הומור "כשר לפסח"

העם הוא אותו עם, וחג הפסח הוא אותו החג לכולם אבל ההומור על פסח שונה מאוד בין קבוצות המרכיבות את המכלול הנקרא עם. הומור יהדות התפוצות, בעיקר ארה"ב, שונה מזה שצמח באוהלי תורה, וההומור של "חילונים גמורים" שונה מן השניים הקודמים. ויש גם מי ש"דבר תורה" עם קריצה הומוריסטית, מקובלים עליו יותר.

*************

סדר פסח

סדר פסח

לקט קטעי ההומור שלהלן, של ארבע קבוצות חברתיות, ממחיש לא רק את השוני ביחס לפסח. הלקט לא רק מראה שדברים שנשמעים הומוריסטיים באזני קבוצה אחת נתקלים בחיוך רפה על ידי אחרים בקבוצה חברתית אחרת. הלקט משקף פערים חברתיים ותרבותיים במה שנוגע למורשת העם היהודי.
ליקטתי ככל יכולתי מידגם קטן של קטעי הומור האופייניים לקבוצות שונות והריהו לפניכם. כתוצר לוואי אולי אף אצליח להעלות חיוך על פנים חמורות סבר בשבוע ה"קשה" שעומד לפנינו (אויי… קניות… פקקים…):

(1) הומור שמקורו בארצות הברית

שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן, עזב את ברוקלין לטובת הצעת עבודה כסגן נשיא של חברת ברוקרים ידועה במדינת יוטה שידועה כמדינה של המורמונים.
הלחץ על הנשיא היה חזק מכיוון הדירקטריון. "לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו את העסק. אנחנו אנשים דתיים כאן", אמרו לנשיא החברה.
הנשיא לקח את שמוליק בצד לשיחת מוטיבציה והסביר לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהוא חייב להתנצר אם הוא רוצה להמשיך להחזיק במשרה המכובדת הזו שגם באה עם משכורת בת שש ספרות.
לשמוליק לא הייתה ברירה . עם כל הקשיים שהיו לו להתנצר, לא היה לו קל לאבד משרה כזו.
הוא בא הביתה ואמר לאשתו פשוט. "מיום ראשון אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסיה"
וככה עברו כמה חודשים טובים. אשתו לא הפסיקה להציק לו על הנושא הזה ואמרה לו – זה קשה לי ככה, אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, לקידוש, לחגים. כסף זה לא הכל שמוליק.
וככל שהציקה לו כך גברו על שמוליק ייסורי המצפון שלו עד שיום אחד ניגש אל נשיא החברה שלו ואמר לו, "תראה, אני לא יכול להמשיך ככה אני כולי אכול ייסורים מבפנים, כסף זה לא הכל, ואני לא ישן בלילה מזה וגם אשתי לא. זה כבד עלי. נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר מבלי לעשות מזה עניין.
הנשיא הביט עליו בתדהמה ואמר לו, "שמע סמואל (ככה קראו לו הגויים) לא ידעתי שזה כל כך קשה לך, חשבתי שזה עניין של מה בכך להמיר דת. אתה יודע מה, תישאר אצלנו בעבודה ותהיה יהודי כרצונך… אני אטפל בשאר.
חזר שמוליק הביתה שמח וטוב לב , רץ לאשתו שישבה על הכורסא מול הטלוויזיה וצפתה בתכנית של ריקי לייק ואמר לה – צפורה, לא תאמיני, קרה לנו נס, אנחנו חוזרים להיות יהודים, זה בסדר דיברתי עם המנהל והוא משאיר אותי בעבודה".
וציפי (ככה קראו לה היהודים בברוקלין) הביטה עליו בעיניים יורקות אש ואמרה לו, "תגיד לי, אתה השתגעת ?????"
ושמוליק הביט עליה המום ואמר לה, "אבל חשבתי שזה מה שאת רוצה כל הזמן. כל הזמן בכית לי, מה, את לא רוצה להיות יהודיה בחזרה???", שאל.
ציפי, הביטה עליו עצבנית עוד יותר ואמרה לו: "בטח שאני רוצה, בוודאי שאני רוצה . … אבל עכשיו??????? שבועיים לפני פסח???????

(2) הומור מקומי (מקיימי מצוות)

בביתו של בני-ברקניק נשברה האסלה בערב פסח. הוא הלך לחנות וקנה אסלה חדשה. כשצעד איתה ברחוב לביתו עצרו אותו העוברים ושבים ושאלו: "מי פסק? מי פסק?"
*****
האסלה בשירותים נשברה בדיוק בערב פסח.
על הבוקר רץ בעל הבית ברחובות בני ברק לחפש חנות פתוחה בכדי לקנות אסלה חדשה.
כשהוא חוזר לביתו לאחר הקניה מוצא אותו בפתח הבניין איזה פרומער ליטוואק ושואלו מה יש לך תחת בית השחי?
עונהו בעל הבית: 'אסלה חדשה'. 
מקמט הליטוואק את מצחו ומביע את התפעלותו – "כזאת חומרה יפה עוד לא שמעתי"
ומיד רץ לחנות….
****
אישה מתקשרת לרב בערב פסח בבוקר ומספרת שבעלה מחפש כל הלילה את הפתית העשירי ולא מוצא.
הרב פוסק לה שהוא לא חייב להמשיך לחפש.
מסבירה האשה: התקשרתי לשאול האם מותר לי כבר לגלות לו איפה החבאתי אותו ?
*****
פעם נכנס יהודי לבית חברו לפני פסח, וראה אותו עובד קשה ביחד עם אשתו לנקות את הבית לפסח.
שאלו חברו, נו הצלחת לנקות את כל הבית מהחמץ?
חברו – שאשתו דחפה אותו לעבוד קשה – ענה: "כן, אבל יש חתיכה אחת של חמץ (כשהוא שולח מבט חד אל אשתו) שאינני מסוגל להפטר ממנה.
אשתו )שהבינה שהוא מרמז עליה(, הפטירה לעברו, "את החמץ הזה כבר מכר אבי לגוי, לפני הרבה שנים".
(3) הומור של חילונים – מהפייסבוק:
למה הכי טוב לעשות ניקיונות לפסח בעזרת עיתונים?
כי הם מוציאים את כל הלכלוך החוצה
מעניין אם ילדים של דתיים משחקים בפסח "שק קמח".
עוד יומיים ליל הסדר – לא התרגשתי ככה מאז יציאת מצרים (ש. פרס)
מסימני דור ההייטק – לקראת פסח חבר מחזיר לך הארד-דיסק ששאל ממך לפני 4.5 שנים.
(4) הומור ב"דבר תורה" **

מצה ומרור שאנו אוכלים, על שום מה? – משל ונמשל

מעשה בעשיר אחד, שהייתה לו בת מהוללה, שחיפש לה חתן.
והנה, כשהגיע לישיבה אחת, הצביע לו ראש הישיבה על בחור אחד שהיה ה"עילוי" המובחר של הישיבה, אך גם עני מרוד לבוש קרעים.
הבחור העילוי מצא חן בעיני הגביר, שהסכים מיד לשידוך. אבל מחשש שמא חלילה הבחור יתחרט, מיהר הגביר לעשות מיד ובמקום 'תנאי חתונה'. ומכיוון שאוכל טוב ושתייה מתוקה לא היו בידו והגביר לא היה מוכן לחכות, לכן עשו את התנאים על "פת חריבה" בלבד.
אח"כ לקח אותו העשיר לביתו, ונתן לו מלבושים נאים ומתוקנים, אך בסתר, חתך לו הגביר חתיכת "בד" קטנה מ"הבגד הישן" של החתן, והחביא אותו בכיסו.
לימים, כאשר החתן לא כיבד את חמיו כראוי, הוציא חמיו הגביר את "חתיכת הבד" ואמר לו: "תזכור באיזה מצב שפל היית, ואני הוצאתי אותך מזה!!"
אלא, שאז- הוציא החתן מכיסו חתיכת "לחם חריבה" שהחביא בעת 'התנאים' ואמר לחמיו: "ראה גם אתה, איך כל-כך חשקת בי ומיהרת לקחת אותי להיות חותנך- עד שלא רצית לחכות אפילו ל"סעודת תנאים" נורמלית ומשובחת".
אף אנו טוענים כך, כלפי הקב"ה. הקב"ה מראה לנו את המרור ואומר: "ראו בניי באיזה שפל הייתם במצרים, שהיו ממררים לכם את חייכם, ואני הוצאתי אתכם מזה!"
אלא שאז, מוציאים גם ישראל את "המצה החריבה" מכסים, ואומרים:
"ראה נא אבינו, עד כמה חשקת בנו ל"חתן", עד שהוצאת אותנו בחיפזון ובבהילות כזאת, שאפילו את הבצק לא נתת לנו להספיק להחמיץ".
הרי לנו שמצוות ה"מצה", זוהי לימוד זכות על עם ישראל.
ועל כך אנו רומזים ואומרים בהגדה" בשעה שיש מצה ומרור- מחותנים(מונחים) לפניך"

למה נסמכו "הא לחמא עניא" ל"מה נשתנה" ול"עבדים הינו"?

האב אומר ב"הא לחמא עניא" – כל דכפין ייתי ויכול.
הבן שאינו רגיל שאביו נעשה פתאום נדיב, ונותן צדקה, אומר – "מה נשתנה"?
והאב משיב – "עבדים הינו לפרעה במצרים"… ולמדנו מפרעה שמדבר ואינו עושה…
כך אני מדבר ואיני עושה!

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב

ונשאלת השאלה: – למה?? מה, כ"כ קשה לזכור עשר מכות?? למה היה צריך לתת למכות סימנים???
הנה תשובה מדהימה:
רבי יהודה נתן סימנים בעשרת המכות מסיבה פשוטה-
כי מכות בלי סימנים זה לא נחשב.

הקשר בין שני שמותיו של החג: "חג המצות" ו"חג הפסח"

ציטוט מתוך הגדה של פסח עם פרוש של הגר"עי שליט"א:

יש להסביר טעם קריאת שני שמות לחג החרות, שהם "חג הפסח" ו"חג המצות". ונקדים משל: מלך אחד יצא עם שריו ועבדיו לצוד ציד בשדה, ויפגע בנער אחד רועה צאן ומחלל בחליל בטוב טעם ובחכמה נפלאה עד שלב המלך הלך שבי אחריו. ניגש אליו המלך ודיבר איתו ארוכות וקצרות, וימצאהו מלא דבר בחכמה ובתבונה ובשכל חריף.
וישתומם המלך על חכמתו ותבונתו, וייקחהו אליו הביתה, ויהי מאוכלי שולחנו, וילמדהו טכסיסי מלכות, ובזמן קצר עלה במעלות נשגבות עד אשר נתמנה על ידי המלך לשר האוצר. והשר היה אהוב ונערץ על כל אזרחי המדינה, כי בטבעו היה טוב ומטיב לכל, וכל האזרחים נהנו מהקלות במיסים ובארנוניות, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים.
אך יתר השרים קנאו ממנו והביאו את דיבתו רעה באזני המלך, ולא שמע אליהם המלך ולא האזין לדבריהם. אולם השרים המשיכו להעליל עליו כי גנב מקופת המדינה ומאוצר המלך, עד שנאלץ המלך להזמין אותו לישיבה דחופה במעמד כל-שרי המלוכה, לתת דין וחשבון על מעשיו, ומצב קנינו ורכושו ורווחיו הפרטיים.

עד כאן ציטוט.
ההמשך (בכתיבה חופשית):

בקיצור הוא בא למשפט והראה שכל רכושו מקורו באמת ויושר. ואז אחד השרים אמר שזה לא יכול להיות ושהוא משקר וכו' וכו'.
הלכו לביתו לבדוק אם באמת יש שם מאוצר המלך… טיילו בבית וראו שהכל פשוט והכל פתוח… עד שהגיעו לחדר אחד שהיה נעול. הוא התחנן שלא יפתחו אותו כי רק הוא נכנס לשם והוא יתבייש אם יפתחו אותו… אבל המלך חייבו לפתוח את הדלת. הוא פתח וראו שם את התרמיל והחליל מהימים שהיה רועה צאן… ושאל אותו המלך: למה אתה שומר את כל זה ולמה לא רצית להראות לי? והוא אמר למלך שכל סוף יום עבודה הוא נכנס לשם, שם את התיק על הגב ומחלל בחליל כדי שאם יהיה לו גאווה הוא ייזכר בימי עניו ואז תרד לו הגאווה.

עד כאן המשל, ועכשיו הנמשל:

חג הפסח מסמל את הניסים (אשר פסח על בתי אבותינו..) והיה חשש שניכנס בעקבות זה לגאווה (הנה אנחנו מעל כולם ואנחנו ואנחנו וכו' ) ולכן ה' שם לנו את השם השני "חג המצות" שזה מסמל את העוני (לחם עוני ..וגם מסמל את כל העבודות פרך..) שיהיה לנו איזון ולא נכנס לגאווה..

****
לקוראיי רשימותיי – מיטב איחוליי לחג פסח שמח וכשר!
בהזדמנות זאת, קבלו את תודותיי על התגובות הענייניות שהוספתם לרשימותיי. הערותיכם תרמו לי רבות. על זה נאמר: "מכל מלמדיי השכלתי".

 

** דברי תורה אלו לקוחים מפורום "נוער וגיל ההתבגרות", ערוץ 7

ביקורת גלויה עדיפה על התעלמות מוחלטת

בגץביקורת עניינית על החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז היא זכות שיש לכל אחד מאיתנו, כולל שרי ממשלה והעומד בראשה. התעלמות מהחלטות בג"ץ היא דבר שונה לגמרי ולשמחתנו, היא נחלת העבר.

************
פרשת אל-ע'בסייה
בג"ץ 220/51 ג'מאל מחמוד אסלאן ו-30 אחרים נגד המושל הצבאי בגליל
הזיכרון אמנם קצר אבל בשנים שבהן מוסדות המדינה היו בתהליך של הקמה היו מקרים של התעלמות מהחלטות בג"ץ. מקרה אחד ידוע נוגע לכפר הערבי אל-ע'בסייה שבגליל. ההחלטה שהתקבלה על ידי שופטי בג"ץ בעניין אל-ע'בסייה לא יושמה על ידי המדינה עד היום. היא לא כובדה על ידי הממשל הצבאי ואחרי ביטולו, היא לא כובדה על ידי מנהל מקרקעי ישראל – שלוחה רשמית של ממשלת ישראל.
אבי היקר, עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל, הגיש בשם תושבי הכפר עתירה לבג"ץ (בגוף החלטת בג"ץ מופיע השם "רבסיה"). בג"ץ דן בעתירה ב-25.9.51 וב- 30.11.51, כבוד השופטים שרשבסקי, חשין ואגרנט קיבלו החלטה חד משמעית לפיה תושבי הכפר זכאים לשוב לאדמתם והממשל הצבאי בגליל מנוע מלגרש אותם מן הכפר.

להלן פרטים רלבנטים מתוך דבריו של כבוד השופט שרשבסקי,

המבקשים גרו בכפר רבסיה בגליל המערבי עד שנכבש ע"י צה"ל בחודש מאי, 1948. הכפר נמצא באזור שיפוטו של המושל הצבאי של הגליל, המשיב, אבל איננו בשטח שהוכרז כשטח מוגן או כאזור בטחון לפי תקנות שעת-חירום (אזורי בטחון, תש"ט-1949 ספר החוקים תש"ט, עמוד 136). כתוצאה מפעולות הכיבוש הנ"ל, גורשו המבקשים מהכפר על-ידי החיילים, אולם הם שבו באביב 1949 וגרו בכפר עד 26 בינואר 1950 ואז גורשו מחדש על ידי חיילי צה"ל. מאז הם נמצאים בכפר דנון, סמוך לכפר רבסיה הנ"ל, ולא ניתן להם לשוב לכפרם והכפר נשאר שומם.
ביום 24.9.51 נכנסו המבקשים (פרט למבקש מס 17 עלי מחמד עבד אלחמיד) לכפר רבסיה כדי לשוב ולגור כל אחד ואחד בביתו, אולם למחרת היום גורשו בפקודת המשיב והוחזרו לכפר דנון. המשיב מסרב להרשות להם לשוב לכפרם. כל המבקשים הם בעלי תעודות זיהוי ישראליות, נרשמו כתושבים במסגרת רישום כלל התושבים במדינת ישראל בשנים 1948-1949. לכולם אדמות ובתים בכפר רבסיה והם חשבו את עצמם במשך כל תקופת ישיבתם בכפר דנון כפליטי הכפר רבסיה ורואים את עצמם עוד היום כתושביו.
לפי בקשתם של המבקשים נתן בית משפט זה ביום כ"ד אלול, תשי"א (25.9.51), צו-על-תנאי נגד המשיב, בו נדרש ליתן טעם מדוע לא יימנע מלגרש את המבקשים מהכפר רבסיה, וצו זה תוקן בהסכמת ב"כ המשיב ביום ה' בתשרי, תשי"ב (5.10.51) בזה שהמשיב נדרש לתת טעם מדוע לא ייאסר עליו ועל כל אלה הפועלים בשמו, או באופן ישיר או באופן בלתי ישיר, לגרש את המבקשים או אחד מהם מהכפר רבסיה, או למנוע את ישיבתם בכפר זה או את גישתם לכפר ויציאתם ממנו, ולעשות איזה שינוי שהוא במבנים שבכפר. טענת המבקשים היא, כי לא היתה, ואין גם כיום, כל סמכות למשיב לגרשם מכפרם או למנוע אותם מלבוא ולצאת ממנו ולגור בו, ושגירושם על ידי המשיב והתערבותו בתנועתם החפשית הם בלתי חוקיים ושרירותיים.

כאמור, הוחלט שאין תוקף חוקי לצו כלשהו מטעם המושל הצבאי אלא לאחר שפרסמו אותו ב"רשומות" ושלפיכך, רשאים בני הכפר רבסיה לבוא ולצאת ממנו בחופשיות. להחלטה נוספה האמירה העקרונית הבאה:

אנחנו רואים צורך להדגיש, כי אין להביט על הנקודה הזאת כאילו היתה טכנית, נהפוך הדבר: אנחנו דנים על נושא שהוא אחד מיסודות החיים הקונסטיטוציוניים, על חופש האדם לצאת ולבוא בתחום המדינה כאוות נפשו. התערבות בשטח הזה, המיועדת להיות בת תוקף לגבי הציבור כולו יש בה משום ערעור עמודי התווך של מדינה דמוקרטית…. אין לך חוק אלא אם הוא הובא לידיעת הרבים… אם לא כן ייוצר מצב של אנדרלמוסיה… למשיב לא היתה כל סמכות לגרש את המבקשים מהכפר רבסיה ואין לו סמכות למנוע אותם מלהיכנס אליו, לצאת ממנו ולהימצא ולגור שם.

על התפתחויות בפרשה לאורך השנים ניתן ללמוד מכתבתו של ד"ר יוסף אלגזי, "אלע'בסייה – נכבה בהמשכים: סודו של השייח' רבאח" (4.4.1997, הארץ). תושבי הכפר עדיין מקווים שיוכלו לשוב אליו כבימים עברו, לעבד את האדמות, לבנות, להקים משפחות, להתנהל לפי החוק ולצאת ולבוא את תחומי הכפר. אלגזי מציין כי אחרי ביטול הממשל הצבאי, את הפיקוד בעניינם של תושבי רבסייה קיבל לידיו מינהל מקרקעי ישראל. התנהלותו של המינהל ממשיכה את מדיניות הממשל הצבאי".

צירוף מקרים סתום
בשנת 2002 נרשמתי לקבלת עדכונים מאתר "זוכרות". אחד העדכונים גולל פרטים על ביקור שערכה עמותת זוכרות ברבסייה. קראתי בעיון את האמור בדווח – "יום הנכבה באל-ע'בסייה" ונדהמתי. עלי חמד, הנקרא גם אבו נידאל – אחד מתושבי אל ע'בסייה שזכר את שרשרת האירועים מאז 1948 – גולל בפני הקהל שהשתתף ביום הנכבה פרטים היסטוריים וסיפר על מאמציו של אבי בעתירה לבג"ץ. הוא ציין שמאז שהתקבלה החלטת בג"ץ ב- 1951, מנהל מקרקעי ישראל עדיין מונע מתושבי הכפר לגור בו. לסיום הוסיף: "צ'רניאק שהיה אדם טוב לב סירב לקבל שכר לטרחתו כל עוד אנו מנועים מלהיכנס לכפר. צ'רניאק נרצח באורח מסתורי". כך היה כתוב שם. לאחר בירור קצר שערכתי עם מערכת "זוכרות" תוקן הכתוב והוסרו המילים "באורח מסתורי". וכך נותר בעינו משפט די סתום.

ברשימה קודמת כתבתי על נסיבות מותו של אבי ז"ל, עו"ד ג. צ'רניאק. באחד התיקים שבטיפולו של אבי הוא קיבל על עצמו לייצג גרושה שבעלה לשעבר דרש לקבל משמורת על בתם המשותפת. לחילופין, הוא דרש שגרושתו תהיה מנועה מלהוציא את בתם המשותפת מן הארץ במטרה להשתקע בחו"ל. לצערנו, כשנודעו פרטי ההכרעה בדין הבעל המאוכזב שהפסיד משמורת על בתו ושמע שהותר לגרושתו לצאת עם הבת למגורי קבע בחו"ל, מיהר לצאת מבניין בית המשפט המחוזי בחיפה. שם הוא ארב לאבי וירה בו למוות.

לפיכך, דבריו של אבו נידאל על "רצח באורח מסתורי" עוררו בי תמיהה וגם סימני שאלה שלא באו על פתרונם: איזו שמועה הסתובבה בנוגע לנסיבות מותו של אבי, שטיפל בענייני אל ע'בסייה? מה היה ידוע על התנהלות הממשל הצבאי בגליל? האם היה אבי חשוף להתנכלות מצד אנשי הממשל בשל החלטת בג"ץ? ואולי נפלה טעות בזמן הבאת הדוח לכתב באתר "זוכרות"?

חצי הכוס המלאה
כשמעמד שופטי בית המשפט העליון היה בתהליך התבססות, מקרים של אי כיבוד החלטות בג"ץ בשל מניעים אידיאולוגים או אחרים בוודאי היו. פרשיות כמו פרשת הכפר אל-ע'בסייה לא הגיעו לידיעתם של מרבית אזרחי המדינה. סיבה עיקרית לכך היא שבאותם ימים לא היה אינטרנט וגם לא טלוויזיה. כמו כן, העיתונות הייתה "מגויסת" למאמץ הלאומי. יחסית לאותם ימים, קשה מאוד להסתיר מידע מהציבור. החשיפה למידע כיום עולה עשרות מונים יחסית לשנות ה-50 בעיקר הודות לרשתות החברתיות (למרות שהמידע המופץ דרכן לא תמיד אמין) והודות לתחקירים עיתונאיים. החלטות שמתקבלות על ידי בג"ץ כיום נגישות לציבור בכל אמצעי התקשורת. מה שנאמר על ידי שופטי בג"ץ נגיש לכולנו הודות לאתרי האינטרנט. ובנוגע לביקורת – גם במקרים בהם נמתחת ביקורת מצד שרים או חברי כנסת על החלטה של שופט זה או אחר, במידה שהיא ביקורת עניינית היא בהחלט מעשה לגיטימי. כך שכל ביקורת עניינית שנמתחה על החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז היא זכות שיש לכל אחד מאיתנו, כולל שרי ממשלה והעומד בראשה. ולהבדיל אלפי הבדלות, התעלמות מהחלטות בג"ץ כפי שקרה בפרשת אל-ע'בסייה, היא דבר שונה לגמרי. לשמחתנו, התעלמות מסוג זה הינה נחלת העבר.

פורים בבני ברק והרשת גועשת – על מה?

בבני ברק, אופן מימוש האמירה "נהפוך הוא" מתוך מגילת אסתר, מוכתב מגבוה על ידי הרב לנדא. אף-על-פי שהטיעון הבא עשוי להתפרש כהזוי – אין בתכתיב זה דבר כלשהו יוצא דופן. ההנחיה לתושבות בני ברק לחגוג את חג הפורים בביתן אינה אמורה לזעזע.

*****

פורים כמציאות חלופית

תמצית חג הפורים היא לחגוג פעם בשנה את ה"כאוס". רב העיר בני ברק, משה יהודה לנדא, הנחה את תושבות העיר (21.3) לחגוג את פורים בביתן: "כל כבודה בת מלך פנימה ויקיימו השמחה בביתן… חו"ח מלצאת בהסעות לאירועים". מבט רחב על חג הפורים כקרנבל, להלן, יבהיר מדוע התגובות הזועמות על כך ברשת מיותרות.

פורים, ככל קרנבל, הוא כלי לחוות את אותה מציאות חלופית שהאדם משתוקק לה. בפורים החברה מאפשרת לבני האדם להשתמש בזהויות אחרות, חלקן מוזרות, מאיימות, שדיות או מרושעות. המסכות הינן הכלי הנפוץ והנוח ביותר ללבוש זהות כזו. למסכה יש כוח מאגי בלתי מוסבר כמעט. ברגע שאדם לובש את המסכה משהו בשפת הגוף שלו משתנה. משהו מן האדם "של היום יום" נעלם ומופיע בזהות אחרת. המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. אם במרבית ימות השנה כולנו חובשי מסכות רק בפורים מאפשרת המסכה הצצה לפנימיותו האמיתית של האדם. בחסות המסכה שומט האדם את זהותו היומיומית המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין האדם הלובש מסכה חווה מציאות מורכבת. הוא משיג, בנוסף לזהות שלו, גם את זהותה של הדמות אותה מייצגת המסכה.purim

כל קרנבל הוא מציאות משחררת החוגגת את הכאוס

בדומה לכל קרנבל בעולם המערבי שאחרי ימי הביניים את פורים חוגגים אצלנו במעין התנהגות פרועה, כאוס. ההצדקה לכך מצויה בפסוק שולי המופיע במגילת אסתר: (ח', פס 17) "ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב …ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". הפסוק מתייחס באותה מידה הן לגברים והן לנשים, ילדים וקשישים יהודים. בפורים משתכר האדם "עד לא ידע" (מכאן הביטוי, עדלאידע). השתייה, המוגבלת בדרך כלל, מומלצת ביום זה ואפילו בחוגי חרדים נוהגים להתיר איסור על שתייה ביום זה.

הפסיכולוג השוויצרי קרל גוסטב יונג מסביר שהקרנבלים בכל הזמנים ובכל התרבויות ממלאים תפקיד חשוב לכל בני האדם. לכולנו יש צורך לתת ביטוי לחלק האי-רציונלי, הכאוטי שבנפשנו. תקופת הקרנבל מאפשרת התחברות קצרת זמן עם עולם יצרי חסר חוקים ומסגרות. יצירת קשר חיוני עם חלקי נפש כאוטיים שלא באים לידי ביטוי בימים כתיקונם בשל המגבלות שמטילות החברה והתרבות. הקרנבל מעניק לגיטימציה זמנית לחציית הגבולות, הנשמרים בקנאות כל השנה. הקרנבל הוא "קתרסיס" קולקטיבי, המצרף את צורכי הפורקן של היחיד עם חגה של החברה כולה. לא רק הזלילה והשתייה מאפיינים את השאיפה לכאוס. בולטים עוד יותר פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של ההתנהגות החברתית. בולט גם היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות.

במהלך הקרנבל נוהגים לחבר שירים ומחזות, סוגים שונים של פרודיות וסאטירות ששמים ללעג את המעמדות העליונים. העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, זלילה, שוויוניות ולצון. אבל "ההתפרעות" תחומה היטב בין שתי תקופות של סדר. כשמסתיימת התקופה בה מותר לחצות את הגבולות, חוזרים הכללים והחוקים. מעל לכל ברור לחוגגי הקרנבל כי הכאוס זמני והסדר הוא שינצח.

האינטלקטואל הצרפתי ראבליי, כבר ידע שקרנבל הוא אירוע בעל משמעות פסיכולוגית חברתית מבורכת. ראבליי הבין שקרנבל מאפשר לחשוף את האמת של העם, לפתוח פתח לדיאלוג ולשבור את המסגרת הפורמלית. זאת בניגוד לריטואל ההומוריסטי הפורמלי שאפיין חגיגות וטקסים מטעם השלטון והיה נפוץ בעולם הקדום. קולו היה קולו של העם, קולו של מקום השוק וקולו של הקרנבל, קולן של בדיחות ואנקדוטות אנונימיות. בתמצית, קרנבל איננו מילה נרדפת לחג שנקבע על ידי המדינה. לוח השנה איננו העיקר כאן. שכן קרנבל הוא מהות שהיא מחוץ לסדר הפורמלי. אבל במאה ה- 16 ראבליי נחשב כזאב בודד.

ההנחיה של לנדא – כבודה במקומה מונח

אמנם הפסוק במגילת אסתר (200-400 לפנה"ס) והאמירה שבו – "נהפוך הוא" – מצביעים על קיומן של מסכות וליצנות. אבל בבני ברק לא מדובר בקרנבל המאופיין בדרך כלל במימוש זמני של עולם אלטרנטיבי או כאוס. מנהגי החג בבני ברק אף אינם מכילים סממנים מובהקים של ליצנות ספונטנית – גולת הכותרת של עולם אלטרנטיבי משוחרר מכללי התנהגות. אדרבא, המרחב הציבורי של בני ברק  מובנה. אין בו מקום לעולם אלטרנטיבי. ובהמשך לאמירה זאת, ההומור בחג של בני ברק אינו יכול להיחשב כהומור עממי, הומור של העם. חגיגות פורים שם הן לכל היותר ריטואל שמתנהל תחת עינם הפקוחה של מנהיגי הציבור. כי בדומה לאורחות חיי השגרה שם, גם חגיגות פורים מתואמות עם סדר חברתי רצוי. גם הליצנות איננה ספונטנית. היא לכל היותר ריטואלית. ופרט לאלמנט הצחוק שבה, היא סימבולית עם אפקטים החורגים הרבה מעבר לבידור עצמו. היא נועדה בעיקר להעביר מסרים כלליים, למלא מטרה ציבורית ולסייע לשימור התרבות. לעומתה, ליצנות ספונטנית נוטה להיות חתרנית, וללגלג זמנית על ערכי תרבות מקובלים.

בבני ברק, אופן המימוש של האמירה "נהפוך הוא" מוכתב מגבוה על ידי הרב לנדא. אף-על-פי שהטיעון הבא עשוי להתפרש כהזוי – אין בהנחיה זו דבר כלשהו יוצא דופן. ההנחיה של לנדא לתושבות בני ברק לחגוג את חג הפורים בביתן אינה אמורה לזעזע אותנו, הציבור החילוני. לידיעת הזועמים ברשת וח"כ קסניה סבטלובה האינטליגנטית בד"כ. בני ברק זו מובלעת שבה שולט סדר פורמלי. איזו זכות יש לנו להתערב בנעשה בחברה סגורה זאת?

 

מי כואב יותר את השכול: ויכוח בין עיתונאים

במקום לצטט את מסקנותיו המלומדות של עופר גרוזברד, שכבודו במקומו מונח, מה היה קורה אילו בני ציפר היה מצטט אמירות של חוקרים אחרים המנוסים במנטליות של הסכסוך הישראלי-ערבי, כמו פרופ' ישראל ברטל, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית?

***************

ברשימתי הקודמת ניסיתי להסביר שהומור אתני עשוי להיות פוגעני, שלא לצורך, אם הוא מתבסס על סטריאוטיפ הנגוע באתנוצנטריות קיצונית (התנשאות כלפי ה"אחר").

עוד טענתי כי כל הומור המעורר צחוק על ה"אחר" מבוסס על סטריאוטיפ. סטריאוטיפ של ה"אחר" הוא כלי סוציולוגי מאוד שימושי המקצר את הזמן ל"זיהוי" ראשוני של אדם שאינו מוכר לנו. כך כשנודעים לנו פרטים שיוכיים או נרכשים של הזר יש בידינו לכל הפחות נקודת התחלה לקטלוגו, או אם תרצו, לקטלוגה של הזר/ה.

הויכוח בין ציפר וברקאי משיק לשאלה האם נשוא הויכוח – עצמת השכול – ניתן למדידה מדעית או שמא מדובר בסטריאוטיפ (שכפי שהסברתי, מספק בבוא הזמן בסיס להומור…)?

ברקאי אמר את שאמר בשידור חי ואחר כך התנצל – "שכול הוא שכול אצל כולם". בני ציפר תקף אותו מעל דפי העיתונות. רזי ברקאי לא נשאר חייב ופרסם תגובה לדבריו של בני ציפר, להלן, רזי ברקאי, "במלחמת האותיות – ציפר מנצח בגדול" (הארץ, 29.2.2016).

לטענתו, הפילטרים של הפרשנים עיוותו את מה שאמר בשידור חי:

"להלן עמדתי, בלי הפילטרים של הפרשנים: אין סרגל מדידה לבדוק עוצמות של שכול… דם יהודי יותר יקר לי מדם ערבי (קיבלתי לגיטימציה מאחמד טיבי, שבאחד הראיונות אתי אמר לי בפשטות מצמררת: כשערבי נהרג אני יותר עצוב) … אם לפשט את הוויכוח ביני לבין ציפר, הוא מסתכם במשחקי המלים שהוא כה אוהב: ויכוח על אות עברית אחת. הוא, ושכמותו, מבקשים להעניש את הפלסטינים. אני, ושכמותי, מבקשים להאניש אותם. בקרב האותיות הזה, ציפר מנצח בגדול.

 

תזכורת

האמירה של ברקאי בגלי צה"ל בעניין עצמת כאב השכול של יהודים לעומת ערבים גררה ויכוח עם בני ציפר, עורך הארץ.

בני ציפר יצא מגדרו ופרסם תגובה לדבריו של ברקאי בגלי צה"ל, בראש ובראשונה מכיוון שציפר טוען ש"כעיתונאי, רזי ברקאי מאכזב אותו מאוד". בני ציפר, "כן, השכול הישראלי כואב מזה הפלסטיני" (הארץ, 26.2.2016)

בני ציפר - mako

בני ציפר, באדיבות mako

ציפר אף טרח לחלק לברקאי "מחמאה", כך,

… ברקאי נהג כאילו נכנע ללחצים והתנצל בחצי פה באוזני ההורים השכולים שנפגעו כשהשווה בין השכול הישראלי לשכול של משפחות המחבלים הפלסטינים… אמירתו של ברקאי בתום התנצלותו הגלילייאית 'שכול הוא שכול אצל כולם', אידיוטית לא פחות מלהגיד שהשכול של יהודים גדול יותר מהשכול של ערבים, מכיוון שאיננו יכולים לדעת כלום בעניין זה.

במה טעה בני ציפר?

ראשית, גם ציפר מודה כי טרם הומצא מכשיר שמודד את עוצמת השכול,

לא נוכל לדעת באופן מדעי מי כואב יותר את השכול: יהודי או ערבי, אשכנזי או מזרחי, גבר או אשה… ייתכן שהורה פלסטיני חש פחות כאב מהורה יהודי, כפי שטענו אותם הורים שכולים שיצאו נגד ברקאי, וייתכן גם ההפך.

שנית, באותה נשימה ציפר אומר שברמת החברה אפשר גם אפשר לבדוק מדעית "פחות או יותר" את יחס החברה לשכול ואת מידת האמפתיה שחשה חברה מסוימת למי שהקריב את חייו למענה,

מה שאפשר לבדוק בכלים מדעיים פחות או יותר הוא את יחס החברה לשכול ואת מידת האמפתיה שחשה חברה מסוימת למי שהקריב את חייו למענה.

מישהו כאן שמע על מחקר מדעי שמודד "פחות או יותר"???

מדוע ציפר ודומיו לא מוכנים להודות בכך שמדובר בסטריאוטיפ? מדוע ציפר ממשיך את הטיעון ה"פסבו מדעי" שלו ואומר, "…כאן אפשר ומותר בהחלט להשוות בין החברה הפלסטינית לחברה הישראלית, ויש דרכים בדוקות למדי לעשות זאת?"

שלישית, אחרי ה"פילוסופיה בגרוש" שלו, מעז ציפר להביא כדוגמה את מחקריו של הפסיכולוג הישראלי עופר גרוזברד – שכתב בין היתר את הרומן "הערבי שבלב". רומן פוליטי-פסיכולוגי המנסה להתחקות אחר השורשים הנפשיים של הסכסוך הישראלי-ערבי. רומן שזכה ב-2000 בתואר "ספר השנה של אגודת הסופרים העבריים".

ציפר מסתמך על גרוזברד כך,

גרוזברד מעמיד זו מול זו את פרדיגמת החשיבה המסורתית, או השבטית, או המזרחית, המאפיינת את החברה הפלסטינית והערבית בכלל, ואת פרדיגמת החשיבה המערבית, המאפיינת במידה רבה יותר את ישראל. פרדיגמת החשיבה השבטית (הפלסטינית, לענייננו) מעמידה במרכז את הכבוד, ההזדהות עם הקולקטיב, הסמכותיות והכישורים החברתיים. ולעומתה, פרדיגמת החשיבה המערבית (ולענייננו כאן, הישראלית) מעמידה במרכז את ההישגים כנגד הכבוד, את האמפתיה לזולת כנגד ההזדהות עם הקולקטיב, את התקיפות כנגד הסמכותיות, ואת החשיבה הביקורתית כנגד הכישורים החברתיים.

 

מסקנה:

השאלה החשובה כאן היא האם ניתן לקבוע בוודאות את עוצמת השכול בכל חברה וחברה?  בויכוח בין ברקאי לציפר, ציפר יוצא כשידו על התחתונה. ראו מה היה קורה אילו במקום לצטט את מסקנותיו של המלומד עופר גרוזברד, שכבודו במקומו מונח, ציפר היה מצטט אמירות של חוקרים אחרים המנוסים במנטליות של הסכסוך הישראלי-ערבי. כמו למשל, ישראל ברטל, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית שחקר את הסכסוך הישראלי-ערבי? את התשובה תוכלו לגלות בעצמכם.

הומור על פרענקים וערבושים

תראו לאן הגענו. בדיחות דויד לוי היו די פופלריות בשנות ה-80 רק בשל הפער הנתפס בין קבוצת הרוב האשכנזית לבין דויד לוי כסטריאוטיפ של מרוקאים. מאז דבר לא השתנה אצלנו. ולא רק זה – יש מי ששם באותו סל ממש הומור נוסח "מרוקאי סכין" והומור הלועג  ל"ערבושים".

***********

הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא לעשות שימוש בהומור אתני מתוך כוונה לעלוב ב"אחר" ולהשפילו על היותו חלק מקבוצת מיעוט באוכלוסייה, השונה מקבוצת הרוב. מכנים זאת הומור אתני הנגוע באתנוצנטריות מופרזת (יובהר להלן).

קבוצה אתנית

קליפורד גירץ, האנתרופולוג, קבע שמה שמגבש בני אדם ל"קבוצה אתנית" הם, מצד אחד, גורמים אובייקטיביים, שיוכיים, שאין לנו שליטה עליהם – כגון, מוצא ותכונות ביולוגיות. לעומתם, קיימים גם גורמים נרכשים והם סובייקטיביים ההופכים בני אדם לקבוצה אתנית. לדוגמא – אוכלוסייה המתגוררת במיקום גיאוגרפי מוגדר ויש לה "אבות מייסדים" משותפים, שפה, דת, מנהגים ודפוסי התנהגות משותפים. כל הנ"ל יוצרים קווי מיתאר לזהות אתנית.

מה שקורה בדרך כלל – עקב מלחמות, הגירה, מסחר וכיוצא באלה, או עקב הסקרנות הטבעית להכיר תרבויות אחרות – הוא מה שנקרא "פער בין-תרבותי" – שבחלקו הוא פער שבתפיסה. עקב השוואה עם ה"אחר" – שיכול להיות בקבוצת המיעוט או הרוב האתני – נוצרת הזהות האתנית הייחודית.

על בסיס תפיסות של פער בין תרבותי צף ועולה בדרך כלל הומור אתני, המבוסס על הסטיריאוטיפ של ה"אחר", כפי שיוסבר להלן. אבל גורם נוסף ושמו "אתנוצנטריות", שיוסבר להלן, מלבה יצרים של "עליהום". מכאן נולד הומור אתני שלא נועד לשם השעשוע בלבד. הומור על פרענקים ועל ערבושים הוא מן הסוג הנובע מאתנוצנטריות.

הומור אתני וסטריאוטיפ

סטריאוטיפ מכיל אספקט תרבותי חזק. בני האדם בונים לעצמם תמונה מנטלית של סביבתם כדי להתמצא בה. מתרחש תהליך פסיכולוגי בו נוצר הסטריאוטיפ. יש בו יסודות חיוביים – הוא מאפשר התמצאות קלה במרחב התרבותי והחברתי – אבל גם יסודות שליליים. התוכן העובדתי שבו מאוד מעוות שכן הוא מבוסס בעיקר על תפיסות והכללות. יתרה מכך, סטריאוטיפ בנוי בדרך כלל על אמיתות שאיש אינו רוצה להתווכח איתן ולכן הוא שורד גם כאשר האדם לומד שבעצם הדברים שונים ממה שסיפרו לו.

כל סוגי המגעים בין התרבויות מייצרים דעות, אמונות ועמדות מגובשות לגבי ה"אחר". "דימויים" של ה"אחר" – סטריאוטיפים – הם הבסיס ל"הומור אתני". סטריאוטיפים שאותם מאמצת קבוצה בעלת זהות אתנית מוגדרת, הם אבני יסוד להומור האתני מכיוון שהם מהווים הנחות יסוד הדרושות לשם יצירת הומור אפקטיבי – הומור המבוסס על רעיון מובן שאין צורך להתאמץ כדי לעכלו.

גם אם לא כולם שותפים לתפיסה הסטריאוטיפית כלפי קבוצות היעד. יש כאלו שפשוט נהנים מהומור אתני. גם כאשר אדם לא מקבל סטריאוטיפ מסוים, הוא יקבל אותו באופן זמני כדי ליהנות מההומור.

הומור אתני ואתנוצנטריות

כדי להסביר מדוע הומור אתני פופולרי בעולם משתמשים חוקרים מתחום הפסיכולוגיה במושג "אתנוצנטריות". הגדרה קלאסית של המושג אתנוצנטריות מתייחסת לפרספקטיבה של חברי קבוצה בעלי זהות אתנית משותפת. חברי הקבוצה רואים עצמם במוקד וכל היתר נחותים יחסית אליהם. בני הקבוצה מטפחים גאווה עצמית, מתגאים בעליונותם היחסית ומאדירים את עצמם לעומת ה"אחר" הנחות.

אחת הטענות הקיצוניות שהועלתה במחקרים על אתנוצנטריות אומרת שדימוי סטריאוטיפי שמדביקים ל"אחר" הוא דרך תת-הכרתית להצדיק את העוינות שמרגישים כלפי אחרים. עוינות הצומחת מתוך אתנוצנטריות.

אפטה (Apte), אנתרופולוג של הומור בחברות קדומות ועכשוויות, גילה שכל עמדה קבוצתית הכרוכה בהאדרה עצמית ושנאת אחרים, בסטריאוטיפיזציה ובדעות קדומות מקורה באתנוצנטריות. אם תרבויות אחרות נחשבות כנחותות בעיני הרי זה מעלה את ערך הדימוי העצמי שלי. דעה קדומה שאימצנו מחזקת אתנוצנטריזם, כפי ששלילת הערכים התרבותיים של אחרים מטפחת הערכה עצמית ותחושות של עליונות.

ציטוט מהכתבה פרענקים וערבושים ימחיש את הפגיעה שחשה קבוצה אתנוצנטרית ווכיצד אותה קבוצה עצמה נגועה באתנוצנטריות כלפי ה"אחר":

את בדיחות דוד לוי סיפרה מתוך כאב בתו, חברת הכנסת אורלי לוי־אבקסיס, בראיון טלוויזיה לפני כמה שבועות… אבל היא עצמה השתמשה באותם אמצעים כדי להשפיל ערבים. נציגת 'ישראל ביתנו' … לוי־אבקסיס, לא תבחין כמובן בקשר בין הגזענות הטראומטית כלפי אביה לגזענות הזאת [נגד ערבים, תה.], שגם מפלגתה שותפה בכירה לה.

מה שנחשב כגזענות בעיני לוי-אבקסיס הוא בעצם הומור אתני המבוסס על סטריאוטיפ המרוקאי. אין בהן כדי לעלוב אלא כדי לשעשע. לעומתו, בדיחות על ערבושים מבוססות הן על סטריאוטיפ והן על אתנוצנטריות מתוך כוונה לעלוב ולהכפיש.

הומור אתני לא חייב להיות פוגעני

באופן כללי הומור אתני עונה על צורך אנושי לשחרר קיטור. זאת גישה שואבת מהתיאוריה הפסיכו-פונקציונלית של פרויד על בדיחות.

אבל הפונקציה הסוציולוגית החשובה ביותר של הומור אתני היא פיקוח על הסולידריות הקבוצתית וגם ניהול קונפליקט בין קבוצות. כאמצעי לפיקוח חברתי, ההומור האתני נותן ביטוי ישיר או עקיף למאפיינים סוציו תרבותיים של הקבוצה, מעודד זהות אתנית חזקה ודימוי עצמי חיובי של בני הקבוצה, ומאידך עשוי לשלול על ידי לעג  את מי שאינו קונפורמי לנורמות תרבותיות קיימות או מי שמכחיש זהותו האתנית כדי להשיג רווח אישי.

האם בהומור אתני יש כללים של "מותר" ו"אסור"? – אין "מותר" ו"אסור". הדרך הבוטה ביותר להפגין פער בין תרבותי היא כאשר עושים שימוש בהומור אתני כדי לפגוע בקבוצת מיעוט. במיוחד כשהדבר נובע מאתנוצנטריות מופרזת. בישראל, פער בין תרבותי בין קבוצת הרוב וקבוצות מיעוט היה והינו עדיין מקור לחוסר הבנה ומתח, למרות שמדובר בהבדלים שבתפיסות בעיקר. בנסיבות המתאימות, השלב הבא הוא הבלטת האתנוצנטריות ופגיעה ב"אחר" באמצעות הומור אתני.

בכתבה דלעיל, "פרענקים וערבושים", מובאת הבדיחה הבאה: "דוד לוי הולך עם אשתו ובנם. הילד נופל לבור. לוי שואל את אשתו: 'נוציא אותו, או שנביא אחר?" – הומור שאינו נגוע באתנוצנטריות.

ציטוט מתוך אותה כתבה ידגים את הסטריאוטיפ העומד בבסיס ההומור הפוגעני, הומור אתני נגוע באתנוצנטריות מופרזת,

"המסר זהה: פרענקים וערבושים מתייחסים בזלזול לחיי ילדיהם. השכול שלהם הוא לא השכול שלנו. אנחנו מקדשים את החיים ("טוב למות בעד ארצנו"), והם מקדשים את המוות. להם לא אכפת שילדיהם מתים, יש להם הרבה; הם לא בני אדם כמותנו. את מה שסיפרו לנו אז על המזרחים מספרים עכשיו על הערבים — "מרוקאי סכין", או "מוות לערבים" — והדה־הומניזציה לעולם נשארת. משה יעלון, גלעד ארדן ורוני אלשיך אומרים שאי אפשר להשוות בין השכול שלנו לזה של הפלסטינים, ונפתלי בנט אומר שהם שולחים את ילדיהם למות בעבור בצע כסף … ההתנשאות השפלה של השרים כלפי רגשות ההורים הללו מכוונת כמובן לליבוי היצרים הכי נבזיים בחברה הישראלית. אם אינם בני אדם כמונו, כי אז מותר לנו, בני העם הנבחר, לעולל להם הכל. ראו אותנו, כמה קדושים ונעלים חיינו; ראו אותם, הפראים, כמה נחותים הם.

"עכשיו", ממשיכה הכתבה, "מספרים את הבדיחות מהסוג דלעיל גם שר הביטחון, שר החינוך, השר לביטחון פנים וגם המפכ"ל החדש. כי עכשיו זה מותר. כי עכשיו מספרים אותן על ערבים [תה.]".

אף-על-פי-כן גם בעיתות של מתח תוך תרבותי או בין-תרבותי אפשר גם אפשר שהומור אתני יהיה שפוי, ולא נגוע באתנוצנטריות. בזאת גדולתה של שלישיית הבידור "הגשש החיוור"

קחו לדוגמא סטנדאפיסט/ית. איך הם מתנהלים ב"פורום ציבורי?" –  אחת הטכניקות היא לשאול כמה משתתפים ממוצא מסוים יושבים באולם. כך מוודאים ממה עליהם להימנע כדי לא לפגוע בקבוצה בקהל. טכניקה נוספת של סטנדאפיסטים תהיה להשתמש ב"הומור עצמי" ובכך להקטין את פרופיל הקבוצה החברתית שאליה שייך הקומיקאי. מיד בתחילת הערב מזהים מי בקהל מזוהה עם המוצא האתני שלנו (הסטנדאפיסטים) ומספרים בדיחות המבוססות על הסטריאוטיפ הרלבנטי. רק אחר כך פונים לעסוק בהומור אתני המכוון ל"אחר".

אי אפשר לסיים רשימה על הומור אתני/גזעני מבלי להתייחס ללהקת הגשש החיוור. הלהקה, ששמה הולך לפניה עד עצם היום הזה. הגשש החיוור שאבה את נושאי הבידור שלה מפערים בין תרבותיים באוכלוסייה הישראלית . אבל ההומור שלהם האיר פנים לכל. הוא אפשר לכל אחת ואחד לצחוק לפחות על מישהו. בנוסף כדי להיות פופולאריים – נמנעו הגששים מנושאי אקטואליה ופוליטיקה.

המופיעים היו גברים בלבד. הם הצליחו לצחוק מתוך טוב-לב על כל קבוצה חברתית. זאת על אף שהשתמשו בצורה מוגזמת בתנועות, הבעות פנים, תלבושת והיגוי של קבוצות אתניות. מחברי המערכונים של הגשש החיוור היו יוצאי תרבויות שונות בישראל – בעיקר אשכנזים וספרדים. הם דאגו להעשיר את המערכונים בתכנים עלילתיים מוכרים לכולם ולהתבסס על סמלים, גיבורים וטקסטים פופולאריים כגון התנ"ך. כל זאת בכדי לאחד את הצופים ולהאיר פנים לקהל בכללותו.

סיכומו של דבר, הומור על פרענקים וערבושים לוקה באתנוצנטריות מופרזת, מעל ומעבר לתפיסת ה"אחר" כשונה. יש בו כוונה לעלוב ולפגוע ולא לשעשע תוך הבלטת הפער הבין-תרבותי.

 

 

במותם ציוו לנו מוסיקה

המוסיקה שלהם לא תחדל לעולם. מה דחף את פרנצ'סקו לוטורו להתחקות בלהט כזה אחר יצירות מוסיקליות של הנספים בשואה, שנחשבו עד אז כאבודות? מה גרם למי שגדל כלא-יהודי בכפר נידח באיטליה להשקיע מאמץ אישי והון כספי במפעל חיים שכזה? אלו מכשולים עמדו בדרכו? מי תומך בו ומי מסייע לו בכך?

*************

במשך כשני עשורים פרנצ'סקו לוטורו האיטלקי – פסנתרן ומורה למוסיקה – יצא למסע נרחב בעקבות המוסיקה האבודה של הנספים בשואה. הוא דבק במטרה אחת ויחידה שהייתה יקרה לו כמוסיקאי – עליו להשיב לחיים את המוסיקה שיצרו הנספים בשואה ולמלא את החלל הריק שנגרם במהלך השואה הנאצית להיסטוריה של המוסיקה בעולם.

הביקור באושוויץ

תהליך החיפוש והאיסוף החל כאשר לוטורו הגיע לראשונה בחייו למחנה ריכוז ושמע על המוסיקה האבודה של הנספים בשואה. הביקור באושוויץ בשנת 1991 גרם לו להבין מה ארע לאסירים ולמוסיקאים שביניהם. הוא ציין בתדהמה וצער רב שהנאצים פשוט חיסלו תוך שעות ספורות דור שלם של מוסיקאים, מלחינים, קומפוזיטורים ופסנתרנים יחידי סגולה. כך נכחד ונמחק בבת אחת עמוד השדרה של המוסיקאים ממערב ומזרח אירופה

מלאכת האיסוף

מאז הביקור הגורלי לוטורו החל במלאכת איסוף המוסיקה ששרדה. תחילה לא נעזר באיש. לתומו חשב שנותרו מעט מאוד שרידים מהמוסיקה האבודה. למזלנו הרב, לוטורו טעה בהערכה. עד לאחרונה הצליח לשים יד על כ-4,000 יצירות! חלקן תווים מקוריים והאחרות – עותקים של יצירות. חלקן משורבטות על פיסות נייר ועיתונים וחלקן על גבי נייר תווים. חשוב לציין שהאוסף האדיר כולל יצירות של יהודים, לא-יהודים, איטלקים ואף שבויים אמריקאים שהוחזקו במעצר בידי היפנים. כנראה שחלק מהיצירות הוברחו אל מחוץ לחומות המחנות וחלק פשוט נמצאו במחנות עצמם בזמן השחרור.

החיפושים הובילו את לוטורו לעשרות מדינות. הוא חיפש בחנויות ספרים יד-שנייה, נבר בארכיונים וראיין עשרות ניצולי שואה. כך הצליח להניח יד ולרכוש אלפי קטעי מוסיקה כולל, שירים, סימפוניות ואופרות, כולם פרי יצירתם של אסירים במחנות ריכוז ומחנות עבודה ושמד בגרמניה ובמדינות אחרות באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. עם הזמן לוטורו ארגן והקליט כ-400 יצירות, וב-2013 הוציא לאור מהדורה של 24 דיסקים שנקראת:  Encyclopedia of music composed in concentration camps

במרוצת השנים לוטורו הרגיש קרבה ליהדות, התגייר ב-2004 ורק אחר כך התברר לו שהסבא-רבא שלו היה יהודי.

הייחודיות של טרזינשטט

בעוד הרייך השלישי אסר על השמעת מוסיקה יהודית כלשהי – החל ממנדלסון וכלה במוסיקה לקברט – דווקא הלחנה והשמעת מוסיקה הותרו לאסירים במחנות הריכוז – פרט למחנות השמד!! מצוקות וזוועות השואה לא הצליחו להחניק את רוח היצירה המוסיקלית.

טרזינשטט היה מקרה יוצא דופן. לפני שהעיר הצ'כית הפכה למחנה ריכוז, היא שימשה בתחילה את הנאצים כגטו שאליו גירשו 14,000 יהודים ואחר כך שימשה כמחנה ריכוז ומחנה מעבר למחנות השמד. הנאצים הרבו לערוך שם אירועים מוסיקליים ובכך ניצלו את טרזינשטט כדי להטעות את הצלב האדום ולהפיץ בעולם הרחב קטעי תעמולה המעידים על אהבתם לתרבות ויחסם ההוגן כלפי היהודים.

המוסיקה שלהם לא תחדל לעולם

יצירות רבות של מוסיקאים שנספו בשואה מעולם לא הועלו על הנייר אלא נשמרו כמלודיות ונעימות שהאסירים נהגו לזמזם וכך הן עברו מאסיר לאסיר עד שהפכו לנעימות פופולאריות.

באחד הימים לוטורו ביקר בישראל לאחר שמצא מילים ולחן של שיר ששרו אסירות באושוויץ. כאן הוא התחקה אחר עקבות הניצולות מאושוויץ והגיע במאמץ רב לניצולה ילידת יוון ושמה אסתר רפאל. היא זכרה עדיין את המילים והלחן של השיר ואף ידעה לספר ללוטורו שהשיר נכתב על ידי מי ששהתה איתה יחד באותו הצריף ושמה – פרידה מיסוּל – יהודיה שנולדה בליבורנו ונשלחה לאושוויץ. שם היא כתבה שיר בשם "לגרו" על שם העוצר שהוטל באיטליה מהשעה 8 בערב. (http://www.npr.org/player/embed/169364174/169377016)

היא גם חיברה לחן לשיר, מעין וריאציה על שיר-עם ידוע. האסירות מגוש 31 באושוויץ 'שמו פס' על האיסור של הנאצים ושרו את השיר מתוך מחשבה שיום אחד הם ינקמו בשומרי המחנה שלהן.

ועוד ידו של לוטורו נטוייה!! מאחר שהונו הכספי הולך ואוזל, בקשתו היחידה היא למצוא תורמים בעולם ובישראל במיוחד, כדי שיוכל להשלים מפעל חשוב זה.

קונצרט זיכרון

ביום רביעי (27.1) – יום הזיכרון הבינלאומי לשואה – לוטורו יופיע בקונצרט מיוחד לציון יום הזיכרון, שיתקיים בקונסרבטוריון למוסיקה בתל אביב, בחסות שגרירות איטליה בישראל.

הרשימה מבוססת חלקית על –  Honoring 'our will to live': The lost music of the Holocaust

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"קאפו באלנבי" – כותרת מושכת לספר רציני

רשימה מיוחדת לקראת יום השואה הבינלאומי (27.1). "איסורי החוק הפלילי, הכולל את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות".

*****************

בספרו קאפו באלנבי, איתמר לוין סוקר 20 דיונים משפטיים שהתנהלו לפני עשרות שנים נגד "קאפו" יהודים מכוח החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם (1950). הספר חשוב להבנת הגישה של הציבור ובתי המשפט בישראל של שנות ה-50 וה-60 ליהודים שסייעו לנאצים. מעניין במיוחד להתחקות אחר הפרשנות ה"מתחשבת" של בית המשפט העליון לגבי החוק כשמדובר בעניינם של ה"קאפו". מי שנכח בערב ההשקה לספר ושמע את דברי פרופ' דוד ליבאי, לא יכול היה שלא להתרגש יחד איתו כשהציג את אחד הערעורים המתוקשרים ביותר דאז – של קאפו בשם הירש ברנבלט.

קאפו באלנבי

קאפו באלנבי

שני סרטים על "קאפו"

בראש דבריי אציין שתופעת ה"קאפו" זכתה עד כה לטיפול מועט בתעשיית הסרטים. כשזיכרון השואה היה טרי והטראומה נחוותה ישירות על ידי רבים, הן בישראל והן ברחבי העולם, הופק הסרט "קאפו" (1959) (הפקה איטלקית-צרפתית). הוא צולם ביוגוסלביה (לשעבר) וזכה בפרס האקדמיה (1960) כסרט הזר הטוב ביותר. בשנת 2000 הופק בישראל הסרט "קאפו" שזכה בפרס אמי כסרט התיעודי הטוב ביותר.

סרט הדרמה האיטלקי-צרפתי משנת 59' התמקד בנערה בת 14, בשם אדית (סוזן סטרסברג) שהגיעה מפריס למחנה ריכוז. רופא שעבד שם עזר לה לקבל זהות של אסירה פוליטית לא-יהודיה שזה עתה מתה. שמה הוסב לניקול והיא נשלחה למחנה אחר שם נתבקשה לסייע לנאצים במלאכת שיטור. יום אחד נפל אצלה האסימון ומצפונה החל להציק לה. היא שינתה כיוון ומאז סיכנה עצמה כדי לסייע לאסירי המחנה להימלט.

הסרט הישראלי "קאפו" (2000) שודר תחילה בטלוויזיה במסגרת התכנית "עובדה". הוא כלל עדויות, ראיונות, מסמכים משפטיים וצילומים שנוגעים ל-40 הליכים משפטיים שנערכו בישראל בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות נגד יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים בתקופת השואה. לזכותם של מפיקי הסרט ייאמר שהם עשו מאמצים להפיק סרט תיעודי – כיוון שראו בכך שליחות בעלת משמעות אוניברסלית. הם הדגישו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "לא הייתה לנו כל כוונה לשפוט את משתפי הפעולה על מעשיהם בצורה חד צדדית וסובייקטיבית. ניסינו להביא את נקודת המבט שלהם, מתוך התחשבות במקום ובזמן שהדברים התרחשו". מסתבר שנימה דומה נשמעה עשרות שנים קודם לכן מדברי כבוד השופט לנדוי בערעורו של ברנבלט.

"קאפו באלנבי" – כותרת מושכת לספר רציני.

וזה מביא אותנו לעצם העניין – בימים אלו רואה אור ספרו של איתמר לוין "קאפו באלנבי" (הוצאת מורשת ויד בן צבי, 2015). לוין חושף בספר פרטים רבים על ההליכים המשפטיים שננקטו בישראל בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות נגד יהודים שנחשדו כסייענים לנאצים. בהשקת הספר, שלשמחתי נכחתי בה, עלו לפודיום משפטנים ידועי שם – פרופ' אליקים רובינשטיין ופרופ' דוד ליבאי.

אתייחס לדבריו של פרופ' ליבאי ששימש כתובע באחד המשפטים המרתקים שהתנהלו בישראל בתחילת שנות ה-60 במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. הקהל שנכח בהשקת הספר היה מרותק לדבריו, הן משום העניין שבהם והן משום שדיבר בהתרגשות רבה, כאילו הערעור מתנהל כאן ועכשיו. בראשית דבריו ליבאי שיבח את לוין על הדיוק הספרותי בתיאור המקרים. שכן לאחר שעיין באופן ההצגה של פרשת הירש ברנבלט, הנכללת בספר, השתכנע שהמחבר הציג כל פרט ראוי הקשור למקרים שכלולים בספר.

הלכת הירש ברנבלט

ההלכה שנקבעה בערעורו של ברנבלט הכתיבה את הגישה של הציבור ומערכת המשפט לקאפו, מכאן ואילך. ב-1960 ברנבלט היה מנצח האופרה הישראלית. הוא הואשם בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-12 פרטי אישום. ליבאי שימש כתובע בערכאה הראשונה, בבית המשפט המחוזי. המחוזי קיבל את התביעה, זיכה את הנאשם בשבעה פרטי אשמה והרשיע בחמש "עבירות של מסירת בני אדם נרדפים לשלטון עוין, תקיפה במקום הסגר, וכפיית עבודה במקום הסגר". ברנבלט ערער לבית המשפט העליון וערעורו נדון בהרכב של שלושה שופטים – כבוד נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, וכבוד השופטים חיים כהן ומשה לנדוי. ברנבלט זוכה מכל אשמה. במבט לאחור נראה כי פסק הדין סתם את הגולל על הבאתם לדין של הקאפו במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

להלן מבחר קטעים שליבאי קרא בפני הקהל מתוך דברי השופטים שישבו בערעור (ברנבלט נגד היוה"מ לממשלה, ע"פ 77/64). סך כל הקטעים בא להראות את משקלו של בית המשפט העליון כפרשן של לשון החוק וקובע את "רוח התקופה".

כבוד השופט כהן מתעכב על נושא של "ראיות" וטוען שאין די בעדות יחיד של פישל,

… וזהו סיפורו של אברהם פישל, אשר אנו מאמינים בו, אם כי ערים אנו לכך שמסתמכים אנו כאן על עדות יחידה.

העד אבהרם פישל סיפר כי באחת האקציות של שנת 1942 היו חסרים מספר אנשים למכסת ה'טרנספורט' ולכן השלימו אותה, בין היתר, על ידי "תפיסת ילדים שבבית יתומים". העד פישל ואחרים ידעו על האקציה והסתירו כחמישים או שישים ילדים בני 13-8 בעליית הגג של בית היתומים. לאחר כחצי יום עלתה לגג קבוצת שוטרים ובראשם ברנבלט, והורידו את הילדים בכוח. השופט כהן קבע, "… אין ספק שהנאשם נתן ידו למסירתם לידי שלטון עוין". שכן, לבסוף הילדים צורפו לטרנספורט שנשלח להשמדה. כהן הדגיש, "השאלה היחידה העומדת לפנינו לעניין פרט-אישום זה, היא, אם אמנם היו לפני בית המשפט ראיות כשרות די הצורך לבסס עליהם את הרשעת המערער".

לפי התרשמות בית המשפט העליון, "עדות נאמנה שהינה "יוצאת דופן" בין שאר הראיות שהובאו, אינה מהווה עדות מספקת מבחינה משפטית ואין לסטות מההלכה שאין די בעדות יחידה." כך זיכה כבוד השופט כהן את הנאשם מאשמה זאת.

גם בפרטי האשמה השנייה – ריכוז יהודים בעיר בנדין, פולין. נטען שהנאשם "סייע לרכז את כל היהודים במגרשי ספורט, לשם סלקציה, ודאג לשמור לבל יימלטו משם. תוך שמירה על הסדר דאג לדרוש מפיקודיו שלא ירשו לעצורים לעבור מקבוצה לקבוצה". אחר כך הם הועברו לקרונות המוות. כבוד השופט כהן  – "העובדה שכולם היו שם תחת חסותם של הנאצים, היא בלבד מעידה שאין המדובר במסירת אדם לידי שלטון עוין".

כבוד נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן הצטרף לדעת כהן וקיבל את ערעורו של ברנבלט. בדבריו הדגיש,

נראה לי שהתביעה הגזימה בהבאת עדים שהעידו באופן כללי נגד היודנרט ונגד המשטרה במקום להביא עדות נגד המערער. אסור לנו לפרש את יסודות העבירות המיוחדות, שהוגדרו בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לפי איזה קנה-מידה של התנהגות מוסרית, שרק המעטים היו מסוגלים לה.

ההשפעה על "רוח התקופה" מאז ואילך הומחשה שחור על גבי לבן. הטיפול בקאפו נכרך בשאלות של מוסר, ובתי המשפט נטו לרכך את עמדותיהם.

דברי השופט לנדוי בערעור של ברנבלט הם הזכורים ביותר:

…ובל נשלה את עצמנו, שאם מעשים שנעשו שם על ידי אחים נרדפים יישפטו בפלילים לפי אמות המידה של המוסר הצרוף, תוקל המועקה שבלב על המכה הנוראה שהוכה עמנו… אדם קרוב אצל עצמו ואצל בני משפחתו, ואיסורי החוק הפלילי, כולל החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות.

 

 

 

 

 

סיום מוצלח לעונת תחקירים: המערכת

סטריאוטיפ הוא המצפן החברתי של האנושות. זהו כלי עזר להתמצאות מיידית בסביבה אנושית. אין אדם החף מראיית העולם דרך עדשות המכילות דעות קדומות וסטיריאוטיפים.

**********

האם אנחנו גזענים? אמש צפיתי בפרק סיום העונה של תכנית התחקירים, המערכת, בהנחייתה של מיקי חיימוביץ'. התחקיר התבסס על מחקר וטקסט של גל גבאי, ומצא שמשטרת ישראל מונחית במידת מה על ידי סטיריאוטיפיזציה. התחקיר הבליט תפיסות לפיהן קיים קשר בין מוצא ביולוגי וסממניו הגופניים כגון צבע עור, לבין תכונות אופי של מה שנקרא "החשוד המיידי". מה זה מלמד על נטיות גזעניות של הציבור כולו?

חשודה מיידית [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]

חשודה מיידית [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]

הסיקור כלל, איך לא, צעירים מן העדה האתיופית – שלאחרונה החלו בפעילות מחאתית והם דורשים צדק חברתי עבור עדתם; גם ערבים אזרחי ישראל שהסיפור שלהם כובש לאחרונה את הכותרות הראשיות נכללו בתחקיר. הקבוצה שפתחה את התחקיר הייתה קבוצת המשוררים המזרחיים שנקראת "ערס פואטיקה", שכתבתי עליה לאחרונה.

סטריאוטיפ הוא המצפן החברתי של האנושות. זהו כלי עזר להתמצאות מיידית בסביבה אנושית. אין אדם החף מראיית העולם דרך עדשות המכילות דעות קדומות וסטיריאוטיפים. סטריאוטיפ מוגדר כ"דימוי המורכב מסטטוסים ומתכונות אופי, ומופנה כלפי קבוצה חברתית, בדרך כלל על בסיס אתני או מגדרי. דימויים אלו נושאים אופי מכליל, מוגזם ושקרי… סטריאוטיפ הוא הכללה הנוגעת למאפיינים של קבוצה חברתית, והחלת מאפיינים אלה על כל חבר באותה קבוצה".

שבירת עצמות

התחקיר התמקד תחילה במשוררים מקבוצת "ערס פואטיקה" וביניהם רועי חסן ושלומי חתוכה, שנפגשו באקראי בפארק ציבורי ובו שולחנות וספסלי עץ. הם הסבו לשולחן ובידם תיקים. תמונה טיפוסית המחשידה אותם בעיניי המשטרה מן הסתם, בשל צבע עורם ומראם הכללי. אבל הם התיישבו שם כדי לקרא בקובץ של שירה מזרחית ונהנו מהעברת הספר ביניהם וחילופי תפקידים בהקראת שירים נבחרים לשאר הנוכחים.

"חשוד מייידי" נוסף, היה סטודנט אתיופי מהפקולטה לחקלאות ברחובות שהתארס לאחרונה עם בחורה ממוצא צרפתי. הוא סיפר בהתרגשות רבה על היחס שהוא זוכה לו מצד המשטרה. אין ספור פעמים הוא נעצר על ידי המשטרה והתבקש להציג תעודה מזהה, כך סתם במהלך נהיגה, במהלך קניות בסופר ובאמצע הרחוב. במקרים שבהם העז לשאול האם יש בעיה, הוא נענה במבט חשדני ואף בהעלאתו לניידת והעברתו לחקירה בתחנת המשטרה הקרובה. שם בדרך כלל עובר ה"חשוד המיידי" מסכת של השפלות, מכות ואף מהלומות המסתיימות בשבירת עצמות.אתיופים

התחקיר עסק גם בערביי ישראל, ובכלל זה ברופא, ראש מחלקה אונקולוגית באחד מבתי החולים בארץ. אדם המציל חיים, זוכה לתשבחות מהמטופלים והעמיתים למקצוע, ומשתתף בכנסים מדעיים ברחבי העולם. כל עוד הוא מסתובב בבית החולים, הוא מוגן מפני חשדות המשטרה. ברגע שהוא מחוץ לבית החולים הוא חווה את חוויות היותו "חשוד מיידי" כשהשיא מתרחש בשדה התעופה.

רשימת ה"חשודים המיידיים" הייתה ארוכה והתחקיר אף הראה סרטון ובו המחשה חיה של התייחסות המשטרה והסיירת האזרחית לשלושה צעירים אתיופים שישבו על ספסל, קרוב לחצות, בשכונה יוקרתית בצפון תל אביב. צעירים בפוזה של ישיבה על ספסל ברחוב באמצע הלילה מציגים בדרך כלל מראה די פרובוקטיבי. אבל התחקיר הראה שבאותה עת ממש המשטרה והסיירת האזרחית התעלמו מקבוצת צעירים בעלי גוון עור לבן, שישבו ממש מולם, וניגשו היישר אל האתיופים! אלמלא הייתה נוכחת שם גל גבאי והצוות שלה, היו השלושה מובלים אחר כבוד אל תחנת המשטר הקרובה בניידות המשטרה ב"אשמת ניסיון פריצה".

האם אנחנו גזענים?

המחיר שכל חברה משלמים עבור היתרונות של סטריאוטיפים בארגון המידע והידע שלה הוא הטיות בתפיסה, בזיכרון ובהנחות היסוד. כאשר ההטיות מנכיחות ראיית עולם גזענית, אתנוצנטרית ושקרית, קבוצות בעלות מעמד חברתי נמוך, בשל סטריאוטיפיזיציה כלפיהם מצד הקבוצות המתנשאות, מתקשות לנהל חיים הולמים את כישוריהם האמיתיים.

הפתיח של התחקיר מעיד על היותנו עם ספוג סטריאוטיפים, וזה טבעי. אבל מה המחיר? לפחות בעיניי המשטרה התחקיר מראה שיש השווים יותר ויש השווים פחות, וישנם הנחותים שבנחותים שנחשדים תיכף ומייד בניסיון לשדוד, לרצוח, לפרוץ ולגנוב. בתחקיר היו אלו שחומי העור וערבים אזרחי ישראל. השאלה שלא נשאלה היא: מה היחס של הציבור בכללותו לשחומי העור? האם לבוש אחר היה מניב תוצאות אחרות?

היררכיות מתחילות בשפה

ארס פואטיקה אינה שגיאת כתיב, אלא מונח עתיק יומין שפירושו אומנות הפואטיקה. ואילו המונח ערס פואטיקה מציין תופעה שפרצה לעולם השירה המקומית. אין זה רק עניין של סמנטיקה.

******************

ארס פואטיקה למתחילים

אינני בוגרת המגמה לספרות ואת המונח ארס פואטיקה – הנשמע ווקלית די דומה לערס פואטיקה – היכרתי רק לאחרונה כשהשתתפתי  בהרצאה של פרופסור לספרות.

ARS POETICA הוא מונח בלטינית שפירושו: אומנות הפואטיקה. משורר לירי ידוע ושמו הורציוס, כתב בשנת 19 לפנה"ס יצירה והקדיש אותה לסנטור הרומי לוציוס קלפורניוס ולשני בניו. הורציוס סיפק ביצירתו טיפים על כתיבת שירה ודרמה. יצירה זו התגלגלה מאוחר יותר, ב-95 לספירה, לידיו של קווינטיליאנוס מבקר הספרות הנודע באימפריה הרומית. הוא התרשם שמדובר ביצירה מיוחדת במינה, העניק לה את הכותרת, "ארס פואטיקה", וכלל אותה בספרו על "תורת הנאום". בזכות מה נכללה דווקא יצירה זאת בספרו? בראש ובראשונה, אין ביצירה זאת כללים סדורים לכתיבת שירה, אבל יש בה הנחיות והדגמות חיות ומלבבות לכתיבת שירה כאומנות. משום כך, היא הוערכה על ידי קווינטיליאנוס כיצירה בעלת אופי מעשי – כמו אומנות קישוט הנאום. וכך הועלתה היצירה של הורציוס בדרגה, בניגוד למסמך "פואטיקה" של אריסטו, שנחשב על ידי קווינטיליאנוס כמסמך תיאורטי גרידא. לימים, יצירתו של הורציוס הפכה לאבן שואבת לסופרים ומשוררים ובמיוחד כותבי הדרמה באירופה וצרפת, ואת טביעת אצבעותיה אנו מוצאים בשירה ובספרות מאז ועד היום.

דוגמאות לשירים ארס-פואטיים

שירים רבים משיריו של חיים נחמן ביאליק הם שירים ארס-פואטיים, במובן זה שהם עוסקים במעשה היצירה של המשורר ומקורותיה. שלושה מהשירים הארס-פואטיים המפורסמים ביותר של ביאליק הם: "לא זכיתי באור מן ההפקר", "ים הדממה פולט סודות", ו"זריתי לרוח אנחתי". בשלושתם משתמש ביאליק במטאפורות הלקוחות מעולם הטבע על מנת לתאר את מעשה היצירה שלו. בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר", שנכתב ב-1902, ביאליק מתאר את עבודתו כמשורר ואת חציבת ניצוץ השירה מליבו; המטאפורה הטבעית כאן היא של "סלע": "לֺא זָכִיתִי בָּאור מִן הַהֶפְקֵר, אַף לֺא-בָּא לִי בִּיְרֻשָּה מֵאָבׅי, כּׅי מׅסַּלְעִי וְצְוּרְי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי". ב"ים הדממה פולט סודות", המטאפורה הטבעית היא ים ונחל, וב"זריתי לרוח אנחתי" המטאפורה היא הרוח.

ערס פואטיקה

קבוצת השירה המזרחית החדשה שזכתה לכינוי, "הקול החדש של השירה העברית", צמחה בישראל תחת הכותרת "ערס פואטיקה". לפי וויקיפדיה – ערס פואטיקה הוא ערב הקראת שירה, שייסדה המשוררת עדי קיסר בתחילת 2013. האירועים מתקיימים פעם בחודש. הם נושאים אופי חפלתי מזרחי ומשתתפים בהם משוררים ורקדניות בטן. המשוררים המזוהים עם קבוצה זאת מהווים חלק בתנועה תרבותית המקיימת את אירועיה מתוך עמדה רדיקלית, כ"אירוע גרילה", דהיינו, אירוע תרבות המהווה טכנולוגיה חדשה לייצור שינוי חברתי, מתוך עמדה רדיקלית, תרבותי וצעירה של יוצרים/יוצרות מתחומים שונים בתרבות בישראל".

אם כך, ערס פואטיקה מעיד על שינוי מרכזי בגישה של התרבות המזרחית בישראל,

… השם "ערס פואטיקה" מעיד על השינוי המרכזי שהסצינה הזאת מביאה אל השירה הישראלית: הבלטת התרבות המזרחית מבלי להתנצל, מבלי להסתיר או לטשטש, מבלי לנסות להתאים אותה לקודים של התרבות המערבית ומבלי לחכות לאישורים של החברה ושל ההגמוניה הספרותית"   (אלי אליהו)

אלי אליהו בכתבתו, "ים של דמעות: קבוצת 'ערס פואטיקה' רוצה לעשות מהפכה בשירה העברית" (הארץ, 5.12.2013), ראיין כמה מהמשוררים בקבוצה. אחד המשוררים, שלומי חתוכה, צעיר בשנות ה-30 לחייו, מחזק את ההתרשמות ש"כאשר כמה משוררים ישראלים מתחילים לדבר בקול דומה, מתוך עמדה דומה מול החברה והעולם, אפשר שזה מעיד על מהלך רחב יותר בשירה, על תפנית לאזור אחר, אזור שהשירה העברית עוד לא דרכה בו". חתוכה התבטא כך,

ערבי ערס פואטיקה זו גאווה גדולה. זה נפלא. זה מראה שהחברה המזרחית, בניגוד לסטריאוטיפים, היא חברה הרבה יותר שוויונית. על החברה האשכנזית אפשר לומר שהפוסל במומו הוא פוסל… יש לנו היום יותר כוח…. היום המוזיקה המזרחית כבר פרצה. גם השירה עושה את זה באותה דרך… זה לא רק התוכן, זו גם האסתטיקה… הרבה תשומת לב לצורה ולאיך אתה כותב שיר. אנחנו כותבים שירים נגישים יותר, ישירים. לא מוצפנים… חשוב לי לראות את אבא שלי מול העיניים, לדבר בשפה של אמא שלי…

התמודדות מתחילה בביטול היררכיות

מנהיגת הקבוצה היא עדי קיסר, שזכתה בפרס ברנשטיין לספרות (יולי 2015). קיסר מספרת על הרגע שבו הבינה שאין היא שווה בין שווים, ומסבירה את איך הבינה שההיררכיות מתחילות בשפה עצמה,

אני הבנתי את הבעיה רק בצבא. הייתי מדריכת חי"ר, זה היה קורס די יוקרתי, וכשהסתכלתי סביבי לא ראיתי הרבה כמוני, ואז חיברתי את הנקודות…. ההיררכיות מתחילות בשפה. למשל כינויים כמו מוזיקה אתנית, או מוזיקת עולם. רק התימנים הם אתניים? אני רוצה שאנשים יתעכבו על השאלות האלה, שיתעכבו על המילה ערס. בסופו של יום, אם ישימו תמונה שלי ושל מישהי לבנה, וישאלו מי הערסית, יצביעו עלי."

עם היררכיות יש להתמודד באמצעות השפה. אם ארס פואטיקה היא אומנות השירה שקנתה לה מקום טוב באמצע בעולם המערבי אזי על אחת כמה וכמה ערס פואטיקה היא שירה ראויה, שירה מכוננת. זאת התחושה העולה מתוך השיח התקשורתי המדווח על תופעה פורצת דרך זו של עם משוררים מקבוצת הערס פואטיקה. חוקרת השירה המזרחית, ד"ר קציעה עלון,  מסבירה שלא מדובר במגמה של התבדלות. נהפוך הוא. השאיפה היא ביטול ההיררכיה בספירה של השירה המקומית. המגמה היא השתלבות –

מתוך ההתבדלות ההתחלתית הזאת יותר קל בסופו של דבר לשלב את עצמך. המאבק מפסיק להיות פנימי, הוא יוצא לזירה הציבורית. זה מה שהסדרה של אמנון לוי עשתה וזה מה ש'ערס פואטיקה' עשתה. הבעיה שלהם נהפכת לבעיה של כולם.

כך או כך, תופעת הערס פואטיקה פרצה לעולם השירה המקומית והיא עובדה קיימת בשטח. בימים אלה מתכוננים לחגוג 3 שנים לפריצתה אל העולם של קבוצת השירה המזרחית החדשה, הערס פואטיקה (23.1.2016 בפסאג' אלנבי). קרוב לוודאי שרוב המשוררים הצעירים שיקראו משיריהם באירוע הזה יהיו בעלי זהות מזרחית, שהושפעו במידה כזאת ואחרת ממשוררים מזרחיים ותיקים מהם שאותם הם מעריצים, כגון ארז ביטון, סמי שלום שטרית,  אמירה הס, מואיז בן הראש, אלמוג בהר, מתי שמואלוף ואחרים.

 

 

 

 

סיכום שנה

"הימים חולפים שנה עוברת" – בכל סופשנה (בדרך כלל שנה אזרחית) נוהגים חלק מאיתנו, הבלוגרים, לערוך חשבון נפש. מי שכותב ומפרסם בודק בדרך כלל אלו נושאים עניינו יותר את הקוראים שלו, אלו תגובות התקבלו, האם נוצר "שיח", האם הרשימות תרמו לשיח פתוח וענייני. דברי הסיכום שלי מוצגים להלן:

*****************

לפני כעשור הצטרפתי לאתר "רשימות" notes.co.il כבלוגרית. העיקרון שהנחה אותי בכתיבה היה  – לכתוב דברי טעם ולתרום משהו מהמיומנות המקצועית שלי בהקשרים של אקטואליה בעיקר, אך גם בהקשרים של סוגיות חברתיות מתמשכות הנוגעות לחברה הישראלית. מאז ומתמיד עשיתי זאת מנקודת מבט של חוקרת העוסקת בסוציולוגיה פוליטית מזה כעשרים שנה.

כיום פרסומיי רואים אור במסגרת "רשימות" כשהפלטפורמה המשמשת אותה מזה כמה שנים היא וורדפרס.קום. תודתי העמוקה נתונה בראש ובראשונה למערך עובדי האתר המתחזקים את וורדפרס, מסייעים לפתור בעיות (למרות שכמעט ואין תקלות באתר), דואגים להציע פיתוחים וחידושים – שחלקם ניתנים חינם – ומספקים כלי עבודה שמאפשרים לכל בלוגר לנהל מעקב סטטיסטי אחר אחוזי הצפייה בכל רשימה שפרסם, לפי חתך יומי, שבועי, חודשי ושנתי.

כך עלה בידי לקבל נתונים על הרשימות הנצפות ביותר בבלוג שלי בשנה החולפת, והן מוצגות להלן כשהן מדורגות מהרשימה הנצפית ביותר לפחות נצפית:

מלחמה שאף פעם לא די לה

מלחמת יום הכיפורים: גדוד השרמנים בגזרה הצפונית

מה המקבילה בעברית ל"שאהיד" ?

הנוער של היום לא מה שהיה פעם….?

חידוש מרענן: סאטירה

לפי הרשימה דלעיל, מסתבר שרק שתי רשימות העוסקות במלחמת יום הכיפורים זכו לצפיות רבות. אבל הן תופסות את שני המקומות הראשונים בכמות הצפיות. ראוי לציין שכמה מהרשימות הפופולריות ביותר שפרסמתי נכתבו לפני 2015.  מה שאומר שלכתיבה שלי יש אורך חיים מרשים!  וכן, נודע לי ממערכת וורדפרס שהמבקרים באתרי בשנה החולפת הגיעו מ 44 מדינות ברחבי העולם!  המדינות המובילות הן ישראל, ארצות הברית, וגרמניה.

רשימותיי קשורות באקטואליה באופן הבא:

אמנם אינני מרבה להגיב באופן ישיר על האקטואליה מהסיבה הפשוטה שאינני עוסקת בפרשנות עיתונאית. אבל אני כן מעדיפה להשתמש באקטואליה כקרש קפיצה לאירועים היסטוריים העשויים לשפוך אור על הכאן והעכשיו. כך לדוגמה, כשכתבתי את הרשימה "למה לא דיוקן של משורר ספרדי?" – על בחירת הדיוקנים שיופיעו על גבי שטרות הכסף החדשים ושאלתי מדוע על גבי אף אחד מהם לא מופיע דיוקן של משורר ספרדי, נקטתי עמדה על סמך התפתחויות בדגם ספרותי שנבט בגרמניה במאה ה-19. דגם ספרותי שהעלה על נס "גיבורים" מקרב יהדות ספרד, שהפכו למושאי הזדהות ליהדות גרמניה ואחר כך שימשו בסיס לפיתוח הלאומיות בפזורות במזרח אירופה. חקר ההתפתחויות בדגם ספרותי זה הוביל אותי לממצאים מפתיעים אותם תוכלו לקרא כאן. שיתפתי את קוראי במידע שהגעתי אליו, בתקווה שיהיה בו כדי להאיר במקצת את השאלה מדוע המשוררים הציוניים האשכנזים כן, ומשוררים ידועים כמו שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי – שניהם "ספרדים" – לא עלו על הפרק בישיבת הוועדה שהחליטה איזה דיוקן יופיע על גבי שטרות הכסף החדשים שלנו.

ציפיותיי כבלוגרית

אני מקווה שבשנה האזרחית 2016 אמצא חומר מעניין לפרסום, שיש בו כדי להאיר את האקטואליה. כמו כן, אשמח לקבל תגובות ענייניות מקוראיי ולנהל עמם דיאלוג ענייני על הגיגיי בנושאים שעליהם אני כותבת. אני מודה לכל קוראיי ומאחלת לכולנו שנה של מעשים, התקדמות ובשורות טובות.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 72 שכבר עוקבים אחריו