במותם ציוו לנו מוסיקה

המוסיקה שלהם לא תחדל לעולם. מה דחף את פרנצ'סקו לוטורו להתחקות בלהט כזה אחר יצירות מוסיקליות של הנספים בשואה, שנחשבו עד אז כאבודות? מה גרם למי שגדל כלא-יהודי בכפר נידח באיטליה להשקיע מאמץ אישי והון כספי במפעל חיים שכזה? אלו מכשולים עמדו בדרכו? מי תומך בו ומי מסייע לו בכך?

*************

במשך כשני עשורים פרנצ'סקו לוטורו האיטלקי – פסנתרן ומורה למוסיקה – יצא למסע נרחב בעקבות המוסיקה האבודה של הנספים בשואה. הוא דבק במטרה אחת ויחידה שהייתה יקרה לו כמוסיקאי – עליו להשיב לחיים את המוסיקה שיצרו הנספים בשואה ולמלא את החלל הריק שנגרם במהלך השואה הנאצית להיסטוריה של המוסיקה בעולם.

הביקור באושוויץ

תהליך החיפוש והאיסוף החל כאשר לוטורו הגיע לראשונה בחייו למחנה ריכוז ושמע על המוסיקה האבודה של הנספים בשואה. הביקור באושוויץ בשנת 1991 גרם לו להבין מה ארע לאסירים ולמוסיקאים שביניהם. הוא ציין בתדהמה וצער רב שהנאצים פשוט חיסלו תוך שעות ספורות דור שלם של מוסיקאים, מלחינים, קומפוזיטורים ופסנתרנים יחידי סגולה. כך נכחד ונמחק בבת אחת עמוד השדרה של המוסיקאים ממערב ומזרח אירופה

מלאכת האיסוף

מאז הביקור הגורלי לוטורו החל במלאכת איסוף המוסיקה ששרדה. תחילה לא נעזר באיש. לתומו חשב שנותרו מעט מאוד שרידים מהמוסיקה האבודה. למזלנו הרב, לוטורו טעה בהערכה. עד לאחרונה הצליח לשים יד על כ-4,000 יצירות! חלקן תווים מקוריים והאחרות – עותקים של יצירות. חלקן משורבטות על פיסות נייר ועיתונים וחלקן על גבי נייר תווים. חשוב לציין שהאוסף האדיר כולל יצירות של יהודים, לא-יהודים, איטלקים ואף שבויים אמריקאים שהוחזקו במעצר בידי היפנים. כנראה שחלק מהיצירות הוברחו אל מחוץ לחומות המחנות וחלק פשוט נמצאו במחנות עצמם בזמן השחרור.

החיפושים הובילו את לוטורו לעשרות מדינות. הוא חיפש בחנויות ספרים יד-שנייה, נבר בארכיונים וראיין עשרות ניצולי שואה. כך הצליח להניח יד ולרכוש אלפי קטעי מוסיקה כולל, שירים, סימפוניות ואופרות, כולם פרי יצירתם של אסירים במחנות ריכוז ומחנות עבודה ושמד בגרמניה ובמדינות אחרות באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. עם הזמן לוטורו ארגן והקליט כ-400 יצירות, וב-2013 הוציא לאור מהדורה של 24 דיסקים שנקראת:  Encyclopedia of music composed in concentration camps

במרוצת השנים לוטורו הרגיש קרבה ליהדות, התגייר ב-2004 ורק אחר כך התברר לו שהסבא-רבא שלו היה יהודי.

הייחודיות של טרזינשטט

בעוד הרייך השלישי אסר על השמעת מוסיקה יהודית כלשהי – החל ממנדלסון וכלה במוסיקה לקברט – דווקא הלחנה והשמעת מוסיקה הותרו לאסירים במחנות הריכוז – פרט למחנות השמד!! מצוקות וזוועות השואה לא הצליחו להחניק את רוח היצירה המוסיקלית.

טרזינשטט היה מקרה יוצא דופן. לפני שהעיר הצ'כית הפכה למחנה ריכוז, היא שימשה בתחילה את הנאצים כגטו שאליו גירשו 14,000 יהודים ואחר כך שימשה כמחנה ריכוז ומחנה מעבר למחנות השמד. הנאצים הרבו לערוך שם אירועים מוסיקליים ובכך ניצלו את טרזינשטט כדי להטעות את הצלב האדום ולהפיץ בעולם הרחב קטעי תעמולה המעידים על אהבתם לתרבות ויחסם ההוגן כלפי היהודים.

המוסיקה שלהם לא תחדל לעולם

יצירות רבות של מוסיקאים שנספו בשואה מעולם לא הועלו על הנייר אלא נשמרו כמלודיות ונעימות שהאסירים נהגו לזמזם וכך הן עברו מאסיר לאסיר עד שהפכו לנעימות פופולאריות.

באחד הימים לוטורו ביקר בישראל לאחר שמצא מילים ולחן של שיר ששרו אסירות באושוויץ. כאן הוא התחקה אחר עקבות הניצולות מאושוויץ והגיע במאמץ רב לניצולה ילידת יוון ושמה אסתר רפאל. היא זכרה עדיין את המילים והלחן של השיר ואף ידעה לספר ללוטורו שהשיר נכתב על ידי מי ששהתה איתה יחד באותו הצריף ושמה – פרידה מיסוּל – יהודיה שנולדה בליבורנו ונשלחה לאושוויץ. שם היא כתבה שיר בשם "לגרו" על שם העוצר שהוטל באיטליה מהשעה 8 בערב. (http://www.npr.org/player/embed/169364174/169377016)

היא גם חיברה לחן לשיר, מעין וריאציה על שיר-עם ידוע. האסירות מגוש 31 באושוויץ 'שמו פס' על האיסור של הנאצים ושרו את השיר מתוך מחשבה שיום אחד הם ינקמו בשומרי המחנה שלהן.

ועוד ידו של לוטורו נטוייה!! מאחר שהונו הכספי הולך ואוזל, בקשתו היחידה היא למצוא תורמים בעולם ובישראל במיוחד, כדי שיוכל להשלים מפעל חשוב זה.

קונצרט זיכרון

ביום רביעי (27.1) – יום הזיכרון הבינלאומי לשואה – לוטורו יופיע בקונצרט מיוחד לציון יום הזיכרון, שיתקיים בקונסרבטוריון למוסיקה בתל אביב, בחסות שגרירות איטליה בישראל.

הרשימה מבוססת חלקית על –  Honoring 'our will to live': The lost music of the Holocaust

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"קאפו באלנבי" – כותרת מושכת לספר רציני

רשימה מיוחדת לקראת יום השואה הבינלאומי (27.1). "איסורי החוק הפלילי, הכולל את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות".

*****************

בספרו קאפו באלנבי, איתמר לוין סוקר 20 דיונים משפטיים שהתנהלו לפני עשרות שנים נגד "קאפו" יהודים מכוח החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם (1950). הספר חשוב להבנת הגישה של הציבור ובתי המשפט בישראל של שנות ה-50 וה-60 ליהודים שסייעו לנאצים. מעניין במיוחד להתחקות אחר הפרשנות ה"מתחשבת" של בית המשפט העליון לגבי החוק כשמדובר בעניינם של ה"קאפו". מי שנכח בערב ההשקה לספר ושמע את דברי פרופ' דוד ליבאי, לא יכול היה שלא להתרגש יחד איתו כשהציג את אחד הערעורים המתוקשרים ביותר דאז – של קאפו בשם הירש ברנבלט.

קאפו באלנבי

קאפו באלנבי

שני סרטים על "קאפו"

בראש דבריי אציין שתופעת ה"קאפו" זכתה עד כה לטיפול מועט בתעשיית הסרטים. כשזיכרון השואה היה טרי והטראומה נחוותה ישירות על ידי רבים, הן בישראל והן ברחבי העולם, הופק הסרט "קאפו" (1959) (הפקה איטלקית-צרפתית). הוא צולם ביוגוסלביה (לשעבר) וזכה בפרס האקדמיה (1960) כסרט הזר הטוב ביותר. בשנת 2000 הופק בישראל הסרט "קאפו" שזכה בפרס אמי כסרט התיעודי הטוב ביותר.

סרט הדרמה האיטלקי-צרפתי משנת 59' התמקד בנערה בת 14, בשם אדית (סוזן סטרסברג) שהגיעה מפריס למחנה ריכוז. רופא שעבד שם עזר לה לקבל זהות של אסירה פוליטית לא-יהודיה שזה עתה מתה. שמה הוסב לניקול והיא נשלחה למחנה אחר שם נתבקשה לסייע לנאצים במלאכת שיטור. יום אחד נפל אצלה האסימון ומצפונה החל להציק לה. היא שינתה כיוון ומאז סיכנה עצמה כדי לסייע לאסירי המחנה להימלט.

הסרט הישראלי "קאפו" (2000) שודר תחילה בטלוויזיה במסגרת התכנית "עובדה". הוא כלל עדויות, ראיונות, מסמכים משפטיים וצילומים שנוגעים ל-40 הליכים משפטיים שנערכו בישראל בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות נגד יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים בתקופת השואה. לזכותם של מפיקי הסרט ייאמר שהם עשו מאמצים להפיק סרט תיעודי – כיוון שראו בכך שליחות בעלת משמעות אוניברסלית. הם הדגישו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "לא הייתה לנו כל כוונה לשפוט את משתפי הפעולה על מעשיהם בצורה חד צדדית וסובייקטיבית. ניסינו להביא את נקודת המבט שלהם, מתוך התחשבות במקום ובזמן שהדברים התרחשו". מסתבר שנימה דומה נשמעה עשרות שנים קודם לכן מדברי כבוד השופט לנדוי בערעורו של ברנבלט.

"קאפו באלנבי" – כותרת מושכת לספר רציני.

וזה מביא אותנו לעצם העניין – בימים אלו רואה אור ספרו של איתמר לוין "קאפו באלנבי" (הוצאת מורשת ויד בן צבי, 2015). לוין חושף בספר פרטים רבים על ההליכים המשפטיים שננקטו בישראל בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות נגד יהודים שנחשדו כסייענים לנאצים. בהשקת הספר, שלשמחתי נכחתי בה, עלו לפודיום משפטנים ידועי שם – פרופ' אליקים רובינשטיין ופרופ' דוד ליבאי.

אתייחס לדבריו של פרופ' ליבאי ששימש כתובע באחד המשפטים המרתקים שהתנהלו בישראל בתחילת שנות ה-60 במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. הקהל שנכח בהשקת הספר היה מרותק לדבריו, הן משום העניין שבהם והן משום שדיבר בהתרגשות רבה, כאילו הערעור מתנהל כאן ועכשיו. בראשית דבריו ליבאי שיבח את לוין על הדיוק הספרותי בתיאור המקרים. שכן לאחר שעיין באופן ההצגה של פרשת הירש ברנבלט, הנכללת בספר, השתכנע שהמחבר הציג כל פרט ראוי הקשור למקרים שכלולים בספר.

הלכת הירש ברנבלט

ההלכה שנקבעה בערעורו של ברנבלט הכתיבה את הגישה של הציבור ומערכת המשפט לקאפו, מכאן ואילך. ב-1960 ברנבלט היה מנצח האופרה הישראלית. הוא הואשם בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-12 פרטי אישום. ליבאי שימש כתובע בערכאה הראשונה, בבית המשפט המחוזי. המחוזי קיבל את התביעה, זיכה את הנאשם בשבעה פרטי אשמה והרשיע בחמש "עבירות של מסירת בני אדם נרדפים לשלטון עוין, תקיפה במקום הסגר, וכפיית עבודה במקום הסגר". ברנבלט ערער לבית המשפט העליון וערעורו נדון בהרכב של שלושה שופטים – כבוד נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, וכבוד השופטים חיים כהן ומשה לנדוי. ברנבלט זוכה מכל אשמה. במבט לאחור נראה כי פסק הדין סתם את הגולל על הבאתם לדין של הקאפו במסגרת החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

להלן מבחר קטעים שליבאי קרא בפני הקהל מתוך דברי השופטים שישבו בערעור (ברנבלט נגד היוה"מ לממשלה, ע"פ 77/64). סך כל הקטעים בא להראות את משקלו של בית המשפט העליון כפרשן של לשון החוק וקובע את "רוח התקופה".

כבוד השופט כהן מתעכב על נושא של "ראיות" וטוען שאין די בעדות יחיד של פישל,

… וזהו סיפורו של אברהם פישל, אשר אנו מאמינים בו, אם כי ערים אנו לכך שמסתמכים אנו כאן על עדות יחידה.

העד אבהרם פישל סיפר כי באחת האקציות של שנת 1942 היו חסרים מספר אנשים למכסת ה'טרנספורט' ולכן השלימו אותה, בין היתר, על ידי "תפיסת ילדים שבבית יתומים". העד פישל ואחרים ידעו על האקציה והסתירו כחמישים או שישים ילדים בני 13-8 בעליית הגג של בית היתומים. לאחר כחצי יום עלתה לגג קבוצת שוטרים ובראשם ברנבלט, והורידו את הילדים בכוח. השופט כהן קבע, "… אין ספק שהנאשם נתן ידו למסירתם לידי שלטון עוין". שכן, לבסוף הילדים צורפו לטרנספורט שנשלח להשמדה. כהן הדגיש, "השאלה היחידה העומדת לפנינו לעניין פרט-אישום זה, היא, אם אמנם היו לפני בית המשפט ראיות כשרות די הצורך לבסס עליהם את הרשעת המערער".

לפי התרשמות בית המשפט העליון, "עדות נאמנה שהינה "יוצאת דופן" בין שאר הראיות שהובאו, אינה מהווה עדות מספקת מבחינה משפטית ואין לסטות מההלכה שאין די בעדות יחידה." כך זיכה כבוד השופט כהן את הנאשם מאשמה זאת.

גם בפרטי האשמה השנייה – ריכוז יהודים בעיר בנדין, פולין. נטען שהנאשם "סייע לרכז את כל היהודים במגרשי ספורט, לשם סלקציה, ודאג לשמור לבל יימלטו משם. תוך שמירה על הסדר דאג לדרוש מפיקודיו שלא ירשו לעצורים לעבור מקבוצה לקבוצה". אחר כך הם הועברו לקרונות המוות. כבוד השופט כהן  – "העובדה שכולם היו שם תחת חסותם של הנאצים, היא בלבד מעידה שאין המדובר במסירת אדם לידי שלטון עוין".

כבוד נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן הצטרף לדעת כהן וקיבל את ערעורו של ברנבלט. בדבריו הדגיש,

נראה לי שהתביעה הגזימה בהבאת עדים שהעידו באופן כללי נגד היודנרט ונגד המשטרה במקום להביא עדות נגד המערער. אסור לנו לפרש את יסודות העבירות המיוחדות, שהוגדרו בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לפי איזה קנה-מידה של התנהגות מוסרית, שרק המעטים היו מסוגלים לה.

ההשפעה על "רוח התקופה" מאז ואילך הומחשה שחור על גבי לבן. הטיפול בקאפו נכרך בשאלות של מוסר, ובתי המשפט נטו לרכך את עמדותיהם.

דברי השופט לנדוי בערעור של ברנבלט הם הזכורים ביותר:

…ובל נשלה את עצמנו, שאם מעשים שנעשו שם על ידי אחים נרדפים יישפטו בפלילים לפי אמות המידה של המוסר הצרוף, תוקל המועקה שבלב על המכה הנוראה שהוכה עמנו… אדם קרוב אצל עצמו ואצל בני משפחתו, ואיסורי החוק הפלילי, כולל החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות.

 

 

 

 

 

סיום מוצלח לעונת תחקירים: המערכת

סטריאוטיפ הוא המצפן החברתי של האנושות. זהו כלי עזר להתמצאות מיידית בסביבה אנושית. אין אדם החף מראיית העולם דרך עדשות המכילות דעות קדומות וסטיריאוטיפים.

**********

האם אנחנו גזענים? אמש צפיתי בפרק סיום העונה של תכנית התחקירים, המערכת, בהנחייתה של מיקי חיימוביץ'. התחקיר התבסס על מחקר וטקסט של גל גבאי, ומצא שמשטרת ישראל מונחית במידת מה על ידי סטיריאוטיפיזציה. התחקיר הבליט תפיסות לפיהן קיים קשר בין מוצא ביולוגי וסממניו הגופניים כגון צבע עור, לבין תכונות אופי של מה שנקרא "החשוד המיידי". מה זה מלמד על נטיות גזעניות של הציבור כולו?

חשודה מיידית [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]

חשודה מיידית [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]

הסיקור כלל, איך לא, צעירים מן העדה האתיופית – שלאחרונה החלו בפעילות מחאתית והם דורשים צדק חברתי עבור עדתם; גם ערבים אזרחי ישראל שהסיפור שלהם כובש לאחרונה את הכותרות הראשיות נכללו בתחקיר. הקבוצה שפתחה את התחקיר הייתה קבוצת המשוררים המזרחיים שנקראת "ערס פואטיקה", שכתבתי עליה לאחרונה.

סטריאוטיפ הוא המצפן החברתי של האנושות. זהו כלי עזר להתמצאות מיידית בסביבה אנושית. אין אדם החף מראיית העולם דרך עדשות המכילות דעות קדומות וסטיריאוטיפים. סטריאוטיפ מוגדר כ"דימוי המורכב מסטטוסים ומתכונות אופי, ומופנה כלפי קבוצה חברתית, בדרך כלל על בסיס אתני או מגדרי. דימויים אלו נושאים אופי מכליל, מוגזם ושקרי… סטריאוטיפ הוא הכללה הנוגעת למאפיינים של קבוצה חברתית, והחלת מאפיינים אלה על כל חבר באותה קבוצה".

שבירת עצמות

התחקיר התמקד תחילה במשוררים מקבוצת "ערס פואטיקה" וביניהם רועי חסן ושלומי חתוכה, שנפגשו באקראי בפארק ציבורי ובו שולחנות וספסלי עץ. הם הסבו לשולחן ובידם תיקים. תמונה טיפוסית המחשידה אותם בעיניי המשטרה מן הסתם, בשל צבע עורם ומראם הכללי. אבל הם התיישבו שם כדי לקרא בקובץ של שירה מזרחית ונהנו מהעברת הספר ביניהם וחילופי תפקידים בהקראת שירים נבחרים לשאר הנוכחים.

"חשוד מייידי" נוסף, היה סטודנט אתיופי מהפקולטה לחקלאות ברחובות שהתארס לאחרונה עם בחורה ממוצא צרפתי. הוא סיפר בהתרגשות רבה על היחס שהוא זוכה לו מצד המשטרה. אין ספור פעמים הוא נעצר על ידי המשטרה והתבקש להציג תעודה מזהה, כך סתם במהלך נהיגה, במהלך קניות בסופר ובאמצע הרחוב. במקרים שבהם העז לשאול האם יש בעיה, הוא נענה במבט חשדני ואף בהעלאתו לניידת והעברתו לחקירה בתחנת המשטרה הקרובה. שם בדרך כלל עובר ה"חשוד המיידי" מסכת של השפלות, מכות ואף מהלומות המסתיימות בשבירת עצמות.אתיופים

התחקיר עסק גם בערביי ישראל, ובכלל זה ברופא, ראש מחלקה אונקולוגית באחד מבתי החולים בארץ. אדם המציל חיים, זוכה לתשבחות מהמטופלים והעמיתים למקצוע, ומשתתף בכנסים מדעיים ברחבי העולם. כל עוד הוא מסתובב בבית החולים, הוא מוגן מפני חשדות המשטרה. ברגע שהוא מחוץ לבית החולים הוא חווה את חוויות היותו "חשוד מיידי" כשהשיא מתרחש בשדה התעופה.

רשימת ה"חשודים המיידיים" הייתה ארוכה והתחקיר אף הראה סרטון ובו המחשה חיה של התייחסות המשטרה והסיירת האזרחית לשלושה צעירים אתיופים שישבו על ספסל, קרוב לחצות, בשכונה יוקרתית בצפון תל אביב. צעירים בפוזה של ישיבה על ספסל ברחוב באמצע הלילה מציגים בדרך כלל מראה די פרובוקטיבי. אבל התחקיר הראה שבאותה עת ממש המשטרה והסיירת האזרחית התעלמו מקבוצת צעירים בעלי גוון עור לבן, שישבו ממש מולם, וניגשו היישר אל האתיופים! אלמלא הייתה נוכחת שם גל גבאי והצוות שלה, היו השלושה מובלים אחר כבוד אל תחנת המשטר הקרובה בניידות המשטרה ב"אשמת ניסיון פריצה".

האם אנחנו גזענים?

המחיר שכל חברה משלמים עבור היתרונות של סטריאוטיפים בארגון המידע והידע שלה הוא הטיות בתפיסה, בזיכרון ובהנחות היסוד. כאשר ההטיות מנכיחות ראיית עולם גזענית, אתנוצנטרית ושקרית, קבוצות בעלות מעמד חברתי נמוך, בשל סטריאוטיפיזיציה כלפיהם מצד הקבוצות המתנשאות, מתקשות לנהל חיים הולמים את כישוריהם האמיתיים.

הפתיח של התחקיר מעיד על היותנו עם ספוג סטריאוטיפים, וזה טבעי. אבל מה המחיר? לפחות בעיניי המשטרה התחקיר מראה שיש השווים יותר ויש השווים פחות, וישנם הנחותים שבנחותים שנחשדים תיכף ומייד בניסיון לשדוד, לרצוח, לפרוץ ולגנוב. בתחקיר היו אלו שחומי העור וערבים אזרחי ישראל. השאלה שלא נשאלה היא: מה היחס של הציבור בכללותו לשחומי העור? האם לבוש אחר היה מניב תוצאות אחרות?

היררכיות מתחילות בשפה

ארס פואטיקה אינה שגיאת כתיב, אלא מונח עתיק יומין שפירושו אומנות הפואטיקה. ואילו המונח ערס פואטיקה מציין תופעה שפרצה לעולם השירה המקומית. אין זה רק עניין של סמנטיקה.

******************

ארס פואטיקה למתחילים

אינני בוגרת המגמה לספרות ואת המונח ארס פואטיקה – הנשמע ווקלית די דומה לערס פואטיקה – היכרתי רק לאחרונה כשהשתתפתי  בהרצאה של פרופסור לספרות.

ARS POETICA הוא מונח בלטינית שפירושו: אומנות הפואטיקה. משורר לירי ידוע ושמו הורציוס, כתב בשנת 19 לפנה"ס יצירה והקדיש אותה לסנטור הרומי לוציוס קלפורניוס ולשני בניו. הורציוס סיפק ביצירתו טיפים על כתיבת שירה ודרמה. יצירה זו התגלגלה מאוחר יותר, ב-95 לספירה, לידיו של קווינטיליאנוס מבקר הספרות הנודע באימפריה הרומית. הוא התרשם שמדובר ביצירה מיוחדת במינה, העניק לה את הכותרת, "ארס פואטיקה", וכלל אותה בספרו על "תורת הנאום". בזכות מה נכללה דווקא יצירה זאת בספרו? בראש ובראשונה, אין ביצירה זאת כללים סדורים לכתיבת שירה, אבל יש בה הנחיות והדגמות חיות ומלבבות לכתיבת שירה כאומנות. משום כך, היא הוערכה על ידי קווינטיליאנוס כיצירה בעלת אופי מעשי – כמו אומנות קישוט הנאום. וכך הועלתה היצירה של הורציוס בדרגה, בניגוד למסמך "פואטיקה" של אריסטו, שנחשב על ידי קווינטיליאנוס כמסמך תיאורטי גרידא. לימים, יצירתו של הורציוס הפכה לאבן שואבת לסופרים ומשוררים ובמיוחד כותבי הדרמה באירופה וצרפת, ואת טביעת אצבעותיה אנו מוצאים בשירה ובספרות מאז ועד היום.

דוגמאות לשירים ארס-פואטיים

שירים רבים משיריו של חיים נחמן ביאליק הם שירים ארס-פואטיים, במובן זה שהם עוסקים במעשה היצירה של המשורר ומקורותיה. שלושה מהשירים הארס-פואטיים המפורסמים ביותר של ביאליק הם: "לא זכיתי באור מן ההפקר", "ים הדממה פולט סודות", ו"זריתי לרוח אנחתי". בשלושתם משתמש ביאליק במטאפורות הלקוחות מעולם הטבע על מנת לתאר את מעשה היצירה שלו. בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר", שנכתב ב-1902, ביאליק מתאר את עבודתו כמשורר ואת חציבת ניצוץ השירה מליבו; המטאפורה הטבעית כאן היא של "סלע": "לֺא זָכִיתִי בָּאור מִן הַהֶפְקֵר, אַף לֺא-בָּא לִי בִּיְרֻשָּה מֵאָבׅי, כּׅי מׅסַּלְעִי וְצְוּרְי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי". ב"ים הדממה פולט סודות", המטאפורה הטבעית היא ים ונחל, וב"זריתי לרוח אנחתי" המטאפורה היא הרוח.

ערס פואטיקה

קבוצת השירה המזרחית החדשה שזכתה לכינוי, "הקול החדש של השירה העברית", צמחה בישראל תחת הכותרת "ערס פואטיקה". לפי וויקיפדיה – ערס פואטיקה הוא ערב הקראת שירה, שייסדה המשוררת עדי קיסר בתחילת 2013. האירועים מתקיימים פעם בחודש. הם נושאים אופי חפלתי מזרחי ומשתתפים בהם משוררים ורקדניות בטן. המשוררים המזוהים עם קבוצה זאת מהווים חלק בתנועה תרבותית המקיימת את אירועיה מתוך עמדה רדיקלית, כ"אירוע גרילה", דהיינו, אירוע תרבות המהווה טכנולוגיה חדשה לייצור שינוי חברתי, מתוך עמדה רדיקלית, תרבותי וצעירה של יוצרים/יוצרות מתחומים שונים בתרבות בישראל".

אם כך, ערס פואטיקה מעיד על שינוי מרכזי בגישה של התרבות המזרחית בישראל,

… השם "ערס פואטיקה" מעיד על השינוי המרכזי שהסצינה הזאת מביאה אל השירה הישראלית: הבלטת התרבות המזרחית מבלי להתנצל, מבלי להסתיר או לטשטש, מבלי לנסות להתאים אותה לקודים של התרבות המערבית ומבלי לחכות לאישורים של החברה ושל ההגמוניה הספרותית"   (אלי אליהו)

אלי אליהו בכתבתו, "ים של דמעות: קבוצת 'ערס פואטיקה' רוצה לעשות מהפכה בשירה העברית" (הארץ, 5.12.2013), ראיין כמה מהמשוררים בקבוצה. אחד המשוררים, שלומי חתוכה, צעיר בשנות ה-30 לחייו, מחזק את ההתרשמות ש"כאשר כמה משוררים ישראלים מתחילים לדבר בקול דומה, מתוך עמדה דומה מול החברה והעולם, אפשר שזה מעיד על מהלך רחב יותר בשירה, על תפנית לאזור אחר, אזור שהשירה העברית עוד לא דרכה בו". חתוכה התבטא כך,

ערבי ערס פואטיקה זו גאווה גדולה. זה נפלא. זה מראה שהחברה המזרחית, בניגוד לסטריאוטיפים, היא חברה הרבה יותר שוויונית. על החברה האשכנזית אפשר לומר שהפוסל במומו הוא פוסל… יש לנו היום יותר כוח…. היום המוזיקה המזרחית כבר פרצה. גם השירה עושה את זה באותה דרך… זה לא רק התוכן, זו גם האסתטיקה… הרבה תשומת לב לצורה ולאיך אתה כותב שיר. אנחנו כותבים שירים נגישים יותר, ישירים. לא מוצפנים… חשוב לי לראות את אבא שלי מול העיניים, לדבר בשפה של אמא שלי…

התמודדות מתחילה בביטול היררכיות

מנהיגת הקבוצה היא עדי קיסר, שזכתה בפרס ברנשטיין לספרות (יולי 2015). קיסר מספרת על הרגע שבו הבינה שאין היא שווה בין שווים, ומסבירה את איך הבינה שההיררכיות מתחילות בשפה עצמה,

אני הבנתי את הבעיה רק בצבא. הייתי מדריכת חי"ר, זה היה קורס די יוקרתי, וכשהסתכלתי סביבי לא ראיתי הרבה כמוני, ואז חיברתי את הנקודות…. ההיררכיות מתחילות בשפה. למשל כינויים כמו מוזיקה אתנית, או מוזיקת עולם. רק התימנים הם אתניים? אני רוצה שאנשים יתעכבו על השאלות האלה, שיתעכבו על המילה ערס. בסופו של יום, אם ישימו תמונה שלי ושל מישהי לבנה, וישאלו מי הערסית, יצביעו עלי."

עם היררכיות יש להתמודד באמצעות השפה. אם ארס פואטיקה היא אומנות השירה שקנתה לה מקום טוב באמצע בעולם המערבי אזי על אחת כמה וכמה ערס פואטיקה היא שירה ראויה, שירה מכוננת. זאת התחושה העולה מתוך השיח התקשורתי המדווח על תופעה פורצת דרך זו של עם משוררים מקבוצת הערס פואטיקה. חוקרת השירה המזרחית, ד"ר קציעה עלון,  מסבירה שלא מדובר במגמה של התבדלות. נהפוך הוא. השאיפה היא ביטול ההיררכיה בספירה של השירה המקומית. המגמה היא השתלבות –

מתוך ההתבדלות ההתחלתית הזאת יותר קל בסופו של דבר לשלב את עצמך. המאבק מפסיק להיות פנימי, הוא יוצא לזירה הציבורית. זה מה שהסדרה של אמנון לוי עשתה וזה מה ש'ערס פואטיקה' עשתה. הבעיה שלהם נהפכת לבעיה של כולם.

כך או כך, תופעת הערס פואטיקה פרצה לעולם השירה המקומית והיא עובדה קיימת בשטח. בימים אלה מתכוננים לחגוג 3 שנים לפריצתה אל העולם של קבוצת השירה המזרחית החדשה, הערס פואטיקה (23.1.2016 בפסאג' אלנבי). קרוב לוודאי שרוב המשוררים הצעירים שיקראו משיריהם באירוע הזה יהיו בעלי זהות מזרחית, שהושפעו במידה כזאת ואחרת ממשוררים מזרחיים ותיקים מהם שאותם הם מעריצים, כגון ארז ביטון, סמי שלום שטרית,  אמירה הס, מואיז בן הראש, אלמוג בהר, מתי שמואלוף ואחרים.

 

 

 

 

סיכום שנה

"הימים חולפים שנה עוברת" – בכל סופשנה (בדרך כלל שנה אזרחית) נוהגים חלק מאיתנו, הבלוגרים, לערוך חשבון נפש. מי שכותב ומפרסם בודק בדרך כלל אלו נושאים עניינו יותר את הקוראים שלו, אלו תגובות התקבלו, האם נוצר "שיח", האם הרשימות תרמו לשיח פתוח וענייני. דברי הסיכום שלי מוצגים להלן:

*****************

לפני כעשור הצטרפתי לאתר "רשימות" notes.co.il כבלוגרית. העיקרון שהנחה אותי בכתיבה היה  – לכתוב דברי טעם ולתרום משהו מהמיומנות המקצועית שלי בהקשרים של אקטואליה בעיקר, אך גם בהקשרים של סוגיות חברתיות מתמשכות הנוגעות לחברה הישראלית. מאז ומתמיד עשיתי זאת מנקודת מבט של חוקרת העוסקת בסוציולוגיה פוליטית מזה כעשרים שנה.

כיום פרסומיי רואים אור במסגרת "רשימות" כשהפלטפורמה המשמשת אותה מזה כמה שנים היא וורדפרס.קום. תודתי העמוקה נתונה בראש ובראשונה למערך עובדי האתר המתחזקים את וורדפרס, מסייעים לפתור בעיות (למרות שכמעט ואין תקלות באתר), דואגים להציע פיתוחים וחידושים – שחלקם ניתנים חינם – ומספקים כלי עבודה שמאפשרים לכל בלוגר לנהל מעקב סטטיסטי אחר אחוזי הצפייה בכל רשימה שפרסם, לפי חתך יומי, שבועי, חודשי ושנתי.

כך עלה בידי לקבל נתונים על הרשימות הנצפות ביותר בבלוג שלי בשנה החולפת, והן מוצגות להלן כשהן מדורגות מהרשימה הנצפית ביותר לפחות נצפית:

מלחמה שאף פעם לא די לה

מלחמת יום הכיפורים: גדוד השרמנים בגזרה הצפונית

מה המקבילה בעברית ל"שאהיד" ?

הנוער של היום לא מה שהיה פעם….?

חידוש מרענן: סאטירה

לפי הרשימה דלעיל, מסתבר שרק שתי רשימות העוסקות במלחמת יום הכיפורים זכו לצפיות רבות. אבל הן תופסות את שני המקומות הראשונים בכמות הצפיות. ראוי לציין שכמה מהרשימות הפופולריות ביותר שפרסמתי נכתבו לפני 2015.  מה שאומר שלכתיבה שלי יש אורך חיים מרשים!  וכן, נודע לי ממערכת וורדפרס שהמבקרים באתרי בשנה החולפת הגיעו מ 44 מדינות ברחבי העולם!  המדינות המובילות הן ישראל, ארצות הברית, וגרמניה.

רשימותיי קשורות באקטואליה באופן הבא:

אמנם אינני מרבה להגיב באופן ישיר על האקטואליה מהסיבה הפשוטה שאינני עוסקת בפרשנות עיתונאית. אבל אני כן מעדיפה להשתמש באקטואליה כקרש קפיצה לאירועים היסטוריים העשויים לשפוך אור על הכאן והעכשיו. כך לדוגמה, כשכתבתי את הרשימה "למה לא דיוקן של משורר ספרדי?" – על בחירת הדיוקנים שיופיעו על גבי שטרות הכסף החדשים ושאלתי מדוע על גבי אף אחד מהם לא מופיע דיוקן של משורר ספרדי, נקטתי עמדה על סמך התפתחויות בדגם ספרותי שנבט בגרמניה במאה ה-19. דגם ספרותי שהעלה על נס "גיבורים" מקרב יהדות ספרד, שהפכו למושאי הזדהות ליהדות גרמניה ואחר כך שימשו בסיס לפיתוח הלאומיות בפזורות במזרח אירופה. חקר ההתפתחויות בדגם ספרותי זה הוביל אותי לממצאים מפתיעים אותם תוכלו לקרא כאן. שיתפתי את קוראי במידע שהגעתי אליו, בתקווה שיהיה בו כדי להאיר במקצת את השאלה מדוע המשוררים הציוניים האשכנזים כן, ומשוררים ידועים כמו שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי – שניהם "ספרדים" – לא עלו על הפרק בישיבת הוועדה שהחליטה איזה דיוקן יופיע על גבי שטרות הכסף החדשים שלנו.

ציפיותיי כבלוגרית

אני מקווה שבשנה האזרחית 2016 אמצא חומר מעניין לפרסום, שיש בו כדי להאיר את האקטואליה. כמו כן, אשמח לקבל תגובות ענייניות מקוראיי ולנהל עמם דיאלוג ענייני על הגיגיי בנושאים שעליהם אני כותבת. אני מודה לכל קוראיי ומאחלת לכולנו שנה של מעשים, התקדמות ובשורות טובות.

למה לא דיוקן של משורר ספרדי?

בין אם הדבר נובע מסיבות לא מודעות או מודעות לחלוטין, כל אימת שעולה על הפרק סוגיית הסמלים בישראל – ובמקרה זה, על גבי שטרות כסף – הספרדי נדחק מפני האשכנזי

***********

בשבוע החולף נכנס למחזור שטר של מאתיים שקל הנושא את דמותו של נתן אלתרמן, משורר מרכזי מתקופת הציונות. קדמו לכך ויכוחים והתנגדויות, מדוע יהדות ספרד לא מיוצגת ויהדות אשכנז כן? הויכוח לגיטימי אבל חקר הספרות והשירה מספק מידע העשוי להאיר את הסוגיה באופן מפתיע.

אין מגוון של דיוקנות על גבי שטרות

אין מגוון של דיוקנות על גבי שטרות

ב-10.4.2011 הממשלה אישרה את הדפסת שטרות הכסף החדשים, שעל פניהם יתנוססו דמויות המשוררים שאול טשרנחובסקי, נתן אלתרמן, רחל המשוררת ולאה גולדברג. קרובי המשוררים הביעו סיפוק רב וציינו שזה כבוד גדול למשפחה. אורי מילשטיין, קרוב משפחתה של רחל המשוררת אף הטעים שבאמצעות השטרות יהיו משוררים אלו בתודעה של הציבור הישראלי. שכן חלק מהעניין של להיות בתודעה זה להיות נוכח. בדיוק כפי שלרחוב מסוים קוראים על שמו של מישהו. נכון שיש כאלו המזהים את הרחוב ולא את האדם אבל אחרים מזהים את האדם וכך הוא חודר לתודעה על בסיס יומיומי.

הארבעה שדיוקנותיהם נבחרו להתנוסס על גבי השטרות החדשים היו משוררים מרכזיים בתקופת הציונות. אך מה לגבי משוררים מעדות ספרד?

מסתבר שאין תמימות דעים לגבי ההחלטה. מאז 2011 נשאלת השאלה מדוע אין גיוון בין אשכנזים וספרדים בדיוקנות שנבחרו. גם חלק מחברי הממשלה התרעמו על היעדר ייצוג הולם למגזרים השונים בבחירת הדמויות שדיוקנותיהם יופיעו על גבי השטרות החדשים. לדוגמא, השר דניאל הרשקוביץ, יו"ר הבית היהודי באותה תקופה, וגם המשנה לראש הממשלה, סילבן שלום, העבירו ביקורת על כך שלא נבחר אף משורר מיהדות ספרד. מדוע לא ניתן ייצוג למשוררים כמו יהודה הלוי ואבן גבירול, הם שאלו.

ייצוג של יהדות ספרד בסמלי המדינה

חלפו שנתיים מאז וב-28.4.2013 אישרה הממשלה את כניסתם של שטרות הכסף החדשים לשוק. אותה התנגדות שנשמעה שנתיים קודם לכן נשמעה גם כעת. אלא שבנימין נתניהו אמר בפתח הישיבה: "אני מסכים עם אלה שאומרים שהיה מקום ושיש מקום להביא נציגים של משוררים יוצאי קהילות ספרד וגם של יוצאי עדות אחרות." והוסיף, "אני מציע הצעה קונקרטית – שהראשון שנביא בשטרות הבאים יהיה מי שאני חושב שהוא אחד מגדולי משוררי ישראל – רבי יהודה הלוי, שאני מעריך את שירתו כגאונית וחשובה למורשת עמנו. אבל בוודאי יהיו גם הצעות אחרות." נפתלי בנט, שר הכלכלה והמסחר דאז, הוסיף ואמר, "כולם ענקי שירה אבל אעמוד על כך שייכלל גם משורר מיהדות ספרד בשטרות האלה. לא ייתכן שלא מצאו ולו משורר מזרחי אחד להטביע את דיוקנו על השטרות." אריה דרעי הוסיף דברים ברוח זו ואמר, "שמחתי לשמוע כי גם ידידי נפתלי בנט הרים את הכפפה ואמר הבוקר כי יעמוד על כך שייכללו גם משוררים מיהדות ספרד בשטרות החדשים." בסיום דבריו הטעים דרעי, "יש לשים סוף להיעדר הייצוג של יהדות ספרד בסמלי המדינה."

מה ניתן ללמוד מחקר הספרות

אם נאיר את הדברים מנקודת מבט קצת שונה, נוכל להקיש מתוך גלגולו של ייצוג יהדות ספרד בספרות ובשירה מאז המאה ה-19, לגבי הויכוח הנוכחי. מחקר מתחום הספרות שעבר תחת ידי לאחרונה, "עלייתו ונפילתו של הספרדי הגא" מתחקה אחר דגם ספרותי מהמאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20 שתפקד כאמצעי לעיצוב גיבורים ודימויים אשר שימשו תשתית ליצירת זהות יהודית ולאומית חדשה. הדגם צמח במאה ה-19 ברומן הפופולארי שנכתב בגרמניה, בגרמנית, עבור קהל קוראים יהודי-גרמני. זאת הייתה ספרות "נמוכה" אך היא הוכתרה בהצלחה רבה. דגם ספרותי זה אכן תרם למאמץ האידיאולוגי של יצירת דמות יהודי חדש. המחקר הוא פרי עטה של בן ארי. ממצאיו הפתיעו אותי אבל מצאתי בו מענה לדברים שאמר דרעי באותה ישיבה שבה אישרה הממשלה סופית את כניסת השטרות החדשים לשוק, כשעל פניהם אין דיוקן המייצג משורר מקרב יהדות ספרד.

יהדות ספרד בספרות הפופולארית בגרמניה

הדמות שנבחרה במאה ה-19 על ידי סופרים ומשוררים יהודיים וגם רבנים – דוגמת ד"ר מאיר מרכוס להמן ממיינץ, עורך כתב העת האיזראליט, ממנהיגי הקהילה הניאו אורתודוכסית – הייתה של היהודי הספרדי בתקופת תור הזהב של ספרד המוסלמית ואחר כך בתקופת האינקוויזיציה הספרדית. הדמות הנביטה את ניצני הלאומיות היהודית וברבות הימים אף היוותה בסיס לדגם "העברי החדש", שנוצר מאוחר יותר במזרח אירופה, הפעם לצרכים לאומיים במובהק.

מסתבר שאחת האופציות היותר "בטוחות" להנבטת ניצני לאומיות בגרמניה הייתה זו של היהודי הספרדי מתור הזהב בספרד המוסלמית ולאחריו של האנוסים בתקופת האינקוויזיציה, כפי שעולה בברור גם מספרו המדהים של להמן, בית אגילר, שפורסם לראשונה בגרמנית ב-1873 ותורגם לכמה שפות, כולל עברית. היהודי מתואר בספר כאציל ספרדי משופר: "האיש היה יפה תואר, מראהו כבן שלושים שנה. דמות פניו כפני כל הספרדים לכל דבר: רק אם יתבונן בו איש היטב, וראה והנה הוא מהיר מעט במעשהו מן הספרדים המתנהלים בכבדות ובעצלתיים בכל הליכותיהם כמשפט האצילים." הספר מעלה על נס את היהודי הספרדי בתקופת האינקוויזיציה, שלמרות שנכנע לדרישות להמר דתו לנצרות, שמר על יהדותו בסתר, גם במחיר של תלאות ועינויים בחדרי החקירות הידועים לשמצה של האינקוויזיציה הספרדית.

עד כמה שזה מפתיע, הפניה לספרד הייתה טבעית לחלוטין ליהודי גרמניה במאה ה-19. יהדות ספרד בתקופת תור הזהב הייתה מופת לאזרחים שווי זכויות, החיים בשילוב עם סביבתם. "אנשים גאים, שועים ושרים, המפרים את המדינה ומופרים על ידה," כותבת בן ארי במחקרה. ולא רק זה, עליונותם של היהודים הספרדים על פני היהודים האשכנזיים שנבעה מן הפתיחות הרבה של יהודי ספרד לעולם האינטלקטואלי שמסביב, הייתה סטראוטיפ מקובל על יהודי גרמניה. אפילו ההיסטוריון גרץ קיבל את יתרונם של היהודים הספרדים כעובדה. הוא דיבר על תור הזהב כעל תקופה שבה "תורת סיני הוארה באור ההכרה הפילוסופית".

מאין שאבו סופרים ומשוררים את העובדות? "חומרים היסטוריים על התקופה יכלו כותבי הרומנים לשאוב ממאגר של ספרות היסטוריוגרפית שנכתבה בנושא, ובאהדה רבה," כותבת בן ארי.

דעיכת דגם הספרדי הגא

לדאבוננו, המפגש עם הגשמת הציונות – העלייה לישראל – היה משמעותי ביותר מבחינת ייצוגי הדגם ה"ספרדי". כך החל לאבד ממרכיביו החשובים. האתוס הציוני, מימין וגם משמאל, ביקש לחזור לתקופת התנ"ך הקדומה תוך ביטול שנות הגלות. האתוס הציוני חיזק את דגם העברי החדש שהעצים את המרכיב הגופני על חשבון מרכיב תעצומות הרוח.

הדגם הספרותי, על גיבוריו מתקופת תור הזהב של ספרד המוסלמית ולאחריו האנוסים  בתקופת האינקוויזיציה,  הלך וקיבל גוון שלילי בגלגולו האחרון, במפגש במציאות בין תרבות הצבר המתגבשת ותרבות הספרדי "הישן" והעולה החדש המזרחי. למפגש עם הספרדי מן היישוב הישן ועם העולה החדש המזרחי היה תפקיד משמעותי בערעור סטריאוטיפ הספרדי הגא. דגם הספרדי, איש התרבות זקוף הקומה, לא זכה להמשך בספרות הריאליסטית הכתובה בידי ספרדים. "ספרות שתיארה את הספרדים ילידי היישוב הישן בארץ באור לא מחמיא לחלוטין, נוסח ספריו של יהודה בורלא, למשל." המעלות שהפכו את היהודי הספרדי בעיני יהדות גרמניה לנעלה מסביבתו הלא-יהודית – הבינה וגדלות הרוח – התחלפו במודל הצברי בשבלוניות מחשבתית, בדלות העולם הרוחני." בספרות שלאחר קום המדינה כבר לא ניתן לדבר על מופת הספרדי הגא, אלא באירוניה מסוימת.

היה זה מפגש מציאותי ולא רומנטי שאת השלכותיו אנו חווים עד עצם היום הזה. בין אם הדבר נובע מסיבות לא מודעות או מודעות לחלוטין כל אימת שעולה על הפרק סוגיית הסמלים בישראל – ובמקרה זה, על גבי שטרות כסף – הספרדי נדחק מפני האשכנזי.

הערה: הממצאים על גלגוליו של הדגם הספרותי של הספרדי הגא, לקוחים ממאמרה של ניצה בן ארי, "עלייתו ונפילתו של הספרדי הגא", מכאן, כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, כרך ו', דצמבר 2005, עמ' 124-106.

 

 

 

 

יוסי שריד: מודל של אופוזיציה שלטונית

קולו של יוסי שריד נשמע כאן ברמה במשך שנים רבות. שריד בלט בעיקר כמודל של אופוזיציה שלטונית עם רטוריקה משובחת מלאה בפאתוס, במטפורות מעולות ובאירוניה. בפתיחת מושב החורף של הכנסת (14.10.2002) כיו"ר האופוזיציה, בנאום הזכור בשם "נאום הפולקעס"שריד תבע מראש הממשלה, אריק שרון, שיעסוק קודם כל בדברים קטנים – "כיסוח דשא לא בולדוזר" – ולא ישתמש בתירוץ של "יאסר ערפאת".. . להלן הנאום המשוכתב.

יהי זכרו ברוך!

*************************

כאשר מתחייבים למי שמתחייבים צריך לעמוד בהתחייבות.

אבל איך אני יודע שהממשלה הזו היא בכל זאת ממשלת עורמה?

נניח, אלו גויים – מצווה להערים עליהם, נכון? על הטובים ועל הרעים, על אוהבי ישראל ועל שונאי ישראל.

אבל, אתן לכם דוגמא לגמרי אחרת –

הממשלה הזו – בין השאר, בהתערבותך, ראש הממשלה, זה כבר לא המחלקה של שמעון פרס – הממשלה שלך התחייבה לקיים הסכם, חתמה על הסכם לא עם אירופאים אנטישמיים אלא עם נכים. 75 יום השלכתם אותם אל הרחוב. הפגינו 75 יום. בסופו של דבר הממשלה הזאת, במו ידיה, אולי במו ידיך, אפילו חתמה על הסכם עם הנכים. אני שואל אותך, ראש הממשלה, זה ראוי, להערים על נכים? זה ראוי להערים על כל אדם אבל בעיקר נכים? עד היום הרי מצבם רק הורע לאחר שחתמתם! זאת אומרת, זה טבעה של הממשלה, זה לא רק הגויים האלה שצריך לרמות אותם. אלא נכים שאיתנו. למה לרמות אותם? זה ראוי? עכשיו אני אומר זה… מכסחת דשא, לא צריך בולדוזר בשביל זה. אני אומר, ראש הממשלה, בכיסוח דשא, שלא, לא תובע איזה מאמץ עליון אתה צריך לעמוד על זה שהממשלה תקיים את ההסכם שהיא חתמה עם הנכים!!

דרישה מאוד פשוטה, זה דבר של מה בכך בשבילך! אז תעשה את זה!! חבל! יש פה נציגים של הנכים? אין פה נציגים של הנכים – אבל בלאו הכי, גם אם תקיימו עכשיו את ההסכם של הנכים, מצבם לא יחזור להיות מה שהיה, ומה שהיה, היה גרוע מכל גרוע. למה? כי בינתיים השכר נשחק ובינתיים הטלתם עליהם גזרות נוספות וגם אם יקבלו את המעות הקטנות האלה – מה כבר הבטחתם שם איזה 300 שקל עלובים, 300 שקל, ועל זה אתה רוצה לבנות את התאוששותה של הכלכלה הישראלית? אמרת בדבריך – וגם לזה כדאי להתייחס – אמרת בדבריך ושבחת דווקא את זה, אז לכן מדינת ישראל, אמרת, כולם נותנים דוגמא! וזה במידה רבה נכון ואני מצטרף אליך לשבחים לאזרחי מדינת ישראל. אבל יש גורם אחד שלא נתן שום דוגמא. הגורם הזה זו ממשלת ישראל – אתה רואה שכולם מקריבים קורבנות, איזה קורבן הקריבה ממשלת ישראל? הממשלה הצטמצמה במשהו??  היא יותר קטנה היום במשהו??  כמה שרים בלי תיק? למה לא הקרבת איזה שניים-שלושה שרים בלי תיק? למה לא צמצמת קצת את הממשלה, למה לא הקרבת כמה סגני שרים שקמים בבוקר ואין להם מה לעשות?  זאת אומרת, זאת אומרת אני מסכים אתך שכולם מקריבים קורבנות. יש גורם אחד שלא מקריב שום קרבן, וזו הממשלה!! ממשלה שמנה!! שמנה ובועטת!!! במי היא בועטת? בחלשים ביותר…

היו גם התחייבויות, נדמה לי שלא חתומות, אבל היו גם התחייבויות, היו גם התחייבויות לאנשי מילואים. וזה בודאי נושא שקרוב ללבך, ראש הממשלה. אנשי מילואים. שום דבר לא נפרע עד עצם היום הזה. למה שלא תתנו כיסוח דשא, לא בולדוזר, לא שום דבר. למה שלא תתנו לאנשי המילואים, שמצבם כפי שהוא, אנו יודעים מה העומס המוטל עליהם, למה שלא תתנו להם הרגשה שאתם אוהבים אותם כמו שאתם אוהבים את המתנחלים, את תושבי קריית ארבע? תושבי קירית ארבע, אתם נורא נורא אוהבים אותם ויש לזה סימנים בשטח. אלמלא אהבתם אותם כל-כך בודאי הייתם מנסים לרסן אותם במשהו?! למה שאנשי המילואים לא ירגישו שאתם אוהבם אותם כמו שאתם אוהבים את תושבי חברון!!! לכל השדים!! למה?!

אדוני היו"ר, רבותיי השרים – אתם קוראים עיתונים, אני מניח, כמונו, אבל בכל זאת, יש דבר אחד, אם אני מדבר על המשימות הקלות, משימות קלות! יחסית, אם אתם לא מסוגלים לעמוד במשימות האלה, אז אתם לא מסוגלים לעמוד בשום דבר! אתם קוראים עיתונים, גם אנחנו קוראים עיתונים, ואני רוצה – אנחנו מכירים גם את המציאות, אנחנו לא מכירים את המציאות דרך התקשורת, אבל פה זה מנוסח כפי שזה מנוסח (קורא מן העיתון).

אתמול, ואני מאוד התרגשתי כשראיתי את זה באמת, בלי שום ציניות. אתה נתת ברכה ועיטור ומתנה למיכאל סיקיסוב, שהציל אותנו באמת מפני פורענות קשה. אבל, אני לא אקרא כאן את התיאור, אתם כולכם קראתם אותו, אתם יודעים באיזה מצב הוא נמצא, בקראוון העלוב ישנה "מיטה בודדת, ועליה מזרון, שתי שמיכות וסדין וכרית. אין בו גז. אין בו מקרר. אין שירותים. ואין מקלחת. ספסלי הישיבה היחידים נלקחו מאוטובוס ישן. האיש נפרד מאשתו בגלל, בגלל המצוקה, אני שואל – אה, השר הנבחר שרנסקי, אני שואל גם אותך – אנחנו מביאים עולה מטורקמניסטן – נדמה לי זה מטורקמניסטן – ואנחנו גוזרים עליו חיי כלב. בשביל מה הבאנו אותו?? למה, כדי לתת לו חיי כלב? כדי לתת לו שני עטים במתנה בקופסא מהודרת?

מה הוא יעשה בעטים האלה, ריבונו של עולם?? מה, הוא יכתוב מכתבים לאשתו בנפרד? הוא יחתום על צ'קים שאין לו? מה הוא יעשה בעטים האלה בקופסא המהודרת?

עכשיו, הוא לא היחיד, אתם במדיניות שלכם – מר שרנסקי – אתם שולחים הרבה  עולים חדשים, ולא רק אותם, גם גמלאים אל פחי אשפה! אתה יודע שאנשים מחטטים בפחי אשפה?? או שאתה לא יודע?? אז כדאי שתדע שהם מחטטים בפחי האשפה!! בשביל זה אנחנו, זו המדינה היהודית-הציונית שמביאה עלייה כדי לשלוח אותם לחטט בפחי אשפה?!

מאה אחוז, ואני רוצה להגיד, אז אני רוצה להגיד תודה מקרב לב למיכאל סיקיסוב, באמת תודה מקרב לב. ואני רוצה גם לבקש ממנו סליחה על מה שאנחנו לא עשינו למענו – על מה שאנחנו עוללנו לו ועל אנשים כמוהו.

מכל הסיפורים שמתפרסמים, יש באמת סיפורים מדהימים באופן מיוחד. אחד מהם – התפרסם באחד העיתונים – "שוטרים קנו לגנב חטיפים עבור בנותיו" – ומה מסופר כאן? מסופר – חוקרים בתחנת מעלה אדומים של מחוז שעל ישבו שלשום בחדר החקירות מול גבר כבן 50 שישב שפוף וניסה להסביר את מעשיו, תוך שהוא ממרר בבכי – זה אגב גם לשר הפנים, לשעבר שר העבודה והרווחה כי זהו בכי נמשך, נמשך והולך – אבל האוזניים כבר אטומות. האיש נתפס בסופרמרקט בעיר כשהוא גונב, מהו גונב? ביסלי ובמבה. "אני מצטער ומתבייש" אמר האיש, תושב מעלה אדומים. הוא הסביר כי הוא אב ל-4 ילדים, משתכר 2500 שקל בחודש. בגלל מצוקתו הכלכלית החליטו שירותי הרווחה להוציא מביתו 2 מבנותיו והעבירו אותן למוסד חינוכי עם פנימייה. הן מגיעות הביתה פעם בחודש, כי לביקורים תכופים יותר אומר האיש, אין לי כסף. סיפר האיש לחוקרים "היום הבנות שלי מגיעות לביקור, אבל אין לי שום דבר טעים לתת להן." הרי זהו סיפור נורא, מהו גנב בסופרמרקט, מהו גנב?? פטה?? כבד אווז? קוואיר? מהו גנב?? במבה וביסלי!! אני יודע שהנכדים שלי נורא נורא אוהבים – ושל יעל דיין כמובן, כדי לא לקחת בעלות, מונופול – אוהבים נורא במבה וביסלי. כל אחד מאתנו הרי צריך להעמיד את עצמו במקומו – אין לו במבה וביסלי לקנות לילד שלו או נכד שלו. כל אחד צריך לשאול את עצמו מבינינו, האם אנחנו במצב הזה – במקרה הזה אצל האיש המסכן ממעלה אדומים – באים פעם בחודש, אנחנו הולכים לגנוב בסופרמרקט במבה וביסלי בשביל שתי הילדות שבאות פעם בחודש, או לא?? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו. הבעיה רק שבארץ שלנו לא העניים גונבים אלא העשירים גונבים! ואם הם לא גונבים את זה במישרין אז הם עושים את זה בתעתועים. הם עושים את זה בכל מיני דרכים נפתלות, נניח בעמותות. העשירים גונבים לא העניים גונבים!!

הבוקר קראתי בעיתון – גם זהו נושא שקרוב ללבכם – הבוקר קראתי בעיתון שחיילים, חיילים בצבא, לא יוצאים לחופשה רגילה בגלל זה שאין מה לאכול בבית. שומו שמיים!! למה הגענו!! פעם, לפני הרבה שנים, שמעון – אתה בודאי זוכר את זה, לפני הרבה שנים ילדה אחת, ממקום אחד, אמרה משפט אחד. ילדה אחת מבית שאן אמרה אפילו לא משפט, שתי מילים: "אני רעבה" – כל הארץ רעשה!! רעידת אדמה הייתה!! מה רועד עכשיו?… שום דבר. זה לא מזיז לאף אחד, ובוודאי לא מזיז לממשלה – ועובדה שהממשלה לא נתנה שום דוגמא, משל עצמה, שום דוגמא אישית.

הרי כל המדינה הזו השתנתה מהקצה אל הקצה! התהפכה על פניה! זו מדינה אחרת לגמרי מן התקופה שילדה אחת, במקום אחד אומרת "אני רעבה" והארץ רועשת, לבין עשרות אלפים של ילדים רעבים – והארץ שותקת.

הסיפור הכי מכאיב שאני קראתי בזמן האחרון.

יש לי גם עצה. זה אגב, כל זה מתייחס לכיסוח דשא לא בולדוזר, לא שום דבר. דברים קטנים.

בואו נתחיל להתהלך בקטנות. בואו נשכח עכשיו מהשלום ומהביטחון, השלום והביטחון יבואו – לא בתקופה הזו ולא בתקופה של הממשלה הזו, הם יבואו פעם.

אבל הרי כל האיומים שנשקפים לחברה הישראלית מבית הם לאין שיעור יותר חמורים ויותר מסוכנים מכל האיומים של ערפאת ושל החיזבללה ושל הגי'האד האיסלאמי ושל אל קעידה ביחד. חלס!! מספיק עם ערפאת!! בסדר, ערפאת מתעתע, ערפאת טעה, ערפאת ידו הייתה במעל. אני מוכן לקבל את זה. קיבלת הרבה עזרה מערפאת, אני שואל –  אבל כמה עזרה ניתן לקבל מערפאת! הרי גם לזה יש גבול!! אז דברים קטנים.

"ילד שמר את העוף במכנסיו לאמו הרעבה." בשלב מסוים, אומרת המורה, שמתי לב כי זו הפעם השנייה שאני רואה שהילד חיסל את מנת העוף בתוך שנייה. שאלתי אותו, קיבלת את מנת העוף? השלכתה אותה? אולי אתה לא אוהב עוף? ראיתי שהילד מתכווץ, ביקשתי ממנו לקום ולגשת אלי, ואז שמתי לב שהכיס הימני במכנסיו תפוח קצת. הצצתי וראיתי שמתוך הכיס מציץ פולקע של עוף. שאלתי אותו מדוע הוא מכניס את העוף לכיס והילד השיב "זה בשביל האמה שלי." חטפתי שוק!! אומרת המורה. התברר לי שכל הימים האלה הוא הסתפק במנת קוסקוס ואורז וירקות ואת העוף הוא מכניס לכיס ומביא לאמו. לקחתי את חתיכת העוף והשלכתי אותה לפח, היא הייתה מלאת חול שהיה לו בכיס ממגרש המשחקים. נתתי לו לאכול מנת עוף אחרת והבטחתי לו שייקח לאימא מנה מסודרת. יש להניח שהאימא היא חד הורית כי אחרת היה לוקח גם לאבא. יש להניח שהאימא היא חד הורית. זה נורא, הסיפורים האלה הם איומים. עכשיו בסך הכל כל מה שצריך לעשות זה לנסות ולהקים בהדרגה, אם צריך, אבל בקצב מואט מפעל הזנה.

הדרך שבה אתם הולכים, של התורים, תורי הבושה לסנדוויצ'ים, זה מזכיר לי את ה… אתם לא ראשונים בהמצאה הזו. היה ראש ממשלה קודם שדיבר על מדיניות המקרר הריק והמקרר המלא. כמו כלים שלובים, כן? יש מקרר ריק בבית אחד, ויש מקרר מלא בבית שני, מסדרים את העניינים בכלים שלובים. טוב, גם הוא עכשיו בכפר שמריהו.

אז, זה לא כלים שלובים. זה לא כלים שלובים. ואלה דברים שדי קל לעשות, אם אתם לא יכולים לעשות את זה, אז מה אתה אומר לנו ראש הממשלה שכולם משלמים את המחיר? האנשים האלה בכלל לא יכולים לשלם מחיר, מה אתה רוצה שהם ישלמו? הרי אין להם ממה לשלם?

לכן – יכול להיות – אמירה שקצת לא לעניין – שאתם סומכים על זה שבלאו הכי שבסופו של דבר… בסדר.. אתם ברגע המכריע , כמו שאתם עושים כל הזמן – אתם תנפנפו ב.. של ערפאת כולם ייתקפו בחרדה ויכול להיות ש… אבל, זה לא הכל. אתם משאירים אחריכם אדמה חרוכה, אתם משאירים אחריכם מדינה חרוכה, ובעיקר, אתם משאירים אחריכם אנשים חרוכים. אנשים חרוכים ואי אפשר יהיה לשקם את זה, אני שואל אותך –

החיילים האלה שבוודאי נורא נורא אוהבים, כפי שכולנו אהבנו, חופשה רגילה, ולא יוצאים הביתה בגלל שאין להם מה לאכול, זה ביטחון??? הרי פה באמת הדברים נפגשים. זה ביטחון?? הביטחון שהבטחת??

החיילים האלה יגנו על הבית??? הבית שאין בו לחם לאכול?? והם לא.. ומה עם הבושה? נכון, הבושה? יש לכם המון המון דברים לעשות…. אני אגיד לך מה קרה לנו במשך השנים.

במשך השנים היינו פעם מדינה יותר טובה, לא מי יודע מה, אבל בכל זאת מדינה יותר ערכית, יותר מוסרית, יותר מחושבת, יותר מזדהה, זו הייתה מדינה שאפשר היה להגדיר אותה כמדינה, פעם יותר ופעם פחות – כמדינה של צדק ורווחה, ועכשיו קבלנו מדינה של רווח וצדקה מדינת הסנדוויץ'.

אז מה שאני מציע לכם בסך הכל רבותיי המכובדים, חברי הממשלה, שבכל פעם שאתם מחליטים משהו אל תראו רק את ערפאת לנגד עיניכם, תראו. אתם הרי, הרי בלי ערפאת מה הייתם עושים בלי ערפאת, הרי הוא השותף הכי נאמן שלכם. אל תראו רק את ערפאת לנגד עיניכם, תראו לנגד עיניכם את הילד, את הילד עם הפולקע של העוף. ואז, תאמינו לי, תהיו גם הרבה יותר פופולריים, למה אני נותן לכם את העצות הטובות האלה, יכול להיות שראש הממשלה יהיה אז גם יותר פופולרי מנתניהו.

אם הוא יראה את הפולקע של העוף, ואת הילד, ואת החול על הפולקע, תקבלו החלטות הרבה יותר נכונות.

תודה רבה.

הסברה: המשפחה המורחבת

הטראומה היא אותה טראומה, בעיני כולם. הטרור הוא אותו טרור. אבל מה אמור להיות סגנון השיח בתוך המשפחה על המצב והטרור? איך יתגלגלו הדברים במפגש מתוכנן של פלג שלם במשפחתנו? האם ההתרגשות הראשונית תתגבר על חילוקי הדעות האידיאולוגיים במשפחה המורחבת?

******

לפני כחצי שנה קיבלנו הודעה משמחת מקרובי משפחה שגרים בקליפורניה. מיכאל להמן, אשתו מילי ואחותו קארין קירשנר יבקרו כאן "אחרי החגים". הם לא ביקרו בישראל מזה ארבעה עשורים. בפעם האחרונה שבה נפגשנו הם היו ילדים והתלוו להוריהם. את הביקור הנוכחי בישראל, שהחל אתמול, הם תכננו בקפידה רבה תוך שיתוף פעולה נמרץ של כל הקרובים בארץ. אט-אט הם פרסו בפנינו את תוכניתם. ככל שחלף הזמן התרבו הדוא"לים והתגבשו תוכניות מדויקות מבחינת התזמון והמשתתפים במפגש. הרצון המשותף לערוך מפגש צאצאים של משפחת להמן לדורותיה סחף את מרבית בני המשפחה ואיש לא תיאר לעצמו שבבא רגע האמת יהיה עליו להיות סוכן בזעיר אנפין של משרד ההסברה. איש לא חשב על המלכודות הכרוכות בכך. והנה נקלענו לתוך קלחת של גל טרור.

הכל התחיל בעבר הרחוק, בקשר משפחתי הדוק בין אחים: סבתי לבית להמןסופי צ'רניאק – ופריץ להמן, נכדיהם של הרב, ד"ר מאיר להמן. המפגשים ביניהם היו ממוסדים ומתוזמנים להפליא. סבתי עלתה ארצה מגרמניה עם בני משפחתה עוד בטרם החלו אירועי השואה הנאצית. פריץ להמן מעולם לא התגורר בישראל. בצעירותו עזב את גרמניה הנאצית והתיישב בארצות הברית, שם למד רפואה והתמחה ברפואת אף-אוזן-גרון. בנו מיכאל ובתו קארין גדלו באווירה של זיקה למשפחה שבישראל ולמדינת ישראל, כארץ שבה חי עם ישראל לבטח. הקשר המשפחתי נמשך גם לאחר מותו של פריץ ושל אחותו סופי. מיכאל וקארין החליטו שהגיעה העת לחדש כקדם את המפגשים המשפחתיים ואת הקשר בין הפלג האמריקאי והישראלי של צאצאי להמן אלו.

משבר בטחוני מדיני והפוטנציאל למשבר משפחתי

רבות דובר על תיירות בימים של משבר בטחוני מדיני. אחרי מבצע "צוק איתן" החמיר המשבר התיירותי ביתר שאת. המבצע הצבאי התפרס על פני חודשי קיץ 2014 שבדרך כלל מציינים בהם את שיא עונת התיירות. הסטטיסטיקות מראות שמאז "צוק איתן" התיירות לישראל דעכה ולא שבה למצבה הנורמלי. תיירים מסרבים להגיע לישראל בגלל המצב הביטחוני, ואלו שמגיעים לכאן עושים זאת בעיקר עקב זיקה לקרובי משפחה שלא התראו עמם זמן רב.

זו לנו הפעם הראשונה שאנו ניצבים בפני דילמה מהותית ותוהים כיצד לא להיקלע לחילוקי דעות ולהפר את השמחה המשפחתית שבמפגש המתוכנן בימים אלו. כפי הנראה נידרש לתחכום ופרשנות "נכונה" של המצב ונצטרך להסביר לעצמנו ולקרובינו את הקלות הבלתי נסבלת שבה מתרחשים האירועים האחרונים. הנושא בוודאי יעלה בשיחות שכן יהיה צורך לכוון את קרובינו ולאלצם להביא בחשבון שהתכניות שעליהם עמלו זמן רב בתשומת לב מירבית, עלולות להשתנות. הם אמנם בחרו בתל אביב כיעד המוצא שלהם לכל יעדיהם התיירותיים, אבל פה ושם ישהו בצפון ובדרום, וגם בירושלים.

אבל לא בכך טמונה המלכודת. עזרה בתכנון מסלול מחדש אינה מלאכה קשה. הסבר ופרשנות למצב הנוכחי הם הבעיה. המשבר המדיני עלול להוביל למשבר משפחתי.

אין ספק שתיירים המגיעים לישראל מודעים לסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני ולהשלכותיו האפשריות על תוכניותיהם בעת שהותם כאן כתיירים. הם גם מבינים שהציבור נחלק ליריבויות אידיאולוגיות בנוגע לסכסוך. יחד עם זאת, במפגש משפחתי מורחב הנושא הזה הוא בנפשנו.

הסברה – מאיזו נקודת מבט?

אני לא רוצה להישמע כאדם פסימי אבל ברור לי עד כמה רבים הסיכויים שהמפגש המשפחתי יחשוף לראווה את השסעים העמוקים בחברה הישראלית. לנוכח טראומת גלי הטרור אי אפשר לשתוק ולהשתיק זרמים הקיימים לא רק בחברה בכללותה אלא בקרב המשפחה המורחבת.

עד אתמול, כשנחתו השלושה בישראל, ברכתי על היוזמה לחלק את המפגש לשניים. מפגש אחד עם הפלג ה"חילוני" של המשפחה בתל אביב. מפגש שני עם הפלג ה"דתי" של המשפחה בירושלים. שכן ממילא מספר הנפשות בכל אחד מהמפגשים ממלא אולם שלם. לפני שאתפס כמי שבוחלת בקשר עם שומרי המצוות שבמשפחה אבהיר כאן שהקשר המשפחתי שלנו איתן ויציב. הוא נבנה והתפתח על ידי דור הסבים והסבתות שלנו. אנו משפחה מאוד מלוכדת ומעולם לא ייחסנו חשיבות לסממנים כמו שמירת מצוות ושמירת השבת. עניינים אלו התגמדו לנוכח השמחה שבמפגשים המשפחתיים שערכנו כשעוד היינו שבט מצומצם.

והנה בא המשבר המדינתי וטורף את כל הקלפים. כמו כל אירוע טראומתי שאנו מתבקשים להתייחס אליו ולהבהיר אותו לעצמנו ולאחרים, גם בגל הטרור הנוכחי (האינתיפאדה השלישית, אם תרצו), אני מוצאת צורך בכך, אבל הפעם צפה ועולה דילמה שלא חלמתי שתעלה. הרי השאלות יישאלו. שלושת בני המשפחה שהגיעו אתמול מארה"ב יודעים היטב מה המצב כרגע.

כולנו רואים עין בעין את גל הטרור כאיום על ביטחוננו האישי וכבעיה לאומית. כולנו חשים חרדה מפני הבלתי צפוי: האם הפיגוע הבא יתרחש לידינו? האם ילדינו בטוחים כשהם בגן ובבית הספר? האם הפועל בבניין הסמוך הוא אחד מאותם נערים שעלולים לפגוע בנו? האם להימנע משימוש בתחבורה ציבורית? אבל האצבע המאשימה תופנה לאן שהוא. המציאות בהכרח תגרור פרשנויות ובתוך כך תקבל צורה דרך משקפיים כאלו או אחרים של בני המשפחה.

 הטראומה היא אותה טראומה, בעיני כולם. הטרור הוא אותו טרור. אבל מה אמור להיות סגנון השיח בתוך המשפחה על המצב והטרור? איך יתגלגלו הדברים במפגש מתוכנן של המשפחה המורחבת? האם ההתרגשות הראשונית תתגבר על חילוקי הדעות האידיאולוגיים במשפחה?

The war that refuses to go away – התראיינתי ל-i24 News

No streets in Israel are named after the 1973 Yom Kippur War, evidence of a trauma that still grips the nation

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (photo credit - REUTERS)

Golda Meir and Moshe Dayan 1973
(photo credit – REUTERS)

On Oct. 6, 1973, as Israelis were fasting and observing the holiest date on the Jewish calendar, sirens pierced the heavy silence and changed the history of the Jewish state. A combined attack by the armies and air forces of Egypt and Syria, breached Israeli defenses and launched a nearly three week war that cost the lives of some 2,800 Israelis and maimed and scarred thousands of others. According to aides and papers published since, at one point Prime Minister Golda Meir thought of committing suicide because she could not bear the responsibility of the failure to prepare for the war.

In the ensuing 42 years, after two wars (in Lebanon), two intifadas, several bloody operations in Gaza, thousands of missiles and countless suicide bombings later – the Yom Kippur War is very much present in the life and the psyche of Israelis, whether they know it or not.

It’s not just the momentous political upset that followed the war and put an end to what seemed to be an eternal rule of the Labor party and the coming to power of the Likud and the right , after the 1977 elections. It’s the loss of naivety and trust in the establishment, any establishment, the erosion of the consensus that had accompanied all wars and military acts in Israel till then; it’s the men with post-traumatic disorders and the widows and orphans damaged for life by the war that could have been avoided.

“That war is present in every major decision made by politicians and often by individuals who have lived through it,” says Dr. Tirza Hechter, author of the book “The Yom Kippur War – Trauma, Memory and Myth.” The war was the subject of her PhD thesis published in 1993 and became a book 20 years later. “Comparing the first 20 years after the war to those after 1993, I can safely say every significant event since 1973 is in dialogue with the myths and memories of that traumatic historic event.”

What would you say is the most striking consequence of that war?

I believe it’s the rift between the generation of 73 – those who fought in that war or took part in it – and their parents generation. It destroyed the myth of the “binding of Isaac”, as taught to all Israelis, implying that Isaac went voluntarily to his slaughter and cooperated with his father’s willingness to sacrifice him. Those who fought in those bitter battles refused to cooperate with the “Abrahams” who sent them to war, sensing that something was basically wrong. Since the, Israelis refuse to cooperate in the binding.

What strikes me as strange is the fact there are so many sites and streets named after the 1967 Six Day War, and not a single one named after the Yom Kippur War. Not even after its biggest success – the Israeli crossing of the Suez Canal that changed the course of the war.

In fact, it’s not surprising, at all. If the people recall that war as a national trauma, why would they want to wander the streets and be reminded of that? Plus, so many battles and events that occurred during that war are still subject to bitter controversy.

The Hebrew word “mechdal” – meaning dereliction of duty, mistake, shortcoming – is the one most closely associated with war. Do you accept that term? It’s rather evasive, like saying: “Oops, we blew it.”

Here I have to quote my professor, Charles Liebman, who wrote a lot about the myth of defeat but also claimed that it’s a rather non-functional term. A myth must leave room for hope, and defeat would mean that Israel is not really a safe haven for Jews. He therefore associated the term “mechdal” not with defeat or incompetence – but with negligence. Negligence can be rectified and it leaves room for hope.

But what surfaced was anger and disappointment.

Rightfully so. In early 1976 Dan Almagor, one of the most likeable icons of Israeli popular culture, wrote a parody on the sacred theme of young Israelis sacrificing their lives for the state. The trigger was the ceremony awarding a medal to Gen. Moshe Dayan, one of the architects of that war. The poem ended with the words: ”F..ck you, Jewish State”. Newspapers refused to publish it. Almagor published it as an ad in a popular daily, paid for by a group of bereaved parents.

So there was anger translated into a change in political orientation and a sobering effect. These are the foundations of the generation of ‘73?

Not really. They’ve become a generation of defiance, not offering any structured alternative, nor ideological agenda. As some describe it – it’s a generation of cynical people distancing themselves from values. It doesn’t apply, of course, to a whole generation- but to many.Over half of Israelis were not here in 1973: they were either born after the war of immigrated to Israel later. Still, that war is very much alive in the Israeli discourse.

The war that refuses to go away – Lily Galili (22.09.2015)

Interviewer – Lily Galili,  a feature writer, analyst of Israeli society and expert on immigration from the former Soviet Union. She is the co-author of "The Million that Changed the Middle East."

 

מלחמה שאף פעם לא די לה

ספרו של אביטל הוא אוצר של ממש הן לחוקרי הזיכרון הקולקטיבי בכלל והזיכרון הקולקטיבי של מלחמת יום הכיפורים בקרב הציבור הישראלי בפרט גם חוקרי השפה והספרות העברית ימצאו בו אוצר בלום

***********************

ספרו של גדעון אביטל-אפשטיין, 1973: הקרב על הזיכרון, שראה אור בהוצאת שוקן (2013), אינו מחקר מהסוג המעלה לדיון שאלות כגון: מה היה קורה אילו היינו משיגים הסכם שלום עם מצרים בשנים שקדמו למלחמת 73'? או, במה חטאו ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר ושר הביטחון שלה, משה דיין?

הספר הנו פרי מחקר נדיר והוא מצטיין בעושר ממצאיו ומסקנותיו. עיינתי בו כשראה אור ושבתי לקרא בו במטרה לרדת לעומק הדברים ולכתוב מאמר ביקורת עליו, הגם שחלפו שנתיים מאז ראה לאור.

1973

אביטל-אפשטיין (להלן: אביטל) נושא בקרבו מטען אישי של חוויית השתתפותו במלחמת יום הכיפורים (להלן, מלחמת 73' או, המלחמה). בעמודיו הראשונים של הספר מיידע אביטל את קוראיו על כך, "חווית ההשתתפות תרמה ודאי להחלטתי לחקור את הבניית סיפורה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הישראלי … עבורי מלחמת 73' היא בעליל מהלך מכונן, מעין קומה שנייה הבנויה על מסד של 'דור שני' לשואה." (עמ' 28). המטען הנפשי שלו כלפי המלחמה "אינו בטל בשישים", כפי שאביטל עצמו מציין. הגינותו כחוקר אכן מחייבת את אביטל לציין דברים אלו ולהבהיר לקורא כי, "אין לדעת אם ועד כמה התנסות אישית במלחמה עלולה לפגום באובייקטיביות של המחקר ולגרום לחריגה מתפיסה קלאסית, אם כי מיושנת, של כתיבה ביקורתית." יתרה מכך אביטל אינו רק מודע לאותו פוטנציאל השפעה אלא אף מספק דין וחשבון רציף לגביו במהלך הספר. לקורא ברור שהדיון שפורס אביטל לעיניו יוצא מנקודת המוצא שהפרטים סוננו ונותחו על ידי מי ש"היה שם". האם יש בכך טעם לפגם? לאו דווקא. אביטל יוצא לדרך תוך שהוא מציין שאין פסול בחוסר האובייקטיביות, באם ישנו כזה בספרו. רבים וטובים עשו זאת לפניו: ביניהם שאול פרידלנדר וחנה ארנדט שכתבו ותרמו להבנת השואה מבלי שחווית המפגש עם המשפט הנאצי שבשה את כתיבתם. כך גם ספרו של אביטל שנכתב במטרה לתרום להבנת מלחמת יום הכיפורים.

הספר נוקט גישה "חוצת תחומים" – היסטוריה בת זמננו וחקר התרבות אך גם מדע המדינה, סוציולוגיה, ספרות, קולנוע, תקשורת המונים ופסיכולוגיה ובשוליים הספר משיק גם לפילוסופיה וללימודי ביטחון (עמ' 23). זאת למרות שמרחב ההתעניינות הראשי של אביטל הוא היסטוריה תרבותית, המייצגת, לדבריו, "מפגש בין זיכרון קולקטיבי לבין רבדים שונים בתרבות, בדגש על הבניית דימויי עבר, פרי רוחה וצרכיה של חברת בני אדם בהווה" (עמ' 23). בכך מבקש הוא לטעון שהבניית דימויי העבר לכדי מבנה סיפורי, נשענת על-פי-רב על צרכיה של חברת בני אדם בהווה. עוד הוא מוסיף וטוען ש"היסטוריה תרבותית…כובשת לעצמה בעשורים האחרונים במה מרכזית במחקר, בארץ ובעולם, תוך נגיסה מסוימת במקצועות סמוכים בתחום מדעי הרוח והחברה" (שם).

בטרם אגש למלאכת כתיבת הביקורת ברצוני ליידע את הקורא שאין זה מעניינו של המאמר לבדוק דיוקים או אי דיוקים בתיאור חוויות כמו "הקרב בחווה הסינית" או את העובדות ההיסטוריות שמובאות בספר. המאמר גם אינו בא לשקף את בקיאות הכותבת בספרות או בשירה. מאמר הביקורת מתמקד בדיון בסוגיית הליבה של הספר: הזיכרון הקולקטיבי – תחום ההתמחות של כותבת מאמר זה. (גילוי נאות: חקרתי את ההתפתחויות בזיכרון הקולקטיבי של האוכלוסייה היהודית-חילונית בישראל מאז 1973 עד 2013, ובדקתי כיצד זוכר הציבור את המלחמה במהלכם של ארבעה עשורים מאז. בכך עוסקים עבודת הדוקטורט שלי, מאמר שפורסם ב IJMES במלאת 30 למלחמה ומחקר שפורסם כספר ב-2014). לפיכך, ההתבוננות בעבודתו המונומנטאלית של אביטל מתמקדת ב"מבנים הסיפוריים" שנוצרו סביב המלחמה במהלך השנים שחלפו אחרי שהסתיימה.

1973: הקרב על הזיכרון מלא וגדוש פרטים שאביטל דלה מטקסטים כתובים ומשודרים. הטקסטים שמצא אביטל ושאת חלקם הוא מנתח בספר בהרחבה רבה, נושאים את טביעת האצבע של נסיבות פרוץ המלחמה ומהלכיה. הטקסטים שאובים מזירות שיח רבות ומגוונות – ספרות, שירה, קולנוע, טלוויזיה, מוספי זיכרון. כל זאת בהנחה ש"כל טקסט פומבי מוצא דרך להנכיח את עצמו במרחב התודעה הקיבוצית ולחלחל לתוכו פנימה." אם כי בהמשך הספר אביטל מכיר בעובדה שלא כל הציבור קורא-מאזין-צופה בכל טקסט פומבי ומציין כי "מוצרי תרבות גבוהה" יש להם השפעה בשיח הזיכרון ובתודעה של יחידים, אך לא של כלל הציבור. שכן רוב הציבור הדובר עברית נחשף לעתים קרובות לתקשורת הציבורית ופחות לספרות, מחזות, סרטים, שירה וכיוצ"ב.

בספר עיוני מקובל לציין את שאלת המפתח העומדת במרכזו. בפרק "מבוא" מציג אותה אביטל כך: "אילו משקעים הותירה מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הקיבוצי הישראלי? וגוזר מתוכה את שאלות המשנה. ביניהן: "מי הם השחקנים הראשיים בשיח הזיכרון, אלו מגמות פועלות להשכיח את הזיכרון, אילו תגובות פוליטיות ופסיכולוגיות בולטות אפשר לזהות בעקבות מלחמת 73', מהי התוצאה הנתפסת של המלחמה, אילו צלקות הותירה המלחמה ואילו תובנות ולקחים הצמיחה?" (עמ' 22). באותו מעמד אביטל כותב שבמהלך הספר בכוונתו לדון גם במגמות של "תמורות ובמפנים שחלו בסיפורה של המלחמה על ציר הזמן, נוכח מתחים פנימיים הטבועים בין שימור לבין שינוי, בין הגנה על מיתוס לבין ערעורו, בין תמיכה באידיאולוגיה לבין הטלת ספק בצדקתה." מלאכה זאת דורשת מאביטל לבדוק למשל "כיצד מושפע הזיכרון מאירועים מאוחרים יותר שפקדו את החברה הישראלית?" וגם להצביע על פערים בולטים בין זירות שיח שונות, סוגות טקסט ואכסניות (עיתון, רדיו, טלוויזיה, קולנוע וכיוצא באלה) (עמ' 22). ציפיתי למצוא כל זאת בין דפי הספר, ואגיע לכך בהמשך.

כאמור לעיל, רוחב היריעה הנפרשת בספרו של אביטל היא כמעט אינסופית. עושר המקורות הראשוניים והמשניים מעיד על אביטל שהנו אדם קורא מהזן הנדיר במקומותינו. כישוריו בליקוט כל פיסת טקסט, בין אם הוא כתוב, משודר רדיופונית או אודיו-ויזואלית ראויים לציון. יכולתו להראות כיצד הונכחה מלחמת יום הכיפורים בתודעת הציבור באמצעות כל סוגי הטקסטים הללו מעוררת התפעלות. אבל מצער שספר "על אודות מקומה של מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הלאומי וייצוגה במגוון מוצרי תרבות" שפורסם ארבעה עשורים אחרי המלחמה מציין ש"חלק הארי של הטקסטים [שנותחו בספר] פורסם עד 2003" (עמ' 23). היינו, טקסטים שראו אור במהלך שלושה עשורים בלבד מאז המלחמה.

עלינו לקבל אם כן את טענתו של אביטל ש"במקרים רבים" התייחס לטקסטים מאוחרים יותר, "כאשר האזכור חיוני כדי לספק תמונה מאוזנת או לאשש טענה מרכזית". כשקראתי זאת תהיתי, מהי תמונה מאוזנת?

במהלך קריאת הספר התפעלתי מכושר הארגון של אביטל. החומר הרב שצבר לשם כתיבת ספר עב כרס זה מאורגן להפליא בחמישה חלקים.

חלק שני של הספר

העשיר מבין חלקי הספר הוא החלק השני: "מסע בזירות השיח". חלק זה כולל פרקים העוסקים בטקסטים מתוך סיפורת; שירה; ספרי ילדים; ספרי לימוד; אלבומי סיכום תקופתיים; ביוגרפיות וסיפורים מהחיים; מוספי הנצחה בעיתונות היומית; כתבי עת צבאיים; קולנוע; טלוויזיה; רדיו; שיר ופזמון – שעניינם במלחמה ושיש להם נגיעה לשאלה המרכזית שמציב הספר.

סיקור הבניית סיפור המלחמה בשירה ש"נבטה" בעקבות המלחמה, כמו "כרכום לאחר היורה" (עמ' 68), הרשים אותי ביותר, בעיקר עקב השפה העשירה והמתנגנת שבה משתמש אביטל, ההופכת את הקריאה לא רק למרתקת אלא גם למענגת ביותר. באמצעות סגנון הכתיבה המייחד את אביטל הוא מבהיר לקורא מה משקלם של טקסטים בתחום השירה: שירה אינה מתחרה בעיתון, בטלוויזיה, או בקולנוע מכיוון "שאמצעיה דלים ביותר" לעומתם. שירה אינה תחליף למאמר, כתבה, נאום, עצומה, או פזמון … שירה מספקת למלחמה לחן, והיא לה תיבת תהודה ומיתרים" (עמ' 68). הפקת משמעות מתוך טקסטים של שירה מותנית בדרך כלל בהבנה והתמצאות בשדה השירה. אביטל מוכיח היטב את יכולותיו. לדוגמא, כשהוא מחווה דעתו על טקסט של המשורר אריה זקס: "אריה זקס לוכד בשיר רגע חד-פעמי, שבו מתגלה המלחמה כאמת כואבת ולא כהמצאה מרושעת, כתכסיס, כתעלול בחירות או כשמועת כזב שהופרחה באוויר על רקע דממת תקשורת במהלך היום הקדוש" (עמ' 69). דוגמא נוספת לקוחה מתוך הדיון במיתולוגיה העברית שבו אביטל משבץ דימויים יצירתיים, "טראומה בשלב ההלם הראשוני וגם שנים רבות לאחר התרחשותה, בין שהיא דחוסה כחילזון בקונכייה ובין שהיא שולפת צבתות כסרטן, מבקשת במקרים רבים להיאחז במשהו יציב ממנה".

פרק שמשך אף הוא את תשומת לבי עוסק בטקסטים מתוך ספרות ילדים. בשל הפרובלמטיקה שבהמשגת מלחמה טראומתית כך שתתאים לעולם המושגים של ילדים, הדיון בטקסטים אלו זוכה למעמד נפרד בין זירות השיח אותן חקר אביטל. נימוקיו הם, ראשית, "ספרות ילדים ממלאת תפקיד משמעותי בחברה ובתרבות". שנית, "לספרות ילדים יש פואטיקה ייחודית לה, מסרים ייחודיים וקהל יעד ספציפי… ספרות ילדים היא קצת ספרות וקצת משהו אחר, מוצר מודרני כמו ילד מאומץ לזוג הורים מבוגרים", גם כאן הכתיבה של אביטל משלבת דימויים יצירתיים ושובי לב.

אגב, הדיון בספרות ילדים מתמקד בספרות שראתה אור בשנות ה-70 המאוחרות ואמצע עד סוף שנות ה-80. תהיתי האם ספרות הילדים מאז שנות ה-80 נעדרת טקסטים על המלחמה והאם העדר זה הנו מכוון? לא מצאתי תשובה לכך בספר, למרות שדיון בשאלה זאת היה מאפשר לחוש את השפעת חלוף הזמן על זירת שיח זאת.

קראתי בעניין רב את פענוח הזיכרון הקולקטיבי כפי שהוא עולה מהפרק העוסק בזירת השיח "מוספי הנצחה בעיתונות היומית". חשוב להבין כי תכניו של הזיכרון הקולקטיבי הם פועל יוצא של אינטראקציה בין אירועי אקטואליה, כמו מלחמה ושלום באזורנו, לבין אידיאולוגיות של קבוצות חברתיות ופוליטיות. דומה כי אביטל מקבל גישה זאת של חוקרי זיכרון קולקטיבי (עמ' 148) כשהוא בוחן מה השתנה בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי במהלך השנים, ומה נותר על כנו, כפי שמשתקף במוספי הזיכרון שראו אור בימי השנה למלחמת 73'. בניגוד למה שעשה בשאר זירות השיח שבהן דן, כאן הוא עוקב אחר התמורות והמפנים לאורך השנים ואחר מה שנותר על כנו. מעקב כרונולוגי שכזה חסר בדיון בזירות השיח האחרות. הממצאים והדיון בהם היה מרתק אך חסרה הייתה התחושה שמדובר ב"קרב על זיכרון" של מלחמה שהתרחשה לפני כארבעה עשורים על סממני הדינמיקה וההשתנות או ההמשכיות של הזיכרון הקולקטיבי לאורך זמן.

בפרק זה הקורא יכול היה לחוש בעליל אלו דימויים וסמלים נצרבו בתוך הסיפור על המלחמה ובעקבותיו בזיכרון הקולקטיבי. הדיון נצמד לשיטתו של מאיירס שחקר את דפוסי ההמשכיות והשינוי תוך התחקות אחר התפתחויות ביחסים הדינמיים בין טקסטים לדימויים ויזואליים לאורך השנים, וציון אבני דרך בהשלכותיהם על הזיכרון הקולקטיבי. גישה זאת תקפה בין אם מדובר בהבנית הזיכרון הלאומי, או פירוקו, ובין אם מדובר במספר גרסאות זיכרון בו-זמניות ומתחרות, כפי שקרל דויטש, יעל זרובבל ואחרים, ובתוכם אני, הצענו כאפשרות בחקר הזיכרון הקולקטיבי.

הבניית סיפור המלחמה במוספי זיכרון של העיתונות היומית הוא בהחלט פנינה יוצאת דופן בספר העוסק רובו ככולו בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי. בסקירת מוספי הזיכרון בימי השנה למלחמה משתמש אביטל במונחים של המשכיות ושינוי באופן שיטתי ומציג אירועי אקטואליה בולטים ואינטראקציה בינם לבין תהליכי הזיכרון וההמשכיות. אי אפשר להתעלם מהפרשנות שנותן אביטל למוספי ההנצחה בשנת 1998 – חצי יובל למלחמת 73'. אלא שאינני מסכימה עם התובנה של אביטל, לפיה ב-1998 "תם פרק של תעייה וחיפוש, והחל שלב של ניצול הצלחה … המאפשר לסרטט קווים מנחים לדגם קלאסי של שיח זיכרון למלחמה במוסף של עיתון יומי נפוץ (עמ' 160). חבל שהדיון כאן אינו נכנס לסוגיות כמו התחלפות העיתים והתמורות הדמוגרפיות, שבעטיין הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה הפך לנחלתם של מעטים יחסית בציבור. הכוונה היא לבני הדור שנולדו אחרי מלחמת 73' ולא טעמו את טראומת המלחמה, העלייה הרוסית והעלייה מארצות המערב אחרי 73'. שכן אלו מהווים כיום כמחצית מתושבי ישראל וחווית מלחמת 73' רחוקה מהם כאילו התרחשה בהיסטוריה הרחוקה. סיקור מוספי הזיכרון נפסק בתאריך שרירותי ב-2003, ב"פסטיבל השלושים למלחמה" (עמ' 162). במאזן הביניים לחלק העוסק בזירות השיח מסביר אביטל ש"במרוצת הזמן התגבש מודל אחיד של מוספי זיכרון, ששיא התפתחותו בפסטיבל השלושים" ותוהה, "מעניין אם יהיה המשך לתופעה זו בעתיד" (עמ' 245). כך נטען גם בהקשר לכתבי העת הצבאיים, וגיליונות המוקדשים למלחמה כעבור חמש, עשר שנים וכן הלאה מסתיים בשנת 2003 באופן שרירותי.

הדיון בזירות השיח השונות המשמשות כראי לזיכרון המלחמה מסוכם ב"מאזן הביניים" (עמ' 244), בו מציג אביטל טענה מלומדת, ספציפית לגבי השירה, "זו בוחרת לסטות מהקו ההגמוני… היא נוגה, מזועזעת, רווית דימויים מקראיים ונטלת הדר, גבורה ותהילה" (עמ' 244). נימה דומה שממנה משתמעת "סטייה מהקו ההגמוני" נשמעת גם בהקשר לסיפורת, לשירה ולקולנוע כמכלול, "הסיפורת, כמו השירה והקולנוע, בוחרת לסטות מן הקו ההגמוני, ומציעה מבט מתחרה. היא מעניקה פתחון פה לספקות, מערערת על אידיאולוגיית אמצע, כופרת במיתוסים ובועטת בקלישאות" (עמ' 244). אביטל מצביע על הקבלה בין תובנתו זאת לבין האבחנה של נורית גרץ בדבר תפקידה המוביל של הספרות בשיח הציבורי בישראל. עלי להוסיף ולציין שתובנה זאת תואמת גם את המסקנות העולות מספרות המחקר במדעי החברה והמדינה. גלום בטענה מסר רב-משמעות, לפיו מלחמת 73' היא קו פרשת מים בדברי ימי גבולות השיח והביקורת הציבורית והתקשורתית בישראל, ועוד אגיע לכך בהמשך.

חלק שלישי של הספר

החלק השלישי – "שבעה מדורי מלחמה" – אחד החשובים בדיון על התהוות זיכרון קולקטיבי, לא רק בהקשר למלחמת 73', מתמקד באמצעי הייצוג וההבניה של הזיכרון הקולקטיבי, ונשען על הטענה שקיימים מנגנוני הזְכּרַה והשְכּחָה. תפקידם של נשאי זיכרון הנו להנכיח את הזיכרון בתודעה. נשאי הזיכרון הם ביטויים, מונחים, מקומות, נאומים, תצלומים, קולות ודמויות שהפכו דומיננטיים ביצירת נרטיבים המקנים תוכן לזיכרון הקולקטיבי של המלחמה, כדבריו של אביטל: "מתן בכורה לנשאי זיכרון כאלה ואחרים, מתוך רפרטואר רחב, כייצוג של המלחמה, אינו נוגע רק לטעם אישי. הבחירה משקפת נרטיב מועדף לגבי המלחמה בכללותה במשמוע חברתי-תרבותי מסוים שלה."

הקורא ימצא בו סקירה מפורטת, עשירה ומנוסחת היטב ויחוש בעליל כיצד השפה ושימושיה משמשים אמצעי מרכזי וחשוב במשמוע אירועים והעברת מסרים ברמת הפרט ו/או הקולקטיב. הדיון עוסק בסמלים, ובהם שני סמלי המלחמה,"מחדל" ו"רעידת אדמה", המהווים תשתית המיתוס שהיה ועדיין משותף למרבית הציבור הישראלי בהקשר למלחמה. אביטל מעדיף להגדיר אותם כ"שני שמות נרדפים למלחמת יום הכיפורים" (עמ' 263) שזכו למעמד בכורה כייצוגים אולטימטיביים של המלחמה. לטענתו, שניהם נושלו ממעמדם לטובת "טראומה", "ואפילו הטראומה", בה"א הידיעה, וכך הוא כותב, "יותר ויותר משתלטת הטראומה על קלסתר המלחמה על חשבון ייצוגים אחרים. עד אמצע שנות השמונים נחשב שימוש ישיר במושג "טראומה" בנושא המלחמה די נדיר… בחלוף הזמן יוצאת הטראומה מהארון וכובשת לה עמדת בכורה בכל הנוגע לחוויית המלחמה" (עמ' 264). יש לשים לב  שהטענה אינה מעוגנת בממצאים ושההתייחסות ספציפית לחוויית המלחמה ולא לזיכרון קולקטיבי.

החווה הסינית

עניין מיוחד במינו וחוויה רגשית רבת-עוצמה צפויים לקורא בפרק על קרב ה"חווה הסינית" (עמ' 290). הסיפור אינו רק "אירוע מרתק, מצמרר, טעון, רב-עוצמה ועניין לא סגור, אלא גם הזדמנות נאותה לבחון באמצעותו את אפוס המלחמה כולה", כפי שאביטל טוען ובצדק. הסיפור שנבנה סביב "החווה הסינית" ובכלל זה הבניית הנרטיב והמיתוס סביב הקרבות שהתחוללו שם משמש את אביטל כ"מקרה מבחן" להבניית סיפור המלחמה כולה. שכן הדיון מספק מענה לשאלה, כיצד הפך סיפור "החווה הסינית" לאחד מסמליה הבולטים של מלחמת 73'? לא רק הריגוש והפרטים המצמררים המופיעים בפרק זה ובבא אחריו – "מוראות המלחמה, קולותיה וניחוחה" – הופכים את הטקסט לחשוב כל-כך. הדיון מצליח להבהיר שהסיפור אינו משחזר עובדות אלא מסנן חלק מהפרטים והחוויות. רק חלק נקלט ונחרת בזיכרון הקולקטיבי והשאר מסונן החוצה. שכן בשונה ממסמך היסטורי, הזיכרון הקולקטיבי נועד לשרת אינטרסים וצרכים אידיאולוגיים ואחרים (עמ' 310-308).

בדומה לכך, הדיון בפרק על "מוראות המלחמה, קולותיה וניחוחה" מתעכב במידה מופרזת בתחושות של הפתעה והלם, זוועה, גבורה ופחד, נטישה ובדידות, להט, חדווה, עייפות גדולה ובלגאן נוראי" (עמ' 364-339), בעיקר עקב התפיסה שאלו הדברים שחשוב לזכור. כאמור לעיל, אביטל שירת כלוחם במלחמת 73' וחש על בשרו את מוראותיה. הוא ראה במו עיניו את חבריו נהרגים ואת דמם נשפך. הוא חש את חרדת המלחמה ואת אזלת ידם של מפקדיו עם פרוץ המלחמה בשל המחסור בכוח אדם, ציוד ותחמושת. הוא וחבריו לעולם לא ישכחו את מה שחוו ישירות בשדה הקרב דאז.

תוצאות המלחמה

פרק מעניין ביותר, אף הוא בחלק השלישי של הספר, "לוח תוצאות: ניצחון, כישלון או תיקו?" מציע דיון חשוב ומרתק העוקב אחר חילוקי הדעות בציבור הישראלי בהקשר לתוצאות המלחמה. כמי שבחן וסקר טקסטים במטרה להביא לקורא מקורות הבניית המלחמה בזיכרון הקולקטיבי אביטל סוגר מעגל כשהוא דן גם בתפיסות לגבי תוצאותיה ובהבניית הסיפור באשר לשאלה האם המלחמה הסתיימה בניצחון, בכישלון או בתיקו?

הגם שדיון חשוב זה לוקה בחסר מסוים הטענה הפותחת את הפרק נכונה והכרחית לדיון. נאמר כאן שתוצאת המלחמה היא עניין שבתפיסה ושהיא חלק בלתי נפרד מהבניית סיפור המלחמה ואפילו חלק מכריע ממנו. שכן, דימוי של ניצחון או כישלון, ולא כל שכן תבוסה, מעצב במידה רבה את הנרטיב. אבל יש מה שפוגם בדיון. אביטל משתמש במושג "פרובלמאטי" (עמ' 366) לנוכח הסתירות וחילוקי הדעות בציבור באשר לתוצאות המלחמה. מושג זה אינה עולה בקנה אחד עם הידיעה הברורה שבזיכרון קולקטיבי עסקינן. ידוע שזיכרון קולקטיבי של חברה או עם בנוגע לאירוע ספציפי אינו חייב להיות מקשה אחת הומוגנית. כבר ראינו מקרים בהם הופיעו באותה חברה תפיסות שונות ואף סותרות בקרב קבוצות מובחנות בתוכה. בהתאם לכך, אין זה אמור להפתיע שתוצאות מלחמת 73' – התפיסות לגביהן – שנויות במחלוקת. כך עולה לדוגמה ממחקר שערכתי על תוצאות המלחמה. התפיסה  הדומיננטית הייתה של "כישלון" בהתאמה לדימוי ה"מחדל". תפיסה אחרת של תוצאות המלחמה שררה בקרב לוחמים ובכירי צה"ל – לדידם המלחמה הסתיימה ב"ניצחון" במיוחד לאור כמה הישגים אסטרטגיים עם סיומה ודריכת כף רגלי כוחותינו באדמת אפריקה. עם תפיסות אי אפשר להתווכח. הן מחזקות זהויות מובחנות של קבוצות בתוך החברה ומשקפות את האידיאולוגיות שלהן.

מכאן אפשר להסיק שה"פרובלמטיקה" בתפיסת תוצאות המלחמה מתייחסת למשהו אחר – תחושת האכזבה של הציבור מ"ניצחון לא ודאי" שהושג במלחמה. שכן, ניצחון הוא מטרת כל מלחמה, משאת נפש של כל צד לה. ראוי לכן לא להרחיק לכת עד כדי הצגת חילוקי הדעות בין תפיסות תוצאות המלחמה כ"פרובלמה של זיכרון קולקטיבי חצוי". גם מחקרו של ליבמן המצוטט כאן על ידי אביטל תומך בתובנה מחקרית זאת. אלא שליבמן שואל מהי הפונקציה שממלאת תפיסת ה"כישלון"? לשיטתו של קלוד לוי שטראוס ייעודו של מיתוס הוא לטפל בסתירות. אם נדמה שמיתוס ה"כישלון" אינו פונקציונאלי יש לבחון איך הוא מתיישר עם היעד הטבעי של כל חברה, לנצח במלחמה? איך הוא מתיישר עם החזון הציוני לפיו ישראל היא "מקלט בטוח" לעם היהודי? אחד הפתרונות שמציע ליבמן לפתרון הדילמה לכאורה, היא שהכישלון נשען על מיתוס ה"מחדל" – שכשלעצמו אינו מסמן חידלון ואין אונים טוטלי של ההנהגה. אדרבא, ליבמן טוען ש"מחדל" הוא מושג פונקציונאלי מכיוון שגלום בו פוטנציאל חיובי. הלקח שב"מחדל" הוא ששלטונות צה"ל וההנהגה השלטונית התרשלו למרות שהיה ביכולתם להתארגן כראוי למלחמה בציוד, נשק ואסטרטגיה. מדובר בהתנהגות ברת תיקון.

עולה מכך שעמדתו של אביטל אינה "הפוכה לזו של ליבמן", למרות שהוא סבור אחרת (עמ' 383). זאת אם מביאים בחשבון את הסבריו של ליבמן.

חלק רביעי של הספר

בחלק הרביעי של הספר – "מנגנוני עיצוב חברתיים-תרבותיים" (עמ' 395 והלאה) – מתייחס אביטל למיתוסים, אידיאולוגיות והפרעות דחק פוסט-טראומטיות. הדיון במיתוס מאכזב. אין בו כדי לתרום לחקר המיתוסים שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי בעקבות המלחמה. האכזבה נובעת גם מבלבול מסוים בין הגדרת המיתוס המודרני לבין הפונקציה שהוא ממלא בחברות מודרניות. לדוגמא, אביטל מגדיר מיתוס "לצרכי" הדיון שלו, "לצרכינו כאן מיתוס הוא יותר סמל, יותר מודל התנהגות וחשיבה, יותר רעיון". נכון הדבר שמיתוס של קולקטיב נועד לשרת אותו, להיות פונקציונאלי. אך מכאן ועד הגדרת המיתוס המודרני "לצרכינו" המרחק רב. למען הדיוק אוסיף כאן את ההגדרה הקלאסית של מיתוס מודרני לפי ספרו של הנרי טודור: מיתוס הוא סיפור של קולקטיב שיש בו התחלה, אמצע וסוף, שהקולקטיב מאמין שהסיפור משקף אמת היסטורית. ובסיפור יש מימד בולט של דרמה. גם עמנואל סיון, שאביטל מצטט את מחקרו (עמ' 398), מגדיר כך את המיתוס ומדבר בנפרד על הפונקציה שהמיתוס ממלא. אינני יודעת באיזו מידה הדיון במיתוס יעניין את הקוראים אבל ברור לי שמחובתי לציין כל זאת.

לעצם העניין, אביטל סוקר "מיתוסים ותיקים" בקצרה ובבהירות רבה כדי להראות שמיתוס אינו צומח יש מאין, ושביסודו של מיתוס "חדש" נמצאים אלמנטים של מיתוס "ותיק" (עמ' 402). מרבית המיתוסים הוותיקים ששמם אוזכר כאן, שייכים לפרדיגמה היהודית או לפרדיגמה הישראלית. לדוגמא, מיתוס "עשיו שונא ליעקב", מיתוס "הנס", מיתוס "העקדה", מיתוס "עם סגולה", מיתוס "מעטים מול רבים" ומיתוס "הגבורה". רשימת המיתוסים ה"חדשים" שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים (עמ' 413) כוללת: "סכנת כליה" "טאסות וטילי כתף", "כולם היו קומנדו", ה"קונספירציה", ה"ניצחון", ה"תבוסה" ועוד. בהמשך מובאת רשימה של "מיתוסים פצועים" (עמ' 414) – מיתוסים ש"השיח הציבורי מאתגר את חוסנם ומציגם כפריכים על רקע אירועי המלחמה." למיטב ידיעתי, הסוציולוג עוז אלמוג מגדיר אותם כ"מיתוסים אינסטנט, פרי התרבות המודרנית שמצמיחה מיתוסים ומחזיקה בהם זמן קצר בלבד, לפי צרכי השעה.

מכיוון שבזיכרון קולקטיבי עסקינן, נותר עוד לברר מהי השפעתו של נרטיב-על יהודי או ציוני על הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה. אביטל מציג אחת מהדוגמאות שבהן ניכרות בעליל השלכות הנרטיב היהודי על תפיסת המלחמה. מדובר בשימוש בשמות הפעולה, "גלות", "חורבן", "גירוש", "רדיפות", "קידוש השם", "שואה" וכיוצא באלו (עמ' 420), שנמצאו אחרי המלחמה בזירות השיח השונות. התופעה קיימת גם בבדיקת תרומתו של הנרטיב הציוני לשיח: החל מ"מלכות החרמון", "שבחי מעוז" וכלה ב"ונתנה תוקף" ו"לו-יהי" … השיח ממריא אל-על באווירת דולצ'ה-ויטה, שכרון כוח, אקסטזה ותאווה עזה לאדמה ולממון, ונגמר בנחיתת אונס על מסלול חירום של מפח נפש, תסכול ותוגה" (שם) – עוד תיאור פואטי נפלא של אביטל, המקביל ל"מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

לקראת סיום

אביטל מוצא לנכון לכלול בניתוח "הקרב על הזיכרון" גם את השלכות זכר השואה על הזיכרון הקולקטיבי של מלחמת 73'. על כך כבר נמתחה עליו ביקורת בעבר, ואין צורך לחזור עליה כאן. יש לחזור ולהזכיר לקורא שכמו רבים מבני דורו של אביטל, גם הוא מבני הדור השני לשואה והשיקולים כן או לא לכלול דיון בשואה בהקשר למלחמת 73' הוכרעו על ידו מתוך הפרספקטיבה של הדור השני לשואה.

סוגיה נוספת שמצאה מקום בספר, לקראת סיומו, היא "הפרעת דחק פוסט-טראומתית קולקטיבית", שזכתה ללגיטימציה ופרצה לתודעת הציבור הישראלי בעקבות המלחמה. לדידו של אביטל, בניגוד לשנים שקדמו למלחמת 73', הלגיטימציה וההתייחסות לתופעה זאת נובעת מהתפיסה שמלחמת 73' היא חוויה היסטורית טראומטית. לפיכך ראוי לתת את הדעת על התופעה שפרצה לתודעה הציבורית ולהתייחס אליה כאילו הייתה אחד הרכיבים בהבניית סיפור המלחמה.

במקום סיכום

הפרק האחרון בספר – "במקום סיכום" – מוקדש לדיון בשאלה: "האם מלחמת 73' היא אירוע מכונן, נקודת מפנה, או סתם מהמורה?" (עמ' 451 ואילך). הסוגיה נלעסה ונחקרה רבות והשאלה כבר הוכרעה בספרות המחקרית. מאחר שקוצר היריעה אינו מאפשר הפנייה לספרות מדעי החברה , אציין שההכרעה נפלה לטובת התפיסה הרואה את המלחמה כאירוע מכונן ואת מיתוס "המחדל" כמיתוס מכונן. הציבור חש ב"רעידת אדמה" והמלחמה נתפסת בעיקר כקו-שבר ביחסי האמון בין הציבור להנהגה הפוליטית והצבאית. ספציפית, מחקרי תקשורת מציינים מפנה חד בגבולות "חופש הביטוי" ובביקורת כלפי השלטון. מערכות העיתונים ועורכי חדשות אימצו קו ביקורתי גלוי ונועז אחרי המלחמה כתגובה לאילוצים שנכפו עליהם בעיקר בימים הראשונים למלחמה ולא הותירו להם אלא למסור דיווחים "מגויסים" לציבור. מגמה זאת של הרחבת גבולות חופש הביטוי לא נעצרה אלא התגברה מאז.

עוד יש לציין שזיכרון המלחמה הופרט בין השאר, במישור הבין-דורי והתגבשו שני קולקטיבים מובחנים יריבים בעקרות המלחמה. דור מלחמת 73' שזהותו עוצבה במלחמה התריס בסיומה כלפי דור ההורים ובמיוחד דור מקימי המדינה. בתוך כך הפך דור הלוחמים על פניו את המסר הפטריוטי-חילוני של מיתוס עקדת יצחק: יצחק הוא קרבן סביל שהאב המקריב כופה עליו את "מצב המלחמה" ואת הציפייה ל"גבורה" ו"הקרבה". סביב תובנה זאת התפתחה עם הזמן ספרות מחקר ענפה וספרו של אביטל רק מחזק אותה. אידיאל ההקרבה הפטריוטית, כגרסה חילונית מודרנית של מוות על קידוש השם שהרחיבה את תפקידו של יצחק במיתוס העקדה והפכה אותו לשותף פעיל בסיפור, לא רק נסדק בחזית; יחד עמו התערערה הסולידריות החברתית במדינה ונפערה תהום בין הדורות. דור 73' טיפח את מיתוס השלום וערער כנגד התפיסה שאנו חיים במדינה "מוקפת אויבים" ושישראל שרויה במצב של "מלחמה מתמדת".

ככלל, ספרות המחקר העוסקת בתפיסות הציבור בעקבות מלחמת 73' מראה לא רק היווצרותן של מגוון תפיסות אלא גיבוש קבוצות מובחנות בתוך החברה הישראלית והעמקת פערים אידיאולוגיים בה. ראוי היה לכלול בדיון את מסקנותיהם.

ספרו של אביטל הוא אוצר של ממש הן לחוקרי הזיכרון הקולקטיבי בכלל והזיכרון הקולקטיבי של מלחמת יום הכיפורים בקרב הציבור הישראלי בפרט. גם חוקרי השפה והספרות העברית ימצאו בו אוצר בלום.

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 72 שכבר עוקבים אחריו