבד, הקינוח המסורתי – תות שדה ושמנת ובמיוחד העמידה המופתית בתור עד לכניסה אל המתחם. משום מה, בתחום כדורת הדשא אין הרבה הו-הה. מתקיימות תחרויות מקומיות ובינלאומיות. מדורי הספורט במדיה אינם מדווחים על מי שזכה באליפות. אני מכירה אישית דרום אפריקאית לשעבר – כרמל סקופ – שזכתה באליפות בתחרות שהתקיימה בשנת 2001 במועדון כדורת הדשא הגדול ביותר בישראל – רעננה. לא הייתי יודעת על כך אלמלא היכרתי כמה דרום אפריקאים חדורי אהבה לספורט. ובמיוחד, ענף הטניס.

לסיכום: אני מרגישה סיפוק רב בעקבות המידע שהשגתי על כדורת בישראל ועל הקמת מועדון הכדורת הראשון בעירי, רמת גן. הערה קטנה: הספר שממנו נלקח התרגום נכתב לפני 28 שנים וחסרים בו נתונים עדכניים על התפתחויות בענף הכדורת בישראל.

*********

הידעתם מועדון הכדורת העתיק ביותר הידוע באנגליה הוא המועדון בסאות'המפטון שפעל החל משנת 1299.  בתחילה לא היה זה ספורט של כולם.  המלך הנרי השמיני, שחקן כדורת בעצמו, אסר על משחק ספורט זה בשנת 1511 בקרב המעמדות הנמוכים.  הוא גם הטיל אגרת תשלום של 100 לירות על כל מועדון כדורת פרטי, כדי להבטיח שרק העשירים ישחקו.

היא ראויה לתואר "אשת השנה" שלנו

פגשתיה לראשונה בערב שארגנה תנועת בינ"ה: "דורשים תיקון: ליל שבועות תשע"ה". המפגש הותיר בי חותם בל יימחה. היא ח"כ כנסת לשעבר (2015-2019) וכיום עמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה – קסניה סבטלובה.

תקוותי היא שסבטלובה תחזור לכהן כחברת כנסת. עם רזומה כמו זה שלה, ולאור העובדה שהיא לא טירונית פוליטית, כנסת ישראל תזדקק לה במיוחד בעת הזו.

קסניה סבטלובה – אתר הכנסת

בתום אירוע "דורשים תיקון – ליל שבועות תשע"ה (2015)" ורגע לפני שנסעה הבייתה, חטפתי שיחה עם ח"כ דאז קסניה סבטלובה (התנועה/המחנה הציוני). הייתה לי הזדמנות לשוחח איתה קלות, בארבע עיניים, לשבח אותה על דברי הטעם שהשמיעה באירוע, ולשאול מהן שאיפותיה כחברת כנסת. ציינתי בפניה שאישה דעתנית שכמותה, המבקשת לחולל שינוי, ופועלת ללא לאות להשגת המטרה, תמיד תצליח להוציא לפועל את יעדיה. הייתי בטוחה שעוד ניפגש, גם אם זה לא יהיה מפגש פיזי, פנים אל פנים. ואכן זה קרה.

אירוע תיקן ליל שבועות – קרדיט: בינ"ה, תשע"ה

סבטלובה, ילידת 1977 שעלתה מרוסיה לישראל ב- 1991, לא מהססת לספר בהרצאותיה ובראיונות שהיא מעניקה לתקשורת על שנות כהונתה בכנסת. בראיון שהעניקה לאחרונה ל"גלריה" (הארץ, 23 נובמבר) סבטלובה צוטטה כמי שמלינה על גזענות בכנסת ישראל: "מעולם לא חוויתי גזענות כמו בשנותיי בכנסת".

חברותה בכנסת הסתיימה ב- 2019. במהלך כהונתה הספיקה לפעול כחברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וכן בוועדת העלייה והאינטגרציה. היא יזמה והובילה מספר שדולות פרלמנטריות, לרבות שדולת הנשים בתהליך השלום והביטחון, שדולה למען חופש הביטוי וחופש העיתונות, ושדולה למען חיזוק הקשר בין ישראל לעם הכורדי.

המזרח התיכון בראש מעייניה של סבטלובה

עוד בטרם נבחרה לכנסת, סבטלובה הייתה פרשנית בכירה וכתבת לענייני ערבים בערוץ 9. ב- 2003 בהיותה בת 26, היא סיקרה את המלחמה בעיראק מסיפונה של נושאת מטוסים אמריקאית במפרץ הפרסי, דיווחה באופן בלעדי מסוריה, לבנון, לוב ומדינות המפרץ הפרסי, ובינואר 2011 דיווחה מכיכר תחריר בעיצומה של ההתקוממות נגד משטרו של חוסני מובארכ. ביוני 2013 סבטלובה הייתה הכתבת הישראלית היחידה בעת ההתקוממות הנוספת כנגד הנשיא האיסלאמיסט מוחמד מורסי. היא ריאיינה מנהיגים ערבים רבים – יאסר ערפאת, שייח אחמד יאסין, אחמד ג'יבריל, נאיף חוואתמה, מוסה אבו מרזוק, והנסיך הירדני חסן בן-טלאל.

מוטיבציה והתמדה – לימודים תוך כדי עבודה עיתונאית

כמי שעלתה מרוסיה בתחילת שנות ה-90, סבטלובה מתדהרת ברזומה אקדמי שמעיד על מוטיבציה והתמדה. היא בעלת תואר ראשון ושני בתקשורת, לימודי אסלאם והמזרח התיכון מהאוניברסיטה הערבית בירושלים. את התזה "טלאיסלאמיזם: המקרה של עמרו חאלד" שלה שעסקה בדרשנים איסלאמיים מודרניים במצרים כתבה תחת הנחייתו של פרופ' עמנואל סיון. כיום היא דוקטורנטית בנושא יחסה של התקשורת המצרית לישראל בשנים 1979-2011.

כמי ששולטת בארבע שפות: עברית, ערבית, רוסית ואנגלית, סבטלובה מרבה להתראיין לתקשורת בכל אחת משפות אלו. פרסומיה בפייסבוק כתובים לרוב בשתיים עד ארבע שפות. סבטלובה פרסמה מאמרים רבים בענייני מזה"ת בג'רוזלם פוסט, ג'רוזלם ריפורט, אל-מוניטור,  BBC RUSSIAN ועוד כלי תקשורת בשפות שונות.

על עקבים במזרח התיכון, מאת קסניה סבטלובה. קרדיט: אתר "עברית".

ואם לא די בכך, סבטלובה עמיתת מחקר בכירה ב"מכון למדיניות ואסטרטגיה" במרכז הבינתחומי בהרצליה. לאחרונה הוציאה לאור ספר "על עקבים במזרח התיכון". בראיון לרגל הוצאתו לאור אמרה:

"הספר הזה מגולל את סיפורו של המזה״ת המשתנה ב-20 שנים האחרונות, דרך כל הצמתים החשובים של העידן שיצא לי להיות בהם ולסקר אותם בעצמי…. הספר הזה נולד מתוך סקרנות ואהבה גדולה ביחס למזרח התיכון וכולי תקווה שהוא יעורר עניין אצל כל מי שרוצה לדעת קצת יותר על מה שקורה שם אצל השכנים מעבר לגבול."

סבטלובה על הסכם הנורמליזציה עם מדינות המפרץ

בראיון ל"גם כן תרבות" (13.12) סבטלובה שיבחה את הסכם הנורמליזציה של ישראל עם מדינות המפרץ. היא רואה בו גשר כלכלי חשוב ביותר ואפשרות לפתח קשרי מסחר בין מדינות וגם בין עסקים פרטיים. היא מדגישה שאכן אפשר לבלות שם עד כדי טירוף חושים, אבל, וזה אבל גדול – "יש שם בעיה גדולה בתחום של זכויות האדם":

"איחוד האמירויות לא נודעת בזכויות האדם שלה. יש לזכור שהשלום אולי נובע מסיבות כלכליות ואינטרסים. מצד שני אנחנו צריכים לדאוג למדינה שלנו. התפקיד שלנו הוא לא לחנך את המדינות הזרות, אלא לשמור על המדינה שלנו, להיות מודעים לזה".

לכן היא ממליצה להזמין את התיירים ל"חצר האחורית" של אבו דאבי, "למען יראו מה קורה שם ויידעו שהאנשים שם הם קשי יום". פרט לכך, היא ממליצה מאוד ליידע את התיירים לגבי החוק והסדר באבו דאבי. שכן, מי שעובר עבירה שם צפוי לשבת בכלא גם 25 שנים. שכן "במדינות המפרץ רק בן אדם אחד קובע ומחליט עבור כולם." לאחר שנגעה בנושא הבוער בעצמותיה, זכויות האדם באזורנו –  היא נכנסת לעובי הקורה של הנושא, כשהיא מציינת את המצב במצרים, ומלינה על כך שאין התייחסות עולמית ומקומית מספקת לבעייה זו.  

סבטלובה – על המצב הביטחוני במזרח התיכון

כעמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה בבינתחומי, יש לה דעה מגובשת ועצמאית לגבי המצב הביטחוני במזרח התיכון. אחד הנושאים החמים שהיא מתייחסת אליהם הוא הסיכוי שאבו דאבי יחברו למדינות שמתנגדות לאיראן. בעניין זה היא "בטוחה שאין סיכוי":

"במאמרי בניוזוויק כתבתי על הסכם הנורמליזציה עם אבו דאבי ועל הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. ההסכם עם איחוד הנסיכויות חשוב מאוד, מדובר בציון דרך משמעותי ביחסים בין ישראל לאזור. אך מי שחושב שהבעיות שלנו עם איראן או עם הפלסטינים ייפתרו מעצמן רק בגלל שמטוס ישראלי טס בשמי אבו דאבי, שיחשוב שוב. אבו דאבי מנרמלים יחסים עם ישראל, אך גם מהדקים יחסים עם איראן, ואם יקבלו את F-35 (קרוב לודאי שיקבלו), הסיכוי לכך שהמטוסים הללו יופנו נגד הרפובליקה האיראנית – אפסי".

ולגבי הסכסוך עם עזה ורמאללה – "גם הסכסוך עם עזה ורמאללה לא הולך לשום מקום – השדות הבוערים והפיגועים בערים שלנו הם תזכורת יום-יומית לכך. אז במקום לנוח על זרי דפנה, כדאי שישראל תדע לעבוד עם השותפים החדשים על מנת ליצור כאן שלום בר-קיימא שיספק לתושבי ישראל ביטחון, שקט ושלום".

אחתום את הרשימה בציטוט מתוך מאמר של סבטלובה שהתפרסם במגזין "ליברל" (דצמבר 2020), "עשור לאביב הערבי: מה למדנו?" –

"סיפור עלייתו ונפילתו של האביב הערבי חשוב ומשמעותי גם עבור ישראל… הנרטיב של "אוטוקרטיה או כאוס", נמצא בתנופה אדירה כיום […] לא רק במזרח התיכון יודעים המשטרים להפעיל מניפולציות פוליטיות ורגשיות על מנת לגרום לציבור להאמין שהוא בוחר בסדר או בכאוס. ראו, הוזהרתם."

לסיכום – סבטלובה פעילה בשטח, פעילה במחקר, מפרסמת ומתראיינת: עקבו אחריה בפייסבוק והאזינו לראיון שהעניקה לאלוף (מיל.) עמוס גלעד לכבוד צאת ספרה החדש, "על עקבים במזרח התיכון".

תקוותי היא שסבטלובה תחזור לכהן כחברת כנסת. עם רזומה כמו זה שלה, ולאור העובדה שהיא לא טירונית פוליטית, כנסת ישראל תזדקק לה במיוחד בעת הזו.

מסלול הליכה בטבע העירוני

הסגר השלישי נכנס לתוקף היום, 27.12.2020 בשעה 17:00.

במסגרת המותר, העניקו לנו את הזכות לפעילות ספורטיבית במרחק שחורג מ- 1,000 מ' מהבית.

להלן מסלול הליכה מומלץ שאורכו כ-6 ק"מ, ומשך ההליכה כשעה וקצת (להליכה מהירה). ההמלצה מיועדת לכל מי שנמצא בנקודה כלשהי על גבי המסלול. השעה המומלצת היא לבחירתכם. אני מעדיפה שעה של שמש חורפית. ברב הימים שעת הצהרים בין 14:00 ל-15:00 עונה על הדרישה.

התמונה שלהלן מתארת את המסלול באופן גרפי – להגדלה יש ללחוץ על המפה.

הליכה בטוחה – ברחוב אבא הלל יש מדרכה רחבה ויפש. בהמשך, שביל יונתן הוא שביל סלול, חדש שמחולק לנתיב אופניים ולהולכי רגל. השביל מוביל את ההולכים בו בנוף ירוק, על שלל צבעיו, ריחותיו, וציוצי הציפורים שמזדמנות למקום.

נתיב המסלול: אורך 6 קמ' , כולל נקודות ביניים מכוונות.

צאו להליכה, בריאות טובה לכולכם !

פולחנים (פוליטים) וקורבנות אדם

פולחני אישיות בפוליטיקה המקומית והעולמית הם קדימון למחיקת אותם אישים שלרגע זכו לעמוד בקדמת הבמה הפוליטית. אבל כאשר מוחקים אותם אין מתירים להם לנוח בשקט. לעת הצורך מוציאים אותם, מפירים את שלוותם ומאמללים אותם, וחוזר חלילה. קחו לדוגמא את חיים רמון. אחרי שנים של עשייה, וכמי שנודע כאישיות נחשבת, פעילה ומוערכת, מי שזכה לחוש על בשרו את מגע פולחן האישיות, הוא הפך, בין לילה, לאובייקט שנועד להעלותו כקרבן, אובייקט לתדלוק הבצה הפוליטית, והמשך המומנטום, לטוב ולרע.

חיים רמון בימים הטובים. קרדיט: פיקיוויקי

בעבר הרחוק מאוד, פולחנים וקורבנות אדם נקבעו כפרקטיקה קבועה וכאמצעי תחזוקה של המצב הקיומי שמיטיב עם בני האדם. אם נלך אחורה במנהרת הזמן, ניווכח שעוד בעידן הברזל האמונה בחיוניות האלים ששולטים ביקום ובקיום על פני האדמה, הולידה פולחני הקרבה פיזיים של בני אדם. האמינו שכך תובטח המשכיות הקיום. בבחינת מה שהיה, חייב להימשך.

ההבדל בין פולחנים עכשוויים ובעיקר פולחני אישיות פוליטיים, לפולחנים בעידן הברזל, הוא שאפיזודת המוות הייתה ממשית, הוא או היא מתו מוות אלים. הטקס היה משולב בהאכלת הקורבן המיועד בתפריט עשיר במיוחד, וציוד המת באביזרי עזר כדי ש"חייו האחרים" יהיו כפי שהוא דמיין שיהיו. ולא רק זאת, הוא/היא קיבלו את הדין בשמחה ושיתפו פעולה. ואחר כך הניחו להם.

אמש צפיתי בראיון שחיים רמון העניק לרינה מצליח, בתכנית האירוח "פגוש את העיתונות". הדיון התמקד ברמון, כקרבן של מאבקים פוליטיים. אבל בניגוד לעידן הברזל, כאן ההרג אינו פיזי, אבל הקורבן נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה, לבינתיים, עד שמתעורר הצורך לשלוף אותו מ"קברו". זה קרה בשבוע שעבר, רמון נשלף ונעשה מעורב ברגעי הגסיסה האחרונים של ממשלת האחדות שהוקמה בראשות הליכוד וכחול לבן. מדוע דווקא חיים רמון? מדוע לא מניחים לו? רמז – הוא טוען שבעליון עומדים למחוק לגמרי את עבירת ההטרדה המינית שסייעה ליריביו הפוליטיים להרחיק אותו מן הזירה הפוליטית. ואם חלילה הוא יזכה להרים ראש ולהכריז "הכשירו אותי בעליון" יש לדאוג בעוד מועד להוריד לו את הציפיות, תוך כדי שימוש רגעי בו לליבוי אש הסדר הפוליטי הרצוי. וחוזר חלילה.

אחת מאלו שהוגדרו כ"גופות בִּצָה" – גופות שנמצאו באזור הבצות של עידן/תקופת הברזל (גופות בני אדם שחיו לפני 2000 שנה ויותר והתגלו בביצות ובבורות ברחבי צפון אירופה, מאירלנד ועד פולין) – הינה גופה הידועה בכינוי "האיש מטולונד" (Tollund Man), שהוטמנה שם לפני כאלפיים שנה ויותר, והתגלתה במאה ה-20 על ידי כורי כבול שעבדו באזור. הגופה נשלפה מן הכבול והועברה דרך מספר תחנות ביניים עד שהונחה אחר כבוד במוזיאון באחת מערי דנמרק. שם היא נחה באין מפריע. עד היום חולפים על פניה מבקרים ותוהים איך זה שאדם שמצא את מותו בנסיבות אלימות, כאשר חבל התלייה עדיין מהודק אל צווארו, מונח מאחורי חיץ זכוכית כאשר סבר פניו השלוות מוכיח שהוא בסך הכל מרוצה. שאין לו שמץ של רצון להתעורר מתרדמת המוות.

Tullund Man – Credit: Smithonian Magazine online. Photography by Christian Als

לא כן חיים רמון. פולחן האישיות סביבו כאישיות פוליטית מוערכת סייע לקיים סדר פוליטי עירני ותוסס. לאחר שמילא את תפקידו הוא נזרק והוטמן "מחוץ לגדר", ושוב נשלף ממקומו, עדיין מיוסר, עדיין מחפש דרך להיחלץ מקלונו. אבל הזירה הפוליטית אינה מניחה לו. היא תובעת את שלה. היא שורצת תככים ומחפשת אחר קרבן אדם תורן כדי להמשיך לקיים את פולחן צייד המכשפות והתססת האווירה. רמון נשלף  לשם כך והפך לאייטם תקשורתי בכל המדיות האפשריות כשפניו  – יש לומר – אינם משקפים שלווה אלוהית ונפשו אינה מוצאת מנוח. פניו נראים כפני בר מינן, פנים מיוסרות שמלמדות על סבל רב ואי השלמה עם ה"מוות האלים". ללמדך, פולחני אישיות בזירה הפוליטית של ימינו הם דלק שמיטיב עם הכלל. דלק שעוזר להמשיך לקיים את הביצה המקומית/העולמית. כמו פולחני עידן הברזל, שם נבחר הקרבן, ושימש כאמצעי להמשיך את מה שיש, לשמור על הקיים. אבל בניגוד בולט לעידן הברזל, במאה ה-21 קורבנות אינם יודעים מנוח, ואינם משלימים עם גורלם. הזירה הפוליטית ממשיכה לסחור בהם לפי הצורך. תחשבו על העתיד – האם זה מה שמחכה לבני גנץ, לגדעון סער, וכעת גם לזאב אלקין? בני גנץ זכה לפולחן אישיות קצר טווח וכעת הוא נזרק החוצה. אבל עוד נראה אותו שוב בבצה הפוליטית, כאשר יתעורר הצורך לתדלק אותה – עתיד שהוא בבחינת "השתמש וזרוק", וחוזר חלילה. כנ"ל גדעון סער שכבר שנים הוא מדמיין את עצמו כמוביל הליכוד. בפריימריז של הליכוד  הוא הצליח לא רע, רק כדי למצוא עצמו חיוור-בעל-כורחו במובן הפוליטי, וכעת שוב הייתה לו עדנה. יש לשער שייסורים עדיין מצפים לו. והבאים בתור הם זאב אלקין, נפתלי בנט ועוד רבים וטובים. יש גם אישה אחת בחבורה, יפעת שאשא-ביטון, רחמנא ליצלן.

ימים יגידו.

אם תהיה לכם הזדמנות לעיין בספרות על "גופות בצות" בעידן הברזל, ופולחנים של הרג אלים, כחלק מסדר יום ציבורי שחייבים לקיים אותו כצו האלים השומרים עלינו, תבינו.  הקורבנות דאז קיבלו על עצמם את צו האלים. ולמרות המוות האלים, שהיה לב לבו של הפולחן הציבורי, הקורבנות השלימו עם המצב, והציבור הוקיר אותם על תרומתם לחברה ולהמשך מיטבי של קיומה. החברה דאז ציידה אותם בכל הדרוש להם. הקורבנות הקדושים זכו אחר מותם ל"חיים אחרים" טובים.

מקורות וקריאה נוספת:

P V Glob, The Bog People: Iron-Age Man Preserved 1965

BBC – A  2,000 years old unsolved mystery

ביקורת על ביקורת

"חאדולה" מאת אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, 2018, תשע נשמות. (מיוונית: ישראלה אזולאי-נחום. 166 עמודים).

חלק א'

צודק מבקר הספרים שמכנה עצמו "מבקר חופשי". מניין, באמת, צצה מחשבה (וספר עב כרס) על הדמיון בין יצירתו של דוסטויבסקי לבין זו של פאפאדיאמנדיס עד כי כינו את פאפאדיאמנטיס "דוסטויבסקי של יוון"?

להלן התרשמותי, סקירת הביקורת ותגובתי

ביוון של ימינו, יוון המודרנית, קיים זרם של מעין "מחזירים בתשובה", שמעוניין להחיות את האורתודוכסיה ולמנוע התפקרות. למסקנה זאת הגעתי לאחר חיפוש נרחב ברשת אחר קצה חוט לגבי מיעוט האזכורים בעברית של הסופר בן המאה ה-19 אלכסנדרוס פאפאדיאמנדיס, לעומת שפע עצום של מחקרים ומאמרים בחיפוש באנגלית. המגמה צברה תאוצה כנראה עם הוצאה לאור של ספר, שתורגם לשפות אירופאיות רבות. הכותר שלו, דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, מלמד על דמיון בין דוסטויבסקי לפאפאדיאמנטיס.

חאדולה, פאפאדיאמנטיס. קרדיט: תשע נשמות

כנראה שזה מה שהניע את "מבקר חופשי" לבדוק ה"כצעקתה". בביקורתו על "חאדולה" (כותר הספר המקורי ביוונית, "הרוצחת" !) מאת פאפאדיאמנדיס הוא מבליט את אי הנחת שלו מההשוואה בין סופר יווני זה לבין דוסטויבסקי, וזאת, יש לומר, מנקודת מבט פילוסופית. בהשוואה שלו מככבת יצירתו הנפלאה של דוסטויבסקי "החטא ועונשו", מול "חאדולה". בסיכום דבריו כותב "מבקר חופשי" חד וחלק:" עליי להוסיף לכאן הערה חשובה מאוד: בהמשך תוכלו לקרא בהרחבה (אם תרצו) על הסיבות שהביאו את מיטב החוקרים ביוון לכנות את פאפאדיאמנטיס "דוסטויבסקי של יוון". וזאת אך ורק משום הדמיון באמונה האורתודוכסית של שניהם. יש אומרים שהן דוסטויבסקי והן פאפאדיאמנטיס הביאו להתעוררות דתית בעקבות סיפוריהם.

"חאדולה" לא מגיע לקרסולי "החטא ועונשו" ואיני סבור שהוא "יצירת מופת". "אבל" מוסיף מבקר חופשי, "הוא רומן טוב מאד… לא בגלל הרציחות של חאדולה וסיבותיהן. הוא רומן טוב מאד, ראשית, וזה אולי יישמע מוזר בהתחלה, כי הוא רומן פעולה חזק. … כל הרומן מקרין אמינות, דיוק, לפיתה הדוקה, יציבה, סמכותית, של המילים את המציאות שאותה הן מתארות. בנוסף לריאליזם… – מעשיה הרצחניים של חאדולה מתוארים ללא מלודרמטיות אך גם ללא אטימות רגשית ודמותה של חאדולה כולה מוצגת בצורה עניינית, ללא גינוי או אידאליזציה. את הדיון המוסרי בפעולותיה משאיר פאפאדיאמנטיס לקורא".

החטא ועונשו. קרדיט: ידיעות ספרים, ספרי חמד

תימוכין לביקורת של "מבקר חופשי"  על התואר "דוסטטיבסקי של יוון" אפשר להסיק גם מהעובדה שקיים תרגום נוסף מיוונית לאנגלית של הספר "דוסטוייבסקי של יוון", שבכותר שלו אין רמז כלשהו לדוסטוייבסקי.

Lessons from a Greek Island: From the "Saint of Greek Letters," Alexandros Papadiamandis.

Anestis Keselopoulos (Author),

Herman A. Middleton  (Translator), Alexis Trader (Introduction) (2011).

חלק ב'

על מנת להבין מה הרעיון שהוביל לכתיבת הספר ""דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פפאדיאמנדיס" – כותר שבינתיים שונה לחלוטין, להלן תרגום שלי של קטע מתוך ההקדמה שעוסק ב"התחברות לאורתודוכסיה ביצירותיו של פאפאדיאמנטיס כ"ההזדמנות הגדולה". רעיון לא חדש שמזכיר את המושג, "ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות". אם רק תרצה, תשיג את הטוב ביותר.

(התרגום, קריאת בחירה):

לאורך הדורות נעשה שימוש בספרות (פרוזה) להעברת רעיונות וחוויות בעלות חשיבות אולטימטיבית. במערב קיימת מסורת ספרותית ארוכה של התייחסות לנושאים דתיים או שימוש בפרקטיקות דתיות כרקע לסיפורת, עוד לפני "סיפורי קנטרברי" של הסופר בן המאה ה-14 ג'פרי צ'וסר… אולם ההקבלה הקרובה ביותר לסיפורים קצרים ולרומנים של פפאדיאמנדיס נמצאת בחלקים גדולים של "האחים קרמזוב" של פיודור דוסטויבסקי, שגם הם רוויים בגוון אורתודוכסי, הלקוח, במקרים רבים, מטקסטים שנקראו במהלך התפילות הליטורגיות. למרות שניתן לקרוא את הקטעים הללו באחים קרמזוב ללא ידע מעמיק ברוחניות האורתודוכסית ובחיים הליטורגיים, הם מהדהדים טוב יותר במסגרת ידע זה. רק במסגרת החיים בכנסייה האורתודוכסית ניתן להעריך את משמעות הניואנסים הרבים … אותה הערה נכונה גם לגבי פפאדיאמנדיס והיא, כשלעצמה, ההצדקה למחקר של ד"ר קסלופולוס.

כמו דוסטויבסקי, גם פפאדיאמנדיס הביט עמוק בנפש האדם ומצא כי יופיו ואצילותו אינם תלויים בכוח האינטלקט שלו, או בעוצמת רצונו, אלא ביחסו האמיתי עם אלוהים.

עם זאת, קיים הבדל מובהק בין דוסטויבסקי לעמיתו היווני. ספר כמו האחים קרמזוב חוקר את הקצוות העצומים של נפש האדם, מהוולגרי והחושני ביותר ועד למעודן והקדוש ביותר. רבים בקרב הקוראים המשכילים של האחים קרמזוב במערב  מתעניינים יותר באיבן, האינטלקטואל, מאשר באליושה האדוק, הנזיר העתידי, למרות שאליושה מוכרז כגיבור הסיפור על ידי המספר עצמו. שינוי המיקוד אפשר לרבים, כולל דמויות בולטות כמו פרויד וסארטר, לקרוא ולהעריץ את האחים קרמזוב ולהחמיץ לחלוטין את המסר האמיתי של היצירה – שחוויית הטרנספיגורציה דמוית-ישו, אשר נגרמת על ידי אהבה כנועה וקדושה בתוך הכנסייה האורתודוכסית, מייתרת לגמרי את הטיעונים הפילוסופיים המבריקים ביותר של האתאיסט והתשוקות הבלתי נשלטות של החושני. מה שעולה מתיאוריו של ד"ר קסלופולוס לגבי כתיבתו של פפאדיאמנדיס הוא, שהאנלוגיה עם דוסטויבסקי תלויה בהבנה שמה שהכי משמעותי בדוסטויבסקי הוא לא האישיות המיוסרת, ולא ההתנגשות עם התת מודע, אלא האורתודוקסיה עצמה.

אף שפפאדיאמנדיס הוא דמות ספרותית ידועה ביוון המודרנית, הקורפוס הגדול שלו נותר יחסית לא-ידוע במערב, שם הידע על הספרות היוונית המודרנית כמעט ולא חורג מהרומנים של ניקוס קזנצאקיס (מחבר זורבה היווני. תה.).

בעידן החילון שנוטה לחילול השם, יצירותיו של פפאדיאמנדיס נראות במבט השוואתי כמו נוף חריג . אף על פי כן, מה שמעניק ליצירותיו את עוצמתן אינו הספקות והתשוקות האופנתיים של האדם בן זמננו, אלא האפשרות הנצחית של כל אחד ואחד להתעלות מעבר לתשוקה באמצעות התאחדות עם האל. יש לקוות שמחקרו של ד"ר קסלופולוס יעורר עניין בפפאדיאמנדיס כדמות ספרותית, בראש ובראשונה בקרב קוראים נוצרים אורתודוכסים, ויוביל לתרגום ולהפצה רחבה יותר של היצירותיו של פפאדיאמנדיס עצמו בקרב ציבור רחב של דוברי האנגלית .

ספרות טובה מסוגלת להשאיר חותם על הבחירה שלנו ועל חיינו. יותר מאדם אחד החלו להתעניין באורתודוכסיה בעקבות המסר ביצירותיו של דוסטויבסקי. אותו דבר עשוי בהחלט להתרחש גם בעקבות כתביו של הדוסטויבסקי של יוון. ספרו של פרופסור קסלופולוס "דוסטויבסקי של יוון: החזון התיאולוגי של אלכסנדרוס פפאדיאמנדיס" (מהדורה מתורגמת לאנגלית 2011) נועד לתרום לכל זה והכשיר את הקרקע לשינוי זה. פפאדיאמנדיס לא היה בישוף. הוא לא היה כומר. הוא לא היה נזיר. הוא היה סתם אדם פשוט אך מאמין-אורתודוכסי, שהתבונן באלה שניצלו את "ההזדמנות הגדולה" [ביטוי מושאל מאמריקה ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות], ובאלה שלא הצליחו לעשות זאת. תצפיותיו, בתורן, הפכו ללב כתביו הבדיוניים אמנם אבל בשום אופן לא פיקטיביים. כאדם מן השורה וכאמן, היה לו חופש לחקור את "ההזדמנות הגדולה" מכל זווית ובאופן אמיץ ולהצביע על המכשולים העומדים בפני אותה הזדמנות, אשר נוצרים כאשר אנחנו מבינים לא נכון היבטים של החיים הכנסייתיים שאחרת היו מסייעים לנו להשיג את ה"הזדמנות הגדולה". ד"ר קסלופולוס מבהיר היטב כי ההבנה העמוקה של פפדיאמנדיס מהי ליטורגיה ומה יכולה ליטורגיה לעשות מאפשרת לפפאדיאמנדיס להוביל את הקורא באמצעות כתביו אל המסתורין של "ההזדמנות הגדולה" הזו. דוסטויבסקי של יוון יהיה עבור רבים הצעד הראשון מעבר לסף המסתורין הזה.

= סוף תרגום =

אישיות השנה של השבועון TIME – המצפן של העולם

במהלך קרוב למאה שנה "אישיות השנה" של השבועון TIME היוצא לאור בניו יורק, שימש כמצפן שמאותת לקוראיו ברחבי העולם היכן העולם נמצא בשנה החולפת ולאן פנינו מועדות. אבל איך אפשר לתייג את שנת 2020: שנה שמסומנת במשברים מרובים, שנחתו בבת אחת ברחבי העולם כולו: מגיפה של פעם במאה, עוול גזעני אכזרי, אי שוויון בולט, שריפות אפוקליפטיות, דמוקרטיה תחת אש? והאם 2020 היא שנה שאין לה כיוון? והאם הבחירה של ה- TIME בג'ו ביידן וקמאלה האריס כ"אישיות השנה" עומדת בקריטריונים של מערכת ה-TIME?

אישיות השנה: המצפן שמאותת היכן העולם נמצא בשנה החולפת

זו הייתה שנה שהאומה החזקה ביותר עלי אדמות אינה יכולה להתפאר בה – קריאת השכמה לאלה שיותר רגילים לראות את אמריקה, למרות פגמיה, כמגדלור עבור העולם. ארה"ב זוהתה עם מספר המקרים המאומתים הגדול ביותר של הקורונה ושיעור המתים הגבוה ביותר במגפה העולמית, בהשוואה לכל מדינה אחרת. הריגתם של ג'ורג 'פלויד, ברונה טיילור, אחמוד ארברי, טוני מקדאדה ורבים אחרים העלתה לשיח קיומה של גזענות מערכתית, שנמשכת יותר מדי זמן ובקנה מידה גבוה. אי השוויון הכלכלי העמיק. כמעט אחד מכל 8 מבוגרים אמריקאים דיווחו כי לא היה להם מספיק אוכל בבית בשלב כלשהו בנובמבר. שריפות הרסניות ברחבי החוף המערבי הראו עד כמה ארה"ב לא מוכנה לשינויי האקלים. סכסוכים סביב שיעורי הצבעה ומדע עטית  מסכות הראו עד כמה האמריקאים חלוקים ביניהם אפילו בעובדות בסיסיות.

ג'ו ביידן נבחר לנשיא ארצות הברית בעיצומו של ויכוח קיומי על המציאות בה אנו חיים. הדבר היחיד כמעט שהאמריקנים מסכימים עליו כרגע הוא שעתיד המדינה עומד על כף המאזניים, הגם שהם חלוקים על הסיבה לכך. ביידן, שנאמר עליו שהוא מנותק מהשמאל ושהוא תויג בטעות כסוציאליסט על-ידי הימין, עמד על שלו בסמוך למרכז הפוליטי והצליח להמריא גם כשהנוף החברתי, הדיגיטלי והגזעי סביבו השתנה. עם יותר מ -51%, ביידן זכה בשיעור האחוזים הגבוה ביותר מהקולות בהשוואה לכל מתמודד לתפקיד הנשיאותי מאז פרנקלין רוזוולט בשנת 1932. הביקורת נגדו אמרה שהוא טוען ש"צריך לאחד את אמריקה". האם אמריקה יכולה להיות, או אפילו רוצה להיות מאוחדת? זו שאלה שהוא יצטרך להתמודד איתה בקרוב.

איש השנה של ה-TIME – היסטוריה על קצה המזלג – הרעיון של "איש השנה של ה- TIME" התחיל באופן מקרי לחלוטין, כך מגלה "מכתב לקוראים" שפורסם בשבועון ראש השנה 1945. מאז שצ'רלס לינדברג הוכרז כאיש השנה לשנת 1927 בגיליון 2 בינואר 1928, המגזין בחר מדי שנה במה שמכונה כיום אישיות השנה – האיש, האישה, הקבוצה או הרעיון בעלי ההשפעה הרבה ביותר על העולם במהלך 12 החודשים הקודמים.

צ'רלס לינדברג, איש השנה של ה- TIME. קרדיט: Cover Credit: S.J. WOOLF

עד 1927 ה- TIME שם דגש על האירוע השבועי שמצדיק את המילה "חדשות". מכיוון שבמהלך השבוע שלפני ראש השנה 1928 כמעט שלא קרה דבר שהצדיק את המילה "חדשות", העורכים היו אובדי עצות: "מישהו הציע לנו להפסיק לחפש את איש השבוע ולבחור באיש השנה", סיפר המו"ל דאז, "הבחירה הייתה קלה: צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג, שחצה את האוקיינוס האטלנטי לבד במשך 33 שעות ו -39 דקות בלבד, היה גיבור שנת 1927." (גליון 2 בינואר 1928). והשאר הוא היסטוריה. למעשה, עורכי ה- TIME שלא חשבו עליו כאיש השנה פרסמו בגיליון 2 בינואר 1927 מאמר קצרצר עד כדי כך על לינדברג "שהקורא התקשה למצוא אותו בתוך השבועון". המאמר כיסה בקושי שני טורים. היו בו פרטים על גובהו, גילו, צבע עיניו, צבע שערו וגודל כף רגלו של לינדברג, וגם פרטים רכילותיים על הרגליו (לא מעשן; לא שותה. לא מהמר. אוכל ארוחת בוקר יסודית. מעדיף ארוחת צהריים וארוחת ערב קלה אם בכלל. נמנע ממאכלים עשירים. אוהב ממתקים).

הבחירה בלינדברג כאיש השנה בגליון 1928 יצרה בקרב קוראי ה- TIME תגובות נלהבות. רק אז החליטו במערכת ה-TIME להמשיך במסורת בחירת "איש השנה". ב-  1945 הבהיר המו"ל של ה- TIME, "הבחירה באיש השנה כלל לא מצביעה על הוקרה או פרס נובל על עשייה חיובית. אין בכך משום שיפוט מוסרי."   

שני קריטריונים קובעים מי יהיה איש השנה (כיום, אישיות השנה): ראשית, מי שצבר תהילה מירבית בשנה החולפת; ושנית, מי שעשה הכי הרבה כדי לשנות  לטובה את החדשות (סטאלין, לדוגמה, בשנת 1942) או לרעה (סטאלין לדוגמה, בשנת 1939), כאשר הצטרפותו הפתאומית לצד של היטלר הובילה למלחמת העולם)."

מאז 1927, נבחרו כסיפור מרכזי של גליון ראש השנה של ה- TIME, אדם ספציפי, קבוצת אנשים, או בשני מקרים מיוחדים, המצאה וכדור הארץ. כל נשיא אמריקני זכה בתואר "איש השנה" לפחות פעם אחת במהלך הקדנציה שלו, למעט קלווין קולידג ', הרברט הובר וג'רלד פורד. הבחירה הראשונה של ה- TIME במספר בני אדם כ"איש השנה" הייתה ב- 1937 – גנרל וגברת צ'יאנג קאי שק היו "איש ואשת השנה" – והבחירה של 1950 "הלוחם האמריקני", ציינה את הקבוצה הסימבולית הראשונה כ"איש השנה",

בשנת 1999 שונה התואר ל"אישיות השנה" (ניטרלי מבחינת המגדר והקונספט). הנשים היחידות שזכו בתואר ששמו הוחלף, היו הנשים בשנת 2002 שהוכרו כ"השורקות", וביל גייטס וביחד עם בונו מלינדה גייטס בשנת 2005. עם זאת נשים נכללו בכמה קבוצות, "לוחמי חופש הונגריה" בשנת 1956, "מדענים אמריקאים" בשנת 1960, "בייבי בום" בשנת 1966, "האמריקאים התיכונים" (הכוונה לרוב הדומם של אמריקה, ת.ה.) בשנת 1969, ו"נשים אמריקאיות "בשנת 1975.

האובייקט הדומם הראשון שנבחר היה "מכונת השנה" של 1982: המחשב האישי. "אתם", היה "אישיות השנה" בשנת 2006. אנשי השנה של ה-TIME ב- 2018 – היו קבוצת עיתונאים, המוגדרים כ"שומרי הסף הנלחמים על האמת. "GUARDIANS". בין העיתונאים שנבחרו, נמנה העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י, שנרצח בטורקיה, והעיתונאית הפיליפינית מריה רסה (Maria Ressa) ,שהקימה את אתר האינטרנט Rappler, שחושף את מלחמות הסמים האלימות במדינה בהובלתו של הנשיא רודריגו דוארטה.

עם הפנים לעתיד: אישיות השנה של ה- TIME כמצפן שמאותת לאן מועדות פניו של העולם

Time magazine; Portrait by Jason Seiler

שניים נבחרו ל"אישיות השנה" של ה-TIME – הנשיא הנבחר של ארה"ב ג'ו ביידן וסגניתו, קמלה האריס. ראוי לציין כי שנה לאחר בחירת פעילת האקלים גרטה טונברג, הצעירה ביותר שאי פעם זכתה בתואר איש השנה, אנו עוברים לאחד הוותיקים ביותר, הנשיא הנבחר בן ה -78. ביידן מכנה עצמו גשר לדור מנהיגים חדש, התואר שאימץ כאשר בחר לסגנית הנשיא את קמאלה האריס (56), בת לאב ג'מייקני ואם הודית. אם דונלד טראמפ תוייג כמאיץ השיבושים והפילוג בארבע השנים האחרונות, ביידן והאריס מאותתים לאן מועדות פני האומה:  תערובת של תפיסות עולם שביחד חייבות למצוא דרך קדימה, "אני אהיה הראשונה, אבל לא האחרונה," אמרה האריס ל- TIME. "מדובר ביצירת מורשת, מסלול, והשארת דלת פתוחה יותר משהייתה כשנכנסתי פנימה."

אם שנת 2020 היא אכן שנה של משברים שנחתו על העולם בבת אחת ונראה שאנו חיים במציאות חסרת כיוון, האתגר שעומד לפתחו של הנשיא האמריקני הנבחר וסגניתו הוא שינוי החדשות העולמיות ורצוי שזה יהיה לטובה.


הערה: כל אנשי השנה של שבועון ה-TIME מאז 1928

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)