ר' עקיבא ובר-כוכבא

האורתודוקסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת אויבי ישראל בכוח הזרוע. ואילו את בר-כוכבא הם מציגים כאישיות מחרחרת מלחמה.

בכל שנה, לרגל חגיגות ל"ג בעומר אני נוהגת להעלות מחדש מספר שאלות בסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי, אדם משכמו ומעלה, או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם בשל היותנו "עם סגולה" בעיני האל, עלינו לבטוח באל בעת צרה, בטענה שאין בכח הזרוע בלבד להושיע?

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך אותם מאמינים גם האדירו את דמותו של רבי עקיבא והעדיפו את תורתו על פני מורשתו של בר כוכבא . ברבות הימים ההבדל התהומי בין שני האישים, והדמות המיוחסת לכל אחד מהם, הפכו לסלע המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית לבין הציבור שאינו מקיים את מצוות האל.

לאחרונה הגיע לידיי תרגום מגרמנית לעברית (1956) של "רבי עקיבא", מאת הרב ד"ר מאיר להמן . הספר ראה אור בגרמנית בשלהי המאה ה-19. זה אחד הספרים שיועדו להכיר לבני הנוער בקהילה היהודית-גרמנית את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי. להמן קיווה שהספרים ישמשו אבן שואבת לפרטים חשובים על גדולי הדור היסטורי ההוא.

צריך להגיד שמטרתו העיקרית של להמן בפרסום ספרות עממית,  הייתה חיזוק הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ואירופה בכלל, וחיזוק אמונתם באל. בתחילת דרכו הוא כיהן כרב ראשי במגנצא/מיינץ. המנהגים שאימצו חלק מיהודי המקום היו למורת רוחו. הם ניסו להידמות לסביבתם החברתית הלא-יהודית. להמן הבין שחלק מהבעייה טמונה בהעדר יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. באמצעות ספריו הוא ניסה לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית. שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס צאן ברזל של הציבור האורתודוכסי בישראל.

כריתת ברית

רבי עקיבא
צילום כריכה מאוסף פרטי

ב"רבי עקיבא", להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב, וקיבל את השם שמעון –  ורבי עקיבא.  כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, וסומן על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב ללבו של רבי עקיבא החשש שבעקבות ההכרה בבר-כוכבא, הלה ירים את נס המרד נגד שליטי רומי, חשש שהתגשם. בעיני להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר-כוכבא. מאידך בר-כוכבא ייצג בעיניהם את הפניית העורף של בני דורם שהפנו עורף למסורת היהודית.

בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, ושאותם מגולל להמן בספרו, בולטת נחישותו של בר-כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, אפילו במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור בישראל ובגולה. סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, סנחריב מלך אשור הביא אותם אל ארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – הוא סיפור מרתק בפני עצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

ב"רבי עקיבא" בולטת החשיבה האורתודוכסית הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו החשיבה המיליטנטית המיוחסת לבר-כוכבא הפכה לנכס צאן ברזל של הציבור היהודי חילוני. דמותו המיליטנטית של בר-כוכבא נתקבעה באתוס של הציבור החילוני כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת בקרבנו, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח בולט במיוחד לקראת חגיגות ל"ג בעומר. הציבור החילוני נוהג להתקין לילדיו חץ וקשת כסמל לגבורתו ותושייתו של בר-כוכבא, ולחגוג את ל"ג בעומר מסביב למדורה, זכר למדורות שהצית צבא בר-כוכבא. מנגד, רבים בציבור האורתודוכסי עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא בל"ג בעומר, מתמסרים להילולת מירון, ומתחזקים באמונתם.

הבדלי חשיבה

לעניין מלחמות וצבא ברצוני להוסיף שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא, גם כיום, את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת אוייבי ישראל בכוח הזרוע. ואילו את בר-כוכבא הם מציגים כאישיות מחרחרת מלחמה. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל "אמת היסטורית" זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפיד הציבור החילוני להצמיד לבר-כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל בעת החדשה (כפי שציינתי ברשימה קודמת). כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר-כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי, קרי, למחוק כל זכר ליהדות ולהשמיד את העם היהודי.

כאמור, הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה כלפי שני האישים הללו. עמדתם מבהירה שאין לסטות מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם "הגיבורים" בעיניו. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר במירון ומציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר". על רקע הבדלי חשיבה מהותיים אלו , בכל שנה צצות מחדש שאלות בעייתיות סביב ל"ג בעומר והילולת מירון :

האם בר-כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אישיות שהיא משכמה ומעלה, או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עליו עשרות מונים?  שאלות נוספות באותה רוח הן: האם עדיפה תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – קרי, אין בכח הזרוע בלבד להושיע, או שמא עדיפה משנתו של בר-כוכבא – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם? 

בעבר כתבתי שהאמונה בלבד עומדת בבסיס הייחוס לנרטיב צביון של היסטוריה עובדתית שאין עליה עוררין. דוגמאות לכך נפוצות בהיסטוריה של העמים. נרטיב של קבוצה סביב אירוע משותף, או אישיות מוכרת לבני הקבוצה, הוא בדרך כלל יצירה שנולדה כצורך השעה, וכלקח לדורות הבאים. התופעה בולטת בעיתות מצוקה, וסביב אירוע היסטורי הנתפס כטרגי. הציבור מרענן בנסיבות כאלו לקחים של נרטיב "ישן" שנתפס כאמת היסטורית שלקח חשוב בצידה. לחילופין, נסיבות שכאלו עשויות להצמיח נרטיב "חדש" שלקחיו תואמים את צרכי השעה. אין זה נדיר שיתקיימו זה לצד זה נרטיבים סותרים ביחס לאותו אירוע. שניהם יזכו לתואר, "אמת היסטורית". ראו לדוגמא, נרטיב המייחס הערכה רבה לארץ-ישראל השלמה, אפילו במחיר של שפיכות דמים, ונרטיב מתחרה שמנגח אותו, הגורס שחובה לוותר על שטח תמורת שלום. נרטיבים החיים במקביל ומתחרים זה בזה גובים מחיר של העמקת והחרפת יריבות בין מחנות בציבור הרחב. באותו אופן, גבורתו של בר-כוכבא נתפסת כגורם מספר אחד שהביא ניצחון ליהודים במרד נגד הקיסר הרומי. זוהי "אמת היסטורית" של חלק מהעם – קרי, הציבור החילוני בישראל. ואילו גדולתו של רבי עקיבא כראש הדור, הוא "האורים והתומים" של זרם אחר ביהדות התומך בו.

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הוויכוח ההיסטורי הזה, בין חסידי רבי עקיבא לבין חסידי מורשתו של בר-כוכבא. זאת הזדמנות להיחשף מחדש לשאלה בסיסית: מה עדיף על מה – כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו? האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לקרב ולמלחמה, האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם לאחר מאה וחמישים שנה מאז פרסם הרב להמן את "רבי עקיבא" בשפה הגרמנית, כדי להחזיר את יהודי גרמניה ואירופה למורשתם, השאלה הזו עדיין רלבנטית. היא משמעותית בימינו שכן יש לה השלכות גם על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל.

ראו גם: מאמרו של ר' שמואל ישמח – האם תלמידי ר עקיבא מתו במרד בר כוכבא?

שתיקה רועמת

מדוע חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל עדיין בדעה שערבי מוסלמי הוא קודם כל "תומך טרור"? מדוע אותם מגזרים בציבור אינם יודעים דבר וחצי דבר על יישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948 ושתושביהם הוגלו באונס ממקום מושבם ולא הורשו לשוב אליו חרף הוראת בג"ץ? ומדוע לאותו ציבור אין מידע על מיזמים תומכי תרבות, פרי יוזמה פרטית של המגזר הבדווי?

בדקתי היטב והתבהר לי שהן בתקשורת והן בשיח הציבורי ההתייחסות לסוגיות אלו מזערית. האם זו התעלמות או שתיקה רועמת? האם כלב השמירה של הדמוקרטיה מתרשל בעבודתו, או שמא גיבש החלטה להנמיך את הלהבה ביחס לסוגיות אלו ומעדיף לדבוק בגרסה המקובלת? שאלה נוספת היא, האם הציבור אחראי, ביקורתי ועירני דיו?

תומכי טרור כסיסמא פוליטית

קחו לדוגמא את מנסור עבאס. בדקתי עד הסוף את הטענה שעבאס "תומך טרור". רציתי להבין על מה מתבססת הטענה. האם מי שדבק באופן שיטתי בהצמדת התואר הזה לאדם ספציפי, יודע שאין בסיס מוצק לכך? האם הציבור טורח לבדוק עד הסוף את האמת? אולי מדובר בשמועה, מידע חסר בסיס עובדתי מוצק, סיסמא פוליטית גרידא. עידו דויד כהן, עורך דין ומנהל תחום המשפט בחברה לייעוץ תקשורת, מתאר תהליך של דה לגיטימציה מכוון במקרה של עבאס (הארץ, 15 במאי 2021).  ציטוט: "לא עובר יום שבו חברי רע"ם לא שומעים את הכינוי 'תומכי טרור' נזרק לעברם. האומרים זאת אינם רק חברי כנסת עם חסינות פרלמנטרית — הכינוי חילחל לכלי התקשורת עד כדי כך, שלא מעט עיתונאים נוטים להגיד את המילים הללו בעצמם, בלי הסתייגות. במסגרת דיווחים פוליטיים הם מצטטים את הפוליטיקאים שיורים שוב ושוב 'תומכי טרור' כאילו מדובר בעובדה מוכחת" ובעניין הטענה שעבאס תומך טרור מוסיף כהן וטוען, "בנוגע ל'תמיכה בטרור', ההאשמה החמורה אינה מבוססת. עבאס הוא חבר כנסת רק מאפריל 2019, אך עוד לפני כן מפלגתו, באופן עקבי, לא התקרבה למצב שבו יש לפסול אותה, על פי חוק, מהתמודדות בבחירות . ניסיונות למנוע את התמודדותה התגלו שוב ושוב כתלושים מהמציאות" [הדגשה שלי, ת.ה.].

עד לפני סבב הבחירות האחרון, הסולן הבכיר בהצמדת התואר לעבאס היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר מעל כל במה, ובלי שמץ הסתייגות, שחברי הרשימה המשותפת (שכללה את כל הסיעות הערביות, מחד"ש עד בל"ד), הם "תומכי טרור שרוצים להשמיד את המדינה".  כיום מזמרים זאת בעיקר חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר, אך הם לא לבד.

כפריים שהורחקו מאדמותיהם מבלי שוב

מסגד אל-ע'אבסייה. מקור:עופר כהן, סאקרה, Marikriber, רבקה בק, Davtir

מאמר מערכת בהארץ (4 במאי, 2022) מזכיר את שני הכפרים, איקרית וברעם, שתושביהם הנוצרים-מרונים קיבלו הוראה מצה"ל במהלך מלחמת השחרור לפנות את יישוביהם עד להוראה חדשה. לא מדובר במוסלמים. מדובר במיעוט שחי כאן לפני קום המדינה. ההבטחה שניתנה להם בעת הפינוי, קרי: "הפינוי זמני בלבד", מעולם לא קוימה. מקרה דומה מתייחס לתושבי הכפר אלע'רבייה (גרבייה), כפר ותיק שהיה קיים כאן בטרם הקמת מדינת ישראל. תושבי הכפר, ערבים-מוסלמים, פונו בהוראת צה"ל, "עד יעבור זעם". גם הם לא זכו לשוב לאדמתם ולחיות בכפרם. יתרה מכך המושל הצבאי, ששלט באזור באותן שנים, סרב לקיים את החלטת בג"ץ ולאפשר להם לשוב אל כפרם ואדמותיהם. במקום זאת, הממשל הצבאי יצא למסע של הרס בתי הכפר, ומחק את רובם מעל פני האדמה. בפרשה זאת טיפל עו"ד גרשון צ'רניאק, סנגור תושבי הכפר, והמשיך לטעון בעדם עד שלבסוף בג"ץ קיבל החלטה לפיה על המושל הצבאי של הגליל לאפשר שובם של בני הכפר אל אדמתם (ראו: בג"ץ 220/51: ג'מאל מחמוד אסלאן ו- 30 אחרים נ. המושל הצבאי של הגליל, נצרת). למותר לציין שהפרשייה חדלה להעסיק את התקשורת והשיח הציבורי. תאמרו שזו טעות מצערת, או לא רלבנטית לסדר היום? אולי זו הסתרת מידע מכוונת? קרי,  שתיקה רועמת. היה מי שטרח לתאר את המצב, הבלוגר והאדריכל זוכה הפרסים, מיכאל יעקובסון (ראו: "סיבוב בשרידי אל-ע'אבסייה" 2015). וטוב שכך, שכן מדובר באיש מקצוע שמסייר באתרים, דולה מידע אודותם, בודק ובוחן כל דבר. הווה אומר, מה שלא עולה לדיון על ידי אמצעי התקשורת הפופולריים, מצוי באתרים פרטיים ובלוגים שמושכים קהל קוראים הצמא למידע החסר.

התיאטרון של הבדווים

גם ביחס למגזר הבדווי (רבע מיליון איש) נוצר מצב דומה: המידע היזום המובא על ידי התקשורת הציבורית לוקה בחסר. במקרה זה: ידיעות בדבר האלימות בחברה הבדווית, בעיקר אלו החיים ברהט, מופצים על ידי התקשורת הציבורית, במיוחד לאחרונה. מאידך חסר מידע על התפתחויות והישגים משמעותיים בתחומי החברה והתרבות. לדוגמה, ידיעות אודות מיזמי תרבות שצמחו מתוך שורות הבדווים בנגב. האם המדיה הפופולריים דווחו פרטים על מאמץ של קומץ מתוך תושבי רהט להנגיש לתושבי היישוב הצגות תיאטרון? עד כינונה של ממשלת השינוי, מדינת ישראל (משרד התרבות והספורט, ומשרד הרווחה) העניקה למגזר הבדווי תקציבים זעומים למיזמי תרבות, אם בכלל. הנגשת הצגות תיאטרון וחינוך הציבור הבדווי לצרוך תיאטרון הם פועל יוצא של בעלי תושייה במגזר הבדווי. מעטים מבינינו שמעו על תיאטרון 'אלמהבאש" והשתתפותו בפסטיבלים מקומיים, או על הפקה בעברית וערבית של הצגות מתוצרתם העצמית. לאחרונה נמצא להם מושיע מטעם המדינה – שר התרבות והספורט, חילי טרופר. לראשונה מאז קום המדינה תושבי רהט נכללים ברשימת מקבלי תקציבי תרבות. וזאת יש לדעת, ככל שגוברת החשיפה של הציבור לתוצרי תרבות, ואין זה משנה באיזה גיל או מגזר מדובר, גובר גם הסיכוי לקירוב הלבבות ויצירת מכנה משותף ממשי. יותר מכך, יזמי התיאטרון – תושבי רהט – למדו על בשרם שהצגות מתובלות בהומור או סאטירה, בסגנון קליט לכל דכפין, עשויות למגר תופעות חברתיות בלתי רצויות, כולל תופעות של אלימות בשל "כבוד המשפחה". שכן תיאטרון, סאטירה והומר, הם שפה בינלאומית שיש בכוחה לפשר בין יריבים ובין שונאים, וליצור שיח פורה לטובת כל הצדדים.

התובנה המיידית שחשוב לציין כאן היא, בראש ובראשונה, שמידע חסר עלול לחבל ברקמה החברתית השברירית ממילא של מדינתנו. אחת הדוגמאות שהובאו לעיל היא האמונה של חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל שערבי-מוסלמי הוא אוטומטית "תומך טרור". גם יידע חסר ביחס לתושבי ישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948, גורם נזק ומהווה טריגר לליבוי שנאה ושימוש באלימות. ובאשר לדימוי השלילי של המגזר הבדווי בנגב: קיימת פעילות מקומית חיובית שאינה זוכה לדווח תקשרותי נרחב.

כיצד ניתן לתקן את המצב? ציבור אחראי חייב לעשות הרבה מעבר להסתפקות בנוסחאות וסיסמאות המופצות חדשות לבקרים בערוצי המדיה. ציבור אחראי חייב להבין ולהאמין שחיכוכים בין מגזרים החיים בכפיפה אחת עשויים להתמתן אם ייעשה מאמץ אקטיבי לדלות מידע נרחב יותר על אלו החיים בקרבנו. מובן שאין זה פוטר את המדינה וערוצי המדיה מאחריות. נהפוך הוא, הפצת סיסמאות ושתיקה מכוונת הן בעוכרי כולנו.

מורשת הגבורה וההקרבה ומשמעותה

ציטוט: מי שרוצה לחנך חיילים מנצחים, זקוק למורשת של גבורה והקרבה, כמו הגבורה של רס"ן קליין (אילן שחר, הארץ, 2006).

חלפו מאז שש-עשרה שנים מאז מלחמת לבנון השנייה (2006). ערב יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל, משרד הביטחון העניק מתנה לגיבורי מלחמת לבנון השנייה. אלמנתו של רס"ן רועי קליין החזירה את המתנה שקיבלה ממשרד הביטחון, והגיבה בערוץ 7 דיגיטל (2.5.2022). לא רק היא מתחה ביקורת, גם הוריו ואחיו של סגן אלוף עמנואל מורנו הי"ד ומשפחות שכולות נוספות מחזירות את המזכרת שקיבלו משר הביטחון ליום הזיכרון – שכן היא מכילה סמלים רבים אך נעדרת סמלים יהודיים:

לשם ההשוואה, עברתי על כתבות ומאמרים שגזרתי מהעיתון בתום מלחמת לבנון השנייה (2006). מה שקראתי הצביע לכיוון אחד בלבד: סמלי מורשת הגבורה משתנים בכיוון פופוליסטי.

להלן קטע מהמכתב הפומבי שנשלח על ידי המשפחות לשר הביטחון: "בשמם של יקירנו חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ובשמנו אנו, ברצוננו להביע בפניך, שר הביטחון את הזעזוע העמוק מהשי שקיבלנו השנה ממשרד הביטחון. לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה בחרתם בחפץ 'אמנותי' שאין בו כמעט כל סמל יהודי ולאומי. כפי שכתוב במכתב הנלווה 'על השעון מוטבעים סממני השלום- בעברית, ערבית ואנגלית, נופי העיר ירושלים, העיר המקודשת לשלוש הדתות- יהדות, נצרות ואסלאם'", נכתב. "על השעון אין מגן דוד, מנורת שבעת הקנים, דגל ישראל או סמל צה"ל. הסממנים הישראלים היחידים שמופיעים בו הם של משכן הכנסת והיכל הספר. אפילו הכותל המסמל יותר מכל את ירושלים נעדר מחזית השעון הנושאת את המילה ירושלים. לעומת זאת, מופיעים בשעון מסגד כיפת הסלע וכנסיית א-טור בהר הזיתים. כמו כן, הסהר האיסלמיסטי מופיע 13 פעם יחד עם הסמל הנוצרי הכוכב המחומש [הדגשות, ת.ה.]".

מרבית התגובות לדברים אלו מצדדות במהלך של אלמנת רועי קליין. ובצדק. לדוגמה: "נכון עשו המשפחות. המוצר הוא מזכרת מבזה. יש חללים נוצרים ומוסלמים שנפלו למען מדינת ישראל באמונה למען המדינה היהודית שהיא בית לכולם. אך כאשר משהב"ט מעלים סמלי ישראל אותנטיים הקיימים מדורות ומסורת, סמלים כמו מנורה 7 קנים או מגן דוד, זה מקומם ומביש [הדגשות ת.ה.]".

סרן רועי קליין ז"ל
סרן רועי קליין ז"ל

בין הכתבות נתקלתי בכתבה קצרה שפרסם העיתונאי שחר אילן. את מרבית כתבותיו ומאמריו כדאי מאוד לקרא. טמונים בהם יידע, מחשבה מעמיקה, כושר ניתוח והן מעוררות אצל רבים מאיתנו עניין רב. בשבוע שבו חילקו את הצלשי"ם ועיטורי העוז לנופלים במלחמת לבנון השנייה, שחר יצא בכתבה קצרה "איך נפלו גיבורים" (15.8.2006, ב"הארץ"). הערה: קליין קיבל את עיטור העוז בספטמבר 2007, לאחר שהופעל לחץ ציבורי.

עיקר העניין כאן, למיטב הבנתי, היא תמיהתו של שחר על "היחלשות סמלי התרבות שמתגלה לעינינו לאחרונה". ו"במקומותינו גיבורים כבר אינם זוכים לתהילה". לאחר שפסל את הביקורת והשמועות שרווחו אז בהקשר לתהילה שלה עדיין לא זכה קליין, שחר טוען: "נשאלת השאלה, האם יכול להיות שהמעשה של קליין לא זכה לתהילה לה הוא ראוי, כי אנחנו כל כך לא מבינים אותו [המעשה, ת.ה.]? כי במדינה שבה החשש הכי גדול הוא לצאת פראייר, קשה מאוד לאנשים להבין או להעריך מעשה כה אצילי של הקרבה עצמית. בישראל של היום, שבה כל מי שמתנדב עלול להישאל מה הוא קופץ, קשה להבין למה קליין קפץ. בעיקר נראה שאנחנו כבר לא כל כך מתפעלים מגבורה" (ההדגשות שלי, ת.ה).

הציניות והכעס על חוסר ההערכה המיידי כלפי רב סרן רועי קליין ז"ל והקרבתו למען חבריו, הגיעו לשיאם במשפט זה "אין מנוס מהמסקנה: להיות גיבור מלחמה מת זה לא רווחי, לא אופנתי ולא מעודכן".

בהמשך שחר משווה בין מעשי הגבורה סביב מבצע אנטבה ותיאור גבורתו של סא"ל יונתן "יוני" נתניהו ז"ל, ותיאור גבורתו של סגן מרדכי גולדמן בקרב על כיבוש הבופור, במטרה להראות שלמרות הדמיון המפליא בין המעשים המיוחסים לו, לבין אלו שכתובים בשיר על כיבוש גבעת התחמושת, מעשי הגבורה של כיבוש הבופור ב-1982 לא זכו לתהילה שלה זכו החבר'ה מהגבעה.
אחר-כך שחר מתייחס לגבורת חיילינו בתקופת האינתיפאדה, תוך שמירה על איפוק יש לומר. הוא לא מסתיר את סלידתו מאזלת היד של המדינה וחוסר העניין של הציבור באלו שזכו לעיטורים וצלשי"ם על פועלם באותה תקופה.

ואז מגיעה שאלת המחץ – "האם אנו מדינה שמוותרת לאחרונה על מיתוסים של גבורה?" תשובתו של שחר: "העובדה שמעשהו של רס"ן קליין לא זכה לתשומת הלב הראויה אינה תוצאה של חילוקי דעות פוליטיים. … היא קשורה.. לחשש שאם נטפח מיתוסים של גבורה, נצטרך להודות שתהליך השלום נמצא בתרדמה ממושכת [הדגשה שלי, ת.ה.]. דהיינו, אינטרס פוליטי מעורב בעיצוב סמל הגבורה.

הכתבה מייצגת את דעתו של שחר אילן וזורה אור על מטרת הכתבה שהכין – "אפשר לצטט כעת בגאווה מי שרוצה לחנך חיילים מנצחים, זקוק למורשת של גבורה והקרבה, כמו הגבורה של רס"ן קליין".

לפני שש-עשרה שנים חש העיתונאי אילן שחר שמורשת הגבורה וההקרבה וסמליה כפופים לאינטרסים פוליטיים. זאת הייתה תחושה בלבד. וצריך לומר שככלל, תכנים של סמל לאומי אינם חסינים מפני "עדכון" זאת בכדי שיישארו רלבנטיים. במקרה של רס"ן קליין, שהוענק לו עיטור העוז ב-8.8.2007, שנה לאחר חלוקת הצל"שים לגיבורי מלחמת לבנון השניה, מתעוררת תמיהה על הסחבת הזו.

ב- 2022, נראה שחל כרסום בערכי הגבורה ושאין מדובר בתמורות למען שהסמל ימשיך להיות רלוונטי לעם שבציון. מדובר בעיצוב מחדש של מורשת הגבורה וההקרבה תוך התאמת תכניה לאינטרסים פוליטיים. אי-אפשר להסביר בצורה אחרת מדוע משהב"ט מעלים סמלי ישראל אותנטיים הקיימים מדורי דורות ומסורת, סמלים כמו מנורה 7 קנים או מגן דוד, ואינו מציגם על גבי השי.

גיבורות השואה: בספרות, בשירה ובטיקטוק

בנוסף לרפרטואר שחוזר על עצמו מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו נחשפים מדי פעם לתוצרי תרבות ייחודיים כמו אלו שנתגלו לאחרונה. בתחום הספרות, מתפרסמים ספרים העוסקים בנשים, גיבורות שואה. לאחרונה נחשפנו ליצירות מוסיקליות של נשים שהיו עצורות במחנות השמד בתקופת השואה. גם בסרטוני טיקטוק הן מופיעות ומעלות את זכר השואה כדי להנגישה לציבור רחב ככל האפשר, במיוחד בני נוער.

******************

ספרות שואה
ארון ספרי השואה מלא וגדוש והוא ממשיך לתפוח ולגדול משנה לשנה. המגוון כולל סיפורים אישיים על גבורה וחמלה, על חסידי אומות העולם, מחתרות ומרד, ספרות הנצחה, עדויות  על ניסים שהתרחשו וספרות הנוגעת בנאציזם בכלל. זהו מפעל אדיר התורם למוטו: "לזכור ולא לשכוח". אם אין תיעוד פורמלי כלשהו, אין זיכרון ברמה האישית וברמת הקולקטיב.

אל האחות הלא ידועה/ שרון גבע

בתוך המגוון הספרותי הרחב קיימת ספרות שואה לא קונבנציונלית. לדוגמא, ספר מאת ד"ר שרון גבע על נשים בזמן השואה אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית. הספר הוא פרי מחקר רב שנים שערכה גבע, המתחקה אחר פועלן הציבורי של נשים בהיסטוריה של המאה ה-20.

גבע היא בין הראשונות שערכו מחקר על תקופת השואה, כשהמוקד הוא נשים. המחקר ההיסטורי של גבע עושה שימוש בפרספקטיבה מגדרית כשהיא בוחנת כיצד החברה הישראלית מתמודדת עם השואה. השאלה המרכזית היא איך הציבור הישראלי מגדיר גבורה של נשים וכיצד הוא משרטט את דמות הגיבורה בתקופת השואה. אחת המסקנות העיקריות של מחקרה מצביעה על מגוון רחב ביותר של דמויות נשים-גיבורות בתקופת השואה. במגוון זה נכללות הן נשים האוחזות בנשק שחלקן ידועות יותר, דוגמת צביה לובטקין, חייקה גרוסמן ורוז'קה קורצ'אק, והפחות ידועות, כדוגמת רוז'ה רובוטה ומלה צימטבאום. מדובר בציבור של נשים שהיו אסירות במחנות השמד ומילאו תפקידים שונים, כגון בלוק אלטסטה (ראש צריף) וקאפו (ראש יחידת עבודה).

בעוד ספרה של ד"ר גבע מתמקד בנשים יהודיות שחיו בתקופת השואה, ספר הפרוזה, עיר של נשים מאת דייוויד גילהם, מתמקד בנשים גרמניות בברלין, בתקופת מלחמת העולם השנייה, בעת שרוב הגברים בעיר נמצאים הרחק בחזית. נשים אלו מרגישות צורך לרדת למחתרת, חרף הסכנה. הן מבינות שגורל היהודים גרוע בהרבה משלהן.

גילהם

עיר של נשים יוצא דופן בכך שהוא נכתב מזוית ראייה נשית, שאינה רווחת בספרות הכללית. העלילה מתרחשת בברלין של שנת 1943. שלוש שנים ויותר של מלחמה חרתו בתושביה צלקות עמוקות. המזון ניתן במשורה, תושבי ברלין נדרשו לתרום מן המעט שנותר להם לטובת החיילים. כמעט מדי לילה מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי, ה"טומיז", זרעו בה חורבן והרס. חלק גדול מהתושבים היו נשים, שכן הגברים היו ברובם מגויסים. הנשים עשו הכל כדי לשרוד. ערכים של חברות, נאמנות, חמלה ואנושיות פסו מקרבם וכל מעייניהן היו נתונים להישרדותן בין הפצצה להפצצה. סיגריד שרדר, גיבורת הספר, הנה צעירה בשנות השלושים. בעלה לוחם בחזית המזרחית, היא עובדת במשרד הפטנטים וגרה עם חמותה המעצבנת. אחרי שעות העבודה המשמימות היא מוצאת לה מפלט בבית הקולנוע. שם היא פוגשת את אהובה היהודי ופורקת את תסכוליה בזרועותיו.

סיגריד עוברת תהליך, בתחילה היא כמו כולם. היא חיה את חייה בלי לפזול ימינה ושמאלה, מתעלמת מכל העוולות שמסביב ומקווה לשרוד את המלחמה עד לניצחון. כל זה משתנה כאשר היא פוגשת את פרוייליין (העלמה) קוהל. זו האחרונה, צעירה בת תשע עשרה, עובדת בבית משפחה מרובת ילדים, שכניה של סיגריד. היא מרבה להיעדר מעבודתה ובכך מעוררת את זעם המשפחה המעסיקה שלה וזעם השכנים. סיגריד מגלה את הסיבה להיעדרויות ועקב כך התנהלותה משתנה. פרוייליין קוהל עוסקת בהסתרת יהודים והצלתם תוך סיכון חייה (תכונה המשותפת לחסידי אומות העולם). די מהר מצטרפת אליה סיגריד ובכך היא מוצאת טעם לחייה. היא משתנה מקצה אל קצה: היא מציגה עמדה ונתפסת כדעתנית, ומתריסה כנגד תכתיבי המשטר הנאצי שמנסה להחזיר נשים לייעודן המסורתי. חברתה אריקה מפעילה שיקול דעת. היא בוחרת את הייעוד החברתי שלה. היא סבורה שכולן צריכות לנקוט עמדה. יש לה עמדה מובהקת ביחס למוסר. מבחינתה, המוסר פשט את הרגל. כל אדם צריך להגדיר לעצמו מה הנורמות.

FOR YOU THE SUN WILL SHINE – שירת נשים במחנות השמד
הדיון והשיח הכללי על נשים בתקופת השואה בפרט ומלחמת העולם השנייה בכלל, נמצא גם בהקשר לתחומי האומנות והשירה. בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה התכנס קהל של מאות איש ואישה והאזין לקונצרט FOR YOU THE SUN WILL SHINE. זאת לרגל השקת האלבום בישראל של שירי נשים בשפת המקור, שנכתבו והולחנו על ידן במחנות השמד. שרה שולמית אוטולנגי, זמרת מוזיקת עולם ישראלית ממוצא איטלקי ששיתפה פעולה עם מוזיקאים בולטים באיטליה ובישראל והוזמנה להופיע פעמים רבות בארץ ובעולם. ניגנו שי בכר (ניו יורק) בפסנתר, פרנק לונדון (ניו יורק) בחצוצרה, אייב דורון (ירושלים) כלי הקשה.
אודה ולא אבוש, הייתה לי תחושה של התעלות ועצב כאחד. טבעתי בים הצלילים והעיבוד המוסיקלי הנפלא של השירים. לא פעם הרגשתי כאילו אני שם, בחוויית מחנות הריכוז והשמד. הקהל היה קשוב כמוני להסברים ולדגשים שהבליטו מוטיבים נוגעים ללב במילות השיר. מסתבר שהגיעה לידינו כמות מזערית בלבד מתוך שירי נשים שנכתבו במחנות. ביניהם שיריה של אילזה ובר (Ilse Weber, 1903-1944) שנספתה באושוויץ, שירים של לודמילה פסקרובה (Ludmila Paskarova) ששרדה את המחנות והגיעה לגיל מופלג, ושירים של קמילה מוהופט, שזהותה לוטה בערפל  – היא נשלחה תחילה לאושוויץ ואחר כך לברגן בלזן, ושיריה של אריקה טאובה שנספתה ב- 1944 באושוויץ.

חשוב שנזכור שככלל, את ההיסטוריה כתבו המנצחים — מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם ויכלו להרשות לעצמם לתעד את האירועים מנקודת מבטם, ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו לדורות הבאים. אחת ההתפתחויות המבורכות של העת האחרונה בחקר השואה ובתוצרי התרבות של תקופה זאת, הינה התרחבות מגמה המעמידה במרכז הדיון את הנשים – והכוונה לדיון העוסק בספרות, בהיסטוריה, בתרבות ובאומנות של התקופה. מסתבר שהמגמה נמשכת עד היום. ואם לא די בכך, מתפתח תחום נוסף, תיעוד אישי של מי שהיו במחנות השמד וניצלו, הנעשה באמצעות אפליקציית הטיק-טוק. המגמה מעודדת נשים ששרדו את השואה, שכיום הן בנות 90+, ליצור סרטון טיק-טוק ובכך לחשוף את הסביבה הבינלאומית לסיפור האישי שלהן.

דילמות בנוגע למכחישי השואה

בכנס מיוחד שקיימה הכנסת השש-עשרה (26.2.2006) דנו המשתתפים בגילויי האנטישמיות בעולם, ובמחויבותה של מדינת ישראל להיאבק בהם. אחד הדוברים, שר התיירות ח"כ אברהם הירשזון, פתח את דבריו כך:

"היום הוא יום  חשוב, משום שבפעם הראשונה אחרי 60 שנה קיבלה עצרת האומות המאוחדות את היוזמה של מדינת ישראל לציין את יום השנה לזיכרון השואה ולמאבק באנטישמיות.*

צריך לזכור ולא לשכוח, אדוני היושב-ראש, השואה של העם היהודי היא ייחודית מאוד. לא רק בגלל ששת המיליונים שנספו, לא רק בגלל מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה – אלא זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם שניסו להשמיד מעל האדמה הזאת גזע באשר הוא גזע. לא חשוב היכן תהיה, ולא חשוב היכן תתחבא – המטרה היא להשמיד את כולם. ואם נשאר מישהו מאתנו היום, זה רק משום שמכונת המלחמה הנאצית, ברגע מסוים, הפסיקה לפעול."

על תופעת הכחשת השואה:

בהמשך דבריו, הירשזון התייחס למכחישי שואה –"גבירותי ורבותי חברי הכנסת, ניצולת שואה ידועה, חוקרת השואה לוסי דוידוביץ', הוזמנה לפני שנים לעימות בטלוויזיה בארצות-הברית עם מכחיש השואה רובר פוריסון. שאלה לוסי דוידוביץ' את המראיין: האם אתה חושב שבנושא הזה של השואה יש דילמה? צריך להתעמת בנושא הזה? – הוא אמר לה: אני אגיד לך את האמת, גברתי. אני בן 20, לא הייתי שם, אני לא יודע. וזאת הסכנה הגדולה ביותר. כאשר בדורות הבאים זו תהיה היסטוריה מול היסטוריה – ההיסטוריה של מכחישי השואה מול ההיסטוריה של מה שקרה באמת – אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך".

מיהו רובר פוריסון?

בהקדמה לספרו, מול תא הזכוכית (משפט אייכמן בירושלים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, מהדורה שניה (2001, ע' ג'), חיים גורי כותב:

"עם הזמן שעבר [מאז משפט אייכמן] נוכחתי לדעת שאפילו משפט אייכמן, לא מנע את התופעה הבלתי מתקבלת על הדעת של הכחשת השואה… גם משפט זה לא שם קץ לדבריה ולמעשיה של התנועה הבינלאומית הזאת, הנהנית מתמיכה כספית רחבה ומשימוש עקבי ומתוחכם בכל אמצעי התקשורת, כדי להמשיך ולהפיץ את תורתה. דומה, שהיא מנצלת עד תום את אי יכולתם של בני אדם לתפוס ולהבין פשע אסטרונומי כזה, כדי להכחישו או למזער את ממדיו, ולמקמו בין שאר פורענויות מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1974, הגיע לידי [ח. גורי] מכתבו של ההיסטוריון הצרפתי רובר פוריסון המופנה לד"ר אריה קובובי, שעמד בראש המכון לדוקומנטציה של השואה בירושלים. במכתבו פונה מר פוריסון, מראשי מכחישי השואה בעולם, לד"ר קובובי ומבקש, כנהוג בין עמיתים למחקר, "שזה יספק לו הוכחה משכנעת לקיומם של תאי גזים בפולין בתקופת המלחמה". פוריסון ציין שכל מחקריו עד אז הוכיחו לו כי "הסיפור הזה הוא בגדר בדיה מיתולוגית ולא עובדה היסטורית אמיתית". כמי ששימש כמרצה באוניברסיטת ליון, פוריסון הכחיש את העובדה שבאושוויץ היו תאי גזים ואמר "זהו השקר הגדול ביותר במאה ה-20". עוד הוא טען שאותם יהודים מתו כתוצאה ממחלות ומתת תזונה. פוריסון גם פקפק במידת האותנטיות של יונה של אנה פרנק.

בעולמנו מספרם של מכחישי השואה עולה – מה עושים?

במדינות מערביות רבות נחקקו חוקים המגדירים הכחשת שואה כפשע. החוק בצרפת הועבר ב- 1990. פוריסון נתבע מספר פעמים ונקנס בגין כתביו. זה לא הפריע לנשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדיניז'אן, להעניק לפוריסון פרס ב- 2012 על האומץ שלו, התנגדותו ורוח הלחימה שלו, בכל הקשור להכחשת השואה.

לדעתם של רבים, התופעה תלך ותתרחב בדורות הבאים, ותהיה בבחינת, "היסטוריה מול היסטוריה".

בבלוג המצוין של ד"ר נעמה כרמי, מצאתי דיון בדילמה של "מה ניתן לעשות כנגד מכחישי שואה ותופעת הכחשת השואה. בפוסט "הכחשת שואה וחופש הביטוי" (28.2.2006), ד"ר כרמי מציגה את חופש הביטוי בעולם המערבי כעקרון שיש להביאו בחשבון בסוגייה הבעייתית של הכחשת שואה, ומנסחת שאלה, "מדוע בכלל נחשבת הכחשת שואה – במדינות רבות – לא לדיבור מוגן, בגדר חופש הביטוי, אלא לעבירה שעונש בצדה? האם מוצדק להפליל ביטוי, מקומם ככל שיהיה" ?

כתשובה, כרמי מציינת שתוכן האמירה אינו העיקר. ההתבטאות המרושעת שעשויה להסית לגזענות נגד יהודים, היא היא המוקש שכנגדו לגיטימי להתריע ושעליו אפשר להעניש:

"איסור על הכחשת שואה מבוסס, ברוב המדינות שבהן הוא קיים, לא על תוכנה של ההכחשה כשלעצמה; אלא על-כך שהיא מהווה, על-פי רוב, ביטוי מרושע במיוחד לאנטישמיות ולהסתה לגזענות נגד יהודים. השתמעותה של הכחשה כזו היא, כי כל "הסיפור" הזה של השואה הוא בגדר המצאה יהודית שנועדה, כרגיל, להפיק רווחים ולסחוט את העולם הנוצרי בשל רגשות האשם שלו. איסור כזה מהווה בוודאי הגבלה על חופש הביטוי".

הפסקה המחכימה המסיימת את הפוסט, ראויה ושווה עיון:

"למרבית הצער, אלו שניצלו בעצמם מהמחנות הולכים ומתמעטים. לא לעד ניתן יהיה להביא את דבריהם מכלי ראשון כמענה לפוריסון ולחבריו. ברמת העיקרון, חופש הביטוי איננו מוחלט. אפשר לדון בשאלה הכללית מה נכון (ונבון) יותר לעשות – להפליל את הכחשת השואה או להתמודד עם שקרים בעזרת האמת,  מתוך ביטחון בכוחה של האחרונה. מה שיש להיזהר ממנו הוא מכך שהמדינה תיטול לעצמה את התפקיד של קביעת אמת היסטורית. 

כשמדובר בהגבלת ביטוי נדרשת זהירות מרבית. על-כן בהכחשת שואה כשלעצמה אין די על-מנת שתיחשב לעבירה. החוק הישראלי, לדוגמא, דורש כי הכחשת שואה תיעשה "בכוונה להגן על מבצעי הפשעים האלו או להביע להם אהדה או הזדהות" על-מנת שתהיה בגדר מעשה פלילי. .. בכל מקרה ומקרה, ההקשר והנסיבות הם שקובעים האם מדובר בביטוי לגיטימי – גם אם מעליב, גם אם מקומם ומתועב – או בהסתה לגזענות."

הערה:

*יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נקבע על ידי עצרת האו"ם (1.11.2005). הוא מצויין בכל שנה בתאריך 27.1 שבו שוחרר ב- 1945 מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים.

סיפור לליל הסדר

סיפורים הם חלק בלתי נפרד מחיינו. בליל הסדר, הסיפורים המלווים את קריאת ההגדה הם האטרקציה הגדולה ביותר. הם מרתקים את הקהל המסב אל שולחן החג. ערכם לא יסולא בפז.

******

אבי ז"ל נהג להתבונן בנו, שלושת ילדיו, שעה שהיה מתכונן לפתוח במצוות "מגיד" ולקרא את ההגדה של פסח. "מיד אספר את הסיפור שחיכיתם לו שנה שלמה, מאז הפסח שעבר", נהג לומר. הוא קרא את משפט הפתיחה וכמצופה ממנו, הציג בפנינו שאלה, "בחלק מההגדות של פסח כתוב 'הא לחמא עניא' ובאחרות כתוב 'כהא לחמא עניא'. מדוע ומה ההבדל?"

קרדיט: אוסף פרטי

מנהג עשה לו אבי להשתמש בהגדה לפסח שהסבא-רבא שלו, הרב מאיר מרקוס להמן,** ערך ופירש. בהגדה זו, לצד הכיתוב בעברית, היה עמוד המכיל הסבר בגרמנית לשורות ההגדה בתוספת סיפורים. סיפורים אלו תפסו חלק נכבד בחוויית ליל הסדר שלנו. זו הייתה מסורת ארוכת שנים במשפחתו של אבי. להמן היה רבה של הקהילה הניאו-אורתודכסית של מיינץ, גרמניה. הוא היה אדם בעל שכל חריף ויכולת נדירה לרתק את קהליו. הסיפורים בהגדה שערך, מלבד היותם מרתקים, לימדו את הדור הצעיר להעמיק לכוונת המכוון של ההגדה של פסח, לערכה החינוכי והרוחני.

לצד הפסוק "כהא לחמא עניא" הופיע ביאור המילים ותרגומם מארמית לגרמנית בתוספת סיפור: "משלו משל לאדם שחי חיי עוני ודחק. את כל החפצים שהיו בביתו מכר בכדי להאכיל את משפחתו לחם. גם ילדיו נלקחו אל הנושה שהפכם לעבדיו. והנה באחד הימים בא לבקרו ידיד נעוריו, אדם עשיר. ראה העשיר במו עיניו לאיזה שפל הגיע ידידו משכבר, וריחם עליו. הוא עשה מעשה ולקח אליו את ידידו העני ואת בני ביתו ואף מינה את העני להיות שומר אחוזותיו. כך החל עידן של חיי רווחה בבית משפחת האיש העני. ובכל שנה, ביום בו ידידו העשיר הרים את ידידו משפל המדרגה, נהג היה העני לשעבר ללבוש את בגדיו הבלויים מתקופת עוניו."

בשלב זה של הסיפור כבר הפלגנו בדמיוננו. ראינו בעיני רוחנו את העני לשעבר עוטה סמרטוטים על גופו, כזכר לתקופה שבה היה עני מרוד. אבי השתהה, והביט בנו בחיבה לפני שהמשיך בסיפור, "באותו יום היה העני לשעבר נוהג גם לחלק מתנות יקרות לבני משפחתו, ובכך להגדיל את השמחה ולהאדירה. השמחה והצהלה סביב ההפתעה, שהנהיג והקפיד לחזור עליה בכל שנה באותו תאריך זכור לטוב, נמשכה שנים רבות. זאת כל זמן שהעני ידע לכבד את מושיעו, ידידו העשיר. לימים הכעיס האיש את ידידו העשיר, והלה פיטר אותו ממשרתו כשומר האחוזות שלו. העשיר גירש אותו מביתו ולקח ממנו את כל עשרו שהעניק לו שנים רבות קודם לכן. בנוסף, הוא הלביש אותו שוב בבגדים הקרועים והבלויים שאותם לבש בימי עוניו." זכור לי היטב השקט ששרר סביב השולחן. היינו המומים, אבל לא חדלנו להרהר ולתהות כיצד ילדיו של האיש יעמדו במצב המשפיל, כיצד המשפחה תתמודד עם השינוי וגורלה המר. כעבור מספר דקות הפר אבי את הדממה והמשיך: "לרגע, משראו אותו ילדיו מגיע כשהוא לבוש בגדים קרועים, שמחו לקראתו. הרי בכל שנה היה אביהם נוהג ללבוש את בגדיו הבלויים ולהביא להם מתנות יקרות. גם הפעם חשבו שהגיע יום השנה שבו מתמלא הבית שמחה. אך אביהם דיבר אליהם בלב כבד ואמר: 'עד היום היה לבוש זה סמל וזיכרון לימי העוני. הפעם, אבוי, זו המציאות המרה. חזרנו למצבנו הקודם אנחנו מרוששים".

"זה המשל", אמר אבי ושאל, "ומהו הנמשל?" – תפקידנו היה להציג את הנמשל ולומר, "אלוהי ישראל הושיע את עמו והוציאו ממצרים. הוא הביא אותם לארץ-ישראל, הארץ הברוכה והמובטחת. לפיכך, פעם בשנה אנחנו אוכלים אוכל של עניים. ובמקום מעדנים ולחם ריחני, על השולחן מונחות לפנינו מצות יבשות, זכר לתקופת העבדות במצרים, סמל לעוני. באותם זמנים היה נהוג לומר, 'כהא לחמא עניא', כמו הלחם שהיה מנת חלקם של העבדים במצרים. אלא שברבות הימים הכעיס העם את אלוהי ישראל. אבותינו הוגלו מארצנו כעונש על שהמרנו את פי אלוהי ישראל. בגולה סבלנו עוני של ממש, חיינו חיי סבל ולכן הצבענו על המצות וחזרנו אל הפסוק, "הא לחמא עניא".

אבי נהג להוסיף ולשאול: "מי הוא העשיר?" ומיד השיב לשאלתו, "לא רודף הבצע, אשר כל תכליתו לצבור הון ולהשתמש בו למטרות עינוגים אישיים. מכיוון שהעינוגים ייהפכו לו לשגרה והרגשת העונג תפוג ברבות הימים. רק מי שמכריז, 'כל דכפין ייתי וייכול" ומשתמש בהון שהעניק לו האלוהים כדי להיטיב עם שכנו – הוא העשיר האמיתי. רק מי שנוהג כך, מתמלא סיפוק ואושר כל ימי חייו.

ליל הסדר מחזיר אותי בכל שנה לאווירה הקסומה של אותם ימים, כשבני משפחתי הסבו לשולחן ואנחנו, הילדים, גמאנו את דברי אבי, סיפוריו, וחכמת הסבא-רבא שלו, הרב להמן.

חג שמח !

** רשימת הפרסומים של הרב מאיר מרקוס להמן, ב"ספרייה הלאומית" בירושלים.

גלגוליה של סמנטיקה – נרטיב "באבי יאר"

מאז פורסמה (1961) הפואמה "באבי יאר" מאת יבגני יבטושנקו, התנהל קרב סמנטי סביב ההנצחה של הקרבנות היהודיים בבאבי יאר. הקרב ניטש בין נאמני המשטר הסובייטי ומתנגדיהם – בעיקר סופרים, משוררים ואמנים. ממשלת ברה"מ השקיעה מאמץ כדי לקעקע את משמעות הפואמה "באבי יאר". בתקופת שלטונו, ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לנאציזם. מאז 1991 השליטה בנרטיב עברה לידי יהדות קייב, איך קרה הדבר?

גלגוליה של סמנטיקה ומאבק על נרטיב "באבי יאר"

כיתוב רשמי על גבי מצבה ואנדרטה והנצחת זכר המת, מזמין פרובוקציות. הנצחת חללי מערכות ישראל חורגת מגבולות מעגלי השכול הפרטיים – יש לה משמעות ציבורית עמוקה. היגון והשכול הם נחלתם של הקרובים ביותר אל החלל ומהווים חלק מצנעת הפרט. לעומתם, חייב זכרם של החללים להיות נחלתו של הציבור כולו ולהוות מרכיב בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית (ציטוט מתוך אתר משרד הביטחון. לא פעם קורה שאזרחים מן השורה נקלעים לעימותים רוויי ארס מול השלטונות סביב אופי ההנצחה של יקיריהם, באין מושיע. אבל מה שהתרחש סביב הנצחת הנספים מקרב היהודים בבאבי יאר, שהפך ב- 1941 לקבר אחים המוני, הוא חריג בכל מובן שהוא.

תיאור המקרה: לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941, הצליחו חלק מיהודי קייב לברוח מזרחה, אך עשרות אלפים נותרו בעיר כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר בספטמבר. יותר מ-33,000 נרצחו תוך יומיים בלבד (29–30 בספטמבר) בגיא באבי יאר על ידי חברי ה-Einsatzgruppen, בסיוע אנשי מיליציה אוקראינים. במהלך השנה שלאחר מכן הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. הרצח ההמוני של אזרחים ושבויי מלחמה – יהודים ולא-יהודים כאחד – נמשך בבאבי יאר, כל עוד הכיבוש הגרמני נשאר בקייב.

יצירת נרטיב "באבי יאר"

לפי הוראתו של ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברה"מ סומנה מטרה חשובה: למחוק מההיסטוריה את זכרם של הנרצחים היהודים בטבח בבאבי יאר.

ממשלת ברה"מ הייתה הראשונה שפתחה במאמץ לקעקע את זכר היהודים בטבח בבאבי יאר. עוד בתקופת שלטונו (1954-1962), ניסה חרושצ'וב למחוק את האתר מההיסטוריה (גם פיזית). הוא תכנן  להקים איצטדיון וסכר בבאבי יאר. אחר כך ניסו הסובייטים למחוק את האופי היהודי של הטגרדיה בבאבי יאר, ולבסוף, בשנות ה-80 הם הפכו את המקום לאתר המגנה את הציונות ועושה הקבלה בינה לבין הנאציזם.

מנגד, סופרים ומשוררים ובראשם המשורר יבגני יבטושנקו, יצאו בביקורת חריפה נגד התכנית. הפואמה "באבי יאר" מאת יבטושנקו, הייתה יריית פתיחה ראשונה של הביקורת. יבטושנקו, בן לאב גרמני ואם אוקראינית, פרסם את הפואמה "באבי יאר" עשרים שנה לאחר הטבח. היא הופיעה בעמוד האחורי של גיליון ספרותי מיוחד לציון עשרים שנה לטבח (1961). בפואמה הצליח יבטושנקו לבטא זעקה כנגד הרוע, האכזריות והאדישות. הוא לא מחה רק נגד הטבח עצמו, אלא הפנה אצבע מאשימה נגד שיתוף הפעולה של הרוסים והאוקראינים עם השלטון הנאצי ועם האנטישמיות הרוסית טרום הקמת ברית המועצות. הפואמה הייתה היצירה הראשונה בברה"מ שמתחה ביקורת על קשר השתיקה השלטוני סביב השמדת יהודי ברית המועצות בכלל ויהדות אוקראינה בפרט בתקופת מלחה"ע השנייה. הייתה זו הפעם הראשונה בה הופיעה השואה בשירה הסובייטית הרוסית. הפואמה "באבי יאר" הנציחה  את השמדת יהודי קייב בבאבי יאר – כיוון ש"אין יד ואין מצבת". במהלך השנים היא תורגמה לעשרות שפות והפכה בעיני רבים לאחד מסמליה המייצגים של השואה.

גלגוליו של הנרטיב

קרדיט: אתר סימניה

עד 1965  אין זכר לטבח ו/או הנצחה. ניצול אושוויץ וחתן פרס נובל, אלי ויזל, שנסע לראשונה לביקור בבאבי יאר ב- 1965 , מספר בספרו "יהודי הדממה", שנהג המונית שהסיע אותו לבאבי יאר, עצר בקרחת של יער והכריז: הגענו. "המקום נראה עזוב", מספר ויזל בספרו, "הייתי בטוח שנהג המונית הביא אותי במתכוון למקום הלא נכון". ויזל תהה בינו לבין עצמו, "איך זה ייתכן? הרי חצינו את העיר ונסענו בכיוון הנכון עד שהגענו לאזור צחיח נטול צמחייה כלשהי. כאן בוודאי בוצע הטבח, כאן באבי יאר" , הוא אישר לעצמו באופק הוא זיהה מבנים חדשים, מרכזי קניות והמולה של בני אדם. שגרה. אבל במקום שנהג המונית הוריד אותו לא היה סימן או זכר כלשהו למה שהתרחש שם כעשרים שנה קודם לכן. גם לאחר שעה של חיפושים הוא לא מצא דבר המעיד על הטבח ההמוני וקבר האחים. והנהג המשיך בשלו. הוא משך בכתפיו בזלזול ובכך אותת לויזל: זה המקום שהוא מחפש.

שנה לאחר מכן,  ב- 1966, נערכה תחרות בין אדריכלים ואמנים להקמת אנדרטה בבאבי יאר. היא הוקמה רק בקיץ 1976. וכך, 35 שנים לאחר הטבח היה מה לראות: הייתה שם אבן, אנדרטה וכיתוב. כל המגבלות בדרך לאתר הוסרו והמקום הפך לחלק קבוע של הסיורים בקייב.

אלא מה? המבקרים באתר, במיוחד אלו שאינם יודעים דבר על ההיסטוריה של גאי ההריגה והאנדרטה, לקחו מהביקור שני פרטי מידע בסיסיים: 1) במקום בוצעו פשעים נוראים על ידי הנאצים, 2) הפשעים בוצעו נגד אלפים רבים של "אזרחים סובייטים". הם למדו זאת מהסמנטיקה שהסובייטים קבעו בכיתוב שעל גבי האנדרטה. הסובייטים יצרו נרטיב שלפיו האנדרטה הוקמה לזכר "אזרחים סובייטים". קיוו למחוק כל זכר למה שקרה ליהודים בבאבי יאר.

וכך, כאשר אלי ויזל ביקר שוב בבאבי יאר (אוגוסט 1979) במסגרת ועדה נשיאותית שהופקדה על תכנון אנדרטה אמריקאית לקורבנות השואה, הוא צפה באנדרטה שהקימו הסובייטים וקרא את הכיתוב. אין פלא שהוא הביע מורת רוח מהסמנטיקה בכיתוב המופיע על גבי האנדרטה:

ויזל מתאר את הביקור בספרו: "כשעמדתי כאן לפני חמש עשרה שנה, לא הייתה אנדרטה בבאבי יאר. אבל כולנו ידענו מה משמעות האתר, באבי יאר. עכשיו יש אנדרטה בבאבי יאר. אבל איזו מין אנדרטה זו? כולנו קיווינו למצוא כאן אנדרטה לכל היהודים שמתו כיהודים, כמו גם אנדרטה לכל השאר שמתו כאן. אבל אין שום אזכור ליהודים שמתו כאן."

זאת אומרת, שהסובייטים עשו דבר משמעותי: באמצעות סמנטיקה שהיא בגדר חילול נורא ביותר של האתר, הם יצרו נרטיב משלהם סביב הטבח בבאבי יאר.

צריך להגיד, כי מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967 – ובמידה מסוימת, עוד קודם לכן – ניסתה התעמולה הסובייטית להשוות בין הציונות לנאציזם. מאמץ זה בא לידי ביטוי בהצהרה, שצוטטה בעיתון היומי ברוסיה, ה"פרבדה", ב-1971: "הטרגדיה של באבי יאר תיזכר לעד לא רק כקניבליזם של ההיטלריסטים, אלא גם כאות לבושה של שותפיהם וחסידיהם – הציונים!". ההשוואה בין הנאציזם לציונות זועקת לשמיים. אכן השליטה בסמנטיקה מקנה שליטה בנרטיב.

יהודי קייב על הכוונת: לאחר מלחמת העולם השנייה והמשך העוינות של השלטון הסובייטי כלפי פעילות יהודית מאורגנת, הביאו לכך שהחיים היהודיים בקייב הוגבלו לבית כנסת אחד ולאירועי תרבות מזדמנים, אם כי חוגים של סופרים ושחקנים ביידיש המשיכו להיות פעילים. כמו בערים אחרות, יהודים היו מתאספים לעתים קרובות בתוך, או מול בית הכנסת בחגים יהודיים – בעיקר ביום הכיפורים – וממלאים לעתים קרובות רחוב שלם. היו קיימים גם מספר מנייני תפילה פרטיים (כ-16 ב-1951), אך אלו נסגרו על ידי השלטונות. יהודי קייב שהיו מעורבים ב"פעילות ציונית" נעצרו מעת לעת, אם כי לא כולם היו פעילים או בעלי אידיאולוגיה ציונית. העובדה שרק 13 אחוזים מתושבי העיר היהודים טענו במפקד האוכלוסין של 1959 שיידיש היא שפת האם שלהם, מעידה על המשך היחלשות הזהות היהודית בקרב יהודי קייב.

סמנטיקה חלופית, נרטיב יהודי לבאבי יאר

למרות היחלשות הזהות היהודית, יהודי קייב עסקו בפעילות ציונית מחתרתית בשנות ה-60, ומגמה זו צברה תאוצה לקראת סוף העשור. פעילות ציונית כמו גם פעילות יהודית אחרת בקייב, העצימו בשיח שלהן  את אירועי באבי יאר בניסיון לאלץ את הממשלה הסובייטית להכיר בטרגדיה היהודית הספציפית שהתרחשה שם. צריך להגיד שהפעילות הציונית והניסיון לשנות את הנרטיב האנטישמי של הסובייטים גבה מחיר ממשתתפי האזכרה השנתיים בבאבי יאר ומפעילים יהודים אחרים למען הנצחה נאותה במקום הטבח. הם היו נתונים בסכנת מאסר ואף מעצר בפועל. הם התעלמו מהסכנות הללו וההשתתפות באזכרות השנתיות התרחבה ונעשתה טעונה רגשית, במיוחד בשנים שלאחר ניצחון ישראל במלחמת יוני 1967. מנגד, נמשכו ביטויי העויינות הרשמיים והלא רשמיים נגד יהודי קייב, יותר מאשר בערים או אזורים סובייטיים אחרים. עד התפרקות ברה"מ והכרזת העצמאות של אוקראינה העדויות ההיסטוריות מצביעות על כך.

השינוי המיוחל

אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים בבאבי יאר הוצבה שם  עם הכרזת עצמאות אוקראינה (1991). במהלך השנים התקיימו בבאבי יאר מספר טקסי זיכרון. השתתפו בהם נציגים מישראל, כולל הרב הראשי מאיר לאו שנשא דברים והתפלל תפילת יזכור. בטקס לציון 80 שנה לטבח שהתקיים לאחרונה (2021), השתתפו בין היתר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי,  נשיא ישראל יצחק הרצוג, נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר והרב הראשי לקייב הרב יונתן בנימין מרקוביץ'. במהלך הטקס נחנך מרכז הנצחה חדש הכולל מספר אנדרטאות (קרדיט: "מקור ראשון").

דבריו של הנשיא הרצוג בטקס משקפים היטב את כל האמור לעיל:  "ממרבית הנרצחים בבאבי יאר לא נשאר זכר, לא שם ולא זיכרון. הגיע זמן הזיכרון. לכן אנחנו כאן !" בכך הקיץ הקץ על שנים רבות של סמנטיקה סובייטית פושעת והניסיון למחוק את זכר היהודים שנרצחו בבאבי יאר.

המלחמה בטרור: ספר וסדרה טלוויזיונית

"הַרְפּוּן" – ספר המפרט את מהלכיו ויוזמתו של איש המוסד, מאיר דגן שהקים את יחידת המוסד, צִלְצָל. כראש יחידת צִלְצָל דגן הנחה מרגלים, חיילים ועורכי דין לשבש ולהרוס רשת של העברת כספים ומוסדות פיננסיים, ששילמו על שפיכות הדמים שחוללו חמאס, חיזבאללה וקבוצות נוספות. בספר מתעדת עורכת הדין שעבדה עם המוסד את פעולותיו, ומגלה שהאמריקאים הצטרפו למאמץ רק בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים (2001). הפרוייקט המשותף – פרוייקט קסנדרה – הציב לעצמו מטרה: לחנוק את אספקת החמצן של הטרוריסטים, קרי: כסף, באמצעות לוחמה לא קונבנציונלית (הסדרה "נבואת קסנדרה" משודרת בכאן 11).

הספר

הַרְפּוּן: המלחמה החשאית בכספי הטרור. מאת ניצנה דרשן-לייטנר וסמואל מ. כץ. (ידיעות אחרונות ספרי חמד. 2020. מאנגלית: אסנת הדר וענבל שגיב-נקדימון. 311 עמ).

קרדיט: אתר סימניה

בספר המרתק "הרפון", מובאים התהליכים שהובילו את ישראל להקים את יחידת המוסד "צִלְצָל" (באנגלית: (Harpoon). היוזם ובעל החזון להקמת היחידה המיוחדת היה מאיר דגן. דגן הבין מה באמת עלול למוטט את הטרור: פגיעה במימון שמקבלים ארגוני הטרור.

בתחילת שנות ה-90 הופיעה צורת טרור חדשה וקטלנית ביותר נגד ישראל; הזרמת כספים שהביאה להתחמשות של הקיצונים האסלאמים. סוכני שב"כ ותיקים הבינו שהתמונה השתנתה. מאיר דגן זכה לקידום מטאורי בצה"ל. ב- 1978 פיקד על גדוד שריון בלבנון. זמן קצר אחר כך מונה למפקד מפקדת השליטה (משל"ט) של אזור דרום לבנון והיה אחראי למבצעים חשאיים של המטכ"ל ושל קהילת המודיעין הישראלית שם. אחרי מלחמת לבנון הראשונה, מונה דגן למפקד יחידת הקישור ללבנון, יחידה חשאית שניהלה את רוב מבצעי המודיעין נגד הפלסטינים, חיזבאללה והאיראנים. נדלג כמה שנים קדימה. דגן הבין שאם ישראל תפגע בהזרמת הכספים, תיפסק שפיכות הדמים. במהלך 1994 אירעו פיגועי התאבדות שהנורא מכולם אירע בקו 5 במרכז תל אביב. בתחילת 1995 אירע פיגוע התאבדות מחריד בצומת בית ליד. חיילים הצטופפו מאחורי תחנת אוטובוס וחיכו להסעות לבסיסיהם בצפון הארץ. שני פיצוצים אירעו בזה אחר זה, ונהרגו 22 חיילים ואזרח אחד. נדלג הלאה.

בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין, והשב"כ חש תחושה של כישלון. שמעון פרס, כממלא מקום ראש הממשלה, מינה את מאיר דגן לתפקיד הסגן של איילון, ראש המטה ללוחמה בטרור. מאיר דגן היה נחוש בדעתו לשנות את הפרדיגמה. הוא הבין שהכסף היה למחבלים כאוויר לנשימה, והיה נחוש בדעתו לקחת מהם כל דולר, דינר או אירו שרק יוכל. שנת 1996 הייתה רוויה בפיגועים, החל מהאוטובוס ברחוב ביפו בירושלים, והפיגוע ליד קניון דיזנגוף סנטר בתל אביב. בבחירות של 1996, נתניהו נבחר מפני שהבטיח ביטחון. וזה לא קרה. בינתיים המשיך הכסף לזרום לקופת חמאס. ב- 1997 התרחש פיגוע בשוק מחנה יהודה. 16 בני אדם נהרגו. וכך זה נמשך עד שב- 1999 עברה בכנסת הצעת אי-אמון בממשלתו של נתניהו ואהוד ברק נבחר למלא תפקיד ראש הממשלה. מטרת העל של ברק הייתה למנוע את התמוטטות תהליך השלום. אבל המשא ומתן בינו לערפאת נכשל. אריאל שרון ניצל את המצב ועלה להר הבית יחד עם פמלייתו. הביקור שם היה פרובוקטיבי. ערפאת ניצל את ההזדמנות והאלימות נגד היהודים הפכה לעימות מזויין. ברק הכריז על בחירות לראשות הממשלה.

אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה ב 2001. הוא כינס ישיבה של המועצה לביטחון לאומי. דגן ביקש ממנו להפוך את היחידה הקודמת שלו, שעסקה בימון הטרור, לכוח משימה אמיתי. שרון אישר זאת. שרון מינה את דגן לַתפקיד מפני שהאמין באסטרטגיה של רדיפה אחרי הכסף, וגם מפני שהאמין בדגן. שרון הכריז שהיחידה החדשה, " צִלְצָל", תדווח ישירות למשרד ראש הממשלה. דגן החל מיד לפעול. הוא צירף ליחידה אנשים מהמוסד, מהשב"כ, מהצבא, מהמשטרה, ומעוד רשויות האמונות על אכיפת חוק, כדי לדון באמצעים שישראל יכולה לנקוט כדי לשבש, לסלק ולהשמיד את האופנים שבהם מימנו ארגוני הטרור הפלסטינים את מבצעיהם נגד ישראל. היחידה פעלה בחשאיות מוחלטת, גם האלופים ורבי המרגלים לא ידעו דבר על כוח המשימה החדש. בספטמבר 2002, הכריז ראש הממשלה שמאיר דגן יהיה ראש המוסד העשירי. המהפכה שהנהיג דגן הייתה מיידית. בהנהגתו של דגן נהפכה המלחמה בטרור למשימתו העיקרית של המוסד.

החזון של דגן היה שצריך לפעול בדרכים כלכליות. לא דרך פצצות. במסגרת הפעולות של יחידת המוסד "צִלְצָל" לסיכול טרור באמצעים כלכליים, נחשף המנגנון הכלכלי הסבוך והסודי שקשר סחר בקוקאין, מימון טרור ואת מעורבותה של איראן בכל אלו. מרגע שהרשת והשיטה נחשפו, התקיימו מבצעים סודיים ביותר במטרה לסכל את זרימת מליארדי הדולדים מאמריקה הלטינית למזרח התיכון.

פרוייקט קסנדרה

פרויקט קסנדרה הושק ב- 2008 והתקיים בחלקו בשיתוף פעולה אמריקאי-ישראלי. פרויקט קסנדרה היה מאמץ של מינהל אכיפת הסמים של ארצות הברית (DEA) שהוקם במטרה לקטוע מימון חיזבאללה ממקורות סמים אסורים. הפרויקט היה מיועד לחקור את המימון של ארגון הטרור. המניע להקמת הפרוייקט נבע מכך שחיזבאללה הפך יותר ויותר מעורב בסחר בסמים ובפשע מאורגן כשיטת מימון פעילותו. החקירה שנעשתה במסגרת הפרוייקט עקבה אחר האופן שבו הולבנו סכומי כסף גדולים מאמריקה, דרך אפריקה ועד לבנון לתוך קופת חיזבאללה.

פרוייקט קסנדרה נעצר ב- 2015, לקראת הסכם הגרעין של ממשל אובמה עם איראן. זה לא שהיתה החלטה של הממשל אז לסגור את פרויקט קסנדרה. אבל ככל שהתקדמו עם ההסכם, לא רצו שיהיו דברים שיחבלו בו.  היום המבצע נשמע כמו התרחשות דמיונית. יוזמי המבצע הבינו שהטרור מבוסס על מימון. וכל עוד מוזרמים כספים לראשי ארגוני הטרור, הם פועלים בשטח. עניינה של הסדרה "נבואת קסנדרה", המשודרת בכאן11, הוא סקירה של "פרוייקט קסנדרה".

הסדרה הטלוויזיונית ו/או הספר

בעוד שהסדרה "נבואת קסנדרה" מתמקדת בפעילות ארה"ב-ישראל ("פרוייקט קסנדרה") נגד סחר בסמים והלבנת כספי הסמים עד הגיעם לחיזבאללה, " הַרְפּוּן" הוא ספר הפורס לפני הקורא את שרשרת אירועי הטרור שפקדו את ישראל באין מושיע, עד להקמת יחידת " צִלְצָל". כל המעוניין להכיר את המציאות בישראל בצל הטרור, והפתרון שנחל הצלחה, עדיף שיעמיק לקרא את התיעוד המצויין של המשפטנית ניצנה דרשו שעבדה בצמוד למאיר דגן וחיברה את הספר "הרפון". ובאשר ליחסי ישראל-ארה"ב והלוחמה המשותפת נגד כספי הטרור, ההמלצה היא לצפות בסדרה החדשה, "נבואת קסנדרה", מאת היוצר דוקי דרור, העוקבת אחרי הפרוייקט המשותף של ארצות הברית והמוסד.

כְּאֵבוֹ שֶׁל פָּלִיט

בתוכניתו המצוינת של מואב ורדי, מגזין חדשות החוץ "העולם היום" של כאן11, התקיים דיון מלומד תחת הכותרת "בין אנקרה וקייב" (9 מרץ 2022).

אַנְקָרָה תְּחִלָּה

בדיון על חידוש היחסים בין ישראל וטורקיה, העיר והזהיר יעקב עמידרור: "אנחנו צריכים להיות זהירים ולא למהר". בבחינת כבדהו וחשדהו. הוא התייחס לכאב שהסבה לנו טורקיה בעידן של ארדואן. החרה החזיק אחריו, פרופ' דרור זאבי, מומחה לטורקיה, (אוניברסיטת בן גוריון): לארדואן יש אידיאולוגיה, אינטרסים לחוד ואידיאולוגיה לחוד.

קִיֶּב

Credit: Wikipedia

בני הדור הצעיר שגדלו והתחנכו בקייב, ויש להם גישה לאינטרנט, נחשפים לידיעות מהעולם לגבי רוסיה. הם יודעים מה קורה. הֵם בְּשׁוֹק. הם כואבים את המציאות העכשווית, מבולבלים וחווים הלם שכן, המדינה שלהם פלשה לאוקראינה. מודעים לכאבם של הפליטים, חלקם בוודאי יהיו פליטים, יכאבו את הכאב כמו של כל פליטי העולם, לא ישכחו את הכאב לעולם.

כְּאֵב

לקטע הבא, מתוך, איסטנבול איסטנבול, מאת בורהן סונמז, יליד טורקיה, הענקתי את הכותרת: "לא משנה כמה האדם מתכונן לרגע שבו יחוש את הכאב"

סונמז, נולד בטורקיה, התחנך על ברכי התרבות הטורקית והכורדית, ונאלץ להעביר תקופה ניכרת מחייו הבוגרים כגולה פוליטי בבריטניה. אין פלא שהוא מיטיב לתאר כאב פיזי ונפשי. כלשהו. ובמיוחד כאבו של פליט/גולה. ציטוט מספרו (איסטנבול איסטנבול):

לא משנה כמה האדם מתכונן, ברגע שהוא חווה את הכאב, הוא יוצא מדעתו. זרימת הזמן נקטעת בגלל הכאב וכמוה גם תחושת העתיד. המציאות מפסיקה להתקיים, כל היקום מוגבל אך ורק לגופך. אותו רגע יישאר לנצח נצחים, אף פעם לא יהיה עוד שום זמן אחר.

בתוך פרק זמן של מיליארד שנים, למה אנחנו נמצאים דווקא בזמן הזה, שבו נגזר עליי לכאוב? מצאתי את עצמי תוהה ומעלה בפני עצמי שאלות חסרות פשר.

המצב היה כמו מצבו של ילד הנוגע בכוס לוהטת, נכווה, ואחר כך מביט בחשדנות בכל חפץ.

לא הכרתי שום הגדרה מלבד הכאב, לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד הזמן.

הרופא האמין שאם לא נחשוב על הכאב, נחזיק מעמד ביתר קלות. כשהזמן האינסופי בא והתמקם בגופי, לא יכולתי למנוע מעצמי לחשוב: בתוך פרק זמן של מיליארד שנים, למה נמצאנו עכשיו דווקא בזמן הזה, שבו נגזר עליי לכאוב? (ע' 35).

האם בכוחו של הדמיון לשמש מזור לנפש האדם ברגעיה הקשים ביותר ? זאת גם השאלה המרכזית שעולה מתוך "איסטנבול איסטנבול".

צפו ב"בין אנקרה וקייב", מואב ורדי (העולם היום, 9.3.2022)

מואב ורדי, בין אנקרה וקייב, "העולם היום", באדיבות: כאן11

חוות החיות של פוטין

בעיצומן של הקרבות והניסיון של פוטין לכבוש את אוקראינה, ראוי לציין שהשימוש בתעמולה מתוחכמת עלול לשבש את תהליך החשיבה גם אצל בעלי ההיגיון הבריא, עד כדי השתלטות עליו ושינוי עמדות.

לפני שמונה שנים סופח חצי האי קרים אל רוסיה. יממה לאחר שרוסיה צירפה לעצמה את קרים, כוחות בגיבוי רוסי פרצו למפקדת הצי האוקראיני בסבסטופול, העיר המרכזית בקרים, והניפו את הדגל הרוסי. העיתונות המערבית הייתה בהלם. בכתבה שסיקרה את מעמד הניצחון, שבמרכזו הנפת דגל רוסיה בסבסטופול והשמעת ההמנון הלאומי של רוסיה, נזכרה כתבת הוושינגטון פוסט ב"חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול.

קרדיט: צומת ספרים

כדאי להיזכר ביצירה המבריקה של אורוול, סאטירה נוקבת על משטרים טוטליטריים ועל מעמדו של היחיד, זכויותיו ויחסיו החברתיים בתוכם. הספר הנו אלגוריה הוא מציג באמצעות משל את ביקורתו של הסופר על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. את זאת הוא עושה באמצעות קבוצה של חיות שהחזירים מייצגים בה את הכת השלטת במדינה. במעמד השקת הספר, אורוול שחרר אמירה נוקבת: "זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה, והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התזה המקורית".

בעיצומן של הקרבות והניסיון של פוטין לכבוש את אוקראינה, ראוי לציין שהשימוש בתעמולה מתוחכמת עלול לשבש את תהליך החשיבה גם אצל בעלי ההיגיון הבריא, עד כדי השתלטות עליו ושינוי עמדות.

בעת סיפוחה הרשמי של קרים לרוסיה (2014) הוושינגטון פוסט פרסם סיקור של המעמד מאת הכתבת, פמלה קונסטבל. בכתבתה היא כוללת אמירות לגבי פוטין על בסיס הלקחים העולים מ"חוות החיות". היא מתרשמת ש"ולדימיר פוטין מגלם את התפקיד הראשי של נפוליאון החזיר. וכדי לבסס את כוחו, הוא מעסיק כלבים מאיימים, בדיוק כפי שעשה נפוליאון",

כשהתקרב משאל העם, הבירה הייתה רגועה, אבל הרחובות התמלאו במספר גדל והולך של אנשי אבטחה חסונים בפינות ומחוץ למתקני הממשלה… לרוב, הם עמדו מסביב ונראו קשוחים, אבל עצם נוכחותם הייתה מאיימת…

כמו בחווה של אורוול, בחצי האי קרים יש כמה חמורים סקפטיים, אבל רוב האנשים הם כנראה כבשים פתיות. ציטוט מהכתבה,

מדי פעם פגשתי מישהו שהטיל ספק בקו הרשמי… אחד מהם היה חייל לשעבר, אדם חסון בשנות ה-50 לחייו ושמו וולודיה. הוא רוקן שוֹטים של וודקה בין ביס לביס מסלט תפוחי האדמה שאכל בבית קפה של מעמד הפועלים. 'אומרים שהפנסיה שלי תעלה, אבל גם הארוחה הזו תעלה', הוא אמר. ובקהל סביבו אנשים נטו להקשיב לסיסמאות כאלו ואחרות ולהתרגש.

שטיפת המוח ומכונת התעמולה ב"חוות החיות" מתייחסות לבעלי החיים כך – יש להם "ארבע רגליים טובות, או שתי רגליים רעות". התעמולה בקרים מרבה לתאר את תושבי קייב כבעלי "שתי רגליים". כתבת הוושינגטון פוסט יצאה לבדוק עד כמה זה נכון. היא שוחחה עם אדם שהיה מוכן להודות בפניה בדיסקרטיות, שהוריו 'נוטים להאמין לתעמולה הפרו-רוסית המזהירה מפני איומים פשיסטים המגיעים מקייב'. בנימה של עצב, הוא ציין שאמרו לו 'להיזהר ולא להתרועע עם אף אחד בקייב'. מה שגרם לכתבת להעריך שמדובר ב"תעמולה דומה מאוד למעשיו של השטן. כדרכו, השטן משתלט על אנשים עד כי אינם מסוגלים יותר לחשוב".

סממן נוסף של התעמולה השטנית הם אביזרי הטקסים, תמונות, דגלים, מנגינה, המנון, מופע ראווה של בכירים וכד'. אלו שובים את לב הקהל וגורמים לו להיסחף ולאבד את אחיזתו בעמדותיו. בטקס סיפוחה של קרים אפקט השמעת ההמנון הרוסי גנב את ההצגה. היה זה מופע שהסעיר את הנשמה והנפש הלאומית של אזרחי קרים, בדיוק כפי שעשו "חיות אנגליה" בחוות החיות:

גם אם אינך מכיר את המילים, ההמנון של הפדרציה הרוסית הוא אחד ההמנונים הלאומיים המרגשים ביותר שנכתבו אי פעם. במשימת הסיקור שלי בחצי האי קרים, שמעתי אותו מושר במלוא הדרו על ידי מקהלת צעירים במדים שעומדים דום, ובקושי הצלחתי לעצור את עצמי כדי שלא אסחף במעמד הטקס.

קרדיט: אתר "סימניה"

למי שאינו מתמצא בספרו הראשון של אורוול, "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" (1933) – "בספרד נהפך אורוול לאנטי-סובייטי. ב-1 בספטמבר 1944 פירסם מאמר חריף על אדישותה של ברית המועצות לקורבנות הפולנים הרבים שלהם נמנעה מלסייע במאבקם בצבא הכיבוש הגרמני. במיוחד תקף את עמיתיו העיתונאים, שנמנעו מלהביא מידע זה לקוראיהם" (מתוך אתר "טקסט").

דעותיו של אורוול על כישלון הניסיון הסובייטי בוטאו באלגוריה "חוות החיות", שיצאה לאור ב-1945, ומתוכה לקוח המשפט הנודע "כל החיות שוות, אך יש חיות ששוות יותר". הספר היווה ביקורת חריפה על מימוש הקומוניזם בברית המועצות, ולכן ניסו תומכי ברית המועצות בבריטניה, ומו"לים בעלי נטיות שמאליות, להניא את אורוול מפרסום ספרו.

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)