מאיר צ'רניאק – סיפורו של חייל פשוט בעל עיטור המופת

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר צ'רניאק, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון.

מאיר צ'רניאק נולד למשפחה דתית. החל מינקותו, חווה מאיר נדודים ממדינה למדינה. את ארץ הולדתו, רוסיה, עזבה משפחתו כשזו הפכה למדינה קומוניסטית. משם עברה המשפחה לגרמניה, וכאשר מאיר היה בן 10 עלתה המשפחה לישראל. ההורים החדירו בילדיהם ערכים של עבודה, אהבת הזולת, עזרה לזולת והקרבה בעד המולדת. המעבר לישראל, מגרמניה הנאצית, היווה ציון דרך חשוב בחייו של מאיר. חוויה מעצבת של הגשמת הגעגועים לארץ אבות ואהבת המולדת.

ההצטרפות לפלמ"ח

אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה את מאיר, בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של "ההגנה". על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 ועל שירותו בצה"ל כחייל פשוט שהוענק לו עיטור המופת, סיפר מאיר צ'רניאק בראיון תיעודי שהעניק ל"ארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב", אוניברסיטת בן גוריון (26.3.1989):

ב- 1941 הצטרף מאיר ל"המחלקה הדתית בפלמ"ח" בכפר הנוער עיינות. בפסח 1941 מאיר הועבר לפלוגת הדרום של הפלמ"ח. גזרת הדרום כללה את השטח המשתרע בין ראשון-לציון עד נגבה. האימונים נערכו בעיקר בבן-שמן וסביבותיה ולאחר מכן הועברו ליער משמר העמק. בפלוגה זו מאיר התוודע למסורת הפלמ"ח, כאשר בערב שבת ישבו החברים, סיפרנו צ'יזבטים, שתו קפה, ושרו שירים. הם הוכשרו למשימות שלאחר סיום מלחמת העולם, כי היה ברור שאז יתחיל המאבק להקמת המדינה היהודית. הם למדו להשתמש בנשק וערכו סיורים למטרת הכרת הארץ, ובכדי לאסוף מידע לקראת הזמן שבו יצטרכו לפעול. לכן קיבלו את השם "מחלקת הסיירים". "הסיורים המעניינים במיוחד", סיפר מאיר בראיון, "היו אלו שנערכו בהרי חברון. אמרו לנו שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, אחרי 2000 שנה, שפלוגה שלמה של יהודים נכנסת להרי חברון". אחד הפרטים החשובים שנרשמו על ידי החולייה היה מיפוי אפשרויות ההגעה אל אוניות המעפילים. פלוגת הדרום של הפלמ"ח פעלה במרץ להקמתו מחדש של כפר עציון, למרות הוראות "הספר הלבן" שאסר להקים במקום ישוב. כל זה היה ב- 1943". פעילות מעניינת נוספת שהמחלקה של מאיר ביצעה קשורה להקמת היישוב בניצנים.

מלחמת השחרור (1948-49) – עם פרוץ מלחמת השחרור מאיר התגייס כמו כולם והשתחרר ב- 1949. במהלכה מאיר נפצע ממוקש ליד לטרון (אוקטובר 1948).

מלחמת קדש (מלחמת סיני) (1956) – במלחמת קדש מאיר גויס כאיש מילואים לחיל ההנדסה, תחילה כחבלן. אחר-כך הועבר על ידי הצבא לתפקיד של מפעיל טרקטורים וציוד כבד. בכתבה, "תעלה, טרקטור וצל"ש", מאת דב גולדשטיין, מעריב (13.2.1970), מובאים מספר פרטים רלבנטיים: "במבצע קדש סיפחו את מאיר צ'רניאק לטור הצנחנים, שעשה את דרכו אל עבר המיתלה. במקום ישבו כבר צנחנים שהגיעו למיתלה בדרך האוויר וצנחו בשטח. צריך היה להחיש להם תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. הטור הממוכן הצליח להגיע עד לפני כונתילה. שם, באזור החולות והדיונות, פסק הטבע את פסוקו: השיירה כולה, פרט לטנקים, שקעה עמוק בחול. אף כלי רכב לא היה מסוגל לזוז ממקומו. מאיר היה צמוד אל טרקטור קטן, עמוס על גבי משאית. כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג לשנות כיוון. חיפש – ומצא – שטח קטן ללא חול טובעני. הוא כיוון לשם את המשאית, ותוך גילויי תושייה, פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. מעתה, במשך עשרים וארבע שעות רצופות, נשא צ'רניאק על גבו את גורל המלחמה: לאחר שני לילות קודמים של שימורים, הטיל את עצמו למערכת הזאת. הוא אמנם נסתפח אל הטור למטרה שונה בתכלית – להכשיר מסלולים ארעיים לנחיתת מטוסים. אך עתה אין ערך להגדרות של תפקידים. הטור הזה שקוע. באמצעות כבל גרירה חילץ מאיר את כלי הרכב השקועים, אחד-אחד, בעקשנות, בדבקות במטרה, שעה-אחר-שעה. קודם – תותחים, אחר כך – אנשים, ולבסוף – מזון ואביזרים שונים. "היה לי רק סיפוק אחד" – נזכר מאיר במהלך הריאיון – "לראות איך השטח מתנקה ממכוניות. עוד תותח, עוד משאית, עוד אנשים. הייתי סוחב אותם עד מחוץ לשטח החולי, מנתק את עצמי חוזר לסחוב כלי רכב אחר. והם נסעו. זה היה העיקר. ובעיני ראיתי לא את אלה שאני מחלץ – אלא את הבחורים, המצפים לתגבורת במיתלה". אחר כך נסע לכונתילה, למלא את מיכל הדלק של הטרקטור. חזר בבוקר. היו שם עוד שתי משאיות שקועות בחול. רתם את הטרקטור לאחת מהן ולפני שהספיק לחלצה, תקפו מטוסים מצריים אותו ואת המשאיות. "אילו הגיעו שעות אחדות לפני כן", רדפה את מאיר אז המחשבה, "היו המטוסים האלה זורעים מוות וחורבן. קפצתי מהטרקטור. חיפשתי מחסה, המטוסים צללו וכיסו את השטח באש תותחים. אחר כך גילו בשטח פייפר שלנו. הוא ניסה להתחמק בטיסה נמוכה דרך הערוצים, אולם לא הצליח. הם פגעו בו והוא התפוצץ. המטוסים עזבו ואנו המשכנו בעבודה. שהיתי עשרה ימים בכונתילה. חילצתי עוד חלק מהכלים של חטיבה תשע, שהייתה בדרך ליעד שלה".

המלחמה נגמרה. האזרח צ'רניאק חזר לעבודתו בסדום. מאיר לא קיבל אז צל"ש. אבל מפקדים בשטח, שראו מקרוב את פעולותיו, גמלו לו בדברים שבכתב ובעל פה.

מלחמת ששת הימים (1967) – "עם טרקטור מול כונתילה, לא רחוק מהגזרה של 1956, מאיר המילואימניק מסייע ליחידות להתחמש, על סף המלחמה. אחר כך מעבירים את מאיר לצפון, לפלס את הדרך לטנקים באמצעות הטרקטור, מול המוצב הסורי דרבשייה. חצי יום גורלי. המלחמה נגד הסורים כבר בעיצומה. מאיר – חשוף בטרקטור שלו. אש סורית עצבנית ואימתנית. משמאל ומימין, מלפנים ומאחור, מרטשים פגזים את הקרקע הסלעית ורסיסיהם ניתזים כגשם קללה לכל עבר. גם זה נגמר".

מלחמת ההתשה (1969) – הצל"ש ועיטור המופת.

ב- 1970 כאשר מפקד חטיבת הדרום, אריק שרון, העניק למאיר צ'רניאק את הצל"ש הוא אמר: "אחרי שנתקענו בחול ציפינו לעזרת אלוהים. לא היינו יוצאים משם. אתה הופעת כשליח טוב". ובהמשך סיפר: "בעצם עוד אז, ב-1969, מאיר היה ראוי לבוא על שכרו באמצעות ציון לשבח. שכן, תפקיד הרכבים שנתקעו בחולות להחיש תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. ומאחר שהטור נתקע בכונתילה, אף כלי רכב לא יכול היה לזוז ממקומו. ומאיר, כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג המשאית לשנות כיוון, חיפש ומצא שטח קטן ללא חול טובעני, כיוון לשם את המשאית, תוך גילויי תושייה פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית, באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. וכך המשיך במשך עשרים וארבע שעות רצפות לשאת על גבו את גורל המלחמה. כך חילץ בעקשנות ובדבקות במטרה, שעה אחר שעה, קודם את התותחים אחר כך את האנשים ולבסוף את המזון."

"על תרומתו למדינה, במלחמת ההתשה", מאיר קיבל עיטור המופת מהרמטכ"ל, דוד אלעזר (1973). בספר, בעוז רוחם, פורסם הסבר להענקת עיטור המופת למאיר: "בליל ה-31 במאי 1969, הפעיל רב"ט מאיר צ'רניאק דחפור D-8 להקמת סוללת עפר בדרך ליד תעלת-סואץ. הוא התמיד בעבודתו בדחפור הפתוח, גם כאשר האויב ירה לעברו במרגמות, עד שסיים את הקמת הסוללה. לאחר שהשלים את העבודה בקטע שלו, עבר רב"ט מאיר צ'רניאק לקטע השני, שבו היו צריכים לעבוד 2 מפעילים אחרים, אך לא עבדו מפאת ההפגזה. רב"ט מאיר צ'רניאק ביצע בעצמו את משימת הקמת הסוללה בקטע זה במשך כ-3 שעות תחת אש רצופה של מרגמות. כאשר סיים גם עבודה זו, עבר לקטע נוסף של הדרך, שהייתה חשופה לאש מרגמות ונשק קל של האויב. הוא המשיך בעבודתו בשטח זה בהיותו חשוף לאש ובחיפוי אש של כוחותינו, סיים את העבודה גם בקטע זה. כל העבודות, שתוארו לעיל, בוצעו על-ידו ברמה מקצועית גבוהה ובצורה מושלמת.

מלחמת יום כיפור (1973) – בתחילה צורף מאיר ליחידה שפעלה בעורף. אולם בסיום המלחמה, כשעדיין נמשך הגיוס, עברה היחידה לשפת התעלה ובנתה את הגשר היבשתי. עיקר עיסוקיה היה בניית גשר עפר וסלעים וכן גשרים צפים. עיקר הצבא עבר את התעלה בגשר העפר. התפקיד של מאיר היה לשפוך עפר לתעלה, להעמיס סלעים ממחצבה סמוכה עבור הגשר ולעבור תחת אש האויב לעיר סואץ. מאיר ביצע את משימותיו באמצעות דחפור  מסוג D-8 , שהגיע לידיו כשהוא חסר צינור פליטה ומרעיש בעוצמה קיצונית. רעש המנוע עלול היה לפגוע בכושר השמיעה שלו, אך את המשימה צריך הרי לבצע ברמה מקצועית גבוהה. בדחפור התגלתה תקלה נוספת – אפשר היה להפנות אותו רק שמאלה ולא ימינה. מאיר החל את עבודתו בשטח והמצרים הפגיזו, לאחר שאיתרו את הדחפור על פי הרעש המחריד ועשו עליו תצפיות. את הדחפור הענק הפעיל מאיר בפעולה מהירה והקים סוללה כשממול פלוגה של מצרים עם נשק מכוון אליו. רק מאוחר יותר החלה הנסיגה, ועדיין היה עליו לבצע עבודות בסיני תחת אש. "אחד המקומות הקשים ביותר" נזכר מאיר, "היה ליד מעוז מצרי שאותו תפש צה"ל. המצרים ישבו ממול, בקו בר-לב, ודרך הגישה שם עברה באזור של ביצות עמוקות".

בצאתו לגמלאות בשנת 1981 התמסר מאיר לריענון הנפש. הוא חילק את זמנו בין לימודי ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון כסטודנט מהמניין (1998-99), וכתיבת ספרי שירה. חלק מהשירים פורסמו בכתבי-עת, וחלקם עבר עיבוד מוסיקלי לביצוע במסגרת מקהלה. מאיר המשיך להתמסר לטבע וסייר בארץ במסגרת החברה להגנת הטבע, עד יום מותו ב- 26.09.2003.

*****

גילוי נאות:

אני אחייניתו של מאיר צ'רניאק, שהיה אחיו הצעיר של אבי, עו"ד גרשון צ'רניאק.

משפט היסטורי

משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד. אייכמן יושב בתא זכוכית. קרדיט: ויקיפדיה

משפט אייכמן התנהל בירושלים 15 שנים לאחר משפטי נירנברג. הוא עסק רובו ככולו בפרשת "הפתרון הסופי לשאלת היהודים". הוא התרכז באדם שעסק בשילוחם של היהודים אל מותם והיה מעורב בכל צורות ההרג שפקדו את האומללים האלה. יש לשער שאילו נתפסו פושעי מלחמה נוספים היו אף הם מובאים לדין ירושלים, לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

היה זה מראשיתו משפט היסטורי. נחשפו בו המוני מסמכים שעסקו במישרין ובעקיפין במעשה הרצח. מאה ואחד-עשר עדים ששרדו מקרב הקהילות הנרצחות, העידו בפני בית המשפט. לצידם הופיעו היסטוריונים, משפטנים, מומחים וחוקרים מכל קצוות תבל שהקדישו את חייהם, כשרונם וניסיונם לחקר הפרק האפל הזה.

רבים מהשותקים עד אז פתחו את סגור ליבם, כשם שרבים מבני הארץ נחשפו אל מלוא ממדיו ואימותיו של "הפתרון הסופי".

מול תא הזכוכית, חיים גורי. קרדיט: הקיבוץ המאוחד

הסופר חיים גורי מספר את רשמיו היומיומיים מהמשפט בספרו, מול תא הזכוכית.

וכך פותח גורי בתיאור היום הראשון של המשפט. להלן קטעים מתוך התיאור:

הוא [אייכמן] נכנס אל תא-הזכוכית בשעה 08:55. הוא יושב כפסל.

"מה כאן?", שואל עצמו גורי. "רצון ברזל להישאר שקט או אטימות של איש שאיננו תופס מי הוא?"

"בית המשפט!" נשמעת שאגתו של שמש בית הדין.

כולם קמים על רגליהם כאיש אחד. הוא [אייכמן] מזדקף לדום. חייל מאומן. אינו נע… הפסל ניצב דום.

השופט לנדוי קורא פרט אחר פרט את כתב האישום… שעה תמימה נמשכת קריאת כתב האישום בעברית ובתרגום גרמני…. הפסל לא נע.

אני יודע כעת, כי אזכור את היום הזה כל ימי חיי.

אני רושם בפנקסי: 17 באפריל 1961.

הכתובת על הקיר

כיום אנו נוטים להשמיץ ציורים וכתובות גרפיטי ולהגדיר את חלקן כוונדליזם. מחקר פורץ דרך קובע, באופן מפתיע, שגרפיטי בעת העתיקה היה שימושי ונודעה לו חשיבות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגרפיטי יהודי.

*******

דמיינו שאתם נכנסים לבית כנסת ולמולכם אלמוני משרבט מילים על הקיר. איך הייתם מגיבים אילו ביקרתם בבית קברות בזמן שפלוני חורט מילים על גבי מצבה עתיקה? אני הייתי מדווחת מייד למשטרה או לרשויות המקומיות. גרפיטי במקומות פולחן וקבורה נחשב כיום למעשה נבלה וחוסר כבוד, ואילו בעולם העתיק, יהודים ולא-יהודים נהגו לצייר ולהשאיר כתובות של מה שנקרא כיום גרפיטי, גם במקומות שמוגדרים כטאבו מוחלט בעידן המודרני, כגון בתי כנסת, בתי קברות ומקומות קדושים. הם לא זכו לגנאי, אדרבא, כתובות וציורים היו עניין מקובל ושגרתי.

זאת המסקנה העיקרית העולה ממחקר יפורץ דרך של פרופ' לארכיאולוגיה והיסטוריה, קארן שטרן Karen B. Stern . שטרן השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות רבות באזורים נרחבים בין הים התיכון והים השחור: סוריה, יוון, איטליה, מלטה, סרדיניה, ובצפון אפריקה. שטרן בחנה כתובות גרפיטי שמקורם במאה השביעית או השמינית לפני הספירה והלאה, באתרים המיועדים לפולחן ולקבורה כגון בתי כנסת וכנסיות ובתי קברות. היא בחנה גרפיטי שנמצאו בשווקים ובמקומות בילוי, בשפות דומיננטיות כגון יוונית, ארמית, ערבית ועברית. היא בחנה רישומים של ספינות, לוחמים וחנוכיות, שנמצאו במרחבים מקודשים וגם במדבריות לאורך דרכי הסחר של מצרים, חצי האי סיני וערב הסעודית. הקדמונים הותירו עקבות בצורת גרפיטי גם סביב תיאטראות ציבוריים והיפודרומים, לאורך החוף בסוריה (לבנון המודרנית) ואסיה הקטנה (החלק האסייתי של טורקיה המודרנית), כמו לדוגמה: מקדשים של עובדי אלילים, בתי כנסת וכנסיות; בתי קברות.

מה כלול במונח "גרפיטי" בהקשר של העולם העתיק? 

כתובות הגרפיטי בעולם העתיק היו בדרך כלל חתימות והודעות כתובת בשפות שונות, בעיקר יוונית, ארמית, לטינית, עברית או ערבית, או סימנים מופשטים. לעתים נמצאו גם רישומים של תמונות, כגון שלדים, אובליסקים, ציפורים, ספינות, חנוכיות ורוכבי סוסים. יהודים השאירו הודעות וציירו תמונות, כולל תמונות של פרחים, בעלי חיים, שמש זורחת, ספינות וחנוכיות במערות וסביב הכניסות לבתי קברות ברומא, מלטה וצפון אפריקה. בהודעות ובציורים שהותירו שם לא צוינו שמות הנפטרים. חוקרים מסכימים ביניהם שאלו הם סוג של גרפיטי ולא קישוטים רשמיים על גבי קבר. חשוב לציין שמדובר בתיעוד, לא כתובת גרפיטי סתמית. לדוגמה, תיעוד פעילויות שיהודים קדמונים עסקו בהם במהלך ביקור קברי יקיריהם.

חלק מכתובות הגרפיטי היו שמות שהשאירו מטיילים או עולי רגל, בדומה לממצאים מהזמן המודרני. אלא שבדרך כלל גרפיטי שימש ככתובת "הצהרתית" שמכריזה על משהו – כמו ההודעה שנמצאה בתיאטרון: "כאן יושבים היהודים," או הודעה של ספק ללקוחותיו: "כאן אני מוכר את הסחורה שלי"  – מעין מקבילה לשילוט של ימינו.

דבר אחד די ברור – מה שהיה מקובל באותן שנים אסור בתכלית האיסור בימינו. אחדים מכותבי הגרפיטי ניסו לתקשר עם אלוהים על ידי רישום תפילותיהם במקומות ציבוריים. חלקם השאירו כתובות בתאי קבורה, החל מהודעות של נחמה ועד אזהרות, שהיו מיועדות להגן על המתים מפני החיים ועל החיים מפני המתים. בפתח בית כנסת מהמאה השלישית לספירה בדורה-יורופוס בסוריה הרומית, אדם בשם "אחיא" שרבט תפילות ובקשה לזיכרון-עד של היקרים לו על משטחים בבית כנסת, "זכר אחיא יעלה … לפני האדון שבשמיים!". באותו בית כנסת חרטו מבקרים אחדים תמונות של סוסים על גבי הקירות של אולם הכינוס. דוגמאות בלתי צפויות מגיעות אלינו ממקדשים ואתרי תפילה של עובדי אלילים, נוצרים ומוסלמים, ברחבי סוריה, מצרים וחצי האי ערב. גם יהודים השאירו שם כתובות גרפיטי המביעות נאמנות לשלטון.

באחת הקטקומבות היהודיות המפורסמות העתיקות – בית שערים, הנקרופוליס היהודי הגדול ביותר שנודע מארץ ישראל הרומית, נמצא גרפיטי שנועד להנציח נפטרים שעבדו בשירות הציבורי. נמצאה שם גם הצהרה: "בהצלחה בתחייתך!" לעולם לא נדע אם הצהרה זו הייתה סרקסטית או כנה. מעל ובתוך מתחמי קבורה נמצאו גם קללות ביוונית וארמית שנועדו להרתיע שודדי קברים. נמצאו גם כתובות אשר דנו לחיים של סבל את כל מי שיפריע למתים: "מי שמקים את המתים לתחייה [המחלל את הקבר!] אלוהים ישפוט אותו".

משמעות הגרפיטי בעולם העתיק

חלק מהמדענים עדיין סבורים שגרפיטי מהעת העתיקה הם שרבוטים אקראיים ומקריים. אבל שטרן, שבחנה מאות שרבוטים וגרפיטי של יהודים, ששרדו מהמאה השביעית לפני הספירה עד המאה השביעית לספירה, ופרסמה על כך ספר,  Writing on the Wall – Graffiti and the forgotten Jews of antiquity הגיעה לתובנות פורצות דרך על התנהלותם היומיומית של יהודים משכבות העמלים (פלבאים). בספרה, שטרן מסבירה שאוכלוסיות שלא נמנו על האליטות, כמו לדוגמה בעלי מלאכה, סוחרים, רועים, מלחים וסוחרים, שעבדו קשה לפרנסתם במסחר בדרך הים והמדבר, הותירו אחריהם "גרפיטי". זאת בדומה לשכניהם עובדי האלילים, הנוצרים והמוסלמים. כתובות גרפיטי אלו כוללות רישומים במהלך חייהם: בעת התפילה היומית או במהלך עלייה לרגל, או עלייה לקברי בני משפחה, בטיולי עבודה יבשתיים ובהפלגות, בהשתתפות בתחרויות ספורט ותצוגות תיאטרון, ואפילו בעסקאות בשווקים מקומיים. רישומיהם מתעדים פעילויות נלוות שבוצעו על ידם במונחים שלהם, ובקולם שלהם, ובכך הם מהווים תיעוד חשוב ומשמעותי על התנהלות יומיומית של מי שאינו חלק מהאליטה. אלמלא תובנה זאת, חייהם והתנהגותם של פשוטי העם היהודי היו חומקים מהתיעוד ההיסטורי.

שטרן משוכנעת שגרפיטי במקומות רבים, כולל מקומות קדושים, לא נועדו להשפיל, להשמיד או להשחית, כפי שאנחנו היינו סבורים. אלא להיפך –  פעילות זו נבעה מהצורך להביע אדיקות, יראת כבוד, מסירות נפש, הנצחה, אהבה וגאווה. הרישומים הותירו לדורות הבאים מידע על חיי היהודי בעולם העתיק – מידע שנפקד ממקורות אחרים, בעיקר כתביהם של האליטות. נכון להיום, התיעוד ההיסטורי מתבסס (כמעט אך ורק) על כתבים ורישומים של אליטות קדומות, כגון דברי יוספוס פלביוס אשר נכתבו בהשפעת העדפות המחברים. כך גם לגבי טקסטים רבניים מתקופות המשנה והתלמוד המשלבים דיונים על חיי היומיום היהודיים. רבנים (אליטות מלומדות מארץ ישראל ובבל) נהגו לערוך את יצירותיהם על פי תחומי העניין הספציפיים להם, שלעתים קרובות היו שונים לגמרי מאלה של היהודי שחי על פי רוב מחוץ להוויה הרבנית. אלו מיסכו פרטים על חיי היומיום של היהודי הקדמון שאינו נמנה על שכבת הרבנים.

לפיכך, אין זה יומרני לטעון כי ייתכן מאוד שמה שמתואר בתיעוד ההיסטורי כיחסי איבה בין יהודים לשכניהם הלא-יהודים לא לקח בחשבון את המידע העולה מכתובות הגרפיטי, שמהווים עדות לזיקה והרמוניה יומיומיות בין יהודים ללא-יהודים. כך שייתכן מאוד שהגרפיטי היהודי הקדום ישנה מקצה לקצה את התמונה העולה מהתיעוד ההיסטורי הידוע לנו כיום לגבי העת העתיקה.

חומר נוסף לעיון:

גרפיטי יהודי – הצצה לחיים נשכחים בעת העתיקה

https://www.atlasobscura.com/articles/ancient-jewish-graffiti

אפרופו הצבעה פמיניסטית בבחירות

קדחת ניפוץ מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת" בעיצומה. גם אצלנו. ברקע, השתלשלות העניינים מובילה אל מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים לאורך השנים עד ימינו. גם כאשר נראה שהגענו לפריצת דרך בדבר שוויון בין המינים, מחקר אנתרופולוגי חדש על החברה הילידית במלזיה, מאתגר הנחה זאת. וכאן בא הפאנץ'-ליין – עלינו להבדיל בין סטטוס חברתי לבין שיוויון. עלינו לשאוף לכך שיכירו בכישורינו, ויאפשרו לנו לממש אותם. גברים ונשים כאחד. עלינו לשאוף לכך שיסמכו על חוות דעתנו בהתאם לניסיון וליידע שצברנו.

ומכאן אעבור לסקירה מפורטת

מיתוס ה"גבר-צייד/אישה-לקטת", הוא מיתוס מעצב בתרבות שלנו – הגברים שיצאו לצוד ראויים לכבוד בעבור הבשר שהביאו הביתה, התורם יותר קלוריות בצורת חלבונים, מוצר מבוקש בעולם שבו אין "וולט" או "תן-ביס", לעומת הנשים ש"רק תרמו את התוספת" – נשמע מוכר?

מחקר משנת 2020 שמתבסס על ממצאים שנתגלו בפרו, מאתגר את התפיסה הרווחת שבימים הפרה-היסטוריים חלוקת העבודה הייתה מגדרית – "נשים-לקטות וגברים-ציידים". הרבה מהתפיסות האלה "כנראה הונחו עקב התפיסות המגדריות של… החוקרים/ות עצמם" ("האישה הציידת: סוף המיתוס על החלוקה המגדרית בשחר ימי האדם", מאת אסף רונאל, הארץ 10.11.2020).

מאז חלו התפתחויות במחקר האנתרופולוגי

האנתרופולוגית ויבק ונקאטראמן Vivek Venkataraman –  – מאוניברסיטת קלגרי שבקנדה מאתגרת את המסקנות שעלו עד כה, כולל המסקנות מהמחקר האחרון בפרו (2020). בנוסף הנושא עומד בראש סדר היום של המצביעות הפמיניסטיות גם אצלנו, ומתוזמר על ידי יו"ר מפלגת העבודה, מירב מיכאלי. לפיכך מצאתי לנכון להביא את תמצית הממצאים והמסקנות שהאנתרופולוגית, פרופ' ונקאטראמן מאוניברסיטת קלגרי, קנדה.

אם קודמיה הניחו שמשום שנשים בחברות קדומות, אשר לא השתתפו בצייד חיות הבר כדי להביא בשר הבייתה, נדונו לסטטוס נמוך בחברה הקדומה, מסתבר שמי ששואל את השאלות שלא נשאלו עד כה, רואה את הדברים קצת אחרת.

על סמך החשיבה האחרת של ונקאטראמן, נוכל גם להבין איך זה שאין סוף פסוק במחקר האקדמי בכלל, ובנושא השוויון המגדרי בפרט.

במחקר שערכה היא הסתמכה על ממצאים שנתגלו בנוגע לחברת ציידים-לקטים המתגוררת ביערות הגשם ב- BATEK שבמלזיה. על פי מחקרים שערכו קודמיה, חברת ילידים זאת נחשבת לאחת השוויוניות ביותר בעולם מבחינה מגדרית. היא מקיימת שוויון בתחומים כמו שיתוף נכסים חומריים ומזון, היא מקיימת פיקוח על אלימות ומקדשת את האוטונומיה של הפרט. סדר-יום אופייני לחברה זאת מראה, שהגברים יוצאים לבדם למסע צייד במקומות מרוחקים. מטרתם היא לצוד קופים באמצעות "מוט נשיפה" (Blowpipes/ Gunpipes), מעין כלי קרקע-אויר שדרכו נושפים טילים, חניתות וחצים. הנשים יוצאות בקבוצות קטנות לשטחים בקרבת המחנה כדי ללקט ירק או פרי. צריך להדגיש שחברה זאת אינה אוסרת על נשים לצאת לציד. זאת בניגוד למה שקורה בחברות דומות של ציידים-לקטים, אשר אוסרות בדרך כלל על נשים לגעת בכלי נשק. לעתים רחוקות נשות באטק מצטרפות לקבוצות שיוצאות לצוד עכברושי-במבוק. אבל יש גם יוצאים מן הכלל: נערות בגיל ההתבגרות נמשכות לצייד באמצעות "מוט נשיפה", וממשיכות בכך עד גיל הבגרות. הילידים בבאטק טוענים שכתוצאה מחלוקת העבודה נוצרים הבדלים בכוח הפיזי, חוסר מיומנות בגידול ילדים, והבדלי מומחיות ויידע בין נשים וגברים. אבל אין מדובר באי-שוויון מגדרי בין ציידים ולקטים. הילידים עצמם מבינים את המשמעות התרבותית הנובעת מכך – הנשים מפתחות בקיאות במיקום מיני צמחי המאכל. בקיאות שהופכת אותן לגורם קריטי בקבלת ההחלטות הנוגעת לכלל. לדוגמה, ההחלטה להעתיק את המחנה כולו למיקום אחר, בעקבות מיקום מגוון רחב יותר של צמחי מאכל וכיו"ב. המודעות הזאת מובילה לסגנון חיים של שיתוף פעולה מלא ותלות הדדית בתוך הקבוצה. כל אדם בקבוצה נחשב כחיוני מתוקף מומחיותו למען השגת היעד הקבוצתי. פועל יוצא מכך: כל תפקיד עשוי להקנות סטטוס.

אם המחקר האתרופולוגי שנערך בפרו מנפץ את מיתוס ה"גבר-צייד/נשים-לקטות", המחקר המאוחר שם דגש על הבנת הסיבות לפיצול משימות הצייד והליקוט. המסקנה ברורה: חשוב לבדוק מדוע וכיצד מתבצעת חלוקת התפקידים.

בהחלט ייתכן שהמחקרים הקודמים, כולל המחקר על ילידים בפרו, אינם מנפצים את "מיתוס הגבר-הצייד". הציידים שחיו בפרו הצטיינו במיומנות זאת, ופיתחו טכנולוגיות משוכללות לירי קרקע-אוויר. נשים שהיו להן מיומנויות כאלו השתתפו אף הן בצייד ולפיכך, חלוקת העבודה הייתה גמישה.

בסיכומו של דבר, הקשר בין חלוקת תפקידים וסטטוס מאוד דינמי ומבוסס על מגוון גורמים. על דרך המטפורה עולה כאן התהייה: האם מי שמביא את הבשר הביתה הוא בהכרח בעל סטטוס ועוצמה גבוהה יחסית לאחרים?

ההשלכות הן שהצבעה פמיניסטית בבחירות, מבלי להבין מניין נובע "סטטוס חברתי", כיצד הוא קשור לכישורים ושיתוף פעולה חברתי – תחטיא את המטרה.

בחזרה למגילת העצמאות תש"ח-1948

להלן קטע מתוך מאמר, שכותרתו: "הפסד המחנה הדמוקרטי ליברלי בבחירות, ידוע מראש". המאמר מתייחס אמנם לתוצאות הבחירות לכנסת ה-21, במאי 2019. אבל לטעמי, הוא גם רלבנטי לדיון שאני מציגה בהמשך. הקטע הלקוח מתוכו, מציג בתמציתיות רבה שאלות כלליות שכדאי מאוד לחשוב עליהן לקראת בחירות מרץ 2021:

"השאלה שכל אחת ואחד מאיתנו חייבים לשאול עצמם בעת הזאת היא: האם אנחנו חיים במדינה בה היהודיות היא לאומית, פרטיקולרית ומודגשת ואורתודוקסית במהותה, והדמוקרטיה היא מנגנון הכרעות פורמלי; או במדינה בה היהודיות מכילה, הלאומיות לא מדירה והדמוקרטיה נושאת עמה סט של ערכים ליברליים שביסודם שוויון, חירויות פרט, העדר כפיה ואפשרות לבחור בדרך החיים באופן לא מוגבל. האם הדמוקרטיה היא שלטון רוב כמעט לא מוגבל, או שלטון רוב, המכבד את שלטון החוק ואת האפשרות לבקר אותו". (ד"ר ש. פרידמן, בית הספר למשפטים, 1.5.2019)

********

פרידמן מתייחס לתוצאות הבחירות לכנסת ה- 21, שהתקיימו באפריל  2019. יחד עם זאת, בבואנו להעריך את המפה הפוליטית כרגע ומה שהיא מציעה, דבריו של פרידמן עשויים לתרום לשיקולים של כל אחת ואחד מאיתנו. כדאי לכולנו לעצור לרגע ולבחון סוגיות מסוימות לפני, וגם לאחר שתתקבלנה התוצאות הסופיות של הבחירות לכנסת ה- 24. להערכתי, תוצאות הבחירות הקרובות (מרץ 2021) תהיינה דומות לאלו של אפריל 2019, והקטע הבא המתייחס לבחירות 2019 מבהיר זאת היטב:

"בבחירות האלו [אפריל, 2019 ת.ה.], שאלת השמאל-ימין לא הייתה כן או לא שטחים. המוקד היה שאלה אקוטית אפילו יותר, איזו דמוקרטיה היא ישראל ומהם ערכיה היסודיים. הניצחון הברור של גוש הימין מסמל את הכיוון בו בחרו רוב אזרחי מדינת ישראל – מדינה יהודית-מסורתית בה הדמוקרטיה פורמלית. כרגיל לאחר 'הפתעת' הבחירות, גוש המרכז-שמאל, מנסה להבין למה הקמפיינים לא עבדו, למה הערבים לא נהרו לקלפיות, ואיך קרה שהעם לא השכיל לבחור נכון, מתוך אמונה שלמה, שאיכשהו מתחדשת מבחירות לבחירות, שבבחירות הבאות, הכל יהיה אחרת. אולי. אבל לשם כך צריך להבין שהסנטימנט המספרי נוטה במובהק לימין, ושרק מאבק ערכי מתמשך, שמציע אלטרנטיבה יהודית-דמוקרטית, בה שני הרכיבים 'עבים' ומשלימים זה את זה, תוכל להעביר קולות אל המרכז."

קוראים יקרים, הכדור עובר אליכם.

תמצית המלצותיי: בעת הזאת רצוי להבין שני מושגים בסיסיים: "זהות" ו"הזדהות".

"זהות". זהות אזרחי ישראל מתוארת במגילת העצמאות כך: כולנו אזרחיה של "מדינה יהודית", המכבדת פורמלית את ערכי הדמוקרטיה ברוח האו"ם;

"הזדהות". לפי מגילת העצמאות לכלל אזרחי ה"מדינה היהודית" עומדת הזכות להזדהות עם מפלגה המייצגת טוב יותר את ערכיהם הספציפיים (ליברלים/ מסורתיים). בהתאם לכך, לכל אחת ואחד מאזרחי המדינה הזכות לבחור ברשימה מפלגתית שתדע להגן על הערכים החשובים להם, ותהיה מסוגלת לקדם אותם הלכה למעשה.

ולסיום שאלה כללית: באיזו מידה העובדה שהמושגים "ניצחון", "הפסד", "כישלון", מככבים בשיח הציבורי, תורמת/לא תורמת לאחדות העם?  

גילוי נאות: אני מזדהה עם עמדות המרכז-שמאל.

פרשת אוספי המוזיאון לאמנות האסלאם – סוף טוב

"חודשים לאחר דחיית המכירה הפומבית של 268 חפצי אמנות וארכיאולוגיה מאוסף מוזיאון אמנות האסלאם בירושלים, מסתמן פתרון בפרשה. ל"הארץ" נודע כי עקב מו"מ שנערך בחודשים האחרונים, קרן ששייכת למשפחת אל-ת'אני הקטארית צפויה לממן פיצוי לבית המכירות סותביס בשל ביטול המכירה – והפריטים יוחזרו מלונדון לישראל. כחלק ממעורבותה של הקרן בפרשה, המוזיאון ישאיל לה פריט חשוב מהאוסף לתערוכה ארוכת-טווח בפריז." קטע זה לקוח מידיעה שמפרסם עיתון הארץ (נעמה ריבה, הארץ, 10.3.2021).

חשיבות רבה נודעת למוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. מנהל המוזיאון, שיבאן, מנסח זאת כך: "זה המוזיאון היחיד המוקדש לאמנות האסלאם באזור המפולג ומוכה הקונפליקט הזהמקום המנסה לקרב אוכלוסיות שונות זו לזו, יהודים וערבים. אנחנו לא מתעסקים עם סכסוכים ומלחמות או סבל והגבלות."

פרשת המכירה הפומבית – באוקטובר 2020 חשפה תכנית "גם כן תרבות" (כאן 11) את כוונת הועד המנהל של המוזיאון, כפי שנקבעה אחרי לבטים שנמשכו כשנתיים, למכור 190 חפצי אמנות אסלאמיים ו -68 שעונים נדירים מאוסף המוזיאון בשתי מכירות פומביות של סות'ביס בלונדון (ב- 27/28 באוקטובר 2020).

המכירה הושעתה בעקבות ביקורת מצד הרשות המקומית לארכיאולוגיה ורשויות התרבות בישראל, כולל נשיא ישראל ראובן ריבלין. בעקבות התערבותם של גופים אלו, קרן הרמן דה שטרן, התורמת העיקרית של המוסד, ציינה כי האוסף הינו בבעלות פרטית והמכירה מותרת על פי החוק. ועל אף זאת, היא מסכימה להשעות את המכירה הפומבית "בשל הכבוד הרב שאנו רוחשים לנשיא ישראל, ולמרות שמכירת הפריטים נעשתה בהתאם לכל החוקים הרלוונטים." תודה לקרן הרמן דה שטרן על המחווה.

לתערוכות שמתקיימות במוזיאון יש הדים בסיקור של מדיה שונים. בדרך כלל בעיתונים כמו, הארץ, ובאתרי אמנות כמו "פורטפוליו". אחת ההצלחות מהזמן האחרון הייתה תערוכת החמסות. ומי שרצה בכך יכול היה להשתתף גם בהרצאה מרתקת של ד"ר רוביק רוזנטל: "טפו, טפו, טפו, חמסה, חמסה". הגיע לכאן קהל מגוון מכל קצווי הארץ, ללא הבדלי דת וגזע. בנקודה זאת ראוי לצטט את ה"אני מאמין" של שיבאן – "אנו עוסקים באמנות אסלאמית לאורך תקופה של 1,000 שנה ואומרים שהאסלאם אינו רק הרג אלא גם תרבות וציוויליזציה. זה יהיה נפלא אם כולנו, כל העמים, נחזור למקום הזה. יותר מדי אנרגיה, כוח וכסף מבוזבזים לטובת הרס ולא מושקעים מספיק בשיקום ובנייה".

תקציב המוזיאון לאמנות האסלאם מגיע בעיקר מקרן אירופית שהקימה המשפחה שייסדה את המוזיאון. שכן התמיכה של עיריית ירושלים ומשרד התרבות והספורט בקושי מסתכמת בעשרה אחוזים מהתקציב השנתי של המוזיאון.

ולסיום קטע קצר על הקמת המוזיאון: את הכתרים להקמת המוזיאון יש לקשור ליהודייה ממוצא בריטי, ורה ברייס סלומונס. מאז שנות ה -20 סלומונס שהתה בירושלים למשך שנים לא מעטות. כאן למדה את אמנות האסלאם אצל  ליאו אריה מאייר, פרופסור באוניברסיטה העברית. לימים הוא הפך לחבר קרוב ומנטור – ועל שמו נקרא המוזיאון L.A. Mayer. סלומונס הטביעה חותם משלה על המוזיאון בעקבות תשוקתה לאמנות האסלאם. כדי לבנות אוסף משלה, היא גייסה את היסטוריון האמנות ריצ'רד אטינגהאוזן Ettinghausen, שסייע לה ברכישת יצירות משמעותיות, כולל פריטי טקסטיל, כתבי יד, קרמיקה, כלי נשק ושריון. התוצאה היא מבחר פריטים עצום ויקר, המשתרע על פני העולם המוסלמי מהמאות השביעית עד המאה ה -19 בין כתלי מוזיאון שעדיין ממומן על ידי כספי הירושה שהיא הועידה לשם כך.

ראו גם – תמונות מהמציאות שלנו

משבר האקלים בבחירות הנוכחיות

ציטוטים מוואלה (8.3.21): העלאת הנושא הסביבתי לקדמת הבמה:

אם לשפוט לפי קמפיין הבחירות וההצהרות התקשורתיות, המפלגות הבולטות ביותר הן יש עתיד ותקווה חדשה. השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, פועלת בתחומי הסביבה שבסמכותה, אולם נושא משבר האקלים לא מקבל התייחסות במדיניות הליכוד בבחירות הנוכחיות.

ציטוט מתוך קמפיין "בוחרים ירוק": בישראל קם לראשונה קמפיין "בוחרים ירוק" שהקימה קואליציה רחבה של ארגוני סביבה, שמטרתה להעלות את הנושא הסביבתי לקדמת הבמה בבחירות הנוכחיות. כ-300 פעילים מיותר מ-40 ארגוני סביבה שונים, וכן אזרחים מודאגים, משתתפים בחוגי הבית הווירטואליים ופונים למפלגות המתמודדות עם שאלות סביבתיות שמעסיקות אותם. ועל כך בהמשך.

באותה רוח פועלים ביידן והאיחוד האירופי וגם הנסיך הארי ואשתו מייגן

ציטוט מוואלה (8.3.21):

בארצות הברית, הנשיא ג'ו ביידן חתם על צווים נשיאותיים בנושאי סביבה ואקלים כבר ביומו הראשון בתפקיד, והכריז על הגנה של 30% משטחי הטבע ביבשה ובים. באיחוד האירופי, מנהיגי מדינות האיחוד העבירו בפרלמנט תכנית גרין דיל המקדמת השקעות תקציביות נרחבות בנושאי אקלים וחדשנות, וכן תכניות שאפתניות בנושאי שמירה ושיקום אקולוגי של הטבע תחת הכותרת של שיקום כלכלי ירוק.

מי שיצפה הערב ביס דוקו, בראיון שהעניקו הדוכסים הארי ומייגן לאופרה ווינפרי, ישמע מה דעתו של הנסיך הארי ושל הדוכסית מייגן מרקל על משבר האקלים ומה בדעתם לעשות כדי לקדם את הנושא והטיפול בו. הערה קטנה: הארי איתן בדעתו שלא יהיו להם יותר משני ילדים. מדוע? מכיוון שהוא מודאג מעלייה במדד של "טביעת רגל פחמנית" (ראו ויקיפדיה) ויעשה הכל, בפרטי ובציבורי, כדי לצמצם את הפגיעה בזיהום הסביבתי.

לקראת הבחירות הנוכחיות

מפלגות המחוייבות ומבינות את חשיבות הנושא הסביבתי

ציטוט מוואלה (8.3.21):

קיבלנו תשובה משבע מפלגות: מרצ, העבודה, הציונות הדתית, הכלכלית החדשה, כחול לבן, יש עתיד והרשימה המשותפת. יש עתיד וכחול לבן אף ציינו כי אמנם יש את מובילי הנושא במפלגה, אך גם שאר חברי המפלגה מחויבים ומבינים את חשיבות הנושא. הליכוד, ימינה, יהדות התורה, ישראל ביתנו, רע"מ וש"ס סירבו להשיב לפנייתנו.

ארגוני סביבה בישראל ואזרחים מודאגים, לקראת בחירות 2021

ציטוט מתוך אתר "בוחרים ירוק":

בישראל קם לראשונה קמפיין "בוחרים ירוק" שהקימה קואליציה רחבה של ארגוני סביבה, שמטרתה להעלות את הנושא הסביבתי לקדמת הבמה בבחירות הנוכחיות. כ-300 פעילים מיותר מ-40 ארגוני סביבה שונים, וכן אזרחים מודאגים, משתתפים בחוגי הבית הווירטואליים ופונים למפלגות המתמודדות עם שאלות סביבתיות שמעסיקות אותם.

מתוך גילוי הדעת של "בוחרים ירוק":

"מערכת הבחירות הקרובה הציגה בפנינו הזדמנות אמיתית להעלות לשיח הציבורי את ההזדמנויות האדירות במעבר לכלכלה ״ירוק״ לצד האיום הגדול שמהווה משבר האקלים והפגיעה במערכת האקולוגית".

הקרב על עצירות משבר האקלים בישראל הוא משימה שלקחו על עצמם ארגוני סביבה ואזרחים שאיכפת להם.

אני מתנדבת בפרוייקט "אמץ עץ" (משתלה לגידול עצים, ספארי רמת גן). לאחרונה התארגנה עיריית רמת-גן ותוך שיתוף פעולה עם מנכ"ל הספארי, ומשתלות בכפר אז"ר הכרזנו על שני ימי הפניניג טבע, בכניסה לספארי. הזמנו את התושבים לקבל (חינם) שתילי עצים ושיחים, ולא נותר זכר למאות השתילים, כולם חולקו. המוטיב המוביל: "רמת גן ירוקה". ותודה לעיריית רמת גן, לעו"ד רועי ברזילי, סגן ראש העירייה, וראש העיר, כרמל שאמה, כמו גם למנכ"ל הספארי, אורן בן-יוסף, שמעלה את המודעות לעולם הטבע דרך יוזמות מיוחדות שהופקו על ידי צוות עובדי הספארי.

הבחירות לכנסת ה-24 ומשבר הקורונה

מידע שעשוי לעניין במיוחד את אלו שעדיין מתלבטים למי להצביע, מגיע ממאמר שכותרתו: "כיצד השפיעה הקורונה על דפוסי ההצבעה?" המאמר פורסם באתר של "המכון הישראלי לדמוקרטיה".

אוהלי הקורונה בבי"ח שיבא – קרדיט: ויקיפדיה

לתשומת לבם של מי שחשבו שניהול משבר הקורונה היה כושל, מה שמצריך חישוב מסלול מחדש לגבי ההחלטה למי להצביע – למכון הישראלי לדמוקרטיה יש חדשות עבורכם: בסקר מיוחד שערכו פרופ' תמר הרמן וד"ר אור ענבי, התקבלו תוצאות חד-משמעיות –

ניהולו הכושל של המשבר כמעט ולא ישפיע על תוצאות הבחירות: "רבים אמנם מבקרים את מדיניות הממשלה בחריפות ואף נפגעו מתוצאותיה, אך ישובו להצביע עבור מפלגה השייכת לגוש שאליו הם חשים תחושת שייכות, חרף אחריותו למצב".

השאלות הפרטניות – לפניכם

סקר עמדות הציבור לקראת הבחירות לכנסת ה-24 נערך באינטרנט ובטלפון (השלמות של קבוצות שאינן מיוצגות כראוי במרשתת) בין התאריכים 4-7/2/2021. רואיינו 622 יהודים בשפה העברית ו-154 ערבים בשפה הערבית. המרואיינים מהווים מדגם ארצי מייצג של האוכלוסייה בישראל בגילאי 18 ומעלה. טעות הדגימה המרבית לכלל המדגם 3.6%± ברמת ביטחון של 95%.

האם נפגעת או לא נפגעת כלכלית ממשבר הקורונה ?

רק כשליש מהציבור הישראלי ציין כי לא נפגע כלכלית ממשבר הקורונה

ציון לממשלה בראשות נתניהו על ניהול המשבר מבחינה רפואית

בעוד רוב הדתיים (חרדים, דתיים לאומיים) נותנים לממשלה ציון טוב על ניהול המשבר מבחינה רפואית, הרי שרוב החילונים נותנים לה ציון שלילי.

ציון לממשלה בראשות נתניהו על ניהול המשבר מבחינה כלכלית

הציון לממשלה על ניהול המשבר מבחינה כלכלית נמוך בהרבה מזה שמבחינה רפואית. הרוב נותנים לממשלה ציון שלילי בתחום זה.

בזכות מי מדינת ישראל במקום הראשון בשיעור המתחסנים?

כמעט מחצית מהציבור נותן את הקרדיט לראש הממשלה נתניהו על שיעור המתחסנים הגבוה בישראל. כרבע מציינים כי הסיבה לכך היא הציבור שהתחסן במספרים גבוהים, ומיעוט ציינו כי ישראל במקום הראשון בעולם בזכות קופות החולים ועוד פחות – בזכות חברת פייזר.

אילו שיקולים הנחו את מקבלי ההחלטות על הטלת הסגר השלישי?

בציבור היהודי החילונים הם הקבוצה היחידה בה רוב סבור כי שיקולים פוליטיים הנחו את מקבלי ההחלטות. רוב לעמדה זו יש גם במרכז ובשמאל.

תוכנית המענקים לאזרחים – מתוך מניע כלכלי או כחלק מקמפיין בחירות?

רוב גדול בציבור הישראלי סבור כי תוכנית המענקים עליה הכריז ראש הממשלה היא בעיקרה פוליטית, כחלק מקמפיין הבחירות של הליכוד.

ההסכמה כי זו תוכנית פוליטית כחלק מהקמפיין קיימת בכל קבוצות ההשכלה ובכל קבוצות ההכנסה, אם כי ההסכמה הרבה ביותר היא בקרב אקדמאיים ובקרב אלה שהכנסתם מעל לממוצע.

מי אחראי לכך שאין תקציב?

בכל המפלגות פרט לשלוש (ליכוד, ש"ס, יהדות התורה) השיעור הגבוה ביותר מציין כי נתניהו הוא האחראי העיקרי.

האם אופן ניהול משבר הקורונה משפיע על ההחלטות למי להצביע?

שיעור דומה בציבור הישראלי ציין כי אופן ניהול משבר הקורונה ישפיע ולא ישפיע על החלטתם למי להצביע בבחירות הקרובות לכנסת.

מי תורם לתחלואה?

רוב גדול בציבור הישראלי סבור כי התעלמות מהנחיות הסגר של חלקים מהציבור החרדי הוביל לעלייה בתחלואה, כמו גם התעלמות מההנחיות של חלקים מהציבור הערבי והאכיפה הלא שוויונית של הסגר על המגזרים השונים. קצת פחות ממחצית סבורים כך לגבי ההפגנות בבלפור.

השאלות והתוצאות המפורטות (13 עמודים).

האם תוצאות הסקר מפתיעות? זאת עליכם לשפוט בעצמכם.

"ניק" (2021) – מבט חדשני על רב-המכר, "גטסבי הגדול"

לפני כחודש (ינואר 2021) ראה אור "ניק" (Nick), מאת מייקל פריס סמית'. רומן דמיוני הזורה אור על חייו של ניק קאראוויי, המְסׇפֵּר ב"גטסבי הגדול" מאת סקוט פיצג'רלד. "ניק" מעניק תובנות חדשות ל"גטסבי הגדול" (The Great Gatsby).

Nick by Michael F. Smith. Credit Amazon

אחרי שנים רבות שבהן כיכב "גטסבי הגדול", מאת פיצג'רלד, ברשימות רבי-מכר ואחרי העיבוד הרביעי שלו לסרט ב- 2013, הסופר עטור הפרסים, מייקל פריס סמית', מרגיש צורך לכתוב את קורותיו של ניק קאראוויי, המְסׇפֵּר ברומן "גטסבי", בתקופה שקדמה לקשר בין השניים – מדוע?

גטסבי הגדול, מאת סקוט פיצג'רלד . קרדיט: אחוזת בית

"גטסבי הגדול" מאת פ. סקוט פיצג'רלד פורסם לראשונה ב- 1925. הסופר מייקל פריס סמית', נתקל בו לראשונה, כמו רבים מבני דורו, בהיותו תלמיד תיכון. ובסוף העשור השני לחייו חזר סמית' לעיין ברומן. וכך הוא מספר: "כשהגעתי לסצנה שבה ניק נזכר שזה יום הולדתו השלושים, שאלתי את עצמי איזה מין אדם הוא. ממה שנכתב ברומן התרשמתי שהוא עבר טראומה אמיתית שגרמה לו להיות מנותק לגמרי, אפילו מעצמו. חלפה בי מחשבה שיהיה ממש מעניין אם מישהו יכתוב את סיפורו של ניק."

ניק, הרומן האחרון מאת סמית' (באנגלית), מבוסס על דמותו של ניק קאראוויי ברומן "גטסבי הגדול" מאת סקוט פיצג'רלד. סמית' כתב את "ניק" ב- 2014, אבל גילה כי זכויות היוצרים על "גטסבי הגדול" לא יפקעו עד שנת 2021. ושעד אז הוא לא יוכל לפרסם את "ניק". ב- 2020 הוא ערך את הספר ובינואר 2021, "ניק" יצא לאור לראשונה.

חלק ניכר מ"ניק" מתמקד בו כלוחם בשדה הקרב במלחמת העולם ה-1, ובניק המבלה בפריז עם אֵלׇה, ומתאהב בה. התיאורים גרפיים ומאוד מפורטים, כולל מראות של דם וחלקי גופות ותחושה של פחד. הקריאה בספר לא קלה, בלשון המעטה. הסיפור מאוד עוצמתי – ניק חופר שוחות ותעלות, מטמין חומרי נפץ ומאזין לקולות המלחמה. הוא גם מוצא זמן לחשוב על אֵלׇה. יש לו פלאשבקים מהתקופה שבה בילו שניהם יחד בפריז, וגם מילדותו בבית הוריו במינסוטה, לפני המלחמה. זהו נרטיב די אינטימי והוא מסופר בגוף שלישי. אביו היה בעל עסק של צרכי בניין. הוא הניח שניק יכנס לעסק בבוא היום. נראה שהם חיו חיים נוחים, אבל בעיני ניק חייו היו עצובים. במבט לאחור הוא עדיין מנסה להתמודד עם תקופות "החושך" החוזרות ונשנות של אמו. באחת הסצנות הנוקבות ביותר ניק קורא מתוך ספר כשהוא יושב לצד אמו, באחד הלילות שבהם היא הייתה מרותקת למיטה, המומה מ"חשכת" הדיכאון. מאוחר יותר הוא קורא מתוך ספר גם לאֵלׇה, כשהוא מטפל בה, והתמונה חוזרת לרדוף אותו.

לאחר המלחמה ניק מרגיש אבוד. יש לו סיוטים מהמלחמה. הוא רדוף על ידי מראות הדם והזעקות לעזרה, והעובדה שלא היה מסוגל לעזור לפצועים. עם שובו אל מולדתו הוא מגיע לניו אורלינס. שם הוא נמשך למעגל של דמויות שחייהן שקועים באלכוהול ואלימות, וטראומת המלחמה, בתקופת האיסור על משקאות חריפים.

הצורך לכתוב את "ניק"

על פניו, "ניק" חושף את האיש שמאחורי המספר ב"גטסבי" – ניק קאראווי, הדמות שכבשה את קוראי "גטסבי" במשך עשרות שנים. אבל לסמית' יש מטרה אחת חשובה: להבין נכון את פיצג'רלד ב"גטסבי הגדול". בדרך כלל קריאה שנייה ושלישית של רומן ידוע, במרחק של שנים בין הקריאות, מולידה תובנות חדשות. במקרה הנוכחי, התובנה הטבעית של סופר מנוסה, כמו סמית', היא שיש דברים בגו. כלומר, פיצג'רלד בוודאי רצה להבליט משהו כאשר בחר להשתמש בניק קאראוויי כדי לספר את הסיפור.  סמית' מגלה שני דברים:

ראשית, זמן קצר לאחר ש"גטסבי הגדול" ראה אור לראשונה (1925), הכריז המחבר, סקוט פיצג'רלד, כי "מכל הביקורות, אפילו הנלהבות ביותר, לאף אחד אין מושג קלוש על מה הספר". על דבריו אלו הוסיף אחד מבני דורו של פיצג'רלד, ארנסט המינגווי, בספר זיכרונותיו "סעודה מטלטלת" את הדברים הבאים: "בזמנו לא סמכנו על אף אחד שלא היה במלחמה".

שנית, ויליאם קיין, פרופסור לספרות אמריקאית, מסכים כי ניק הוא דמות חיונית להבנת עושרו של הרומן "גטסבי" ואומר כך: "פיצג'רלד הקדיש מחשבה לבניית רומן המסופר בגוף שלישי. אך בסופו של דבר הוא בחר בניק קאראוויי, לספר בגוף ראשון את סיפורו של גטסבי. בכדי להבין את גטסבי לאשורו, אנו חייבים להמשיך להיות מודעים לעובדה שגטסבי מוגש לנו על-ידי מתווך, דרך נקודת המבט המסוימת ביותר של המתווך, ניק, ודרך מערכת היחסים האמביוולנטית מאוד בין ניק לגטסבי".

המטרה הושגה

סמית' מדמיין את ניק קאראוויי שמתמודד עם הפרעה פוסט טראומתית – PTSD, מה שנקרא בזמנו על-ידי פסיכולוגים הלם-פצצות (Shell-Shock). זאת נקודת המוצא הטבעית שבחר סמית' כדי להכיר את עברו של ניק. לוחם שחזר הביתה, לאמריקה ולאמריקאים, רק כדי לגלות שהם זרים לו, שהוא כבר לא מכיר אותם. נראה לו שהחיים שאליהם הוא חזר, כולל ההמולה של כל המסיבות, זרים לו לגמרי. סמית' מוביל את הקורא למסקנה שבעצם קארוויי הוא-הוא הסיבה לכך שהרומן של פיצג'רלד – "גטסבי הגדול" – נקרא גם כיום על ידי רבים.

דרך סיפורו של ניק, סמית' גורם לנו להבין את הרעיון האמיתי הטמון ברומן "גטסבי הגדול" כפי שהתכוון לו הסופר פיצג'רלד. בכך הוא מספק רציונל לאמירה של פיצג'רלד, שהמבקרים לא הבינו אל-נכון את "גטסבי". התובנה של סמית' משקפת את הרעיון שאליו התכוון פיצג'רלד: "יכול מאוד להיות שלא השמפניה וגם לא הריקודים מושכים לקרא את 'גטסבי' שוב ושוב, אלא התחושות והתהיות של היכן אנחנו נמצאים; התחושות שכל דבר יכול להתפורר בכל רגע".

פרדוקס הפרי הבשל

אחד הביטויים הפופולריים בהם השתמשנו בעבר – "זה נפל לידי כפרי בשל" – משמעותו, השגתי משהו באפס מאמץ. אבל הדימוי "פרי בשל" אינו חד-משמעי ולא תמיד חיובי.

צרכן שנכנס לחנות ירקות כדי לקנות בננות יעדיף בננה שקליפתה צהובה על פני בננה בשלה שעל קליפתה כתמים חומים-שחורים. בסוף היום, כל פרי בשל שלא נרכש עדיין עומד על סף ריקבון וסופו שיושלך לזבל. קיים גם תחום אפור בין שני המצבים שהביטוי "פרי בשל" מייצג. ולמען האמת, בשלנים יעדיפו פרי על סף ריקבון לצורכי המטבח אבל אלו הם זן נדיר. מרבית הצרכנים יפנו עורף לפרי בשל על סף ריקבון. סופו של פרי בשל שהוא מושלך לפח בכמויות אדירות (ראו נתונים) בעוד שהביטוי הפופולרי מתאר פרי בשל כהישג.

זני בננה שונים. קרדיט: ויקיפדיה

בעיה כלל עולמית

העובדה שלקוחות שנכנסים לחנות ירקות ופירות סולדים מפרי בשל מאוד עוררה דיון אקדמי. חוקרים שאלו עצמם מדוע זה קורה? מדוע בננה שקליפתה צהובה רצויה ואילו זו שקליפתה השחירה ממש לא רצויה? כאשר התברר לחוקרים שפרי דחוי מוצא את דרכו לזבל בכמויות אדירות בכל שנה הם החליטו לעשות מעשה – ראשית, למצוא סיבות לתופעה, ושנית, למצוא דרכים למנוע את התופעה.

הגיע לידיי דוח מחקר הנוגע בדיוק בשתי הסוגיות: מדוע, ואיך מונעים את התופעה. המחקר והניסוי נערכו בדנמרק.  תחילה, הראו ללקוחות פוטנציאלים תמונות של בננות שקליפתן מכוסה כתמים חומים ושחורים. רוב המשתתפים בניסוי הפגינו חוסר התלהבות, בלשון המעטה. אחר כך הביאו את המשתתפים אל דוכן הפירות בשוק ואמרו להם לבחור לעצמם מגוון מהפירות שלפניהם. התברר שהייתה למשתתפים בניסוי העדפה כמעט מוחלטת לבננות שקליפתן צהובה לחלוטין. וכך גם לגבי תפוחים, אגסים, אבוקדו, עגבניות ופירות נוספים שקליפתן לא הייתה מושלמת.

לכאורה, מדובר בתופעה שכיחה ביותר. אבל….

במחקר הוכח קשר סיבתי חזק בין התחושות שאנו מפתחים לבין ההעדפה הנלהבת מפרי "לא פגום". מדובר בהיפוך המשמעות שמציג הביטוי הקובע העדפה ברורה לפרי בשל מאוד.

בני אדם מפתחים דפוס רגשי שהופך לשיקול דומיננטי בהחלטה איזה פרי לקנות. החוקרים לא עסקו בביטוי הפופולרי, הם לא היו בלשנים. הם היו מומחים למדעי המזון מאוניברסיטת קופנהגן. כאשר נחשפו לתוצאות התופעה, בזבוז מזון שצובר תאוצה בעולם כולל דנמרק, הם נרתמו להמשך המשימה.

החוקרת הראשית, פרופ' קרין ונדין, הגדירה את המצב כך, "צרכנים בוחרים מזון על סמך ציפייה לזכות בטעם המסוים שהם מייחסים לו. הציפייה שפיתחו נשלטת על ידי הרגש. אם פיתחנו ציפיות שיש הבדלי טעם בין בננה עם קליפה מושחרת ובננה שקליפתה חלקה וצהובה, ושזו האחרונה טעימה והראשונה ממש דוחה, נבחר בצהובה". כאמור, ההשערה בדבר הקשר הרגשי עלתה לדרגה של סוגייה בעייתית. שכן התוצאות לטווח הרחוק כלל אינן משביעות רצון, ואף גובלות במפגע כלכלי של ממש. ואכן, כאשר גילו מה כמות הפרי שמושלך לזבל כפסולת, החוקרים נדהמו.

שייק ירקות. קרדיט: ויקיפדיה

איך מתמודדים עם המצב?

תחילה, יצאו החוקרים במסע פרסום לעידוד השימוש בפירות בשלים מאוד למטרות חלופיות מן המקובל. המסר שהפיצו נשען על בסיס ההיגיון הצרוף: "אם לדוגמה מונח בסלסילת הפירות שלכם תפוח שקליפתו אינה חלקה ומבריקה, או שהמרקם שלו מעט קמחי, עדיין תוכלו להשתמש בו למיץ, לעוגה, למחית או לפשטידה".

אריאל פלמון עגבניות מיובשות. ויקימדיה

גם באתר בא-במייל מופץ מסר שכזה: קבלו מספר עצות בחינם: מגוון של שתים-עשרה שיטות מפתיעות וטעימות לניצול פירות בשלים על סף ריקבון. בעזרת הטיפים הללו תוכלו ליהנות מחטיפים בריאים וטעימים, ולמנוע בזבוז של פירות שנראה שהם יהפכו לבלתי אכילים תוך זמן קצר.

לאחר פרק זמן החוקרים בדקו את כמויות הפרי שהושלך לזבל וגילו ירידה מזערית בלבד. היה ברור להם שקשה להיאבק בתופעה כאשר ברור שהיא מבוססת על רגש, במיוחד קשה להיאבק בתופעה באמצעות מסר המבוסס על היגיון. הם המליצו להתמקד בתחושות, וללמד את האוכלוסייה "כיצד מעצבים רגשות מחדש". לשם כך נדרש מומחה מסוג אחר: פסיכולוג של צריכת מזון. שכן, מסקנת הביניים של החוקרים הייתה שהרושם הראשוני שלנו ממזון כלשהו "נדבק" אלינו באופן שמקשה עלינו לשלוט בו.

מסקנת הביניים הזאת הוכחה שוב ושוב. כמו לדוגמה, במחקר שביקש מ- 130 משתתפים לדרג סדרת תמונות של תפוחים שלחלקם היה מראה חיצוני לא סטנדרטי. באופן לא מפתיע, תפוחים בעלי מראה לא סטנדרטי נראו להם פגומים ודורגו במקום הנמוך ביותר. זה מסביר גם מדוע מעט מאוד משתתפים היו מוכנים לאכול תפוחים כאלו שהנסיין הגיש להם בהמשך הניסוי. וכאשר הנסיין אילץ את המשתתפים לטעום תפוח לא-סטנדרטי, הבעת פניהם סיפקה הוכחה ברורה לקביעה, שהרושם הראשוני, הרע במקרה הנוכחי, נדבק ושולט בתחושותינו וציפיותינו. גם ההיפך מזה הוכח – כאשר המשתתפים טעמו תפוח שנראה ירוק ומושלם בתמונה, הם דבקו באמונה שהירוק טעים. לסיכום, מסקנת הביניים הייתה שבמפגש עם פירות לא-סטנדרטים, התחושות  קובעות ולא הטעם האמיתי. ועוד משהו – אנחנו זוכרים טוב יותר רגשות שליליים מאשר את החיוביים.

מה עושים?

לענייננו כאן  החוקרים לא המשיכו בכיוון פתרון בעייה הכרוכה ברגשות. מצאתי סוג של פתרון טוב בספר, "כולנו אנשים אמיתיים" מאת איילת קלטר. אמנם קלטר מתמקדת באובססיה למזון, או מה שנקרא "אכילה רגשית". אבל הדברים שהיא מציעה יפים גם לעניין שבו אנו עוסקים: תיעוב מזון מסוים – תחושה ש"נדבקת" אלינו באל-כורחנו.

להלן ציטוט מהספר, הלקוח מהאתר, "שפת האכילה":

הרגש ביסודו אינו טוב או רע, אלא הקטלוג המגדיר את ה”טוב” וה”רע”. רגשות בעייתיים הופכים לרגשות כרוניים אם נאבקים בהם ומתַחזקים אותם. אבל כאשר מפסיקים את המאבק, ומאפשרים לשחרר את הרגשות ולקבל אותם, קבלת הרגשות הבעייתיים מסייעת לשבור את המעגל האינסופי של המאבק בהם.

נניח שיום בהיר אחד דופקת על דלת ביתכם קרובת משפחה רחוקה שמעולם לא פגשתם. שמעתם עליה אינסוף סיפורים לא מחמיאים. אם אכן תאמינו לאותם סיפורים, היחס שלכם אליה יהיה מן הסתם בהתאם. לא תרצו לתת לה להיכנס לביתכם. ובוודאי שלא תרצו אותה בקרבתכם. מן הסתם תעשו כל שאפשר כדי להיפטר ממנה. באופן זה לא תוכלו לגלות אם הסיפורים ששמעתם עליה נכונים או שהם נבזיים ואין בהם ממש. הדרך היחידה היא להכניס אותה לביתכם, לארח אותה, לבלות זמן במחיצתה ולתהות על קנקנה.

מסקנה – אם תיתנו לרגשות שלכם הכרה ומרחב קיום – תצליחו לפוגג אותם ולהשתחרר מהם. וכל היתר יסתדר.

תנו לרגש להיות – העזו להתבונן ברגשות החבויים בבסיס האכילה או הסירוב לאכול, הכירו בהם ותנו להם פשוט להיות. ביכולת להרשות לרגשות להיות, טמונה גם היכולת להניח להם ואולי לעצב אתם מחדש.

אני בעד.

ב-1905 השאיר הילד פרנק אפרסון מניו ג'רזי, על מרפסת ביתו, כוס עם משקה ממותק שהכין ממים ואבקת שתייה. למרבה המזל, שכח הילד המפוזר את מקל הערבוב בתוך הכוס. למחרת בבוקר יצא למרפסת וראה שהמיץ שהכין קפא לגמרי. כשניסה להוציא את המקל מהכוס הוא גילה משהו שהדהים את חבריו לכיתה: מיץ קפוא על מקל. ב-1923, כשהוא כבר מוכר לימונדה מבוגר בקליפורניה, ניגש אפרסון לרשום פטנט על ההמצאה: קרטיב (באנגלית: popsicle), או כפי שהוא כונה בתחילה אפסיקל. (דורעם גונט, 18.7.2010, הארץ).

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)