טכניקה של כתיבת רבי מכר

עשיתי לי הרגל לקרא גם את המובאות. מיטיבי לכת אף יוכלו להיווכח עד כמה הן מכוונות את העלילה מלמעלה. אם כי אפשר לדלג על כך ועדיין ליהנות מהספר.

במהלך קריאת "מחול הסוסים" מאת מויס (2021), אי אפשר היה שלא לשים לב למובאה שבראש כל פרק, הלקוחה מתוך "גידול ואימון סוסים" ספר עתיק, מאת קסנופון (400 לפנה"ס), (ראו גם "סוסים במלחמה", ויקיפדיה). גם ב"מתנת כוכבים", מאת מויס (2020) מצאתי אותה טכניקה.

מעוף הדימיון. צילום יוסי זמיר. קרדיט אתר IAS

התרשמתי במיוחד מ"מחול הסוסים" (רומן), ו"מתנת כוכבים" (רומן היסטורי), שניהם מאת ג'וגו' מויס מחברת רבי מכר. מצאתי גם מכנה משותף ביניהם – כל פרק בספר פותח במובאה מספר אחר.

האם המובאה מעידה על מה שמצית את דמיונה של מויס? אינני בטוחה. אם אומר שכן, הרי שללתי ממויס את כישרונה הספרותי ומעוף דמיונה החופשי. אבל אפשר להתווכח על כך.

מחול הסוסים

כמה מילים על קסנופון. קסנופון נולד באתונה סביב  שנת 430 לפני הספירה באתונה. הוא היה ממקורביו של הפילוסוף הידוע סוקרטס. בשנת 401 לפני הספירה הוא השתתף ב"מסע הרבבה" כקצין פרשים ומצביא אתונאי. את שנותיו האחרונות בילה כסינופון בעיר הולדתו, והחל לכתוב. את רשמיו מהקרב המכריע בין צבא כורש לצבא מלך פרס, שבו השתתף, ותבוסת היוונים, הוא תעד בספר "מסע הרבבה". לאחר התבוסה היו היונים על סף ייאוש, אבל חיש קל הם התעשתו. היוונים מנו עתה כעשרת אלפים (רבבה) חיילים. הם התקדמו צפונה לאורך החידקל, תוך לחימה בלתי פוסקת בצבא הפרסי. לאחר מספר ימים נוספים הגיעו היונים אל המושבה היונית העיר טרבזון בתורכיה של ימנו לחופי הים השחור. שלושה חודשים וחצי של דם יזע ודמעות באו לקיצם. כח מיומן בן 10000 איש בלבד (לעומת עתודות כח האדם האדירות של האימפריה הפרסית), הצליח לשוטט בלב האימפריה הפרסית, מבלי שמישהו הצליח לעצור אותו.

כשהצליח וחזר, קסנופון, לא נתקבל במאור פנים באתונה מולדתו. היכן נתקבל בברכה? אצל אויבתה של אתונה הלוא היא ספרטה. הוא אף קיבל מהספרטנים נחלה.

ב"גידול ואימון סוסים", קסנופון מסביר, למשל, איך לעזור לסוס לשלוט באינסטינקט של בריחה מתוך פחד : "הואיל ובטבע, הסוס הוא חיה אוכלת עשב, וחיות אוכלות עשב הן חיות נטרפות, הסוס פחדן ונבהלן מטבעו, ויש לו אינסטינקט של בריחה מהטורף. אם למשל סוס פוחד מעצם חשוד כל שהוא, יש לקרבו אל העצם בעדינות ובסבלנות. אם הוא נסוג, אפשר להמריצו ולדרבנו בתוקף. אך כשהוא מתגבר ומתקרב בעדינות לחפץ המפחיד יש לעודדו בליטוף ובנועם ללא לחץ פיסי. אם נאלץ אותו במכות ואלימות להתקרב לדבר שהוא פוחד ממנו, הוא יקשור זאת למכות ולאלימות ועלול לסרב ולהימנע מלעבור אותו".

כאן צריך לציין שג'וג'ו מויס החלה לרכוב על סוסים מגיל מאוד צעיר. בשני הספרים גם יחד – "מחול הסוסים" ו"מתנת כוכבים", שידובר בו בהמשך, היא מציבה דמות ראשית המיומנת ברכיבה על סוסים מגיל צעיר. ובכך תמו קווי הדמיון בין שני הספרים.

מתנת כוכבים

גם ב"מתנת כוכבים" מרובות המובאות ממבחר הספרות הקלאסית ומתוך מאמרים. העלילה מתפתחת לקראת השיא, לא לפני שלקורא מוגשים כמה קדימונים בראש כל פרק: מובאות הלקוחות ממיטב הספרות הקלאסית העולמית. עשיתי לי הרגל לקרא גם את המובאות. מטיבי לכת אף יוכלו להיווכח עד כמה הן מכוונות את העלילה מלמעלה. אפ כי אפשר לדלג על כך ועדיין ליהנות מהספר.

הנה מבחר דוגמאות להמחשה: מובאה מתוך, "נשים קטנות", מאת לואיזה מיי אלקוט, "ויותר מכול מרחבי הספרים, שבהם יכלה לשוטט כאוות נפשה, כל אלה הפכו את הספרייה לן עדן עלי אדמות בעיניה". מובאה נוספת מ"נשים קטנות": "אומרים שהנישואים מקצצים את הזכויות ומכפילים את המטלות".

מובאה מתוך "הסייח השחור", מאת אנה סואל: "אין דת ללא אהבה. אנשים יכולים לפטפט ככל העולה על ליבם בענייני דת, אך אם אין הדת מלמדת אותם להיות טובים ונדיבים ביחסם לבני האדם ולבעלי חיים, אז מדובר רק בהעמדת פנים – העמדת פנים ותו לא".

מובאה מתוך "בבוא מותי" מאת וילאם פוקנר, "זאת הבעיה בארץ הזאת, הכל, מזג האוויר, הכול, נמשך יותר מדי זמן. כמו הנהרות שלנו, ככה גם הארץ שלנו: עכורה, איטית, אלימה; מעצבת ויוצרת את החיים של הבן אדם כדמותה הקשוחה והזועפת."

לקראת סוף הרומן, "מתנת כוכבים", מובאה מתוך "טס לבית דרברוויל" מאת תומאס הארדי, (תורגם לעברית ב 1984. מי זוכר?), "אמרת שהכוכבים הם עולמות, טס?" – "כן". "כולם כמו העולם שלנו?" – "איני יודעת; אבל סבורתני שכן. יש שהם נראים כמו התפוחים על העץ שלנו. רובם מצוינים וחזקים – קצתם כמושים". "ומה הוא הכוכב שאנו יושבים עליו – מצויין או כמוש?" – "כמוש".

ויש מובאה גם מתוך "ענוג הוא הלילה" מאת פ' סקוט פיצג'רלד, "אני לא מבקשת ממך לאהוב אותי כך תמיד, אבל אני מבקשת ממך לזכור. אי-שם בתוך תוכי יהיה תמיד האדם שאני הלילה".

את "חלף עם הרוח", מאת מרגרט מיטשל, כולנו זוכרים. הנה מובאה הלקוחה מתוכו, "אהבתי משהו בדוי, משהו מת. בדיתי דמות והתאהבתי בה. וכשבא אשלי רכוב על סוסו, יפה תואר כל כך, שונה כל כך מכל הבחורים, העטיתי עליו את הדמות, בין אם הלמה אותו ובין אם לאו. ומיאנתי לעמוד על טבעו האמיתי. הוספתי לאהוב את הדמות הנאה – ולא אותו עצמו".

מובאה האחרונה לקוחה מתוך הספרות הקלאסית, "זיכרונות מאפריקה", מאת קארן בליקסן (שם עט: איסק דינסן), "באוויר הפסגות הזה נשמע בקלות, שואף לתוכך שמחת-לב וביטחון מחיה. כאן, ברמות, היית מתעורר בבוקר ואומר בלבך: כאן אני וכך ראוי לי."

טכניקה, אולי אינה המילה המתאימה או הנכונה לכל מה שנכתב כאן. לי כקוראת, ברור שהמובאה בראש כל פרק הוא רעיון שג'וג'ו מויס הגתה במהלך הכתיבה, מתוך אסוציאציה עם הכותרים הרבים שקראה, וכמי שספרות הרומן היא לחם חוקה.

מתכון ליציבות הדמוקרטיה

קרדיט: צבי טיבריוס קלר, מתוך אתר פיקיויקי

דיון נרחב בשאלה הכללית, האם מסתמנות בישראל מגמות עמוקות של שנאה המסכנות את יציבות הדמוקרטיה, התקיים בכינוס בינלאומי במרכז רבין לחקר ישראל, לציון יום הולדתו ה- 75 של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין.

בהמשך לדברים שאמרה לאחרונה ח"כ איילת שקד,  "כשרת פנים אני אומרת לכולם, בואו נעבוד יחד. יריבים פוליטיים הם לא אויבים". עולה שאלה כללית:  האם זה המתכון ליציבות הדמוקרטיה, ומהן המגמות המסכנות אותה?  מדובר בשאלה גדולה שנדונה בעבר בעקבות רצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין.

הדיון הנרחב בשאלה הכללית, האם מסתמנות בישראל מגמות עמוקות של שנאה המסכנות את יציבות הדמוקרטיה, התקיים בכינוס בינלאומי במרכז רבין לחקר ישראל, לציון יום הולדתו ה-75 של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין (מרס 1997): "המדינה המודרנית ורצח פוליטי". מקבץ ההרצאות שנכללו בכינוס ראה אור בספר ערוך על-ידי ישעיהו צ'רלס ליבמן, "רצח פוליטי" (1998). ההיסטוריון, יחיעם ויץ במאמרו, "אנטומיה של רצח" (הארץ, דצמבר 1998), כותב שההרצאות לא עסקו בדרכי ההנצחה של רבין, ונרצחים אחרים. "הכינוס כולו התמקד בניסיון לראות רצח פוליטי כנקודת מפנה בישראל, במזה"ת, ובעולם". אחד המשתתפים הבולטים בכינוס, מיכאל וולצר, בחן את הנסיבות בהן מעשה התנקשות באושייה פוליטית בכירה עשויה לסכן את יציבות הדמוקרטיה.

אמנם וולצר בחן את השאלה מנקודת מבט תיאורטית, אבל הדוגמאות שהציג מחזקות את טענתו, ש"ככל שהתרבות הדמוקרטית יציבה יותר, פעולת התנקשות לא תשקף זרמים מרכזיים ורבי השפעה, אלא מדיניות שוליים, או פתולוגיה של אדם פרטי". הדוגמא הראשונה של וולצר היא ארה"ב, שבה נרצחו ארבעה נשיאים (לינקולן, גראפילד, מק'קינלי, וקנדי), ודמויות מרכזיות, כמו רוברט קנדי, ומרטין לותר קינג. למרות רציחות אלו, לא התרחש למשבר של ממש בדמוקרטיה האמריקאית. הרציחות לא פגעו בחוסנה.

הדוגמא השנייה, השונה לחלוטין מהראשונה, היא רפובליקת ויימאר. להערכתו של וולצר, ההתנקשות בשר החוץ ולטר רתנאו, בקיץ 1922, שונה בתכלית מההתנקשויות הרבות שאירעו בארה"ב. במקרה זה, המתנקשים השתייכו לארגון לאומי בעל חשיבות פוליטית. וחלק ניכר מהציבור הצדיק את הרצח לאחר מעשה. הרוצחים מעולם לא נתפסו ולא נענשו. וולצר מבליט את העובדה שבשנותיה הראשונות של רפובליקת ויימאר היו רציחות מרובות, מהן 376 על רקע פוליטי. מרביתן בוצעו בידי מתנקשים מן הימין, ומיעוטן בידי שמאלנים.

יריבות פוליטית אינה מובילה בהכרח למגמות של שנאה

לאיזו מבין שתי המדינות דומה ישראל, שבה אירוע רצח של ראש ממשלה ב 1995?  ויץ מציין במאמרו (1998) שמדינת ישראל דומה יותר לארה"ב מאשר לגרמניה של ויימאר. יחד עם זאת הוא מסתייג מדעה זאת, וטוען שהיא אינה תקפה כאשר מדובר ברצח רבין. לחיזוק דבריו ויץ מצטט את וולצר, "ישראל דומה יותר לגרמניה של ויימאר, משארצות הברית דומה לה [ויימאר, ת.ה.]". בהמשך לדבריו אלו של וולצר, ויץ טוען שמעשה ההתנקשות ביצחק רבין עשוי לסכן את הדמוקרטיה הישראלית מכמה סיבות, והעיקרית שבהן היא העובדה שחלק ניכר מהציבור תופס את היריבות הפוליטית במונחים מוחלטים, ואינו מבחין בין יריב לאויב. בהקשר הזה מעניין לאזכר את דבריה של ח"כ איילת שקד שאמרה ("הארץ" יולי 2022): "כשרת הפנים, אני אומרת לכולם – בואו נעבוד ביחד. יריבים פוליטיים הם לא אויבים"

ויץ אומר דברים דומים (1998), "שוררת דאגה עמוקה לא רק להמשך תהליך השלום, אלא לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית בכלל", ומוסיף: "אני מעריך שיגאל עמיר מבטא מגמות עמוקות בחברה הישראלית, שכל ניסיון לזלזל בהיקפן ובמשמעותן הוא בנפשנו". הדאגה של ויץ אקטואלית גם בעת הזאת. ואם נשקול ברצינות את דברי ח"כ שקד, "יריבים פוליטיים הם לא אויבים", נוכל לקוות שבעת הזאת לא נשקפת סכנה ליציבות הדמוקרטיה בישראל. 

אפקט הפרפר של הרשתות החברתיות

כמו באפקט הפרפר שקשה לחזות אותו מראש, פוסט של כוכבי רשת עשוי ליצור סופת טורנדו תוך זמן קצר: זה יכול להיות דקה בלבד או ימים ספורים. 

עינב גלילי. (צילום: יוטיוב)

הדוגמאות שמביאה עינב גלילי בפוסט שפרסמה ב"מחזקים" מדברות בעד עצמן.[1] היא שפכה את ליבה בעניין הכי חם כיום בביצה המקומית: סערת הנידה, כלומר, *טרנד הצמיחה הרוחנית*:  "סלבריטאית הרשת, טיילור מלכוב נחשבת למי שהשיקה את טרנד הצמיחה הרוחנית: "כל חודש אני ולירן דנינו אומרים: 'איזה כיף, צלחנו עוד נידה'". "ניקול ראידמן, הצהירה בסטורי משותף עם מירי רגב, שהיא שומרת כשרות "כבר יומיים!!" ומרגישה נפלא." "הדוגמנית הלוהטת עדן פינס נדרה, 'לקחתי על עצמי פעם בשבוע להתלבש צנוע'".

מהו אפקט הפרפר

בוודאי יצא לכם להיתקל במושג "אפקט הפרפר" – לפיו משק כנפיו של פרפר בצד אחד של העולם יכול לגרום לסופת טורנדו בצדו השני של העולם. הרשת החברתית מהווה כר פורה ליצירת אירועים שקשה לחזות אותם מראש, וכמו באפקט הפרפר, פוסט של כוכבי רשת עשוי ליצור סופת טורנדו תוך זמן קצר. זה יכול להיות דקה בלבד או ימים ספורים. 

כך פרצה סערת הנידה

סלבריטאיות פרסמו חוויה, עוקביהן הגיבו ברשתות החברתיות, ומשם התגלגלו הדברים במהירות הלאה, עד אשר הלשונות הטובות החלו לדבר על "מסע מעורר דאגה" של צמיחה רוחנית. על כפייה דתית שמעתם? כל נושא שמרמז על כפייה דתית הוא טאבו. הס מלהזכיר בביצה החילונית. מה שעורר את זעקתה של גלילי הוא זה, "עכשיו מתברר שהעבודה הרוחנית הזאת לא נעשית תמיד רק לשם שמיים". גלילי מסתמכת על התגלית ש"גיא פינס חשף בתוכניתו שמפורסמות כמו יעל בר זוהר, שי מיקה, ומיכל אנסקי מקדמות ברשתות החברתיות מסרים אוהדים על שמירת נידה וטבילה במקוואות ישראל תמורת תשלום, מבלי לגלות לעוקבים שלהן שמדובר בתוכן ממומן [הדגשה שלי, ת..ה]". לרשימת המפורסמות גלילי מוסיפה אושיית עסקים חרדית, "רותי לבייב-יליזרוב". זו הקפיצה לגלילי את הפיוז, כאשר התברר שלבייב-יליזרוב "השיקה מיזם חדש להצלחת בנות ישראל החוטאות, והייתה חתומה על הצ'קים" – שכרן של המשפיעניות.

לכאורה, אומרת גלילי, יש לכבד את זכות הפרטיות של כל אישה הבוחרת לשמור נידה. זאת, כל זמן שהמעשה אינו פוגע באחרים או כופה על מישהו אחר את מנהגיו. אלא מה? "המצב שונה לגמרי כשמדובר במשפיעניות רשת עם מאות אלפי עוקבים, שנהנות מכל הפריבילגיות שיש לעולם החילוני והליברלי להציע, ובאותו זמן משמשות פריזנטוריות בתשלום למסרים על טומאה וטהרה, במסווה של אמת פנימית [הדגשה שלי, ת.ה.]".

ויש לגלילי פתרון: "אם יש משהו שכדאי ללמוד, ומהר, מהמהפכה השמרנית-דתית שמטלטלת כרגע את ארה"ב, הוא שלנשים, כמו למגזרים אחרים שעדיין נאבקים על זכויות יסוד, מסוכן מאוד להירדם בשמירה [הדגשה שלי, ת.ה.]".

איך לא להירדם בשמירה בעידן הרשתות החברתיות

אילו גלילי הייתה חוקרת תקשורת ורשתות חברתיות היא הייתה עולה על הפתרון האופטימלי, והוא: קטיעת הסערה טרם התהוותה. כמו באפקט הפרפר, אין לדעת מה יהיה האפקט של מילה אחת ברשת החברתית. גלילי אמנם כתבה ש"המצב שונה לגמרי כשמדובר במשפיעניות רשת עם מאות עוקבים". היא גם נזעקה לשמע החשיפה בתכניתו של גיא פינס, שמפורסמות כמו יעל בר זוהר ואחרות, מקדמות ברשתות החברתיות מסרים אוהדים על שמירת נידה וטבילה. אבל משהו חסר כאן. הדברים נאמרו לצורך המחשת שערוריית המשפיעניות בתשלום. אבל גלילי לא פיתחה את הרעיון ולא סיפקה הצצה לאופיין הכאוטי של הדיאלוגים בין עוקבים ומשפיעני רשת.

הדברים הבאים שאני מציעה, הם פתרון פשוט ל"איך לא להירדם בשמירה". פתרון, שאם לא ימנע לחלוטין "סערות" דוגמת סערת הנידה, לפחות ימעיט את מספרן. הפתרון שאני מציעה, נאמר על ידי באחריות רבה, כחוקרת תקשורת בינאישית ברשתות החברתיות. ראשית, אם זה רצונכם, עקבו אחרי משפיעניות – אך היזהרו ואל תגיבו אוטומטית. סלבריטאי רשת הם משפיענים המצליחים לשווק עצמם, כולל מסריהם, הודות לטקטיקה תקשורתית פשוטה: הם, או מישהו מטעמם, מגיבים במהירות שיא לפוסטים/תגובות. מיד נוצר שרשור אינסופי ומתפתח דיאלוג שמושך עוד ועוד תגובות. העוקבים נסחפים ומתלהבים עוד יותר. עד שמישהו יבחין ב"מרמה", ויבין שמדובר ב"פוסט ממומן", אפקט הפרפר כבר יצא לדרך.

מיידיות האינטראקציה הבינאישית ברשת החברתית, הדיאלוגים, והשרשורים הארוכים שמושכים עוד ועוד תגובות הם היתרון של הרשת החברתית, וזה גם החיסרון שלה. הרשת החברתית מאפשרת יצירת דיאלוג בכל נושא בענייני השעה. סלבריטאי וסליבריטאיות הרשת מתאפיינים.ות במהירות התגובה שלהם, יכולת קיצונית בניהול מהיר של דיאלוגים, והפגנת יידע. נוסיף לכך כתיבה ססגונית ומלאת פאתוס והתמונה תהיה מושלמת. שיווק מסחרי ברשת הוא יתרון. אבל יוזמה כגון זו של אשת העסקים החרדית רותי לבייב-יליזרוב מהווה סכנה של ממש. "סערת הנידה" היא אחת מהן. אפקט הפרפר מתחיל בדיאלוג תמים לכאורה בין סלבריטאי רשת ועוקביהם, אחר-כך הוא מוצא את דרכו למדיה. ולפני שהבנו מה קורה, אחרנו את הרכבת. ה"סחורה" כבר זכתה לתהודה בטורי רכילות, ומשם קצרה הדרך עד ל"סערה" שלא מפסיקים לעסוק בה בחיים האמיתיים.

לפיכך, עצתי לכם, העוקבים אחר אושיות הרשת: א ל   ת ג י ב ו אוטומטית, הישמרו במיוחד ממעורבות בדיאלוגים היוצרים שרשור רב-משתתפים, והסערה תיכבה בעודנה באיבה.


[1] עינב גלילי פרסמה פוסט (2 ביולי) בעניין "סערת הנידה", באתר "מחזקים". בעמוד הפייסבוק של מחזקים כתוב, שהוא "משמש כזרוע התוכן העצמאית הפוליטית המצליחה בישראל, המקדמת תוכן אידיאולוגי למיליוני ישראלים וישראליות."

דבש אריות

בדבש אריות (2022) – סיפור שמשון, הסופר דוד גרוסמן מתגלה במיטבו, ומסב לקוראיו הנאמנים קורת רוח יתרה. לא זו בלבד שהסיפור מרתק כשלעצמו, הדיון בדילמות שגרוסמן מעורר סביב הסיפור המקראי הוכיח לי שזאת השיטה הנכונה להוראת התנ"ך.

מה טעם נטל גרוסמן לידיו דמות מקראית כדי לבחון אותה ואת סיפור חייה? השאלה צצה מיד בעמוד הראשון של הספר. גרוסמן נוקט בטקטיקה ספרותית שאיננה אופיינית לו כסופר, שמחדדת עוד יותר את התהייה בדבר מטרת הספר והחידוש שבו – במקום סיפור, הוא מצטט ארבעה פרקים שלמים מתוך ספר שופטים (פרקים יג-טז). בכך גרוסמן מוודא שהקורא יעיין בגרסה התנ"כית, ויתאפשר לו להיזכר את מה שלמד בעת שחבש את ספסל הלימודים. הפסוקים המצוטטים נבחרו על ידי מחבר התנ"ך כדי להנציח את סיפורו של שמשון בתקופה בה ממלכת יהודה נשלטה על ידי פלישתים. קריאה חוזרת של הפסוקים היא הבסיס שאליה הקורא אמור להתחבר.

מכאן והלאה גרוסמן בוחר לגעת בפרטים הסתומים, לדעתו, ושלכן הם דורשים עיון מעמיק. צריך לומר שקדמו לגרוסמן סופרים שהתייחסו לאותו סיפור מקראי שבספר שופטים, והעניקו עומק ונפח לדמותו של שמשון. גרוסמן מזכיר את חלקם במהלך הכתיבה, תוך שהוא שואב מהם הסברים לשאלות שהוא מעלה. על בסיס התובנות שהוא שואב מקודמיו, הוא יוצר את היצירה הנפלאה שלו על שמשון. ניכר כי בטרם שהתמסר לכתיבת הסיפור שלו אודות שמשון המקראי, גרוסמן נחשף לחומר רקע רב סביב חייו ודמותו של שמשון. תוך כדי הכתיבה גרוסמן גם מפנה את הקורא לטקסטים מתחום השירה שנכתבה סביב אירועים בחיי שמשון המקראי, וגם לשימוש שנעשה בשם "שמשון", בצירופים שונים כמו, שמות יחידות צה"ליות.

מעניינת במיוחד ההפנייה לציור "לכידת שמשון" (1630), מאת הצייר הפלמי הנודע, אנתוני ואן דייק. נראה שגרוסמן למד ממנה פרטים שוון דייק החליט להנציח, המתארים את מה שואן דייק מזהה בציור.

ון דייק, לכידת שמשון, קרדיט: ויקיפדיה.

העובדה שגרוסמן בחר לתאר לפנינו בגוף הספר הדק שלו את הפרטים הבולטים בציור, שכנעה אותי שגרוסמן התרגש כשנחשף ליצירה וזו הטביעה את חותמה עמוק בנפשו. וכך הוא כותב, "בציור, שמשון מביט במבט קורע-לב בדלילה ברגע שהפלישתים פורצים לחדר, אוחזים בו וקוראים אותו מעליה, פניה של דלילה נפנות לעברו בתערובת מוזרה של סיפוק על הצלחתה, אך גם של צער ורוך. ידה הנשלחת לעבר פניו מחווה תנועה שיש בה, בעת ובעונה אחת, נפנוף פרידה והתרחקות של ויתור על שמשון, אך גם חמלה, וכמיהה ללטף אותו ליטוף אחרות, מעין צידה לדרך הייסורים שבה הוא עתיד ללכת" (עמ' 110-111).

חרף העובדה שבתחילת הספר מובאים פסוקים מספר שופטים באריכות רבה, ספר דק גזרה זה משכנע ומחכים עד כדי כך שהקורא שוקע בו ושוכח שבידיו דיון בסיפור המקראי ובמיוחד בדילמות ובסיטואציות מחיי שמשון, שמעולם לא נחשפנו אליהן. לשבחו של גרוסמן ייאמר שהספיק לצבור יידע רלבנטי רב במהלך חייו לצורך כתיבת "דבש אריות". יידע שהוא שאב מיצירות ספרות, כמו זו של דוד פישלוב, "מחלפות שמשון", ומסיפורי המקרא, פואמות, ויצירות אמנות. את כל אלו הוא משלב בדילמות הקשורות לסיפור שלו על שמשון, המשתרע על פני 138 עמ' כולל רשימה ביבליוגרפית. תודתי הכנה שלוחה לגרוסמן על העונג ש"דבש אריות" הסב לי.

ג'ון לה קארה שומר אמונים

ג'ון לה קארה. קרדיט: ויקיפדיה באנגלית

כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים

*****

"קראתי את הספר, והמבוכה העמיקה. הוא היה טוב להחריד… הוא היה מלוטש יותר מן הרגיל ,יחסית לכתב יד שעדיין לא עבר הגהה," כותב ניק קורנוול, בנו של ג'ון לה קארה בפרק אחרית דבר ב"שומר אמונים", ושואל: "מה הרתיע את אבי, מדוע לא פרסם את הספר?"

"האם במצב הנוכחי המשימה שווה את המחיר?" סימן שאלה גדול זה הטריד את ג'ון לה קארה, סופר הריגול מספר אחד, ובשל כך המתין כעשר שנים לפני שהיה שלם מבחינה מצפונית עם פרסום רומן הריגול, "שומר אמונים". וגם זה לא קרה; לה קארה מת ב-2020 (בגיל 89), בטרם פרסם את הספר. בעודו בחיים השביע את בנו ניק קורנוול, סופר בזכות עצמו, שכל רומן שהשלים והותיר אחריו, יובא לדפוס לאחר מותו, אם לדעת הבן הוא ראוי לפרסום.  

לפני כשישים שנה דיוויד ג'ון מור קורנוול, קצין צעיר בשירות החשאי הבריטי (6MI), פרסם את הרומן הראשון שלו. מפקדיו בשירות החשאי מנעו את פרסום הרומן בשמו שלו, והוא נאלץ לפרסם בשם העט שבחר לצורך פרסום ספריו: לה קארה. אחרי שפרסם שני ספרים נוספים , הקריירה שלו נסקה עם פרסום "המרגל שחזר מן הכפור", שהיה לרב מכר עולמי. האנקדוטה אומרת שהטיוטה לספר הושלמה תוך חמישה שבועות בלבד. רומן ריגל זה עיצב מחדש את הז'אנר. לפי התחזיות, לה קארה אמור היה לפרוש בשיא – לאחר שהשלים את טרילוגיית קארלה (1979). כבר אז הוא נחשב לאחד מגדולי סופרי הריגול של בריטניה, ואחרי "מרגל מושלם" (1986), לה קארה נחשב לאחד הסופרים הטובים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים. לזכותו ייאמר שהוא גם פיתח מילון מונחי ריגול צבעוני משלו. קוראים ומבקרי ספרות טוענים שלה קארה "התעלה על הז'אנר", ויש הטוענים שהוא העלה את רמת הז'אנר, בהשוואה לגרהאם גרין הגדול, שלא ממש לקח ברצינות את רומן הריגול שלו, ותייג אותו כרומן "בידורי". ובניגוד אליו, לה קארה השתדל להתאים את יצירותיו לשאיפותיו וליצור עבור העולם הזה עלילה "מתוך היכרות עם העולם הסודי".

שומר אמונים, ג'ון לה קארה, מאנגלית: אמיר צוקרמן. כנרת זמורה – מוציאים לאור, 2022, 192 עמודים.

"שומר אמונים", הוא הרומן ה-26 השלם האחרון, כנראה, של לה קארה. הרומן מפגיש את הקורא עם צעיר בשם ג'וליאן לונדסלי, שבגיל 33 פרש ממרוץ העכברים בסיטי של לונדון, כשהוא מעדיף לפתוח חנות ספרים בעיירת חוף קטנה במזרח אנגליה: "זנחתי את זוהרו המנצנץ של הזהב והעדפתי את ריח הנייר הישן", הוא מצהיר, "את הפורשה שלי החלפתי בלנד קרוזר". ימים אחדים לאחר שפתח את חנותו, נכנס אליה אדם זר לא כדי לקנות ספרים אלא לצורך התיידדות. הוא נראה מוזר עם כובע הומבורג ומטרייה מסולסלת והציג עצמו בסגנון מתהדר, "אני בן כלאיים בריטי, יצאתי לגמלאות, אני אקדמאי לשעבר חסר כל ערך, מבצע עבודות מזדמנות". הזר מצא את הרגע הנכון לדחוק בג'וליאן לפתוח אגף נוסף בחנותו – שייקרא "הרפובליקה של הספרות". האגף הנפרד יציע רק קלאסיקות והגיגיהם של הסופרים הגדולים, דוגמת "טבעות שבתאי" מאת וו.ג. זבאלד, הקרוב לליבו. חלפו דקות ארוכות עד שהזר מצא לנכון להזדהות בשם אדוארד אבון, שעד מהרה הוא מתגלה כמהגר פולני וסוכן בדימוס של ה- MI6, שירות הביון החשאי הבריטי. ואז אדוארד חושף בפני ג'וליאן כי עוד כתלמיד בית ספר הכיר את אביו של ג'וליאן, כמי ש"ניהל חיי מין שוקקים, שקע בחובות וסיפר על עצמו דברים ש'לא תמיד עמדו במבחן הדיוק'". מדוע ג'וליאן לא בדק מיד האם דבריו של אדוארד "עומדים במבחן הדיוק"?

ערב אחד אדוארד מזמן את ג'וליאן לביתו לארוחה חגיגית. הוא מקבל את פני ג'וליאן כשהוא לבוש ג'קט מהודר בצבע חום ונועל נעלי ערב תואמות מעוטרות זהב. "ג'וליאן, בחורי היקר!" הוא קורא בהתלהבות, "איזה עונג מושלם." כמו כל סוכן ביון טוב, אדוארד מיומן בשינוי תדמית. לימים ג'וליאן ייזכר במילים של אדוארד, "אני הרבה אנשים". בשלב זה הוא מוקסם מזהויותיו של אדוארד ו"לא יכול היה שלא לתהות כמה מזה הוא משחק, וכמה מזה הוא האיש האמיתי". כך גורם לה קארה, לקורא לצפות להפתעות, ולעולם לא להיות בטוח שהאמת כולה כבר נחשפה בפניו.

בינתיים, אדוארד נחקר על ידי ראש שירותי הביטחון, סטיוארט פרוקטור, שזכה לתואר "הכלב המרחרח הראשי שלנו". משפחת פרוקטור נמנית על המעמד הגבוה האפוף קדושה שמקורה בשירותים החשאיים של הממלכה. פרוקטור חושד בכל מי, שבדומה לאדוארד, מפתח בקרבו "תשוקה טוטלית"; ומבחינתו כל מי שמפגין מחויבות מוחלטת לכל דבר מהווה איום ביטחוני חמור. לא עובר זמן ופרוקטור מוצא עצמו במסלול התנגשות עם אדוארד, בעוד שג'וליאן נגרר באל כורחו ליריבות בין שני רבי מרגלים חכמים.

עולמו של לה קארה

חשוב להבין את עולמו של לה קארה. כאיש ביון לשעבר, אין אצלו מקום לשאלה "האם התכסיסים הערמומיים של שירותי הביון יצליחו; השאלה החשובה היא האם הם שווים את המאמץ?". בביקור שערך אצל הממונים לשעבר על אדוארד, ג'ואן ופיליפ, שזה מכבר יצאו לגמלאות ובעבר נחשבו לזוג הזהב של MI6 , הוא מגלה ששני המרגלים הזקנים, אנשים הגונים, קולטים באחרית ימיהם שמפעל חייהם לא השיג בעצם דבר: "לא עשינו הרבה כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה האנושית, נכון?" אומר פיליפ לפרוקטור בצער. "בינינו, כמרגל זקן אחד למשנהו, אני חושב שהייתי מביא יותר תועלת בניהול מועדון בנים." המחשבה שצעד קטן בלבד מפריד בין חיים חסרי תוחלת לחיים אפקטיביים, מעיקה גם על לה קארה.

הפיצוץ הגדול – הסיומת בספריו לה קארה

ב"שומר אמונים" העלילה מתפתחת בקצב איטי עד לפיצוץ האחרון ומותירה את הקורא עם תחושה גדולה של מורת רוח, יותר מאשר תחושת ניצחון. הסיומת, בעיני לה קארה, היא העיתוי להתחשבנות. אלא שספר זה מפתיע בסיומת שלו, השונה מסגנונו הספרותי המוכר.

לסיכום צריך לציין שכתיבת "שומר אמונים" (במקור: Silverview) החלה והסתיימה כעשור לפני שהספר הוגש לראשונה למו"ל. לה קארה הניח אותו בצד כדי לכתוב את הממואר, "מנהרת היונים". בנו, ניק קורנוול, הוסיף "אחרית דבר" ל"שומר אמונים", וסימן לו למטרה להסביר מדוע התעכב פרסומו. בחרתי לצטט פסקה מתוך הדברים הנאמרים באחרית דבר. הפסקה משקפת את התלבטותו המעמיקה של קורנוול בשאלה זו, ומסקנה:

אני חושב שהוא כתב ספר נהדר, אבל כשהביט בו, הוא נראה לו קרוב מדי לגרעין האמת שאינה נוחה לאיש, וככל שעבד עליו יותר, ככל שעידֵן זאת יותר, כן נעשה הדבר פשוט ומחוּור יותר — והנה אנחנו כאן." ובהמשך, "שומר אמונים" עושה משהו ששום רומן אחר של לה קארה אינו עושה. הוא מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או ערני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח שיש ביכולתו להצדיק את עצמו, לא עודהמרגלים של בריטניה … כבר איבדו את הוודאות בנוגע למשמעות הארץ, …האנושיות של השירות היא שאינה כשירה למשימה – והיא שמתחילה לשאול האם המשימה שווה את המחיר?… אני חושב שאבי לא ממש היה יכול להביא את עצמו לומר זאת בקול רם. [הדגשה שלי, ת.ה.]". (עמ' 191-192).

ראו גם, ביקורת על "שומר אמונים" מאת ג'וזף פיינדר, ניו יורק טיימס.

"רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד

מחבר הספר "רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד, הוא ביולוג, פיזיולוג וביו-גאוגרף של תורת האבולוציה. הוא זכה בפרס פוליצר בגין ספרו "רובים, חיידקים ופלדה" (1998), במדליה הלאומית למדעים של ארצות הברית (1999) ובפרס וולף (2013).

רובים, חיידקים ופלדה, גורלותיהן של חברות אדם, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תרגום: עתליה זילבר, 2008, 376 עמ'.

קרדיט: אתר סימניה

כותר הספר באנגלית הוא: GUNS, GERMS & STEEL. הערה מקדימה: מה זה GERMS? בלועזית נהוג לכלול במונח הלועזי GERMS כל מיקרואורגניזם הגורם למחלות. בתרגום לעברית העדיפו את המילה "חיידקים".

הספר "רובים חיידקים ופלדה" אינו רומן אלא ספר עיון פרי מחקר רב-שנים. לא חיבים לקרא את כל הספר כדי להשתכנע שדיימונד הצליח להראות שההבדלים בין אוכלוסיות העולם אינם פועל יוצא של ביולוגיה, גזע, מוצא אתני. ההבדלים המשמעותיים נובעים מתנאי הסביבה. האירוע הממחיש זאת היטב, הוא אימפריית האינקה – האינדיאנים שהקימו אימפריה שבירתה קוסקו וקודקודה הפך בימינו למוקד משיכה תיירותי – המאצ'ו פיצ'ו (פרו, דרום אמריקה).

וכך מספר דיימונד – בסוף המאה ה-15, כאשר קולומבוס הגיע לאמריקה וחשב שהגיע להודו (לכן הילידים קיבלו את הכינוי אינדיאנים), החל מסע הדעיכה של הילידים, כולל אימפריית האינקה. האינקה היו ידועים כעם חזק, פיקח וחכם. עד היום שרידי המבנים שהם הקימו מהווים הוכחה לחוכמתם. אבל משום מה, בעוד שבאירופה ואסיה במאה ה-15 כבר מזמן יצרו כלים מפלדה, רובים וכן הלאה, והשתמשו בסוסים במלחמות ובימי שלום, האינקה היו עדיין שרויים בעידן האבן. הם הפליאו לבנות באמצעות האבן, ליצור כלים באמצעות האבן. הם היו השליטים הכל-יכולים. וביום בהיר אחד, אחרי גילוי אמריקה, בתחילת המאה ה-16 הגיעו לדרום אמריקה מיסיונרים חמושים מספרד, במצוות המלך קרל ה-1, ועליהם הוטלה משימה להשליט את הנצרות ביבשת. כשהגיעו אל אימפריית האינקה (כיום פרו), הם הצליחו בקלות לקחת את השליט שלהם בשבי, לסחוט ממנו אוצרות בתואנה שישחררו אותו אחר כך, ולבסוף הרגו אותו לעיני צבאו העצום ורב. לספרדים היו אלפים מועטים של חיילים לעומת הצבא של האינקה שהיה עצום ורב.

אלו גורמים הכריעו את המאבק בין הספרדים לאינקה?

לאינקה לא היו רובים, הם לא השתמשו בסוסים משום שלא בייתו אותם, ודבר נוסף – החיידקים שהספרדים נשאו על גופם והיו חסינים בפניהם, גרמו למגיפות בקרב האינקה. (באנגלית GERMS). באותן שנים התפשטה באמריקה מחלת האבעבועות, שנגרמה על ידי וירוס שהביאו עמם המסיונרים מאירופה. דיימונד שואל, הכיצד? הכיצד חלק מסויים של האנושות התפתח והשאיר מאחור את עידן האבן, ואילו בחלק זה של העולם עדיין חיו בתקופת האבן, בלי רובים, בלי חיות בית, או סוסים? רק כדי לסבר את האוזן, באירופה שימשו חיל הפרשים את העמים במלחמות רבות עד מלחמת העולם הראשונה. האינקה הכירו את חיל הפרשים רק הודות לפלישת הספרדים לשטחם. כל אלו הן עובדות, אבל מה הביא להבדלים כה משמעותיים בהתפתחות העמים? זאת השאלה.

הספר מוקדש לבירור השאלה, ולביסוס התזה לפיה, לא הביולוגיה אלא התנאים הסביבתיים הם הדבר שחורץ את גורל העמים. מבין מבקרי הספר חלקם אינם מקבלים את התזה, וטוענים שדיימונד פשוט שולט במלאכת השכנוע. איך שלא יהיה, לדיימונד הוענקו פרסים בגין התזה שלו ובשל החידוש הגדול שלו, המוצג בצורה יוצאת מהכלל בספר "רובים חיידקים ופלדה". אני הענקתי לו 5 כוכבים.

מה קרה בקרב טנטורה 1948

"היה קרב והיה הרג", אומר אלון שוורץ, מפיק הדוקו "טנטורה". "מתצלומי אוויר רואים לפחות קרב אחד". וברמה הלאומית "הגיע הזמן שנודה בטבח, לא משום שאני שונא את המדינה שלנו אלא משום שאנו צריכים להתבגר, זה סיפור על איך בנינו מדינה… חשוב שנתרומם מעל הנרטיב הלאומי. אירע אירוע מאוד גדול, עם אחר שישב שם נזרק.

מעריב: סקירת העבודה של כ"ץ. קרדיט: ארכיון מעריב.

מתבקש דיון תמציתי בסוגיה מרכזית המעסיקה אותנו כיום: א. האם הירי בכמאתיים ויותר תושבים ערביים חסרי-מגן בטנטורה (מאי 1948) בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני הוא בְּדָיָיה או נרטיב? ב. שאלה לשם ההשוואה: האם ביצות עמק יזרעאל הן בדייה או נרטיב? צריך להבין שבדומה לְבדָיָיה, נרטיב הוא סיפור, מעשייה שנתפסת כאמת היסטורית. נרטיב לאומי מכיל בגרעינו יסוד חינוכי. לא כן הבדייה. אין היא זוכה להתבסס כאמת היסטורית.

שתי טענות שהן דוגמא לנרטיב

במאמר שפרסם ס. ווטרמן, מרצה בכיר לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70, הוא טוען – "א. כתוצאה מהתפקיד שמילאה החלוציות החקלאית בא"י לפני 1948, התפתח נרטיב שלפיו ערי פיתוח מושבים וכפרים הופכים את המדבר השומם לאזור פורח. ב. במציאות של ימינו, מרבית האוכלוסייה בישראל מתרכזת בשלושה אזורי מטרופולין: תל אביב, חיפה וירושלים. החלוציות החקלאית כבר אינה דומיננטית מבחינה סטטיסטית, ולמעשה היא אינה התיישבות חלוצית חקלאית. ולכן הסיסמא "הפרחת השממה" כבר אינה נחוצה כדי לגייס חקלאים. שתי הטענות גם יחד הן דוגמה לנרטיב לאומי ארץ ישראלי.

דוגמא נוספת לנרטיב לאומי: "ביצות עמק יזרעאל".

במשך שנים רבות תלמידי ישראל למדו וידעו שבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – "העמק שרץ ביצות מחוללות קדחת". "הביצות היו מקור לקדחת שממנה מתו החלוצים ממזרח אירפה". שני מלומדים החליטו לחקור (1983) באיזו מידה העמק שרץ ביצות. ממצאי מחקרם הראו ש"העמק מעולם לא שרץ ביצות". עוד בשנת 1867, כאשר מרק טווין ביקר בעמק, הוא תיאר א רשמיו כך, "הנוף הנשקף מהר תבור יפה, משובץ שדות, מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופי-בתים." גם מיפוי מדויק יותר של א"י, שנערך על ידי הקרן לחקירות ארץ-ישראל ב- 1878, קבע שישנן "מעיינות רבים בשולי עמק-יזרעאל, וכן בּׅיצה אחת מערבית לעפולה", ומודגש שם כי "הביצה היא שלולית חורף". מאוחר יותר, בקיץ 1921, ביקר אחד ממתיישבי נהלל הראשונים באזור ההתיישבות, ויחד עם קבוצת אנשים נוספים הם סיירו באזור שתואר כ"אזורי הביצות". אלו היו רשמיו, "כולם ירדו לבּׅיצה הראשונה, כאן קבוצת עצי ערבה ירוקים ורעננים ומסביב בורות קטנים ובעומק של 30 ס"מ מים עומדים, על-יד זה שקתות של עץ . . . מלאי מים להשקות את הצאן . . . הידענים הסבירו לנו שבּׅיצה זו אין לה כל חשיבות, ורק על-ידי העברת תעלות פשוטות ורגילות מורידים את המים ושום ביצה לא תוותר עוד [הדגשה שלי,ת.ה.]"  .

מעצם הגדרתו, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל הוא נרטיב לאומי שבגרעינו מסר חינוכי. תכליתו של הנרטיב הוא הגברת תנופת העשייה הציונית לאחר מלחמת-העולם הראשונה. הנרטיב והמסר החינוכי הגלום בו, סייעו לגורמים ב"רמה הלאומית" לטפח ולעודד את המפעל הציוני בא"י. מתיישבי העמק וכלל האוכלוסייה הציונית ניזונו מסיפורים אלה. היה ברור לכולם שכדי להקים יישובים בעמק הכרחי להיאבק בביצות. המאבק הפך לסמל של דרכה המעשית של תנועת העבודה – " גאולת האדמה" ו"התיישבות". 

הסיפור על הקרב שהתרחש במאי 1948 בכפר הערבי טנטורה – נרטיב או בדייה?

השאלה החשובה לעניננו היא: באין גישה כיום לארכיוני צה"ל ולתיעוד הקרב שהתרחש בטנטורה (מאי 1948) שבו לקח חלק גדוד חטיבת אלכסנדרוני, האם הכותרת "הטֶבח בא-טנטורה" מכוונת להגדיר נרטיב לאומי עם מסר בצידו? או שמא מדובר בבדייה? מה מוסיף לנו סרטו של הבמאי, אלון שוורץ, והאם הוא מצליח לאשש את המסקנות העולות מעבודתו האקדמית של טדי כ"ץ (שנות ה-90)? אם התשובה חיובית, כיצד הוא מתמודד עם עמדתם של וותיקי חטיבת אלכסנדרוני?

הקרב המדובר התנהל בטנטורה ובחולות סביב לכפר בלילה שבין ה – 22 ל – 23 במאי 1948. מסקנותיו של טדי כ"ץ שהוצגו בעבודה לקבלת תואר MA, שנויות עד היום במחלוקת. הוא הסיק ש"לוחמים יהודים ביצעו טבח המוני בטנטורה וטמנו את הנטבחים בקבר אחים". העבודה נעשתה בשנות ה-90, במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, חומרי העבודה היו עדויות של וותיקי הגדוד מחד, ותושבי הכפר הערבי טנטורה מאידך.

מה טוענים ותיקי אלכסנדרוני ? הם טוענים "להד"ם", "קרב קשה התנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו בחודש מאי, 1948. בקרב איבדו לוחמי אלכסנדרוני 14 מחבריהם, ואף האויב ידע אבדות רבות. אולם עם עלות השחר נכנע הכפר. איש לא נורה על ידי לוחמי אלכסנדרוני לאחר תום הקרב בהיותו 'נטול נשק ונטול מגן', כהאשמתו הזדונית של מר כץ. [הדגשה שלי, ת.ה.]"

הויכוח התגלגל לפתחם של בתי המשפט שצדדו בגרסת ותיקי חטיבת אלכסנדרוני. הווה אומר – כאשר החל שוורץ לטפל בחומרים שברשותו, לקראת הפקת הדוקו "טנטורה", היה עליו להתמודד עם שתי גרסאות שכל אחת מהן טוענת לתקופתה. אם מתקבלת גרסת וותיקי אלכסנדרוני אזי "בטנטורה לא התרחש טבח" וייתכן שמדובר בבדייה. בל נשכח את טענתם העיקשת של ותיקי אלכסנדרוני , שמסקנת עבודתו של כ"ץ, ש"אלכסנדרוני טבחו במאות תושבים חסרי מגן בטנטורה",  זו "האשמה זדונית".

בדברי ההקדמה של שוורץ להקרנת הבכורה של סרטו  בפסטיבל סנדאנס,  הוא סיפר על הקושי עימו התמודד כיוצר ישראלי אל מול פיסת היסטוריה "שלא נלמדת בבתי הספר  [הדגשה שלי, ת.ה.]". הוא הוסיף וטען שקשה לוודא את העובדות מכיוון שארכיוני צה"ל סגורים בפנינו. גם בראיון לגואל פינטו (25.5.22, "גם כן תרבות", כאן11), שוורץ אומר, "זה לא עניין של פרשנויות. ברור שנעשו מעשים שלא ייעשו… יש עדויות רבות מאוד, חלק גדול מהן מצביע על שורה של מעשים. לכן ברור שהיה שם טבח. לפחות עשרות אנשים נטבחו שם. ויש מי שרודפים את אלו שסבורים כך. גם היום. כי אסור להשמיע דעה כנגד המקובל". אבל שוורץ מעלה את הסיפור לרמה הלאומית וקובע בנחרצות שהגיע הזמן שנודה בטבח "לא משום שאני שונא את המדינה שלנו אלא משום שאנו צריכים להתבגר, זה סיפור על איך בנינו מדינה… חשוב שנתרומם מעל הנרטיב הלאומי. אירע אירוע מאוד גדול, עם אחר שישב בו נזרק.[הדגשות שלי, ת.ה.]."

ועדיין, שתי גרסאות למה שהתרחש בטנטורה מתנגשות ביניהן. זאת כל עוד הארכיונים הרלבנטיים סגורים. מי מהן תתקבע כנרטיב לאומי, מי מהן תיזכר כבדייה גמורה, והאם הדוקו "טנטורה" יחדש את השיח הציבורי ויוביל לפתיחת הארכיונים הרלבנטיים?

הגדרות:

בְּדָיָיה – סיפור מומצא, סיפור דמיוני; בדות; בדיון; מעשייה.  נרטיב, ז'אנר שבא לעולם כשהוא מלווה בלקח, במסר חינוכי.

מקורות:

אורן שמיר,  "הארץ".

יורם בר-גיל ושמואל שמאי, "ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות". קתדרה 27, (ניסן, תשמ"ג) 163-174 .

חוות דעת של ותיקי ח. אלכסנדרוני.

מעריב – תקציר עדויות שכדאי לקרא.

כדאי לעיין באתר "כנס מדיה" – "הקרב בטנטורה, מאי 1948. הקרב בניצנים, יוני אותה השנה. שום דבר לא אבד, לא נשכח". מאת יעקב לזר. (10.2.2022).

ר' עקיבא ובר-כוכבא

האורתודוקסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת אויבי ישראל בכוח הזרוע. ואילו את בר-כוכבא הם מציגים כאישיות מחרחרת מלחמה.

בכל שנה, לרגל חגיגות ל"ג בעומר אני נוהגת להעלות מחדש מספר שאלות בסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי, אדם משכמו ומעלה, או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם בשל היותנו "עם סגולה" בעיני האל, עלינו לבטוח באל בעת צרה, בטענה שאין בכח הזרוע בלבד להושיע?

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך אותם מאמינים גם האדירו את דמותו של רבי עקיבא והעדיפו את תורתו על פני מורשתו של בר כוכבא . ברבות הימים ההבדל התהומי בין שני האישים, והדמות המיוחסת לכל אחד מהם, הפכו לסלע המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית לבין הציבור שאינו מקיים את מצוות האל.

לאחרונה הגיע לידיי תרגום מגרמנית לעברית (1956) של "רבי עקיבא", מאת הרב ד"ר מאיר להמן . הספר ראה אור בגרמנית בשלהי המאה ה-19. זה אחד הספרים שיועדו להכיר לבני הנוער בקהילה היהודית-גרמנית את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי. להמן קיווה שהספרים ישמשו אבן שואבת לפרטים חשובים על גדולי הדור היסטורי ההוא.

צריך להגיד שמטרתו העיקרית של להמן בפרסום ספרות עממית,  הייתה חיזוק הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ואירופה בכלל, וחיזוק אמונתם באל. בתחילת דרכו הוא כיהן כרב ראשי במגנצא/מיינץ. המנהגים שאימצו חלק מיהודי המקום היו למורת רוחו. הם ניסו להידמות לסביבתם החברתית הלא-יהודית. להמן הבין שחלק מהבעייה טמונה בהעדר יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. באמצעות ספריו הוא ניסה לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית. שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס צאן ברזל של הציבור האורתודוכסי בישראל.

כריתת ברית

רבי עקיבא
צילום כריכה מאוסף פרטי

ב"רבי עקיבא", להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב, וקיבל את השם שמעון –  ורבי עקיבא.  כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, וסומן על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב ללבו של רבי עקיבא החשש שבעקבות ההכרה בבר-כוכבא, הלה ירים את נס המרד נגד שליטי רומי, חשש שהתגשם. בעיני להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר-כוכבא. מאידך בר-כוכבא ייצג בעיניהם את הפניית העורף של בני דורם שהפנו עורף למסורת היהודית.

בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, ושאותם מגולל להמן בספרו, בולטת נחישותו של בר-כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, אפילו במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור בישראל ובגולה. סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, סנחריב מלך אשור הביא אותם אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק בפני עצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

ב"רבי עקיבא" בולטת החשיבה האורתודוכסית הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו החשיבה המיליטנטית המיוחסת לבר-כוכבא הפכה לנכס צאן ברזל של הציבור היהודי חילוני. דמותו המיליטנטית של בר-כוכבא נתקבעה באתוס של הציבור החילוני כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת בקרבנו, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח בולט במיוחד לקראת חגיגות ל"ג בעומר. הציבור החילוני נוהג להתקין לילדיו חץ וקשת כסמל לגבורתו ותושייתו של בר-כוכבא, ולחגוג את ל"ג בעומר מסביב למדורה, זכר למדורות שהצית צבא בר-כוכבא. מנגד, רבים בציבור האורתודוכסי עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא בל"ג בעומר, מתמסרים להילולת מירון, ומתחזקים באמונתם.

הבדלי חשיבה

לעניין מלחמות וצבא ברצוני להוסיף שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא, גם כיום, את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת אוייבי ישראל בכוח הזרוע. ואילו את בר-כוכבא הם מציגים כאישיות מחרחרת מלחמה. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל "אמת היסטורית" זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפיד הציבור החילוני להצמיד לבר-כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל בעת החדשה (כפי שציינתי ברשימה קודמת). כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר-כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי, קרי, למחוק כל זכר ליהדות ולהשמיד את העם היהודי.

כאמור, הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה כלפי שני האישים הללו. עמדתם מבהירה שאין לסטות מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם "הגיבורים" בעיניו. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר במירון ומציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר". על רקע הבדלי חשיבה מהותיים אלו , בכל שנה צצות מחדש שאלות בעייתיות סביב ל"ג בעומר והילולת מירון :

האם בר-כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אישיות שהיא משכמה ומעלה, או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עליו עשרות מונים?  שאלות נוספות באותה רוח הן: האם עדיפה תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – קרי, אין בכח הזרוע בלבד להושיע, או שמא עדיפה משנתו של בר-כוכבא – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם? 

בעבר כתבתי שהאמונה בלבד עומדת בבסיס הייחוס לנרטיב צביון של היסטוריה עובדתית שאין עליה עוררין. דוגמאות לכך נפוצות בהיסטוריה של העמים. נרטיב של קבוצה סביב אירוע משותף, או אישיות מוכרת לבני הקבוצה, הוא בדרך כלל יצירה שנולדה כצורך השעה, וכלקח לדורות הבאים. התופעה בולטת בעיתות מצוקה, וסביב אירוע היסטורי הנתפס כטרגי. הציבור מרענן בנסיבות כאלו לקחים של נרטיב "ישן" שנתפס כאמת היסטורית שלקח חשוב בצידה. לחילופין, נסיבות שכאלו עשויות להצמיח נרטיב "חדש" שלקחיו תואמים את צרכי השעה. אין זה נדיר שיתקיימו זה לצד זה נרטיבים סותרים ביחס לאותו אירוע. שניהם יזכו לתואר, "אמת היסטורית". ראו לדוגמא, נרטיב המייחס הערכה רבה לארץ-ישראל השלמה, אפילו במחיר של שפיכות דמים, ונרטיב מתחרה שמנגח אותו, הגורס שחובה לוותר על שטח תמורת שלום. נרטיבים החיים במקביל ומתחרים זה בזה גובים מחיר של העמקת והחרפת יריבות בין מחנות בציבור הרחב. באותו אופן, גבורתו של בר-כוכבא נתפסת כגורם מספר אחד שהביא ניצחון ליהודים במרד נגד הקיסר הרומי. זוהי "אמת היסטורית" של חלק מהעם – קרי, הציבור החילוני בישראל. ואילו גדולתו של רבי עקיבא כראש הדור, הוא "האורים והתומים" של זרם אחר ביהדות התומך בו.

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הוויכוח ההיסטורי הזה, בין חסידי רבי עקיבא לבין חסידי מורשתו של בר-כוכבא. זאת הזדמנות להיחשף מחדש לשאלה בסיסית: מה עדיף על מה – כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו? האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לקרב ולמלחמה, האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם לאחר מאה וחמישים שנה מאז פרסם הרב להמן את "רבי עקיבא" בשפה הגרמנית, כדי להחזיר את יהודי גרמניה ואירופה למורשתם, השאלה הזו עדיין רלבנטית. היא משמעותית בימינו שכן יש לה השלכות גם על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

ראו גם: מאמרו של ר' שמואל ישמח – האם תלמידי ר עקיבא מתו במרד בר כוכבא?

שתיקה רועמת

מדוע חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל עדיין בדעה שערבי מוסלמי הוא קודם כל "תומך טרור"? מדוע אותם מגזרים בציבור אינם יודעים דבר וחצי דבר על יישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948 ושתושביהם הוגלו באונס ממקום מושבם ולא הורשו לשוב אליו חרף הוראת בג"ץ? ומדוע לאותו ציבור אין מידע על מיזמים תומכי תרבות, פרי יוזמה פרטית של המגזר הבדווי?

בדקתי היטב והתבהר לי שהן בתקשורת והן בשיח הציבורי ההתייחסות לסוגיות אלו מזערית. האם זו התעלמות או שתיקה רועמת? האם כלב השמירה של הדמוקרטיה מתרשל בעבודתו, או שמא גיבש החלטה להנמיך את הלהבה ביחס לסוגיות אלו ומעדיף לדבוק בגרסה המקובלת? שאלה נוספת היא, האם הציבור אחראי, ביקורתי ועירני דיו?

תומכי טרור כסיסמא פוליטית

קחו לדוגמא את מנסור עבאס. בדקתי עד הסוף את הטענה שעבאס "תומך טרור". רציתי להבין על מה מתבססת הטענה. האם מי שדבק באופן שיטתי בהצמדת התואר הזה לאדם ספציפי, יודע שאין בסיס מוצק לכך? האם הציבור טורח לבדוק עד הסוף את האמת? אולי מדובר בשמועה, מידע חסר בסיס עובדתי מוצק, סיסמא פוליטית גרידא. עידו דויד כהן, עורך דין ומנהל תחום המשפט בחברה לייעוץ תקשורת, מתאר תהליך של דה לגיטימציה מכוון במקרה של עבאס (הארץ, 15 במאי 2021).  ציטוט: "לא עובר יום שבו חברי רע"ם לא שומעים את הכינוי 'תומכי טרור' נזרק לעברם. האומרים זאת אינם רק חברי כנסת עם חסינות פרלמנטרית — הכינוי חילחל לכלי התקשורת עד כדי כך, שלא מעט עיתונאים נוטים להגיד את המילים הללו בעצמם, בלי הסתייגות. במסגרת דיווחים פוליטיים הם מצטטים את הפוליטיקאים שיורים שוב ושוב 'תומכי טרור' כאילו מדובר בעובדה מוכחת" ובעניין הטענה שעבאס תומך טרור מוסיף כהן וטוען, "בנוגע ל'תמיכה בטרור', ההאשמה החמורה אינה מבוססת. עבאס הוא חבר כנסת רק מאפריל 2019, אך עוד לפני כן מפלגתו, באופן עקבי, לא התקרבה למצב שבו יש לפסול אותה, על פי חוק, מהתמודדות בבחירות . ניסיונות למנוע את התמודדותה התגלו שוב ושוב כתלושים מהמציאות" [הדגשה שלי, ת.ה.].

עד לפני סבב הבחירות האחרון, הסולן הבכיר בהצמדת התואר לעבאס היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר מעל כל במה, ובלי שמץ הסתייגות, שחברי הרשימה המשותפת (שכללה את כל הסיעות הערביות, מחד"ש עד בל"ד), הם "תומכי טרור שרוצים להשמיד את המדינה".  כיום מזמרים זאת בעיקר חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר, אך הם לא לבד.

כפריים שהורחקו מאדמותיהם מבלי שוב

מסגד אל-ע'אבסייה. מקור:עופר כהן, סאקרה, Marikriber, רבקה בק, Davtir

מאמר מערכת בהארץ (4 במאי, 2022) מזכיר את שני הכפרים, איקרית וברעם, שתושביהם הנוצרים-מרונים קיבלו הוראה מצה"ל במהלך מלחמת השחרור לפנות את יישוביהם עד להוראה חדשה. לא מדובר במוסלמים. מדובר במיעוט שחי כאן לפני קום המדינה. ההבטחה שניתנה להם בעת הפינוי, קרי: "הפינוי זמני בלבד", מעולם לא קוימה. מקרה דומה מתייחס לתושבי הכפר אלע'רבייה (גרבייה), כפר ותיק שהיה קיים כאן בטרם הקמת מדינת ישראל. תושבי הכפר, ערבים-מוסלמים, פונו בהוראת צה"ל, "עד יעבור זעם". גם הם לא זכו לשוב לאדמתם ולחיות בכפרם. יתרה מכך המושל הצבאי, ששלט באזור באותן שנים, סרב לקיים את החלטת בג"ץ ולאפשר להם לשוב אל כפרם ואדמותיהם. במקום זאת, הממשל הצבאי יצא למסע של הרס בתי הכפר, ומחק את רובם מעל פני האדמה. בפרשה זאת טיפל עו"ד גרשון צ'רניאק, סנגור תושבי הכפר, והמשיך לטעון בעדם עד שלבסוף בג"ץ קיבל החלטה לפיה על המושל הצבאי של הגליל לאפשר שובם של בני הכפר אל אדמתם (ראו: בג"ץ 220/51: ג'מאל מחמוד אסלאן ו- 30 אחרים נ. המושל הצבאי של הגליל, נצרת). למותר לציין שהפרשייה חדלה להעסיק את התקשורת והשיח הציבורי. תאמרו שזו טעות מצערת, או לא רלבנטית לסדר היום? אולי זו הסתרת מידע מכוונת? קרי,  שתיקה רועמת. היה מי שטרח לתאר את המצב, הבלוגר והאדריכל זוכה הפרסים, מיכאל יעקובסון (ראו: "סיבוב בשרידי אל-ע'אבסייה" 2015). וטוב שכך, שכן מדובר באיש מקצוע שמסייר באתרים, דולה מידע אודותם, בודק ובוחן כל דבר. הווה אומר, מה שלא עולה לדיון על ידי אמצעי התקשורת הפופולריים, מצוי באתרים פרטיים ובלוגים שמושכים קהל קוראים הצמא למידע החסר.

התיאטרון של הבדווים

גם ביחס למגזר הבדווי (רבע מיליון איש) נוצר מצב דומה: המידע היזום המובא על ידי התקשורת הציבורית לוקה בחסר. במקרה זה: ידיעות בדבר האלימות בחברה הבדווית, בעיקר אלו החיים ברהט, מופצים על ידי התקשורת הציבורית, במיוחד לאחרונה. מאידך חסר מידע על התפתחויות והישגים משמעותיים בתחומי החברה והתרבות. לדוגמה, ידיעות אודות מיזמי תרבות שצמחו מתוך שורות הבדווים בנגב. האם המדיה הפופולריים דווחו פרטים על מאמץ של קומץ מתוך תושבי רהט להנגיש לתושבי היישוב הצגות תיאטרון? עד כינונה של ממשלת השינוי, מדינת ישראל (משרד התרבות והספורט, ומשרד הרווחה) העניקה למגזר הבדווי תקציבים זעומים למיזמי תרבות, אם בכלל. הנגשת הצגות תיאטרון וחינוך הציבור הבדווי לצרוך תיאטרון הם פועל יוצא של בעלי תושייה במגזר הבדווי. מעטים מבינינו שמעו על תיאטרון 'אלמהבאש" והשתתפותו בפסטיבלים מקומיים, או על הפקה בעברית וערבית של הצגות מתוצרתם העצמית. לאחרונה נמצא להם מושיע מטעם המדינה – שר התרבות והספורט, חילי טרופר. לראשונה מאז קום המדינה תושבי רהט נכללים ברשימת מקבלי תקציבי תרבות. וזאת יש לדעת, ככל שגוברת החשיפה של הציבור לתוצרי תרבות, ואין זה משנה באיזה גיל או מגזר מדובר, גובר גם הסיכוי לקירוב הלבבות ויצירת מכנה משותף ממשי. יותר מכך, יזמי התיאטרון – תושבי רהט – למדו על בשרם שהצגות מתובלות בהומור או סאטירה, בסגנון קליט לכל דכפין, עשויות למגר תופעות חברתיות בלתי רצויות, כולל תופעות של אלימות בשל "כבוד המשפחה". שכן תיאטרון, סאטירה והומר, הם שפה בינלאומית שיש בכוחה לפשר בין יריבים ובין שונאים, וליצור שיח פורה לטובת כל הצדדים.

התובנה המיידית שחשוב לציין כאן היא, בראש ובראשונה, שמידע חסר עלול לחבל ברקמה החברתית השברירית ממילא של מדינתנו. אחת הדוגמאות שהובאו לעיל היא האמונה של חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל שערבי-מוסלמי הוא אוטומטית "תומך טרור". גם יידע חסר ביחס לתושבי ישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948, גורם נזק ומהווה טריגר לליבוי שנאה ושימוש באלימות. ובאשר לדימוי השלילי של המגזר הבדווי בנגב: קיימת פעילות מקומית חיובית שאינה זוכה לדווח תקשרותי נרחב.

כיצד ניתן לתקן את המצב? ציבור אחראי חייב לעשות הרבה מעבר להסתפקות בנוסחאות וסיסמאות המופצות חדשות לבקרים בערוצי המדיה. ציבור אחראי חייב להבין ולהאמין שחיכוכים בין מגזרים החיים בכפיפה אחת עשויים להתמתן אם ייעשה מאמץ אקטיבי לדלות מידע נרחב יותר על אלו החיים בקרבנו. מובן שאין זה פוטר את המדינה וערוצי המדיה מאחריות. נהפוך הוא, הפצת סיסמאות ושתיקה מכוונת הן בעוכרי כולנו.

מורשת הגבורה וההקרבה ומשמעותה

ציטוט: מי שרוצה לחנך חיילים מנצחים, זקוק למורשת של גבורה והקרבה, כמו הגבורה של רס"ן קליין (אילן שחר, הארץ, 2006).

חלפו מאז שש-עשרה שנים מאז מלחמת לבנון השנייה (2006). ערב יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל, משרד הביטחון העניק מתנה לגיבורי מלחמת לבנון השנייה. אלמנתו של רס"ן רועי קליין החזירה את המתנה שקיבלה ממשרד הביטחון, והגיבה בערוץ 7 דיגיטל (2.5.2022). לא רק היא מתחה ביקורת, גם הוריו ואחיו של סגן אלוף עמנואל מורנו הי"ד ומשפחות שכולות נוספות מחזירות את המזכרת שקיבלו משר הביטחון ליום הזיכרון – שכן היא מכילה סמלים רבים אך נעדרת סמלים יהודיים:

לשם ההשוואה, עברתי על כתבות ומאמרים שגזרתי מהעיתון בתום מלחמת לבנון השנייה (2006). מה שקראתי הצביע לכיוון אחד בלבד: סמלי מורשת הגבורה משתנים בכיוון פופוליסטי.

להלן קטע מהמכתב הפומבי שנשלח על ידי המשפחות לשר הביטחון: "בשמם של יקירנו חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ובשמנו אנו, ברצוננו להביע בפניך, שר הביטחון את הזעזוע העמוק מהשי שקיבלנו השנה ממשרד הביטחון. לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה בחרתם בחפץ 'אמנותי' שאין בו כמעט כל סמל יהודי ולאומי. כפי שכתוב במכתב הנלווה 'על השעון מוטבעים סממני השלום- בעברית, ערבית ואנגלית, נופי העיר ירושלים, העיר המקודשת לשלוש הדתות- יהדות, נצרות ואסלאם'", נכתב. "על השעון אין מגן דוד, מנורת שבעת הקנים, דגל ישראל או סמל צה"ל. הסממנים הישראלים היחידים שמופיעים בו הם של משכן הכנסת והיכל הספר. אפילו הכותל המסמל יותר מכל את ירושלים נעדר מחזית השעון הנושאת את המילה ירושלים. לעומת זאת, מופיעים בשעון מסגד כיפת הסלע וכנסיית א-טור בהר הזיתים. כמו כן, הסהר האיסלמיסטי מופיע 13 פעם יחד עם הסמל הנוצרי הכוכב המחומש [הדגשות, ת.ה.]".

מרבית התגובות לדברים אלו מצדדות במהלך של אלמנת רועי קליין. ובצדק. לדוגמה: "נכון עשו המשפחות. המוצר הוא מזכרת מבזה. יש חללים נוצרים ומוסלמים שנפלו למען מדינת ישראל באמונה למען המדינה היהודית שהיא בית לכולם. אך כאשר משהב"ט מעלים סמלי ישראל אותנטיים הקיימים מדורות ומסורת, סמלים כמו מנורה 7 קנים או מגן דוד, זה מקומם ומביש [הדגשות ת.ה.]".

סרן רועי קליין ז"ל
סרן רועי קליין ז"ל

בין הכתבות נתקלתי בכתבה קצרה שפרסם העיתונאי שחר אילן. את מרבית כתבותיו ומאמריו כדאי מאוד לקרא. טמונים בהם יידע, מחשבה מעמיקה, כושר ניתוח והן מעוררות אצל רבים מאיתנו עניין רב. בשבוע שבו חילקו את הצלשי"ם ועיטורי העוז לנופלים במלחמת לבנון השנייה, שחר יצא בכתבה קצרה "איך נפלו גיבורים" (15.8.2006, ב"הארץ"). הערה: קליין קיבל את עיטור העוז בספטמבר 2007, לאחר שהופעל לחץ ציבורי.

עיקר העניין כאן, למיטב הבנתי, היא תמיהתו של שחר על "היחלשות סמלי התרבות שמתגלה לעינינו לאחרונה". ו"במקומותינו גיבורים כבר אינם זוכים לתהילה". לאחר שפסל את הביקורת והשמועות שרווחו אז בהקשר לתהילה שלה עדיין לא זכה קליין, שחר טוען: "נשאלת השאלה, האם יכול להיות שהמעשה של קליין לא זכה לתהילה לה הוא ראוי, כי אנחנו כל כך לא מבינים אותו [המעשה, ת.ה.]? כי במדינה שבה החשש הכי גדול הוא לצאת פראייר, קשה מאוד לאנשים להבין או להעריך מעשה כה אצילי של הקרבה עצמית. בישראל של היום, שבה כל מי שמתנדב עלול להישאל מה הוא קופץ, קשה להבין למה קליין קפץ. בעיקר נראה שאנחנו כבר לא כל כך מתפעלים מגבורה" (ההדגשות שלי, ת.ה).

הציניות והכעס על חוסר ההערכה המיידי כלפי רב סרן רועי קליין ז"ל והקרבתו למען חבריו, הגיעו לשיאם במשפט זה "אין מנוס מהמסקנה: להיות גיבור מלחמה מת זה לא רווחי, לא אופנתי ולא מעודכן".

בהמשך שחר משווה בין מעשי הגבורה סביב מבצע אנטבה ותיאור גבורתו של סא"ל יונתן "יוני" נתניהו ז"ל, ותיאור גבורתו של סגן מרדכי גולדמן בקרב על כיבוש הבופור, במטרה להראות שלמרות הדמיון המפליא בין המעשים המיוחסים לו, לבין אלו שכתובים בשיר על כיבוש גבעת התחמושת, מעשי הגבורה של כיבוש הבופור ב-1982 לא זכו לתהילה שלה זכו החבר'ה מהגבעה.
אחר-כך שחר מתייחס לגבורת חיילינו בתקופת האינתיפאדה, תוך שמירה על איפוק יש לומר. הוא לא מסתיר את סלידתו מאזלת היד של המדינה וחוסר העניין של הציבור באלו שזכו לעיטורים וצלשי"ם על פועלם באותה תקופה.

ואז מגיעה שאלת המחץ – "האם אנו מדינה שמוותרת לאחרונה על מיתוסים של גבורה?" תשובתו של שחר: "העובדה שמעשהו של רס"ן קליין לא זכה לתשומת הלב הראויה אינה תוצאה של חילוקי דעות פוליטיים. … היא קשורה.. לחשש שאם נטפח מיתוסים של גבורה, נצטרך להודות שתהליך השלום נמצא בתרדמה ממושכת [הדגשה שלי, ת.ה.]. דהיינו, אינטרס פוליטי מעורב בעיצוב סמל הגבורה.

הכתבה מייצגת את דעתו של שחר אילן וזורה אור על מטרת הכתבה שהכין – "אפשר לצטט כעת בגאווה מי שרוצה לחנך חיילים מנצחים, זקוק למורשת של גבורה והקרבה, כמו הגבורה של רס"ן קליין".

לפני שש-עשרה שנים חש העיתונאי אילן שחר שמורשת הגבורה וההקרבה וסמליה כפופים לאינטרסים פוליטיים. זאת הייתה תחושה בלבד. וצריך לומר שככלל, תכנים של סמל לאומי אינם חסינים מפני "עדכון" זאת בכדי שיישארו רלבנטיים. במקרה של רס"ן קליין, שהוענק לו עיטור העוז ב-8.8.2007, שנה לאחר חלוקת הצל"שים לגיבורי מלחמת לבנון השניה, מתעוררת תמיהה על הסחבת הזו.

ב- 2022, נראה שחל כרסום בערכי הגבורה ושאין מדובר בתמורות למען שהסמל ימשיך להיות רלוונטי לעם שבציון. מדובר בעיצוב מחדש של מורשת הגבורה וההקרבה תוך התאמת תכניה לאינטרסים פוליטיים. אי-אפשר להסביר בצורה אחרת מדוע משהב"ט מעלים סמלי ישראל אותנטיים הקיימים מדורי דורות ומסורת, סמלים כמו מנורה 7 קנים או מגן דוד, ואינו מציגם על גבי השי.

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)