"גם לרוצחים מותר לצאת לחופש"

אחותו הגדולה של אורון ירדן ז"ל, ליאורה ירדן, והאח רועי, באים ממשפחה נהדרת. לאחר מות האב, שניהם והאם פנינה ממשיכים לשאת את האבדן הטרגי של האח והבן, אורון, שהיה בן 8 במותו ב-1980. רבות נכתב על פרשת הילד בן ה-8 מסביון, אורון ירדן ז"ל (1980). השבוע נודע כי צבי גור, רוצחו ומי שחטף אותו כבן ערובה בשל בצע כסף, עומד לצאת לחופשי בקרוב, לאחר שוועדת השחרורים הורתה לשחררו בטרם ריצה את מלוא עונשו.

רועי הודיע לתקשורת שהוא מצטרף למחאה נגד שחרורו המוקדם של הרוצח, צבי גור. מעניין כיצד ליאורה תגיב כעת לידיעה. במיוחד בהסתמך על העצומה נגד השחרור שדפנה, חברה טובה של המשפחה, מריצה כעת. גם הראיונות שהעניקה האם, פנינה ירדן, ל- ynet, ב- 2010, וגם ב-14.9.2017, מחדדים את הבעייה, "אני מקווה שצבי גור לא ישתחרר לעולם, ומצטערת על כך שהחוק לא קבע עונש מוות לרוצחי ילדים".

אורון ירדן ז"ל. צילום: רפרודוקציה, באדיבות וואלה.

אורון ירדן ז"ל. צילום: רפרודוקציה, באדיבות וואלה.

במהלך השנים מאז החטיפה והרצח של אורון ירדן ב-1980, העניקו בני המשפחה ראיונות לתקשורת ובעיתונות פורסמו כתבות על הפרשה מדי פעם, במיוחד בימי השנה של הרצח. תמצית הפרשה תועדה גם באנציקלופדיה של ynet, "יידע-עם".

בראיון שהעניקה ב-2010 לכתב ynet , אמרה פנינה, אמו של אורון: "אנשים  חושבים  שאיבדתי את השפיות, מפני שלא התנגדתי שרוצח בני לפני 30 שנה יוכל לצאת לחופשה ראשונה זה שנים". יחד עם זאת היא הביעה תקווה שהרוצח לא ישתחרר לעולם מהכלא, ובראיון ל-ynet ב-14.9.2017 אמרה, "זו הבעיה של המדינה ולא שלי".

פנינה ועמוס ירדן. צילום: רפרודוקציה

פנינה ועמוס ירדן. צילום: רפרודוקציה

פנינה ועמוס ירדן היו מאותם תושבי סביון שכולם הכירו. הנשים שבינינו הכירו את פנינה כאישה מאוד אצילית וחיננית, בעלת מבטא דרום אפריקאי כבד. לפנינה ועמוס היו חברים רבים ביישוב. גם אנחנו הכרנו אותם היטב, למרות שלא היינו בחוג המכרים שלהם.

מי שהתגורר בסביון באותן שנים (כמונו), לא ישכח לעולם איך כולם עצרו את נשימתם וחיכו לבשורות הטובות, שלא הגיעו.

בכתבתה של שרה דר-ליבוביץ (nrg,  ב-7.6.2013) – "הקיץ השחור: תיק החטיפה והרצח של אורון ירדן",  – צוינו תושבי סביון לטובה על שהיו מוכנים לתת הכל כדי להציל את הילד מיד חוטפו.

"תושבי סביון, צוטט מאיר כרמון בכתבה, היו יעילים יותר. הם התגייסו לעזרה מכל הלב. נשות סביון העליזות, חברות, שכנים, נתנו את הלב. הם אמרו לנו שהם יגייסו כל סכום כסף שיידרש. הם היו מוכנים לתת הכל. אם היינו צריכים עשרה מיליון דולרים הם היו מביאים גם את זה. מעולם לא נחשפתי עד אז לתושבי סביון, אבל התברר שמעבר לדימוי שלהם הם אנשים עם לב ונשמה, לא נובורישים אלא אצולה של כסף".

לאחרונה, ב-2015, הונצחה פרשת אורון ירדן בסרט שהפיקו תלמידים בבית הספר המקיף יהוד. הסרט משחזר את המקרה ומשלב ראיונות עם פנינה ירדן – אימו של אורון ומאיר כרמון-שוטר שחקר את הפרשה.

המבוגרים שבינינו עדיין זוכרים בהלם את הפרשה ודי לצפות ביוטיוב כדי לקבל שוב צמרמורת. הסרטון ממחיש את הקלות הבלתי נסבלת שבה אורון בן ה-8 נחטף מהמרכז המסחרי של היישוב הרגוע. הוא יצא מביתו לטיול עם הכלבה כשהוא רוכב על אופניו, ובתמימות רבה נכנס לרכב של צבי גור שרצח אותו בדם קר. יהי זכרו של אורון ירדן ז"ל ברוך.

לחתימה על העצומה נגד שחרורו של הרוצח, צבי גור לחצו כאן

כן בבית ספרנו

כיתות לימוד, קירות שקופים בבית הספר "יהודה המכבי" . צילום: תרצה הכטר

כיתות לימוד קירות שקופים בבית הספר "יהודה המכבי" . צילום: תרצה הכטר

התקשורת והרשתות החברתיות הפכו את מה שהיה אנונימי עד כה, למוסד שאפשר ללמוד ממנו איך ללמד ובכל זאת לא לתת שיעורי בית, מבחנים, ציונים ועונשים.  הדיווחים המריצו אותי לספר את הידוע לי אישית על בית ספר זה, מתוך סיפוריו של י'.

 

~~~~~~~~~~

 

למרות שעקבתי בפליאה רבה במשך שנה אחר דיווחיו של י' על בית הספר המדובר ביותר – "יהודה המכבי" בתל אביב, עד כה לא עלה בדעתי לכתוב פוסט. והנה זה קרה.

על שנה אחת במחיצתם של מנהל, מורים, תלמידים ואב-בית בבית הספר היסודי המדובר ביותר לאחרונה – "יהודה המכבי" בתל אביב.

י' שהינו מהנדס במקצועו ובעל ניסיון רב כמנתח מערכות וכבעלים של חברות מחשוב, חוזר יום-יום הביתה עם רשמים מבית הספר "יהודה המכבי" בתל אביב. מעולם לא ביקרתי בבית ספר זה. אני נהנית כאשר י' חוזר הביתה מהעבודה ובפיו שיר הלל.

י' אחראי על מיחשוב בית הספר. הוא עבר סדנא מתאימה, מטעם עיריית תל אביב, להשמה חוזרת של הגיל השלישי במעגל העבודה. אני רק מתעדת מה שסיפר לי. כאדם "מבחוץ", אני בבחינת "מה שרואים משם", בשלט-רחוק. למרות שעקבתי בפליאה רבה אחר דיווחיו של י' על בית הספר המדובר ביותר – יהודה המכבי בתל אביב, עד כה לא עלה בדעתי לכתוב פוסט.

בשבוע שעבר הזדמן לכולנו להיחשף לכתבה מפורטת בדה-מרקר (קירות שקופים, בלי מבחנים, בלי ציונים, בלי עונשים: בית הספר שבו הכל נראה אחרת), המבוססת על ראיון עם המנהל, אׇדר אׇרד, ועם מורות וכמה מתלמידי בית הספר. גם בערוץ 10 שודר מספר פעמים אייטם על בית הספר, והרשת החברתית גועשת בעקבות הכתבות.

קשה עדיין לדבר על מהפכה בחינוך בישראל. יספיק להתרשם מהעובדה שבעלי חזון כמו אדר, מנהל בית הספר "יהודה המכבי", עושים ימים כלילות, בשקט ובלי אגו נפוח, כדי שיצמח כאן דור אחר. דור מפרגן, יוזם, יוצר, תורם, מקשיב, מכיר תודה למה שנופל בחלקו, בעל מוטיבציה ורצון בלתי נדלים להתפתח ולתרום לחברה בכללותה.

י', תודה שאתה עוזר לנו עם המחשבים"; (תלמיד בכיתה ג') "י', כל פעם שאנחנו נתקלים בבעיה אנחנו קוראים לך ואתה בא ומצליח לפתור אותה. כולם בכיתה שלי כל-כך אוהבים אותך. אין לי מילים להגיד לך. אתה פשוט מלך (תלמידה בכיתה ד'); "י', תודה רבה לך שאתה כל-כך מתאמץ לעבוד קשה רק בשבילנו, תודה שכל פעם שצריך אותך אתה בא לעזור. תודה שאתה בא מכיתה לכיתה להביא את המחשבים" (תלמיד בכיתה ד'); "י', אתה אלוף המחשבים." (תלמיד בכיתה ג') "ל-י', שתמיד מביא מחשבים שצריך. אתגעגע מאוד!" (תלמיד בכיתה ד'); "ל-י', אני מאחלת לך חופש גדול נעים! אני מקווה שתחזור לבית הספר גם בשנה הבאה. תמשיך להיות מי שאתה. חופשה נעימה!" (תלמידה בכיתה ה'); "ל-י' היקר, תודה על כל הפעמים שעזרת לנו כל פעם שהיינו צריכים עזרה. י' הכי טוב. באהבה גדולה. (תלמיד בכיתה ג').

חבילה של דברי תודה רבים, בכתב ידם של ילדים בכיתות א' עד ה' שמפרגנים ומוקירים עבודה שנעשית למענם על ידי אחרים (כנראה, בעידוד המורה), נמסרה ל- י' כהוקרה כנה על שירותיו בתחום המיחשוב בבית הספר בשנה החולפת.

פתיחת שנת הלימודים. צילום: באדיבות בית ספר יהודה המכבי

פתיחת שנת הלימודים. צילום: באדיבות בית ספר יהודה המכבי

כאשר י' החל את תפקידו כאחראי על המיחשוב, לא ידענו איך זה יתפתח. בדומה לרבים מאיתנו, המידע שלנו על בתי הספר בישראל לא הכין אותנו לרשמים מרגשים, כמו אלו שעליהם דיווח לי י', מדי יום ביומו. אילו תיעדתי את מרבית הסיפורים המרגשים שלו על המתרחש בין כותליו (השקופים) של בית הספר, היה יוצא מכך ספר עב-כרס. הרשמים הראשונים על בית ספר "יוצא דופן" זה, סיפרו על קבלת הפנים שמנהל ביה"ס ערך בתחילת השנה לכבוד י', והצגתו בפני צוות ההוראה. כמה מרגש היה לשמוע על הברכות והאיחולים ש-י' קיבל מכל צוות ההוראה לקראת תחילת התפקיד. בדיעבד, התברר שזאת דרך חיים שגרתית, פירגון, שצוות ההוראה סיגל ושאותה הוא מעביר לתלמידים. כך שומרים על צביון אנושי, אוירה נינוחה להתפתחות הילדים וצוות ההוראה, ורגישות בין-אישית בכל הנוגע למישור החברתי, החינוכי והלימודי.

כן בבית ספרנו

לא זכור לי שילדים התגעגעו אי-פעם, ועד כדי-כך, לבית הספר. לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, טקסט של תלמידה שעולה לכיתה ד' הועלה לווטסאפ. יש בו הבעת געגועים ורצון לחזור במהרה ללימודים.

די להיחשף לפרויקטים ולעבודות התלמידים, כדי להשתכנע שגם בלי מבחנים ושיעורי בית, ואולי דווקא בגלל שאין דברים כאלו בבית הספר, הם משיגים תוצאות מפתיעות בחינוך ובלימוד גם יחד. הרבה מעבר למה שתועד עד היום בבתי הספר היסודיים בארץ. מכאן, ברור מדוע זכתה הכתבה בדה-מרקר לעשרות אלפי לייקים בפייס, וגם מדוע מנהל בית הספר זכה לסיקור של רשתות התקשורת והעיתונות, ומה הסיבה שנוהרים אל בית הספר "יהודה המכבי" תלמידים רבים, עד כי היה צורך השנה להוסיף כיתות לימוד נוספות.

אז מה יש לנו כאן?

מנהל וצוות מורים החיים בהרמוניה אלו עם אלו ועם התלמידים. תלמידים שלומדים לחשוב לבד ולפרגן זה לזה מבלי לשפוט אחד את השני. ילדים שלומדים להכיר את עצמם ולדווח על הישגים וכישלונות, בלי פחד, הן למורה והן להורה. מקום שבו לא חייבים לשבת על כסא ליד שולחן כדי להקשיב ולפתור תרגילים או לכתוב, אלא אפשר גם לשכב על מזרן בזמן השיעור. אין ספק שהסביבה יוצאת נשכרת מכך. מי שבא במגע עם ילד שמפגין יוזמות, חשיבה יוצרת, רצון טוב, חשק ללמוד ולהתפתח ולחיות עם כולם בהרמוניה, זוכה בגדול.

בכירי צלמי העיתונות מספרים

האמירה שלהם, כבר בפתיח, הסגירה כיצד הפכו לצלמים ברמ"ח אבריהם: "צילום הוא דחף פנימי, כמו שיגעון" – כך תיארו ארבעה מבכירי צלמי העיתונות בישראל מהו צילום. "צלם הופך להיות משוגע לדבר. הוא נתקף  בדחף בלתי נשלט לתעד באמצעות המצלמה את מה שרואות עיניו ומה שליבו חש כשהוא נחשף למתרחש סביבו, עיניו אינן חדלות להתבונן בסביבה ולתפוס זווית ראייה מעניינת."

~~~~

"שבת סיפור" של יוסי אלפי בתיאטרון רמת-גן. ארבעה צלמי עיתונות בכירים, מאלו שצילומיהם הופיעו במשך עשרות שנים על גבי עמוד השער ו/או העמוד השני בעיתוני היום שלנו, השתתפו באירוע שהתקיים באולם התיאטרון החביב שברמת גן. האירוע נערך לכבודו של צלם העיתונות הרמת-גני, מיכה בר-עם – חתן פרס ישראל לצילום (2000). על הבמה ישבו: יוסי אלפי, מיכה בר-עם ורעייתו אורנה, אלכס ליבק, "קפיטן" אבי הזאב ומשה שי. קטעי הקישור לוו בנגינה ושירה בכיכובו של מל רוזנברג.

                             שבת סיפור עם יוסי אלפי. צילום: תרצה הכטר

מיכה בר-עם: מאז '67 לא הסכמתי להיות צלם חצר…

כמי שזכה בפרס ישראל לצילום בשנת 2000, מיכה בר-עם האיר את עיני כשהצביע חד משמעית על הצילום כיוצר ו/או תומך בנראטיב הלאומי.

מיכה בר-עם מתקרב כיום ל-90 והוא עדיין חדור רוח של שליחות. בשנים 57'-66' עבד כצלם עיתון "במחנה". כרבים מהקולגות שלו, בר-עם צילם דימויים שתאמו את רוח התקופה ההרואית, הנאמנה לנראטיבים הלאומיים. במלחמת ששת הימים (1967) החל לעבוד כצלם עצמאי ובאחת ההזדמנויות אמר: "למרות הידידות האישית שלי עם אנשים שהפכו לראשי ממשלה, לא הסכמתי להיות צלם חצר".

רבים מתצלומי המלחמות שתיעד, הפכו לסמל. זאת פרט לתצלום הצנחן ליד הכותל בירושלים במהלך הקרבות של מלחמת ששת-הימים. הוא הסביר שזאת הייתה "תמונה מוזמנת" על ידי הממסד, ושמאז הוא סירב להיות צלם החצר. היה זה דויד רובינגר שמסר לעיתונות את התצלום שלו של הצנחן ליד הכותל.

עבודותיו של בר-עם פורסמו במגזינים חשובים בעולם, כגון לייף וניו יורק טיימס, הוא תעד אירועים לאומיים היסטוריים כמו מבצע קדש ומשפט אייכמן. התצלומים של בר-עם מספקים מבט על חיי החברה, הכלכלה והתרבות בישראל לפני ולאחר מלחמת ששת-הימים. ה"אני מאמין" שלו (מתוך כתבתה של העיתונאית דליה קרפל שהתפרסמה ב-2011 ב"הארץ"):

"… אין דבר כזה שאתה לא מפחד, אבל יש מבנה נפשי של אדם, שיודע שהוא מוכרח להתגבר על הפחד. … בקו הראשון בתעלת סואץ, ב-73', הפגיזו וירו ועוד איך. לא הייתי בחזית בגלל פקודה. גם כשהייתי איש מילואים וצילמתי, ההחלטה איפה להיות ואיזו דרגת סיכון לקחת, זו הכרעה של הצלם. הצלמים המעטים שאני מעריך, כמו שלמה ערד ואברהם ורד, היו שם מתוך החלטה מודעת שזה סיכון קיצוני. זה סוג של אנומליה".

פנינים מדבריו של בר-עם: "מצלמה היא כמו עט, תנו לאדם מצלמה ביד, האם ייטיב לצלם? תנו לאדם עט ביד, האם ייטיב לכתוב?" ועוד אחת: "אדם מקבל פרס צילום על צילום אסונות של אחרים".

והאישה שאיתו: אורנה בר-עם: על פי הרגשתי והרחש שעבר בקהל כשאורנה עלתה לבמה, היה ברור שמדובר באישיות יוצאת דופן. אורנה התיישבה על כיסא לצד מיכה וכל תנועות הגוף שלה שידרו הערכה לבעלה. היא דאגה שלא יסתבך בכבל המיקרופון, היא הזכירה לו שמות של אישים ומקומות כשנתקע בדיבורו ושלחה אליו מבטי הערצה. מרגע שהתיישבה לצד מיכה היא הקפידה לתת לו "ספייס". הוא קודם לכל. וכל זאת, תוך שהיא שומרת על חזות של אדם העומד בזכות עצמו.

"היה לי ברור שמרגע שאתחיל להגביל אותו, אני דופקת את מערכת היחסים בינינו", משפט מפתח בחייהם של בני זוג החיים בהרמוניה מלאה 57 שנה. ובכל זאת אורנה כבשה את לבו של הקהל לא פחות ממיכה, בעלה.

מדברי אורנה בר-עם בראיון שהעניקה ב-2011 לעיתונאית דליה קרפל:

"אני אדם טוטלי ומאז ומתמיד ידעתי שלהיות אישה זה ניסיון נואש במהלך החיים להתכסות בשמיכה קטנה. או שקר לך בכתפיים או שהרגליים בחוץ, אלא אם הצלחת להתכווץ. הייתי צריכה לבחור אם להיות עם המשפחה ולעשות מה שאני צריכה, או שאני נכנסת לסטודיו ועובדת ושהבית יישרף וכולם ייחנקו. החלטתי שאני לא אהיה אם במשרה חלקית או אשת פרברים שמציירת פעמיים בשבוע להנאתה."

מלבד היותה ציירת ופסלת בזכות עצמה, מסתבר אורנה ומיכה בר-עם תמיד פעלו יחד, בבית, במטבח, בארכיון אך לא ביציאה לחזית, למלחמה. הוא יצא למסעות "ציד" כשעל צווארו תלויות לפחות ארבע מצלמות והיא שמרה על העורף כשהיא מלווה אותו בעצות ובמחשבות.

אורנה הייתה שותפה מלאה להשלכות של תוצרי המצלמה של מיכה בר-עם. היא אישרה במנוד ראש ובמילים שאינם משתמעות לשתי פנים ששניהם סרבו למסור את תצלום ה"צנחן בכותל" לתקשורת ה"מגויסת".

רגעים היסטוריים

אי אפשר לסיים את הסקירה מבלי להזכיר שלושה שמות של צלמי עיתונות ותיקים ומיומנים שתעדו רגעים היסטוריים:

אלכס ליבק, שמרבית צילומיו הוצגו  בגיליונות עיתון ה"ארץ" במשך שנים ארוכות, ידוע כמי שצילם דרמות מהאינתיפאדה ה-1. אחד הצילומים הידועים ביותר שלו משנת 1984 הוא תיעוד של המחבל מהפיגוע בקו 300, (בעיתון "חדשות") וחשיפת הפרשה. הצילום הצליח לטלטל את מערכת הביטחון, להקים ועדת חקירה, ולגרום לצנזורה לסגור עיתון "חדשות" למספר ימים. המחבל נראה כשהוא מובל החוצה מהאוטובוס על ידי שני שב"כניקים, בעודו חי (ראו: "מי חשף את פרשת קו 300?").

פיגוע בקו 300 1984. צילום: אלכס ליבק

מעניינת הטענה של ליבק ב-2015 במבט לאחור: "היום התמונה הזו הייתה נכנסת לעמוד 3 בעיתון ולא היה לה רבע מהאימפקט שהיה לה אז… בצילום משנת 1984, היינו עם מאוד טהור מבחינה אתית. היה טאבו על ניטרול מחבלים." ובאמת כשצופים בתמונה בלווי הסבר, מבינים עד כמה התיעוד של המחבל המובל על ידי שב"כניקים בעודו בחיים היה משמעותי אז.

הצלם אבי הזאב (המכונה, "קפיטן") סיפר שמטבעו נמשך אל הצד "ההומוריסטי" של החיים. הוא "מכור" לצילומים אלו, וכשהגיע לקובה, לפני שנים רבות, נשאר שם ותיעד באמצעות מצלמתו סיטואציות בעלות גוון הומוריסטי.

הצלם משה שי: "צלם חייב להיות דרוך כדי לתפוס את אותה אלפית השנייה שמקפיאה את הרגע הנכון."

דייגו מראדונה 1986. צילום: משה שי

הוא חדור תחושה של שליחות והיא מניעה אותו לתעד מראות מהעולם הבלתי מוכר, שרבים אינם מעזים להסתכן ולהגיע אליהם. במהלך מסעות הצילום שלו שי הגיע לצפון קוריאה. מטרתו הייתה להראות לעולם איך נראים החיים במדינה דיקטטורית זאת, הידועה לשמצה. למרות שהוזהר שלא לצלם, הוא לקח סיכון, התחכם וצילם באמצעות מצלמה נסתרת ומושתקת שהצמיד למותניו. התמונות התפרסמו מעל גבי דפי עיתונות העולם. כמי שאינו בוחל בלקחת סיכונים, כשמטרה נשגבת עומדת מול עיניו, הוא יצא לסקר את דייגו מרדונה ב-1986 במשחק בינלאומי. מסתבר שהמקריות זימנה לו מפגש בלתי אמצעי, פרטי לגמרי, עם מרדונה, והלה איים עליו שאם יצלם אותו במעמד זה, הוא יהרוג אותו. ובכל זאת הצליח להנציח קטע בלתי נשכח במשחק, כשמרדונה בועט בכדור מגובה רב. הצילום הופיע למחרת כתמונת שער בעיתון "חדשות" (ראו גם: "בזכות אלפית השנייה").

התובנה שעלתה מהשיח, לקראת סיום האירוע, נשמעה כמו הספד לעידן שבו עבודתו של צלם עיתונות הייתה שליחות. החל מעידן ה"תמימות" והתקשורת ה"מגויסת" לנראטיב לאומי קולקטיבי, וכלה בעידן של סירוב להתחפש לליצן החצר, ולשרת את הנראטיב הלאומי ה"רצוי". אקורד הסיום של האירוע היה גם סוג של הספד לחלקם ההולך ופוחת של צלמי העיתונות המיומנים והותיקים, לטובת בעלי הסמארטפונים.

יהודי ספרדי – דמות מופת בספרות אשכנז

משפחת ד'אגילאר: סיפור על גבורה יהודית בתקופת האינקוויזיציה הספרדית, (2016), מאת הד"ר והרב מאיר מ' להמן (1890-1831). עיבוד מחדש בעברית, מבוא ואחרית דבר: תרצה הכטר. הספר ראה אור לראשונה בגרמנית (1873) בביטאון "איזראליט", במיינץ (מו"ל: להמן):

Die Familie y Aguillar – Eine Erzählung von Jüdischem Heldenmut zur Zeit der Spanischen Inquisition. Marcus M. Lehmann, Mainz, 1873


אם כיום יש ואקום בספרות, ובתחומי ידע נוספים הנלמדים בבתי הספר בנוגע למורשת יהדות ספרד, אין לנו את מי להאשים בכך, אלא את עצמנו. רשימה קצרה על הרומן  – משפחת ד'אגילאר, מאת מרכוס מ' להמן והסיבות שהובילו אותי לעבד את הספר מחדש בעברית.


להמן: סופר יהודי-גרמני מתקופת ההשכלה

מחקרים העוסקים בספרות העממית בגרמניה, מהמחצית השנייה של המאה ה-19, מצביעים בעיקר על תרומתה של הספרות העממית היהודית לגיבוש תודעה קהילתית. מסתבר שהסופרים שכתבו בסגנון עממי באותה תקופה, בחרו במכוון בדמויות מופת מהמורשת היהודית, וסביבן טוו את העלילה. מבין הדמויות שבהן בחרו לעסוק בלטו אנוסים שחיו בתקופת האינקוויזיציה הספרדית.

אימוץ הסטריאוטיפ של יהודי ספרדי והפיכתו לגיבור יהודי עממי קרה תחילה בגרמניה. מאוחר יותר, במחצית השנייה של המאה ה-19, תורגמו רוב הסיפורים הללו ליידיש ורוסית, וזכו להצלחה עצומה במזרח אירופה. שם חברו הסיפורים לרומנים כדוגמת אלה שפרסם אברהם מאפו בעברית. הדבר העיד יותר מכל על הצורך הבסיסי והדחוף ביצירת דימויים חדשים להזדהות ומגוון חדש של גיבורים עממיים.

מ' להמן בחר אף הוא לכתוב רומן על דמות מאנוסי ספרד. בן-ארי במאמרה, "עלייתו ונפילתו של הספרדי הגא" (2005), טוענת שהבחירה בדמויות מופת מתקופת האינקוויזיציה בספרד הייתה מכוונת להעצמת הזהות היהודית של יהודי אשכנז בעת ההיא. ואכן – בחירתו של להמן להציב במוקד הרומן העממי דמויות ממשפחת ד'אגילאר זיכתה אותו בהצלחה רבה.

הסיבות שהובילו אותי לעיבוד מחדש בעברית של הרומן משפחת ד'אגילאר

הסיבה העיקרית לעיבוד מחדש בעברית של משפחת ד'אגילאר מאת הרב והד"ר מאיר להמן הוא העיסוק בן ימינו ביחסי ספרדים-אשכנזים בישראל.

אם כיום יש ואקום בספרות ובתחומי ידע נוספים בבתי הספר בנוגע למורשת יהדות ספרד, אין לנו את מי להאשים בכך אלא את עצמנו. לדידי, צודקים הטוענים כי אם נחדש ונרענן את חומרי הלימוד בשיעורי האזרחות, ההיסטוריה והספרות, ניתן יהיה להפיג במידת מה את המתח הבין-עדתי ולהשיב ליהדות ספרד את עטרתה.

לפי קטלוג הספרייה הלאומית בירושלים יש בה עותקים של הרומן משפחת ד'אגילאר בתרגום לעברית, שראו אור בהוצאות שונות ובגרסאות שונות: בעברית צחה (שלא לומר מיושנת), בעברית קלה, עם ניקוד, עם איורים ובלי איורים. יש לציין שהוצאת "נצח" היא שהייתה אחראית לתרגומם לעברית ולהדפסתם של רוב ספריו של להמן.

חשוב לציין שהעיבוד מחדש בעברית מאפשר קריאה שוטפת של הרומן בעברית עדכנית.

בדברים שנשא בחידון התנ"ך העולמי (12.5.2016) סיפר שר החינוך על היוזמה ל"מהפכה" חינוכית ולהעשרת חומרי הלימוד בבתי הספר במורשת יהדות ספרד והמזרח. השר הודיע על מינוי ועדה בראשות המשורר חתן פרס ישראל ארז ביטון (2.2016), שתפקידה לבחון אפשרויות "להעמיק ולהעצים תכנים לימודיים שעוסקים בהיסטוריה ובתרבות של הקהילות היהודיות במזרח, צפון אפריקה וספרד". ועדת ביטון הקימה לה תתי-ועדות בתחומים שונים, והמלצותיה, שהוגשו ב-26 ביוני 2016, כוללות הוספת פרקים ל"עמוד האש", עיבוי לימודי האזרחות, הספרות וההיסטוריה בבתי הספר והמלצה למסד משלחות תלמידים לספרד.

כולי תקווה שהעיבוד הנוכחי בעברית של משפחת ד'אגילאר ינגיש את הספר לרבים ובכלל זה לתלמידי תיכון, ויתרום למפעל הנפלא של ועדת ביטון ולהמלצותיה בנוגע לחינוך בני ובנות הנוער בישראל להיכרות עם ה"אחר".

קליפת אגוז וסוס אחד נכנס לְבר

מזמן לא השתמשתי בסופרלטיבים: "מקורי", "מצוין", "יצירת מופת", כדי לתאר את גודל הנאתי מקריאת ספר. האחרונים של איאן מקיואן ודוד גרוסמן ראויים לכל הכתרים. הקריאה בהם העניקה לי הרגשה שזכות גדולה נפלה בחלקי. הסיבה לכך שאני כורכת את שניהם יחד אינה בהכרח פועל יוצא של זכייתם בפרס בוקר – האחד בוקר בינלאומי (2017) והשני בוקר (1998). אלו שני סופרים שיכולים להתהדר בכך שהצליחו לייצר כאן תבנית סיפור מאוד מקורית.


קליפת אגוז – איאן מקיואן, ספרייה לעם הוצאת עם עובד, תרגום מאנגלית – מיכל אלפון, 2017, 191 עמ'.                                 Nutshell, by Ian McEwan, 2016, USA: Penguin Random House

סוס אחד נכנס לְבָּר – דויד גרוסמן, הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 2014, 198 עמ'.


אומרים שהקיץ הוא "עונת המלפפונים". לעתים זה כך בכל הנוגע לתערוכות אומנות, קולנוע, ומופעי בידור למיניהם. אי אפשר לומר זאת על עולם הספרות העכשווי.

החגיגה השנה החלה בשבוע הספר העברי ומשם המשיכה הלאה לכותרים החדשים שהצטרפו לארון הספרים שלנו, כולל תרגומים לעברית של ספרים נבחרים. מתוך ההיצע הרב קראתי לאחרונה שני ספרים.

למעשה גמאתי אותם בזה אחר זה: קליפת אגוז של איאן מקיואן וסוס אחד נכנס לְבר של דויד גרוסמן. שניהם מהסוג ה"דק", בקושי 190 עמודים, כשכל עמוד הוא עולם ומלואו. אם לפי המיתוס, רק בספר עב-כרס אפשר לשקוע עד כדי ניתוק טוטלי, שניהם מנפצים את המיתוס. הם ייחודיים במובן של מסירת סיפור חיים בדרך מקורית. בנוסף, בכל אחד מהספרים משתלבים יסודות טרגיים ביסודות קומיים. את קליפת אגוז אפשר להגדיר כקומדיה פילוסופית מלוּוָה בטון טרגי. ואת סוס אחד נכנס לבר ניתן להגדיר כטרגדיה קיומית מלוּוָה בטון קומי.

קליפת אגוז: קומדיה פילוסופית מלווה בטון טרגי

בהשוואה שערך הוושינגטון פוסט בין המחזה "המלט" של שייקספיר לספר "קליפת אגוז", במונחים של טרגדיה או קומדיה, המלט מוגדר כ"טרגדיה קיומית מלוּוה בטון קומי", ואילו קליפת אגוז מוגדר כ"קומדיה פילוסופית מלוּוה בטון טרגי".

העלילה בקליפת אגוז של מקיואן נמסרת לקורא על ידי עובר ברחם אימו. העובר מאזין מתוך מקומו ברחם לכל רחש המגיע לאוזניו, החל מקלטות שמשמיעה אמו ובהן הרצאות מרתקות, מוסיקה וכלה בשיח סביבתי, ועל כל זה הוא מגיב. לעתים בבעיטות בבטנה של אמו ולעתים בתגובות כמו שיהוקים ועוד.

בנסיבות ובמונחים לא-ריאליסטים, גם עובר הוא ישות שמסוגלת להתחבט בשאלת הקיום האנושי. מקיואן יוצר מקבילה לסיטואציות במחזה השייקסיפרי המלט באמצעות העובר. השחקנים המרכזיים במחזה השייקספירי הם אביו של המלט, שבדומה לו גם אביו של העובר בקליפת האגוז הוא האיש הטוב. אמו של המלט, גרטרוד, שבדומה לאמו של העובר בקליפת אגוז הן דמויות אהודות בעיני המלט והעובר, בהתאמה. השחקן המרכזי השלישי בהמלט הוא הדוד קלאודיוס, שבדומה לדודו של העובר בקליפת אגוז, הוא הרוע בהתגלמותו.

המילים במחזה השייקספירי, "להיות או לא להיות", שבהן המלט פותח את המונולוג שלו, הן גם תמצית התלבטויותיו של העובר בנוגע לחיים. בצדק נטען שקליפת אגוז הוא "המלט בזעיר אנפין." כשם שהמחזה השייקספירי "המלט" מגולל את קורות משפחתו של המלט, שהיא משפחת המלוכה בשוודיה, כך גם בקליפת אגוז העובר מגולל את קורות משפחתו הבריטית (במאה ה-21). ובאנגלית, "קליפת אגוז": In a] nutshell] הוא אכן קיצור/תמצית של משהו.

סוס אחד נכנס לְבר

טרגדיה קיומית מלווה בטון קומי

סוס אחד נכנס לבר – דוד גרוסמן. ציור העטיפה: רוי ליכטנשטיין, "מוריד בפניך את הכובע!" (Coup de chapeau)

גם סוס אחד נכנס לְבר של דוד גרוסמן מגולל סיפור חיים בדרך מקורית ויצירתית. הספר קורץ לקורא בעודו נחשף לכותר. "ואם הכותר 'סוס אחד נכנס לבר' נשמעת לכם כמו התחלה של בדיחה, הרי שלא טעיתם בהרבה." (מתוך מאמרה של רותי קלמן).

הפתיח הטיפוסי לסוג מסוים של בדיחות, שמופיע בכותר של הספר, מציב בעל-חי כאובייקט בעל תכונות אנוש. המטרה בבדיחות מסוג זה היא בדרך כלל לשים ללעג תכונות אנוש מסוימות.

הנה דוגמא. בוודאי שמעתם על הארנב שנולד כולו שחור חוץ מהאוזן השמאלית שלו שהייתה בלונדינית. בסביבה היו שני כפרים של ארנבים, ארנבים שחורים וארנבים בלונדינים. והיה ביניהם ריב גדול. הארנב הלך לכפר של השחורים ונידו אותו משם כי הייתה לו אוזן בלונדינית. הוא הלך לכפר של הבלונדינים וגם משם נידו אותו, כי הוא היה שחור חוץ מאוזן אחת. הוא היה אובד עצות. ממש לא ידע מה לעשות. ואז הגה רעיון. הוא הלך לפסי הרכבת ושם את האוזן הבלונדינית על הפסים כדי שהרכבת תדרוס את הצבע הבלונדיני ואז הוא יהיה כולו שחור. כשהגיעה הרכבת היא לא דרסה רק את האוזן. היא הורידה לו את כל הראש.

מוסר השכל: לא שווה לאבד את הראש בשביל חתיכה בלונדינית.

הבחירה של גרוסמן בסוס ככותר לספרו אינה סתמית. היא מרמזת על טרגדיה קיומית ומוסיפה לה גוון קומי. לסוס מאפיינים מובהקים. הוא סוס מרוץ, אבל בעיקר סוס עבודה. הסוס מייצג אדם העמל כל חייו ומגיל אפס הוא סופג טראומות. כך מסתבר עלה גם בגורלו של דובל'ה ג'י. הוא היה סוס עבודה, עמל כל חייו – עמל סיזיפי. כל שנותר לו הוא לסיים יום עמל מפרך בפאב שם יוכל להטביע את תלאותיו בכוס משקה חריף.

הטרגי צבוע בגוון קומי אבל נשאר טרגי, בדומה לאמירה בדבר הליצן הבודד והעצוב שמייחסים לקומיקאי והסטנדאפיסט האמריקני, רובין וויליאמס, "אני חושב שבני האדם העצובים ביותר יוצאים מגדרם כדי לשמח בני אדם אחרים. והסיבה לכך היא שהם מכירים היטב את ההרגשה להיות חסר-ערך לגמרי ורוצים למנוע מאחרים לחוות אותה."

I think the saddest people always try their hardest to make people happy because they know what it's like to feel absolutely worthless and they don't want anyone to feel like that.

דובל'ה ג'י הוא סוס עבודה, והבידור הוא רק מראית עין שמחפה על הצורך שלו לפרוק את מצוקת יומו בפני העולם.


לעניות דעתי, הן גרוסמן והן מקיואן היטיבו הפעם מעל ומעבר לבנות עלילה בדרך חדשנית ומבלי לייגע. אני מאחלת לקוראי הספרים שבינינו, שיזדמן לנו לעתים קרובות לשים יד על ספרות שהקריאה בה תענג ותנעים את זמננו.

(איך) להתמודד עם אנכרוניזם

במהלך השנים האחרונות נתקלתי בלא מעט שאלות של תלמידי תיכון, העומדים לפני מבחני בגרות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). סוג השאלות משקף לצערי תמונת מצב עגומה: מלחמת יום הכיפורים נדמית בעיני רבים מהם כאירוע שהתרחש לפני בריאת העולם. גם המורים הצעירים לא היו כאן לפני ארבעים שנה ויותר, ויחסם למלחמה ההיא עובר הלאה. (להלן דוגמא של סיכום לקראת מבחן בגרות).

קראתי סיכומים רבים שתלמידים ו/או מורים מפיצים ברשת האינטרנט לקראת בגרויות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). 

מאגר מבחני בגרות [צילום: באדיבות משרד החינוך]

לא התפלאתי שמלחמת יום הכיפורים נתפסת בעיניהם כאנכרוניסטית, ושהחומר למבחן הבגרות הוא "עוד חומר שצריך לשנן" כדי לקבל ציון טוב. 

לעניות דעתי, חשוב לתקן זאת ואין צורך להפוך עולמות לשם כך.

הדור שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים, לרבות אוכלוסיית העולים שהגיעו לארץ אחרי שהתרחשה, מתייחסים למלחמה זאת בשוויון נפש יחסי. במקרה הטוב, הציבור שלא חווה את המלחמה מרותק לסיפורים אישיים ומתפעל ממעשי הגבורה, המופצים בכלי התקשורת בימי השנה למלחמת יום הכיפורים. אנו מחויבים לא רק למניעת ההשכָּחה של אירוע טראומטי זה אלא גם לצד מעשי יותר. באשר לדור הצעיר, על מערכת החינוך לעורר אצלם מחשבה ושיח על תכנון וארגון בצה"ל בשדה הקרב בעבר ובעתיד.

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)

על-פי-רוב, האוכלוסייה שלא חוותה את מלחמת יום הכיפורים ניזונה בעיקר ממידע ספורדי המסתובב ברשת ומגיע לאמצעי התקשורת בעיקר בימי השנה למלחמה.

קחו לדוגמא את סיפורו של סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, קש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים (הפרטים האישיים, באדיבות הארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" – פריט 100568).
לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ – והסיפור שלו תועד בארכיון חיל התותחנים והועלה באחרונה לרשת האינטרנט.
סיפורו האישי מרתק נקודתית. שכן, עדותו של לוי בפני היסטוריונים ממרכז המחקר של חיל התותחנים מתאפיינת במסירת עובדות ברצף כרונולוגי ובגוף ראשון, כשלעתים רחוקות הוא מצרף לדווח היבש נימה אישית. הסיפור הותיר אותי בפה פעור. מספר דקות לאחר שנחשפתי לפרטים עלו בי הרהורים בדבר ערכו לאורך זמן. החשיפה שלי לסיפור הייתה נדבך נוסף בידע שלי על מלחמת יום הכיפורים. אך מה מוסיף הסיפור למי שאינו בקיא בפרטים אחרים רלבנטיים להתרחשויות בגזרה הדרומית לפני צליחת התעלה?

וכך נראה הדווח של לוי (הדווח המלא כאן):

"יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר… ב 8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. …" וכן הלאה. ובנימה אישית יותר לוי מוסיף:

"כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו… עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב… אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח."

כדי שיהיה לסיפור ערך מעשי לאורך זמן, וכדי שיופנם על ידי האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה ההיא, ובמיוחד בני ובנות הדור הצעיר, נחוץ עוד משהו. בין היתר, נחוצים פרטי רקע על תכנון וארגון בפיקוד דרום טרם ההתרחשויות בגזרת תעלת סואץ.

כלומר, מה שחסר כאן הוא הקונטקסט הרחב. הן האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה והן תלמידי תיכון מודעים להפתעה ולמחדל המודיעיני. חסרים להם פרטים הקשורים ישירות לאופי ורמת הארגון והתכנון בגזרה הדרומית לפני ולאחר צליחת תעלת סואץ.

שיחזור צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים – במסגרת מבצע "אבירי לב".
שילוב של צילומי מקור ושיחזורים של צליחת התעלה, ע"י אגד הצליחה של חיל ההנדסה ובראשם גדוד התמסחים 634.

בעשור האחרון נערכו מחקרים שמספקים מידע רלבנטי. כשמצרפים את ממצאיהם אל הסיפור האישי, כמו זה של לוי, מתקבלת תמונה יותר "מציאותית" ובעלת משמעות עכשווית בנוגע להיבטים של תכנון וארגון טרום המלחמה.
ממצאי רקע הנוגעים לסיפורו האישי של לוי, הלקוחים מתוך תחקירים, משלימים את התמונה ומספקים לאירוע מימד עכשווי ורלבנטיות. יתרה מכך התובנות העולות מהממצאים, שתמציתם מובאת להלן, עשויות לקדם את המלחמה בתודעת האוכלוסייה שלא חוותה אותה.

ממצאי הרקע:

לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ (במסגרת מבצע "אבירי לב") אבל היה מתוכנן במקור להילחם ברמת הגולן כחלק מאוגדה 210 של האלוף דן לנר. כשגדודו הגיע לימ"ח של האוגדה במחנה נפתלי מצאו אותו ריק. בהמשך הסתבר להם שאת הטנקים של החטיבה לקחו גדוד מילואים של חטיבה 188 וגדודים מחטיבה 179. גדודים מחטיבה 421 של אוגדת שרון וצוותים מחטיבת "הראל" השתלטו על טנקים של בית הספר לשריון. וגדוד נוסף מחטיבת "הראל" נאלץ להרחיק עד לנמל אילת ולהצטייד בטנקים שנמכרו למדינה זרה ועמדו להישלח לשם.

אוסיף ואציין שכיום ניתן להגיע למחקרים של היסטוריונים-צבאיים בקלות על ידי שליפתם מרשת האינטרנט. הבעיה מתמקדת אם כן במוטיבציה לעשות זאת. יש להתחיל בהנחלת מוטיבציה לפרטי רקע על מלחמת יום הכיפורים כבר במערכת החינוך. ליזום משימות לחיפוש מידע דוגמת זה שיוצג להלן:

מחקרו של ד"ר עמיקם צור (היסטוריון צבאי וסא"ל במיל. ששירת כקצין קרבי).

בתחקיריו התמקד צור במוכנותו של פיקוד דרום לקרב, ערב מלחמת יום הכיפורים. יש לציין שצור מסכם את ממצאיו בכך שהוא מפנה אצבע מאשימה על תכנון לקוי של כוחותינו בפיקוד דרום ערב המלחמה. מסקנותיו במשפט אחד הן אישום חמור ולמידת לקח לעתיד לבוא על מנת שלא יתרחש מה שהתרחש אז: שיבוש וקריסה של תוכניות והכרח להתארגן מחדש לאלתר.

להלן ציטוט מתוך מסקנות המחקר של צור:

"מה שהתרחש שם היה ממש דרמה ענקית: ברגע שפרצה המלחמה. צה"ל נאלץ לשבור מסגרות אורגניות ולהקים ציוותי כוחות מאולתרים. יתרה מזאת, הכוחות שמצאו את עצמם בסופו של דבר לוחמים בפיקוד דרום, לא תמיד הגיעו לשם כתוצאה מתכנון מוקדם."

כאמור, תחקירים מסוג זה שופכים אור על הסיפור האישי ומספקים לו רקע. הם חשובים לאין ערוך במיוחד כשמדובר במלחמה "רחוקה" (למעלה מ-50 אחוז מהאוכלוסייה לא חווה אותה) שכמעט נשכחה.

לסיכום, אוכלוסיית היעד העיקרית לשינוי זווית הראייה על האירוע ההיסטורי המדובר – קרי, מלחמת יום הכיפורים (1973), שנתפסת כיום כאנכרוניסטית וחסרת רלבנטיות – הם בעיקר תלמידים העומדים לפני מבחני הבגרות. אל לנו לשכוח כי זהו דור העתיד! לא די לקבל ציון גבוה בבגרות. הדור הצעיר חייב להיות מצויד בכלים שימנעו תכנון וארגון לקוי של כוחותינו בעתיד. כל עוד ממשיך המחקר להתפתח יש סיכוי שחיבור בין ממצאי המחקר לסיפור האישי, המרתק כשלעצמו, יעשה את העבודה.

גילוי נאות: הזיקה שלי לנאמר כאן כרוכה במחקר לדוקטורט, שעל בסיסו כתבתי ופרסמתי ב-2014 את "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס (2014-1973)".

צליחת תעלת סואץ (1973) – סיפורו של לוחם מחטיבת "הראל"

ב- 2016 מאבקם של ותיקי הפלמ"ח/חטיבת "הראל" נכנס להילוך גבוה. הם התנגדו להחלטת הממשלה להנציח את שמו של ח"כ לשעבר רחבעם זאבי ז"ל בחאן שער הגיא. חתמתי על העצומה שתומכת במאבקם של בני דור ההמשך. הצטרפתי לסוכת המחאה שהקימו בחאן שער הגיא ולקרב המאסף על מורשת הפלמ"ח. הם נהגו להתכנס שם מדי יום שישי. התביעה להנצחת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים מהפלמ"ח/חטיבת "הראל", עלתה לכותרות. בתוך כתשעה חודשים הצליחה להשיג את יעדה. דף הפייסבוק של חטיבת "הראל" לדורותיה, פעיל מאז תחילת המאבק ביוזמתו של יוני אמיר.

חטיבת "הראל"/פלמ"ח הייתה פעילה לא רק בפריצת הדרך ולווי השיירות לירושלים במלחמת תש"ח. פעילותה נמשכה תקופה ארוכה. החטיבה מילאה משימות רבות גם במלחמת יום הכיפורים (1973).

עדותו של סגן אריה לוי – קצין השיתוף הארטילרי של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים – הועלתה היום (11.7.2017) לדף הפייסבוק של חטיבת הראל. לוי מספר על השתתפותו, במסגרת גדוד התותחנים 106, בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים (1973). עדותו מציגה זווית ראייה נוספת על קורות חטיבת "הראל". העדות תועדה ונגנזה בארכיון של חיל התותחנים. 

הסיפור מובא להלן. הוא נשלף כלשונו מהארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" (פריט 100568) (הארכיון מנוהל ע"י עמותת בית יד התותחנים והמידענית שוש קוברסקי):

סיפור הקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 במלחמת יום הכיפורים
שם, דרגה ושיוך צבאי: סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, גדוד שהוקם כשנה ושלושה חודשים לפני המלחמה.

"הגדוד היה חלק מן האגד הארטילי של אוגדת שרון. מפקד הגדוד, במינוי חרום, היה סא"ל שמעון בן דוד, מפקד מתקן האימונים בעובדת והסמג"ד – עמוס תור ז"ל.

"ירדנו למלחמה על זחלים ממתקן עבדת עם תותחים מתנעים M – 50 . היו אלה תותחי האימונים של המתקן. יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר, נסענו על שרשראות, חלפנו על פני שבטה, ניצנה, חלפנו על פני הכניסה לביר גפגפה. ב 8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. בבוקר, עשרה לחודש צוותו שלושת מפקדי הסוללה ומג"ד התותחנים כמפקדת סיוע לחטיבה 14 בפיקודו של אל"מ אמנון רשף. החטיבה הפגועה התארגנה מחדש בשטחי כינוס באזור טסה. גדוד 9 של החטיבה כבר לא היה קיים. במקומו התקבל גדוד 106 , גדוד טנקי שוט שהגיע על זחלים מאילת. במקור שייך היה הגדוד לחטיבה צפונית חטיבה 164 ("הראל") בפיקודו של אלוף משנה אברהם ברעם (הדגשה שלי, תה.). ביום בו הגעתי לגדוד פיקד עליו חיים זלוצר (זיו) הסמג"ד אשר רק יום קודם קיבל את הפיקוד על הגדוד לאחר פציעתו של המג"ד משה גל. משה גל נפצע בהתקפה על "כישוף". חיים קיבל אותי והקצה לי את אחד מ 26 הטנקים. מפקד הטנק היה סרן אהוד רונן מקיבוץ חצור שאסף טנקים בדרך וצורף לגדוד השוטים.

"מה אעשה אתך קש"א?" שאל חיים זלוצר המג"ד. נראה היה לי שהוא מתקשה לעכל את הרעיון שעליו לוותר על עוד טנק מתוך המצבה החסרה לטובת קש"א. בלילה שבין ה 10 ל 11 שהינו בחניון. השכימו אותנו סביב 02:00 – 03:00 ופקדו עלינו לנוע לג'ידי ולחבור לחטיבה המקורית שהמתינה עם המח"ט ברעם.
לפנות בוקר הגענו לצומת הגידי וצוות הפיקוד של הגדוד חבר למחט המיתולוגי בירו מח"ט 875 ("הזקן"). עמדנו להחליפו בקו. שם פגשתי את אהוד אבירן (אברמסון) המס"ח של בירו ומג"ד מכמ"ת 120 (342), שלחם על ציר "עכביש". "בישרתי" לו שהגדוד שלו כבר חטף פגיעות והרוגים.
קיבלנו מן המח"ט בירו הסבר "חי" על הגזרה כאשר הנהג שלו עסוק בהכנת חביתת הבוקר עם נקניק.

לפנות ערב נכנסנו לקו והחלפנו את השרמנים. הגדוד שלנו פרס דרומית לציר גידי – תעלה, דרום מזרחית לתעוז "מצווה". כשבוע ימים ניהלנו שם קרב בלימה כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו. המס"ח באזור היה מגד מכמ"ת 436 משה רוזן (שמו בקשר היה "זלות") וממנו ירשתי את הכינוי ברשת "זלות 32" . בסביבות 15 בחודש כאשר הסתער עלינו כוח שריון ואחריו כוח רגלים, הפעלתי "אש על כוחותינו", אש מגדוד מכמ"ת 160 (857 "סעיף") שהיה סמוך אלינו ומוקצה לטובתנו.

"במהלך שבוע קרבות הבלימה היו לי מספר חילוקי דעות עם מפקד טנק הקש"א, סרן אהוד רונן. באחד המקרים סרב לעלות לעמדת תצפית ולאפשר לי טיווח. זאת מתוך חשש לחשוף את הטנק לטילי ה"סאגר". בצר לי פניתי בקשר למג"ד והוא פקד על סרן רונן למלא אחר בקשותי תוך שהוא מדגיש בקשר כי הטנק נועד לשרת את הקש"א.
הנושא סודר אבל באחת הפעמים בהן עלינו לעמדת תצפית השתהיתי יתר על המידה. שוגר לעברנו טיל "סאגר" שחלף במלוא הדרו מעל ראשי, התפוצץ מאחורי טנק הקש"א וחוט הניווט נשאר תלוי על כתפי. מאותו רגע הפסקתי להתווכח עם סרן אהוד רונן. במחשבה שנייה אני ואנשי הצוות חבים לו את חיינו. הייתי קש"א צעיר, חדור רצון לבצע משימות מאידך לא מנוסה בלחימה בטנק.

בערבו של 17 בחודש קיבלנו פקודה לנוע צפונה לאורך האגם המר ולקראת בוקר 18 בחודש חצינו את התעלה בעקבות חטיבה 500 שהייתה בדרכה לעיר סואץ עם אוגדה 162.
מפקד החטיבה החדש של הכוח המיוחד שלנו היה תת אלוף ברוך הראל ("פינקו") (סגן מפקד האוגדה הסדירה בסיני). "פינקו" החליף את המח"ט ברעם שנאלץ לפקד על חטיבה 875 שתפסה מחדש את הקו במקומנו. בירו, מח"ט 875 נפצע בהנחתה הארטילרית בה נהרג באזור גם מפקד האוגדה האלוף מנדלר.
מפקד הסיוע של הכח המיוחד בפיקודו של פינקו היה לא אחר מאשר אל"מ יעקוב ארז מפקד אגד 209.

עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב.

מבחינת הפעלת ארטילריה זכור לי יום קרב בו מדרום לנו התמקם קת"ק מצרי עם ציוותו. הוא ישב ברכס קדמי והוריד עלינו אש מרגמות. לאחר שזיהיתי אותו בבירור ביקשתי ממפקד האגד יעקב ארז הקצאה. מפקד האגד הקצה לי יחידת אש לטובת העניין ותוך טיווח קלאסי טיווחתי את הבחור ואת ציוותו והעסקתי אותו בתחמושת רסיק אוויר. הבחור וציותו הושתקו. מפקד האגד שצפה בנעשה ממרומי תצפית לא רחוקה חלק לנו שבחים.

בתאריך 22 בחודש לפנות ערב מצאנו עצמנו על ציר "עשור", ציר אחד צפונית לציר "סרג'" , ציר סואץ קהיר, השארנו במקום מ"פ עם שישה טנקים במטרה לחסום את הציר בפני כוחות מצריים שעשויים להגיע ממערב. דהרנו דרומה לחסום את ציר סואץ קהיר, ציר "סרג' "
הפסקת האש שאמורה היית להיכנס לתוקף ב 22 בחודש בשעה 19:00 לא כובדה על ידינו (הדגשה שלי, תה.). התיישבנו במעבר הצר של הרכס שחלש על הציר סואץ קהיר וירינו בכל רכב שעבר במקום ממערב למזרח. עם שחר בסביבות השעה 05:00 יצאנו מן המעבר וגלשנו לעבר ציר "סרג'" – כביש סואץ קהיר. בצענו סריקה בין הרכבים בהם פגענו במהלך הלילה.
בהרימי משקפת מערבה, ראיתי במרחק כ 1800 2000 מ' מערבית לנו שיירת מובילים מצרית עם טנקים שנעה ממערב למזרח. הסבתי את תשומת ליבו של המג"ד.
המג"ד הורה להתפרס ופתחנו באש. המובילים המצריים עצרו והחלו מורידים טנקים שהחלו משיבים באש. התפתח קרב שריון בשריון ואנחנו נסוגונו לתוך המייצר, העמדות היו עמדות בוגי לא נוחות. טנק או שניים שלנו, נשארו חשופים על הציר. במהלך חילופי האש הבחנתי לפתע שפגז שנורה לכיוון טנק המג"ד – פגע ברכס מאחורי גבו של המג"ד. פניתי אליו בקשר בקריאה שירד כי יורים עליו. חיים הפנה ראשו אלי ותוך שהוא מסמן בידו בכעס מלמעלה למטה, סימן לי לחדול (מלבלבל לו את המוח). כעבור כמה דקות כאשר הבטתי שוב לעברו, גופו כבר היה שמוט לאחור.
לפי הידוע לי חיים זלוצר (זיו) נפגע מרסיס פגז שהתפוצץ על דפנות הטנק ופגע בראשו. הצוות ירד לאחור ואחד הנגמשים קרב לטנק .

סרן אהוד רונן ששימש מפקד טנק קש"א התייצב ברשת למול תת אלוף "פינקו" והזדהה כמפקד ברמת מ"פ שמפקד על טנק הקש"א. הוא הציע ליטול את הפיקוד. המ"פ האורגני שנכח בכוח ושנודע בכינויו "כויל" (שמו היה וכטל), מיהר לעלות למול פינקו תוך שהוא מציין שהוא מ"פ מתפקד, וקיבל עליו את הפיקוד. בהמשך היום חבר הגדוד השני של החטיבה בפיקודו של המג"ד חגי אלינו.

לקראת ערב הונחת גדוד צנחנים מילואים מחטיבה 9100 שהתארגן בזמן המלחמה. המדובר היה בחיילי מילואים, חברה לא מוצבים ואנשים שחזרו מחו"ל. בתחילה יועד הגדוד לגבול הירדני ובהמשך כאשר ברור היה שירדן לא במשחק, הם הגיעו לביר תמדה וביום המכריע הוטסו לפאיד בהרקולסים ומשם הונחתו ביסעורים באזור בסיס המזון שליד הק"מ ה 101. חלקם הגיע רכוב על זחלמים. מפקד הגדוד היה סא"ל בקבע בשם ירון. על כן קראו לגדוד על שמו: "גדוד ירון". הם תפסו את הרכסים המקבילים לציר סרג'. אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח. גיורא ואנוכי למדנו באותו מחזור בבית ספר תיכון באשקלון וזיהינו זה את זה ברשת הקשר.
לקנים היה שעמ"מ גבוה והפגזים הראשונים נפלו קצר ב כ – 2000 מטר הישר לפני הטנקים.

בחלוף 35 שנה נדרשתי להפריך את הסיפור אותו סיפר תת אלוף פינקו בכנס בלטרון של האגד הארטילרי הסדיר 209. הוא סיפר שקש"א של חיים זלוצר רצה לקחת את הפיקוד לאחר שהמג"ד נהרג. לא נכחתי אישית בכנס האגד כי פשוט לא זומנתי אליו, אבל לאחריו צלצל אלי זילי הקמב"ץ. הבהרתי את הדברים גם בשיחת טלפון שיזמתי בעצמי לתת אלוף (מיל') פינקו.

ב 24 בחודש נכנסה הפסקת האש לתוקף. גדוד 106 נדרש לכנוס לנקודת כינוס חטיבתית ואני התבקשתי על ידי יעקוב ארז, מפקד אגד ארטילרי 209, לרדת מן הטנק ולהישאר במקום כקש"א של גדוד הצנחנים שהגיע ללא קש"א. בהמשך חבר אלינו גדוד השריון 195 של עוזי לב צור (לנצנר) מחטיבה 401 עם הקש"א מוטי הוד שסיפורו הופיע כבר בגיליון הקודם, גיליון היסטורי מספר 54 .

כעבור כשבועיים משוך הקרבות הגיע עמוס תור הסמג"ד שלי, עבר דרך יעקוב ארז ובא לקחת אותי חזרה לחטיבה 14. הפעם כבר הוצבתי כקש"א בגדוד 9 לצדו של המג"ד יום טוב תמיר שאיבד את מרבית גדודו ועסק בשיקום ובניית הגדוד מחדש. ביליתי איתם קרוב ל 5 חודשים כולל קרבות התשה עד לשחרורנו לאחר כ 6 חודשים מפרוץ המלחמה.

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

משחק זיכרון

משחק זיכרון [צילום: תרצה הכטר]

נבירה בזיכרונות אישיים כרוכה בהתרגשות, התמוגגות או חלילה, זעזוע. אולי משום כך אנו נוטים לעשות זאת בדחילו ורחימו, ורק כאשר הנסיבות מחייבות זאת. ויש גם משחק בין זיכרון לנוסטלגיה.

**********************

נסו לנער את זיכרונכם האישי. לדלות מתוכו סיטואציות נשכחות ולהפיק תובנות שיבהירו לכם מי אתם ביחס לאחרים. מערכות יחסים במשפחה הן חלק מאיתנו. הן טבועות ב"אני" שלנו, נחרטות עמוק בזיכרון ומשפיעות על חיינו. נסו להיזכר אל מי נקשרתם יותר – אבא או אמא? השתעשעתם או רבתם עם אחיכם? אחד האתגרים הוא לבחון זאת ממבט אישי. ולא רק לבחון אלא גם להיחשף לביקורת.
אעשה כאן ניסיון לשרטט קווים לדמותן של מערכות היחסים שלי עם אמי, אחותי ואחי כשאני נצמדת לשני פרמטרים: האחד, תובנות ושאלות שדליתי מהספר "שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, והשני, המשחק בין הזיכרון האישי שלי ל"נוסטלגיה".

שומרת אחותי – ג'ודי פיקו

"שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, העלה בי תהיות על מערכות יחסים במשפחה, בדגש על יחסי אם-בת ואחות-אחאים. העלילה בוחנת את מערכות היחסים בין הורים ושתי בנותיהן ובין הבנות, ומטפלת במשבר שפוקד את המשפחה. באמצעות העלילה נבחנת משמעותם של מושגים פופולאריים כגון: הורה טוב, בת או אחות טובה, ואדם טוב. תהיתי לאיזו דרגה של כנות אגיע אני כשאציף עצמי בזיכרונות על יחסי עם אמי, אחותי ואחי. האם החשיפה העצמית וגילוי האני האמיתי שלי יחזקו או יערערו אותי?

ניסוי אישי

לקחתי פסק-זמן מעיסוקי וענייני והתחברתי לזיכרונות במטרה לדלות מנבכי העבר סיטואציות, או מה שנקרא, "תמונות מן החיים". ניסיתי לברור מתוך הזיכרונות את אלו שקשורים במשפחתי הגרעינית. הרשיתי לעצמי להתמכר לרגשות שהציפו אותי. שאלתי את עצמי האם הייתי בת טובה? האם אני אחות טובה? ומכאן עברתי לשאלה – איזה אדם אני?

תחילה התמקדתי במה שזכור לי ממערכת היחסים שלי עם אמי, ויולט צ'רניאק, תוך ניתוק מוחלט ממה שידוע לי על יחסי אם ובת. זה היה השלב הקשה ביותר בניסוי שערכתי עם עצמי. התבוננתי בסיטואציות רבות ונשכחות והרגשתי שלא עם כולן נוח לי, שיכול היה להיות אחרת. דווקא הזיכרונות האלו דרבנו אותי להמשיך לחפור.

האם הייתי אחות טובה והאם השתנה משהו במהלך השנים? גם ההתבוננות באופי היחסים ביני לבין אחותי ואחי מאז ימי הילדות עד היום, חשפה בפניי הן את הסיטואציות הנעימות והן את הפחות נעימות. אבל ככל שהמשכתי בתהליך, התארכה רשימת הזיכרונות ה"נעימים" ואילו ה"בלתי נעימים" נדחקו הצידה.

שחזור העבר

הזיכרונות הטובים קשורים לתקופה שבה גרתי עם בעלי וילדיי ביוהנסבורג, דרום אפריקה. הסביבה התרבותית והחברתית שם השפיעו על כולנו לטובה. גם מערכות היחסים שלי באותה עת עם בני המשפחה הקרובים והרחוקים זכורים לי לטובה.

באותה תקופה התעורר בי רצון עז לשתף את בני משפחתי בכל סוגי החוויות שלי שם, שהיוו חידוש מבחינתי. תחילה סיפרתי ודיווחתי עליהן ארוכות בכתב, בתמונות ובעל פה. לא עבר זמן וגעגועי למשפחה גברו. הצעתי שיגיעו אלינו לביקור. האורחת הראשונה הייתה אמי. היא שהתה איתנו מספר שבועות, שאותם ניצלנו לטיולים והיכרות עם מכרים וידידים מקומיים. בין היתר ביקרנו בשמורת הטבע הידועה "הקרוגר פארק" ובערים היפות של דרום אפריקה. השהייה אצלנו הנעימה לאמי את החופשה. היא הללה במיוחד את האווירה ה"אנגלו-סכסית" השורה בכל מקום – סגנון חיים שעליו היא גדלה בילדותה. האווירה הרגועה ששררה בכל מקום חדרה גם למערכת היחסים ביני ובינה ואני זוכרת לטובה את שיחות הנפש שניהלנו לעתים די קרובות במהלך השהייה. שיחות שכמותן לא ניהלתי איתה קודם לכן. היה מרגש להיזכר בכל זה כעת.

גם אחי, דן, התארח אצלנו ואף איתו ערכנו טיולים מדהימים כולל ביקור בשמורת הטבע. זה היה זמן איכות לכולנו, ובמיוחד לי ולו. הוא שהה אצלנו ואצל מכרים לסירוגין וכולם הרעיפו עליו מכל טוב. וכשהגיע העת להיפרד הוצפנו בהתרגשות גדולה, אבל התגברנו.

את אחותי, דפנה צמחוני, ומשפחתה לא יצא לנו לארח ביוהנסבורג. לאחר ששבנו ארצה, החלה תקופה יפה במערכת היחסים והקשר בינינו התהדק. הילדים של שתינו היו צעירים. דפנה ומשפחתה נהגו להגיע אלינו מחיפה, בדרך כלל בשבתות. ואנחנו ביקרנו אצלם בהזדמנויות שונות. הקִרבה בין הילדים צמצמה את החיכוכים הטבעיים ששררו ביחסי עם אחותי. כל ביקור הביא בעקבותיו רוממות רוח והיטיב עם כולם, כולל אמי שבהיותה בת יחידה העריכה מאוד קיומו של קשר בין ילדיה. למרות שאנחנו טיפוסים שונים זה מזה, במהלך השנים מצאנו לשון משותפת והזדמנויות לחשוף רגשות חיוביים האחד כלפי השני.

בסופו של דבר יצאתי בהרגשה חיובית ומעודדת מהתהליך, וטוב שכך.

נוסטלגיה 

נוסטלגיה

אני קוראת את הרשמים שהעליתי כאן ומתחזקת בי התחושה שהזיכרונות הפחות נעימים קיימים ובה במידה גם אינם קיימים. להיכן נעלמים הזיכרונות הפחות נעימים? האם מדובר בהכחשה עצמית? אני מציינת זאת בידיעה שיהיו כאלו שיטענו שאכן זה כך. האדם שואף בדרך כלל לעטוף את עצמו באווירה חיובית ומשתדל למנוע מעצמו "דיסוננס". הכחשה עצמית היא הכלי הפופולארי למטרה זאת.

תוך כדי הניסוי הבנתי שהזיכרון משול לפלסטלינה. פועל עליו כוח חיצוני שנקרא "נוסטלגיה"; לטוב או לרע. (כאן בדקתי כוחה של נוסטלגיה במישור האישי בלבד. אילו הייתי גולשת למישור הכללי- חברתי או מדיני , הייתה נפתחת בפניי תיבת פנדורה מלאה שרצים וזה קצת יותר מסובך).

השאלה איזה אדם אני, והאם הייתי בת טובה אינה עומדת בפני עצמה. כדאי לזכור זאת (!). הנוסטלגיה מנתבת את הזיכרון האישי לכיוונים של בניית זהות אישית שתאפשר לנו לזרום עם החיים. במילים פשוטות, נוסטלגיה היא מצב של תשוקה עזה לשוב לתקופה "זוהר" בעבר, לערכים המזוהים עמה או לאובייקטים המייצגים את אווירתה (מתוך האנציקלופדיה של הרעיונות). נוסטלגיה מגבירה את הגעגועים אל העבר ה"טוב" עד כדי התרפקות עליו ותוך אידיאליזציה שלו.

אם לשפוט לפי המקרה האישי שלי, אני ממליצה בחום לנבור בנבכי העבר. לקחת פסק זמן ולצאת לדרך. אני מודה שמבחינה רגשית, התהליך היזום שלי לא היה פשוט, אבל הוא שווה. הניסיון שלי מראה שבסוף הדרך עשוי לצמוח נרטיב מיטיב המאפשר לשאת בגאווה את ה"אני".
האם אני אוהבת כעת את עצמי פחות? אני משיבה בשלילה. לנוסטלגיה יש משקל רב בעיבוד הזיכרון לטובתנו, לטובתי. היא צובעת את הזיכרונות בגוונים בהירים, משפרת ואף משביחה את מערכות היחסים בהן אנו מעורבים, כולל אלו שמעצם טיבען נוטות להצמיח מתחים. אפשר להתווכח על כך, ואפשר גם ללמוד על השפעות הנוסטלגיה על הזיכרון הקולקטיבי.

לא אגדה

הקיץ בעיצומו והסביבה כבר מזמן אינה ירוקה, פרט לגינות הנוי הציבוריות שזוכות למנה מכובדת של מי השקיה. ואני ממשיכה להאמין באג'נדה הירוקה. מחפשת אות וסימן ל"קָיימוּת סביבתית ועירונית" מקווה שכאשר הקיץ יחלוף, הירוק הטבעי ימלא את הנוף השומם. לאחרונה חוויתי שיתופי פעולה בין הממסד לאזרח שמבטיחים שהירוק הזה יתפשט במרכז הארץ. ועל כך בהמשך.

בשלהי חודש מאי (2017), נחשפתי לפרויקטים של קיימות סביבתית ועירונית כשהצטרפתי לסיורים של "בתים מבפנים". קטונתי מלהגדיר "קיימות עירונית". אבל אפשר להבין במה דברים אמורים כשמבקרים בגינות קהילתיות.

גינת השחמט [צילום: בתים מבפנים]

גינת השחמט [צילום: בתים מבפנים]

כמה שקשה לנו להאמין, העובדה היא שגם בצפון תל אביב מתפתחת "קיימות עירונית".

דוגמאות רבות לכך. הנה שלוש: "קהילה סביב גינה" ברחוב אברהם בויאר 8, רמת אביב. כאן טיפחו גינה שמנוהלת על ידי תושב השכונה ורכז "הגינה הקהילתית" ברמת אביב ג'. התושבים מתפארים בכך שהם מגדלים "מזון בתוך העיר" ומספרים על שיתוף פעולה בינם לעירייה. העירייה מאשרת שטח לפעילות, ומספקת הדרכה וליווי מקצועי, כמו גם מקור מים להשקיה וצמחייה בהתאם למלאי המשתלה העירונית, וכלי עבודה וקומפוסטר ליצירת זבל אורגני. איזו חגיגה לנשמה!
דוגמא אחרת לקהילה עירונית מקיימת היא "גינת השחמט" בסמטת טאגור, נווה אביבים. תושבי השכונה מגדלים כאן ירקות וצמחי תבלין, וגם צמחייה מושכת מאביקים ועצי פרי.
גם הדר יוסף מתהדרת בגינת יער. במקרה נכחתי בחנוכת מרכז הקיימות השכונתי של בית פרנקפורט והתמוגגתי רק מלשמוע לשמוע על כל הפרויקטים המקודמים בנושא של "שכונות מקיימות" בעיר תל אביב.

(כנסו גם לפורום הישראלי לתזונה בת קיימא ולדף הפייסבוק של קבוצת "גרילה ירוקה").

ויש דוגמאות יפות גם ל"קיימות סביבתית":
"עם הגב לים" היא אחת מהן. מדובר בשיקום ושימור רכס הכורכר לאורך חופי תל ברוך.

רכס הכורכר [צילום: ויקיפדיה]

דוגמא נוספת היא מה שעתיד להיות פרוייקט "פארק החוף", ברצועת החוף המשתרעת בין תל ברוך ופרוייקט סי-אנד-סאן. אדריכל הנוף ליאור לווינגר מסטודיו אורבנוף תכנן וזכה במכרז פארק החוף 3700. כעת מחכים לביצוע.

אלו מכם שמגיעים לחוף הרחצה בתל ברוך ומפנים מבט לכוון צפון יוכלו לצפות בגבעות החול ופשוט לדמיין שתוך מספר שנים לא גדול תקום כאן שכונה. בתוך השכונה ישתלב פארק המבוסס על עקרונות של שיקום הסביבה הטבעית. היום אפשר להסתובב באזור ולצפות בצפורים ובשרקרקים המסתובבים בשטח באין מפריע.

שרקרק

פרוייקט עתידי: פארק החוף [צילום: תרצה הכטר]

לא הרחק מתל אביב, קרוב לנתניה, נמצא הדובדבן שבקצפת: אגמון עמק חפר.

אגמון זה הנו פרויקט שהושלם לא מזמן. הוא תוכנן על-ידי סטודיו אורבנוף. מהכביש המגיע אל נחל התנינים פונים אל שביל עפר המוביל אל האגמון. אחת ההפתעות של עירוניים כמוני היא הנוף הפראי לאורך נחל אלכסנדר המשוקם. ספגתי לקרבי מנה גדושה של אופטימיות.

אגמון עמק חפר הוא תוצר של שיתוף פעולה בין הממסד והאזרח, ששאפו למנוע הישגים "קלים" מכרישי הנדל"ן. וכך נכתב ב Xnet :

… קשה שלא להתרגש בישראל של 2017, כאשר קרקע חקלאית של קיבוץ במישור החוף הופכת לפארק פתוח לציבור ולא לפרויקט נדל"ן . אמנם בהשוואה לאגמון החולה המשתרע על אלף דונם לפחות, מימדיו של אגמון עמק חפר מצומצמים – 300 דונם בלבד – אבל הוא מעניין פי כמה מאחיו הוותיק. אגמון עמק חפר יועד לחקות במידה רבה את הטבע ולדמות את הנוף הביצתי שאפיין בעבר את האזור.

אחת האטרקציות שבאגמון היא גשרי העץ המובילים אל ביתני עץ ובהם פתחים קטנים המיועדים לצפייה נסתרת בעופות וחיות המים.

אגמון עמק חפר

 

האגמון מתוכנן להכיל בעלי חיים שונים מלבד עופות. יש בתוכו חמישה בתי גידול שונים, ששולבו באגם באמצעות גבהים משתנים של המים. מסביבם שתלו צמחייה שמתאימה לעומק המים, במטרה לספק לעופות מסתור, מזון ומקומות לקינון…

 

 

בינתיים התבשרנו על פארק צפרות חדש בירקון. הוא משתרע על שטח של 60 דונם, ויש בו כ-500 מיני צמחים (עצים, שיחים, צמחייה עשבונית וצמחי מים), עם שלוליות חורף וציפורים, מסתורי תצפית מחופים עץ. זאת בשורה טובה, לא?

בתמצית, במרכז הארץ מתפשטת מודעות לשימור הסביבה ושחזור הנוף הטבעי. כמו שנאמר: אם תרצו אין זו אגדה! שיתופי הפעולה בין הממסד והאזרח אחראים לכך. כך מקדמים פרויקטים של קיימות עירונית וסביבתית. כן ירבו!

מסכה, או – אפשר גם אחרת

לא מזמן הגעתי לבדיקה במוקד שירותי בריאות של מכבי. המתנתי בתור לרופא. אולם ההמתנה היה עמוס. מן הסתם רוב הממתינים היו חולים. הייתי היחידה שעטתה על פניה מסיכת פנים סטרילית. זה "מאסט" שהולך אתי לכל מקום כחלק מהז'אנק שאני מכניסה לתיק. אני כזאת, נזהרת בצוננים. כך אפשר למזער התפרצויות של מגיפות, לא עלינו. לשם כך דרושה תעמולה ברשת ובתקשורת.

אפשר גם אחרת. [צילום: פרנק אוגוסטיין/ AP

אפשר גם אחרת. [צילום: פרנק אוגוסטיין/ AP]

הורים וילדים
התמקמתי בפינת האולם ועקבתי אחר התקדמות התור כשעיניי דבוקות למספרים החולפים על גבי הלוח האלקטרוני, וחישבתי את הזמן שעוד נותר עד שיכריזו על המספר שלי.

מולי ישבו אב ובתו. ילדה חמודה כבת שש. אני מביטה בה והיא לוחשת משהו באוזנו של אביה ותוך כדי, היא מכסה את הפה. כמו כל הילדים שרוצים שרק אבא או אמא ישמעו מה שהם אומרים. היה לי קשה לנחש מה לחשה לו. בפינת האולם הייתה מכונה אוטומטית עמוסה מכל טוב. אולי היא רוצה שאבא יקנה לה מיץ או את החטיף שהיא אוהבת. אבל לפי תגובת האב הבנתי. האב התבונן סביבו ועיניו נחו עליי. התגובה הנוספת שלו הייתה הנהון. הוא אישר לילדה שאיתו שהוא מבין על מה היא מדברת. ואז השיב לה תשובה מפורטת שנאמרה בלחש ובסבלנות רבה. הילדה הסתפקה בהסבר שקיבלה. ההתלחשויות פסקו והיא לא שאלה יותר שאלות. הבנתי שנשוא ההתלחשויות הוא מסכת הפנים שלי.

אילו הדבר היה מתרחש בנסיבות אחרות הייתי פונה אל הילדה החמודה ומתעניינת מה שמה ואולי מספרת לה סיפור. אולי היינו משוחחות על מסכת הפנים… זה לא קרה.

בפינה אחרת של אולם ההמתנה ישב גבר ולידו ילדה קטנטונת. הערכתי שהיא בגיל של גן חובה. היא שיחקה בצעצועים שהיו מונחים בפינת המשחקים ועיניה קלטו את מבטי. חייכתי אליה מבעד למסכה. היא הביטה בי. אחר כך הזיזה אוטומטית את ידיה וכיסתה את פיה ואת האף. חיקתה את אפקט המסכה. היא לא שאלה שאלות ורק המשיכה להתבונן בי.

לפתע נתקפתי בפרץ של שיעול. לא ניסיתי לבלום אותו. הרי לשם כך קיימת מסכת הפנים. השיעול חלף מעצמו. ואז תקף אותי גל נוסף של שיעול, חזק מקודמו. אבל מצפוני היה שקט. המסכה כבר תעשה את שלה.

קוד "אתי-רפואי"
זמן ההמתנה התארך. יום שני בערב. המוקד של מכבי פתוח משבע לפנות ערב ואני הגעתי לכאן בסביבות השעה תשע, היישר מהקליניקה של רופא המשפחה שלי. תהיתי איך בעידן הטרום-אנטיביוטיקה היה מקובל לבודד את החולה. היה נהוג אז קוד מעין "אתי-רפואי". רבים העדיפו להזמין את רופא המשפחה הביתה. היו "כללים" ברורים איך לנהוג באדם חולה.היו נהלים לגבי יציאה מהחדר לשירותים ולמקלחת. הכללים חלו גם על כמות השתייה, הטמפרטורה וסוג המזון. המצאת האנטיביוטיקה טרפה את הכלים.

מסכת פנים כאמצעי הגנה בסיסי? הצחקתם אותי
הגיע תורי להתייעצות עם הרופא. נשלחתי למעבדה. עברתי דרך כמה פרוזדורים. שמתי לב שמסיכת פנים איננה בדיוק הדבר המקובל כאן. אולי כי היא לא מוסיפה למראֶה… אולי איננו רגילים לזה. מי בכלל משתמש במסכת פנים ביציאה מן הבית כשהוא או היא חולים? הדיאגנוזה שלי קבעה: דלקת ריאות בקטריאלית מלווה בחום. אני הייתי מוגנת על ידי מסכת הפנים, שמנעה הידבקות של הנמצאים בסביבתי.
ואני עדיין תוהה מדוע השימוש באמצעי הגנה בסיסי זה איננו באג'נדה של כולנו? מדוע אנחנו נוטים להיות אפאתיים ולזלזל באמצעי הגנה כל כך פשוט וחיוני. מדוע דווקא השימוש בחומרי חיטוי לידיים מקובל בכל בית ונמצא בכל מסדרון ובחדרי האשפוז בבתי החולים? לא מזמן בכל תיק של ילד או מבוגר בקבוקון עם נוזל חיטוי לידיים היה פק"ל. נכון, אלו היו זמנים אחרים. פרצה מגפת שפעת. התקשורת התגייסה להפיץ מידע והטיפה לשימוש יומיומי בנוזל החיטוי. ובזה יצאנו כנראה ידי חובה.
כידוע, במזרח הרחוק ורואים את המקומיים עוטים מסכת פנים ברחוב, בתחבורה ציבורית, בחנויות, במוסדות חינוך ובמוסדות ממשלתיים ופרטיים? ולמרות זאת – אצלנו, נאדה. אין.

אפשר גם אחרת
מעצם טבעם ילדים שואלים הרבה שאלות על הנעשה סביבם כדי לספק את סקרנותם, הם צמאים ליידע ומנסים להבין את העולם. ילדים לומדים על העולם באמצעות שירים וחרוזים. במיוחד כשאינם יודעי קרוא וכתוב. מאז ומעולם נוצרו שירים "חינוכיים" ו"הסברתיים" שכל ילד ידע לדקלם את המילים שלהם. אם נעשה מאמץ נוכל להחזיר משהו מהגלגל הזה אחורנית.
זה מזכיר לי שיר ילדים ישן-נושן, " ישׁ יָדִיד טוֹב לְכֻלָּנוּ/ נִקָּיוֹן הֵן זֶהוּ שְׁמוֹ/ הוּא תָּמִיד שׁוֹמֵר אוֹתָנוּ/ אָנוּ, אִם נִשְׁמֹר אוֹתוֹ"