שקרים

ברשת האינטרנט אפשר להשיג מידע על השקרים שטראמפ מפיץ. אבל המידע אינו משכנע את המחנה התומך בו. אדרבא, אלו ממשיכים להאמין בנרטיב הפוליטי שלפיו קלינטון אינה דוברת אמת. ככה זה כשאוחזים בנרטיב פוליטי. אין זה משנה לחסידיו כהוא זה אם העובדות סותרות אותו. הם לעולם ימשיכו להישען על העובדות המקובלות עליהם. נרטיב פוליטי מטבעו חסין בפני התנצחויות.

****************

מי מאיתנו מוכן להישבע שלא שיקר מעודו?
אחת הפרשות המסעירות שידעה הפוליטיקה האמריקאית היא פרשת מוניקה לוינסקי. ביל קלינטון הכחיש מכל וכל את המיוחס לו ופלט משפט שקרי הזכור לכולנו היטב – "מעולם לא קיימתי יחסים אינטימיים עם מוניקה לוינסקי". קלינטון לא הודח מתפקידו כנשיא ארה"ב, המשיך בקדנציה שלו והציבור יישר איתו קו. זאת מציאות יומיומית שצריך להביאה בחשבון. זה קורה כל הזמן, במיוחד בפוליטיקה. בכל הקשור בנרטיב פוליטי אין מה שיוכל לשכנע את חסידיו כי בשקר יסודו.פינוקיו

המערכה על נשיאות ארה"ב 2016 כרוכה גם היא בלא מעט שקרים.
עוד בטרם החלה המערכה, הציבור האמריקא נחשף להילרי קלינטון בתוקף מעמדה הציבורי ותפקידה כשרת החוץ בממשל אובאמה. מאז מסתובב לו נרטיב פוליטי שהילרי קלינטון היא שקרנית כפייתית וחלקלקה. מפליא עוד יותר שכתוצאה מהנרטיב הזה, את דונלד טראמפ לפחות מחצית מהציבור האמריקאי הכתיר כדובר אמת אמיץ, עד לרגע זה. סקרי דעת קהל הראו ש 34% מהמצביעים הרשומים של הילרי קלינטון חושבים שהיא אדם ישר וראוי לאמון, לעומת 36% ממצביעיו הרשומים של דונלד טראמפ. כאמור, את חסידי הנרטיב קשה לשכנע גם באמצעות עובדות מוצקות. אין הם מוכנים להיכנס לויכוח.

ובכל זאת מה אומרים המדדים?
מדדים שפותחו כדי לעקוב אחר עיוותי עובדות עקבו לאחרונה אחר דברים שנאמרו על ידי קלינטון וטראמפ והנה התברר שאין הם עולים בקנה אחד עם תוצאות הסקרים הנ"ל. לפי מדד אחד נמצא ש 27% מהטיעונים של קלינטון הם בגדר טענות שווא או גרוע מכך, לעומת 70% במקרה של טראמפ. הנתונים מה- 6 באוגוסט נמסרו על ידי מערכת הניו יורק טיימס. לעיתון וושינגטון פוסט יש מדדים דומים העוקבים אחר עיוותי עובדות בתצהירים ובטיעונים המגיעים אל הציבור. גם כאן נמצא יחס דומה בין כמות הטיעונים השקריים של השניים: 16% מטיעוניה העובדתיים של קלינטון ו-64% מאלו של טראמפ נמצאו שקריים.

הממצאים הובילו את המומחים לפנות אל המצביעים הרשומים של טראמפ, וביניהם חסידיו המושבעים של הנרטיב שמכתיר את קלינטון כ"שקרנית כפייתית". כשנתבקשו לתאר את המצב, לא רק שהתגובות היו עקביות, דהיינו, קלינטון היא שקרנית כפייתית. הם שלפו דוגמאות מעברה הפוליטי של קלינטון כדי לתמוך בטענתם זאת:
ב- 2008 קלינטון סיפרה שכאשר הגיעה לביקור בבוסניה בשנת 1996, "כולנו ירדנו מהמטוס ואת פנינו קיבל מטח של יריות. מיהרנו להסתתר מפני הצלפים". לאחר בדיקה התברר שהמידע מסולף ושקרי. הנציגים האמריקאים וקלינטון התקבלו בשדה התעופה של בוסניה על ידי נציגים מכובדים ביותר של הממשל המקומי. איך בכל זאת מסבירים את הפרשה? התברר שלפני הנחיתה בבוסניה, התדרוך הורה להיזהר מאש צלפים בשעת הנחיתה ואחריה. קלינטון תודרכה ללבוש שריון גוף.
דוגמא נוספת: נטען שקלינטון שיקרה למשפחותיהם של ארבעת האמריקאים שנהרגו בבנגזי. העובדות נבדקו ואין ממצאים חד משמעיים.
דוגמא נוספת: טוענים שהשימוש שעשתה בשרתי האימייל הפרטי שלה היה כוזב ומטעה. ולא רק זה, היא ממשיכה לשקר ולטעון שה FBI מצא שהיא דוברת אמת.
ברור עד כאן שתומכיו של טראמפ נאלצו לחפש מקרים מהעבר הרחוק של קלינטון שיפלילו אותה כשקרנית.

לעומתה, אין צורך ללכת רחוק לגבי טראמפ. הוא אלוף השקרים. אחת הבדיקות שנערכו בחודש מרץ השנה על דברים שאמר לתקשורת במשך שבוע ימים מצאה שהוא משקר בממוצע פעם בחמש דקות. ההפינגטון פוסט מצא שבנאום אחד שלו טראמפ זייף ושיקר בממוצע אחת לדקה. אתן כמה דוגמאות שאוזכרו על ידי הניו יורק טיימס:

טראמפ נהג להתפאר כי הוא וולדימיר פוטין חברים – "דברתי באופן ישיר ועקיף עם הנשיא פוטין" – כך אמר. מאוחר יותר טען כי הם מעולם לא נפגשו ולא דברו. הוא צייץ לאחרונה נתון שלפיו 81% מהלבנים שנרצחו נהרגו בידי שחורים (הנתון בפועל הוא 15 אחוז). הוא הכחיש בפני דובר מערכת הניו יורק טיימס כי הוא שואף להטיל מכס של 45% על מוצרים מסין; הטיימס שחרר לאויר קלטת שמע שבה שומעים אותו מכריז על כך.

טראמפ טען למשל שראה במו עיניו אלפי מוסלמים חוגגים בניו ג'רזי אחרי 9/11. אבל אז הוא טען כי מאמר שנכתב באותה תקופה תומך במה שאמר (וזה לא כך), אחר כך הוא לעג לכתב שפרסם את המאמר ולבסוף הכחיש שעשה זאת. בזמן האחרון הוא שוב הפיץ דברי שקר באותו עניין..

טענותיו של טראמפ על המתרימים שלו באיוווה למען ותיקי הצבא יהירות לא פחות: בסרט וידיאו הוא דיבר על 6 מיליון $ שהצליח לאסוף למענם. לאחר מכן, כאשר הכסף לא הגיע הוא הכחיש שאי פעם אמר דברים אלו. ובנוגע למלחמה בעיראק, הוא טען שהיה "בין הראשונים" להתנגד למלחמה, למרות שראיונות שהוא העניק לתקשורת מ -2002 ו -2003 מראים שבאותה עת הוא תמך במלחמה. מומחים טוענים שטראמפ הוא שקרן פתולוגי, אלא שגם מידע מסוג זה אינו משכנע את המכורים לנרטיב. הם עדיין סבורים שקלינטון היא הבעייתית מבין השניים. הנרטיב הפוליטי שריר וקיים בעיניהם.

כדי להמחיש את "מאזן השקרים" של קלינטון לעומת טראמפ, מומחים מספקים דוגמא היפותטית: קלינטון תטען, "לא גדעתי את עץ הדובדבן", שפירושו לכל היותר הוא שייתכן שהיא ביקשה מאחרים לעשות זאת למענה. טראמפ יטען, "בשום אופן; לא אני גדעתי את עץ הדובדבן", ובעודו אומר זאת הוא אוחז בגרזן ומכה בגזע העץ.

בהסתמך על הממצאים העובדתיים הללו מומחים מסכמים שקלינטון מייצגת את הטיפוס של "הפוליטיקאי הנורמטיבי" בעוד שטראמפ נמצא לגמרי מחוץ לסקלה הנורמטיבית. ועוד הם מוסיפים שלא נראה שקרן כמותו במרחב הפוליטי מזה כמה שנים טובות.
ברשת האינטרנט אפשר בקלות להשיג מידע על השקרים שטראמפ מפיץ, אבל המידע אינו משכנע את המחנה התומך בו. אדרבא, אלו ממשיכים להאמין בנרטיב הפוליטי שקלינטון אינה דוברת אמת. זה טבעם של חסידי הנרטיב פוליטי באשר הוא. שימו לב – זה קורה בכל מקום, גם במקומותנו. אין זה משנה כהוא זה שישנן עובדות הסותרות את עקרונות הבסיס עליהם מושתת הנרטיב. חסידיו לעולם ימשיכו להישען על העובדות "המנצחות" שבידם.

קרב הסיסמאות

סיסמת בחירות היא אסטרטגיה שימושית כשמשבצים אותה בנאומים, או כשמפיצים אותה על גבי שלטים, כפתורים, כובעים וכיוצא באלה. נראה כי בבחירות לנשיאות ארה"ב 2016 הניצחון יושג על ידי מי ששולט בסיסמאות וכפל לשון בעוד שהאג'נדה הפוליטית תשמש כקישוט בלבד.

******
trumpהמונח "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" (Make America Great Again) נוצר במקור בשנת 1979 כאשר כלכלת ארה"ב סבלה מדעיכה מתמשכת. בין הסממנים שלה היו אבטלה גואה ואינפלציה דוהרת. "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" צבר מומנטום כסיסמה. היא הופצה על גבי כפתורים שהוצמדו לביגוד ופוסטרים וכך שימשה את רונלד רייגן במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות ארה"ב (1980). עוד בטרם החל מסע הבחירות הנוכחי לנשיאות ארה"ב, הביטוי שימש כתזכורת לתקופת הנשיאות של רונלד רייגן.

לאחר סיום הקדנציה שלו, איש לא השתמש בסיסמה. היה זה דונלד טראמפ שאימץ את הסיסמה לצרכי קמפיין הבחירות 2016. הוא אף הגיש בקשה למשרד הפטנטים לקבלת זכויות על הסיסמה לצורך השימוש בה במהלך הקמפיין. ולא רק זה, כבר בתחילת קמפיין הבחירות שלו טראמפ דאג לפופולריזציה של הסיסמה באמצעות כובעים הנושאים אותה כשהם מתנוססים על ראשי תומכיו.

כיצד קרה שהילרי קלינטון, מועמדת המפלגה הדמוקרטית, בחרה דווקא בסיסמה "יחד נהיה חזקים יותר" (Stronger Together) כמענה לזו של טראמפ?

clintonמומחים (תמרה קית', NRP News) מציינים כי למרות הקונוטציה השלילית והסמויה שבה, טראמפ השתמש בסיסמה הקליטה ורבת העוצמה – "הבה נהפוך את אמריקה שוב לגדולה מכולם" – מאז תחילת קמפיין הבחירות שלו. מאז לא מש ממנה. לעומתו, הילרי קלינטון דשדשה וזגזגה זמן רב בין סיסמאות לצרכי הקמפיין שלה עד שמצאה את זו ההולמת את מטרותיה. עד לאחרונה היא זגזגה בין "לפרוץ חסמים"; "נלחמים למען עצמנו"; "כולנו בעדה". אבל אף אחת מהן לא שרדה יותר מפרק זמן קצר. בחודש האחרון קלינטון אימצה את הסיסמה, "יחד נהיה חזקים יותר". המאמץ למצוא סיסמה הולמת לפריימריס של המחנה הדמוקרטי היה כרוך בזיהוי מסר דמוי מותג המסכם את המטרה המרכזית של הקמפיין שלה. במובן זה, מהלכיו של טראמפ סימנו עבורה את המטרה הנכספת. הודות להם הסיסמה שקלינטון בחרה זכתה למשמעות חדשה.

למרות שהסיסמה "יחד נהיה חזקים יותר" מצטיינת בפשטות לכאורה, ואפילו משעממת (מזכירה את הסיסמה השבלונית, TOGETHER WE STAND), היא מכילה מסר חזק. בנוסף, זאת סיסמה מרובת מסרים ומשמעויות במובן זה שניתן להשתמש בה בהקשרים שונים. ואמנם קלינטון החלה לשבץ אותה בנאומיה ובשלטי הקמפיין שלה בהקשרים שונים. הכרזות והשלטים שהציבו תומכיה של קלינטון היו כחולים ועל גבם המילים "חזקים יותר" ו/או "יחד" בלטו בדפוס לבן. טכניקה פשוטה למדי זאת הציגה למעשה שתי סיסמאות שכל אחת מהן משמעותית בזכות עצמה. נאמר על הסיסמה הנוכחית של קלינטון שהיא משמשת בעיקר כמענה להצעותיו המפלגות של טראמפ.

בהזדמנויות לא מעטות היה זה דווקא טראמפ שגרר בלא-יודעין את קלינטון לצאת נגדו והיא עשתה שימוש מתוחכם במשמעויות של הסיסמה. לדוגמא, בנאום הקבלה (ACCEPTANCE SPEECH) שנשא בוועידה הרפובליקנית בקליבלנד, טראמפ שילב את המשפט, "אין מי שמכיר את המערכת טוב ממני, לפיכך רק אני מסוגל לתקן אותה". למחרת היום קלינטון מיהרה לנצל את ההזדמנות לגנות אותו בשל המהלך היהיר וההכרזה על עצמו כאדם היחיד שיש לו הפוטנציאל לתת מענה לאתגרי המדינה. בנאום שנשאה בטמפה, פלורידה היא אמרה: "אינני מסוגלת לדמיין אותו על סוס לבן, אבל נדמה לי שזה בדיוק המסר שטראמפ מנסה להעביר לציבור 'רק אני מסוגל לתקן את המערכת'". מספר ימים מאוחר יותר קלינטון שילבה את המילים של טראמפ בנאום שנשאה בוועידה שלה כשאמרה: "רק אני יכולה לתקן את המערכת", והוסיפה: "אלו היו המילים של דונלד טראמפ בקליבלנד. המילים הללו חייבות להדליק נורה אדומה עבור כולנו. הוא שוכח שאמריקאים אינם נוהגים לדבר בלשון יחיד. הוא שוכח שאנחנו נוהגים לדבר בלשון רבים, כך: 'יחד נתקן את המערכת'".

נותרו פחות משלושה חודשים עד למועד הבחירות לנשיאות ארה"ב. מלבד שקשוק חרבות וגרזנים וורבליים בין שני היריבים בנאומי הבחירות שיישאו במדינות השונות נוכל לחזות גם בשלושה עימותים טלוויזיוניים ביניהם. הראשון בהם ב-26 בספטמבר. מה שברור הוא שהאג'נדה תקבע פחות מי יגבר על מי. הפעם המערכה תוכרע על חודן של מילים מושחזות להפליא והברקות בלתי צפויות. במהדורות החדשות של CNN ופוקס ניוז בוודאי לא יהססו לעשות מטעמים מהשחזת הסכינים הוורבלית ואנו רק נתרווח על הכורסה כשהשניים עושים דרכם בדרך אל הבית הלבן.

במחשבה שנייה

אינני מטילה ספק בכך שמלחמת ששת הימים, וה"ניצחון" הצבאי תוך ששה ימים בלבד, הם אלו שהצמיחו תחושת אופוריה בקרב הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית. זאת למרות מחקרים המראים שהאופוריה במערכת הפוליטית הייתה קצרת ימים.

צנחנים בכותל המערבי

צנחנים בכותל המערבי

ובכל זאת, חוקרים כבר ציינו שבמערכת הפוליטית בישראל רווחה תחושה, גם לאחר מלחמת ששת הימים, כי עדיין קיימת אפשרות של הפסד צבאי במלחמה עתידית. ומשמעותו הכמעט ודאית היא השמדה.

האם הרושם שכלל בית ישראל שרוי באופוריה הוא פרי יצירתה של התקשורת?

סריקת העיתונים של אותה תקופה מראה בברור שהעיתונות הייתה זאת שקשרה כתרים למדינה ולצבא. הכותרות מיד לאחר המלחמה מדברות בעד עצמן: "רגע היסטורי גדול", "צה"ל הוא הטוב שבחילות", "רק מעשה הבריאה יכול להשתוות למלחמה זו שהיא מסוג החזיונות האפוקליפטיים שהעמידה את השמש דום". העיתונות היא זו שיצרה תמונת עולם שבה "הכובש היהודי הוא כובש טוב, שונה מהגוי, שייך לזמן על-היסטורי ועומד מחוץ למשפט העמים".

דילמה לא פשוטה

מצד אחד ממצאי המחקר מצביעים חד משמעית על חששות ברמה מובהקת של המערכת הפוליטית מפני מלחמה עתידית, למרות ה"ניצחון" במלחמת ששת הימים. ומצד שני, התקשורת חוגגת בסופרלטיבים שמהם אי-אפשר להבין אלא שהמציאות מוכיחה שהגענו ל"אתחלתא דגאולה".

התשובה היא, כי לנוכח המחלוקת בדבר השטחים הכבושים וכמות הפליטים לאחר מלחמת ששת הימים, שוב נזקקה ההנהגה למיתוס היתכנות "ההשמדה" בידי אויבי ישראל. זאת כמובן מן הפה אל החוץ (!!). במערכת הפוליטית הבינו היטב שמוטב יהיה להפגין דבקות מתמשכת בנרטיב כגון, "מעטים מול רבים" ו"העולם כולו נגדנו".

זה מסביר את ממצאי המחקר וגם, מדוע התרחש המחדל של יום הכיפורים.

איך נגררתי לפעולת בילוש

כשביקרתי בתערוכה, "בר כוכבא: זיכרון היסטורי ומיתוס הגבורה" לא היה לי כל מושג מה יעולל לי הביקור. אלא שאחד המוצגים המעניינים בתערוכה היה גיליון ראשון (14.2.1905) של כתב עת לילדים ונוער בשם "החיים והטבע", שראה אור בווילנה בעריכת י"ב לבנר. וכך החלה פרשת בילוש מרתקת ובלתי פתורה, בינתיים.

כתב עת "החיים והטבע" בעריכת י"ב לבנר 1905

כתב עת "החיים והטבע" בעריכת י"ב לבנר 1905

על התערוכה עצמה כתב עופר אדרת בהארץ (25.5.2016) וציין ש"יותר משהיא מספרת על בר כוכבא, היא משרטטת את היווצרותו של המיתוס סביב דמותו ומעניקה שיעור מרתק ב'איך מיתוס נולד'". על כל מה שמוצג בתערוכה אפשר לקרא בכתבה של אדרת.

ביקורי בתערוכה הותיר בי רושם רב. התפעלתי מהיכולת של האוצרת, שרה טוראל, להעביר לקהל המבקרים את המידע על המיתיזציה סביב דמותו ההירואית של בר כוכבא. מה שנותר לי היה לחפש מידע נוסף על י"ב לבנר, עורך המגזין "החיים והטבע" ומה הוא סיפר לנוער ולילדי ישראל בווילנה על בר כוכבא. ביררתי בויקיפדיה מה עוד כתב י"ב לבנר ולהפתעתי מצאתי שהסיפור כולו אוגד לספר בשם "בר כוכבא: סיפור היסטורי מימי הריסות בית"ר". ואז פניתי לספרייה המרכזית בעירי, רמת גן…

המחבר: י"ב לבנר, המקור: מ. להמן.

המחבר: י"ב לבנר, המקור: מ. להמן.

כשהגעתי לחדר העיון הופתעתי למצוא הערה בתוך הספר: "נכתב על פי ספרו של מאיר להמן, באותו שם".
הספרנית האדיבה הסבירה לי כך, "לעתים קרובות אנו נתקלים בכפילויות מסוג זה, במיוחד כשמדובר במחבר ידוע כמו ד"ר מאיר להמן." ובלי להתעצל, הלכה למחסן ושלפה מהמדף את העותק המדובר הנושא את שמו של ד"ר מאיר להמן כמחברו של הספר.

ד"ר מ. להמן, מחבר הספר

ד"ר מ. להמן, מחבר הספר

השתכנעתי מדבריה שבאותם ימים זה לא נחשב ל"פלגיאט". אבל כיום כשחל איסור על העתקה וחובה לצטט תוך ציון המקור, יש לנקוט יוזמה. ואכן הספרנים נקטו יוזמה כשהוסיפו בכתב יד את ההערה האמורה "נכתב על פי ספרו של מ. להמן…".

בשלב זה חשבתי שאם ההוצאה לאור מוכרת וידועה – במקרה זה הוצאת "יזרעאל" – חזקה על מנהל ההוצאה שידע מה הוא עושה. המשכתי בעבודת הבילוש הפרטי כשאני מצפה למצוא עוד בר סמכא שתומך בעמדת הספרנים מרמת גן.
תחילה פניתי למר אלי אשד, "בלש תרבות". אחרי סדרה של התכתבויות איתו וקריאה ברשימה שפרסם סביב מוצגי תרבות העוסקים בדמותו של בר כוכבא, הגיבור שנלחם באריה, הבנתי שהתעלומה רק הולכת ומסתבכת.

 

גורם חדש חובר לתעלומה
כפי שגם אדרת מציין בכתבתו, י"ב לבנר ביסס את סיפורו על סיפורים דומים שכתבו קודמיו. שני המקורות שלי, אדרת ואשד, מציינים שמות של מחברים קודמים שכתבו על בר כוכבא: קלמן שולמן והרב שמואל מאיר, שפרסם שני עשורים לפניו את סיפורו של בר כוכבא. ושמו של מאיר להמן לא נכלל!!

שלב ההשערות
אלי אשד שהוא לכל הדעות בקיא ומנוסה בבילוש אחר נכסי תרבות הציע הסבר מעניין לפתרון התעלומה: "הספר הנושא בתוכו את השם ד"ר מאיר להמן לא נכתב על ידי להמן", הוא פסק. "סביר שהוצאת "יזרעאל" (שהייתה בבעלותו של ש. שרברק, שהתגורר בווילנה לפני עלייתו לישראל ב-1933) פשוט קיוותה שאם הספר יודפס במהדורה חדשה שעליה מתנוסס שמו של מחבר בעל מוניטין רב – ד"ר מ. להמן – רווחי ההוצאה לאור ממכירת הספר יגדלו עשרות מונים יחסית למה שהכניס בעבר אותו ספר כשהמחבר הוא י"ב לבנר."

20160522_12005120160522_120044

 

 

 

 

 

 

 

 

כך נראה העמוד הראשון בכל אחד מהספרים הללו. גם מספר העמודים בשניהם זהה.

הספרייה הלאומית
למרות שנטיתי להשתכנע מדבריו של אשד בכל זאת המשכתי בחיפושי אצל מקור מוסמך נוסף – הספרייה הלאומית בירושלים. תחילה בדקתי בקטלוג הממוחשב שלהם. ואכן גיליתי ששני הספרים (מ. להמן וי"ב לבנר) מקוטלגים שם כראוי. שלחתי שאילתא בדבר הזהות הזאת ומיד קיבלתי תשובה חד משמעית: שזאת טעות. "הספר נכתב על ידי י"ב לבנר ובטעות הודפס מחדש עם שמו של מ. להמן." אבל כנראה שמישהו שם בירושלים לא ישן טוב בלילה. למחרת קיבלתי מייל חדש מהספרייה הלאומית. כעת נאמר לי "נבדוק את העניין לעומק ורק אז נוכל להחליט מה לעשות בנדון". התעלומה בעינה עומדת והבירורים נמשכים.

גילוי נאות: אני דור חמישי לד"ר רב מ. להמן.

ביידיש זה נשמע יותר טוב

מאפיינת את  הסופר היהודי, שלום עליכם, כתיבה ביידיש בלבד, הערצה לעיירה היהודית יחד עם מבעים של גרוטסקה והומור עצמי, שגם אותם עטף בחמלה. אין כמו הסיפור, "בגלל כובע", כדי להמחיש מדוע הוא נחשב אז וגם היום לסופר פופולרי בעולם כולו.

****

מלאו מאה שנה למותו של הסופר היהודי, שלום עליכם (שלום רבינוביץ' 1916-1859) – זו הזדמנות לציין שהוא העניק "קול" לנדכאים ולחלשים. דמויות מהעיירה היהודית במזרח אירופה שמעולם לא היו "שקופות" בעיניו. מאפיינת אותו הכתיבה ביידיש בלבד, הערצה לעיירה היהודית יחד עם מבעים של גרוטסקה והומור עצמי, שגם אותם עטף בחמלה. אין כמו הסיפור, "בגלל כובע", כדי להמחיש מדוע הוא נחשב אז וגם היום לסופר פופולרי בעולם כולו.

כתריאלבקה
תחילה, כמה הערות לגבי כתאירלבקה – העיירה בהא הידיעה של שלום עליכם, לה הקדיש ספר שלם – כתריאלים" – המביא את סיפורי העיירה היהודית הטיפוסית, את חיי אנשיה הקטנים, אורחם ומסחרם, חיי שלוותם ריביהם וקטטותיהם. ימי חגם ואבלם, שמחתם ועצבותם. בניגוד לגיבורי העיירה של סופרי יידיש אחרים: את חייהם הטרגיים-קומיים של גיבוריו שלום עליכם מתאר בסגנון ציורי מלא חן ואירוניה – ועם זאת במבט חומל ואוהד. חייהם קשים ומלאי תלאות, ובכל זאת הם אינם מאבדים תקווה. על עליבות חייהם מחפה שמחת החגים היהודיים וטקסי החיים ושאר שמחות קטנות – כולל מעשי נסים. וכך, על אף מצבם ודלותם – הם אינם מעוררים רחמים. (ישראלה הלזנר – לקסיקון לתרבות ישראל).

יידיש
שלום עליכם היה אדם משכיל. אם כך, מדוע פרסם את כתביו ביידיש בלבד? מדוע לא חבר אל הקבוצה של ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי ששאפו לטפח את העברית המודרנית? אכן, רבים ראו בכך אות וסימן לריחוק מקבוצת הסופרים הדומיננטית בת זמנו. אבל שלום עליכם סימן לעצמו מטרה: לתת את רשות הדיבור למגוון הטיפוסים בעיירה היהודית של מזרח אירופה במאה ה-19, ובכלל זה, ההווי היומיומי של מגוון בעלי המקצוע כולל שרברבים ועגלונים. נאמר עליו שהפך את עם הספר ל"עם של דיבור" במובן זה שהראה לכולם את הדרך להשתחרר ממצוקות היום-יום – לדבר, ואם כבר לדבר אז בשפת העם, יידיש.

אופטימים ללא תקנה
"אני אומר לך, אנו חיים בעולם רע ומכוער ורק כדי להילחם בו, אסור לנו לבכות" – המסר של שלום עליכם לבני דורו במזרח אירופה. למעלה מ- 2/3 מכלל יהודי העולם חיו במאה ה-19 במזרח אירופה – בעיקר ברוסיה ובפולין. בשאיפתו להוציא את הצער מהטרגדיה של החיים, סיגל סגנון כתיבה משולב בסוג מיוחד של שנינה. לא רק כפרשנות חריפה של החיים אלא גם כפרשנות מתקנת. הדבר הראשון שקרה כתוצאה מסגנון זה היה שצרותיהם הפכו את היהודים לאופטימיים ללא תקנה. האירוניה העשירה את חייהם במקום שיתמוססו בדמעות ויתאבלו כל פעם מחדש. כיום סגנון זה נחשב ל"הומור שחור" וניתן לזהות בו גם מה שמוגדר היום כ"הומור עצמי" – הומור שמפנה את חיציו לעבר ההומוריסטן עצמו והקבוצה אליה הוא משתייך. באורח פרדוכסלי, הומור זה שימש מעין מנגנון הגנה, "תרפיה של עליזות וצחוק", לדבריי אבנר זיו בספרו על ההומור היהודי (1986):

אין זה דבר פשוט כלל להתגונן מפני מציאות טרגית כשהנך חסר כוח ואין נשק בידך. אחת הדרכים האפשריות היא לעוות את המציאות, לראות את האבסורד שבה ולא רק לבכות על הנראה אלא להגיב בתגובה הפוכה, ולצחוק. אדם היודע לצחוק על עצמו, משתמש באחד ממנגנוני ההגנה היעילים ביותר: בניגוד להומור התוקפני, בו צוחקים על הזולת וחולשותיו."

בגלל כובע (נכתב ב- 1913)

בגלל כובע, סיפור שכתב ב- 1913 היא אחת היצירות הספרותיות של שלום עליכם שבה הוא מיטיב לספר לקורא על מגוון הדמויות בעיירה בשם כתריאלבקה, ולא רק זה, הוא יוצר מונולוג שנאמר כביכול על ידי הדמויות. למשל, היהודי ה"לא יוצלח" – שלום שכנא, גיבור "בגלל כובע", שדבק בו הכינוי "שלום שכנא בעל מוח רוטט" בשל פיזור הנפש שלו.

שלום שכנא היה "עסקן נדל"ן שלא בדיוק קושר עסקאות אבל מנסה מזלו עם בעלי נדל"ן."

בגלל כובע מתחיל בנימה חיובית – קרה נס. אלוהים ריחם על שכנא ויום אחד, פעם ראשונה בכל הקריירה שלו כסוכן נדל"ן הוא סוף-סוף קשר עסקה. לרוע מזלו, יהודי אחר הצליח לעקוף אותו ולשלש את הכסף לכיסו. "איפה הצדק!?" – קריאה המהדהדת את דברי שכנא, הלא-יוצלח.
הודות לכסף שקיבל בעזרת השם, שכנא מצליח לטפל בחוב הכספי שצבר, שולח כסף לאשתו לחג ואף קונה מתנות לילדיו, ואז מתברר ללא-יוצלח שכמעט לא נותר לו זמן עד חג הפסח. לכן הוא ממהר לשלוח מברק הביתה: "מגיע הביתה לפסח, בוודאות".

שלום עליכם ממשיך לספר באירוניה על קורותיו של שכנא הלא-יוצלח בערב חג הפסח – איך נקלע לביש מזל בתחנת הביניים שבעיירה זולודייבקה, בדרכו לכתריאלבקה. נתחיל בכך ששלום שכנא הגיע לתחנת הביניים כשהוא היה חצי מעולף, אחרי שעברו עליו שני לילות ללא שינה. ואז הוא מסתכל סביבו ומחפש לעצמו מקום לשבת. כשהוא מוצא – מקום הישיבה על הספסל הוא "בפינה ממש", משום שעל הספסל שכב "איש ציבור במדים מעוטר כפתורים, ונחר בקצב". מדובר בגוי וזה מפחיד מעט את שכנא. נאמר לנו ששכנא "לא התמצא במדים ולא הכיר את האיש, אבל שם לב כי לאיש במדים יש כובע צבא מהודר עם סרט אדום הכרוך סביבו".

"ייתכן שהיה קצין, מי יודע?" הרהורי שחולפים במוחו של שכנא. "מה יקרה אם אדם זה הוא לא פחות מאשר המפכ"ל האזורי? ואולי הוא הפריץ עצמו, האנטישמי הידוע? שמישהו אחר יתעסק איתו… אבל, אם לקצין מגיעה שינה כזו, מדוע לשלום שכנא לא מגיע נמנום? גם הוא בן אדם… אבל מחר זה כבר ערב פסח! ומה יקרה אם ארדם חס וחלילה ואפספס את הרכבת!"

שלום עליכם יודע גם לחמול, וכהומאז' ל"ראש היהודי" הוא מוסיף כי למרות שהיה לא-יוצלח, שכנא מצא דרך להרגיע את עצמו, "רגע, הרי בשביל זה יש לו ראש יהודי על הכתפיים!" שכנא יוצא לחפש את ירמי, הסַבָּל הרוסי שאותו הוא מכיר היטב. הוא נותן לו טיפ כדי שיעיר אותו בזמן ואלו הם דבריו, "מחר איסטר. איסטר, ירמי, אתה מבין? ראש של גוי שכמוך! האיסטר שלנו!". הרוסי מבטיח להעיר את שכנא כשיהיה סימן ראשון להגעת הרכבת.

בגלל כובע – כיסוי הראש הנו סמל וסימן היכר מרכזי בלבוש של כל יהודי מאמין. אבל שלום עליכם יוצר את הסצינה הבאה ובה שילוב של גרוטסקה עם חמלה:
שכנא המפוזר נרדם על הספסל כשתרמילו שמור היטב מתחתיו "כדי שאיש לא יגנוב אותו". בחלומו הוא מאבד את הכובע. באותו רגע הוא שומע מישהו מאיץ בו, "הגיע הזמן לקום". תחילה שכנא מבולבל לגמרי. אבל מהר מאוד הוא קולט שבאמת איבד את כובעו בתחנת הרכבת בזולודייבקה. אבוי, חולפת במוחו מחשבה, "עוד מעט ערב פסח ואם הוא רוצה בכלל להגיע הביתה בזמן, עליו לרוץ מהר ולקנות כרטיס נסיעה".
והנה קורה עוד נס – שכנא מוצא כובע – אבל לא את שלו הוא מוצא, אלא את כובעו של הקצין, עם הסרט האדום הכרוך סביבו… שיהיה. כשלראשו הכובע עם הסרט האדום הכרוך סביבו, שכנא ממהר לקופה לקנות לעצמו כרטיס נסיעה לכתריאלבקה. תור ארוך משתרך לפני הקופה אבל כולם זזים הצידה ביראת כבוד כדי לתת לו לעבור. הכרטיסן (גוי) פונה אליו ביראת כבוד, "לאן זה, הוד מעלתך?" ושלום שכנא לא מבין "מדוע פונים אליו פתאום ב'הוד מעלתך'"? כיהודי בין גויים הוא משוכנע שמתבדחים ועושים צחוק ממנו. שכנא כועס ומבקש מהכרטיסן כרטיס למחלקה שלישית, והכרטיסן בטוח שלא שמע טוב. "הוד מעלתו ייסע במחלקה שלישית?" אבל שכנא ממש כועס, רץ החוצה ודוחף את הקהל, יהודים וגויים, ויוצא לחפש את קרון המחלקה השלישית. מבלי ששכנא מבין מדוע זה קורה, כולם מפנים לו את הדרך. אבל מבקר הכרטיסים בכניסה לקרון המחלקה השלישית לא נותן לשכנא להיכנס פנימה, "תרשה לי אדוני, כאן מלא מאוד", הוא אומר לשכנא ולוקח אותו ואת תרמילו ומוסיף בנימוס, "לך מכאן, הוד מעלתך, אני כבר אדאג לך למקום." ושכנא צועק, "מה קורה כאן?" בסוף הם מגיעים למחלקה ראשונה. מבקר הכרטיסים מניח את התרמיל של שכנא לידו, מצדיע ומשתחווה לו. שכנא לא מאמין, צובט את עצמו ואף הולך להציץ בראי שעל הקיר. זה גורם לו לזעזוע! הוא רואה לא את עצמו אלא קצין עם כובע וסרט אדום.

כדי לרכך את תלאותיו של הלא יוצלח שלום עליכם שותל בפיו של שכנא מילים כדרבנות עטופות נימה של לעג כלפי הגוי, "ראש של גוי – זה העניין! עשרים פעם הרי אמרתי לירמי להעיר אותי ואפילו נתתי לו טיפ, ומה עשה האדיוט? הלוואי שימות, הוא העיר את הקצין במקום להעיר אותי! ואותי לא העיר. הוא נתן לי להמשיך לישון על הספסל. מזל ביש. שלום שכנא, השנה תבלה את פסח לא בבית.'"
ושוב שלום עליכם מגחך על דמותו של שכנא המפוזר – מרוב בלבול שכנא נוטל את תרמילו, יוצא מהקרון, חוזר לתחנה ורץ ישר לספסל שעליו ישן. הוא פשוט רוצה להעיר את עצמו לפני שהקטר יתניע חס וחלילה ואז באמת לא יגיע הביתה לפסח. כמובן שברגע שקפץ מהקרון החוצה, הקטר התניע, צפר, וזהו. שלום שכנא המפוזר בילה "פסח נורא ואיום, עם זרים בביתו של יהודי מזולודייבקה".
מה קרה אחר כך, כששכנא הגיע לכתריאלבקה? כאן מזמן שלום עליכם הצצה על טיפוסים קשיי יום בכתריאלבקה – נשים, ילדים, שכנים – ומראה שהשד לא נורא כל כך. וכך יוצא שעל אף עליבותם וחייהם הקשים מצבם לא עד כדי כך מר. כפי שנאמר, הוא מספק תרפיה של עליזות וצחוק לאנשי כתריאלבקה.

האישה העניקה לשלום שכנא קבלת פנים ממש מלכותית, עם סייג אחד – היא לא התלוננה שנשאר לפסח מחוץ לבית. היא לא אמרה כלום לגבי הסרט האדום. היא התלוננה לגבי המברק: איך העז שלום שכנא לכתוב שיגיע הביתה לפסח "בוודאות". איך יכול היה לשלם לדואר עבור המילה "בוודאות". אף יצור אנושי לא יכול להבטיח ב"וודאות". על זה היא ממש צעקה עליו. שלום עליכם מוסיף כאן הערה ובה לעג מהול בחמלה כלפי האישה, "לכן היא אישה. חבל עליה, היא חיכתה לו כל הזמן".

יהודי העיירה חטפו את ההזדמנות לצחוק כששמעו מה שבאמת קרה – הם שמעו על ירמי והקצין עם הכובע והסרט האדום וכשיצא שכנא לרחוב הם הצביעו עליו והתפקעו מצחוק ושאלו, "איך היה לחבוש כובע עם סרט אדום?".

ילדיו של שכנא ניצלו אף הם את ההזדמנות להשתחרר – הם רצו אחרי אביהם בצעקות, "הוד מעלתך!"

כל ניסיונות ההכחשה לא עזרו לו לשכנא. וכך, לאחר שתיאר מגוון של מצבים, והעניק "קול" לדמויות העיירה שחייהן עוברים עליהם בדרך כלל בעליבות, שלום עליכם מצליח במשפט אחד לסיים את הסיפור במסר שנון מלא אופטימית:

"אתם באמת חושבים שקל לעבוד על מישהו בכתריאלבקה?"

ביידיש זה נשמע יותר טוב:
צי איר טאַקע טראַכטן אַז איר קענען אַרבעטן אויף עמעצער אין קאַטריעלעווקאַ?

הערה: ניתוח מעולה של "בגלל כובע" על ידי פרופ' דוד רוסקיס, ניתן לקרא כאן

אתוס לאומי בעין הביקורת (2016-1948)

השיר "מגש הכסף" שכתב נתן אלתרמן ופרסם בעיתון "דבר", העניק ביטוי פיוטי סמלי קולע מאין כמוהו להולדת המדינה, עוד טרם נולדה, ולמלחמת העצמאות, עוד בטרם התרחשה. אז כבר קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב העברי. השיר "מגש הכסף" הזמין ברבות הימים שני יוצרי תרבות לכתוב בעקבותיו שתי פרודיות חתרניות המבטאות תהפוכות באתוס הלאומי.

********

מדינת ישראל מתייחדת היום עם זיכרם של 23,447 חללי מערכות ישראל ו- 2,576 נפגעי פעולות איבה. בשנה החולפת נפלו 68 חיילי צה"ל ו-31 איש ואישה נפגעי איבה. ביום זיכרון נורא זה נזכור את כולם. יהי זכרם ברוך!

יהי זכרם ברוך, יום הזיכרון 2016

יום הזיכרון 2016

שיר נולד
בתום עשרים יום בלבד מאז החלטת האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, ואל מול מאורעות הפתיחה של מלחמת העצמאות, כתב אלתרמן בן השלושים ושבע את "מגש הכסף". השיר פורסם ביום שישי, ו' בטבת תש"ח, 19 בדצמבר 1947 בטור מס' 7 שבעמוד השני של העיתון, במסגרת המדור שכונן אלתרמן ב- 1943. מאז הצטרפותו לדבר ועד לפרסום "מגש הכסף" פרסם אלתרמן מעל דפי העיתון בסך הכול 216 טורים. "מגש הכסף" היה, אם כן, הטור ה- 217 במספר: הוא כלל 6 בתים, 27 שורות, 136 מילים. בראשו הוצבה הכותרת "מגש הכסף", ולצדה הציטטה הבאה, שהובאה בשמו של חיים ויצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". בתוקף מעמדו הציבורי המיוחד – הודות לשירים שפרסם בו, שבהם נהג להגיב על אירועי הזמן, קנה לו המשורר מעמד ייחודי כדוברו של היישוב המאורגן – אלתרמן היה מחויב לכתוב את השיר. "מגש הכסף" השכיל להעניק ביטוי סמלי קולע להולדת המדינה שטרם נולדה ולמלחמת העצמאות עוד בטרם התרחשה.

מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947

מגש הכסף/ נתן אלתרמן 1947

תפוצה
למשך שנים רבות היה "מגש הכסף" לטקסט בעל תפוצה רחבה, שדרכו ביטאו רבים הן את חוויית התקומה ודבקותם במדינה והן את חוויית השכול והמוות הנגזרת מעובדת כינונה של המדינה. דן לאור* שחקר את מעמדו של "מגש הכסף" בזיכרון הציבורי כותב: "בכך נעשה 'מגש הכסף' לטקסט לאומי, קאנוני שכמעט אין לו אח ורע בתרבות הישראלית. מקום מיוחד ומרכזי תפס 'מגש הכסף' בטקסי יום הזיכרון, והוא היה למרכיב קבוע ובולט בתרבות ההנצחה של הנופלים."

השיר והמסר
שורות הפתיחה של השיר "מגש הכסף" נוסחו בלשון עתיד: "והארץ תשקוט… תעמעם לאטה". על רקע תפאורה לילית זו עומד להתרחש טקס שבו עתידה ה"אומה", הנושאת את אותות המלחמה לקבל לידיה את "נס" התקומה בשני מובנים: במשמעות דגל המתנוסס על תורן, ובמשמעות שנייה של דבר שלמעלה מן הטבע.
במרכז הטקס עצמו ניצבים שניים – "הנערה והנער", מי שעתידים לשאת בעיקר את עול מלחמת העצמאות, שתגבה מן היישוב יותר מששת אלפי קורבנות, מצעירי הארץ בעיקר. השניים הם לוחמים והם מעורבים בפעילות מלחמתית בקו האש.
כשהם ספק חיים, ספק מתים, הם מתייצבים נוכח האם הגדולה, הלא היא "האומה". הדו-שיח שבשיר הוא שיאו של החיזיון הדרמטי:
אז תשאל האמה, שטופת דמע-וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים, שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש-הכסף
שעליו לך נתנה מדינת-היהודים.
המסר הגלוי הוא שמדינת ישראל היא פרי קורבנם של צעירי הארץ – "בהקריבנו את חיינו, אנחנו, צעירי הארץ, בני דור מלחמת העצמאות, היינו לאותו מגש של כסף שעליו, כביכול, נמסרה המדינה לרשותו של העם. מותם של הצעירים הופך לעובדה נחרצת בבית האחרון, החותם את השיר: "כך יאמרו. ונפלו לרגלה עוטפי-צל". בזה תם החיזיון.

מדוע פרודיה?
כעבור עשרים ושש שנה מאז פורסם "מגש הכסף" והפך לטקסט קנוני, פרצה מלחמת יום הכיפורים (1973). הייתה זו שנה של מפנה בתולדות מדינת ישראל במובנים רבים. היא סימנה את תחילת בחינתם מחדש של ערכי היסוד שהזינו את החברה הישראלית מאז ייסוד המדינה. כל זה השתקף היטב ביחס אל שירו של אלתרמן והמסר הטמון בו.
אמנם לטקסט היה עדיין תפקיד פעיל בייצוג המיתוס הציוני, וזה ניכר בטקסים של ימי הזיכרון לחללי צה"ל שהתקיימו במערכת החינוך, תנועות הנוער והצבא, אבל חסינות המסר שבטקסט הקאנוני נפגמת על ידי קולות חתרניים, אנטי-ממסדיים. "אלו מבקשים לערער על מעמדו הקאנוני ובדרך זו לבטא ביקורת, הסתייגות ואף שלילה של המדינה וערכיה", טוען לאור במאמרו "המאבק על הזיכרון (הדגשה שלי, ת.ה.)".

הפרודיה שחיבר דן אלמגור
דן אלמגור חיבר פרודיה ספרותית לוחמנית שביטאה ביקורת ציבורית על התנהלות הנהגת המדינה במלחמת יום הכיפורים.
כשנה וחצי לאחר תום מלחמת יום הכיפורים העניק שר הביטחון שמעון פרס את "אות מלחמת יום הכיפורים" לקודמו בתפקיד משה דיין. הטקס נערך בביתו של דיין בצהלה. בעקבות הידיעה כתב אלמגור טור מחורז המבוסס על שירו של אלתרמן – משורר שהיה נערץ על פרס וגם על דיין – והוא פורסם בעיתון הארץ. הארץ, 26.3.1976, עמ' 14. את השיר ביקש אלמגור לפרסם במעריב ובידיעות אחרונות, אך שני העיתונים סירבו לעשות זאת. הוא פורסם על ידי הורים שכולים כמודעה בתשלום במעריב (31.3.1976) ובידיעות אחרונות (6.4.1976).
באמצעות הפרודיה הספרותית על הטקסט של אלתרמן, שזכה עד אז להילה של קדושה, ביקש אלמגור להשמיע בו דברי ביקורת על משה דיין, ולהציגו כמי שאחראי בעיניו ל"מחדל" הנורא. "המהלך של אלמגור מסמן, בעצם היותו, את הבקיע שנתהווה בבסיס ההסכמה הכללית שעליה נסמכה החברה הישראלית עד אז, זו שנתגבשה בכור המצרף של מלחמת העצמאות", כותב לאור.
כזכור, בגרסה המקורית כתב אלתרמן על מסירות הנפש של לוחמי צה"ל הצעירים ונחישותם לשמור על ישראל כמדינה עצמאית. אלמגור, שראה בדיין את אחד האחראים למחדל יום הכיפורים, הביע תדהמה מה"ציניות", ה"רשעות" ו"הטמטום" של הדרג השלטוני במלחמה, וסיים את הפרודיה במשפט שייחס למנהיגים: "תקפצי לנו, מדינת היהודים".
הפרודיה נחלקת לשני חלקים. בחלקה הראשון נראה משה דיין כשהוא ממתין בביתו בשכונת צהלה "לקבל את הנס/שעליו לא חלם". נס התקומה מוחלף בפרודיה בעיטור המחולל של מלחמת יום הכיפורים. גם ה"טקס" שבשיר של אלתרמן מוחלף בטקס אחר, מונמך, שבו מגש הכסף הוא כלי למסירת המדליה למי שאינו ראוי לה. לכל זה נלווית אמירתו של שמעון פרס כי "רק בזכות אנשים שכמוך/ הייתה מלחמה שכזאת אפשרית – אמירה שלא רק מטילה על דיין את האחריות מלחמה, אלא אף ממירה את מלחמת התקומה המקודשת במלחמה שזכתה לכינוי 'מלחמת המחדל'." (מתוך מאמרו של לאור).
ויש חלק שני לפרודיה. במקום הצגת רגע הבריאה של מדינת ישראל כתוצר של דם לוחמיה האמיצים, מוצגת דימויה של מדינה מסואבת, המונהגת על ידי אנשים מושחתים ונהנתנים. יש להוסיף ולציין שאלמגור נזהר מלפגוע בשמם הטוב של צעירי הארץ, המוכנים גם עתה להקריב את חייהם על מזבח המולדת. אבל בניגוד לימי מלחמת העצמאות, אלמגור מציג את מותם של הצעירים במלחמת יום הכיפורים בתוצאה של פוליטיקה הרפתקנית שעשתה את חייהם ודמם הפקר. בקיצור – גרסתו של אלמגור מבטאת את קריסת האתוס הלאומי-ציוני, כפי שכותב לאור.

הפרודיה שחיבר עמוס עוז
שימוש ציני לא פחות בטקסט של אלתרמן לצורך הטחת ביקורת ועלבונות כלפי המנהיגות הלאומית נעשה על ידי עמוס עוז בתקופת מלחמת לבנון.
שירו של עוז נדפס בעיתון הארץ סמוך לפרוץ המלחמה, והוא נכלל אחר כך באנתולוגיה של שירי מלחמת לבנון שבה מוצגת השירה שנכתבה בתקופת המלחמה בשירת מחאה, המסמנת לו רק ביקורת והסתייגות מן המלחמה ומטרותיה, אלא שבר עמוק בהסכמה הלאומית ופגעה בדימויה של מדינת ישראל.
עוז מעביר מסר חד-משמעי: מלחמת לבנון היא מלחמה שבה מדינת ישראל שולחת את בניה לגיא ההריגה כדי לשרת אינטרסים אמריקניים. "נקודת השיא של השיר היא הבית השישי, שבו מומרת דמותם הטהורה של צעירי הארץ. בדמותם של חיילים-כובשים היוצאים למלחמת הרג וחורבן בארץ לא להם. " (לטענתו של לאור).

עמוס עוז ביקש להתריע על היפוך הערכים ועל חילול קודשי האומה. "מלחמת אין ברירה" הייתה ל"מלחמת ברירה, צבא הגנה לישראל היה לצבא כיבוש לכל דבר ועניין."
ממצא מהזמן האחרון מראה ש"מגש הכסף" של נתן אלתרמן, חלק בלתי נפרד מכל טקס זיכרון בעבור דור ההורים, מופיע עתה בטקסי יום הזיכרון רק ב- 20 אחוז מבתי הספר. את מקומו תופסים לרוב טקסטים "אותנטיים" שכותבים התלמידים או המשפחות.

*פרופ' דן לאור – המאבק על הזיכרון (The struggle for memory) מסות על ספרות, חברה ותרבות. תל אביב: עם עובד, תשס"ט – 2009.

FOR YOU THE SUN WILL SHINE

בנוסף לרפרטואר "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" שדי חוזר על עצמו מדי שנה בתקופה זאת, השנה נחשפנו לתוצרי תרבות ייחודיים. בעת האחרונה מתרחבת המגמה להעמיד במוקד הדיון נשים בשואה, וזאת במגוון תחומי שיח – בספרות, בתיעוד ההיסטורי, בתרבות ובאומנות, וטוב שכך.

******************

ספרות שואה לא קונבנציונלית
ארון ספרי השואה מלא וגדוש והמלאי ממשיך לתפוח ולגדול משנה לשנה. המגוון כולל סיפורים אישיים על גבורה, חמלה, חסידי אומות העולם, מחתרות ומרד, הנצחות, עדויות וניסים שהתרחשו, ופרטים היסטוריים ממלחמת העולם השנייה בכלל והשואה הנאצית בפרט. זהו מפעל אדיר התורם למוטו: "לזכור ולא לשכוח". כל עוד אין תיעוד פורמלי כלשהו, אין זיכרון, ובכלל זה "זיכרון קולקטיבי".

ספר שואה לא קונבנציונלי, אחד מני רבים, העוסק בנשים בזמן השואה, מבוסס על מחקר שערכה ד"ר שרון גבע. ספרה, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, הינו מחקר היסטורי מפרספקטיבה מגדרית המספר על החברה הישראלית והתמודדותה עם השואה באמצעות דיון בנשים. השאלה המרכזית במחקר היתה מי היא הגיבורה בתקופת השואה לפי הציבור הישראלי, ומכאן, איך הציבור הישראלי מגדיר גבורה בהקשר של נשים. אחת המסקנות העיקריות של המחקר היא שההגדרה של הציבור הישראלי את מושג הגבורה בתקופת השואה היא רחבה מאוד: בצד האוחזות בנשק הידועות יותר, כדוגמת צביה לובטקין, חייקה גרוסמן ורוז'קה קורצ'אק, והידועות פחות, כדוגמת רוז'ה רובוטה ומלה צימטבאום, גם אימהות בתקופת השואה נחשבו גיבורות ואפילו נשים שהיו אסירות במחנות מילאו תפקידים שונים, כמו בלוק אלטסטה (ראש צריף) או קאפו (ראש יחידת עבודה).אל האחות הלא ידועה/ שרון גבע

מדוע ד"ר גבע היא בין הראשונות העורכות מחקר שבמרכזו דיון בנשים בשואה? במאמר שפרסמה גבע שבו היא מתייחסת לספרו של משה ארנס "דגלים מעל גטו ורשה", היא מציינת, "את ההיסטוריה, כידוע, כתבו תמיד המנצחים — מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם ויכלו להרשות לעצמם לתעד את האירועים מנקודת מבטם, ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו לדורות הבאים".

ספר לא קונבנציונלי שני, שמתרחש בברלין ב- 1943, הוא פרוזה שמגוללת את מה שהתרחש אז בברלין: עיר של נשים: מתולדות השואה (דיוויד גילהם). ברלין של שנת 1943 הייתה עיר קשה. שלוש שנים ויותר של מלחמה חרתו בה צלקות קשות. המזון היה תחת קיצוב קפדני, האזרחים נדרשו חדשות לבקרים לתרום מן המעט שנותר להם לטובת החיילים. כמעט מדי לילה בקרו בשמיה מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי, ה"טומיז" וזרעו חורבן והרס.

התושבים, חלק גדול מהם נשים מאחר והגברים מגויסים, עושים הכל כדי לשרוד. ערכים כמו חברות, נאמנות, חמלה ואנושיות פסו מקרבם. כל מעייניהם נתונים להישרדות בין הפצצה להפצצה.

סיגריד שרדר היא גיבורת הסיפור. אישה בשנות השלושים, נראית טוב, בעלה נלחם בחזית המזרחית והיא עובדת במשרד הפטנטים וגרה עם חמותה המעצבנת. אחרי שעות העבודה המשמימות היא מוצאת לה מפלט בבית הקולנוע החשוך בו מוצגים סרטים ויומנים המהללים את גבורת חיילי הוורמאכט. שם היא פוגשת את אהובה היהודי ופורקת את תסכוליה בזרועותיו.

גילהםהדמות של סיגריד מעניינת בגלל העובדה שהיא עוברת תהליך. בתחילת הספר היא כמו כולם: חיה את חייה מבלי לפזול ימינה ושמאלה, מתעלמת מכל העוולות שמסביבה ומקווה לשרוד את המלחמה עד לניצחון המובטח על ידי התקשורת המגויסת. כל זה משתנה כאשר היא פוגשת את פרוייליין (העלמה) קוהל. זו האחרונה, צעירה בת תשע עשרה, עובדת אצל משפחה מרובת ילדים בבניין של סיגריד מתוקף שנת השירות שלה. היא מרבה להיעדר מעבודתה ומעוררת עליה את זעמם של אם המשפחה ושל השכנים. סיגריד מנסה לקרוא אותה לסדר אבל אז היא מגלה את הסיבה להיעדרויות וכל התנהלותה משתנה.

סיגריד מגלה שבעצם פרוייליין קוהל עוסקת בהסתרת ובהצלת יהודים תוך סיכון יומיומי של חייה (תכונה משותפת לחסידי אומות העולם). די מהר מצטרפת סיגריד אליה וכך מוצאת טעם לחייה. היא ממש משתנה מול עינינו. ברגע שסיגריד נחשפת לפועלה של אריקה קוהל, המוחה נגד מה שהיא מכנה "הפכו אותנו לזונות של האימהוּת", היא מציגה עמדה ונתפסת כדעתנית. היא מתריסה כנגד התכתיבים של המשטר הנאצי שמנסה להחזיר נשים לייעודן המסורתי. אריקה מפעילה שיקול דעת. היא בוחרת את הייעוד החברתי שלה. היא סבורה שכולן צריכות לנקוט עמדה. יש לה עמדה מובהקת ביחס למוסר, "גנבה היא לעתים חובה מוסרית וכך גם שקרים…" מבחינתה, המוסר פשט את הרגל. כל אדם צריך להגדיר לעצמו מה הנורמות.

בעוד ספרה של ד"ר גבע ממקד את הדיון בנשים יהודיות שחוו את השואה, ספר הפרוזה, עיר של נשים, מתמקד בנשים גרמניות, ללא גברים. נשים שמרגישות צורך לרדת למחתרת, לעזור, חרף הסכנה. זאת מכיוון שהן מבינות שגורל היהודים גרוע בהרבה משלהן.

מופע שירה – שירי נשים בשואה
הדיון בנשים בתקופת השואה מתפרש גם לכיוון אומנות השירה. ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה התכנס קהל של מאות איש ואישה והאזין לקונצרט – FOR YOU THE SUN WILL SHINE, לרגל השקת האלבום בישראל של שירי נשים בשפת המקור שנכתבו והולחנו על ידן במחנות השמד. שרה שולמית אוטולנגי, ניגנו שי בכר (ניו יורק) בפסנתר, פרנק לונדון (ניו יורק) בחצוצרה, אייב דורון (ירושלים) כלי הקשה.
שולמית אוטולנגי היא זמרת מוזיקת עולם ישראלית ממוצא איטלקי ששיתפה פעולה עם מוזיקאים בולטים באיטליה ובישראל והוזמנה להופיע פעמים רבות בארץ ובעולם.

אודה ולא אבוש, הייתה לי תחושה של התעלות ועצב כאחד. צללתי לתוך הצלילים והעיבוד המוסיקלי הנפלא של השירים ולא פעם הרגשתי כאילו אני שם, בחוויית מחנות הריכוז. הקהל היה קשוב כמוני להסברים ולדגשים שהבליטו מוטיבים נוגעים ללב במילות השיר. נאמר לנו שכמות מזערית בלבד של שירי נשים שנכתבו במחנות הגיעה לידינו. ביניהם שיריה של אילזה ובר (Ilse Weber, 1903-1944) שנספתה באושוויץ, לודמילה פסקרובה (Ludmila Paskarova) ששרדה את המחנות והגיעה לגיל מופלג, קמילה מוהופט שזהותה לוטה בערפל והיא נשלחה תחילה לאושוויץ ואחר כך לברגן בלזן, אריקה טאובה שנספתה ב- 1944 באושוויץ.

חשוב לזכור שאת ההיסטוריה כתבו תמיד המנצחים — מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם ויכלו להרשות לעצמם לתעד את האירועים מנקודת מבטם, ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו לדורות הבאים. בעת האחרונה מתרחבת המגמה להעמיד במוקד הדיון נשים בשואה – בתחומי הספרות, ההיסטוריה, התרבות והאומנות, וטוב שכך.

הומור "כשר לפסח"

העם הוא אותו עם, וחג הפסח הוא אותו החג לכולם אבל ההומור על פסח שונה מאוד בין קבוצות המרכיבות את המכלול הנקרא עם. הומור יהדות התפוצות, בעיקר ארה"ב, שונה מזה שצמח באוהלי תורה, וההומור של "חילונים גמורים" שונה מן השניים הקודמים. ויש גם מי ש"דבר תורה" עם קריצה הומוריסטית, מקובלים עליו יותר.

*************

סדר פסח

סדר פסח

לקט קטעי ההומור שלהלן, של ארבע קבוצות חברתיות, ממחיש לא רק את השוני ביחס לפסח. הלקט לא רק מראה שדברים שנשמעים הומוריסטיים באזני קבוצה אחת נתקלים בחיוך רפה על ידי אחרים בקבוצה חברתית אחרת. הלקט משקף פערים חברתיים ותרבותיים במה שנוגע למורשת העם היהודי.
ליקטתי ככל יכולתי מידגם קטן של קטעי הומור האופייניים לקבוצות שונות והריהו לפניכם. כתוצר לוואי אולי אף אצליח להעלות חיוך על פנים חמורות סבר בשבוע ה"קשה" שעומד לפנינו (אויי… קניות… פקקים…):

(1) הומור שמקורו בארצות הברית

שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן, עזב את ברוקלין לטובת הצעת עבודה כסגן נשיא של חברת ברוקרים ידועה במדינת יוטה שידועה כמדינה של המורמונים.
הלחץ על הנשיא היה חזק מכיוון הדירקטריון. "לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו את העסק. אנחנו אנשים דתיים כאן", אמרו לנשיא החברה.
הנשיא לקח את שמוליק בצד לשיחת מוטיבציה והסביר לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהוא חייב להתנצר אם הוא רוצה להמשיך להחזיק במשרה המכובדת הזו שגם באה עם משכורת בת שש ספרות.
לשמוליק לא הייתה ברירה . עם כל הקשיים שהיו לו להתנצר, לא היה לו קל לאבד משרה כזו.
הוא בא הביתה ואמר לאשתו פשוט. "מיום ראשון אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסיה"
וככה עברו כמה חודשים טובים. אשתו לא הפסיקה להציק לו על הנושא הזה ואמרה לו – זה קשה לי ככה, אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, לקידוש, לחגים. כסף זה לא הכל שמוליק.
וככל שהציקה לו כך גברו על שמוליק ייסורי המצפון שלו עד שיום אחד ניגש אל נשיא החברה שלו ואמר לו, "תראה, אני לא יכול להמשיך ככה אני כולי אכול ייסורים מבפנים, כסף זה לא הכל, ואני לא ישן בלילה מזה וגם אשתי לא. זה כבד עלי. נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר מבלי לעשות מזה עניין.
הנשיא הביט עליו בתדהמה ואמר לו, "שמע סמואל (ככה קראו לו הגויים) לא ידעתי שזה כל כך קשה לך, חשבתי שזה עניין של מה בכך להמיר דת. אתה יודע מה, תישאר אצלנו בעבודה ותהיה יהודי כרצונך… אני אטפל בשאר.
חזר שמוליק הביתה שמח וטוב לב , רץ לאשתו שישבה על הכורסא מול הטלוויזיה וצפתה בתכנית של ריקי לייק ואמר לה – צפורה, לא תאמיני, קרה לנו נס, אנחנו חוזרים להיות יהודים, זה בסדר דיברתי עם המנהל והוא משאיר אותי בעבודה".
וציפי (ככה קראו לה היהודים בברוקלין) הביטה עליו בעיניים יורקות אש ואמרה לו, "תגיד לי, אתה השתגעת ?????"
ושמוליק הביט עליה המום ואמר לה, "אבל חשבתי שזה מה שאת רוצה כל הזמן. כל הזמן בכית לי, מה, את לא רוצה להיות יהודיה בחזרה???", שאל.
ציפי, הביטה עליו עצבנית עוד יותר ואמרה לו: "בטח שאני רוצה, בוודאי שאני רוצה . … אבל עכשיו??????? שבועיים לפני פסח???????

(2) הומור מקומי (מקיימי מצוות)

בביתו של בני-ברקניק נשברה האסלה בערב פסח. הוא הלך לחנות וקנה אסלה חדשה. כשצעד איתה ברחוב לביתו עצרו אותו העוברים ושבים ושאלו: "מי פסק? מי פסק?"
*****
האסלה בשירותים נשברה בדיוק בערב פסח.
על הבוקר רץ בעל הבית ברחובות בני ברק לחפש חנות פתוחה בכדי לקנות אסלה חדשה.
כשהוא חוזר לביתו לאחר הקניה מוצא אותו בפתח הבניין איזה פרומער ליטוואק ושואלו מה יש לך תחת בית השחי?
עונהו בעל הבית: 'אסלה חדשה'. 
מקמט הליטוואק את מצחו ומביע את התפעלותו – "כזאת חומרה יפה עוד לא שמעתי"
ומיד רץ לחנות….
****
אישה מתקשרת לרב בערב פסח בבוקר ומספרת שבעלה מחפש כל הלילה את הפתית העשירי ולא מוצא.
הרב פוסק לה שהוא לא חייב להמשיך לחפש.
מסבירה האשה: התקשרתי לשאול האם מותר לי כבר לגלות לו איפה החבאתי אותו ?
*****
פעם נכנס יהודי לבית חברו לפני פסח, וראה אותו עובד קשה ביחד עם אשתו לנקות את הבית לפסח.
שאלו חברו, נו הצלחת לנקות את כל הבית מהחמץ?
חברו – שאשתו דחפה אותו לעבוד קשה – ענה: "כן, אבל יש חתיכה אחת של חמץ (כשהוא שולח מבט חד אל אשתו) שאינני מסוגל להפטר ממנה.
אשתו )שהבינה שהוא מרמז עליה(, הפטירה לעברו, "את החמץ הזה כבר מכר אבי לגוי, לפני הרבה שנים".
(3) הומור של חילונים – מהפייסבוק:
למה הכי טוב לעשות ניקיונות לפסח בעזרת עיתונים?
כי הם מוציאים את כל הלכלוך החוצה
מעניין אם ילדים של דתיים משחקים בפסח "שק קמח".
עוד יומיים ליל הסדר – לא התרגשתי ככה מאז יציאת מצרים (ש. פרס)
מסימני דור ההייטק – לקראת פסח חבר מחזיר לך הארד-דיסק ששאל ממך לפני 4.5 שנים.
(4) הומור ב"דבר תורה" **

מצה ומרור שאנו אוכלים, על שום מה? – משל ונמשל

מעשה בעשיר אחד, שהייתה לו בת מהוללה, שחיפש לה חתן.
והנה, כשהגיע לישיבה אחת, הצביע לו ראש הישיבה על בחור אחד שהיה ה"עילוי" המובחר של הישיבה, אך גם עני מרוד לבוש קרעים.
הבחור העילוי מצא חן בעיני הגביר, שהסכים מיד לשידוך. אבל מחשש שמא חלילה הבחור יתחרט, מיהר הגביר לעשות מיד ובמקום 'תנאי חתונה'. ומכיוון שאוכל טוב ושתייה מתוקה לא היו בידו והגביר לא היה מוכן לחכות, לכן עשו את התנאים על "פת חריבה" בלבד.
אח"כ לקח אותו העשיר לביתו, ונתן לו מלבושים נאים ומתוקנים, אך בסתר, חתך לו הגביר חתיכת "בד" קטנה מ"הבגד הישן" של החתן, והחביא אותו בכיסו.
לימים, כאשר החתן לא כיבד את חמיו כראוי, הוציא חמיו הגביר את "חתיכת הבד" ואמר לו: "תזכור באיזה מצב שפל היית, ואני הוצאתי אותך מזה!!"
אלא, שאז- הוציא החתן מכיסו חתיכת "לחם חריבה" שהחביא בעת 'התנאים' ואמר לחמיו: "ראה גם אתה, איך כל-כך חשקת בי ומיהרת לקחת אותי להיות חותנך- עד שלא רצית לחכות אפילו ל"סעודת תנאים" נורמלית ומשובחת".
אף אנו טוענים כך, כלפי הקב"ה. הקב"ה מראה לנו את המרור ואומר: "ראו בניי באיזה שפל הייתם במצרים, שהיו ממררים לכם את חייכם, ואני הוצאתי אתכם מזה!"
אלא שאז, מוציאים גם ישראל את "המצה החריבה" מכסים, ואומרים:
"ראה נא אבינו, עד כמה חשקת בנו ל"חתן", עד שהוצאת אותנו בחיפזון ובבהילות כזאת, שאפילו את הבצק לא נתת לנו להספיק להחמיץ".
הרי לנו שמצוות ה"מצה", זוהי לימוד זכות על עם ישראל.
ועל כך אנו רומזים ואומרים בהגדה" בשעה שיש מצה ומרור- מחותנים(מונחים) לפניך"

למה נסמכו "הא לחמא עניא" ל"מה נשתנה" ול"עבדים הינו"?

האב אומר ב"הא לחמא עניא" – כל דכפין ייתי ויכול.
הבן שאינו רגיל שאביו נעשה פתאום נדיב, ונותן צדקה, אומר – "מה נשתנה"?
והאב משיב – "עבדים הינו לפרעה במצרים"… ולמדנו מפרעה שמדבר ואינו עושה…
כך אני מדבר ואיני עושה!

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב

ונשאלת השאלה: – למה?? מה, כ"כ קשה לזכור עשר מכות?? למה היה צריך לתת למכות סימנים???
הנה תשובה מדהימה:
רבי יהודה נתן סימנים בעשרת המכות מסיבה פשוטה-
כי מכות בלי סימנים זה לא נחשב.

הקשר בין שני שמותיו של החג: "חג המצות" ו"חג הפסח"

ציטוט מתוך הגדה של פסח עם פרוש של הגר"עי שליט"א:

יש להסביר טעם קריאת שני שמות לחג החרות, שהם "חג הפסח" ו"חג המצות". ונקדים משל: מלך אחד יצא עם שריו ועבדיו לצוד ציד בשדה, ויפגע בנער אחד רועה צאן ומחלל בחליל בטוב טעם ובחכמה נפלאה עד שלב המלך הלך שבי אחריו. ניגש אליו המלך ודיבר איתו ארוכות וקצרות, וימצאהו מלא דבר בחכמה ובתבונה ובשכל חריף.
וישתומם המלך על חכמתו ותבונתו, וייקחהו אליו הביתה, ויהי מאוכלי שולחנו, וילמדהו טכסיסי מלכות, ובזמן קצר עלה במעלות נשגבות עד אשר נתמנה על ידי המלך לשר האוצר. והשר היה אהוב ונערץ על כל אזרחי המדינה, כי בטבעו היה טוב ומטיב לכל, וכל האזרחים נהנו מהקלות במיסים ובארנוניות, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים.
אך יתר השרים קנאו ממנו והביאו את דיבתו רעה באזני המלך, ולא שמע אליהם המלך ולא האזין לדבריהם. אולם השרים המשיכו להעליל עליו כי גנב מקופת המדינה ומאוצר המלך, עד שנאלץ המלך להזמין אותו לישיבה דחופה במעמד כל-שרי המלוכה, לתת דין וחשבון על מעשיו, ומצב קנינו ורכושו ורווחיו הפרטיים.

עד כאן ציטוט.
ההמשך (בכתיבה חופשית):

בקיצור הוא בא למשפט והראה שכל רכושו מקורו באמת ויושר. ואז אחד השרים אמר שזה לא יכול להיות ושהוא משקר וכו' וכו'.
הלכו לביתו לבדוק אם באמת יש שם מאוצר המלך… טיילו בבית וראו שהכל פשוט והכל פתוח… עד שהגיעו לחדר אחד שהיה נעול. הוא התחנן שלא יפתחו אותו כי רק הוא נכנס לשם והוא יתבייש אם יפתחו אותו… אבל המלך חייבו לפתוח את הדלת. הוא פתח וראו שם את התרמיל והחליל מהימים שהיה רועה צאן… ושאל אותו המלך: למה אתה שומר את כל זה ולמה לא רצית להראות לי? והוא אמר למלך שכל סוף יום עבודה הוא נכנס לשם, שם את התיק על הגב ומחלל בחליל כדי שאם יהיה לו גאווה הוא ייזכר בימי עניו ואז תרד לו הגאווה.

עד כאן המשל, ועכשיו הנמשל:

חג הפסח מסמל את הניסים (אשר פסח על בתי אבותינו..) והיה חשש שניכנס בעקבות זה לגאווה (הנה אנחנו מעל כולם ואנחנו ואנחנו וכו' ) ולכן ה' שם לנו את השם השני "חג המצות" שזה מסמל את העוני (לחם עוני ..וגם מסמל את כל העבודות פרך..) שיהיה לנו איזון ולא נכנס לגאווה..

****
לקוראיי רשימותיי – מיטב איחוליי לחג פסח שמח וכשר!
בהזדמנות זאת, קבלו את תודותיי על התגובות הענייניות שהוספתם לרשימותיי. הערותיכם תרמו לי רבות. על זה נאמר: "מכל מלמדיי השכלתי".

 

** דברי תורה אלו לקוחים מפורום "נוער וגיל ההתבגרות", ערוץ 7

ביקורת גלויה עדיפה על התעלמות מוחלטת

בגץביקורת עניינית על החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז היא זכות שיש לכל אחד מאיתנו, כולל שרי ממשלה והעומד בראשה. התעלמות מהחלטות בג"ץ היא דבר שונה לגמרי ולשמחתנו, היא נחלת העבר.

************
פרשת אל-ע'בסייה
בג"ץ 220/51 ג'מאל מחמוד אסלאן ו-30 אחרים נגד המושל הצבאי בגליל
הזיכרון אמנם קצר אבל בשנים שבהן מוסדות המדינה היו בתהליך של הקמה היו מקרים של התעלמות מהחלטות בג"ץ. מקרה אחד ידוע נוגע לכפר הערבי אל-ע'בסייה שבגליל. ההחלטה שהתקבלה על ידי שופטי בג"ץ בעניין אל-ע'בסייה לא יושמה על ידי המדינה עד היום. היא לא כובדה על ידי הממשל הצבאי ואחרי ביטולו, היא לא כובדה על ידי מנהל מקרקעי ישראל – שלוחה רשמית של ממשלת ישראל.
אבי היקר, עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל, הגיש בשם תושבי הכפר עתירה לבג"ץ (בגוף החלטת בג"ץ מופיע השם "רבסיה"). בג"ץ דן בעתירה ב-25.9.51 וב- 30.11.51, כבוד השופטים שרשבסקי, חשין ואגרנט קיבלו החלטה חד משמעית לפיה תושבי הכפר זכאים לשוב לאדמתם והממשל הצבאי בגליל מנוע מלגרש אותם מן הכפר.

להלן פרטים רלבנטים מתוך דבריו של כבוד השופט שרשבסקי,

המבקשים גרו בכפר רבסיה בגליל המערבי עד שנכבש ע"י צה"ל בחודש מאי, 1948. הכפר נמצא באזור שיפוטו של המושל הצבאי של הגליל, המשיב, אבל איננו בשטח שהוכרז כשטח מוגן או כאזור בטחון לפי תקנות שעת-חירום (אזורי בטחון, תש"ט-1949 ספר החוקים תש"ט, עמוד 136). כתוצאה מפעולות הכיבוש הנ"ל, גורשו המבקשים מהכפר על-ידי החיילים, אולם הם שבו באביב 1949 וגרו בכפר עד 26 בינואר 1950 ואז גורשו מחדש על ידי חיילי צה"ל. מאז הם נמצאים בכפר דנון, סמוך לכפר רבסיה הנ"ל, ולא ניתן להם לשוב לכפרם והכפר נשאר שומם.
ביום 24.9.51 נכנסו המבקשים (פרט למבקש מס 17 עלי מחמד עבד אלחמיד) לכפר רבסיה כדי לשוב ולגור כל אחד ואחד בביתו, אולם למחרת היום גורשו בפקודת המשיב והוחזרו לכפר דנון. המשיב מסרב להרשות להם לשוב לכפרם. כל המבקשים הם בעלי תעודות זיהוי ישראליות, נרשמו כתושבים במסגרת רישום כלל התושבים במדינת ישראל בשנים 1948-1949. לכולם אדמות ובתים בכפר רבסיה והם חשבו את עצמם במשך כל תקופת ישיבתם בכפר דנון כפליטי הכפר רבסיה ורואים את עצמם עוד היום כתושביו.
לפי בקשתם של המבקשים נתן בית משפט זה ביום כ"ד אלול, תשי"א (25.9.51), צו-על-תנאי נגד המשיב, בו נדרש ליתן טעם מדוע לא יימנע מלגרש את המבקשים מהכפר רבסיה, וצו זה תוקן בהסכמת ב"כ המשיב ביום ה' בתשרי, תשי"ב (5.10.51) בזה שהמשיב נדרש לתת טעם מדוע לא ייאסר עליו ועל כל אלה הפועלים בשמו, או באופן ישיר או באופן בלתי ישיר, לגרש את המבקשים או אחד מהם מהכפר רבסיה, או למנוע את ישיבתם בכפר זה או את גישתם לכפר ויציאתם ממנו, ולעשות איזה שינוי שהוא במבנים שבכפר. טענת המבקשים היא, כי לא היתה, ואין גם כיום, כל סמכות למשיב לגרשם מכפרם או למנוע אותם מלבוא ולצאת ממנו ולגור בו, ושגירושם על ידי המשיב והתערבותו בתנועתם החפשית הם בלתי חוקיים ושרירותיים.

כאמור, הוחלט שאין תוקף חוקי לצו כלשהו מטעם המושל הצבאי אלא לאחר שפרסמו אותו ב"רשומות" ושלפיכך, רשאים בני הכפר רבסיה לבוא ולצאת ממנו בחופשיות. להחלטה נוספה האמירה העקרונית הבאה:

אנחנו רואים צורך להדגיש, כי אין להביט על הנקודה הזאת כאילו היתה טכנית, נהפוך הדבר: אנחנו דנים על נושא שהוא אחד מיסודות החיים הקונסטיטוציוניים, על חופש האדם לצאת ולבוא בתחום המדינה כאוות נפשו. התערבות בשטח הזה, המיועדת להיות בת תוקף לגבי הציבור כולו יש בה משום ערעור עמודי התווך של מדינה דמוקרטית…. אין לך חוק אלא אם הוא הובא לידיעת הרבים… אם לא כן ייוצר מצב של אנדרלמוסיה… למשיב לא היתה כל סמכות לגרש את המבקשים מהכפר רבסיה ואין לו סמכות למנוע אותם מלהיכנס אליו, לצאת ממנו ולהימצא ולגור שם.

על התפתחויות בפרשה לאורך השנים ניתן ללמוד מכתבתו של ד"ר יוסף אלגזי, "אלע'בסייה – נכבה בהמשכים: סודו של השייח' רבאח" (4.4.1997, הארץ). תושבי הכפר עדיין מקווים שיוכלו לשוב אליו כבימים עברו, לעבד את האדמות, לבנות, להקים משפחות, להתנהל לפי החוק ולצאת ולבוא את תחומי הכפר. אלגזי מציין כי אחרי ביטול הממשל הצבאי, את הפיקוד בעניינם של תושבי רבסייה קיבל לידיו מינהל מקרקעי ישראל. התנהלותו של המינהל ממשיכה את מדיניות הממשל הצבאי".

צירוף מקרים סתום
בשנת 2002 נרשמתי לקבלת עדכונים מאתר "זוכרות". אחד העדכונים גולל פרטים על ביקור שערכה עמותת זוכרות ברבסייה. קראתי בעיון את האמור בדווח – "יום הנכבה באל-ע'בסייה" ונדהמתי. עלי חמד, הנקרא גם אבו נידאל – אחד מתושבי אל ע'בסייה שזכר את שרשרת האירועים מאז 1948 – גולל בפני הקהל שהשתתף ביום הנכבה פרטים היסטוריים וסיפר על מאמציו של אבי בעתירה לבג"ץ. הוא ציין שמאז שהתקבלה החלטת בג"ץ ב- 1951, מנהל מקרקעי ישראל עדיין מונע מתושבי הכפר לגור בו. לסיום הוסיף: "צ'רניאק שהיה אדם טוב לב סירב לקבל שכר לטרחתו כל עוד אנו מנועים מלהיכנס לכפר. צ'רניאק נרצח באורח מסתורי". כך היה כתוב שם. לאחר בירור קצר שערכתי עם מערכת "זוכרות" תוקן הכתוב והוסרו המילים "באורח מסתורי". וכך נותר בעינו משפט די סתום.

ברשימה קודמת כתבתי על נסיבות מותו של אבי ז"ל, עו"ד ג. צ'רניאק. באחד התיקים שבטיפולו של אבי הוא קיבל על עצמו לייצג גרושה שבעלה לשעבר דרש לקבל משמורת על בתם המשותפת. לחילופין, הוא דרש שגרושתו תהיה מנועה מלהוציא את בתם המשותפת מן הארץ במטרה להשתקע בחו"ל. לצערנו, כשנודעו פרטי ההכרעה בדין הבעל המאוכזב שהפסיד משמורת על בתו ושמע שהותר לגרושתו לצאת עם הבת למגורי קבע בחו"ל, מיהר לצאת מבניין בית המשפט המחוזי בחיפה. שם הוא ארב לאבי וירה בו למוות.

לפיכך, דבריו של אבו נידאל על "רצח באורח מסתורי" עוררו בי תמיהה וגם סימני שאלה שלא באו על פתרונם: איזו שמועה הסתובבה בנוגע לנסיבות מותו של אבי, שטיפל בענייני אל ע'בסייה? מה היה ידוע על התנהלות הממשל הצבאי בגליל? האם היה אבי חשוף להתנכלות מצד אנשי הממשל בשל החלטת בג"ץ? ואולי נפלה טעות בזמן הבאת הדוח לכתב באתר "זוכרות"?

חצי הכוס המלאה
כשמעמד שופטי בית המשפט העליון היה בתהליך התבססות, מקרים של אי כיבוד החלטות בג"ץ בשל מניעים אידיאולוגים או אחרים בוודאי היו. פרשיות כמו פרשת הכפר אל-ע'בסייה לא הגיעו לידיעתם של מרבית אזרחי המדינה. סיבה עיקרית לכך היא שבאותם ימים לא היה אינטרנט וגם לא טלוויזיה. כמו כן, העיתונות הייתה "מגויסת" למאמץ הלאומי. יחסית לאותם ימים, קשה מאוד להסתיר מידע מהציבור. החשיפה למידע כיום עולה עשרות מונים יחסית לשנות ה-50 בעיקר הודות לרשתות החברתיות (למרות שהמידע המופץ דרכן לא תמיד אמין) והודות לתחקירים עיתונאיים. החלטות שמתקבלות על ידי בג"ץ כיום נגישות לציבור בכל אמצעי התקשורת. מה שנאמר על ידי שופטי בג"ץ נגיש לכולנו הודות לאתרי האינטרנט. ובנוגע לביקורת – גם במקרים בהם נמתחת ביקורת מצד שרים או חברי כנסת על החלטה של שופט זה או אחר, במידה שהיא ביקורת עניינית היא בהחלט מעשה לגיטימי. כך שכל ביקורת עניינית שנמתחה על החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז היא זכות שיש לכל אחד מאיתנו, כולל שרי ממשלה והעומד בראשה. ולהבדיל אלפי הבדלות, התעלמות מהחלטות בג"ץ כפי שקרה בפרשת אל-ע'בסייה, היא דבר שונה לגמרי. לשמחתנו, התעלמות מסוג זה הינה נחלת העבר.

פורים בבני ברק והרשת גועשת – על מה?

בבני ברק, אופן מימוש האמירה "נהפוך הוא" מתוך מגילת אסתר, מוכתב מגבוה על ידי הרב לנדא. אף-על-פי שהטיעון הבא עשוי להתפרש כהזוי – אין בתכתיב זה דבר כלשהו יוצא דופן. ההנחיה לתושבות בני ברק לחגוג את חג הפורים בביתן אינה אמורה לזעזע.

*****

פורים כמציאות חלופית

תמצית חג הפורים היא לחגוג פעם בשנה את ה"כאוס". רב העיר בני ברק, משה יהודה לנדא, הנחה את תושבות העיר (21.3) לחגוג את פורים בביתן: "כל כבודה בת מלך פנימה ויקיימו השמחה בביתן… חו"ח מלצאת בהסעות לאירועים". מבט רחב על חג הפורים כקרנבל, להלן, יבהיר מדוע התגובות הזועמות על כך ברשת מיותרות.

פורים, ככל קרנבל, הוא כלי לחוות את אותה מציאות חלופית שהאדם משתוקק לה. בפורים החברה מאפשרת לבני האדם להשתמש בזהויות אחרות, חלקן מוזרות, מאיימות, שדיות או מרושעות. המסכות הינן הכלי הנפוץ והנוח ביותר ללבוש זהות כזו. למסכה יש כוח מאגי בלתי מוסבר כמעט. ברגע שאדם לובש את המסכה משהו בשפת הגוף שלו משתנה. משהו מן האדם "של היום יום" נעלם ומופיע בזהות אחרת. המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. אם במרבית ימות השנה כולנו חובשי מסכות רק בפורים מאפשרת המסכה הצצה לפנימיותו האמיתית של האדם. בחסות המסכה שומט האדם את זהותו היומיומית המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין האדם הלובש מסכה חווה מציאות מורכבת. הוא משיג, בנוסף לזהות שלו, גם את זהותה של הדמות אותה מייצגת המסכה.purim

כל קרנבל הוא מציאות משחררת החוגגת את הכאוס

בדומה לכל קרנבל בעולם המערבי שאחרי ימי הביניים את פורים חוגגים אצלנו במעין התנהגות פרועה, כאוס. ההצדקה לכך מצויה בפסוק שולי המופיע במגילת אסתר: (ח', פס 17) "ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב …ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". הפסוק מתייחס באותה מידה הן לגברים והן לנשים, ילדים וקשישים יהודים. בפורים משתכר האדם "עד לא ידע" (מכאן הביטוי, עדלאידע). השתייה, המוגבלת בדרך כלל, מומלצת ביום זה ואפילו בחוגי חרדים נוהגים להתיר איסור על שתייה ביום זה.

הפסיכולוג השוויצרי קרל גוסטב יונג מסביר שהקרנבלים בכל הזמנים ובכל התרבויות ממלאים תפקיד חשוב לכל בני האדם. לכולנו יש צורך לתת ביטוי לחלק האי-רציונלי, הכאוטי שבנפשנו. תקופת הקרנבל מאפשרת התחברות קצרת זמן עם עולם יצרי חסר חוקים ומסגרות. יצירת קשר חיוני עם חלקי נפש כאוטיים שלא באים לידי ביטוי בימים כתיקונם בשל המגבלות שמטילות החברה והתרבות. הקרנבל מעניק לגיטימציה זמנית לחציית הגבולות, הנשמרים בקנאות כל השנה. הקרנבל הוא "קתרסיס" קולקטיבי, המצרף את צורכי הפורקן של היחיד עם חגה של החברה כולה. לא רק הזלילה והשתייה מאפיינים את השאיפה לכאוס. בולטים עוד יותר פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של ההתנהגות החברתית. בולט גם היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות.

במהלך הקרנבל נוהגים לחבר שירים ומחזות, סוגים שונים של פרודיות וסאטירות ששמים ללעג את המעמדות העליונים. העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, זלילה, שוויוניות ולצון. אבל "ההתפרעות" תחומה היטב בין שתי תקופות של סדר. כשמסתיימת התקופה בה מותר לחצות את הגבולות, חוזרים הכללים והחוקים. מעל לכל ברור לחוגגי הקרנבל כי הכאוס זמני והסדר הוא שינצח.

האינטלקטואל הצרפתי ראבליי, כבר ידע שקרנבל הוא אירוע בעל משמעות פסיכולוגית חברתית מבורכת. ראבליי הבין שקרנבל מאפשר לחשוף את האמת של העם, לפתוח פתח לדיאלוג ולשבור את המסגרת הפורמלית. זאת בניגוד לריטואל ההומוריסטי הפורמלי שאפיין חגיגות וטקסים מטעם השלטון והיה נפוץ בעולם הקדום. קולו היה קולו של העם, קולו של מקום השוק וקולו של הקרנבל, קולן של בדיחות ואנקדוטות אנונימיות. בתמצית, קרנבל איננו מילה נרדפת לחג שנקבע על ידי המדינה. לוח השנה איננו העיקר כאן. שכן קרנבל הוא מהות שהיא מחוץ לסדר הפורמלי. אבל במאה ה- 16 ראבליי נחשב כזאב בודד.

ההנחיה של לנדא – כבודה במקומה מונח

אמנם הפסוק במגילת אסתר (200-400 לפנה"ס) והאמירה שבו – "נהפוך הוא" – מצביעים על קיומן של מסכות וליצנות. אבל בבני ברק לא מדובר בקרנבל המאופיין בדרך כלל במימוש זמני של עולם אלטרנטיבי או כאוס. מנהגי החג בבני ברק אף אינם מכילים סממנים מובהקים של ליצנות ספונטנית – גולת הכותרת של עולם אלטרנטיבי משוחרר מכללי התנהגות. אדרבא, המרחב הציבורי של בני ברק  מובנה. אין בו מקום לעולם אלטרנטיבי. ובהמשך לאמירה זאת, ההומור בחג של בני ברק אינו יכול להיחשב כהומור עממי, הומור של העם. חגיגות פורים שם הן לכל היותר ריטואל שמתנהל תחת עינם הפקוחה של מנהיגי הציבור. כי בדומה לאורחות חיי השגרה שם, גם חגיגות פורים מתואמות עם סדר חברתי רצוי. גם הליצנות איננה ספונטנית. היא לכל היותר ריטואלית. ופרט לאלמנט הצחוק שבה, היא סימבולית עם אפקטים החורגים הרבה מעבר לבידור עצמו. היא נועדה בעיקר להעביר מסרים כלליים, למלא מטרה ציבורית ולסייע לשימור התרבות. לעומתה, ליצנות ספונטנית נוטה להיות חתרנית, וללגלג זמנית על ערכי תרבות מקובלים.

בבני ברק, אופן המימוש של האמירה "נהפוך הוא" מוכתב מגבוה על ידי הרב לנדא. אף-על-פי שהטיעון הבא עשוי להתפרש כהזוי – אין בהנחיה זו דבר כלשהו יוצא דופן. ההנחיה של לנדא לתושבות בני ברק לחגוג את חג הפורים בביתן אינה אמורה לזעזע אותנו, הציבור החילוני. לידיעת הזועמים ברשת וח"כ קסניה סבטלובה האינטליגנטית בד"כ. בני ברק זו מובלעת שבה שולט סדר פורמלי. איזו זכות יש לנו להתערב בנעשה בחברה סגורה זאת?