זיכרונות

אחרי שנים של עבודה פורייה באתר "רשימות", מתבקש להעלות מחדש את הפוסט שפרסמתי ב- 18 באפריל, 2009, בעקבות מפגש חי בין בלוגרים מ"רשימות". היוזם היה חברנו המוערך, צבי גיל, שבתו ראומי ארחה בביתה קבוצה לא קטנה של בלוגרים. תודה לצבי גיל ולראומי. בהזדמנות זאת שלוחה תודה ענקית לצוות אתר "רשימות" (ירדן, דביר, אילן…). 

להלן הפוסט: כנס הבלוגרים ביישוב קדימה

המון מחשבות מתרוצצות אצלי בראש מאז המפגש שהתקיים אתמול אצל ראומי בקדימה. האם עברנו מטמורפוזה שהפכה אותנו מכותבים פרטיים היושבים ספונים בביתם מעל מחשביהם ליחצ"נים של עצמם במפגש פנים אל פנים? מה עובר לנו בראש על המפגש הפיזי עם כותבים ששמותיהם והטקסטים שלהם מוכרים לנו מתוך הרשת? ולא רק זה, איזה תהליך חברתי נוצר בין כותבים השולחים את הרשימות שלהם לאותו אתר בית, דוגמת 'רשימות'?

בקיצור, בעולם של מחשבים ותקשורת-באמצעות-מחשב, עיבוד התכנים והטקסט הם לב ליבו של הקשר הבין אישי אצל המשתמש המצוי דוגמת הבלוגר. דרך הכתיבה מתוודעים לזולת עד שהטקסט מזוהה לחלוטין עם שם ספציפי. מה קורה במפגש פנים אל פנים לאחר תקופה ממושכת בה הזהות תלויה בעיקר בטקסט? האם משהו משתנה? האם כולם עוברים מטמורפוזה, התפכחות מדמיונות? מטמורפוזה הוא תהליך שכל עיתונאי, סופר ומשורר עוברים פעם בחייהם, במפגש עם קהל ששמע או קרא את מה שכתב. האם משהו משתנה במפגש כזה ביחסי כותב-קורא?

על חוויית המפגש עם הנודע/לא נודע בכנס הבלוגרים שלנו:

 

המפגש הבינאישי עם מי ש'היכרנו' עד אתמול, במשך שנים, רק בשם הפרטי ובשם המשפחה, הוסיף לנו בראש ובראשונה 'מידע' על כל אחד מאיתנו (זה קורה, לפי המחקרים, תוך 30 שניות) בטווח רחב של נתונים. זה כולל את המראה הפיזי, הלבוש, טון הדיבור, הבעות הפנים ותנועות היד, הגובה הפיזי ההתנהגות הבלתי מילולית ביחס אלינו, ועוד ועוד. את כולם אנו משדרים תוך שניות.

רוצה כעת להתמקד במשתתפים ששוחחתי איתם. כמו קרן פייט, שלומית לוי, צבי גיל, יגאל חמישתמי ניניואלי אשד, ירדן לוינסקייעל קינסקיריקי כהן, מוטי לקסמן ואחרים שאת שמותיהם אציין בהמשך.

הראשון שפגשתי, עומד על המשטח החיצוני שליד הבריכה, היה אלי אשד. החלפנו שתי מילים, "שלום, שמי כך וכך…", והמשכתי פנימה לתוך הבית. התחושה שליוותה אותי ברגעים הראשונים של המפגש עם אלו שכבר הגיעו לפני הייתה שאני מנסה להתאפס, להתחיל לעבד את רשמי המפגש הפיזי בלי קשר למה שכל אחד מהנוכחים כותב עליו בבלוג. יחד עם זאת – חלחל אל ליבי חשש – מה יקרה אם מישהו ייעלב מכך שלא נתקלתי בכתיבה שלו/ שלה? חשבתי כך גם ביחס לעצמי: איך ארגיש אני אם אומר את שמי ויחלפו על פני בנימוס אך עם הבעה סתמית שאומרת "לא זוכר/ת שקראתי משהו שלך". אלו היו חששות שוא. החבורה העליזה שלנו בילתה ונהנתה. היה נפלא. אפשר לתאר את כנס הבלוגרים שלנו כמילוי של צורך שקוראים לו 'סקרנות'.

אחד המשתתפים הראשונים שפגשתי אתמול בתוך ביתה של ראומי היא קרן פייט. לאחר החלפת מידע ראשוני כולל השמות שלנו, פצחנו שתינו בשיחה קולחת שהתנהלה בהפסקות בינה לבין שיחות עם אחרים. נראה לי שקרן תרמה את תרומתה לחיזוק המוטיבציה שלי, להנגיש את המידע שאני צוברת בתחום עיסוקי בחקר התקשורת לציבור רחב של קוראים, שכן, ההזדמנות לקבל את החומרים בסגנון קריא יותר חשובה לאין ערוך. כך אמרה לי קרן. הבא בתור: אלי אשד.

אלי אשד: לא עברה דקה מתחילת השיחה שלי עם אלי והרשמים שהצטברו אצלי מקריאת החומרים שפרסם אלי ב'רשימות' (ובמקומות נוספים ברשת) חלפו בראשי כאילו שמתקיימת תחרות על תשומת הלב שלי בינם לבין האדם העומד מולי. כל מה שידעתי על כישוריו של אלי, המצדיקים את הכינוי "בלש תרבות" שהצמיד לעצמו, צצו באותו רגע. במפגש איתו הבנתי עוד דבר, לא רק בכתיבה, ביידע, בהעברת מסרים ובכתיבת תחקירים יש לו ייחודיות, אלא גם בנתוניו הפיזיים: אלי אשד מתנשא לגובה הרבה מעבר לממוצע. בכל אופן, התאמצתי לארגן את מחשבותיי והן בשלהן, המשיכו לשוטט בין רשמי מאופן כתיבתו הסדורה לבין תוכן השיחה שהתנהלה בינינו. מאוד רציתי למצות את ההזדמנות לפתח את הדיון איתו על נושאים אלו ואחרים, אך העיתוי לא כל כך איפשר זאת. בסיום המפגש שאל אותי אלי אם בדעתי לכתוב פוסט על כנס הבלוגרים של 'רשימות'. השבתי לו שיהיה עלי להחליט על זווית ראייה שדרכה ארצה להציג את חוויותיי.

צבי גיל ובתו, ראומי: צבי, יוזם ומארגן ראשי של הכנס, מזוהה אצלי מאז ומתמיד עם פוסטים מעניינים העוסקים בתחום היידע המקצועי שלי – תקשורת. אני משתוקקת למצוא את הזמן הפנוי שבו אוכל לקרא את ספרו, מוביולה: מסע בזמן ובמרחב, שזכינו לקבל מידיו בצירוף הקדשה אישית. מעבר לכך, בעקבות המפגש הבינאישי שהתאפשר לנו בכנס עלי לציין שמעתה ואילך מייצג צבי בעיני דמות של אדם מאוד סימפטי, חביב, אנושי וחם. קרבתו לבני משפחתו והקשר ביניהם תופסים מיד את העין. הבנות, הנכדה הגדולה ושאר הנכדים שנכחו בבית הקרינו קרבה וחמימות מיוחדות כלפיו. למרות שהיו צפויים להרגיש זרים הם זרמו עם הכל. היו בעניינים, כמו שנהוג לומר. גם ראומי השתלבה מיד בחוויה הכללית וההנאה ניכרה על פניה. היא חוללה נפלאות והפגינה כישורים מפתיעים בהכנסת אורחים וגם אותה התרגשות שפיעמה אצל כולנו. התעניינה בכל אחד ומיצתה כמו כל אחד מאיתנו את המפגש כדי להכיר את הצד האישי של הכותבים.

שמחתי לפגוש בכנס גם את שלומית לוי, וטרינרית במקצועה המתמחה בעיקר בטיפול בתוכים. בעבר הלא רחוק, בעקבות אחד הפוסטים שלה וקריאת ה"אודותי" שלה, פניתי אליה במייל וביקשתי לקבל מספר פרטים על גידול תוכים. שלומית השיבה לי  מייד וסיפקה לי מידע מעניין ומקצועי מאוד על בעל החיים המסקרן הזה. אתמול סוגיית התוכים כיכבה במוקד השיחה הנעימה והמענגת שלי עם שלומית. בשיחה איתה גם הובטח לי שאוכל להתארח בקליניקה לחיות ביום שבו מגיעים בעלי התוכים, כדי שאוכל לעמוד מקרוב על הקשר שבין תוכים לבין בעליהם.

חוויה נוספת ששימחה אותי היה המפגש עם ריקי כהן וירדן לוינסקי. את פועלו של ירדן ומסירותו לפרויקט 'רשימות' כולנו מכירים. הוותיקים עוד זוכרים את עידן 'קונצפציה' ומכירים את ירדן עוד מאז. המידע שפרש לפנינו ירדן על ניהול הפרויקט, על ההתפתחויות והתוכניות, על עניינים הדורשים התערבות מיידית שלו ושל אורי ברוכין שנשמעו לרגע כקוריוז, אך בפועל גוזלים לעתים שינה מעיניהם של מנהלי ומובילי הפרויקט, היה מרתק וחיוני כאחד. השורה התחתונה היא שחלה חובה על כל אחד מאיתנו לשנן את ההנחיות שנוסחו על ידי עורכת דין. רצוי מאוד לחזור ולעיין בהוראות שוב ושוב, כדי למנוע הסתבכויות שקשורות בהפרת זכויות יוצרים.יעל קינסקי, האדריכלית, העלתה את הנושא וסיפרה עד כמה הוא מדיר שינה מעיני אדריכלים. (האם מישהו מהקוראים מכיר את העמותה שנקראת CCCreative Commons? יש התפתחויות חשובות בתחום זכויות היוצרים שכדאי לדעת.).

את ריקי כהן אני 'מכירה' מהרשימות המעניינות שלה, שקראתי מדי פעם. ריקי סיפרה לי במפגש על הקריירה העשירה שלה בניהול בכיר של פורומים בפורטלים של המיינסטרים. כיום ריקי היא יועצת בענייני הקמת רשתות חברתיות של חברות אינטרנטיות. עקב העניין המקצועי שלי בתחום, והמחקר שהתחלתי בו לפני כשנה שהיה כרוך במפגשים עם מנהלי פורומים העוסקים באקטואליה, בעיתונות ובפורטלים הפופולאריים, גלשה השיחה עם ריקי לענייני פורומים. ריקי השאירה עלי רושם של דמות מעשית, חברותית ותכליתית. הוכחה לכך – היא ביקשה ממני את כרטיס הביקור שליי. נפעמתי מהפעלתנות והיוזמה שלה ליצור קשר מיידי בעל פוטנציאל להמשך.

גם אנשי החינוך שבין הבלוגרים שלנו, כמו מוטי לקסמן, הותירו עלי את רישומם. הגלישה שלנו לשיחה עניינית הייתה כל כך טבעית. התמקדנו בנושא שעליו כותבים אנשי החינוך – ביקורת על מערכת החינוך. מוטי הקריא בפני כולנו, בכישרון רב, יצירה שכתב והצליח להפגין את כישוריו במשחק ובריגוש הקהל.

תובנותי:

אילו היה מישהו משקיף מן הצד על הנעשה במהלך הכנס, מבלי לדעת דבר על המשתתפים, היה בוודאי מתפעל מן המהירות שבה נוצרה אינטראקציה בין המשתתפים. נדרשו בדרך כלל שניות מועטות לזיהוי השם, ולאחר מכן התעצם השיג והשיח, שרובו התקיים במצב של עמידה. מה שאומר שהניידות וההספק לקיים שיחה עם כולם היו זמינים. בנוסף לכך, בשלב הסבב שבו כל משתתף ומשתתפת סיפרו משהו על עצמם, חוויתי תחושה שאני יושבת בתוך חבורה מגובשת ומוכרת. הזרות נעלמה באופן מיידי.

אין לי הסבר לכך. רק שאלות והשערות.

עד כמה תרמו לכך אווירת המקום ומידת הכנסת האורחים שזכינו לה? ומה היה משקל המודעות שלנו לכך שכולנו שקועים באותו עיסוק של כתיבה ובאותו אתר? בעצם, האם כולנו שותפים לתחושה הקבוצתית שחשתי אני? אם כן, על מה היא מתבססת? אולי התשובה טמונה חלקית בכך שחשוב לכל אחד מאיתנו להתבטא ולהביא באמצעות הכתיבה את המידע המעניין ביותר שיכול להועיל לכלל; אולי לכל אחד מאיתנו נדמה שהתוצר הפרטי מצטרף לקולקטיבי שאותו כולנו מעוניינים לטפח ולפתח?

ממש בהקשר לזה עלי להעיר שהבסיס הטכנולוגי של רשימות אינו מאפשר קיום דיון בפורום. למרות שהיה דבר כזה בעבר.

לסיום:

כפי שעיניכם רואות, החוויות שנולדו במהלך הכנס הולידו הרהורים ותובנות. יכול להיות שהעמקתי יתר על המידה בפרשנויות והייתי מיטיבה לעשות אילו הסתפקתי בתיאור של מפגשים עם אדם זה או אחר ובזה סוגרת עניין. (משום מה צצה כתמיד הנימה האפולוגטית והרי אין לכך הצדקה). למעשה, אני הרי יודעת מדוע הרחקתי לכת בכתיבה: העיסוק העכשווי שלי  ב"תהליך החברתי ברשת" הוא שהוביל להעמיק בכתיבת הפוסט.

ימים יגידו האם ההיכרות בכנס תימוג ותתערפל עד שתיעלם לירכתי הזיכרון האישי של כל אחד מאיתנו, או שמא יבואו בעקבותיה מפגשים חברתיים פרטיים וקולקטיביים.

 

סוף דבר – תודה בשם כולנו למשפחת צבי גיל המורחבת על הרעיון והגשמתו המוצלחת! תודה רבה לכל מי שצילם והעלה תמונות מהאירוע לאתר 'רשימות'! יישר כוח!!

בזכותם – הפסקול של חיינו

שנות ה-60 אימתו את המשפט המפורסם שטבע מקלוהן: "המדיום הוא המסר". נורמות מילוי שעות הפנאי של מתבגרים ומבוגרים צעירים השתנו מקצה אל קצה.

*****

אם נכונה הנבואה של מקלוהן: "המדיום הוא המסר", הרי שהייתה זאת החשיפה ללהקות רוק פופולריות מהעולם המערבי בשנות ה-60 שהולידה בישראל זמרים, ששיריהם הפכו לפסקול של חיינו. הבולטים שביניהם הם שלמה ארצי, זהר ארגוב ויהודה פוליקר.

shlomo artzi

קרדיט: ויקיפדיה בעברית.

מגוון המדיות הזמינות לילדים ולנוער של ימינו, עולה על כל התחזיות והחלומות של הדור שנולד בישראל הצעירה. במאה העשרים ואחת, הצעירים שבינינו יעידו על עצמם שהפנאי שלהם מלא וגדוש בפעילויות, כגון אכילה במסעדות טובות  ובילוי במופעי סטנד-אפ ומופעי ענק של זמרים מרחבי העולם (סלבס) שמגיעים לישראל. לא כך בילו צעירים בשנותיה הראשונות של המדינה.

סממני התברגנות בתחום המוזיקה הפופולרית

בשנותיה הראשונות של ישראל, צעירים חילוניים הקדישו את יומם – כולל שעות הפנאי – לפעילויות שההורים, המחנכים ותנועות הנוער אישרו. זאת למעט סטיות קלות מהנורמה. התכתיבים "מלמעלה" היו ברורים. הם הגדירו לצעירים מהן פעילויות פנאי "נורמטיביות". כך צמח כאן דור של "ילדים בסדר גמור", כפי שמכנה אותם החוקרת חנה יבלונקה, נוער צייתן יחסית לנוער של היום. רק בשנות ה-60, ובדגש על תקופת לוי אשכול כראש ממשלה, החלו צצים סימני התברגנות בכל תחומי החיים. תהליך ההתברגנות לא פסח על תחום המוזיקה הפופולרית.

"בורגני" הנו מונח לועזי המקפל בתוכו את עליית מעמד הביניים ובעלי האמצעים. בתהליך ההתברגנות בישראל של שנות ה-60, בלטו שינויים חסרי תקדים גם בתחום המוזיקה הפופולרית. אפשר לתלות את הסיבה בחשיפה למוזיקה פופולרית מהעולם הרחב, ששודרה ברדיו המקומי. סיבה אפשרית אחרת היא ההאזנה לתקליטים של להקות רוק זרות שנרכשו בחנויות, אשר חשפה את הצעירים של שנות ה-60 לזמרים שהיו פופולריים בקרב נוער במדינות אירופה וארה"ב.

כך או כך, שנות ה-60 אימתו את המשפט המפורסם שטבע מקלוהן: "המדיום הוא המסר". נורמות מילוי שעות הפנאי של מתבגרים ומבוגרים צעירים השתנו מקצה אל קצה.

קאנון הזמר הישראלי

קאנון הזמר הישראלי פרץ החוצה בשנות ה-60. תחילתו הייתה סדק בפעילויות הפנאי "הנורמטיביות". מאוחר יותר צבר התהליך תאוצה נוכח עולם שלם של מוזיקה פופולרית שקודם לכן הייתה חבויה ונסתרת מתודעתם של הצעירים.

המוזיקה המיובאת הייתה כה מדבקת שעד מהרה נוצרה לה גרסה ישראלית בדמותן של "להקות מועדונים", כותב מבקר התרבות ניסן שור, "בתל אביב בלבד קמו 160 מועדונים!" מתוך להקות אלו צמח קאנון הזמר הישראלי. אבותיו היו לדוגמא, יצחק קלפטר, ממייסדי להקת הצ'רצ'ילים, ומחלוצי הרוק הישראלי ולהקת כוורת, שרוב חבריה צמחו בלהקת הנח"ל: דני סנדרסון, גידי גוב, מאיר פניגשטיין ויוני רכטר.

  • שלמה ארצי – פסקול חייהם של מיליונים

כיום אין חולק על כך שהזמר המצליח ביותר בתולדות מדינת ישראל, ובמיוחד בארבעים השנים האחרונות, הוא שלמה ארצי, שנולד באלוני אבא ב- 1949. יש הטוענים שהאלבום "לכל החברים מהמסע מים אל ים" (1974) מאת שלמה ארצי, מכיל את יצירתו הדורית הישראלית השלמה ביותר. שכן, התחושות של ארצי והדיאלוג שלו עם הציבור הישראלי על כל גווניו, אינם דומים לאלו של אף דמות מוזיקלית אחרת שצמחה כאן. שיר אחד שלו משנת 1988, "תחת שמי ים התיכון", ראוי לציון במיוחד בשל העובדה שהוא מכיל את המשפט המשמעותי והחזק: "עכשיו יש את הזמן במזרחית". בזכות השיר והמשפט המרכזי שבו, שלמה ארצי הפך לפסקול ישראלי, פסקול חייהם של מיליונים. ארצי עצמו ציין, "איפה שהוא שרטתי אתכם באיזה מקום".

  • זוהר ארגובאבי המוזיקה המזרחית

זוהר ארגוב נחשב אף הוא לאחד מגדולי וחשובי הזמר הישראלי ולאחת מדמויות המפתח של הזמר המזרחי. אי אפשר שלא לציין את זכייתו של ארגוב במקום ראשון בפסטיבל הזמר המזרחי שנערך בבנייני האומה בשנת 1982 עם "הפרח בגני", שירו של אביהו מדינה. ארגוב זכה בפופולריות עצומה בקרב קהל שעד אז כמעט שלא נחשף למוזיקה המזרחית. אמנם שלא בדומה לארצי, ארגוב לא שר את פסקול חייו של דור ילדי המדינה. אך בלעדיו ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית הייתה נראית אחרת לגמרי.

 

יהודה פוליקר"אפר ואבק"

ונסיים בזמר שזכה לנוכחות על בימת המוזיקה הישראלית במשך עשרות שנים: יהודה פוליקר, בן לניצולי שואה מיוון שנולד בקרית חיים ב-1950. פוליקר הוא אחד הבולטים במוזיקאים המצליחים שבאו מלהקות שצמחו בשוליים, בשלהי שנות השישים. באלבום "אפר ואבק", שולבו צלילים של אקורדיון ובוזוקי. פוליקר לא חשש לגעת בנקודות הכואבות ביותר של השואה: "טרבלינקה הוא רקע שיא שאינו מסתיים לעולם". כל שירי האלבום הפכו להמנונים, מעין גשר בין מסורות ותרבויות בחברה הרב-גונית שבה גדלו ילדי דור המדינה.

 

 

 

"הצנטרום של הפיילה" נוסח נתניה

הגעתי לנתניה ה"רחוקה" במסגרת עיסוקיי ושהיתי בה במשך יומיים. למרות שהתרגלתי לחשוב על נתניה כיעד תיירותי ומוקד משיכה לדוברי צרפתית בעיקר, הופתעתי לטובה ושמחתי שהתבדיתי. בסוף  עוד הבטחתי לעצמי לחזור לביקור יותר יסודי בעיר בהזדמנות הקרובה.

********

חלפו שבועיים מאז הביקור בנתניה. זכר השהייה במיקום הנפלא שלי, בקרבת הים, עדיין מלווה אותי. אני מתעוררת בבוקר ומיד מסיטה את הווילון כשמבטי מופנה החוצה ועיניי מחפשות את הצבע הכחול של הים, שוכחת לרגע שאני בבית, במתחם המאוכלס בגורדי שחקים.

תל-אביב ואפילו טבריה זכו לכינוי "הצנטרום של הפיילה"  

לעתים קרובות נשמעת מפיהם של תושבי תל-אביב האמירה: "אנחנו גרים בצנטרום של הפיילה". לדוגמא: (מתוך קפה דהמרקר): "לשמחתי, אתמול נמצאה הדירה ההולמת. כן. בצנטרום של הפיילה… הנקודה אליה שואפים כל הסטלנים. .. דקה הליכה ברגל מכל מקום שקורה בו משהוא. על פסגת העולם. בלב ליבו של הקונצנזוס".

לביטוי "הצנטרום של הפיילה" יש היסטוריה. הוא קיבל נוכחות במערכון של הגששים "קפטריה בטבריה". 

מערכון של הגששים: "קפטריה בטבריה"

את התרשמותי הבלתי צפויה מנתניה כעיר בעלת אופי ומוקדי עניין ייחודיים אפרט להלן:

ראשית, את נתניה מפארת טיילת צמודה לחוף ים, מהארוכים ביותר בחופי ישראל – 13.5 ק"מ אורכו – והוא נמתח ממלון "בלו ביי" בצפון וחוף פולג בדרום. מדובר באזור מטופח ומעוצב להפליא שמתחרה בהצלחה  בטיילת התל אביבית-יפואית, בשל הצמחייה המגוונת, הניקיון והמתקנים, לרבות פסלים וסככות צל. עם כל הכבוד, גם כיום בלי זמזום המטוסים בשדה דב, הטיילת התל-אביבית אינה מתחילה להשתוות לזו של נתניה.

מי שמתארח בנתניה ומגיע לאזור הטיילת, ירצה סיבוב זריז בחוץ.  אני ניצלתי את הדקות הראשונות שלי בעיר, לסיור בטיילת וצפייה בצבעי השקיעה. והשכם בבוקר צעדתי לאורך הטיילת במשעול עולה ויורד בהתאם לטופוגרפיה. הירידה לחוף הים הייתה קלה להפליא. אמנם ישנו גרם מדרגות רחבות ונוחות אבל לטובת עצלנים כמוני ואחרים המתקשים לרדת ולעלות במדרגות, הוקם כאן מגדל ובתוכו שתי מעליות. השימוש בהן מוענק חינם לכל דורש יום-יום, משעה מוקדמת בבוקר עד שמונה בערב. האסוציאציה המיידית שלי הייתה הריביירה הצרפתית, גם בשל רחוב "ניצה" המקביל לטיילת ומאוכלס בבנייני דירות מסוגננים ובתי מלון מפנקים. אם שמעתם שנתניה אימצה את הכינוי "הריביירה של ישראל", האמינו שיש לכך סיבה טובה.

מוקד משיכה נוסף נמצא גם הוא בטיילת – גלריה עירונית הבנויה על צוק. בטרם הגעתי לנתניה בניתי לי תכנית סיורים טנטטיבית ושיבצתי בה גלריה, תיאטרון ומוזיאון. הקירבה הגיאוגרפית של המלון שלי אל מוקדי תרבות שונים אפשרה לי להגיע ברגל לגלריה לאומנות הבנויה על הצוק שבטיילת. הצייר שי אביבי הציג כאן מבחר ציורי טבע ומראות מנופי ארצנו. לא בכדי אביבי זכה לכינוי "אמן פטריוטי" (קיראו אודות יצירתו כאן). בכרזה התלויה בכניסה לגלריה נכתב שבחלק ניכר מציוריו מופיע שביל כ"מוטיב פיזי וגם סימבולי". אהבתי את האמירה שכשם שבכל שביל יש עליות ומורדות, גם תקופות בחיינו מתאפיינות ב UPS AND DOWNS.. וכשם שאיש אינו רואה את קצה השביל ומה מסתתר מאחורי העיקול הבא, כך גם אי אפשר לדעת היכן מסתיימים החיים ומה מסתתר בעתיד הרחוק.

הספקתי להכיר נקודת עניין נוספת בנתניה – היכל התרבות העירוני. באחד הערבים הצלחתי להשחיל ביקור בהיכל התרבות ולצפות בהצגה של תיאטרון בית לסין. נהניתי מההצגה ובמיוחד מהקהל שהגיע. לא אגזים אם אומר שהאווירה בכניסה לאולם הייתה אינטימית. היה לה גוון של התרגשות לקראת האירוע. עוד בטרם עלה המסך ניכר שמדובר בקהל שבו אחד מכיר את השני וכולם נוהרים בתום השבת לספוג תרבות בהיכל. שמתי לב שבמהלך ההצגה שררה באולם דממה מוחלטת, משולבת בפרצי מחיאות כפיים קצרים, ואף טלפון חכם לא צפצף ולא הפיץ אור מטריד על היושבים בכיסאות שליד. הקהל נתן כבוד לשחקנים ובתום ההצגה, ביציאה מן האולם, בלט סדר מופתי. פה ושם  עוד קלטתי דברי שבח ותודה לשחקנים שבמשך שעה וחצי העניקו לקהל את כל מה שיש להם.

נקודת עניין מיוחדת נוספת שהספקתי להכיר על קצה המזלג לפני שעזבתי את נתניה היא מוזיאון יהדות תימן. מתברר שעובדיה בן שלום ז"ל, שהיה איש אשכולות ועלה לישראל עם העלייה ההמונית מתימן, היה נחוש לתעד את קורות העדה שלו והפולקלור הספציפי לה. בזכותו הוקם המוזיאון ואוסף המוצגים המרשים. בנו, ד"ר יגאל בן שלום, מכהן כיו"ר האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהדות תימן.

עולי תימן הגיעו בעלייה המונית לארץ ישראל בשנות ה-49-50 של המאה הקודמת, במסגרת מבצע "על כנפי נשרים". במבואה שבכניסה למוזיאון מוצגות תמונות אופייניות של עולים.

הנשים בתלבושת מסורתית והגברים, בגופם הצנום מגודלי פאות, מנשקים את אדמת הארץ. מירב, האחראית/מזכירה של המוזיאון ,הייתה סקרנית לדעת מי אני. שכן לא כל יום מגיע אדם פרטי לביקור במוזיאון ומתעניין במוצגים. על גבי שולחן שבכניסה מצאתי גיליון של כתב העת "תהודה", שרואה אור בהוצאת האגודה, ובתוכו מאמר שפרסם ד"ר דב לויתן, שהקדיש שנים רבות לחקר פרשת היעלמות ילדי תימן.  הנושא הוביל לשיחה עניינית בין מירב לביני. שמעתי פרטים אודות המחקר שנעשה בחסות המוזיאון. היה ברור שפרטי מוצאם של יהודי תימן לוטים בערפל ומבוססים ברובם על מסורת ואמונה שכך היה. מעין נרטיב קולקטיבי שנתפס כעובדה היסטורית. יחד עם זאת מוצאם של התימנים אומת חלקית באמצעות "מגילות ים המלח", וגם על עדויות שנמסרו בעל-פה להיסטוריונים שמתמחים בנושא. התוצאה היא אוסף מרשים של קלטות שלא הספקתי להאזין להן. גם את האוספים והמוצגים האוטנטיים שבחדרי המוזיאון לא הספקתי לבחון בשל קוצר זמן.

הביקור בנתניה הסתיים. מצאתי עצמי עושה חשבון נפש. הצטערתי על הנזק שנגרם מהפופולריזציה של מרכזי הערים הגדולות ותל אביב בראשן. כך שמקומות שאינם נתפסים כ"בון טון" בהא הידיעה ו/או כ"צנטרום של הפיילה" ואינם זוכים לחשיפה מספקת, נותרים בשולי התודעה וחבל.

 

 

קוריאנים ביפן: זאיניצ'י

כמו צעירים רבים מבני ארצה שהגיעו עם משפחותיהם לארצות הברית, גם מין ג'ין לי לא הייתה מודעת כלל להיסטוריה העגומה של בני ארצה הקוריאנים החיים ביפן. הייתה זאת יד המקרה בלבד שהובילה אותה לכך. היא שמעה סיפור מטלטל על בני עמה, סיפור ה"זאיניצ'י". ספר פרי עטה, פצ'ינקו, פותח צוהר לגורלו של עם שמזה דורות , מאז תחילת המאה ה-20, חווה חיי השפׇּלה ואי שיוויון מחפיר במקום מושבו, יפן.

שנים של מחקר ואלפי ראיונות עם קוריאנים החיים ביפן בעת הזאת, הולידו פרויקט ספרותי מן המעלה ראשונה – פצ'ינקו  (446 עמ'), מאת מין ג'ין לי, סופרת ממוצא קוריאני שמלאו לה שבע כאשר משפחתה הגרה מסאול לארצות הברית. הספר תורגם לעברית (אורה דנקנר) ופורסם על ידי הוצאת שוקן (2018). כתיבת ספר ופרסומו היוו בעיני מין ג'ין לי יעד שאין לוותר עליו. הצורך לפרסם דברים שפשוט נעלמים מתחת לרדאר, כגון העובדה שגם שחרור המולדת לא פתר את בעיית האפליה נגד הקוריאנים ביפן והגזענות כלפיהם, הפכו למשימת חייה של הסופרת.

הרומן פצ'ינקו מגולל את תולדותיה של מובלעת קוריאנית שנוצרה ביפן בתחילת המאה ה-20, בעקבות הסכם סיפוח בין ראש ממשלת קוריאה לבין המושל היפני של קוריאה, בשמו של קיסר יפן (29.8.1910). סיפוח חצי האי קוריאה על ידי יפן יצר צורת ממשל חדשה בקוריאה, שעיקרה ממשלת בובות. המושל שלט בקוריאה כשהוא כפוף לחלוטין למרותו של הקיסר היפני וקיבל הוראות מטוקיו. ההסכם נחשב עד היום בקוריאה כהסכם משפיל מאין כמותו. וכיוון שנחתם ב"שנת הכלב" לפי לוח השנה הקוריאני, הוא זכה לכינוי, "ההשפלה הלאומית בשנת הכלב". התאריך שבו נחתם ההסכם מסומן בלוח הקוריאני כ"יום ההשפלה הלאומי".

אזרחי קוריאה שהיגרו ליפן אחרי הסכם הסיפוח קיוו שבכך יקיץ הקץ על תלאות חייהם. בפועל הם סבלו מאפליה ואי שוויון מחפיר. חרפת הרעב אמנם נותרה מאחוריהם, בקוריאה. אבל בד בבד ביפן לא שכחו להם את מוצאם. חלפו מספר דורות מאז אבל הם נחשבים עדיין כקוריאנים אתנייםרובם חווים במהלך חייהם מצבים של השפלה אישית וקהילתית, הם מגונים, נלעגים וכפופים לגחמותיהם של היפנים ביפן. יש לציין כי גם אחרי שהקיץ הקץ על השליטה היפנית בקוריאה, בעקבות כניעתה של יפן לבעלות הברית בתום מלחמת העולם השנייה (15 אוגוסט 1945), אותם מהגרים קוריאנים וצאצאיהם עדיין נחשבים כקבוצה אתנית נחותה.

פצ'ינקו

כאזרחית אמריקאית, הייתה למין ג'ין לי ילדות נעימה בחיק משפחה חמה ומבוססת כלכלית. בני המשפחה השתלבו היטב במעמד הבינוני בארה"ב. איש מהם לא העלה על דעתו שמוצאו המשפחתי עלול להוות מכשול כלשהו עבורו בארצות הברית, בוודאי לא מכשול חברתי וכלכלי. באין סיבה נראית לעין להתעמק באופן מיוחד בהיסטוריה רחוקה של המשפחה, עצם החשיפה המקרית של מין ג'ין לי לסיפור האמיתי, הציבה אותה על פרשת דרכים בחיי הקריירה שלה. החשיפה המקרית להיסטוריה העגומה של הקוריאנים ביפן במאה העשרים, בהרצאה מפיו של היסטוריון באוניברסיטת ייל, הולידה פרויקט חשוב לא רק עבור קוריאנים החיים ביפן אלא כל מי שהספר תורגם לשפת עמו ויכול ללמוד ממנו מה פירושו להיות קרבן של עם כובש. בהרצאתו באוניברסיטת ייל ההיסטוריון גולל פרטים על אפליה בין תלמידי חטיבת ביניים ביפן. אחד התלמידים, צאצא למשפחת מהגרים מקוריאה, הושפל על ידי בני כיתתו במילות קללה שנכתבו בעמוד האחרון של ספר המחזור  שלו. ההלם והכאב הכו בו עד כי הגיב מידית בקפיצה אל מותו מגג בניין. המרצה הודה שאינו מסוגל לשכוח את הסיפור הטרגי.

כל זה התרחש ב- 1990, וב- 1996, כאשר מין ג'ין לי הייתה כבר סטודנטית בקולג'  היא קיבלה החלטה להעלות על הכתב פרטים היסטוריים על אפליה והשפלת בני עמה ביפן, מאז הסיפוח, בתחילת המאה ה-20.

אחרי מספר ניסיונות כושלים לחשוף פרטים ולגולל את האמת ברומן ספרותי, ההצלחה האירה פנים למין ג'ין לי. תחילה עם פרסום הסיפור, "מולדת", ב"מיזורי ריוויו" ב- 2002. ב"מולדת" התמקדה הסופרת בסיפורו של ילד קוריאני שביום הולדתו נלקחות ממנו טביעות אצבעות ורק אז הוא זוכה ב"מעמד של תושב זר" (זאיניצ'י) ביפן. סיפור דמיוני נוסף שלה נכתב בהשראת המקרה הטרגי שהובא לידיעתה על ידי ההיסטוריון מאוניברסיטת ייל.

שני הפרסומים זיכו את מין ג'ין לי במלגת כתיבה מטעם הקרן לאמנויות של ניו יורק. כעת היא שקדה על הרחבת הידע שלה בכל הנוגע לרקע החברתי/היסטורי של הקוריאנים ביפן במאה העשרים. ככל שהמשיכה בעיסוקה היא גילתה שזאת חבית ללא תחתית. היא לא אמרה נואש והמשיכה בכל הכוח לחפש פרטים אותנטיים על חייהם העלובים של קוריאנים אתניים ביפן שהושמו ללעג, שהוכחשו ונמחקו חלקית מהזיכרון ומדפי ההיסטוריה.

מוקד העלילה של פצ'ינקו, הוא מהלך חייהן של נשים ממשפחה אחת ממוצא קוריאני, לאורך ארבעה דורות. נשים שבזכות נחישותן ותושייתן, משפחתן שרדה במשך עשרות שנים כקוריאנים-יפנים. לאורך הרומן כולו, הקורא נחשף לשימושי הלשון השכיחים בהתייחסותם של יפנים לקוריאנים בני ארצם, שכך הם הנציחו את מצבם הנחות של הקוריאנים האתניים. אחד הסמלים הלשוניים בעלי הקונוטציה השלילית הוא לכאורה, קוד לשוני, zainichi, זאיניצ'י, שמשמעותו המקורית המילונית היא "אזרח זר המתגורר ביפן דרך קבע". אולם כאמור, הביטוי נטען חיש מהר בקונוטציה שלילית והפך לסמל, ביטוי גנאי המפלה את  הקוריאנים האתניים ביפן.

מין ג'ין לי נדהמה, הדבר נשמע לה חסר הגיון. בעת המחקר שערכה היא הייתה מודעת היטב לעובדה שביפן מתגוררים בני דור שלישי, רביעי וחמישי של הקוריאנים שהיגרו ליפן בתחילת המאה העשרים (ביפן חיים כיום כ-600,000 קוריאנים אתניים). ואם לא די בכך, רבים מבין אלו קיבלו אזרחות יפנית. אחרים אף התחתנו עם יפנים, וקוריאנים נוספים עדיין שומרים באופן חלקי על המסורת שלהם. על אף כל זאת החשש מפני אפליה גוררת עד היום רבים מצאצאי הקוריאנים האתניים להימנע מלחשוף את שורשיהם הקוריאנים, אף שזהותם האתנית מופיעה במסמכי הזיהוי וברישומים הממשלתיים.

פריצת הדרך של מין ג'ין לי בנוגע למחקר וכתיבת הספר, גם היא התרחשה במקרה, כאשר בעלה קיבל הצעת עבודה בטוקיו ב- 2007 ושניהם עברו לטוקיו. שם התאפשר למין ג'ין לי לראיין רבבות קוריאנים. ככל שמעגל הראיונות הלך והתרחב התברר למין ג'ין לי שבמעמד פנים-אל-פנים, נחשף עוד משהו, גדול יותר. התברר שאין המדובר ב"סתם קרבן ותו לא". הראיונות חשפו את מלא רוחב היריעה ומורכבותה של האפליה.

במובן המעשי הבסיסי, ביפן של ימינו עדיין קשה לקוריאנים מדור ההמשך להתפרנס ממקצועות פופולריים בקרב היפנים. ולכאן שייך כותר הספר "פצ'ינקו", כלומר, כדי לחיות ולהתקיים בכבוד מה שמושך רבים מהקוריאנים ביפן הוא פרנסה בעסקי ההימורים והקזינו ובעיקר מכונות המזל – הפצ'ינקו . יפנים לא יצטרפו בגלוי למצבת עובדי עסקי ההימורים אבל יחד עם זאת הם גם אינם מדירים רגליהם ממשחקי מזל. הקוריאנים שספגו לעג בדרך כלל בכל עיסוק שממנו התפרנסו, זוכים עד היום לקיתונות של בוז גם כעובדי הפצ'ינקו ולעתים קרובות הם אף נחשדים כשייכים למאפיה, ארגוני הפשע ביפן -היאקוזה Yakuza.

פצ'ינקו הוא הישג לסופרת שהלכה בעקבות צו מצפונה והזדהתה עם בני עמה וסיפור חייהם מאז תחילת המאה ה-20. מין ג'ין לי נחשבת כסופרת-חוקרת שהעזה לעשות מעשה. רבים מבני עמה ומובלעות אתניות אחרות העוברות משברים דומים במדינות הקולטות אותם, מעריכים אותה על כך. פצ'ינקו זיכה את מין ג'ין לי בפרס הלאומי לספרות בארה"ב לשנת 2017, מטעם הקרן הלאומית לפרסים והוא תורגם לשפות רבות.

 

 

 

מדוע נקראת מלחמת יום הכיפורים כך?

במהלך השנים נשמר הכינוי "מלחמת יום הכיפורים", למלחמה שפרצה ב- 6 באוקטובר 1973. הכינוי קיבל מעמד רשמי בישראל ובמקומות שונים בעולם. וכמו תמיד עולה השאלה: מי טבע את השם וכיצד הפך לשמה הרשמי של מלחמת אוקטובר 73', האם היו כינויים מתחרים למלחמה זאת, ומדוע לא זכו למעמד רשמי?

********

במחקר שערכתי ושפורסם בספר "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס" (2014), הצגתי candleמבחר דימויים שהוצמדו למלחמה שפרצה ב-6 אוקטובר 73, בימים הראשונים שלה, כאשר הובאה לידיעת הציבור בנאומים רשמיים של בכירי צה"ל והמערכת הפוליטית.

אחד הדימויים שנעשה שכיח עם פרוץ המלחמה, היה "מלחמת יום הדין":

שר הביטחון משה דיין, היה הראשון שבחר להתייחס למלחמה בסגנון זה. מטבע הדברים, הוא העדיף להשרות בחזית ובעורף תחושה אופטימית. כידוע, לפי המסורת היהודית ביום הכיפורים נקבע גזר דינו של אדם לחובה או לזכות, ומנהג הבריות הוא לאחל זה לזה, "חתימה טובה"; "שייגזר דינך לזכות". במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, שהתקיימה למחרת פרוץ המלחמה בתל אביב, אמר דיין: "… בסיני איבדנו מספר עמדות ויש אבדות לכוחות צה"ל, אך לאויב נגרמו אבדות רבות… הקרבות קשים אך ייגמרו בחתימה טובה".

גם בקרב שורות צה"ל נעשה שימוש בדימוי – "מלחמת יום הדין". עם פרוץ המלחמה נדמה היה שזה הכינוי הרשמי שהעניקו מפקדיו הבכירים של צה"ל למלחמה. הוא שובץ בנאומו הראשון של הרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר, ששודר לאומה עם פרוץ המלחמה, והיה שכיח בכתבות וסיפורי הגבורה שהופיעו בחלק מהעלונים תחת הכותרת "סיפורי יום הדין".

דימוי מתחרה שהיה שכיח בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה היה: "מלחמת מעטים מול רבים"

הדימוי "מלחמת מעטים מול רבים", נרמז בתדירות גבוהה בהתבטאויות של בכירי צה"ל, שהופצו באמצעות עלונים, כמו דף לחייל, פקודות יום, דפי קרב ודפי הסברה. לדוגמא: בדף לחייל, עלון שחולק לחיילים בחזית, דובר ביום השלישי למלחמה על, "גילויי גבורה של מעטים נגד רבים." (דף לחייל , 8.10.1973); ובמועד מאוחר הרבה יותר, הדימוי "מעטים מול נחשולי פלדה ואש." – הופיע בפקודת-יום ליום גייסות השריון (29.10.1973). ובאותה פקודת-יום נאמר גם, "אתם, אשר ניצבתם מעטים מול רבים, בין ישראל ובין מבקשי נפשה." התבטאויות דומות הופיעו גם בדף קרב של מׅפְקדת האוגדה 15.10.1973)) ובהנחיות ההסברה למפקד מיום 7 באוקטובר 73', בׇהקבלה שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת תש"ח, "לבדנו. כמו תמיד, כמו ב- 1948." וגם בהשוואת אחדותם של ה"מעטים" מול האויב, במלחמת "ששת הימים", כך: "כמו במלחמת ששת הימים מתגלה העם במלא תפארתו נכון לכל." (7.10.1973).

הדימוי "מלחמה כבדת דמים" שימש את שר הביטחון, משה דיין, ביום השלישי למלחמה.

Golda Meir and Moshe Dayan (photo credit REUTERS)

photo Credit: REUTERS Golda Meir and Moshe Dayan 1973

אחרי שלושה ימים של מסרים אופטימיים שנועדו לחזק את המורל בחזית, כאשר הציבור עדיין לא היה מודע לגודל האסון והמחדל, הכריז דיין שהמלחמה גבתה מחיר דמים רב בשלושה ימים. דיין השתמש בדימוי "מלחמה כבדת דמים" שהשרה תחושה פסימית. אבל חיילי צה"ל הצליחו מאותו יום והלאה ל"הפוך את הקערה על פיה" ולעבור ממצב של מגננה למערך של מתקפה. למרות זאת, יש לזכור שההצלחה גבתה מחיר גבוה של כ- 2,800 הרוגים.

בסיומה של המלחמה שפרצה ביום הכיפורים תשל"ד, היום החשוב ביותר בלוח העברי, היא קיבלה את שמה, "מלחמת יום הכיפורים". כפי הנראה משום שהוא מחבר בין "מלחמה" לבין "היום בלוח העברי " שבו נחרצים גורלות של בני אדם. ובמקרה זה, של עם ישראל כולו.

יוצא מכך, שהדימוי "מעטים מול רבים", שהיה שכיח בתרבות עוד בימי היישוב היהודי בישראל ובמלחמת תש"ח, והדימוי "מלחמת יום הדין", שמצמצם את טווח המשמעויות לאלו שבבסיסן מסר משפטי ואף דתי – שני דימויים אלו נותרו בשולי השיח ובמהלך הזמן נשכחו. כך גם הדימוי, "מלחמה כבדת דמים", המשדר מסר טרגי של שדה קטל.

לעומתם, "מלחמת יום הכיפורים", הוא שם שכולל בתוכו מסר נטול מטען שלילי מובהק: יום כיפורים. נהפוך הוא, המסר שלו היה ותמיד יהיה: קיים תמיד סיכוי לסוף טוב, לגזר דין זכאי.

יום כיפור בפריז

כשיהודי מגיע למדינה זרה לפני יום כיפור, כדאי שיצטייד בכתובות של בתי כנסת ויבקר בהם בערב יום כיפור, יישאר לתפילה ולשמיעת כל נדריי. ולהלן ההמלצה שלי לבתי כנסת,  שמבוססת על ביקורי האחרון בפריז.

לפני הנסיעה התקשרתי לחברה שמתמצאת היטב בבתי כנסת בפריז, וזו נתנה לי המלצה לכמה בתי כנסת ברובע היהודי. לחברתי יש משפחה ענפה בפריז והיא עצמה היסטוריונית שעבדה במחלקת ההיסטוריה של בית התפוצות. ההמלצה הייתה לבקר בשלושה בתי כנסת ספציפיים. חברתי הוסיפה שכדאי להיכנס לגדול מבין השלושה לתפילת כל נדריי – בית הכנסת הספרדי :Synagogue de la rue des Tournelles

הביקור שלנו בבית כנסת זה, המכונה גם "בית הכנסת הגדול", היה מלווה בחוויה בלתי צפויה. מרחוק כבר ניתן היה להבחין בכוחות אבטחה. אלו ערכו בדיקות קפדניות בכניסה הראשית לבית הכנסת, מה שגרם לתורים ארוכים וגם לכעסים. אנחנו היינו שני זוגות שהתקשו להבין צרפתית. אני עוד הצלחתי איכשהו להבין מה רוצים מאתנו. הם ביקשו פרטים אישיים, ואת המצלמות הגדולות נאלצנו להפקיד בכניסה.synagogue de tournelle

החוויה לא הסתיימה בכך. אני וחברתי עלינו ליציע המרווח והתבוננו מסביבנו. הקירות והתקרה עשויים פיתוחי עץ ובהם שקועים ויטראז'ים צבעוניים. הכל אומר פאר והדר. בית הכנסת התמלא במהירות למרות שהתפילות כלל לא נראו באופק. על הבמה התנהל משא ומתן שלא היה מובן לנו. משמאלי ישבה גברת צעירה, עם עיניים מלוכסנות. פניתי אליה בצרפתית (רצוצה) ושאלתי מה קורה. היא הסבירה לי שלפי הנוהג הקיים כאן, לפני התפילות מתקיימת "מכירה פומבית" של ה"כיבודים", כל מי שמעוניין לקבל תפקיד כלשהו – החל מקריאה בתורה וכלה בהכנסת ספר תורה לארון וכי"ב – יכול לקנות זאת בתנאים של מכירה פומבית. כשהסברתי לחברתי שהכל כשורה וכי זה הנוהג, שכנתי שמעה אותנו מדברות עברית והצטרפה לשיחה, אף היא בעברית. אילו רק ידעתי ! התברר לנו שהיא בת לאב תאילנדי ואם יהודייה, סיימה תואר ראשון באוניברסיטה העברית. לשאלתנו אם תמשיך להתגורר בישראל היא השיבה בשלילה, "כי אין כאן תרבות". היא זכתה במילגה ללימודי יידיש בסורבון. כך טענה. מכאן ואילך דיברנו עברית חופשי.

 

בית הכנסת הנוסף שביקרנו בו לאחר מכן, גם הוא ברובע היהודי,

 Synagogue de la place des vosgues –PENTAX Image

נקרא כיום Synagogue Charles Liché – הוא בית כנסת אשכנזי קונסרבטיבי, מאוד מפואר. צ'רלס ריש שעל שמו קרוי בית הכנסת, שרד את השואה ואת אושוויץ. לא נשארנו שם זמן רב. החום והדוחק העיקו עלינו ויצאנו החוצה.

המשכנו בדרכנו לבית כנסת שלישי ברובע היהודי:

Synagogue de la rue Pavee .     בית הכנסת הוקם עבור "אגודת הקהילות", אגודה של תשע קהיsynagogue rue da la pavee קהילות יהודיות רוסיות אורתודוכסיות. הבניין הוקם ב 1913 על ידי אמן הארט נובו, הארדיכל הקטור גוימארד. רבות נכתב על אסכולת הארט נובו ועל כך אין צורך להרחיב כאן. מה שכן, הייתה לנו חוויה יוצאת דופן. כשהתקרבנו לבית הכנסת, ולא היינו בטוחים שאכן זהו בית כנסת, ראינו שתי נשים בגיל העמידה. נשים צנועות ששתיהן הסתכלו עלינו בחשש רב. זה לא היה הדמיון שלנו. מאחר ובית הכנסת לא היה מאובטח, הן עמדו בחוץ כדי למנוע מזרים "לא רצויים" להיכנס פנימה. אגב: אין זה המקרה הראשון שבו בית כנסת לא נראה ככזה מבחוץ. גם בפרבר של אמשטרדם נתקלתי בבית כנסת שאינו מעיד על עצמו ככזה, ושהמתפללים בו בוחנים בעיניהם כל אדם זר שמתקרב. זאת המציאות ! לבסוף התקרבנו אל שתי הנשים והן שאלו (בצרפתית) מה רצוננו. סיפרתי שאנחנו תיירים מישראל ושאנו מבקשים להיכנס לבית הכנסת ביום הקדוש הזה. התגובה הייתה מידית. הן חייכו וקיבלו אותנו בכבוד רב. נכנסנו פנימה והשתתפנו בתפילות בנוסח אשכנז.

לסיכום: עשרות בתי כנסת פזורים בפריז . גם ברובע היהודי אפשר למצוא לא מעט מהם. לקראת יום כיפור, אם מי מכם נמצא בפריז ורוצה לטעום תפילות וכל נדריי בבית כנסת מקומי, קחו בחשבון את ההמלצה על שלושת בתי הכנסת שנמצאים ברובע היהודי. הביקור בהם מומלץ לא רק כיעד תיירותי אלא כמקום היסטורי שמלמד משהו על הקהילה היהודית בפריז, על הסגנון הספרדי המפואר ועל סגנון האר-נובו של בית הכנסת האורתודוכסי שאליו נוהרים מהגרים מרוסיה.

 

 

 

 

 

 

 

זה ייתכן, זה אפשרי – פרויקט "אמץ עץ" רמת גן

סיפור הצלחה על רוח התנדבות שתפסה את חבריי לפרויקט ואותי ללא הכנה מוקדמת. כיום אנו מציינים בסיפוק רב שעשינו את זה. התנדבנו והשתתפנו בהקמת משתלת עצים עירונית. משתלה פורחת ומשגשגת שעשתה היסטוריה ברמת גן.

IMG-20181005-WA0008

הכל התחיל אי-שם באביב 2018. קבוצה של תושבי רמת גן ואני בתוכם, סיימו קורס "מובילי בריאות וסביבה" שמתקיים בכל שנה מטעם מחלקת איכות הסביבה של העיר. הוצע לבוגרי הקורס להתנדב למען הקהילה בפרויקטים סביבתיים. אחד מהם הוא "אמץ עץ" – פרויקט התנדבותי חדשני, ייחודי לעיר רמת גן, במשתלת עצים המופעלת בחסות עיריית רמת גן והספארי ומיועדת לספק עצים וצל ברחבי העיר.

התמונה הראשונה שנגלתה לעיני המתנדבים בשטח המשתלה הייתה ערימה של קומפוסט פילים, וערימה נוספת, בשולי המשתלה, של מאות שתילי עצים. מרביתם נתרמו לעיריית רמת גן על ידי עיריית תל אביב המפעילה חווה חקלאית על גג דיזנגוף סנטר. השתילים היו נתונים בדליים שמידתם קטנה ומגובבים זה על גבי זה.

המתנדבים הם תושבי רמת גן שאכפת להם. הם הפכו לחלוצי הפרויקט. מבלי לדעת איך ומה עושים במשתלה, העבודה בשטח התקדמה תוך כדי הדרכה והמתנדבים זכו לטעום טעמה של עבודה חלוצית. הם הפכו שטח חקלאי למשתלה פורחת ומשגשגת ובה כאלף עצים. על-אף שחלקם עובדים במשרה מלאה ועושים לביתם, הם שמחים להתנדב למען הקהילה. אם תשאלו אותם, כל אחד מהם יספר לכם שהעבודה בשטח היא חוויה מיוחדת במינה ולא איזו אידיאולוגיה מופשטת. כולנו חשים כאן קירבה לאדמה ושמחים שניתנה לנו הזדמנות בלתי חוזרת לסייע בגידול עצים שיעניקו צל, יצבעו את העיר בירוק ויספגו כמויות גדולות של CO2 שנפלטות מרכבים הנוסעים בכבישי העיר.

ההתחלה לא הייתה שונה בהרבה מתהליך ה"עלייה לקרקע" של קיבוצים ויישובים חקלאיים בארץ. השיעור הראשון שמתנדבים אלו קיבלו התמקד בהעברת שתילים מדלי קטנטן לדלי גדול יותר, תוך ערבוב אדמה עם קומפוסט. בהחלט לא פשוט, ואפילו קצת מפרך.

IMG-20190606-WA0002

שלב "העבודה השחורה" חלף לו מזמן. מתקיימות כאן סדנאות קבועות שמעבירה אותן האחראית על כל הצמחייה בספארי, מומחית ובעלת יידע אינסופי בגידול עצים וצמחייה.

אלו עצים תפגשו כאן? עצי סיגלון, צאלון, ער אציל (עלי דפנה), אורן, ערבה בוכייה, צפצפה, אשל, חרוב, אלה, אלונים, שיטה קוצנית, תאנה, זית, רימון, דולב, שקד ואלת המסטיק.

בנטיעות ט"ו בשבט 2018 התקיים טקס מרשים ומרגש בפארק הלאומי ברמת גן, בהשתתפות כ- 400 ילדי העיר. ניטעו שם, לראשונה, כעשרים סיגלונים (Jacaranda) שגידלנו במשתלה. מתנדבי "אמץ עץ" היו נרגשים מהמראה. לא כל יום זוכים לראות ילדי גן ובי"ס יסודי, מצוידים באתים קצרים במיוחד ומסייעים בנטיעת עצים שגדלו בפרויקט חקלאי התנדבותי. העצים נקלטו יפה ובשנה הבאה יצמיחו פרחים עדינים בצבעי הלילך.

כשנתיים מאז השקת "אמץ עץ", כל המבקר בספארי ר"ג חולף על פני שלט גדול ומאיר עיניים הניצב בפתח המשתלה, וכל השאר הוא היסטוריה. המשתלה מתפקדת וקיימת כעובדה בשטח. גרעין מגובש של מתנדבים מתמידים להגיע למשתלה למשך מספר שעות בכל שבוע. כולנו מטפלים בעצים לפי הצורך ובהתאם להדרכה, ודואגים לצמיחתם התקינה. העבודה נעשית ברוח טובה ומתנדבים חדשים, שמצטרפים לקבוצה מדי פעם, "נדבקים" באווירת ההתנדבות והרוח החברית של הוותיקים.

 

 

מי צריך ביקורת ספרים ורשימות רבי-מכר?

נפלתם בפח של מבקרי הספרים ורשימות רבי המכר?

הבוקר שוב התברר לי שאין דבר מטעה יותר מביקורת ספרים. בצעירותי המעטתי בקריאה. בהשוואה לחברי וחברותיי שקראו בשקיקה, קראתי ספרים בודדים.  לא הרגשתי שחסר לי משהו. הבנות קראו רומנים ואני נחשבתי בעיניהן לסוג של עוף מוזר – לא נהיתי אחר סיפורים ורומנים אלא דבקתי בכל מאודי במדע המדויק. מהבגרות במגמה הביולוגית דרך ניסיון להשתלב בהיי-טק השתלבתי באופן מפתיע במדעי החברה והמחקר לדוקטורט היה ממש חציית גבול המפריד בין המדע המדויק ומדע שנחשב כ"לא מדויק". גם החשיבה שלי קיבלה גוון הוליסטי יותר ובד בבד התוודעתי ליופי שבקריאת ספרות. ניסיתי ז'אנרים כאלו ואחרים, קראתי מכל הבא ליד, תחילה בשתי שפות – אנגלית ועברית. וכשלמדתי צרפתית במכון הצרפתי בתל אביב, עשיתי ככל יכולתי לקרא ספרי מקור בצרפתית כמו ספריו של רומן גארי (שם העט של אמיל אז'אר). ספרות המקור באנגלית כללה כותרים מתוך אוסף הספרים של הבנזוג – אהבתי במיוחד את אגטה כריסטי, ואת הדמויות הבדיוניות שהופיעה בכל ספריו של סטנלי גרדנר, דלה סטריט ועורך הדין פרי מייסון, שמופיעים יחדיו בכל ספריו.

גיוון הוא שם המשחק

אני מגוונת את הקריאה ונמנעת ככל האפשר מעיון בביקורות ספרים. לעתים סקרנותי גוברת עליי עד כדי-כך שאחרי שקראתי ופרסמתי ביקורת על הכותר באתר "סימניה", אני בוחנת ביקורותיהם של קוראים שאת דעתם אני מוכנה לקרא, למרות הכל.

בזכות ההקפדה על ניטרליות

בזכות שפיטה של ספר לפי אמות מידה שכל כולן משקפות את טעמי ואישיותי שלי, קראתי ספרים שמאוד נהניתי מהם, החל מספרים "למיטיבי לכת" ורומנים וכלה בספרות מתח לגווניה השונים. את דעתי על מעמדה של ספרות מתח מקור וגם זו המתורגמת לעברית, כבר הבעתי כאן. גיליתי שכותרים שנושאים את התואר ספרות מתח (בלי לציין את הקטגוריה הספציפית) אינם זוכים להערצה יתרה בקרב קוראי העברית וזאת בלשון המעטה.

דב אלפון – לילה ארוך בפריז (2016)

בשנת 2016 דב אלפון, שהקריירה שלו עברה דרך עיתונאות ועריכה עיתונאית וספרותית, היה "קרבן" לביקורת (בעברית) המגחכת את ספרו הראשון, לילה ארוך בפריז, (בהוצאת כנרת זמורה ביתן). אלפון לא הסתפק בפרסום ספרו בישראל, בעברית. לפני כשנה החליט לבדוק מה חושב הקורא האירופאי והאמריקאי על ספרו. אלפון החליט לנסות לפרסם את ספרו בבריטניה. הוא מצא מו"ל ומתרגמת ונתן לדברים להתגלגל הלאה. לאחרונה התברר שספרו של אלפון, בתרגום לאנגלית, הוא בין המועמדים ברשימה הסופית לפרס בינלאומי של "כותבי ספרות פשע",   CWA – Criminal Writer's Association.

בראיון עם גואל פינטו בתכנית "גם כן תרבות", דב אלפון מפרט:

הספר "לילה ארוך בפריז" היה במשך מספר שבועות בין עשרת הראשונים ברשימת רבי המכר של הטיימס, בריטניה. בעוד שבארה"ב מכירים את המונח 8 מאתיים, בבריטניה מעטים שמעו על יחידת מודיעין זאת. ומה שקנה את לב ציבור הקוראים וצוות השופטים בבריטניה הוא כנראה העובדה שהספר כתוב בטון כמעט הומוריסטי. הספר איננו מוגש לקורא בשפה קרה ומנוכרת.

ומה חשבו קוראים מקומיים על ספרו של אלפון? רבים גיחכו וביטלו את הספר בגלל "חוסר הרצינות והעדר סגנון הולם של ספר מתח".

בעקבות ההצלחה בבריטניה, אלפון החליט להגיש מועמדות לפרס ספר מתח, העוסקים בפשע. הוא פנה לאגודה הבינלאומית של סופרי "ספרות הפשע הבינלאומית". נכון לרגע זה, הספר עלה לרשימה הסופית והנימוקים הם: דיאלוגים מבריקים, דמויות בלתי רגילות.

"תמציאו את עצמכם כל פעם מחדש" – דב אלפון

אישית, דב אלפון החליף קריירות במהלך חייו וכיום הוא מרגיש בשל לכתיבת ספרים. מה שלמד כעורך עיתון הארץ (בעיקר פוליטיקה ומאבקי כוח), נכנס גם כן לספר. אלפון איננו סופר צעיר שזה עתה פרסם את ספרו הראשון. נהפוך הוא. אלפון מציג עצמו כאישיות שידעה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש. זאת, אלפון מסביר, כדי "להימנע מלכתוב מלים שכבר כתבתי, או לחוש תחושות שכבר חשתי, או לעסוק בעיסוק שכבר מיציתי…"

לסיכום, ספרו של דב אלפון זכה להיכלל במקום מכובד ברשימת רבי המכר של הטיימס, בריטניה, ולהגיע לשלב הסופי של פרס בינלאומי לספרות פשע 2019. "לילה ארוך בפריז" ראה אור בבריטניה בכריכה רכה בהוצאת ספרים קטנה יחסית בלונדון, הוצאה שקיימת 45 שנה והוציאה לאור גם ספרות מתורגמת כמו ספריהם של  הרוקי מורקמי, ז'וז'ה סאראמאגו ואחרים …  בהצלחה!

מיזם חינוכי כלל עולמי למען סובלנות

משכימי קום בשבתות אשר שמים פעמיהם אל מסלולי הליכה לאורך קו החוף ובלב הפארקים היפים שבארצנו הקטנה, זוכים לשאוף אויר נקי ולנקות את הראש. לעתים נכונו להם הפתעות. אנחנו מגיעים לעתים קרובות אל נמל יפו וצועדים בטיילת משם עד מרכז פרס לשלום. היום חיכתה לנו הפתעה נעימה בתחום החינוך לסובלנות.

דווקא בתקופה זאת עם ההפגנות של יוצאי אתיופיה, ובלי להתחשב בסיבות שהביאו אותם עד הלום ושעליהן כתבתי באריכות לאחרונה, השבת יצא לנו לחזות במיזם חינוכי יוצא דופן, ששותפים לו עשרות אלפי תלמידים מרחבי העולם. המיזם החל לתפוס תאוצה לפני עשור, בפלורדיה ארה"ב. כדי שהציבור המבקר בנמל יפו יבין במה מדובר, מארגני תערוכת החוצות הזו הציבו פוסטר ענק ובו הסבר בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית – על המיזם חובק העולם שנקרא "שונים ביחד", ועל התערוכה המוצגת ברחבי הנמל שכל כולה הם פוסטרים ענקיים של ציורים שיצרו תלמידי בתי ספר יסודי בארץ. היוצרים ציירו את המושג "שונים ביחד",  ומתוך הציורים הרבים שתלמידי כיתות א'-ו' ברחבי הארץ שלחו לוועדה, נבחרו חלק שמאז 18.6.2019 הם מוצגים כפוסטרים ענקיים ברחבי נמל יפו.

שמתי לב שמעטים – אם בכלל – התעכבו ליד הפוסטרים. רבים פשוט חלפו להם על פני הציורים הענקיים בדרכם הלאה לארוחת בוקר בנמל או להליכה ברגל בטיילת. אולי בשעות מאוחרות יותר, כאשר השמש כבר אינה לוהטת, יהיו כאלו שיעמדו מול הפוסטרים ויתפעלו מהמסרים המשתקפים מהציורים ומהמילים שמופיעות על גבי חלק מהם עפ מסר של קבלת האחר.

הפסקאות הבאות לקוחות מהפוסטר המכריז על התערוכה :

שונים ביחד (18.6.2019-14.7.2019)

מציירים שונות מעודדים סובלנות

תערוכת הציורים המוצגת בנמל יפו – "שונים ביחד" – היא תוצר של פרויקט חינוכי אומנותי שמטרתו קידום ערכים של סובלנות, שוויון, קבלת האחר וקיום משותף במדינת ישראל.

הפרויקט הישראלי אשר פועל בארץ ביוזמתו של הרב מאיר עזרי, ראש מרכזי דניאל ליהדות מתקדמת, הוא שלוחה של המיזם Embracing our differences, שנוסד לפני למעלה מעשור בעיר סרסוטה שבפלורידה, ארה"ב. כיום משתתפים בו עשרות אלפי תלמידים מרחבי העולם.

היצירות המוצגות בתערוכה מלמדות אותנו שעל מנת לקבל את האחר, עלינו ללמוד קודם כל לקבל את עצמנו, ושמתוך קבלה עצמית זו נוכל לחגוג את השונות ואת הייחודיות של כל אחת ואחד מאיתנו.

אוצרת התערוכה: טל ישועה, סטודנטית לתואר שני באוריינות חזותית ואוצְרוּת, סמינר הקיבוצים.

 

כשהכל מסתיים והדברים מתבהרים

משפט מצויין שכל אחד מאיתנו חייב לאמץ. אני מתביישת ברגשות שחשתי בעת שהייתי תקועה בפקקי תנועה, כשכל רצוני היה שהנכדה תגיע לשיעור שחייה בזמן . הרי לא ייתכן להתעלם המדינה נוקטת אי-שיוויון כלפי קבוצות בגלל מוצאן. משהו מאוד רקוב אצלנו.

**********************

מקור: ATZUMA די לגזענות

המחאה של יוצאי אתיופיה הסתיימה. החוויה האישית שלי כ'קורבן המחאה', כפי שהתקשורת הגדירה אותי ואת כולנו, נבעה מפקקי התנועה שנוצרו מאזור הבורסה ברמת גן עד לרחוב דיזנגוף תל אביב, יום רביעי אחה"צ. כעת אני מתביישת בכך.

פרק א' – ביום רביעי האחרון הייתי אחראית להוציא נכדה מהגן ברבע לארבע ולהסיע אותה לשיעור שחייה ברבע לחמש באזור הבורסה ברמת גן. כולה נסיעה שאורכת חצי שעה לכל היותר, גם בפקקים של אחר הצהריים. כדי לא להיקלע לפקקים יצאתי מהבית לכיוון דיזנגוף בשעה שלוש אחה"צ. בדרך-לא-דרך הצלחתי להגיע בזמן לגן ולהסיע את הנכדה לשיעור שחייה שגם אליו הגענו ממש בזמן. התחושה שלי משעה שלוש עד רבע לחמש – כמעט שעתיים תמימות: הרגשתי כקרבן של פורעי חוק. התחושה התחזקה נוכח דיווחי התקשורת. למותר לציין שבשל הנוכחות של ילדה בת חמש במכונית, נמנעתי מלהביע בקול את מחאתי ורגשותיי השליליים נגד פורעי החוק ויוצרי הפקקים והשיבוש של מהלך החיים בתל אביב. החזקתי הכל בלב.

פרק ב' – אני מאזינה לתכנית בשידור חי ב"כאן רשת ב'", בשבת לפני הצהרים. המראיין מציג שאלות בפני המרואיין בנוגע לדמיון בין מחאת יוצאי צפון-אפריקה במה שזכור כ"אירועי ואדי סאליב" (1959), לבין מחאת יוצאי אתיופיה (שנות האלפיים). שתי המחאות הן יוזמה של קבוצות בני אדם הומוגניות שטוענות לקיפוח מצד ההגמוניה. הגמוניה במובן הסוציו-כלכלי-פוליטי, שכבה של בני אדם שקובעת את כלי המשחק ומכפיפה את כל השאר לתכתיביה. שתי קבוצות המחאה הביעו את מחאתם כנגד קיפוח מתמשך ובלתי מוצדק של הממסד כלפיהם.

פרק ג' –מרואיין עולה לשידור ומדבר על ההשוואה בין שני המקרים ושתי הקבוצות אשר חיות בתוכנו. הוא מציין שבשני המקרים, מאשימים את הקרבן עצמו במה שקורה לו.  המראיין מציין שבאותה עת, אירועי ואדי סאליב, זומנה ישיבת ממשלה דחופה ולוי אשכול מילא את מקומו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון. הוא הכריז שהאירועים מחזקים את דעתו הקודמת בדבר הצורך ב"עלייה סלקטיבית". בן גוריון דגל בהקמת ועדות חקירה ובמקרה של אירועי ואדי סאליב, וכך הוקמה ועדת חקירה – "ועדת עציוני" (1959). הועדה בחנה את התנהגות המשטרה כלפי המפגינים ונקבע שלא ניתן למצוא פגם בהתנהלות המשטרה כלפיהם. מאוחר יותר, ראש הממשלה גולדה מאיר התבטאה כך, "הם לא נחמדים", וכך הגדירה לציבור את אופיים של יוצאי צפון אפריקה ומחאתם הלא-מוצדקת נגד הממסד (כאילו אין קיפוח של מפא"י, ההסתדרות ועוד). אז מה כל זאת שונה במקרה של האתיופים? איזה יתרון יש להם? מפגיני ואדי סאליב לא יכלו להוכיח שהמדינה נגועה בגזענות. ראשית לכל בשל צבע עורם הלבן שאינו שונה במאומה מצבע עורם של הממסד והמשטרה. במקרה של המפגינים האתיופים ברור לעין כל כי צבע עורם שונה, ולכן הטענה שהמדינה גזענית ומפלה אותם בשל צבע עורם היא טענה שקל מאוד להוכיח.

פרק ד' – המרואיין סיכם באמרו כי לא למדנו מאומה ממקרה ואדי סאליב. כמו אז גם כיום ה"הגמוניה" שולטת בכל החלטה ציבורית שמתקבלת במדינה. התוצאה בדרך כלל זהה: הופכים את הקרבן לאשם העיקרי. הווה אומר, הקרבן פורע חוק, הקרבן משבש את מהלך החיים במדינה, הקרבן הוא החשוד המיידי בכל התרחשות פלילית וכן הלאה.

פרק ה' – אני מתביישת ברגשות שחשתי בעת שהייתי תקועה בפקקי תנועה, כשכל רצוני היה שהנכדה תגיע לשיעור שחייה בזמן. וזאת איננה הפעם הראשונה שלי עם הנכדה ואחותה הצעירה ממנה שאנו תקועות בפקקים בשל מחאה של יוצאי אתיופיה. בכל מקרה, עולים בי הרהורי מחילה וסליחה כלפיהם. אם כל אחד מאיתנו יעשה חושבים, יציין לפניו מיהם באמת יוצאי אתיופיה, דוגמת אלו שפגשנו פנים-אל-פנים במקום העבודה ובמרחב הציבורי או הפרטי, אולי נוכל להרגיע ולהוביל לשינוי במנטליות הגזענית ובמקרים של אצבע מהירה על ההדק.

****

לקריאה נוספת:

על מוצאם של האתיופים מפרי אהבתם של שלמה המלך ומלכת שבא:  מלכת החידות, 2018, מאת חווה עציוני הלוי, הוצאת אריה-ניר-מודן, 315 עמ'.