מי ינפץ את תקרת הזכוכית? ספרות מתח

אחרי פרסום "הרשימה הקצרה" – שמותיהם של סופרים שהעפילו לגמר בתחרות על פרס ספיר 2021 – השאלה שעומדת על הפרק היא: מי מהם יזכה לנפץ את תקרת הזכוכית של מה שנקרא במקומותינו "ספרות גבוהה"? שכן בכל אחד מחמשת ספרי המועמדים, בולט סממן "פופולרי" מובהק. בהמשך נברר מהו ומה החידוש שהוא עשוי לחולל בזירה הספרותית המקומית.

תמונה באדיבות: אתר סימניה

באולפן השידור של כאן 11 (כאן תרבות) התכנסו, ארבעה סופרים וסופרת אחת שספריהם העפילו לשלב "הרשימה הקצרה". הם הוזמנו לרב-שיח בניצוחו של גואל פינטו, עורך התוכנית "גם כן תרבות". החמישה הם: יניב איצקוביץ' (אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו). הילה בלום (איך לאהוב את בתך). דרור משעני (אמונה). בוריס זיידמן (תחנות ביניים). שמעון אדף (הלשון נושלה).  

עקב הירידה הכללית במכירת ספרים, גם סוגיה כאובה זו נדונה ברב-שיח, ועליה השיב בוריס זיידמן בקיצור נמרץ וקולע: "אנחנו לא סופרים מוׄבְרים, אנחנו סופרים כותבים". ואז נשאלה שאלה לא לגמרי בלתי-צפויה, אבל כזו שגרמה לחמישה סופרים להתרגש: האם ה-ז'אנר הוא הכיוון שאליו נוטה הספרות המקומית כיום? בכך נפתח למעשה דיון במקומה של הספרות הפופולרית בנוף הספרותי המקומי. האם יש סימנים של כרסום במעמד הספרות הגבוהה?

שימו לב לסתמיות שבאמירה: "ה-ז'אנר". ואנחנו, המאזינים לתוכנית, ממתינים לפרטים ולהבהרות כלשהן ביחס ל"ה-ז'אנר".

אט-אט, תוך כדי השיח, התברר שמדובר בסוג של ספרות שבמשך שנים נתפס אצלנו כסוג של "בן חורג" של הספרות "הגבוהה" המקומית. ופינטו ממשיך להנחות את השיח באולפן, "את ספרה של הילה בלום, אפשר לקרא כ"אֵימה" (למרות שהיא לא כתבה אותו כספר אֵימה), וזה של בוריס זיידמן נמצא בעולמות ה"מתח", שמעון אדף נמצא בעולמות ה"מד"ב", מציאויות שונות. וזה של יניב איצקוביץ מדבר על מוות, גופות, ו"רצח". פינטו ממשיך לשאלה המתבקשת הבאה שמחדדת את הסוגייה: "האם זה אומר משהו, כאשר הסוגות הללו שאף פעם לא נתפסו כספרות גבוהה, כספרות חשובה מספיק, מועמדות לפרס ספיר של מפעל הפיס?" – ודרור משעני מגיב: "אני חושב שזה רגע מעניין, שיותר סופרים מתנסים ב-ז'אנר. ואולי מדובר ב-ז'אנרים. למעשה, הם לא ז'אנרים במובהק, כלומר, הם משחקים עם ז'אנר, מתנסים אתו, עושים אתו כל מיני משחקים צורניים. אבל אין ספק שזה משהו שהיה חסר בספרות". אם כך, הרי שלא מדובר ב"ז'אנר" אלא בז'אנרים. שכן אם אנחנו חלק מהספרות העולמית, ראוי שנחשוב לא על "מותחן" או על ז'אנר יחיד, אלא על ז'אנרים. ומשעני ממשיך: "חשבתי על זה בקנאה, על ספרויות אחרות במדינות נחשבות, הסופרים הקאנוניים שכותבים ספרות בלשית, וסופרים שמתנסים לעתים קרובות בספרויות שנחשבות פופולריות [הכוונה לסוגיו השונים של המותחן. ת.ה.]. זה רגע מעניין גם משום שסופרים שאינם ז'אנריים במובהק מתנסים בו".

על מנת להבין את ה"קנאה" שמשעני מדבר עליה, צריך לומר שמה שמכונה במקומותינו "מותחן", הוא בעצם קולקציה של ז'אנרים. ה-ז'אנר – ספרות אימה, מד"ב, מתח, או מסתורין – הוכנס במקומותינו לסל שנקרא "מותחן", ועד כה הוא נשרך מאחור, בעקבות ספרים המוגדרים כ"ספרות גבוהה". בספרות העולמית מקובל להבדיל ביניהם כך –  Horror, Mystery, Suspense, Murder .  

עוד צריך לומר שמה שהוגדר עד כה כספרות "בילוש" היה בדרך-כלל כותרים המיועדים לילדים ונוער, דוגמת סדרת "חסמבה". דרור משעני הוא מהבודדים המוגדרים אצלנו כסופרי בילוש למבוגרים. בראיון שהעניק ל"מעריב" (אוג 2015) משעני התעכב על סדרת הרומנים הבלשיים שכתב ושבמרכזם החוקר אברהם אברהם מחולון. לפני שבע שנים (2014). הוא זכה בזכותה בפרס ברנשטיין לספרות. ספרו הרביעי והאחרון בסדרה – "אמונה" – נכלל ב"רשימה הקצרה" כמועמד לפרס ספיר 2021. הן משעני והן ההוצאה לאור, ידיעות ספרים ואחוזת בית, מגדירים אותו כרומן בלשי. כיום הוא מרגיש שעליו להתנסות במשהו אחר: "אחרי שנים של כתיבת ספרות בילוש, בדקתי ובחנתי את "אברהם" מכל צד אפשרי, ואני מוכן להתנסות במשהו אחר, יצירות חדשות שאברהם לא יכול להיות חלק מהן."

גיורא רום , יו"ר חבר השיפוט, וחבריו יכריעו בעוד מספר חודשים איזה מהמועמדים הוא הזוכה בפרס. מה שנותר הוא לקוות שהבחירה ברומן העוסק ב-ז'אנר, כזוכה בפרס, תשדרג את מעמדו מספרות פופולרית לספרות השווה בערכה לכל ספרות טובה אחרת. תקווה נוספת היא שחלומו של משעני יתגשם כך שבעתיד כך שכקוראי ספרות "מתח", נדע להגדיר את סוגיו השונים של ה"ז'אנר", בין אם מדובר בפרי עטם של  סופרים ישראליים ו/או זרים.  

נמתין בסבלנות להכרזת שם הזוכה בפרס ספיר 2021. עד אז נאחל לחמשת הסופרים ולמותחנים שכתבו הצלחה, גם בניפוץ תקרת הזכוכית של הספרות "הגבוהה".

הערה: חבר השופטים מתחלף חלקית מדי שנה, ופרט ליושב ראש שמותיהם נותרים חסויים עד להכרזת הזוכה בפרס שמתקיימת בכל שנה בשבוע הספר העברי.

בין מדען ואזרח

מעצם ההגדרה, כל מומחה במקצועו הוא גם אזרח שחופש הביטוי, על מגבלותיו, מוקנה לו כמו לכל אזרח אחר, לא פחות ולא יותר. מדען מתעניין לדעת מה קורה ומה קרה בתחומו. כאזרח, הוא חופשי להביע עמדה תומכת או ביקורתית נגד התנהלות המדינה שלו. אחת הדוגמאות העכשוויות הוא פרופ' עודד גולדרייך. גולדרייך הוא לא המדען היחיד שהיה קרבן לביקורת פוגענית בשל דעותיו הפוליטיות. קדם לו, בכשלושה עשורים, ההיסטוריון פרופ' בני מוריס, שמומחיותו בתחום ההיסטוריה הציונית ותולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לאחר שמחקרו זכה לקיתונות של ביקורת (ושבחים, תלוי את מי שואלים). בשנות ה – 90, מוריס "לקח צעד אחד אחורה". ההדורים יושבו, הזעם שכך ו"חטאו" נמחל. שנים אחר-כך מוריס  חזר מגלותו בלונדון לאכסנייה אקדמית מקומית מכובדת כפרופסור מן המניין, כיום פרופ' אמריטוס.

באדיבות ויקיפדיה. פסלון המוענק לזוכי פרס ישראל.

בארכיון של הזיכרון הלאומי נמצאת רשימה של היסטוריונים שהשתייכו בזמנו למה שנקרא "ההיסטוריונים החדשים". זהו כינוי למספר היסטוריונים ישראלים, "מחברי היסטוריוגרפיה של תולדות היישוב במאה ה- 20, שעבודתם עוסקת בסוגיות הציונות והסכסוך היהודי-ערבי, חלקן מנקודת מבט פוסט-ציונית, וכולן ביקורתיות כלפי ישראל ומלוות בהצעות ערעור על מוסכמות בהיסטוריוגרפיה ובציבוריות בישראל" (ויקיפדיה). בני מוריס נחשב בעבר להיסטוריון מרכזי בקבוצת ה"היסטוריונים החדשים", אך בפרסומים וראיונות מאוחרים יותר חזר בו מחלק מתפיסותיו הקודמות. 

ספרו המדובר של מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", ראה אור תחילה באנגלית, בהוצאה לאור של אוניברסיטת קיימברידג' (1988). הספר תורגם לעברית וראה אור במהדורה מורחבת ומתוקנת בהוצאת עם עובד, ספרית אפיקים, 1991.

מוריס מפריך בספר זה הן את ההסבר המסורתי הישראלי והן את ההסבר המסורתי הפלסטיני לבעיית הפליטים. ההסבר הישראלי היה שמנהיגי ערב או מנהיגי הפלסטינים ציוו או יעצו לפלסטינים לנטוש את בתיהם ואילו ההסבר הערבי היה שהגירוש נבע כתוצאה ממדיניות מכוונת של ממשלת ישראל וההנהגה הציונית.

ספרו של מוריס זיכה אותו בשבחים ובביקורת משני צדי הספקטרום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחד המבקרים הנחרצים ביותר של מוריס היה אבי שליים, שאת הרצאתו באוניברסיטת בר-אילן לא אשכח (סוף שנות ה-90). שליים פסל מכל וכל את התזה המרכזית של מוריס, בדבר "גירושם של ערביי ישראל" במלחמת העצמאות. כזכור, מוריס הביא הוכחות ממקורות ראשוניים שלפיהן היה זה הקו המוביל בהנהגה המדינית בראשות בן גוריון, לגרום ואף לעודד את האוכלוסייה הערבית לנוס על נפשם ולהתיישב באחת ממדינות ערב הסמוכות לארצנו.

למותר לציין שהספר הזה של מוריס יצר הדים רמים בכל מוסדות האקדמיה בישראל, ובחוג למדעי המדינה שבו לימדתי. כל מרצה מן המניין וגם מי שהתעתד היה להשיג תואר שלישי (כמוני באותה עת), ידע שעליו להתעדכן ב"סקנדלים" התורניים, ואם לא, הדבר יירשם בזיכרון הקולקטיבי של האוניברסיטה כאשר תיבדק "כשרותו" לקבלת קידום ותואר מתקדם.

מוריס היטיב לדעת שכמרצה בכיר ופרופ' שנכלל ברשימה השחורה של "ההיסטוריונים החדשים" הוא אינו רצוי ולא יתקבל לאף אחד מהמוסדות האקדמיים בישראל. לכן, האריך את תוקף המנוי שלו באוניברסיטה הבריטית שקיבלה אותו בזרועות פתוחות. בדיעבד, מוריס טוען ששני ההסברים נכונים חלקית, אבל לא כהסבר עיקרי. ההסבר העיקרי הוא שהמלחמה ומוראותיה הם שהניעו את ערביי הארץ לעזוב את בתיהם, מה שמחליש את הטיעון המקורי שלו ומיישר קו עם "הרוב הצעקני").

כיום מוריס מחשיב את עצמו כציוני ובראיון שהעניק לארי שביט (הארץ) ב- 2004 אמר: "התחלתי במחקר לא מתוך מחויבות אידיאולוגית או אינטרס פוליטי. אני פשוט מתעניין לדעת מה קרה.".

ולענייננו – פרשת פסילת מועמדותו לפרס ישראל  של פרופ' עודד גולדרייך בשל דעותיו הפוליטיות. כמדען, שמו של גולדרייך הולך לפניו בקרב מדענים בתחומו מרחבי העולם כולו. קולגות אלו קראו לשר החינוך הקודם יואב גלנט להעניק את הפרס לגולדרייך. הם חזרו ואמרו שפרס ישראל ניתן למדען מצטיין ורמזו שאין חיה כזאת "מדען נייטרלי". אם מצפים אנו ממדען להתיישר עם האידיאולוגיה ההגמונית, לפחות בהתבטאויותיו בפומבי, אנו מסכנים את חירותו האזרחית ומסרסים את עקרון חופש הביטוי וחשיבותו. סירוב להעניק את פרס ישראל רק בגלל דעותיו הפוליטיות של מדען, מצמצם במידה רבה את היוקרה של פרסי ישראל. "פרס ישראל מוכר ברחבי העולם כסימן למצוינות, ומשוחרר משיקולים פוליטיים".  לסיום, מיותר אף לציין כאן את מהלכה האחרון של שרת החינוך הנוכחית.

האיש שכתב את עצמו לדעת

הפרט הבא ידוע בוודאי לחובבי ספריו – סטפן [שטפן] צווייג, סופר יהודי-אוסטרי בעל שם, מושפל יום אחד ללא רחם וללא צפי, וסופו שהוא מתאבד. אבל קודם לכן הוא נאבק באמצעות הכתיבה בסבל אישי עמוק הנובע מתדמיתו המבוזה. למרות סופו הטרגי, הנובלה שהוא מוציא מתחת ידיו משמשת עוגן לאחרים, שסבלו כמוהו מחורבן והשפלה חסרת תקדים. בהמשך אתייחס לאתגרי העולם הנאור, והעוגן [הזמני] שצווייג מצא בכתיבה כניסיון אחרון להבין את תהפוכות הזמנים. [i]

שתיים מבין הנובלות שחיבר ופרסם, מסמנות שני קצוות בתודעתו היהודית של הסופר הנודע, סטפן [שטפן] צווייג: הטרגדיה "ירמיהו"[ii] (1917) ואגדת "המנורה הטמונה" (1937). בנובלה "ירמיהו", המוקדמת מבין השתיים, צווייג מתבסס על דמותו התנ"כית של הנביא ירמיהו, ובשנייה, "המנורה הטמונה" שנכתבה עשרים שנים אחר-כך, הוא מעלה על נס את מנורת שבעת הקנים, כאחד הסמלים המובהקים ביותר של היהדות. משתי הנובלות עולים אספקטים מהותיים באישיותו של צווייג. לכאורה, הנובלות עוסקות בדמויות וסמלים תנ"כיים. שתיהן נכתבו כניסיון של צווייג להבין את אתגרי העולם הנאור ותהפוכות הזמן. בפועל, יש הבדל תהומי בין השתיים באשר לתודעתו היהודית של צווייג. והכוונה היא לשינוי חד באופן שבו צווייג חווה את זהותו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בהשוואה לחווית זהותו בפתחה של מלחמת העולם השנייה.

באדיבות "תשע נשמות"

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה צווייג חווה את זהותו כאירופאי לכל דבר. הוא מגוייס למלחמה לצרכי תעמולה, ובתודעתו העצמית בולט אלמנט של פטריוטיזם לוקאלי המגמד את זיקתו הטבעית ל"ארץ אבותיו". בכך הוא מצטרף לסופרים יהודיים מובילים בעולם של דוברי הגרמנית, שזיהו עצמם כמי שהתמזל מזלם להיות חלק בלתי נפרד מעידן ההשכלה. בעיצומה של המלחמה צוויג מבין שהוא "איש של שלום", והוא מֵיצר על היותו חלק ממכונת המלחמה. הוא מתעמק בטרגדיה האישית של הנביא ירמיהו נוכח המלחמה חסרת הפשר, והתוצאה היא הנובלה "ירמיהו"[iii]. כעבור שני עשורים, בעיצומה של השתלטות הנאציזם על אירופה, וגלותו מאונס של צוויג לבריטניה, צפה ועולה בו התודעה שהוא שייך בעצם ל"עם נרדף". הפציפיזם שהשתלט על חשיבתו העצמית של צוויג כאשר כתב את "ירמיהו", מתחלף בתחושה עמוקה של השפלה, ו"המנורה הטמונה" (1937) מעידה על כך. מנורת שבעת הקנים המסמלת ברית נצחית בין העם היהודי ואלוהיו. הוא מציב אותה במוקד חשיבתו כיהודי ובקדמת הנובלה. חורבן יהדות אירופה נתפס בעיניו כאסון היסטורי שהגיעה שעת תיקונו. תפיסה שאינה מנותקת מתהפוכות אותה תקופה (שנות ה- 30) – התגברות האנטישמיות, רדיפת יהודים ורציחות המוניות של מי שאינו משתייך לגזע הארי.

אלא שעל-אף הכתיבה צווייג מעולם לא השתחרר מהידיעה שהוא הפך לנטע זר, נרדף, מוקע, ונחות בשל זהותו כיהודי. הוא מבין שהפטריוטיות הלאומית שחש כבן העולם החדש, הנאור, הגרמני, הייתה אשליה. "המנורה הטמונה" נחקרה במובן זה על ידי רבים. הטענה הדומיננטית היא שבנובלה זו צווייג עוסק ב"גורל היהודי", באמצעות עלילה המתרחשת במאה החמישית-שישית לספירה. הדמויות מזוהות כיהודיות והדילמות שבהן מתחבטות הדמויות הן פועל יוצא של הנרטיב, "היהודי הנרדף", שקנה לו אחיזה בחשיבה של צווייג. הנובלה מבליטה את תחושת הנבגדות שלו ואת התובנה שעולה בו תוך כדי כתיבתה, שהישועה תבוא ביום שבו ה"מנורה" שנבזזה מבית המקדש שנחרב בימיו של טיטוס, תשוב לירושלים. סמל הציונות.

הרגע המכונן בעלילה הוא הגליית המנורה על ידי קיסר רומא, טיטוס, מבית המקדש בירושלים לפורום ברומא. טיטוס מניף את המנורה אל-על כסימן לניצחון הרומאים על היהודים. מכאן ואילך מתרחשת הדרמה. שבטים ונדלים ומורים פולשים לרומא. המנורה נבזזת מרומא במחצית המאה החמישית לספירה. בחלוף מאה שנים הוונדלים נכנעים לביזנטים, ואלו מביאים את המנורה לחצרו של הקיסר יוסטיניאנוס. הקהילה היהודית ברומא מתחבטת קשות: "גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל… מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם?" "מי העם האבוד הזה? מדוע השמיים סגורים בפניו ודווקא בפניו? מדוע אין לו מנוחה, דווקא לו?" דברים קשים אלו משקפים שינוי מובהק בתודעתו הלאומית של צווייג: "הרי אי אפשר להלך כך לנצח, בחשכה תמידית ובדרך בלתי נודעת. אין עם שיכול לחיות כך בלי מולדת וייעוד, נודד תמיד, מוקף סכנה". (ציטוט מהספר).

צווייג מחפש מוצא מהסבל, ומשמעות, ושואל: "מדוע זה קרה לי", וחולם על תקומה ושחרור מהסבל. וכך הוא מבטא זאת בנובלה: לאחר שהשליחות לקיסר יוסטיניאנוס נכשלה, בן דמותו של צווייג בנובלה, בנימין, חולם שהמנורה עוד תזכה לעדנה. ובדרך זו הוא נותן מענה למי שהדיח אותו מהתרבות הגרמנית: "יש עולם אחר, נקי מקללת הצורך לחיות בין הגויים; עולם של ציוויליזציה אנושית המבוססת על אמת, לא כוח; על שלום, לא מלחמה." "הבה נאמין, אם כן, שהמנורה… תקום שוב ביום מן הימים, ותאיר מחדש את העם הנבחר כשיחזור הביתה. אמונה היא הדבר היחיד שחשוב, כי רק כל עוד אמונתנו נמשכת נחזיק מעמד כעם".

בשולי הדברים

עולם האמונה היהודית הדתית, המיוצגת על ידי המנורה, היה זר לצוויג. חייו הונחו על ידי רוח אחרת, רוח הנאורות ההומניסטית החילונית, תוך דחיית הפרטיקולריזם היהודי, והערכת התרבות הגבוהה ביותר לא בטקסטים יהודיים קלאסיים אלא בספרות ובאמנות הגרמנית. את "המנורה הטמונה"  צווייג כתב ב- 1937 בלונדון, לא כיהודי השקוע בתרבות הגרמנית ומסור לה, אלא בפרספקטיבה בלתי צפויה לחלוטין. חמש שנים אחר-כך התאבד יחד עם רעייתו.


[i] אתי סרוסי, בעלת הבלוג "סקירות ספרים", הובילה אותי – שלא מדעת – לכתיבת רשימה זאת, כאשר נחשפתי לביקורת שכתבה על "המנורה הטמונה".  

[ii] מחזה גדול בעל עלילה תנ"כית, שייתן ביטוי לעמדותיו הפציפיסטיות.

[iii] בשנת 1929 הגיעה שעתו של "ירמיהו" לעלות על במה עברית ארץ-ישראלית, בתרגום אביגדור המאירי. היתה זו ההפקה הגדולה ביותר בארבע שנותיו של תיאטרון הפועלים "אהל", שחרת על דגלו את החזרה לסיפורי התנ"ך.

נובלה אקטואלית: "אדוארד היקר"

"אדוארד היקר", רומן מאת אן נפוליטאנו – הוצאת אריה ניר, מודן. 2021. תרגום מאנגלית: יובל אהרוני. 342 עמ.

התקשורת מרבה להזכיר את איתן בירן-פלג, הילד הקטן ששרד לבדו את אסון הרכבל באיטליה, ואיבד באחת חמישה מבני משפחתו: את הוריו, את אחיו הקטן, ואת סבה וסבתה של אימו, זיכרם לברכה. וב- 2010 נחשפנו לרובן ואן אסן, הילד ההולנדי שניצול מהתרסקות מטוס איירבוס של חברת התעופה הלובית אפריקייה איירוייס, במהלך הנחיתה בשדה התעופה של טריפולי, לוב. באסון נספו 103 בני אדם כולל בני משפחתו של רובן. ליבנו איתם.  

אדוארד היקר, אן נפוליטאנו. קרדיט: סימניה

אני מזכירה את המקרים האלה, שכן בדיוק סיימתי לקרוא את הספר "אדוארד היקר", רומן על האומץ להתחבר למציאות למרות טרגדיה אישית קשה. סיפורו של אדי (אדוארד) ילד בן שתים-עשרה המתפרסם עקב חוויה מן הסוג הגרוע ביותר – אדי הוא הניצול היחיד לאחר התרסקות מטוס ועליו 191 נוסעים, שכולם נספו כולל אימו ג'יין, אביו ברוס, ואחיו ג'ורדנו. 

האם באמת אנו מסוגלים להבין ולקלוט איך נראה "היום שאחרי" לאותם ניצולים יחידים בהתרסקות מטוס דוגמת אדי, גיבור הרומן "אדוארד היקר", ואיתן בירן-פלג ששרד לבדו את אסון הרכבל באיטליה?

נפוליטאנו מספרת בראיון מיוחד, שאת "אדוארד היקר" היא החלה לכתוב במאמץ לגלות איך מישהו – במקרה הזה, נער צעיר – יכול ללמוד לא רק לשרוד, אלא ממש לחיות.

נפוליטאנו מגלה שמה שעזר לה להבין איך נראה היום שאחרי היה החוויה האישית שלה. תקופה קשה שעברה בצעירותה, לאחר שנת הלימודים הראשונה שלה בקולג'. היא חלתה בנגיף בשם אפשטיין בר, וירוס שמחסל את המערכת החיסונית, כך שהחולה תופס כל מחלה ברדיוס הקרוב אליו: שפעת, הצטננות, זיהומים חיידקיים וכו'. לקח לה שלוש שנים להחלים וגם אז, כאשר חזרה ללימודים, היא לקחה מסלול חלקי. "נראיתי כמו בת עשרים רגילה, אבל הרגשתי בת שמונים", היא מספרת. וכאשר היא מתייחסת לאדי היא מבינה שגם הוא היה צריך להעמיד פנים שהוא ילד רגיל, על אף הטרגדיה. אני חשבתי על איתן הקטן, ועל התסבוכת שאליה נקלע. כדי לחיות חיים מלאים, גם הוא ייאלץ להעמיד פנים שהוא ילד נורמלי רגיל.

קשר בין האחים כחלק בלתי נפרד מסיפורו של אדי (וגם זה של איתן)

אדי מקיים קשר חזק ומתמשך עם אחיו ג'ורדן (המת), שהיה בן חמש-עשרה בעת התרסקות המטוס. לנפוליטאנו יש שני בנים שהקשר ביניהם חזק: "הם מסורים זה לזה, ונראה שהם מחוברים באמצעות מיליון חוטים בלתי נראים" היא מספרת, ומוסיפה שהאהבה שלהם העניקה השראה לאהבה בין האחים בספר. ו"ככל שהתקדמתי בסיפור על אדי רציתי לכבד את האהבה בין האחים כמשהו שלעולם לא יישחק, למרות המוות או הזמן".  ותוך כדי הכתיבה מתברר לה ש"האובדן הגדול ביותר של אדי הוא לא אבדן הוריו, אלא אבדן אחיו".

כדי להבין איך נראה "היום שאחרי" לאדי, או לכל ניצול יחיד מהתרסקות, אי אפשר לכלול רק את מה שקרה לו אחרי ההתרסקות.

החיים של אדי מכילים בהכרח גם את המסע במטוס. השעות הללו בשמיים יישארו עבורו אמיתיות לא פחות מחייו החדשים, והפסיכולוג שאליו נשלח אדי על ידי דודתו ודודו אומר לו שהמשימה שלו היא: "ללמוד לחיות עם זה". גם איתן הקטן יגלה שהשעות שלפני ההתרסקות יישארו אתו עד סוף ימיו ויהיה עליו "ללמוד איך לחיות עם זה".

אדוארד היקר מציב את פרקי הטיסה, הנוסעים והאינטראקציה ביניהם, זה לצד זה עם הפרקים שמתארים את השנים שלאחר ההתרסקות. זה כולל גם פרטים מדוייקים של התרסקות שנמסרו לנפוליטאנו בתחקיר שעשתה, וזה מה שהופך את הסיפור לכל-כך אותנטי ודרמתי.

נפוליטאנו לא חושבת אמנם במונחים של מסרים העולים מהספר. היא מעדיפה להשאיר את המלאכה לקורא. אבל יכול להיות שהמסר הכללי נכלל בפסקה האחרונה, הנאמרת בקולו של ג'ורדן, אחיו המת של אדי: ג'ורדן קוראלנו לא לבזבז זמן או אהבה.

בַּמקום שבו שורפים ספרים…

ב-1821 אמר המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה, "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם". היינה במחזה האלגורי, "אלמנסור" ("המנצחים"), התייחס לשריפת ספרי הקוראן על ידי הנוצרים בספרד במאה ה-16. וכך זה נשמע בגרמנית:

Das war ein Vorspiel nur, dort wo man Bücher Verbrennt, verbrennt man auch am Ende Menschen

הדברים הללו התגלו כנבואיים כאשר שנים ספורות לאחר שריפת הספרים בגרמניה הנאצית ובאוסטריה בשלהי שנות ה- 30 של המאה העשרים החלו המשרפות במחנות ההשמדה בחיסול שיטתי של העם היהודי.

"ליל הבדולח" (9-10 בנובמבר 1938) מציין יממה של אלימות כלפי יהודים בגרמניה ואוסטריה, וגרימת נזק בלתי הפיך לעסקים של יהודים, בתי כנסת, מוסדות לימוד, ובתים פרטיים.

על שריפת ספרים בגרמניה ב"ליל הבדולח" פרסמתי בעבר רשימה: "הלילה השחור ההוא: ליל הבדולח", ובה עדותו של ידיד משפחה שבגיל 15 חווה על בשרו את אירועי "ליל הבדולח" בעיר מיינץ, גרמניה. בעדותו הוא מספר על "הלילה והיום השחור", שבו נשרפו ברחבי גרמניה ספרי קודש, ספרי לימוד והיסטוריה שנלקחו ממוסדות לימוד, בתי כנסת וספריות פרטיות של יהודים ברחבי גרמניה.

לאחרונה עיינתי ב"ליל הבדולח: כרוניקה של חורבן", מאת מרטין גילברט. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד. מאנגלית: בן ציון הרמן. 2005. 222 עמ'.  

גילברט, מגדולי ההיסטוריונים בימינו, טוען ש"ליל הבדולח" היה "נקודת מפנה דרמטית בתפיסת העולם לגבי הנאציזם" ועוד הוא כותב, ש"ליל הבדולח שימש פתיחה לחורבנו של עם שלם ודוגמה למה שיכול לקרות כשחברה נופלת קורבן לאינסטינקטים השפלים ביותר שלה". מבחינתו, "הרוע לא נעצר, הוא רק הולך ומחריף". אחד הממצאים התומך בכך, ושגיבלט מציג בספרו, הוא קטעים מהנאום שנשא אדולף היטלר חודשיים וחצי לאחר "ליל הבדולח" ב- 30 בינואר 1939 בברלין. היטלר הכריז פומבית ש"אם תפרוץ מלחמה התוצאה לא תהיה בולשיביזציה של העולם, ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודים באירופה". אין מילים יותר ברורות מאלו להוכיח את הלקח שגילברט לומד מ"ליל הבדולח" ואת האמירה של היינה, שהפכה למשוואה פופולרית. (הנאום של היטלר פורסם בשפת המקור בארכיון Max Damarus, Hitler Reden und Proklamationen 1932-1945. התרגום הנאום לעברית מופיע בספר ערוך על ידי יצחק ארד, ישראל גוטמן ואברהם מרגליות, "השואה בתיעוד: מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה, פולין וברית המועצות", (עמ' 110.)

להגדלת התמונות יש ללחוץ עליהן עם העכבר

Max Damarus : Hitler Reden und Proklamationen 1932-1945, p 1056
מתוך נאומו של היטלר (30 בינואר 1939). ב"השואה בתיעוד: מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה, פולין וברה"מ", יצחק ארד, ישראל גוטמן, אברהם מרגליות, תשל"ח. עמ' 110.

היינריך היינה חווה שריפת ספרים בשנות ה- 1830, והתיעוד ההיסטורי מוכיח שליל הבדולח מצטרף לשורה של שריפות ספרים של יהודים, שהתרחשו מאז 1830 בגרמניה. הסימנים לחורבן היו שם עוד קודם לכן, ויש להדוף כל ביקורת הטוענת שאין קשר בין אירוע אפיזודי כמו ליל הבדולח לשואה – כפי שההיסטוריון ד"ר גדעון רייף טוען ומוסיף שהתכנית להשמדת עם פשוט "צצה" בלי קשר לאירוע האפיזודי של ליל הבדולח.

את "ליל הבדולח" יש לציין בהקשר של אירועי שנות ה-90 במיוחד, אך לא רק.

כך סבור היה גם חבר בית הנבחרים של קליפורניה, תומס לנטוס, כאשר נשא דברים (8.11.1999) לציון יום השנה ל"ליל הבדולח":

"ספרים שנשרפו בליל הבדולח, ובתוך זמן קצר גם בני האדם, זאת גם נקודת המוצא של מרגרט הופמן שחקרה את הרקע והמשמעות של "ליל הבדולח".

למרות שאנו נהנים כעת מעידן של שגשוג כלכלי ושלווה יחסית, עמים רבים מסביב לעולם עדיין לא למדו לחיות אחד עם השני בשלום. למעשה בעשור האחרון, הנוהג של טיהור אתני בבוסניה, קוסובו ואזורים אחרים של יוגוסלביה לשעבר משמש תזכורת כמה מעט התקדמנו בחצי המאה האחרונה.

בין שריפת הספרים לשריפת העם, הממשלה הנאצית בגרמניה הסיתה והציתה את ליל הבדולח הידוע לשמצה, ה"לילה של זכוכיות שבורות."  זה היה האירוע שהכין את הבמה למה שבא בהמשך, היטלר ומנהיגים נאצים אחרים ניסו "לבער" את היהודים מתוך גרמניה ומהעולם כולו.

ב-27 באוקטובר 1938 גירשה גרמניה 15,000 יהודים לא-גרמנים. למרות שרבים חיו בגרמניה עשרות שנים ואף הקימו שם משפחות, הגרמנים העלו אותם על רכבות והם נשלחו חזרה לפולין. המעשה בוצע בלי להודיע על כך מראש לממשלת פולין ובלי נקיטת צעדים כלשהם כדי שפולין תוכל להתמודד עם כמות האנשים שהגיעו. כשהוא רותח מזעם, הרשל גרינשפן, שהוריו גורשו מגרמניה בלי הודעה מוקדמת, נסע לשגרירות גרמניה בצרפת וירה בדיפלומט הגרמני, ארנסט פום ראט.

האירוע התאים להפליא למכונת התעמולה הנאצית. ההלוויה של פום ראט בעיר הולדתו, דיסלדורף, הייתה מלווה בהפקה גרנדיוזית. הממשלה הנאצית השתמשה ברצח של פום ראט כדי ליצור רושם מוטעה, שלפיו אזרחים גרמנים התקוממו באופן ספונטני נגד היהודים. בליל ההלוויה, ה- 9 בנובמבר 1938, הורתה הממשלה הנאצית לכל תחנות המשטרה המקומיות ברחבי גרמניה "לאפשר לעם הגרמני לקום ולהכות בחזרה" ביהודים. "העם" היה אנשי הארגון הנאצי "החולצות החומות" וחיילים גרמנים.

למשטרה נאמר לוודא שלא-יהודים לא יותקפו וניתנה הוראה להרוס רק מבנים יהודיים. בתי כנסת ברחבי גרמניה הועלו באש, בתי יהודים נבזזו, ויהודים רבים נהרגו. עד 1938 הייתה למכונת התעמולה הנאצית שליטה מלאה בעיתונות, והפוגרום של ליל ה- 9 וה- 10 בנובמבר 1938 הוצג כהתקוממות ספונטנית נגד היהודים.

מנקודה זו ואילך, המשטר הנאצי נישל את היהודים מזכויותיהם באופן מסיבי. נשללו מהם הזכות לשלוח ילדיהם לבתי הספר והזכות ללימודים גבוהים באוניברסיטאות, נאסר עליהם לעסוק בעריכת דין, רפואה ומקצועות אחרים. רבים גורשו מבתיהם ורכושם הוחרם. תוך זמן קצר יהודים נדרשו לענוד על בגדיהם טלאי ומגן דוד צהוב, כדי שאחרים יוכלו לזהות אותם כיהודים. רחובות רבים הוצאו מחוץ לתחום היהודים.

כעבור למעלה מחמש שנים של תעמולה אנטישמית, גרמנים רבים נטו לאמץ עמדות גזעניות, דעות קדומות, חוסר סובלנות ואפליה. השנאה הגזענית הזו, אשר קיבלה ביטוי מובהק ביממה האלימה בליל הבדולח, הובילה ישירות אל "הפתרון הסופי", הדחף הנאצי להשמדת הגזע היהודי."

את דבריו סיים תומס לנטוס במשפט: "לכל פיסת היסטוריה יש רגע מכונן. בגרמניה הנאצית, זה היה ליל הבדולח." ובכך אישר את הדברים שאמר היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני אדם", וגם את סיכום המחקר של גילברט על ליל הבדולח, ולפיו שרשרת אירועים הובילה ל"פתרון הסופי".

סופי היקרה

נולדת במיינץ, גרמניה (1889). אימך, טוני להמן לבית רבינוביץ', נולדה בפרנקפורט,   גרמניה (1869).אביך, אוסקר להמן, שנולד במיינץ (1858), היה אחד משלושת ילדיהם של הזוג הרב ד"ר מאיר מרקוס להמן שנולד בוורדן (1831), ותרצה להמן לבית בונדי שנולדה במיינץ (1828). את נישאת במיינץ (19.6.1913) לשלמה צ'רניאק, בעל אזרחות רוסית, ולאחר נישואיכם השתקעתם בעיר סמולנסק, רוסיה.

סופי היקרה, ארבע שנים לאחר נישואיך, באוקטובר 1917, פרצה ברוסיה מהפיכת אוקטובר הידועה בכינוי, "המהפכה הבולשביקית". המפלגה הבולשביקית בראשות לנין הפילה את הממשלה הליברלית, תפסה את השלטון, וכוננה משטר קומוניסטי דיקטטורי. יהודי רוסיה חשו מאוימים, ורבים תכננו לחצות את הגבול לגרמניה, גם במחיר של מעצר במקרה שייתפסו "גונבים" את הגבול. ב- 1923 הייתם הורים לארבעה ילדים – גרשון הבכור היה בן 9, שושנה, בת 6, והתאומים מאיר וחנה שנולדו ב- 5.6.1923. החלטתם לברוח מרוסיה למרות הסיכון הכרוך בכך, ויהי מה. חציתם את הגבול בהצלחה והתאחדתם עם משפחתך במיינץ, גרמניה.

סופי היקרה, בחלוף עשור בלבד מאז שהתבססתם במיינץ, התחלף השלטון בגרמניה. המפלגה הנציונל סוציאליסטית (המפלגה הנאצית) עלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות (1933). בראשה עמד אדולף היטלר. חודשיים לאחר עלייתה לשלטון הוכרז יום חרם על כל החנויות היהודיות בברלין. במרוצת 1933 חוקקה הממשלה הגרמנית ארבעים ושניים חוקים שנועדו להגביל את זכותם של יהודי גרמניה להשתכר למחייתם, ליהנות מאזרחות מלאה ולרכוש השכלה.

סופי היקרה, האזרחות הגרמנית הוענקה לך במועד לידתך במיינץ ובכך הצטרפת למשפחה ענפה שבניה ובנותיה נולדו בגרמניה. יש לשער שבמעבר לסמולנסק, רוסיה (1913), ונישואיך לאזרח מקומי, הוענקה לך אזרחות רוסית. מה עלה בגורל האזרחות הגרמנית שהייתה לך? – איננו יודעים. כמו כן, לא ידוע לנו אם בשובכם לגרמניה ב- 1923, הייתה לך אזרחות גרמנית , ואם אכן הייתה, האם היא נשללה ממך או הוגבלה ב- 1933 בחקיקה המפלה שיזם השלטון הנאצי.

סופי היקרה, את אשר אירע מאז 1933 למיעוט היהודי בגרמניה (כחמש מאות אלף איש) חוויתם כהמשך טבעי למהפכה הבולשביקית. באותה שנה גמלה בליבכם ההחלטה לעלות לארץ ישראל ולהקים שם בית. הצלחתם להציל את עצמכם ברגע האחרון, אבל החרדה לגורל המשפחה שנשארה מאחור מעולם לא הרפתה ממך. איבדת דודה, אח ואחות, ובני דודים במחנות השמד.

סופי היקרה, היית אישה רבת פעלים, אינטליגנטית וליברלית. מאז עליתם לישראל ב- 1933 תרמת לפרנסת המשפחה, וכאשר התאלמנת הפכת למפרנסת ראשית. יחד עם זאת, היית "אשת העולם הנאור". ומייד עם עלותכם לארץ התנדבת לפעילות ציונית, סייעת לנזקקים. היית אחת הפעילות הבולטות בארגון נשי המזרחי בישראל, ולקחת חלק פעיל בהקמת מעונות ליתומים שהגיעו לישראל בעקבות השואה.

את קורות המשפחה בגרמניה וברוסיה סיפרת לקרובייך ומכרייך בכל הזדמנות – המהפיכה הבולשביקית והשלכותיה על הקהילה היהודית ועל חייכם בסמולנסק, המעבר החפוז מרוסיה לגרמניה, והעזיבה החפוזה מגרמניה לארץ ישראל, כאשר בנך הבכור נשאר בגרמניה חצי שנה אחריכם כדי לסיים את התיכון והבגרויות.

דרכון אירופאי

Credit: Henleyglobal.com

סופי היקרה, מזה זמן מה אני מהרהרת בכל הדברים הללו. לאחרונה גמלה בליבי ההחלטה לעשות סדר במחשבותיי ולכתוב את שעל לבי. שכן אני יודעת שאם לא אעשה זאת עכשיו לא אהיה שלמה עם עצמי מבחינה אתית. קרובי המשפחה וידידיה הכירו אותך, סופי היקרה, כאדם מצפוני, ויחד עם זאת, אדם ליברלי בהשקפותיו. זאת העת לפתוח צוהר לעניינים שבמצפון.

סופי היקרה, השתייכותך לציונות הדתית הייתה מובנת מאליה. עם זאת היית מספיק נבונה להבין את הדור הצעיר מבין צאצאיך, שנולדו למדינת ישראל החופשית. מעולם לא התערבת בבחירתם של צאצאיך שאינם מרגישים צורך ללכת בדרכי אבותיהם ממלאי מצוות היהדות. מצפונך הוביל אותך להבנה שכל עוד קרובייך מכבדים את אורחות חייך ואינם פוגעים באמונתך הדתית, אין סיבה להעלות נושא זה בפני צאצאיך.

סופי היקרה, הצלחת להבליג על סוגיות מעוררות מחלוקת, כדי לא לפגוע ברקמה המשפחתית העדינה. בד בבד המשכת לכבד את מורשתו של סבך, הרב ד"ר מאיר להמן, שהיה רבה של מיינץ. הוא הגדיר עצמו כניאו-אורתודוכס. סובלנות דתית הייתה חרוטה על דגלו. ולזכותו ייאמר שבתקופתו כמעט שלא הייתה התבוללות. הודות למאמציו ולכישוריו הקהילה היהודית במיינץ שגשגה. הוא הקים בית ספר לילדי הקהילה, פרסם פירושים למסכת אבות – נתיב מאיר – וחיבר נובלות עממיות על דמויות מופת ביהדות למען יהודים דוברי גרמנית. השקפתו הייתה שצריך ליצור בקרב יהדות גרמניה זיקה וכמיהה לארץ ישראל. עם זאת – וזאת נקודה חשובה שברצוני להדגיש כאן – הרב להמן עודד מה שנקרא "פטריוטיות לאומית גרמנית". הוא הכיר במצבם הטוב של יהודי גרמניה בזמנו, וברגש השייכות שלהם למדינה בה הם חיים, רוכשים השכלה ומפתחים קריירה. הרב להמן טיפח זאת, הן כרב הקהילה והן כעורך ומייסד העיתון איזראליט ב- 1860 שהיה כתוב בגרמנית.

סופי היקרה, את חונכת על עקרונות אלו. כיום, שנים רבות לאחר מותך, מורשתך מלווה את צאצאיך. צעירי המשפחה שחיים בסביבה ליברלית בעולם גלובלי, מודעים לקיומו של "האיחוד האירופי" – להזדמנויות הכלכליות ולערכים הדמוקרטיים שהוא מייצג. החקיקה המפלה יהודים לרעה בגרמניה של 1933 כבר אינה קיימת. ישראלים וזרים כאחד מבקשים להשיג דרכון (ואזרחות) באחת ממדינות "האיחוד האירופי" כדי להנות מאותם יתרונות. גרמניה מוכנה להעניק דרכון גרמני לאדם שיוכיח את הקשר המשפחתי שלו להורים, סבים וסבתות שהיו אזרחי גרמניה. יתרה מכך, גרמניה תעניק אזרחות גרמנית למשפחה של אזרח גרמניה לשעבר, ואף תאשר אזרחות כפולה, בתנאי שמגיש המבקש יוכיח שנשללה אזרחותו הגרמנית של קרוב או קרובת משפחתו, בתקופת השלטון הנאצי.

סופי היקרה, בני משפחה קרובים ורחוקים נהגו להיוועץ בך בהכירם את השקפת עולמך הליברלית, השכלתך הרחבה, ופתיחותך לעולם המודרני וחידושיו. אילו יכלו צאצאיך הצעירים להיוועץ בך, לשתף אותך במחשבות ובכוונה להשיג דרכון גרמני, מה היית מייעצת להם; איך היית מגיבה לתוכניותיהם? האם היית מבינה, תומכת ומעודדת אותם? האם היית מעניקה להם את ברכת הדרך? אין לדעת.

סופי היקרה, כתיבה היא חלופה טובה ונאותה להתייעצות עם מי שאיננו איתנו עוד. מעל לכל, כתיבה היא דין וחשבון עצמי. עשיתי כמיטב יכולתי להבהיר לעצמי ולאחרים שלמרות הקידמה והאפשרות להיות חלק מהעולם, ומהאיחוד האירופי, חשוב לזכור מאין באנו ולאן פנינו מועדות. ימים יגידו.

לקריאה נוספת

גדעון גרייף על "ליל הבדולח" – כרוניקה של חורבן, מאת מרטין גילברט.

"שלום, חבר." – נרטיב ושברו

הנרטיב

בהספד שנשא הנשיא לשעבר, ביל קלינטון (6.11.1995), בהלווייתו של ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, הוא ציין צמתים בחייו של רבין והזכיר לעולם שרבין היה שוחר שלום. המילה "שלום" הופיעה בהספד שש עשרה פעמים.

להלן קטעים מההספד:

"יצחק רבין חי את ההיסטוריה של מדינת ישראל- המאבק לעצמאות, מלחמות ההישרדות, המאבק על השלום – ותמיד היה בקווים הראשונים. בן זה של דוד ושלמה אחז בנשק כדי להגן על עצמאות ישראל, ונתן את חייו כדי להבטיח את עתידה של ארצו.

לפני שישה שבועות, כפי שהמלך חוסיין והנשיא מובארק יזכרו, היינו בבית הלבן, כדי לחתום על ההסכם הישראלי-פלסטיני. הרבה אנשים נאמו…. רק לקראת הסוף עלה לנאום ראש הממשלה יצחק רבין, ומילותיו הראשונות לקהל היו, "קודם כל החדשות הטובות – אני הנואם האחרון". אבל הוא הבין את כוחן של מילים וסמלים. "הביטו במעמד", הוא אמר בוושינגטון, "מלך ירדן, נשיא מצרים, היושב ראש ערפאת ואנחנו – ראש ממשלה ושר חוץ מישראל – על במה אחת. הביטו טוב.  המראה שאתם רואים לפני עיניכם היה בלתי אפשרי ולא ייאמן רק לפני שלושה חודשים".  

היום גם אני קורא לכל אזרחי העולם להביט היטב בתמונה. הביטו במנהיגים מכל המזרח התיכון ומכל העולם שנסעו הנה היום בשביל יצחק רבין, ובשביל השלום. אף שלא נשמע עוד את קולו העמוק והמהדהד, הוא זה שכינס אותנו יחד שוב, במילה וברצון לשלום…. רוחו מלווה את השלום המתפתח בין ישראל ושכנותיה. השלום חי בעיניהם של הילדים היהודים והערבים,  המשאירים מאחוריהם את העבר, עבר של פחד – ומתקדמים לעבר עתיד של תקווה. השלום חי בהבטחה לביטחון אמת.

ראש הממשלה שלכם היה לוחם למען השלום אבל הוא היה קורבן של השנאה. אנו צריכים ללמוד מקורבנו שאם אנשים אינם יכולים להשתחרר מהשנאה לאויביהם, הם מסתכנים בזריעת זרעי השנאה בתוכם. ארצות הברית ידעה שורה של קורבנות משלה, מאברהם לינקולן ועד לנשיא קנדי ומרטין לותר קינג. אני קורא לעם ישראל, בשם הניסיון שלנו, לא  לתת לשנאה להשתלט עליכם. הישארו על הנתיב הנכון…. אני מתחייב כי אמריקה לא תכזיבכם…. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ויאמרו אמן". שלום, חבר".

ההספד של ביל קלינטון (באדיבות כאן חדשות, ומרכז יצחק רבין):

"שלום, חבר." – נרטיב ושברו

מפלגת העבודה הוציאה סטיקר בעקבות נאום ההספד שנשא הנשיא ביל קלינטון (נוב' 1995): שלום, חבר.

מה יש בו בסטיקר ואיך מגיבים על הרעיון עיתונאים, חברי כנסת ואקדמיה? האזינו ל"שירת הסטיקר – שלום, חבר":

באדיבות: כאן חינוכית 4.6.2018

גל גבאי (עיתונאית): "ככל שאנחנו מתרחקים מהפרידה הזאת, מהשלום ומיצחק רבין, שרצה להביא את השלום, השלום עצמו כאופציה מזרח תיכונית הולך ומתרחק". קשה לי עם המשפט הזה "שלום, חבר.", שמכבס את החיברות ברצח של תקווה לשלום.

ח"כ איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): "רבין – מנהיג יוצא דופן, שהיה מוכן פוליטית, לוור על הרבה מאוד דברים לטובת העתיד".

ד"ר עמית לביא דינור (החוג לתקשורת, המרכז הבינתחומי): "בהספד שלו, ביטא קלינטון בצורה ברורה למדי את המילה "שלום".

ד"ר אבי שילון (אוניברסיטת בן גוריון): "הקלישאה הזאת של קלינטון – שלום, חבר. – נגעה בכולם.

להב הלוי (מעצב): הסטיקר כל-כך הצליח שעשו עליו המון טייקים – "חבר, אתה חסר" "חבר, אני זוכר" ועוד וריאציות. זה סימן שמשהו הפך לאייקון.

יהודה נוריאל (עיתונאי): "שלום, חבר." עם הנקודה הזאת בסוף, הלא קשורה, זה, אם תרצו, התמצית של הכישלון של השמאל הישראלי. רצח רבין – זה פחות או יותר הפיכה שהתבצעה במדינת ישראל. ומהי התגובה של השמאל? סטיקר שמשדר ההתבכיינות, זיכרון. מדוע לא סטיקר, "רצחתם אותי", "לא נשכח",.. זה היה הרגע שבו אפשר היה להגיב בצורה אחרת !!

נרטיב קם – נרטיב נופל.

ביום מן הימים, בעתיד הקרוב, מורשת רבין תחדש ימיה ותשרור באזורנו נורמליזציה מלאה.

חווה אקולוגית אחת שווה יותר מאלפי מילים

הפוליטיקה של פתרון משבר האקלים הוא חומר מרתק שממלא אולמות הרצאה בעולם המערבי. בינתיים, התוצאות בשטח אינן משמעותיות והתמונה הגלובלית העגומה עדיין כאן.

מאז עידן אל-גור האתגר הוא מציאת פתרונות למשבר האקלים. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, חותר להעברת חוק  פדרלי שייתן תוקף רשמי למאבק למען כדור הארץ ויזרים למענו  טריליון דולר ואף למעלה מזה. זו דוגמה לפעולה כלל ארצית יזומה מטעם המערכת הפוליטית. יש דרך אחרת לעשות זאת, והיא כרוכה בהתארגנות חברתית א-פוליטית. "חווה קטנה גדולה"  (The biggest little farm)  (להלן, "החווה") הוא סרט דוקומנטרי שמשתף סיפור אמיתי על שינוי משמעותי שהתחולל בחייהם של אוהבי טבע השואפים לחיות בריא – משימה שנראתה בתחילה כבלתי אפשרית.

חווה קטנה גדולה – מתוך הסרט הדוקומנטרי (Jonathen Kim)

אף על פי ש"החווה" פותח בתמונה של שריפת ענק שמשתוללת בקליפורניה (וממשיך בבצורת החמורה ביותר שראתה המדינה במאתיים השנים האחרונות), אין בו רמז קל שבקלים ל"התחממות הגלובלית", "זיהום האויר", וכי"ב. במקום הטון הדומיננטי של "אוי ואבוי, השמיים יפלו", שכולנו רגילים לשמוע, ושמרבית סרטי התעודה האקולוגים עושים בו שימוש, בולטת ב"החווה" גישה אופטימית ומוטיבציונית; הבדל קטן שמציב את "החווה" בפרדיגמה שונה לחלוטין ומוצלחת יותר מכל מה שהכרנו עד כה.

מדובר בסיפור אמיתי מעורר השראה אודות הזוג ג'ון ומולי צ'סטר מסנטה מוניקה, קליפורניה. מולי טורחת יום-יום על הכנת מזון המבוסס על רכיבים בריאים. מבחינתה, בריאות היא פונקציה של אופן גידול המזון. הרעיון להקים לשם כך חווה אקולוגית משלהם, נראה כגחמה חולפת. בשלב מסוים הם מאמצים כלב שנובח ללא הפסק ומעורר את זעמם של השכנים. הם מחליטים לנטוש את העיר לטובת מגורים בסביבה כפרית. צפונית ללוס אנג'לס, באחד ממרכזי המטרופולין המזוהמים ביותר על פני כדור הארץ, יש לומר, נודע להם על שטח גדול המוצע למכירה. מדובר בשטח לא-מישורי של אדמה שנוצלה עד שלא נותרה בה שמץ של פוריות הדרושה לגידולי שדה.

"החווה" סוקר פרק זמן של כשמונה שנים רוויות מכשולים שעליהם התגברו הזוג צ'סטר, עד ליום שבו הם יושבים סביב השולחן עם תינוקם וצוות העובדים הקטן שלהם וטורפים מכל הבא ליד – ירקות, פירות, ושאר תבשילים על טהרת האורגני. ולא ב"כאילו". התיעוד מאוד אישי ובה בעת גם אובייקטיבי.

"החווה" הוא תיאור ממקור ראשון של העליות והמורדות שהצוות חווה תוך כדי תהליך של ניסוי וטעיה, עד הקמת החווה והמגוון הביולוגי שבה. ג'ון ומולי נראים די תמימים בהתחלה: אנשי עיר "אוכלי גרנולה", שאין להם מושג איך להתחיל לעבד את שטח האדמה שרכשו. לזכותם ייאמר שיש להם מספיק שכל ונכונות לשתף מומחה, שעוזר להם לתכנן את החווה כדי שתהפוך את האדמה חסרת התועלת לסוג של גן עדן מודרני. היועץ טורח על פרטי פרטים שנשמעים אוטופיים ולא מעשיים. הזוג צ'סטר אינם נרתעים. הם זורמים עם התכנית. את שטח האדמה הענק, במושגים שלנו, שטח שבקושי מסוגל להצמיח עשב, שלא לדבר על עצי לימון או אבוקדו, הם הופכים לבית גידול למגוון עצים, צמחים ובעלי חיים. מבט מהאוויר מגלה שטח שנראה דומה יותר לגינה בוטנית מאשר לבוסתן.

מה שמקנה ל"החווה" יתרון היא העובדה שהזוג ג'ון ומולי לא יודעים הרבה על חקלאות. הסיפור בצורתו זו מהווה כלי חינוכי, במיוחד לקהל צעיר. שכן מגוון הקטעים שהמצלמה מצליחה לתעד ברגעים משמעותיים, מעשיר את דמיונם. המשק בנוי על שילוב של חיות בית וחיות בר שמלבד הנזק שהן מסיבות לחווה הם מביאות תועלת. בין הדוגמאות המרהיבות שהוצגו בסרט אציין את זאב הערבות שטורף מכל הבא ליד, החל מברווזים ותרנגולות וכלה במסה אדירה של חולדים. החולד מכרסם את שורשי העצים ומצד שני מטייב את האדמה ומאוורר אותה.  דוגמה נוספת היא ציפורי השיר. הן מתיישבות על ענפי העצים רגע לפני קטיף הפרי הבשל, ואז מגיעות ציפורי הטרף – נץ, נשר וכדומה, וטורפות אותן. יחד עם זאת ציפורי הטרף טורפות תרנגולות וברווזים. דוגמה אחרונה: כאשר הבצורת מייבשת את אגם הברווזים, הם מועברים לשטח עצי הפרי ובולעים אלפי חלזונות שמטפסים על גזעי העצים. אחת התמונות היותר מרגשות ב"החווה" היא של אֶמה, החזירה שמגיעה לחווה כשהיא בהריון מאוד מתקדם וממליטה חזירונים בקצב מסחרר עד שבקושי אפשר לספור אותם (17 בהמלטה הראשונה שלה!). ובהמשך, לאחר תקופת הרבייה שלה היא הופכת לסוג של קמע למשק. אי אפשר שלא להתרשם מהמגוון וההרמוניה שנוצרת בחווה. מהמערכת האקולוגית המורכבת שיודעת לווסת ולאזן את עצמה.

הרעיון של יצירת סרט דוקומנטרי והקרנתו במרחב הציבורי הוא קודם כל בבחינת שלח לחמך על פני המים מתוך אמונה שהיוזמות הפרטיות הן אלו שיביאו ישועה לעולם.

"החווה", כמו כל סיפור מתח, לא רק מושך קהל שנוהר למקום כדי לחזות במו עיניו בפלא הגדול ובשמחת החיים של אלו שחייהם השתנו . הצפייה בסרט הופכת את הקהל לשותף פעיל שמתנסה [וירטואלית] באתגרי החווה והצלחתה.

מידע נוסף:

חווה ואדם – החווה האקולוגית מודיעין-רעות-מכבים.

תיירות אקולוגית בישראל

גם במצרים הצעירים מתרחקים ממורשת מלחמת אוקטובר 73'- בהבדל קטן אחד

בעליו של ערוץ יוטיוב מצרי יצא לאחרונה לרחובות קהיר כדי לראיין באקראי את צעירי מצרים ולשמוע מפיהם מה ידוע להם על מלחמת אוקטובר 73'. הוא הופתע לגלות שרבים מהם בקושי ידעו פרט כלשהו, מלבד השנאה היוקדת שמצרים רחשה כלפי שכניה היהודים. גם בישראל, אלמלא מבחני הבגרות והחובה להבחן בכל הקשור למלחמות ישראל, הדור הצעיר היה מעדיף להתרחק ממורשת מלחמת 73' ומהאיבה ההיסטורית בין שני העמים.

באדיבות אתר סימניה

במצרים ובישראל, הדור הצעיר הוא גורם מפתח בשימור ו/או דחיקת מורשת מלחמת אוקטובר 73'. אולם בינתיים, הדור הצעיר במצרים הוא מחנה מזערי באפיזודה של התרחקות ממורשת מלחמת אוקטובר, ושאיפה לנורמליזציה כלל אזורית. ואילו בישראל השתנה ההרכב הדמוגרפי בעשורים האחרונים עד כדי כך שרבים ממילא אינם מכירים את מלחמת יום הכיפורים, ואינם מתעניינים במורשתה.

עוד בימי שלטונו של מובארק היה נהוג להאדיר את חודש אוקטובר, להזכיר ולהנציח את "הניצחון" במלחמת הרמדאן, כפי שכינו את מלחמת  73 במצרים. המדיה נהגה לציין בחודש זה את הניצחון ההיסטורי נגד ישראל ולנצל את האירוע כאמצעי להפצת דעות לאומניות בקרב הציבור. גם סרטי הקולנוע בתקופתו הבליטו את הניצחון בזיכרון הקולקטיבי המצרי. במצרים לא מכחישים שהלגיטימציה של מובארק במהלך שלושה עשורי שלטונו נשענה על הניצחון, מעצם העובדה שבמלחמת 73 מובארק שירת כמפקד חיל האוויר.

נימה זו נתונה בתהליך של שינוי מאז שהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי עלה לשלטון (2018). בנאום השנתי שנשא ביום השנה למלחמה, ה -6 באוקטובר 2020, הנשיא סיסי אמנם לא הזכיר מפורשות את ישראל, אבל הדגיש את המשמעות ההיסטורית של המלחמה: היא השיבה לצבא מצרים את כבודו ועודדה את הציבור המצרי להביט קדימה בתקווה. גם כלי התקשורת שבבעלות המדינה נמנעו מלכנות את ישראל כ"אויב". הם הסתפקו בכך שהדגישו את חשיבות הניצחון במלחמה נגד "היריב הישראלי". לדוגמה, ערוץ הטלוויזיה הממלכתי המצרי הרשמי עודד את הציבור להפיק לקחים מהמלחמה ולהיאבק בטרור. קולות שונים מאלו היו גם היו. לדוגמה, דובר הצבא המצרי, הקולונל טאמר אל-ריפאי פרסם סרט תיעודי שהציג את ישראל כאויב שהותקף על ידי הצי המצרי. אמצעי תקשורת פרטיים התנהלו באופן דומה והציגו את ישראל כ"אוייב". לדוגמה, אחמד מוסה מתחנת הטלוויזיה סאדה אל-בלד אירח באולפן חייל קרב מצרי ותיק. השיחה עסקה במלחמת אוקטובר והבליטה את העובדה שהחייל הרג חיילים ישראלים. בנוסף, במהלך השידור פנה מגיש התוכנית לראש הממשלה נתניהו, הציג בפניו מכנסיים מוכתמים בדם של הרוג ישראלי, והציע לו אותם כמזכרת. גם אוניברסיטת אל-אזהר הצטרפה למגמה זו. היא ארגנה תערוכה לחוג של סטודנטים להנדסה, שנועדה לייצר מומנטום בהעברת המורשת של מלחמת אוקטובר 73' מדור לדור. השתתפו בה עשרות סטודנטים ופרופסורים, והוצגו בה פרטים רלבנטיים ממלחמת אוקטובר. נשיא האוניברסיטה, ד"ר מוחמד אל-מרסאווי, שיבח יוזמה זו ותיאר אותה כ"אמצעי להשראה" לסטודנטים שלא חוו את המלחמה, ו/או אלו שעדיין לא נולדו אז.

נימה שונה עלתה מערוץ יו טיוב פרטי. בעליו של הערוץ יצא לרחובות קהיר כדי לראיין באקראי את צעירי מצרים ולשמוע מפיהם עובדות בסיסיות שידועות להם על מלחמת אוקטובר 73'. הוא הופתע לגלות שרבים מהם התקשו לספר לו משהו על המלחמה, פרט לשנאה היוקדת שרחשה מצרים כלפי שכניה היהודים. אבל בכך לא די. במצרים, החשיבות המתמשכת של מלחמת אוקטובר בזיכרון המוסדי והתפקיד המרכזי שהיא עדיין ממלאת במרחב הציבורי, מצביעים על כך שבעתיד הקרוב מצרים אינה צפויה ללכת בעקבות מגמת הנורמליזציה החלוצית בין ישראל ומדינות המפרץ. מחנה האנטי-נורמליזציה במצרים – המתודלק על ידי פקידי הממשל המצרי ו/או אינטלקטואלים – נותר על כנו, לעומת מחנה קטן השואף לנורמליזציה. זאת על אף שמורשת מלחמת אוקטובר חדלה להיות רלבנטית בכל הקשור לנשיא סיסי שכן, הוא לא השתתף באף אחת ממלחמות מצרים.

מנגד – המסרים של ממשלת ישראל בהקשר למלחמת יום הכיפורים מתמקדים בכל שנה בסיפורי גבורה, קרבות, ותפקוד החילות במהלך המלחמה. מלבד המסרים הללו, שרובם מתפרסמים סביב יום הכיפורים, בולטת בישראל תופעה גורפת של התרחקות ממלחמה זו ולקחיה. כידוע, הנרטיבים שנוצרו סביב מלחמת יום הכיפורים שימשו זמן רב כעוגן פוליטי לעמדות בעד ונגד מדיניות זו או אחרת בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי. עם זאת, מאז שנות התשעים הם בתהליך של נסיגה טוטלית מהזיכרון הציבורי. אלו כבר אינם מהווים גורם מרכזי בפוליטיקה של הסכסוך הישראלי-ערבי.  

קרוב לוודאי שהמניע הכלכלי הפך לגורם מרכזי בתודעה הציבורית בישראל, כחלק ממגמה כלל עולמית, והוא מתדלק תהליכי נורמליזציה עם מי שנחשבו בעבר כ"אויבי ישראל". היות וכך, או בזכות זאת, ישראל צועדת לכיוון של כינון יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם מדינות אלו.

להשלמת התמונה: סמדר פרי, "בין סאדאת לא-סיסי" וואינט 6 אוקטובר 2021

יום השוויון

יום השוויון הסתווי מתייחס ל- 23-22 בספטמבר. המונח האסטרונומי נקרא EQUINOX. ומקורו בלטינית. פירושו המילולי הוא, "לילה שווה".

EQUINOX – WIKIPEDIA

ביום השוויון הסתווי, שהוא גם היום הרשמי הראשון של "מזל מאזניים", השמש עוברת ישירות מעל קו המשווה והימים מתחילים להתקצר. הם ממשיכים להתקצר עד ליום נקודת השוויון SOLSTICE שבה מתחיל החורף (21-22 בדצמבר). ביום השוויון הסתווי רבים נושאים עיניים למלתחת הסתיו, לביגוד הנעים שבקרוב מאוד יוכלו להנות ממנו. אין פלא שזה תאריך אהוב על רבים המבקשים פסק זמן מחום הקיץ. למרות זאת כדאי לבדוק היטב: האם העדפה עונתית זו מבוססת על מיתוס או על עובדות אמיתיות?

סביב יום השוויון הסתווי (22-23 בספטמבר) נרקמו מיתוסים, וכידוע מיתוסים הם בלתי נמנעים. מדוע שלא נאמין שמה שעבר אלינו מפה לאוזן, הן עובדות? יש מי שיטען  שמה ששמע הוא לגמרי אמין, אני בטוחה בזה. בדיוק לכך מכוון הביטוי "אל תאמינו לכל מה שאתם שומעים". זו הסיבה שאני מתכוונת להציג שלושה מיתוסים המתייחסים ליום השוויון הסתווי (23-22 בספטמבר), שלגביו רבים טועים לחשוב שהשוויון הוא עובדה כלל עולמית. לכולנו מגיע הסבר מניח את הדעת לגבי מה שעומד להתרחש במעבר בין 23-22 בספטמבר, במיוחד באזור שנמצא צפונית לקו המשווה.

3 מיתוסים על Equinox

להלן שלושה מיתוסים על יום השוויון הסתווי – מיתוסים שמן הסתם נחשבים אמיתיים:

מיתוס הביצה שעומדת על חודה:

רבים מאמינים שבנקודת השוויון שבה מתחיל הסתיו ניתן לאזן ביצה כך שתתייצב על הקצה הצר שלה בלי תמיכה, הודות לכוח הכבידה. עם זאת, זהו מיתוס. שכן עם הרבה  סבלנות, וכמובן עם הביצה ה"מושלמת", ניתן לבצע זאת בכל עת במהלך השנה.

על פי מספר מקורות, פעולת "איזון הביצה" היא מנהג סיני מסורתי שעל-פי-רוב קשור לאביב. שכן, בעיני הסינים הביצה מסמלת חיים חדשים. מעניין, לא?

מיתוס השוויון בין היום והלילה

EQUINOX שכאמור, פירושו "לילה שווה", הוא מונח אסטרונומי. לפיו, בכל נקודה על פני כדור הארץ יהיו 12 שעות אור יום ו -12 שעות חושך. עם זאת, עד כמה שהרעיון נשמע מעניין, הוא אינו לגמרי נכון, ואסביר מדוע.

לפי מצפה חיל הים של ארה"ב, מקובל שזריחה ושקיעה מתייחסים לזמנים שבהם הקצה העליון של דיסק השמש נמצא באופק. כלומר הזמנים בהם השקיעה והזריחה מתרחשים, משתנים לפי המיקום. אז אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים. דבר אחד בטוח: החל מה -22 בספטמבר, הימים יתחילו להתקצר עד ליל ה- 22-21 במרץ, תאריך שבו מציינים את תחילת החורף.

מיתוס היעלמות הצל שלנו

מיתוס מעניין שלישי בנוגע לנקודת השוויון של הסתיו, הוא שהמיקום העונתי של השמש משנה באופן אוטומטי את אופן הטלת הצל של גופנו. למעשה, יש הסבורים כי צלו של האדם ייעלם לחלוטין ביום זה בעת שמחוגי השעון ייפגשו בספרה 12.

עליי לאכזב אתכם שוב. אבל גם זה מיתוס. כדי שזה יקרה, השמש תצטרך להיות בנקודה שבה היא בדיוק מעל מישהו שעומד על קו המשווה, בשעה 12 בדיוק, ב -23 בספטמבר.

העצה שלי אליכם היא: אל תלכו על המדרכה בצהרי היום, בתקווה לחזות בתופעה של היעלמות הצל שלכם. זה כן יקרה אם אתם מתכננים לעמוד ממש על קו המשווה, בדיוק בשעת הצהריים. אחרת, לא תוכלו להיפטר מהצל שלכם, הוא כנראה יעקוב אחריכם לכל מקום שתלכו.

בשלב זה, לאחר שהבהרתי מה מסתתר מאחורי שלושה מיתוסים (פופולריים) שנרקמו סביב יום השוויון הסתווי, אני בטוחה שתחשבו פעמיים לפני שתצאו מגדרכם כדי לאזן ביצה על הקצה החד שלה, או אולי במטרה לראות איך הצל שלכם נעלם.

תודה ל- eliteDaily

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)