"עיר האורות", האם בחטא נולדה?

שירים רבים מנציחים את פריז כעיר האורות. הם מהללים אותה כעיר רומנטית, תוססת, ושופעת מקומות בילוי ואתרים היסטוריים. אבל מי זוכר את ההרס והחורבן שנגזרו על שכונות ובתים פרטיים בעיר, בפקודת נפוליאון השלישי, עד שנמחקו מההיסטוריה ומהזיכרון?

ראוי לפתוח רשימה זו בציטוט מהמקורות שלנו (ויקרא כ"ו): "ישן מפני חדש תוציאו". הוראה שיש בה הרבה טעם, והיא נכונה הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני: היא מורה לשמור על מתח מפרה בין הישן לחדש. ליצור חדש בהשראת הישן.

מה התרחש בפריז תחת שרביטו של נפוליאון השלישי ועושה דברו, הברון אוסמן?

שני רומנים נכתבו בהפרש של כמאה וחמישים שנה ביניהם, ושניהם מציגים פן לגמרי לא מחמיא בהיסטוריה של פריז, בטרם הפכה למרכז תרבות עולמי. מדובר בפרק היסטורי שעיקרו "העבודות הגדולות" שנעשו בפריז בשנות השישים של המאה ה-19.

סופרת ילידת פריז חשה שהגיעה העת לנער את האבק מעל "המשיסה" מאת אמיל זולא. שמה טטיאנה דה-רוניי, ילידת פריס של ימינו. ספרה "הבית שאהבתי", שואב מידע מתיעוד היסטורי ומהרומן שפרסם זולא. הבית שאהבתי מגולל צד אפל בהיסטוריה של "עיר האורות". הקריאה בו גרמה לי להמשיך ולקרא את המשיסה, מאת אמיל זולא.

רשימה זו מתמקדת, ברובה הגדול, ברומן המשיסה מאת אמיל זולא, בן תקופתו של נפוליאון השלישי. את הרומן הבית שאהבתי אציין כמבוא להמשיסה. ואציג בקצרה את זווית הראיה  של דה-רוניי.

הבית שאהבתי, מאת טטיאנה דה-רוניי, הוצאת כנרת זמורה ביתן (2015, 221 עמ').

המשיסה, מאת אמיל זולא, הוצאה לאור כרמל,  1998, 320 עמ' [כולל איורים ומדריך לקורא המבקר בפריס של ימינו]. תרגום מצרפתית: קולט בוטנר. המקור: (1871-72) Emile Zola La Curee

שני הרומנים מתארים את התקופה של מחצית המאה ה-19 בפריז, כתקופה אומללה בהיסטוריה של העיר. דה-רוניי, ילידת פריז המודרנית, מתמקדת במשפחה אחת לדורותיה. משפחה ששכנה בבית רחב מידות עד שנחרב בהוראת נפוליאון ואוסמן. גיבורת הרומן, נצר לאותה משפחה ותיקה בשכונה, מנסה להתנגד לצווי ההריסה שנגזרו על ביתה. דה-רוניי כותבת ברגש ומשיגה מטרה חשובה אחת: הנצחת כאב המשפחה, ומשפחות אחרות כמוה שלא זכו שיוותר זכר לשכונה בה חיו. זו נמחקה מדפי ההיסטוריה ובמקומה נסללו רחובות רחבי ידיים ושדרה יפהפיה החוצה את פריז. דה-רוניי נעזרה בתיעוד היסטורי על אותן שנים וברומן המשיסה המתעדים את שהתרחש באותן שנים בפריז. מידע שנמנע מהתייר שמבקר בפריז.

אמיל זולא חיבר עשרות רומנים על הווי החיים בפריז במהלך השיפוצים הנרחבים והבנייה החדשה בתקופת האימפריה השניה, תקופת שלטונו של נפוליאון השלישי ויד ימינו בתכנון מחדש של פריז, הברון אוסמן. שיפוצים שקיבלו את הכינוי "העבודות הגדולות". הקורא הישראלי מכיר את זולא בעיקר בזכות מאמר שפרסם לפני כמאה וחמישים שנה, "אני מאשים". במאמרו תוקף זולא את התנהלות השלטון והצבא הצרפתים וזיוף מסמכים במשפט שניהלו נגד קצין צבא יהודי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה.  

ברומן המשיסה בולט ניואנס חיובי שאינו קיים ברומן הבית שאהבתי. אמיל זולא שחי באותן שנים בפריז מתאר את מה שהוא עצמו חווה: שגשוג הספסרות והשחיתויות סביב "העבודות הגדולות" שהחריבו מאות בתים, אבל גם את סגנונות התרבות אשר שינו את תפיסת העיר ממרכז פוליטי בעיקרו, למרכז כלכלי וחברתי. התפתחויות שהתרחשו בין המהפכה של 1789 לבין מימוש תוכניתו של הברון ז'ורז- אז'אן אוסמן  – שיפוץ אדיר של פריז בשנות השישים של המאה ה-19. את דפי המשיסה ממלאים דברי הלל לצד ביקורת נוקבת על שהתרחש בפריז בשנות השישים של המאה ה-19, ביוזמת הקיסר נפוליאון השלישי ויד ימינו הברון אוסמן. מי שהיה אחראי על ההרס והבנייה הממלכתית בפריס. דברי הלל לא מפורשים משתמעים מתוך תיאור החיים החברתיים ושכיות התרבות, האדריכלות, האופנה, השירה והספרות שצמחו אז. לימים, בזכותם עוצבה פריז "כבירת המאה התשע-עשרה" ומגדולי מרכזי התרבות החדישים של ימינו. קשה להתעלם מהתיאור הססגוני של הבתים שצמחו על חורבות הישן, האדריכלות המסוגננת, צמיחתה של אסכולת הציור האימפרסיוניסטי, אופנת הלבוש ותכשיטי היוקרה שנשות החברה הגבוהה לבשו וענדו, עיצוב הבית והגנים, ודפוסי הבילוי, כולל הצגות ומשחקים.

לצד כל זאת, ובדומה לדה-רוניי, בספרה הבית שאהבתי, זולא נותן הד בהמשיסה גם לביקורת שהופנתה כלפי נפוליאון ואוסמן מצד חוגים רבים ושונים: בעלי הנכסים האשימו אותם בפגיעה ברכוש הפרטי בשל ההפקעות ההמוניות; אנשי הכספים האשימו אותם בהאצת האינפלציה בעקבות ההעלאות במחירי המכירה וההשכרה של הבניינים; צירי הפרלמנט מן הכפר האשימו אותם על שהקריבו את הכפר על מזבח הפיתוח של פריס ושל הערים הגדולות; הרפובליקאים מן השמאל והסוציאליסטים הדגישו את העובדה שהספסרות הביאה להעלאת דמי השכירות ויוקר המחיה ברבעים החדשים והעמיקה את הפער בין חלקיה העניין לחלקיה העשירים של העיר; אנשי המוסר הגבירו את אזהרותיהם: הזנות תתפשט בכל. הנשים ההגונות יעוטו על מקומות העינוגים החדשים למצוא בהם מפלט משממון חיי הנישואים שלהן, ואילו הגברים יהפכו את העיר כולה, דוגמת יער בולון, לשדה ציד של טרף נשי.

לצורך תיאור השחיתות שנלוותה ל"העבודות הגדולות" מנתח זולא בפירוט רב את מנגנון הפעולות הכספיות והמסחריות השונות שהיו אבני דרך במימושה: ניסוח דו"חות, שזויפו במידה זו או אחרת על ידי היזמים, אנשי הכספים והפוליטיקאים; ההליכים והמזימות שנלוו לכל קבלת החלטה בקשר לתכנון לקראת המכירה; החתימה על חוזים עם קבלנים, ההפקעות, הקצאת העבודות לאנשי המקצוע וכן הלאה. כל זאת עושה זולא באמצעות סיפור חייו של גיבור הרומן, אריסטיד רוגון-סאקאר בן כפר שהפך לספסר חסר גבולות ולקח חלק במשיסה.

השימוש הנדיר במילה "המשיסה", והבחירה בו ככותר לרומן המשיסה בתרגום לעברית (ובאנגלית: The Kill) עורר את סקרנותי וגרר אותי לקריאתו. ואמנם, רומן זה הוא לא פחות מתיעוד היסטורי מפורט של התקופה, שכן זולא היה בן התקופה. הוא חווה את החיים בפריז של אותה עת על בשרו. יתרה מכך, המונח "משיסה" מופיע באחד מדפי הספר כך: "משיסה: קריעה לגזרים וחלוקתה של פריז, כפי שציידים קורעים ומחלקים ביניהם את השלל". משפט קצר ורב משמעות אשר מחזיר אותנו לציטוט שבו פתחתי את הרשימה – "ישן מפני חדש תוציאו". בהקשר שלנו המשפט הקצר הזה מטיל דופי במעשה "העבודות הגדולות", המתח בין הישן והחדש לא נשמר. הישן נחרב בלי להותיר זכר לישן  או לשאוב ממנו השראה.    

***** הערות: המשיסה לא זכה להצלחה שייחל לה זולא. חלפו שנים ועניין מחודש ברומן הפך אותו לסיפור הצלחה. זאת על רקע הבנייה הגדולה שהתבצעה בפריס בתקופת נשיאותם של שארל דה-גול, ז'ורז' פומפידו ופרנסואה מיטראן. בנייה שהזכירה את עבודותיהם של נפוליאון השלישי ואוסמן.

לצורכי רשימה זו נעזרתי ב"אחרית דבר" מאת דוד מנדלסון בהמשיסה.

"התכשיט של ברנדנבורג"

מפתיע ככל שיהיה, בחודש מאי 2021 מנכ"ל חברת טסלה, אילון מאסק Elon Musk, צייץ בטוויטר שלו והודיע למעריציו שהוא מזמין אמני גרפיטי מכל העולם לשלוח אליו רעיונות לעיצוב קירות מפעל ג'יגה ברלין GIGA BERLIN, שבבעלותו. וזה נוסח הציוץ:
"אם רצונך לעזור לצפות את קירות ג'יגה ברלין באומנות גרפיטי מדהימה, שלח את עבודתך אל …"

If you want to help cover Giga Berlin in awesome graffiti art, send us your work at  

9:53 PM · May 26, 2021

תכשיט תרתי משמע

המגה-מפעל הוא גאוותו של אילון מאסק, בעל יצרנית הרכב טלסה. השאיפה שלו לקשט את קירותיו החיצוניים באמנות הגרפיטי הוזכרה במפגש בלתי פורמלי ובחליפת הציוצים בינו לבין שר הכלכלה, אנרגיה ועבודה של ברנדנבורג, ב- 18 במאי 2021. מאסק צייץ דברי תודה לשר על תמיכתו באישור הקמת ג'יגה ברלין, והוסיף, "אני מקווה שהמפעל יהפוך לתכשיט של ברנדנבורג". I hope it will be considered a jewel of Brandenburg (מקור הידיעה כאן). המשמעות אליה התכוון מאסק – המפעל יהיה ענק וחדיש מסוגו ובנוסף, עיצובו יהיה ענק – ייחודי ומשעשע! בהמשך נבין את היתרון שזה מקנה למאסק.

כמה מילים על ג'יגה ברלין

מגה-מפעל ג'יגה ברלין של חברת טסלה בברלין, הוקם במרחק 35 ק"מ בלבד ממרכז העיר ברלין, והוא משתרע על פני 3 קמ"ר. המפעל מיועד לייצר ולהפיץ באירופה מכונית חשמלית של חברת טסלה מדגם  Y.

המגעים להקמתו החלו ב- 2015. בנייתו הושלמה השנה, תוך עשרה חודשים מיום שהחלה. ההחלטה היכן למקמו התקבלה לאחר מספר שנים בהן ניטשה תחרות עזה בין מדינות אירופה, כאשר כל אחת מהן שאפה שהמפעל יוקם בתחומה. שכן תרומתו הצפויה לכלכלה משמעותית ביותר. המפעל, שאמור להיות אחד מקווי הייצור הגדולים באירופה, יזדקק למספר לא מבוטל של עובדים למרות שהוא מבוסס בעיקר על תהליכי ייצור אוטומטיים. כאמור, המפעל יאפשר לטסלה לייצר ולהפיץ באירופה רכב חשמלי TESLA, MODEL Y. בתמונה: מודל של ג'יגה ברלין. (לחצו על התמונה והתרשמו מממדי המפעל).

פטרון של אומנות מסוג ספציפי

מאסק אינו ידוע כמי שתרם תרומה משמעותית לתחום האמנות הקלאסית, כפי שמיליארדרים אחרים נוהגים לעשות. זה לא אומר שהוא לא מראה נטיות מובהקות כלפי עולם האמנות. ובמקרה זה, אמנות הגרפיטי לגווניה השונים. עוד בפברואר 2021 כאשר מאסק גילה למעריציו שבכוונתו לכסות את קירותיו החיצוניים של מפעל המגה החדש בברלין, בכתובות גרפיטי, רבים התייחסו לדבריו של איש העסקים האקסצנטרי כבדיחה. אך הציוץ מחודש מאי השנה, הבהיר למעריציו מקרב אמני הגרפיטי שכוונותיו אלו הפכו למציאות. והיות שלמאסק יש מעריצים בכל רחבי העולם, הגיעו אליו עד כה שלל רעיונות ובוודאי יזרמו עוד בהמשך.

הגדילו לעשות אמנים המתמחים ביצירת ממים. וזה אינו מפתיע. שכן כיום הכל מבוסס על האינטרנט ומם הוא עיבוד הומוריסטי של מצב נתון. אם נוסיף לכך שיודעי דבר טוענים שמאסק ניחן בהומור ייחודי ומעורר השראה, ורבים סבורים שזה מקנה לו ייתרון, יש הגיון באופי היצירות שהוצעו לו. מה מייחד הומור יוצא דופן זה?

רבים מבין האמנים שהקדימו להגיב לציוץ של מאסק שלחו תמונה של יצירת אמנות בהשראת דוגקוין (Dogecoin), מטבע חליפין החביב במיוחד על מיליארדר הטכנולוגיה. ובגלל המוניטין שלו יש סיכוי שג'יגה ברלין יהיה מכוסה באחד מצדדיו בציורי קיר בהשראת ה- Dogecoin. הצעות נוספות מרמזות בברור על הרפתקאותיו של מאסק שהפכו ויראליות ברשתות החברתיות. אחד האמנים שהגיב לציוץ, שלח למאסק תמונה של ציור קיר שיצר בהשראת ביקורו של מאסק במופע של הקומיקאי האמריקני ג'ו רוגן, המארח של תוכנית הפודקאסט הפופולרית  The Joe Rogan Experience. (ראו כאן רשימת האורחים המפורסמים בתוכניתו. ציור הקיר הציג מם של מאסק כשהוא מעשן גראס.) שימוש בממים מהסוג הזה על גבי קיר המפעל עשוי להביך את בעליו, בשל הנגיעה האישית שבו. אבל מאסק מבין מהם היתרונות של הומור עצמי ורוצה לנצל אותם לטובתו. יש המגדירים הומור עצמי כסוג של הומור, מהבשלים והמורכבים ביותר. הומור שמתפשט מהכל ואומר, "הנה אני, עשו מה שאתם רוצים. אני בעצמי מודה שאני כזה וכזה. מה תעשו עכשיו?" לאמור, הומור שמקנה לבעליו חוזק וחוסן חברתי. 

יש לשבח את מאסק על יוזמתו המפתיעה, ועם זאת גם מבריקה. הסיכויים שמרבית הרעיונות לציפוי ג'יגה ברלין באמנות גרפיטי, שיגיעו אליו, יהיו ממים אישיים, היו גבוהים מלכתחילה. אחדים כבר הגיעו אליו.

גם במקרה זה מתבלט מאסק כאדם מבריק. פרט להיותו מליארדר ובעלים של עסקי טכנולוגיה חובקי עולם, מאסק עשוי להיות ראשון מסוגו גם בתחום האמנות. אלא שמדובר בסוג אמנות ספציפי, כזה שמעלה חיוך על הפנים ולא בהכרח חיוך מחמיא. לטעמי, המהלך הזה של מאסק נעשה מתוך שיקול מעמיק כראוי לאדם במעמדו שיש מה להפסיד. נראה שמאסק מבין היטב את התועלת שבשימוש בהומור, במיוחד הומור עצמי.

הערה: לחצו על התמונות כדי להגדילן.

Credit for memesinstagram elonmaskmemes

"The Netanyahus" (ה"נתניהו'ז")

כאשר שאלו אותו מדוע הוא בחר את בנציון נתניהו כדמות מרכזית ברומן החדש שלו, The Netanyahus, הסופר ג'ושע כהן השיב כשהוא מצחקק: "מכיוון שכך גובר הסיכוי שעותקים רבים יותר של הספר ימכרו". כהן יכול היה לבחור בכל דמות אחרת, בדיונית או אמיתית. כל עוד הוא נוגע בסוגייה הקשורה לישראל, לציונות ולחיים של הסגל בקמפוס האמריקאי.

וכעת לעצם העניין: טוענים שז'אנר הסיטקום הטלוויזיוני נכנס לתרדמת לא מכבר. אפשר להתווכח על כך, אבל הספרות עדיין מייצרת אותו. אם מחפשים הסבר לדעיכת הז'אנר בטלוויזיה אפשר להאשים בעיקר את בעיית המימון. הטלוויזיה מייצרת תוכניות ריאליטי כיוון שההפקה שלהן זולה משמעותית מהפקה של קומדית מצבים. ולמרות שקרנה של הדרמה עלה בשנים האחרונות הן בטלוויזיה והן בספרות, הרי שבתחום הספרות הקומדיה לא נכנסה לתרדמת. נהפוך הוא, הספרות ממשיכה את סגנון הסיטקום בהצלחה רבה. יעיד על כך ספרו של ג'ושע כהן The Netanyahus, שכבר הספיק להכות גלים בארה"ב למרות שעדיין לא הושק רשמית. מדובר ברומן, המבוסס על רגע מינורי, ואפילו זניח, בחייו של הציוני והרוויזיוניסט המנודה, ד"ר בנציון נתניהו.

בשנים האחרונות, טובי הסופרים בארה"ב מרבים להתמקד בנושאים הקשורים לישראל. ג'ונתן ספרן פויר כתב את הנני (2016), ניקול קראוס כתבה את יער אפל (2017), נתן אנגלנדר כתב את ארוחת הערב במרכז  האדמה (2017) וכעת, אחד הספרים הטובים ביותר בתחום זה הוא החדש של ג'ושע כהן, The Netanyahus. כהן הוא סופר אמריקאי ובדומה לסופרים מהטובים ביותר בארה"ב, בחר גם הוא לתרום לארון הספרים העלילתיים-היסטוריים מעין סיטקום, קומדיית מצבים העוסקת במשפחה ישראלית כאשר אב המשפחה מציג מועמדות לתפקיד מרצה בכיר במכללה בארה"ב.

קרדיט: אמזון

כותרת המשנה של The Netanyahus, "אפיזודה קטנה, ואולי אפילו זניחה, בהיסטוריה של משפחה מפורסמת מאוד", רומזת על ממדיו הקומיים של הספר שעלילתו מתרחשת בשנות החמישים בקמפוס במערב ארה"ב. אחת הדמויות המככבות ברומן של כהן היא ד"ר בנציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.

בהתבססו על חוויה אמיתית שמבקר הספרות האגדי פרופ' הרולד בלום חלק עמו, ג'ושע כהן בוחן ב- The Netanyahus את היחסים הבדיוניים בין משפחת נתניהו לפרופ' רובן בלום במכללת קורבין: מכללה מינורית בעיר שנמצאת "אי-שם" הרחק מברונקס, עיר שבלום גדל בה כבן למשפחת מהגרים יהודים מקייב, שחלקם נהרגו בקייב במסגרת מאורעות שנת 1905.

הרומן מציג תמהיל מענג בין חיי הקמפוס וההיסטוריה של הציונות. הדמות המרכזית ברומן היא רובן בלום (Ruben Blum), פרופסור להיסטוריה כלכלית אמריקאית במכללת קורבין. חייו האישיים של בלום אינם מתנהלים בטוב. הוא נשוי לאדית, ספרנית אוניברסיטאית, ולמרבה הצער בתו המתבגרת, ג'ודי נוטרת לו. בנוסף, בלום הינו היהודי היחיד בסגל המכללה והוא נתון להשפלות בלתי פוסקות בשל מוצאו. כחבר סגל יהודי יחיד במכללה, בלום מתבקש לארח את משפחת בנציון נתניהו הישראלית. כהן מציג את בלום כקונפורמיסט חסר עמוד שדרה, המבין שאין לו ברירה אלא למלא את המוטל עליו. מבחינתו, נגזר עליו להיות מאופק כלפי בנציון נתניהו ההיסטוריון המתנשא והרועש, תוך שהוא נתון לשטף של הערות אנטישמיות המכוונת כלפיו מצד מעסיקיו במכללה.

בנציון נתניהו מוצג על ידי כהן כציוני נלהב שלא הצליח להתקבל כחבר סגל באוניברסיטה העברית, וכעת הוא מלמד במכללת דרופסי בפילדלפיה. לקראת הגעתו של בנצון נתניהו לקמפוס, בלום מקבל  לידיו מסמך שארכו 18 עמודים שאותו חיבר פרופ' פרץ לבבי מהאוניברסיטה העברית. המכתב מציג פרטים היסטוריים-ביוגרפיים של בנציון נתניהו, והוא מכיל גם מתקפה אישית כנגד האיש המיועד לתפקיד בכיר במכללת קורבין. בין היתר לבבי חושף את בנציון נתניהו כציוני פנאטי וכבעל יכולת אקדמית מפוקפקת.

בדומה לסדרה קומית אמריקאית טיפוסית, ספרו של כהן מלא וגדוש בסיטואציות משעשעות. קחו לדוגמה את אפיזודת המפגש של בלום עם בנציון נתניהו ומשפחתו. כל בני המשפחה ללא יוצא מהכלל מתנהלים בגסות-רוח, הם לא נעימים ובלתי ניתנים לשליטה. הם זורעים מסביבם הרס ואביהם מחריד לא פחות. הרומן מציג סיטואציות קומיות שבהן בלום הצנוע מתמודד עם ההתנשאות החריגה של בנציון נתניהו.

לדעת מבקרי ספרות שכבר הספיקו לעיין בספר בטרם ראה אור באופן רשמי, החלקים הטובים ביותר ברומן הם סיטואציות רקע משעשעות. במיוחד אלו שבהן הסבים והסבתות מגיעים לארוחת ערב אצל משפחת בלום. הוריה של אדית מגיעים לראש השנה והוריו של רובן מגיעים לחג ההודיה. דמיינו את הסיטואציות המשעשעות בין רוז, אייב, מידג' וג'ואל מהסדרה הקומית האמריקאית, "גברת מייזל המופלאה" שעלתה לשידור בנובמבר 2017. כעת הכפילו את ההנאה מהן פי כמה, ותקבלו תמונה מדויקת של מה שמתרחש ב- The Netanyahus.

לסיכום – ז'אנר קומדיית המצבים הוא המבנה שעליו מבוסס הרומן החדש של כהן. הוא בולט בסיטואציות רבות, החל בהשפלותיו הקטנוניות של בלום על ידי מעסיקיו וכלה בוויכוח הניטש בין בתו ג'ודי וסבה בנוגע למשמעות הביטוי "הוגנות".  

יחד עם זאת יש להדגיש שמדובר ברומן, The Netanyahus (ה"נתניהו'ז") הבנוי כקומדיית מצבים יצירתית, המשלבת בעיקר בּׅדיון עם מעט עובדות.

The Netanyahus : An Account of a Minor and Ultimately Even Negligible Episode in the History of a Very Famous Family. New York Review Books, 2021 (248 pp.)

תרומה והשתלת איברים – פוסט לזכרו של יגאל יהושע ז"ל

אני מצטרפת למילות התנחומים של הנשיא רובי ריבלין, "הדעת אינה תופסת כיצד נגדעו חייו של איש נתינה, אהוב על הכל ומסור למשפחתו" (ריבלין, טוויטר), ושולחת חיבוק אמיץ למשפחתו של יגאל יהושע ז"ל.

יגאל יהושע בן ה-56 נפגע בעירו, לוד, (10.5.21) מלבנה שנזרקה ופגעה בראשו. הוא פונה במצב אנוש למרכז הרפואי שמיר אסף הרופא. ביום שני 17.5.21 הוועדה לקביעת מוות מוחי במרכז הרפואי שמיר אסף הרופא קבעה את מותו. צוות המחלקה לטיפול נמרץ עשה את כל שלאל ידו על מנת להציל את חייו, אך כאמור, לצערנו, בשעות הבוקר נאלצנו לקבוע את מותו.

יהושע, תושב שכונת גני אביב בעיר, עבד כחשמלאי וסייע רבות לקשישים ולניצולי שואה. תושבי לוד היהודים והערבים הכירו אותו, ידעו שהוא זה שמתקן ועוזר וזה שמסייע לכל אדם שמבקש ממנו עזרה. תרומת איברים הייתה המשאלה שלו, המוטו שלו – קודם כל לחיות ואם כבר לא חיים, אז לתת חיים לאחרים. משפחתו הסכימה לתרום את איבריו. והם הושתלו בגופם של חמישה אנשים שונים, שלושה מהם היו חתומים על כרטיס אדי, ומסיבה זו זכו לקידום בהשתלה.

תרומות והשתלות איברים בישראל

סיכום שנת 2020 : שמרנו על 60% שעורי הסכמה של משפחות לתרום איברים, והצלחנו לבלום ירידה משמעותית במספר התורמים הנפטרים, כפי שקרה במדינות המערביות. במהלך שנת 2020, הושתלו 244 איברים מתורמים שונים. אלו האברים שהושתלו בישראל בשנה החולפת: כליה, לבלב, ריאות, לב, כבד.

השתלות איברים בעולם – קיצור תולדות

למעט אגדות וסיפורי ניסים, ההיסטוריה של השתלת איברים בבני אדם התרחשה במשך 60 השנים האחרונות. הצלחות קודמות לא היו ! מבלי להיכנס לדיון פילוסופי בנושא תרומה, השתלת איברים, וחתימה על כרטיס אדי, להלן קיצור ההתפתחויות בעולם, בתחום השתלת איברים:

  • עידן האגדות והניסים – פרה היסטוריה

הרעיון והמשאלה להחליף חלקי גוף חולים או פגומים קיים כבר אלפי שנים. בעבר הרחוק היו השתלות מורכבות כמו השתלה "מוצלחת" של רגל שלמה על ידי הרופאים הקדושים, קוסמס ודמיאן במאה ה- 3, המתוארת בכמה ציורים מפורסמים.

להלן אחת מהן. רואים בציור כיצד קוסמס ודמיאן עוסקים בהחלפת רגל של אדם לבן ברגל שנתרמה מאדם אתיופי.

בשנת 600 לפנה"ס נכנסו לשימוש כפות עור אוטוגניות להחלפת אפים חסרים, ובמאה השש-עשרה הצליחו מנתחים פלסטים חלוצים בהליכים כאלה וכך התפתחה תעשיית הניתוחים הקוסמטיים. ההתקדמות הטכנית הגדולה הראשונה בהשתלות עור (סוג של "ציון דרך") התרחשה רק בשנת 1869, כאשר ז'אן ז'אק לואי רוורדין גילה כי שתלים קטנים ודקים של עור עשויים להיקלט. "השתלות הצביטה" האוטוגניות שלו כיסו בהצלחה כוויות, כיבים או פצעים פתוחים. אבל, רק במאה העשרים דווח לראשונה שהשתלות עור עלולות להיכשל. במחצית האחרונה של המאה העשרים הייתה מודעות ברורה וידועה לכל שהשתלה של פיסת עור חי עלולה להיכשל.

  • חלוצי השתלות איברים – השתלות כליות בבני אדם (המאה ה- 20)

Alexis Carrel היה מנתח וביולוג צרפתי, מפורצי הדרך להשתלת איברים ולחקר תאי גזע. הוא זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 1912 על טכניקה שפיתח לתפירת כלי דם – הבסיס לכל השתלות האיברים.

בשנת 1906, בוצעו שתי השתלות הכליה הראשונות בבני אדם באמצעות תורם חזיר עבור אחד ותורם עז עבור השני (Jaboulay 1906). השתלת האדם השלישית והרביעית בוצעה בשנת 1909 על ידי ארנסט אונגר (Unger), לאחר שביצע לראשונה יותר מ- 100 השתלות כליה בבעלי חיים (אונגר 1910). ההשתלה הייתה מקוף לאדם. אף אחת מהשתלות הכליה המוקדמות הללו לא פעלה יותר מכמה ימים, וכל החולים מתו במהרה.

ציון הדרך הבא היה בבוסטון. ב- 23 בדצמבר 1954 עקף ג'וזף מאריי (Murray) את מחסום הדחייה באמצעות תאום זהה של המטופל כתורם להשתלת כליה אנושית. לאחר השתלת הכליה המוצלחת הראשונה בשנת 1954, בארצות הברית, נעשתה השתלת כליה מוצלחת בישראל על ידי פרופ' מוריס לוי בשנת 1964, ובדרום אפריקה, באוקטובר 1967, על ידי ד"ר כריסטיאן ברנרד, הדרום אפריקאי.

  • השתלות לב

ב- 23 בינואר 1964, ג'יימס הארדי, מהמרכז הרפואי באוניברסיטת מיסיסיפי בג'קסון, מיסיסיפי, ביצע את השתלת הלב הראשונה בעולם וההשתלה הלבבית הראשונה בעולם מבעל חי לאדם, על ידי השתלת לב שימפנזה באדם חולה ונוטה למות. לב זה אכן פעל בחזהו של המטופל במשך כ- 60 עד 90 דקות. המטופל נפטר מבלי שחזר להכרה. ד"ר כריסטיאן ברנרד השתיל ארבעים ושמונה לבבות לכלבים במהלך הניסויים שערך. הכלבים לא שרדו יותר מעשרה ימים.

עם זמינותן של פריצות דרך חדשות, צוותים כירורגיים שפעלו במקומות שונים בעולם התכוננו לשכלול השתלת לב באדם.

במהלך עידן האפרטהייד בדרום אפריקה, אזרחים לא לבנים לא נהנו מהזדמנויות שוות במקצועות הרפואה. בבית החולים גרוטה שור Groote Schuur, אדם בשם המילטון נאקי (Naki) עבד באופן בלתי-פורמלי כסטודנט-מנתח. את הקריירה שלו בבית החולים הוא החל כגנן וכמנקה. יום אחד התבקש לעזור בניסוי שבוצע על ג'ירפה. מנקודה זאת ואילך, נאקי הועסק כטכנאי מעבדה ראשי שהנחה מאות מנתחים.

כריסטיאן ברנרד מינה אותו לאסיסטנט האישי שלו בתכנית להשתלת איברים. ברנרד הודה בכישוריו המעולים של נאקו בצד הטכני. נאקו היה מוכשר במיוחד בתפירה והיו לו ידיים טובות בחדר הניתוח.

לברנרד היה מטופל בשם לואי וושקנסקי בן 55, שסבל מסוכרת ומחלת לב חשוכת מרפא. בפני וושקנסקי עמדה ברירה: להמתין למוות בטוח או להסתכן בניתוח השתלה עם סיכויי הצלחה של 80 אחוז בלבד. הוא בחר בניתוח. בספר הזיכרונות שלו ברנרד כתב על כך, "לאדם גוסס לא קשה להחליט במקרה כזה. שכן הוא יודע שהוא בסוף הדרך. אם אריה רודף אחריך עד גדות נהר ששורצים בו תנינים, בוודאי תבחר לזנק למים בהיותך משוכנע שיש לך סיכוי לשחות לצד השני. האם היית עושה זאת אלמלא היה שם אריה?"

בעודם ממתינים לתרומת לב, הגיעה לבית החולים בתחילת דצמבר 1967, דניס דרוואל, אישה באמצע שנות העשרים לחייה. היא הייתה פצועה אנושות כתוצאה מתאונת דרכים. היה לה סוג דם זהה לזה של וושקנסקי. דרוואל נפטרה זמן קצר לאחר שהגיעה לבית החולים, אבל לבה היה עדיין בריא. ב -3 בדצמבר, בניתוח שארך חמש שעות, החליף ברנרד בהצלחה את הלב החולה של וושקנסקי עם הלב הבריא של דניס דרוואל. ברגע שברנרד הריץ אלקטרודות והלב המשיך לפעום הוא ידע שהניתוח הצליח. וואשקנסקי חי 18 יום נוספים בלבד. הוא מת מדלקת ריאות כפולה כתוצאה ממערכת החיסון המוחלשת שלו. אבל זה היה ציון דרך בתחום חדש של ניתוחים מאריכי חיים.

"ביום שבת הייתי רופא-מנתח אלמוני שבקושי שמעו עליו. וראו זה פלא, ביום שני זכיתי בפרסום עולמי," סיפר ד"ר כריסטיאן ברנרד (1922-2001) על האירוע שהתרחש בבית החולים "גרוטה שור" ביום ראשון, ה-3 בדצמבר 1967, כאשר התפרסם בין לילה למנתח הראשון שביצע השתלת לב בבן אדם.

מאז השתלת הלב הראשונה בשנת 1967 על-ידי ברנרד, בוצעו ברחבי העולם למעלה מ – 25,000 השתלות לב.

השתלה כפולה של לב-ריאה ראשונה בהיסטוריה

מושתלת הלב-ריאה הראשונה בעולם, ילדה בת שש ושמה סטורמי ג'ונס, אושפזה בבי"ח לילדים בפיטסבורג, ב- 14.2.1984. לאחר המתנה של למעלה מחודש, שני צוותים רפואיים ובראשם ד"ר תומאס שטרזל Thomas Starzl וד"ר רועי קלן, ביצעו את הניתוח הכפול שארך 16 שעות. תחילה הוחלף הלב ואחריו הכבד. פרס לסקר (Lasker Award) הוענק ב- 2013 לתומס סטארזל ורועי קלן, וכך שמם מתווסף לרשימת הזוכים בפרסים היוקרתיים של השתלות או עבודה הקשורה בהן.

חלוץ השתלות כלייה ולב בישראל

חלוץ ההשתלות בישראל הוא פרופ' מוריס לוי. לוי היה מחלוצי ניתוחי הלב הפתוח להשתלת מעקפים, הראשון שעשה השתלת כליה בישראל (1964), והראשון שעשה ניתוח להשתלת לב בישראל (1968). אציין גם את תלמידו וממשיך דרכו, פרופ' ברנרד וידנה.

מידע נוסף (מתוך: פורום "נותנים חיים"):

"חוק תרומת איברים" בישראל. והסיבה לתיקון החוק לאחר 1968:

כאמור, בשנת 1968 נעשתה בישראל השתלת הלב הראשונה על ידי פרופ' מוריס לוי, כשנה לאחר השתלת הלב הראשונה בעולם שנעשתה על ידי כריסטיאן ברנרד בדרום אפריקה. אף שההשתלה ב- 1968 הצליחה, החולה מת כעבור כשבוע מזיהום. הלב המושתל נלקח מאברהם סדגת, אדם בן כארבעים שנה שנפטר ממוות מוחי לאחר שלקה באירוע מוחי. הלב נלקח ללא בקשת רשות מהמשפחה. אמנם הדבר נעשה על פי החוק דאז, אבל הוא עורר תרעומת בקרב המשפחה, והוויכוח הציבורי בעניין הגיע לדיונים בכנסת. החוק תוקן בשנת התשמ"א-1981, אז נוספו לחוק תקנות שמחייבות הסכמה מראש של הנפטר לתרומת איברים או הסכמה של קרוביו לאחר מותו.

ההיסטוריה של השד

במקום ביקורת ספרותית על "חסד ספרדי" (2011), מאת אברהם, ב. יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 374 עמ' – שכן ביקורות  כאלו נמצאות בשפע ברשת. הדגש שלי הוא על נושא שחולש על הספר: המושג "חסד רומי". על הדרך אגע גם, בהיסטוריה של השד.

ספרו של יהושע פתח לי צוהר למושג זה, שהודות לסיפור שמגולם בו, ציירים ידועי-שם וידועים פחות, העניקו לנו יצירות המדמות את מה שזכה להיקרא "חסד רומי". בספרו של יהושע מובא הסבר לרפרודוקציה של חסד רומי, שבמקרה תלויה בחדר המלון שבו התאכסן הגיבור, הבימאי יאיר מוזס, מלון – מסוג פרדור. רפרודוקציה של יצירה מאת מתיאס מיפוחל, צייר מהמאה השבע עשרה, שנולד בזילנד ואחר כך חי ברומא. לפי הציור, מיפוחל היה מעריץ גדול של רמברנדט, והעתיק ממנו את תנוחת הישיבה של קימון (הזקן) ואת האור החזק שנופל על הגב העירום שלו. הסיפור אינו איטלקי אלא רומי, שכן מדובר ברומא במובן של האימפריה הרומית "הגדולה מאיטליה" (ע' 106).

בהמשך הספר מובאים פרטים נוספים המבהירים את הקשר בין "חסד רומי" חסד נוצרי וההיסטוריה של השד, מאת ד"ר מרילין יאלום (אשתו המנוחה של פרופ' ארוין יאלום הפסיכולוג). לפי יהושע, "חסד רומי" הוא אחד מאלף הסיפורים שפרסם ולריוס מקסימוס בשנת שלושים לספירה, בקובץ, "פאקטה אט דיקטה ממוראבילי" (מעשים ואמרות שיש לזכור). לפי הידוע לנו, ספרו של מקסימוס נועד למטרה אחת: חינוך הצעירים. מה כלול בסיפור של מקסימוס?

גרסתו של יהושע – הסיפור של מקסימוס מתמקד בצעירה בשם פֶֶּרׄוׄ, שהיניקה את אביה, ושמו קימון, שנידון למוות ברעב בבית הסוהר. פרו נהגה לבקר את קימון ולהניק אותו בסתר כדי שלא יגווע. יום אחד הסוהרים תפסו אותה במהלך ההנקה. אבל ההתרשמות שלהם מהמסירות הנועזת והמקורית של פרו כלפי קימון, השפיעה עליהם. שכן היה זה מעשה של חסד נדיר. לכן, הם ריחמו על האב ושיחררו אותו ממעצר. בספרו יהושע אומר: "זאת תמצית הסיפור, שהיה מקור לציורים רבים בעת העתיקה". עוד מוסיף יהושע: "מקסימוס עצמו הודה שהציורים חזקים מהסיפור שלו. אנשים נעצרים בהשתאות לפני הציור ולא מסוגלים לגרוע עיניהם מהסצנה. הסיפור פיתה ציירים חשובים ביותר במשך מאות שנים, וכל אחד ביטא אותו בגרסה משלו. רובנס, שצייר אותו פעמיים במרחק של עשרים וחמש שנה ואחרים". חלפו מאות שנים מאז ובימי הביניים הסיפור על החסד הרומאי (רומי כאימפריה) כמעט נעלם, אבל לדברי יהושע "הוא התחדש ופרח ברנסנס ובבארוק…. אולי בגלל הארוטיות הגלויה". וכיד הדמיון הטובה עליו, יהושע מסיים בהערה, שאנשי ימי הביניים "חשדו בכנות של החסד והרחמים" אצל בת שמיניקה את אביה. "אולי יש כאן ניצול לרעה באופן אדיפאלי."

אחרי כל זה נתקלתי בספרה של מרילין יאלום, "ההיסטוריה של השד" (בתרגום לעברית). עוד ידוע לי שד"ר מרילין יאלום (שנפטרה בשנת 2019), הייתה חוקרת ידועה בזכות מחקרים על נושאים מגדריים, כגון ההיסטוריה של השד וגם "תולדות הרעיה". לעניננו כאן, יאלום מצאה עדות לכך שמקסימוס פרסם קובץ חינוכי בתקופתו של טיבריוס והקובץ מכיל אלף אמרות. הסיפור על פרו נכלל בקובץ, אבל, וזה אבל מכריע בדיון שלנו – במקור, הסיפור מתאר את פרו מניקה את אמה:

לאהבת בנים להוריהם יש אמנם אינספור דוגמאות בעולם כולו, אבל לזו שאירעה ברומא, לא ישוו כל האחרות. אישה פלבאית ממעמד נמוך שזה עתה ילדה בן, קיבלה רשות לבקר אצל אמה, שנכלאה בבית האסורים כעונש. שומר הסף נהג תמיד לחפש בכליה כדי למנוע אותה מלשאת מזון כלשהו. האישה נתפסה כשהיא מזינה את אמה מחלב שדיה. על גילוי מופתי זה של חיבה עמוקה, גמלו השלטונות לבת בשחרור אמה מהכלא, ולשתיהן הוענקה כלכלה לכל ימי חייהן; ומקום המעשה קודש לכבודה של האלה הנוגעת בדבר כיבוד אם ואב, והוקם בו מקדש לחיבת בנים להוריהם.

עד כאן הסיפור המקורי, מתוך קובץ האמרות של ולריוס מקסימוס, שצוטט מאוחר יותר על ידי פליני.

יאלום ממשיכה לפרט איך התגלגל הסיפור להנקת בת את אביה:

מאות שנים לאחר מכן, בתקופת הרנסנס שהושפעה מהתרבות הקלסית, קושרה חוליה זו אל הסגולה הנוצרית של "צדקה" (חסד), ותוארה בדרמטיות ביצירות אמנות שונות. בכל היצירות בולטת העובדה שהבת מיניקה את אביה. ההורה המקורי, האם, עבר היפוך מין, מה שמוסיף לסיפור יסוד של גילוי עריות. ראו לדוגמה את התבליט מהמאה ה- 16 שיצר האמן ג'אן גוז'אן. תבליט המוצג במוזיאון הלובר, המרמז על ממד של גילוי עריות. ממד שכלל לא היה כלול בחסד הרומאי המקורי.

(Original Caption) Jean Goujon Workshop, circa 1560-1564. 'Roman Charity'. The Rotunda. Sully Wing. (Photo by Bernard Annebicque/Sygma/Sygma via Getty Images)

למרות שחסד ספרדי הוא רומן סוריאליסטי, אין להקל ראש בעובדות שבסיפור המקורי שמטרתו הייתה לחנך לכיבוד אם ואב. ובהחלט לא היה בו שמץ של גילוי עריות.

לסיכום, כל הכתוב לעיל יתרום לקוראי הרומן "חסד ספרדי" מידע עובדתי, בניגוד לכתוב בספרו של יהושע, כאילו הסיפור על בת המיניקה את אביה מקורו בקובץ שפורסם בתקופת המוקדמת של האימפריה הרומית. הקובץ החינוכי שחיבר ולריוס מקסימוס ללא קשר לחסד הנוצרי. גם החלפת דמות האם מהסיפור המקורי, בדמות אב בשם קימון, היא פרי של עידן מאוחר תקופת הרנסנס. וכך זה נמשך אל תוך עידן ההשכלה.

דילמת גבורתו של בר כוכבא

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי? משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? 

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מתוך ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב, על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

רבי עקיבא

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל ולהגביר בקרבם את האמונה באל. שכן בתחילת דרכו, כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, נוכח להמן, למורת רוחו, כי רבים מקרב יהודי מיינץ לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו, להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו רבי עקיבא, להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. וכך אכן קרה.

המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה: האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי, ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?

לפי להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית, באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג על ידם באור חיובי. בעוד בר כוכבא מייצג בעיניהם את כל מי שפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, הביא אותם סנחריב מלך אשור אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

רבי עקיבא, מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו דמותו של בר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא-מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח הבולט בא לידי ביטוי בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולשבת עמם סביב המדורה, כפי שבר-כוכבא נהג לעשות, לפי הנרטיב. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא אוסיף, שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – הנרטיב של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות:

האם בר כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אדם משכמו ומעלה? או שמא האם חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – האל, שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?

כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמין בו, ורק הוא מתייחס אליו כאמת היסטורית; אמת שהיא מעל לכל ויכוח. עלינו להבין שנרטיב קולקטיבי נוצר חדשות לבקרים בימינו וגם בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא. זאת מתוך צורך השעה, ועבור הדורות הבאים. נרטיב קולקטיבי מככב במיוחד בעיתות מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב והוא נתפס כאמת היסטורית בעיני קולקטיב מובחן או לאומי. ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעת ובעונה אחת, ויזכה לאמונם של ציבורים מובחנים ו/או לאומיים. ויש לזה מחיר. כמו העמקת הקרע והחרפת היריבות בין המחנות בתוך הציבור הרחב.

במובן האובייקטיבי, אין עוררין על כך שנרטיב בר-כוכבא נתפס כאמת היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש נגד נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים, בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.

עליונות הכח מול האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה הזו עדיין רלבנטית, שכן היא משליכה בין היתר על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה

חוקרים ברחבי העולם מנסים להתחקות אחר מקום קבורתו של משה רבנו. החיפוש עדיין לא תם. הוא מסתמך על מגוון תחומי יידע, שהעיקריים שבהם הם, המקרא, המדרש, הקבלה, דברי חז"ל וממצאים ארכיאולוגיים.

האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר כראוי בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו. החומרים שעמדו לרשותי נחלקים לשניים: מקורות הטוענים שמקום קבורתו אכן לא נודע, או שאין וודאות לגביו, ואחרים שדבקים בגרסה שקברו נמצא במערת המכפלה.

ה"קבר" הריק בהר נבו. צילום: אופיר דיין. קרדיט: מקור ראשון

בקבוצה הטוענת שמקום קבורתו של משה לא ידוע נכלל ד"ר דויד בן גד הכהן מהאוניברסיטה העברית. המאמר שפרסם, "מקום קבורתו הלא ידוע, אך בכל זאת ידוע, של משה" (ניתן לקרא את המחקר בשלמותו כאן.) המאמר הינו אחד המעניינים שקראתי. בן גד הכהן מסתמך בעיקר על המקרא והמדרש ומסקנותיו האתגר להבין את מסקנות החוקרים באשר למקום קבורתו של משה צף ועלה בעקבות קריאת ההגדה של פסח. לא די בכך שמשה רבנו אינו מוזכר בהגדה, סימן השאלה לגבי זה מעורר תהיות באשר למקום קבורתו, ומדוע לא הותר למשה להיכנס לארץ אבותיו.

נקודת המוצא של בן גד הכהן היא תיאור המופיע במקרא בפרק האחרון של ספר דברים (פרק ל"ד, א'-ה'). משה טיפס על הר נבו וממנו ניתנה לו הזדמנות אחרונה להשקיף על הארץ המובטחת שאותה ייעד האל לבני ישראל, ופסוק ו' באותו פרק: וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃  את מסקנותיו בנוגע למקום קבורתו של משה – מסקנות מחכימות – השארתי לסוף הפוסט.

מסמך שלפיו מקום קבורתו הוא מערת המכפלה, מצוי ב"ספר התמונה", ספר קבלה מימי הביניים, שם נכתב: "וה' זוגות נקברו במערה". לפי הנאמר כאן, במערת המכפלה נקברו "חמישה זוגות" שהם עשרה בני אדם. הפירוש מוסיף הבהרה: "מתוכם: ג' נגלות וב' נסתרות." ה"נגלות" הם: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ו"הנסתרות" הם: אדם וחווה , משה וציפורה. הפירוש מבהיר כי לאחר מותו, הועבר משה אל מערת המכפלה על ידי מלאכים ונקבר שם.

המסמך עורר קושיות ורבים ניסו להבין את משמעותו. אחד מהם, דויד שפירא, פרסם מאמר, "ולא ידע איש"  (2014). בהסתמכו על דעות של חז"ל, ראשונים, ואחרונים הוא מסכם שאכן משה נקבר בעבר הירדן, ואחר כך הועבר על ידי מלאכים אל מערת המכפלה שבחברון. אבל קברו במערה נפרד מקברי האבות והאימהות, והוא קבור יחד עם אשתו ציפורה במערת אדם וחווה –  "ונקראו שני זוגות אלו (אדם וחוה, משה וציפורה) 'נסתרות'". ואם הקברים נסתרים מעיני העם, אין וודאות לגבי מקום קבורתם, ובמיוחד מקום קבורתו של משה. (אלעד דואני, 4.3.2020, ערוץ 2000).

גם הבלוג של "הישוב היהודי בחברון" מצטרף אל הקבוצה הטוענת שקברו של משה נמצא במערת המכפלה. זאת על סמך מובאות מתוך רשימה ארוכה של מקורות, הכוללת את: ספר דברים, תיקוני הזוהר, "ספר התמונה" של תנא הא-לקי רבי נחוניא בן הקנה שצוין לעיל, ר' דוד נכדו של הרמב"ם, בעל "מגלה צפונות", ר' חמא בר חנינא. המסקנה של "היישוב היהודי בחברון" היא שהאמירה: "ולא ידע איש את קבורתו" איננה מתייחסת אל קברו אלא לתהליך פטירתו של משה. ואילו מקום קבורתו ידוע ונמצא במערת המכפלה בחברון.

סיפור הקברים במערת המכפלה אפוף מסתורין, סודות ואגדות לאינספור, ואין כמעט מידע מדויק ואמין אודותיה. עדויות לגבי הקברים החלו לצוץ בתקופה הצלבנית והן נמשכות עד ימינו (ראו ערך "מערת המכפלה" בוויקיפדיה).

הר נבו – רצפת הפסיפס בכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

החשיבה הנוצרית בנוגע למקום קבורתו של משה מצטרפת אל הקבוצה המביעה חוסר וודאות לגבי מקום הקבורה. ואכן – בכנסיה שעל הר נבו, בעבר הירדן, ישנו קבר ריק חפור באדמה ומכוסה בזכוכית, שכמעט לא נראה למי שלא מחפש אותו. הקבר הריק מסמל את הגרסה שלפיה, חד-משמעית, "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה." (מקור ראשון, 30.10.2019).

פסגת הר נבו והכנסיה הביזנטית. קרדיט: ויקיפדיה

גם ארכיאולוגים של המקרא ערכו חפירות על הר נבו מאז שנות ה-30 של המאה העשרים. הם לא איתרו עדיין את קבר משה. בשנות ה-30, ג'רום מיכאיק (Jerome Mihaic) הפרנציסקני וסילבסטר סאלר Sylvester J. Saller O.F.M. התמקדו בנקודה הגבוהה ביותר על הר נבו, הסיאגה (Syagha), שם נמצאו שרידים של כנסיה ביזנטית, ושרידים של מנזר ביזנטי. הכנסייה נבנתה לראשונה במחצית השנייה של המאה הרביעית. החפירות נמשכו עד 1935. בשנת 1963 נערכו חפירות נוספות בתוך הבזיליקה ובהמשך שוחזר הריצוף המקורי, הכולל שרידי רצפת מוזאיקה מתקופות שונות, שהקדומה שבהן היא רצפה המציגה צלב. הכנסייה הקימה אתר הנצחה לזכר משה, ובו מוזאיקה ביזנטית. קברו של משה לא אותר.

לסיכום: נכון לעת הזאת הדעות חלוקות באשר לקיומו ומיקומו של קבר משה. ד"ר דויד בן גד הכהן (ראו לעיל) שופך אור על התעלומה והבדלי התפיסות לגבי סוגייה זאת. לדבריו, הניסיון לאתר ולזהות את מקום הקבורה מוביל למסקנות שונות, מאחר ששיוך מקום הקבר למיקום מסוים הוא פועל יוצא של אידיאולוגיה ואמונה. כוהנים יזהו את מקום הקבורה של משה עם המקום בו עמד פעם בית המקדש. אחרים יטענו שקברו של משה מול מקדש עובדי אלילים – בבית פעור שבעבר הירדן – בא לסמל עמדה של התנגדות לאלילי השקר.

וישנה גם גרסה המפריכה את כל הטענות לגבי מיקום הקבר, ושיוכו אל מקומות קדושים אלו ואחרים. הגרסה "המפריכה" הינה, ככל הנראה, פועל יוצא של החשש שהמקום יהפוך לאתר של עבודת אלילים. אם כך, יכול להיות שההוראה בספר דברים (ל"ד, ו'): וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה משקפת יראת כבוד למעמדו של משה בהיסטוריה של ישראל. ולפיכך לבני ישראל נותרה דרך אחת בלבד להתחבר אל משה: באמצעות תורתו.

צריך להחליט שאנחנו מצטופפים

מה עומד מאחורי העלייה החדה בפקקים? כאשר שואלים את עמדת הפיקוח על גשר איילון, שומעים את התשובות הצפויות: "הציבור איבד אמון בתחבורה הציבורית ומעדיף להגיע למחוז חפצו ברכב פרטי". "הרבה מאוד רכבים פרטיים עלו על הכביש בשנה החולפת". אבל אם נשאל מומחים לתחבורה בת קיימא ומתכנני ערים – התשובה שלהם "זו בעיה של עירוניות".

גלי פרוינד, מתכננת ערים ומומחית לתחבורה בת קיימא, טוענת כי "הפקקים הם הסימפטום, אבל הבעיה היא בעיה של עירוניות". כלומר – "אם הערים שלנו היו בנויות בצורה קצת פחות פרברית, אז יכול להיות שהיינו יכולים לייצר תחבורה הרבה יותר יעילה." לטענתה, "השכונות החדשות שנבנות הן בעצם שכונות שתוכננו במקרה הטוב בשנות ה-80, במקרה הפחות טוב, בשנות ה-60, ובעצם בגלל שהן לא צפופות, לא ניתן להעביר בהן תחבורה ציבורית יעילה, ואין בהן עירוב שימושים." פירוש הדבר שכאשר בשכונה שבה גרים אנשים, אי אפשר למצוא סופרמרקט ואתה חייב רכב כדי להגיע לסופר, אתה חייב רכב כדי להגיע לרופא ולעבודה, נוצרים פקקי תנועה.

לדברי פרוינד, הפתרונות פשוטים: "צריך להחליט שאנחנו מצטופפים. במקום שיש הרבה אנשים אפשר לייצר תחבורה ציבורית הרבה יותר יעילה. זה הדבר הראשון". דבר שני – והוא הדבר היותר מעניין שממעטים לדבר עליו הוא עירוניות, או "עירוב שימושים". כאן טמון הפתרון שבכל העולם לוקחים אותו בחשבון. (מתוך כתבתו של אסף זגריזק, וואינט 20.4.2021). לדוגמה: נניח שאני גרה בקומה השלישית, בלי מעלית. אבל אני יכולה לרדת למטה ולהפעיל חנות, ואני יכולה ללכת לרחוב המקביל ולשבת במשרד, ואני יכולה לקחת את הילד שלי לגן ברגל…

כמה טוב היה אילו זאת הייתה המציאות. בספירה הטכנית של מתכנני ערים יש למיקום שבו אני יכולה להתנייד למרבית צרכיי היומיומיים כותרת ייחודית: הליכתיות, ובאנגלית  Walkability – Live where you like.

WALK SCORE. Live where you like. Credit: walkscore.com

התיאוריה הכללית של הליכתיות, על פי ג'ף סֽפֶּק (ראה להלן) גורסת כי הליכה בעיר צריכה לענות על ארבעה צרכים של הולכי רגל: הליכה שימושית, בטוחה, נוחה ומעניינת. ארבעת הצרכים הללו הובילו את  סֽפֶּק לניסוח "עשרה צעדים להליכתיות" הכוללים עירוב שימושי קרקע, הגבלת שימוש ברכבים, הסדרת אזורי חנייה, ושיפור איכות התחבורה הציבורית. צעדים אלו עונים על הצורך של הליכה שימושית. הגנה על הולכי הרגל ושיפור מסלולי האופניים בעיר נותנים מענה על הצורך בבטיחות. עיצוב המרחב בקנה מידה אנושי ונטיעת עצים להצללה – נותנים מענה על הצורך בנוחות, ואילו עיצוב חזיתות רחוב ייחודיות וידידותיות ורשת רחובות עם נקודות עוגן מספק להולך הרגל עניין בהליכה. ( Jeff Speck, Walkable City: How Downtown Saves America, One Step at a Time, 2012)

שכונות עירוניות המעניקות לתושביהן רמת הליכתיות גבוהה הן סביבה בריאה וחסכונית יותר. אבל לא רק זה. סביבה כזו מציעה הרבה יותר – היא מגוונת יותר, גמישה, ברת קיימא, ידידותית וירוקה יותר. שכונות בסביבה כזו מושכות אליהן תושבים ממגוון רמות הכנסה. המחקרים מראים שתושבי ערים שחיים בסביבות קהילתיות מסוג זה, הם בריאים ומאושרים יותר.

הליכתיות מבטיחה בריאות פיזית – התושב הממוצע של שכונה עירונית כזו נהנה ממשקל גוף נמוך יחסית למי שחי בסביבה פרברית שברב המקרים עליו להסתמך על שימוש ברכב פרטי. סביבת מגורים המעניקה הליכתיות נהנית בדרך כלל מתחבורה ציבורית טובה. כך שבמקרה הצורך, קל להגיע למרכזים חיוניים כמו מכולת וסופרמרקט, בנק, מרכז קהילתי, מרכז רפואי, בתי ספר וגני ילדים וכי"ב.

הליכתיות פירושה שיש יותר אופציות תחבורתיות – לאורך ההיסטוריה האנושית, לפני שהמכונית הייתה מוצר שווה לכל נפש וחיוני, הליכה ברגל הייתה אמצעי התחבורה העיקרי. וחשוב מכך, הרחובות תוכננו בהתאם לכללי הבטיחות ונוחות הולכי הרגל. הם העניקו גישה נוחה למרכז המסחרי, לשירותים רפואיים ומרכזים קהילתיים.

הליכתיות מעניקה בריאות כלכלית – הליכתיות נמדדת הן באחוזים והן ברווח הכלכלי שנובע ממנה. מדובר במדד שנקרא WALK SCORE שמתבסס על מספר היעדים הנגישים במרחק קצר יחסית. Walk Score מופעל על ידי חברה פרטית.

ציון גבוה במדד ההליכתיות מכוון אותנו להבחין בין סביבת מגורים מתגמלת מבחינה כלכלית לבין סביבה בזבזנית. עלייה של נקודה אחת מתוך מאה בניקוד ההליכתיות תורמת לעלייה בערך הבית ומקום המגורים.

המצב בישראל

מימין: רשת רחובות בעלת קישוריות גבוהה המעודדת הליכתיות (העיר העתיקה, באר שבע), משמאל רחובות מפותלים ללא מוצא מעודדים תלות ברכב פרטי (שכונת נאות אילן באר שבע). קרדי: ויקיפדיה

בישראל אין מדד הליכתיות כלל ארצי נגיש לציבור אולם ישנם קבוצות הפועלות ליצירת מדד כזה ומקדמות שיח ציבורי לעידוד הליכתיות, כמו מראה מקום. מראה מקום מיועד למתכנני ערים או לעיריות ורשויות מקומיות. זה כלי המאפשר שיפור של תכנון המרחב באמצעות זיהוי ובחינה של מרכיבי המרחב אשר מעודדים הליכה ברגל.  מראה מקום מגדיר מהו מרחב המעודד הליכה, ממפה את המרכיבים שהופכים את הרחוב להליכתי ומאתר הזדמנויות לשיפור המרחב  במסגרת תהליכי פיתוח עירוני והתחדשות עירונית.  הכלי מספק באופן ברור ותמציתי תמונת מצב על פוטנציאל ההליכה בעיר וכן המלצות אופרטיביות לשיפורו.

אותו רעיון מגולם במיזם 360.. בשנת 2019 הוגש דוח מסכם של "תכנית אסטרטגית לאומית לתנועה מקיימת במרחב העירוני". השתתפו בו מיטב המוחות. הרעיונות יפים וטובים אבל כדי ליישם אותם דרוש בעיקר תקציב וכוח אדם וכמובן, מודעות לדחיפות ביישום ההמלצות ופרסומים נוספים בהתאם.

********

על מנת שלא נצא בהרגשה רעה, קחו את הזמן שלכם, וכנסו למדד WALK SCORE  כדי לדעת היכן אתם ממוקמים, או היכן הייתם מעדיפים לחיות. הכניסו נתונים בעברית – רחוב, מספר בית, עיר, מדינה. התוצאות באחוזים משקפות דרגות שונות של הליכתיות:

Credit: walkkscore.com

ציון 90-100 הוא "גן עדן" להליכתיות. מיקום שבו כל מקום חיוני נגיש בהליכה ברגל.

ציון 0-24 פירושו תלות מוחלטת ברכב פרטי כדי להגיע למקומות חיוניים בחיי היומיום.

בסוף, שכונה שניתן ללכת בה לכל מקום, נהנית ממינימום פקקים, וממוקדת בתושבים ובמקומות החיוניים עבורם. כדי שהשכונה תהיה כזאת, דרוש תמהיל נכון של שימוש בקרקע, סוגי דיור מגוונים במחיר סביר, גישה לפארקים ובתי ספר, עיצוב רחוב המותאם לצרכי התושבים (הליכה, אופניים, הובלת ילדים בעגלה, עגלת נכים וכי"ב).

מאיר צ'רניאק – סיפורו של חייל פשוט בעל עיטור המופת

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר צ'רניאק, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון.

מאיר צ'רניאק נולד למשפחה דתית. החל מינקותו, חווה מאיר נדודים ממדינה למדינה. את ארץ הולדתו, רוסיה, עזבה משפחתו כשזו הפכה למדינה קומוניסטית. משם עברה המשפחה לגרמניה, וכאשר מאיר היה בן 10 עלתה המשפחה לישראל. ההורים החדירו בילדיהם ערכים של עבודה, אהבת הזולת, עזרה לזולת והקרבה בעד המולדת. המעבר לישראל, מגרמניה הנאצית, היווה ציון דרך חשוב בחייו של מאיר. חוויה מעצבת של הגשמת הגעגועים לארץ אבות ואהבת המולדת.

ההצטרפות לפלמ"ח

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון (26.3.1989):

ב- 1941 הצטרף מאיר ל"המחלקה הדתית בפלמ"ח" בכפר הנוער עיינות. בפסח 1941 מאיר הועבר לפלוגת הדרום של הפלמ"ח. גזרת הדרום כללה את השטח המשתרע בין ראשון-לציון עד נגבה. האימונים נערכו בעיקר בבן-שמן וסביבותיה ולאחר מכן הועברו ליער משמר העמק. בפלוגה זו מאיר התוודע למסורת הפלמ"ח, כאשר בערב שבת ישבו החברים, סיפרנו צ'יזבטים, שתו קפה, ושרו שירים. הם הוכשרו למשימות שלאחר סיום מלחמת העולם, כי היה ברור שאז יתחיל המאבק להקמת המדינה היהודית. הם למדו להשתמש בנשק וערכו סיורים למטרת הכרת הארץ, ובכדי לאסוף מידע לקראת הזמן שבו יצטרכו לפעול. לכן קיבלו את השם "מחלקת הסיירים". "הסיורים המעניינים במיוחד", סיפר מאיר בראיון, "היו אלו שנערכו בהרי חברון. אמרו לנו שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, אחרי 2000 שנה, שפלוגה שלמה של יהודים נכנסת להרי חברון". אחד הפרטים החשובים שנרשמו על ידי החולייה היה מיפוי אפשרויות ההגעה אל אוניות המעפילים. פלוגת הדרום של הפלמ"ח פעלה במרץ להקמתו מחדש של כפר עציון, למרות הוראות "הספר הלבן" שאסר להקים במקום ישוב. כל זה היה ב- 1943". פעילות מעניינת נוספת שהמחלקה של מאיר ביצעה קשורה להקמת היישוב בניצנים.

מלחמת השחרור (1948-49) – עם פרוץ מלחמת השחרור מאיר התגייס כמו כולם והשתחרר ב- 1949. במהלכה מאיר נפצע ממוקש ליד לטרון (אוקטובר 1948).

מלחמת קדש (מלחמת סיני) (1956) – במלחמת קדש מאיר גויס כאיש מילואים לחיל ההנדסה, תחילה כחבלן. אחר-כך הועבר על ידי הצבא לתפקיד של מפעיל טרקטורים וציוד כבד. בכתבה, "תעלה, טרקטור וצל"ש", מאת דב גולדשטיין, מעריב (13.2.1970), מובאים מספר פרטים רלבנטיים: "במבצע קדש סיפחו את מאיר צ'רניאק לטור הצנחנים, שעשה את דרכו אל עבר המיתלה. במקום ישבו כבר צנחנים שהגיעו למיתלה בדרך האוויר וצנחו בשטח. צריך היה להחיש להם תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. הטור הממוכן הצליח להגיע עד לפני כונתילה. שם, באזור החולות והדיונות, פסק הטבע את פסוקו: השיירה כולה, פרט לטנקים, שקעה עמוק בחול. אף כלי רכב לא היה מסוגל לזוז ממקומו. מאיר היה צמוד אל טרקטור קטן, עמוס על גבי משאית. כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג לשנות כיוון. חיפש – ומצא – שטח קטן ללא חול טובעני. הוא כיוון לשם את המשאית, ותוך גילויי תושייה, פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. מעתה, במשך עשרים וארבע שעות רצופות, נשא צ'רניאק על גבו את גורל המלחמה: לאחר שני לילות קודמים של שימורים, הטיל את עצמו למערכת הזאת. הוא אמנם נסתפח אל הטור למטרה שונה בתכלית – להכשיר מסלולים ארעיים לנחיתת מטוסים. אך עתה אין ערך להגדרות של תפקידים. הטור הזה שקוע. באמצעות כבל גרירה חילץ מאיר את כלי הרכב השקועים, אחד-אחד, בעקשנות, בדבקות במטרה, שעה-אחר-שעה. קודם – תותחים, אחר כך – אנשים, ולבסוף – מזון ואביזרים שונים. "היה לי רק סיפוק אחד" – נזכר מאיר במהלך הריאיון – "לראות איך השטח מתנקה ממכוניות. עוד תותח, עוד משאית, עוד אנשים. הייתי סוחב אותם עד מחוץ לשטח החולי, מנתק את עצמי חוזר לסחוב כלי רכב אחר. והם נסעו. זה היה העיקר. ובעיני ראיתי לא את אלה שאני מחלץ – אלא את הבחורים, המצפים לתגבורת במיתלה". אחר כך נסע לכונתילה, למלא את מיכל הדלק של הטרקטור. חזר בבוקר. היו שם עוד שתי משאיות שקועות בחול. רתם את הטרקטור לאחת מהן ולפני שהספיק לחלצה, תקפו מטוסים מצריים אותו ואת המשאיות. "אילו הגיעו שעות אחדות לפני כן", רדפה את מאיר אז המחשבה, "היו המטוסים האלה זורעים מוות וחורבן. קפצתי מהטרקטור. חיפשתי מחסה, המטוסים צללו וכיסו את השטח באש תותחים. אחר כך גילו בשטח פייפר שלנו. הוא ניסה להתחמק בטיסה נמוכה דרך הערוצים, אולם לא הצליח. הם פגעו בו והוא התפוצץ. המטוסים עזבו ואנו המשכנו בעבודה. שהיתי עשרה ימים בכונתילה. חילצתי עוד חלק מהכלים של חטיבה תשע, שהייתה בדרך ליעד שלה".

המלחמה נגמרה. האזרח צ'רניאק חזר לעבודתו בסדום. מאיר לא קיבל אז צל"ש. אבל מפקדים בשטח, שראו מקרוב את פעולותיו, גמלו לו בדברים שבכתב ובעל פה.

מלחמת ששת הימים (1967) – "עם טרקטור מול כונתילה, לא רחוק מהגזרה של 1956, מאיר המילואימניק מסייע ליחידות להתחמש, על סף המלחמה. אחר כך מעבירים את מאיר לצפון, לפלס את הדרך לטנקים באמצעות הטרקטור, מול המוצב הסורי דרבשייה. חצי יום גורלי. המלחמה נגד הסורים כבר בעיצומה. מאיר – חשוף בטרקטור שלו. אש סורית עצבנית ואימתנית. משמאל ומימין, מלפנים ומאחור, מרטשים פגזים את הקרקע הסלעית ורסיסיהם ניתזים כגשם קללה לכל עבר. גם זה נגמר".

מלחמת ההתשה (1969) – הצל"ש ועיטור המופת.

ב- 1970 כאשר מפקד חטיבת הדרום, אריק שרון, העניק למאיר צ'רניאק את הצל"ש הוא אמר: "אחרי שנתקענו בחול ציפינו לעזרת אלוהים. לא היינו יוצאים משם. אתה הופעת כשליח טוב". ובהמשך סיפר: "בעצם עוד אז, ב-1969, מאיר היה ראוי לבוא על שכרו באמצעות ציון לשבח. שכן, תפקיד הרכבים שנתקעו בחולות להחיש תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. ומאחר שהטור נתקע בכונתילה, אף כלי רכב לא יכול היה לזוז ממקומו. ומאיר, כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג המשאית לשנות כיוון, חיפש ומצא שטח קטן ללא חול טובעני, כיוון לשם את המשאית, תוך גילויי תושייה פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית, באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. וכך המשיך במשך עשרים וארבע שעות רצפות לשאת על גבו את גורל המלחמה. כך חילץ בעקשנות ובדבקות במטרה, שעה אחר שעה, קודם את התותחים אחר כך את האנשים ולבסוף את המזון."

"על תרומתו למדינה, במלחמת ההתשה", מאיר קיבל עיטור המופת מהרמטכ"ל, דוד אלעזר (1973). בספר, בעוז רוחם, פורסם הסבר להענקת עיטור המופת למאיר: "בליל ה-31 במאי 1969, הפעיל רב"ט מאיר צ'רניאק דחפור D-8 להקמת סוללת עפר בדרך ליד תעלת-סואץ. הוא התמיד בעבודתו בדחפור הפתוח, גם כאשר האויב ירה לעברו במרגמות, עד שסיים את הקמת הסוללה. לאחר שהשלים את העבודה בקטע שלו, עבר רב"ט מאיר צ'רניאק לקטע השני, שבו היו צריכים לעבוד 2 מפעילים אחרים, אך לא עבדו מפאת ההפגזה. רב"ט מאיר צ'רניאק ביצע בעצמו את משימת הקמת הסוללה בקטע זה במשך כ-3 שעות תחת אש רצופה של מרגמות. כאשר סיים גם עבודה זו, עבר לקטע נוסף של הדרך, שהייתה חשופה לאש מרגמות ונשק קל של האויב. הוא המשיך בעבודתו בשטח זה בהיותו חשוף לאש ובחיפוי אש של כוחותינו, סיים את העבודה גם בקטע זה. כל העבודות, שתוארו לעיל, בוצעו על-ידו ברמה מקצועית גבוהה ובצורה מושלמת.

מלחמת יום כיפור (1973) – בתחילה צורף מאיר ליחידה שפעלה בעורף. אולם בסיום המלחמה, כשעדיין נמשך הגיוס, עברה היחידה לשפת התעלה ובנתה את הגשר היבשתי. עיקר עיסוקיה היה בניית גשר עפר וסלעים וכן גשרים צפים. עיקר הצבא עבר את התעלה בגשר העפר. התפקיד של מאיר היה לשפוך עפר לתעלה, להעמיס סלעים ממחצבה סמוכה עבור הגשר ולעבור תחת אש האויב לעיר סואץ. מאיר ביצע את משימותיו באמצעות דחפור  מסוג D-8 , שהגיע לידיו כשהוא חסר צינור פליטה ומרעיש בעוצמה קיצונית. רעש המנוע עלול היה לפגוע בכושר השמיעה שלו, אך את המשימה צריך הרי לבצע ברמה מקצועית גבוהה. בדחפור התגלתה תקלה נוספת – אפשר היה להפנות אותו רק שמאלה ולא ימינה. מאיר החל את עבודתו בשטח והמצרים הפגיזו, לאחר שאיתרו את הדחפור על פי הרעש המחריד ועשו עליו תצפיות. את הדחפור הענק הפעיל מאיר בפעולה מהירה והקים סוללה כשממול פלוגה של מצרים עם נשק מכוון אליו. רק מאוחר יותר החלה הנסיגה, ועדיין היה עליו לבצע עבודות בסיני תחת אש. "אחד המקומות הקשים ביותר" נזכר מאיר, "היה ליד מעוז מצרי שאותו תפש צה"ל. המצרים ישבו ממול, בקו בר-לב, ודרך הגישה שם עברה באזור של ביצות עמוקות".

בצאתו לגמלאות בשנת 1981 התמסר מאיר לריענון הנפש. הוא חילק את זמנו בין לימודי ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון כסטודנט מהמניין (1998-99), וכתיבת ספרי שירה. חלק מהשירים פורסמו בכתבי-עת, וחלקם עבר עיבוד מוסיקלי לביצוע במסגרת מקהלה. מאיר המשיך להתמסר לטבע וסייר בארץ במסגרת החברה להגנת הטבע, עד יום מותו ב- 26.09.2003.

*****

גילוי נאות:

אני אחייניתו של מאיר צ'רניאק, שהיה אחיו הצעיר של אבי, עו"ד גרשון צ'רניאק.

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)