מהומה רבה על לא/כן דבר

ברחבי תל אביב והמרכז ישנה תמיכה לא מבוטלת ב"הפורום החילוני" שמטרתו היא למנוע "הדתה" במערכת החינוך הממלכתי.  למרות זאת, ספק אם רבים יזדהו עם הגישה הלוחמנית וה"עליהום" של "הפורום החילוני" שהגיע לשיאו ערב תשעה באב תשע"ח. יו"ר הפורום, רם פרומן, פרסם טור נגד איסורי הבילוי בערב תשעה באב, כשהוא משתמש בכובע של "מלחמה בהדתה". מה הקשר?

***********

תשעה באב (פיקיוויקי)

"הטור שלי לא היה מתפרסם", כך מסביר רם פרומן (ד"ר), "אלמלא הרגשתי צורך להגיב על דבריה של אחת, "ירושלמית" חילונית, תמר הירדני." למי שאינו יודע, הירדני הקדישה טור לסוגייה המתעוררת בכל שנה מחדש – סגירת מקומות בילוי בערב תשעה באב, שבו היה מצדדת בסגירת מקומות בילוי.

פרומן הפועל למיגור ה"הדתה" יושב בראש עמותה בשם "הפורום החילוני" שהוקמה ב-2011. מטרתה המוצהרת של העמותה היא להיאבק ב"הדתה" של מערכת החינוך. הפורום תומך בערי מרכז הארץ וגם ביישובים רבים מחוץ למרכז.  בשם ה"הדתה" מצא הפורום לנכון לאמץ גישה לוחמנית, בתגובה  לטור שפרסמה הירדני בו היא מסבירה את ההגיון שמאחורי סגירת מקומות הבילוי בערב תשעה באב. פרומן שפך עליה קיטונות של ביקורת ועלבונות. כל זאת למרות שאין קשר בין סגירת מקומות הבילוי בערב תשעה באב לבין ערכי ה"הדתה" שמערכת החינוך מנחילה לדור הצעיר.

הירדני, מורת דרך ירושלמית, חילונית בהגדרתה, מציגה בפרסום המפורט שלה את המסקנה שבקרב המתנגדים לסגירת מקומות בילוי בערב תשעה באב שוררת: "…אי הכרת החוק, ליברליות שלא עומדת במבחן המציאות, חוסר הבנה בחשיבות הפרהסיה היהודית – וחמור מכל, אובדן מוחלט של זהות." היא אף מנתחת את המצב ומונה "חמישה כשלים של החילונים שנלחמים למען פתיחת מסעדות בתשעה באב."

קראתי את שני הטורים. הירדני השקיעה מחשבה רבה וכתבה טור מבלי להציג עמדה לוחמנית. פרומן מתח ביקורת על הטור תוך שימוש בטקטיקות של היתממות ולוחמנות כאחד:

*היתממות, "אנחנו פשוט רוצים לחיות על פי דרכנו, … כמעט כל דבר שאנחנו עושים – לא כדי להכעיס או להתריס, אלא פשוט כדי לחיות – תמיד מצליח לפגוע ברגשות העדינים שלהם." – קוראים יקרים, יש כאלו שפשוט רוצים לחיות ולא משנה שבדרך הם מפריעים לאחרים לחיות

*ועוד היתממות: "בשם ערכיי אני מוכן להילחם על זכותו של כל דתי במדינת ישראל לקיים את כל מנהגי האבלות שלו, אבל אני מצפה ממנו שבאותה מידה הוא ידע לכבד את העובדה שמבחינתי מדובר בעוד יום בשבוע."

*על סף לוחמנות, "כבר כמה ימים שאני מחזיק את עצמי לא לכתוב על תשעה באב לאור הדיון שמתחולל בנושא, מאז שסיעת הבית היהודי בתל אביב קראה לעירייה להגביר את הפיקוח על בתי הקפה בעיר בערב תשעה באב, ותנועת 'חילונים ירוקים' החליטה להשיב מלחמה ולעודד את פתיחתם."  – בוודאי שמתם לב שהויכוח ניטש במלוא הכוח במיוחד בתל אביב.

* פרומן ברוח לוחמנית גלויה, "מה לעשות, חורבן בתי מקדש לא לוחץ על בלוטות חילוניות. הגירוש מארץ ישראל לא נראה כל כך עצוב למי שיושב במדינתו שנמצאת באותה ארץ ישראל, וכדי להתאבל על קורבנות הגולה יש לנו את יום השואה. לא אוהבים את זה? מה לעשות. גם אני לא אוהב הרבה מהדברים שאתם עושים." – בוודאי שמתם לב שפרומן עושה שימוש מניפולטיבי בערך "השואה"!

*פאנץ' ליין קנטרני במיוחד: "באותה נשימה שבה אני מאחל צום קל לחבריי הדתיים אני מאחל גם בילוי מוצלח לחבריי החילוניים שיבחרו בכך (הדגשה שלי ת.ה). זו התחשבות וזו דרך ארץ. כשזה הדדי, זה נפלא. כשזה חד צדדי, זה בלתי נסבל".

אני פונה אליך מר פרומן היקר ושואלת, אם הינך רוצה לחנך את ילדיך שאין סיבה להפריע למי שרוצים "לחיות כפי שהם אוהבים", גם כשמדובר בערב תשעה באב, מדוע הינך עושה זאת בחסות הפורום החילוני. תוכל לעשות זאת במרחב הפרטי שלך. הביקורת והקנטרנות שמצאת לנכון לפרסם לא מכבדת וגם אינה מתאימה למי שמזוהה עם "מאבק נגד הדתה במערכת החינוך".

 

עיתונאות בשירות הרייטינג: מקרה אלשיך

האירוע (23.5.2018) היה פתוח למוזמנים בלבד. כקוראי מגזין "ליברל", קיבלנו הזמנה זוגית לאירוע. התכנסנו באולם בר-שירה באוניברסיטת תל אביב. הקהל הוזמן לכאן על ידי המועדון העסקי-אקדמי, אגודת ידידי האוניברסיטה ומגזין ליברל, במטרה לכבד בנוכחותנו את המפכ"ל הנוכחי, רב-ניצב רוני אלשיך. הערב היה מרתק ברמות, חשנו גאווה. הדברים שבהמשך מדברים בעד עצמם. אם היה משהו שהעיב על החוויה היא התנהלות העיתונות, שנציגיה הגיעו לאירוע אך ורק כדי "לצוד" כותרת פוליטית. מצער שהכותרת שירתה רייטינג תוך סילוף דבריו של אלשיך.

רב-ניצב רוני אלשיך; אוניברסיטת תל אביב

"אני לא ביקשתי את התפקיד. אני בשליחות. כל עוד שולחים

נציגי העיתונות שנכחו באירוע רק חיכו לטרף קל, משפט אחד ש"יעשה כותרות", למשל, איך אלשיך יגיב על הסיכוי שכהונתו בתפקיד מפכ"ל המשטרה לא תוארך בשנה נוספת. והוא התייחס לכך בסוף הערב, בראיון הקצר שנתן לעיתונאית ולעורכת מגזין ליברל, נחמה דואק. בסוף היום, הדיווח התקשורתי שהועבר לציבור היה סילוף גמור של דברי אלשיך, והתוצאה: חיכוך מיותר בין השר לביטחון פנים, ארדן, לבין אלשיך.

בעידן שבו מתרבים הדיווחים התקשורתיים על אירועים לסוגיהם השונים – בעיקר אירועים מתפרצים ואירועים מתוזמנים מראש – מצער מאוד שהדיווח התקשורתי על אירוע מתוזמן מראש, שבו התארח רוני אלשיך, הצטמצם לאמירה בעלת משמעות פוליטית לוהטת. אמירה שנאמרה על ידי אלשיך בחצי פה בתשובה לשאלת המראיינת, נחמה דואק, שדחקה בו להגיב בסיום האירוע.

אלשיך – אדם נעים הליכות, רהוט, אינטליגנטי, שנון ובעל חוש הומור

האירוע נפתח בדבריי ברכה למפכ"ל. בין המברכים היו נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופסור יוסף קלפטר, והעורך הראשי של מגזין ליברל, מר רותם דנון. הקהל שמע מקלפטר ודנון פרטים על עברו של אלשיך. בין היתר, שהוא בעל IQ גבוה (160); שבהיותו סטודנט לתואר שני הצטיין מעל לממוצע, ושבצעירותו קפץ שתי כיתות בבית הספר.

בעבר כתבתי על מינויו כמפכ"ל המשטרה ועל הישגיו של אלשיך (ניתן לקרא על כך כאן). גם כאן, במהלך דבריו על המשטרה בתקופת כהונתו, אלשיך זכה לתשואות תכופות מהקהל. הוא דיבר סולו קרוב לשעה. בחצי השעה הבאה אלשיך העניק ראיון לעיתונאית ועורכת המשנה של ליברל, נחמה דואק וזכה לתשואות רמות.

אנחנו כציבור יודעים לזהות את הנואם הרהוט והענייני, שמבין שקורטוב הומור מיישר קו בינו לקהל. בתרבות המערב זהו must, ומי שניחן בחוש הומור זוכה לקשב רב. וכך, מדי פעם אלשיך שיתף את הקהל באנקדוטה, כמו העובדה שאת ששת בניו הוא מל בעצמו. ולשאלת הקהל האם הבנים מרוצים הוא השיב בצחוק. ובאשר להוריו – אלשיך ציין שאמו ירושלמית ממוצא מרוקאי ואביו הגיע לישראל מ"צנעא סיטי" שבתימן.

דיבור ישר ולעניין, ומשפטים קצרים וברורים בלטו כאפיון לאורך דבריו. לדוגמא, הגדרה אלשיכ'ית לתפקיד המשטרה: "המשטרה תשקיע את מלוא המאמצים כדי לצמצם פשיעה בסביבת האזרח הנורמטיבי". אלשיך הדגיש שמדובר ב"מלוא המאמצים" וב"צמצום היקף הפשיעה" בדרכים חדשניות שאינן מנציחות פתרונות קיימים לאותה בעיה. המוטו הוא "לקום בבוקר ולחשוב אחרת", מחוץ לקופסא. דוגמאות לשיפורים שנעשו ולחשיבה מחוץ לקופסא לא חסרו באמתחתו. אחת מהן היתה קשורה למכתב שאלשיך קיבל מילד בכיתה ה'. אלשיך סיפר איך, כילד, הבין שעליו להדריך את אביו מכיוון שב"צנעא סיטי", משם הגיע אביו לישראל, לא היו קיימים הדברים שנמצאים כאן. כלומר ילד יכול ללמד ילד אחר, אבל הוא יכול ללמד גם מבוגר. לפיכך כשילד בכיתה ה' מציע הצעה – אין לזלזל בה (ראו כתבה,"לראשונה בתולדותיה הקימה המשטרה תנועת נוער שתפעל לצד תנועות נוער ותיקות"). בנוסף, אלשיך דיווח שהקים לאחרונה ועדה מיעצת של בני נוער בחמש ערים בארץ (באר שבע, קרית גת, רהט, רעננה ועיר נוספת במרכז הארץ) , (ראו כתבה, "שיתוף פעולה בין המשטרה לבני נוער"). לבסוף אלשיך הוסיף בהומור: "הם קיבלו דרגה של קט-ניצב".

דוגמא נוספת לפתרונות מחוץ לקופסה נוגעת לעבירות רכוש: כיום יש כעשרת אלפים עברייני רכוש, כולל גניבות רכב. חשיבה חדשנית בנוגע לעבירות אלו מגדירה אותן כ"כלכלה אלטרנטיבית", שהמעורבים בה הם על-פי-רוב אנשים פרטיים. לדוגמא, אדם פרטי פונה למוסך "זול" בשטחים. ברגע שעשה זאת, הוא "הזמין" למעשה גניבת רכב למטרת חלפים לרכבו. השיטה שאלשיך הנהיג לצורך פתרון הבעיה אינה כרוכה במצוד אחרי הגנבים בשטח. אלא איתור מוסכים שמזמינים את גניבות הרכבים. אכן הוכח שחל צמצום של כ- 18% בשנה האחרונה בגניבות רכב.

הדוגמא הבאה מתייחסת לריבוי מגדלי מגורים בערים הראשיות. אלשיך העלה טענה נכונה שלפיה "איכות החיים שלנו ירדה" עקב כך, והסביר שהדיירים ברבי קומות חוששים להעיר לשכן ומתנזרים מלבקש התחשבות במקרה של מטרד, שמא השכן יגיב בצורה אלימה. למותר לציין שאין קשר אישי בין השכנים כמו שהיה פעם. וכתוצאה, בעידן הנוכחי נוצרת "דמוניזציה" של האחר והמשטרה נקראת להיכנס לתמונה.

אלשיך התייחס גם לתנאי הקבלה לשורות המשטרה אשר שודרגו והותאמו לשורה של נורמות קפדניות. כל המעוניין להצטרף חייב לעבור מבדקים, שלאורם גם יוכל להחליט האם הוא מסכים לקבל על עצמו את הנורמות. ואין כל חשיבות למוצא, מגדר או עדה. הפאנץ' ליין של אלשיך, הנו ה"אני מאמין" שלו בנוגע לשירותו במשטרה:

כשאני ממלא תפקיד מסוים אני משתדל בכל כוחי לא לעסוק בתפקידי הבא, כי אם כן אעסוק זה ייכנס למערכת שיקולי קבלת ההחלטות שלי בתפקידי הנוכחי ויגרום לי למעול בתפקיד. אנשים שכל הזמן מסתכלים על התפקיד הבא, בסוף לא עושים אף תפקיד.

חקירות

החלק ה"אקטואלי" בסיומו של הערב התנהל כראיון מול העיתונאית והעורכת, נחמה דואק, שהציגה סדרה של שאלות. למשל, בסוגיית החקירות היא שאלה על סמך מה נפתחת חקירה נגד אדם? מיהו "מוסר המידע" והאם צריך לחשוף את זהותו? האם יש טיפול שונה בנבחר ציבור? אלשיך ענה בצורה ברורה:

הגעת מידע למשטרה אינו מצדיק פתיחה בחקירה כשמדובר באישיות ציבורית … אנחנו לא אוספים מידע ולא יוזמים חקירות של אנשי ציבור משום סוג… לא ניזום כלום לפני שנפנה לפרקליט המדינה וליועץ המשפטי ונבקש אישור.

כותרות ורייטינג

לכותרות בעיתונות נודעת חשיבות בהפצת מידע לציבור. השאלה היא האם הן נאמנות לאירוע שהתרחש, בעיקר כאשר מדובר באירוע מתוזמן מראש. במקרה הנדון הכותרת בהא הידיעה, התייחסה לדברי המפכ"ל בנוגע להמשך כהונתו. בעוד שאלשיך אמר מפורשות: "אם יפנו אלי בהצעה להמשיך, אני מניח שאשקול זאת בחיוב", הכותרות פירשו אחרת את דבריו. המסר שלהן הציג את אלשיך כמי שניסה להעלות את הנושא לדיון בפורום הנוכחי. דוגמא נוספת – בעוד שאלשיך אמר בברור שלאחרונה הוא מוזמן פחות למפגשים עם ביבי כשמתקיימים בפורום הביטחוני", הציבור נחשף לכותרת שלפיה אלשיך סיפר שכלל אינו מוזמן למפגשים אלו יותר". דבר שכשלעצמו מסוכן למדינה!

היריעה קצרה מלהרחיב, לכן אסיים באחד המשפטים האחרונים של אלשיך –

המשטרה כפופה לדין ולא לשום גורם אחר… כל עוד משטרת ישראל יכולה לטפל בעבירות נגד החוק – אין לנו מדינה מושחתת!

מצער להיווכח שנציגי התקשורת שנכחו במקום לא מצאו לנכון לציין את החדשנות, הפעילות המבורכת והתוצאות המבורכות של המשטרה בתקופת כהונתו של אלשיך. חבל שהסיקור שהגיע לציבור פסח לגמרי על הכבוד הגדול שבכירי האקדמיה חלקו לאלשיך ועל מחיאות הכפיים התכופות שנשמעו באולם. עיתונות שמציבה לעצמה אתגר "לצוד" את המשפט שעושה כותרות פוליטיות מחטיאה את מטרתה.

 

 

הבעיה איננה פורטמן

 

לוגו פרס בראשית. צילום: ויקיפדיה. הפרס מוענק ל"איש מקצוע, רב הישגים, ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי בכל העולם". הפרס מתמקד אם כך במי שזכו למוניטין בינלאומי בשל מצוינות בתחומי יידע נבחרים, ושמהווה השראה בשל מסירותו ודבקותו בערכים יהודיים.

 

פרשת נטלי פורטמן ו"פרס בראשית" זכתה לעשרות רבות של כותרות במדיה, בארץ וגם בחו"ל, תוך ימים ספורים (21-20 באפריל). כולן מספרות אותו סיפור על סירובה של השחקנית הסלבריטאית, פורטמן, לקבל את פרס בראשית בטקס שאמור להתקיים בירושלים ב-28 ביוני, 2018. אבל, הפוקוס הזה מטעה ומסווה נקודה בעייתית שבה  נחוץ להתמקד – פרס בראשית עצמו.

מבין שלל הכותרות שעוסקות באותו דבר בדיוק, סירובה של פורטמן להגיע לכאן ולקבל את פרס בראשית ואת סכום הפרס הנכבד, נמצאות שתי כותרות יוצאות דופן הראויות להבלטה:

הכותרת שמתייחסת להמלצה של פוליטיקאי לשלול מהשחקנית הסרבנית את אזרחותה הישראלית, בעיקר בשל נימוקיה לכך.

כותרת חריגה עוד יותר, אך משמעותית בעיני, הופיעה בעיתון FORWARD. הכותב מצא לנכון לטעון שהבעיה הבסיסית איננה נטלי פורטמן, אלא מהותו ומטרתו של פרס בראשית.

אתייחס תחילה לכותרת שמשתמעת ממנה הצעה חפוזה והזויה לדרוש משר הפנים דרעי שישלול מפורטמן את אזרחותה הישראלית, למרות שנולדה בישראל. הבקשה שהוצגה על ידי ח"כ אורן חזן (ליכוד) היא סמן למה שהימין הקיצוני מסוגל לעולל בהבל פה. בהמשך לסירובה של פורטמן לקבל את הפרס ובהמשך ל"הסבר" המאוד לא מדוייק שהציגה התקשורת לסירוב זה, ח"כ חזן הוציא הודעה לתקשורת בזו הלשון: "הרעיון להעניק לפורטמן פרס בראשית היה שגוי לגמרי מלכתחילה". וההסבר, "פורטמן היא יהודיה-ישראלית שעושה שימוש ציני בארץ הולדתה כדי לקדם את הקריירה האישית שלה. מנגד, היא מתפארת בכך שהצליחה להשתמט משירות חובה בצה"ל."  אי לכך, שר הפנים,  ח"כ אריה דרעי, מתבקש לאלתר לשקול שלילת האזרחות הישראלית של פורטמן, שממילא "אין לה כל זיקה אמיתית לישראל".

הבה נבחן את הנתונים הרלבנטים: עלינו לזכור שפורטמן איננה הראשונה וגם לא האחרונה שמבטלת ביקור מתוקשר בישראל בשל תחושה עמוקה-נוגדת-מצפון-וערכים, לנוכח התרחשויות הנוגעות למדיניות החוץ והביטחון ולסכסוך הישראלי-פלסטיני.

יש אומרים שפורטמן הפתיעה את מארגני פרס בראשית ואת שרת הספורט והתרבות לרבות פוליטיקאים בכירים. המהלך של פורטמן עורר מהומה תקשורתית. זו גררה אחריה התייחסות פרטנית של פורטמן לסיבות שגרמו לה לקבל החלטה ולדחות את הפרס ואת הגעתה לישראל.

ישנן מספר גרסאות. לפי גרסה אחת, פורטמן הסבירה שאינה מוכנה לקחת חלק באירוע שבו היא תתייצב מעל במה אחת יחד עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאמור לשאת נאום בטקס הענקת הפרס. פורטמן מוסיפה שהיא רואה בעין רעה את "היחס הפוגעני של מדינת ישראל והסבל שהמדינה כופה על לא-יהודים". אלו הם מהלכים "הנוגדים ערכי יסוד של העם היהודי". וכך, דווקא בשל האכפתיות של השחקנית כלפי מה שישראל מייצגת עבורה, פורטמן "חשה שכאדם הנאמן לערכי היהדות ומטעמי מצפון טהורים, מוטלת עליה מחויבות למחות כנגד מעשי אלימות, שחיתות, חוסר שוויון ושימוש לרעה בכוח פיזי."

ומה לגבי הכותרת החריגה השנייה, המשמעותית יותר מבין שלל הכותרות השבלוניות שלכדו את עיני הציבור? מי שעיניו בראשו ישים לב שהנקודה הבעייתית שהייתה אמורה לבלוט בסערה המתוקשרת סביב פורטמן הוא "פרס בראשית" עצמו. משום מה לא נמצא ביטוי לכך בכותרות במדיה בישראל. מדובר בכותרת חריגה של כותב דעה לא-ישראלי, המפנה את אור הזרקורים אל פרס בראשית עצמו. ראשית, עלי להודות שאני מצדדת בכל פה במה שנאמר על ידי בעל הדעה הלא-מוכר. מאמר הדעה שלו התפרסם ב-21 באפריל בעיתון האלקטרוני, (Forward (www.forward.com. בעל הטור טוען שהבעיה איננה נטלי פורטמן אלא פרס בראשית, "פרס בראשית, שנקרא גם לעתים (בפי מארגניו בלבד) 'הנובל היהודי', נולד אי-שם ב-2012. הכריזו עליו ממשלת ישראל, הסוכנות וקרן ג'נסיס. מטרתו העיקרית היא, עידוד הדור הצעיר בתפוצות".  הפרס מוענק ל"איש מקצוע, רב הישגים, ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי בכל העולם". הפרס מתמקד אם כך במי שזכו למוניטין בינלאומי בשל מצוינות בתחומי יידע נבחרים, ושמהווה השראה בשל מסירותו ודבקותו בערכים יהודיים. יש להדגיש גם את העובדה שלא רק כבוד מוענק לזוכים בפרס אלא סכום נכבד של מיליון דולר.

יתרה מכך, "האם ידוע לנו מניין מגיע סכום נכבד זה?", שואל הכותב ומפרט: ראוי להטעים את העובדה שקרן ג'נסיס הוקמה על ידי חמישה אנשי הון ממוצא יהודי-רוסי שנחשבו בעת הקמת הקרן לידידיו של ולדימיר פוטין. במילה אחת, אוליגרכים. אך לא רק מקור הכסף אמור לזעוק לשמיים אלא השאלה האם אנשים כמו מייקל בלומברג ומייקל דגלאס, שזכו בפרס בראשית, זקוקים לעוד מיליון דולר בחשבון הבנק שלהם? מדוע ועדת הפרס לא זיכתה עד היום איזו אישיות מצטיינת ובעלת שם עולמי וזיקה לערכים היהודים שעדיין לא זכתה לצבור הון ונכסים לרוב? הזוכים המאושרים בעלי ההון אינם זקוקים למיליון דולר. הם עצמם מסוגלים לתרום כמה עשרות מיליוני דולר לנזקקים כפי שעשה בלומברג כשבלי קשר לפרס, תרם 500 מיליון דולר ב-2016 לעמותות של נזקקים (לפי הכתוב בעיתון FORWARD). ומה לגבי דגלאס? הוא אמנם התרגש מאוד כשהגיע לישראל וחש מקרוב את מורשתו היהודית, אבל האם מישהו יכול לומר עליו שהוא "מקור להשראה כאדם הדבק בערכים יהודיים"?

אסכם ואומר כך: שלילת אזרחות ישראלית היא מעשה קטנוני שנעדרה ממנו מחשבה תחילה. לפיכך זהו עניין שאינו מצדיק דיון מעמיק. לעומת זאת ראוי לתת את הדעת על הטענה שאסור שפרס בראשית, המכונה "נובל יהודי" (כינוי שניתן לו על ידי המגזין טיים ואומץ על ידי אמצעי התקשורת), יוענק לאדם שבמהלך חייו הספיק לצבור מוניטין ולהפוך לסלבריטי, בעל הון. על מארגני הפרס ובוחרי המועמדים לחשוב קודם כל למי מגיע הפרס על סמך שיקולים טהורים של מצפון ומתוך בדיקה אובייקטיבית של היות המועמד בעל יכולת מוכחת להעניק השראה חיובית לדור הצעיר כדי שיידבק בערכי היהדות. בכל מקרה רצוי שפרס בראשית, שמוענק בלווית סכום כספי כה נכבד, יוענק למי  שיפנה את הפרס למטרות חיוביות לקידום מצוינות וערכי יהדות.

שיגעון שררה

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ"

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים מתי לפרוש?

על השאלה הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה ומחלחלת למעלה ולעתים, ההיפך – הכל קורה למעלה, בצמרת ומחלחל משם למטה. כך זה בתיאוריה. ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים מההיסטוריה הקצרה שלנו.

חלק א'

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מלחמת 1973: בהידום התותחים

איך הגיבה על כך ראש הממשלה מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

הטלת האחריות על הדרג המבצעי בלבד על ידי ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה. מאיר הודיעה על התפטרותה מתפקידה ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. ב-1 באפריל 1974 פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת מערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב במחנה הימין. מנחם בגין הוא יוצא דופן במובן זה. הוא היה אדם משכמו ומעלה שעמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מהממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, בגין הופיע בפני חברי ממשלתו, במצב בריאות לקוי ביותר, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות לגבי הסיבה לכך הייתה שבגין פרש עקב ההסתבכות בלבנון, מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן.

דבר מזה לא דבק בראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד, שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו התפטרותם של האחראים לכשלים במלחמת לבנון, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הוא ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מכך שנתניהו עושה רבות למען המדינה. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה. עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר קרוב לוודאי יוגש נגדו כתב אישום פלילי. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראש מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

 

יום מרטין לותר קינג והמסר שכדאי לכולנו לזכור

לנרטיב פוליטי יש בדרך כלל בסיס אידיאולוגי. זה מסביר מדוע נוצרים מחנות פוליטיים. בחלוף הזמן מטשטש ההבדל בין אידיאולוגיות ישנות ורק אז נוכחים הכל לדעת עד כמה היו שבויים בנרטיב ובאידיאולוגיה. לכן כדאי לברר מדוע הקיטוב בין מחנות פוליטיים נמשך, במיוחד אצלנו – מדינה שחוגגת עוד מעט 70 להקמתה. להלן מקרה היסטורי ידוע – ד"ר מרטין לותר קינג ומלקולם X.

**********

כאשר שני מנהיגים יוצאי דופן פועלים למען אותה מטרה ובאותה תקופה, ההגיון אומר שהם ישתפו פעולה. אבל ההיסטוריה רצופה דוגמאות לאי שיתוף-פעולה בין מנהיגים פוליטיים, למרות המטרה הזהה. 

הדוגמא האקטואלית היא המקרה של התנועה לזכויות אזרח; התקופה: שנות ה-50 וה-60 בארה"ב, המנהיגים: ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X. 

מלקולם X

מלקולם X. המקור: ויקיפדיה.

מרטין לותר קינג ג'וניור ומלקולם X, שני המנהיגים הבולטים ביותר של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב שפעלו משנות ה-1950 עד שנות ה-1960, נפגשו פנים אל פנים פעם אחת בלבד, וגם אז המפגש התרחש באופן בלתי מתוכנן מראש.

היה זה ב- 26.3.1964 בוושינגטון DC. מלקולם X הגיע אל ישיבת הסנאט האמריקאי במטרה להשתתף בדיון בנוגע לזכויות האזרח. כשהדיון הסתיים, מלקולם X חמק אל בין השורות האחוריות של מסיבת העיתונאים שהמתינה למרטין לותר קינג. בסיומה, קינג עזב את המקום בדלת אחת ומלקולם מיהר לצאת דרך הדלת השנייה. הוא הצליח לעצור את קינג בדרכו. "היי, מלקולם" אמר קינג, "נעים לראותך". "נעים לראותך", השיב מלקולם. כתבי העיתונות החלו להתקבץ סביבם והקהל צפה בשני המנהיגים לוחצים ידיים. המחווה צולם מיד. היה ברור שקינג מופתע מהמפגש, אבל מלקולם רק חייך, פנה אל קינג ובנימה בוחנת אמר: "מיד יחקרו אותך". ובזה הסתיים המפגש בין השניים. הם מעולם לא שבו להיפגש.

במפגש ההוא ניכר היה המתח בין השניים למרות המטרה המשותפת. כיום מצביעים על הסיבה לכך – ניסיון חיים שונה. יש אומרים שעקב השוני ברקע האישי כל אחד מהם נקט דרך שונה במאבק למען זכויות אזרח לאפרו-אמריקאים.

קינג נולד ב- 1929, ארבע שנים אחרי מלקולם. שניהם היו בנים של מטיפים בפטיסטים שהיו פעילים פוליטית. שניהם נחשפו מגיל צעיר לתנועות התנגדות שפעלו נגד הגזענות בחברה האמריקאית של אותה תקופה. שניהם סבלו מכך בילדות. אבל ילדותו של מלקולם הייתה הרבה יותר טראומטית מזו של קינג. מערכת היחסים במשפחתו של מלקולם הייתה רצופה משברים. לעומתו, קינג סיפר בבגרותו שהרוח האופטימית שלוותה אותו כל חייו והאמונה בטבע האדם, נבעו מכך שגדל ב"משפחה שהאהבה הציפה אותה."

ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור, במצעד הגדול לוושינגטון והנאום "יש לי חלום". 1963. מקור: ויקיפדיה

בבגרותו, מלקולם נסחף לשימוש בסמים והיה מעורב בפלילים. הוא נעצר בשל כך ונשלח לכלא. שם הצטרף ל-NOI (אומת האיסלאם) בראשותו של אלי מוחמד, ששימש עבורו כדמות אב. השקפת עולמו הצטמצמה מאחר וכחבר ב-NOI לא נחשף לנושאים הרחבים יותר של היסטוריה ותרבות השחורים. ה- NOI העניקה למלקולם תחושה של שייכות ומטרה.

קינג למד באוניברסיטה ופגש שם דמויות בעלות השראה הרבה יותר חיובית מאלי מוחמד. הוא הצטרף למאבק למען זכויות האזרח, שמלקולם כמעט לא היה פעיל בו. לקינג היו יתרונות נוספים, כגון העובדה שהיה מנהיג בפטיסטי, בתקופה שבה בפטיזם נחשב לתנועה מוכרת ומוערכת היטב בקרב האפרו-אמריקאים.

בשנות ה- 1950, מלקולם זכה לקידום בשורות ה- NOI והפך למטיף הפעיל ביותר של האסלאם. אבל קינג באותה תקופה כבר היה מנהיג מאוד פופולרי בתנועת זכויות האזרח בארה"ב. כך נודע למלקולם על קיומו של קינג.

התקשורת והנרטיב

כמו תמיד, התקשורת לא עמדה מן הצד. היה סיקור אינטנסיבי של הפער שנוצא בין שני המנהיגים הפופולאריים, תחת כותרות כגון, "מלחמת בני אור ובני חושך". בעוד שההבדלים האמיתיים בין מלקולם וקינג נגעו לגישה ולדרך, התקשורת העדיפה להשתמש בסגנון כתיבה סנסציוני שלפיו, הפער בין שני האישים "מסכן את תנועת המחאה".

קינג המשיך להטיף ולחפש דרך יותר טובה למאבק. בנאומיו נהג לומר כך, "There must be a better way", דרך של אהבה דרך של מחאה לא-אלימה.

הקנאה בפופולאריות הגוברת של מלקולם X מחוץ ל- NOI וגם בתוך התנועה, הובילה להשעייתו בסוף 1963. בתחילת 1964, מלקולם עלה לרגל למכה (חאג'). משם הוא חזר כאדם חדש – מוסלמי אמיתי, מנותק מ- NOI, ומוכן לעבוד בשיתוף פעולה עם קינג ומנהיגים אחרים שעליהם מתח ביקורת בעבר. הוא הקים את "ארגון אחדות האפרו אמריקאים" ובמהלך 1964 ניסה למשוך לארגון כמה שיותר אפרו-אמריקאים, במיוחד את מי שלקחו חלק בתנועה לזכויות האזרח. יכול להיות שהיוזמה לפגוש את קינג בוושינגטון, שאוזכרה לעיל, הייתה מכוונת גם כן לכך.

בתחילת 1965 מלקולם הוזמן על ידי "המועצה המתאמת של סטודנטים המטיפים לאי אלימות" (SNCC) לסלמה שבאלבאמה – עיר מגוריו ומעוזו של קינג – כדי להשתתף בוועידה. מלקולם הגיע ונשא נאום חוצב להבות שבו הוא תקף את קינג. המארגנים ניסו לייעץ לו מראש על מה לדבר והוא בשלו, "אף אחד לא ישים מילים בפי". דבריו של מלקולם הגיעו לאוזניו של קינג עצמו, ששהה באותה עת בכלא. רבים אינם יודעים שלאחר הועידה מלקולם פגש את אשתו של קינג, קורטה סקוט קינג, והבטיח לה, "אני רוצה שד"ר קינג יידע שלא הגעתי לסלמה כדי להקשות עליו, אלא להקל עליו. אם הלבנים יבינו מהי האלטרנטיבה, אולי הם יראו נכונות להקשיב לד"ר קינג."

למרבה הצער מלקולם לא זכה להוכיח את עמדתו, וקינג לא זכה להיווכח בתמיכתו של מלקולם. שבועות ספורים לאחר נאומו של מלקולם בסלמה הוא נרצח (21.2.1965). קינג שהיה מאוד מוטרד מהרצח העדיף שלא להגיע לטקס הלוויה ובמקום זאת הכריז בפומבי שהוא מביע תנחומים לאשתו ולמשפחתו של מלקולם. הוא דיבר גם על אהדתו למלקולם X.

שינוי עמדה פוליטית

בתקופה שלאחר הרצח ניכר היה שקינג מתקרב לגישה שאפיינה את מלקולם, דהיינו, מרד והגנה עצמית אקטיבית. קינג עצמו נרצח בינואר 1968 עד אז הוא תעד את זיכרונותיו ובכלל זה את העובדה שהוא לא מצטער שמלקולם עורר את האפרו-אמריקאים למרוד במדיניות של גזענות: "כי בלי להט, האפליה הקשה נגד השחורים תתמיד בלי גבול".

הנרטיב הנוכחי

במבט לאחור, באין אמוציות וקנאה בין תנועות, הדברים עשויים להיראות שונה מאשר בזמן ההתרחשות עצמה. הדור שלא ידע את אותם ימים, את המחאות השקטות של קינג והיותר לוהטות של מלקולם, רואה היום את הדברים אחרת. הטענה הרווחת היא כי ביום מותו של קינג כבר לא היה הבדל משמעותי בינו לבין מלקולם. רבים מצטערים על שבאותם ימים רוב חברי התנועה לזכויות האזרח לא היו מודעים לקשר ולדמיון כלשהו בין מלקולם וקינג, מה גם שהעיתונאים המשיכו להבליט את "הפער התהומי בין שניהם", והמשיכו לדבר על הטינה ששררה ביניהם. גרסה זאת חלחלה אל דור הפעילים הבא מקרב השחורים. כך נכפה עליהם לבחור בין דרכו של מלקולם לבין דרכו של קינג. רק מעטים ציינו את המשותף בין המנהיגים, ודיברו על מלקולם כמי שסלל את הדרך להצלחתו של קינג. הם ציינו שמי שמתנגד בצורה פסיבית ונוקט בגישה של אי-אלימות מאבד את עוצמתו הפוליטית. רק הם הבינו שהשחורים בארה"ב היו זקוקים לשני המנהיגים גם יחד, בדיוק כפי שהודו הייתה זקוקה לגנדי וגם לנהרו.

קבוצת תיאטרון שהוקמה ב-1983 על ידי בנותיהם של כל אחד משני המנהיגים שמה לה למטרה להבליט את הדמיון בין שני המנהיגים. קבוצת תיאטרון זאת יצרה מופע בשם "לקראת המחר" (Stepping into Tomorrow) והפיצה את "קולותיהם של האבות" בבתי ספר, כנסיות ומרכזים קהילתיים בכל רחבי ארה"ב. באמצעות המופע התיאטרלי הן ביקשו להפיץ נרטיב מאחד. המופע סיפר למשל שכאשר קינג היה עצור וישב בכלא, מלקולם שלח אליו מברק תומך. וכאשר מלקולם נרצח, קינג שלח מברק תנחומים לאשתו של מלקולם. כל זאת כדי לנפץ את המיתוס הרווח, לפיו דבריו של קינג היו שונים מהותית מאלו של מלקולם, ושניהם היו בעלי דעות מנוגדות.

כיום, 53 שנים לאחר הרצח של מלקולם, ו-50 שנה לאחר הרצח של קינג, קשה לומר שהגזענות בארה"ב נכחדה טוטלית.

יום מרטין לותר קינג והמסר החשוב שלו:

המסר הפוליטי של "יום מרטין לותר קינג" שנחגג בארה"ב הוא: אפשר להתגבר על אותם מכשולים גם כאשר הדרכים לכך שונות. מרטין לותר קינג כתב בקובץ זיכרונותיו בין היתר: "יש יותר מדרך אחת להשיג מטרה, ובלבד שהדרך שנבחרה היא כנה ואמיצה". יום מרטין לותר קינג נועד להנציח את העובדה ששני המנהיגים האפרו-אמריקאים, קינג ומלקולם X, בחרו בדרכים שונות כדי להתמודד עם אותה בעייה: גזענות. שניהם עשו את דרכם בכנות ובאומץ וידעו להביע תמיכה זה בזה ובלבד שיושג החלום המשותף.

ולסיום – השיר כולנו נתגבר! שהפך למעין קאנון משותף של התנועה לזכויות האזרח. שרה הזמרת האגדתית, ג'ואן באז.

 

אנו נתגבר – ג'ואן באז.

 

 

האם היהדות היא דת?

אמש היה לנו העונג לארח חברה שהגיעה לישראל מאוניברסיטת פרינסטון, שם היא מתגוררת עם בן זוגה וילדיה ומכהנת כפרופסור לפילוסופיה מזה זמן רב. כפי שקורה בדרך כלל בין אנשים בעלי זיקה לנושא מסויים, השיחה גלשה מהר מאוד מזוטות היום-יום והגיעה לנושאים עיוניים קלים ואף כבדי משקל.

חברתנו גילתה תמיד זיקה לישראל, היא יהודיה ומנהלת משק בית מסורתי. היא קופצת על כל הזדמנות לבקר בישראל, הן לשם בילוי זמן פנוי והן כאורחת של מוסדות אקדמיים מכובדים כמו אוניברסיטת תל אביב והמכללה הבינתחומית, לרבות האוניברסיטה העברית.

בביקורה בישראל הפעם היא הגיע כמרצה-אורחת של אוניברסיטת תל אביב למשך חודש ימים. ההרצאות שלה עוסקות בשאלה, "האם היהדות היא דת". במוקד ההרצאות יש סעיף בסיסי שדן בהתפתחות המושג "דת", והשאלה ממתי היהדות נחשבה כדת. כמשפט פתיחה חברתנו מציינת, בצדק, שהתורה איננה מדברת על דת אלא על חוקים. במקור, יהדות היא יישות שמתנהלת לפי חוקי התורה. וכן הלאה. ואני מוסיפה שהובטח לאברהם שיהיה לגוי גדול, בלי כל התיחסות לדת. חברתנו הבהירה לנו שהמושג "דת יהודית" נקבע מאוד מאוחר בהיסטוריה.  (הספר המחקרי שחברתנו פרסמה דן בכך באריכות "כיצד נעשתה היהדות לדת").

הנקודה השנויה במחלוקת בשיחה בינינו הייתה, מה לגבי התנועה הציונות. האם הציונות הייתה תנועה ששאפה להגשים אידיאל של חזרה ליהדות  אך לא בהכרח חזרה לדת ובמקרים מסויימים אף הציגה עמדה אנטי-דתית? הדוגמאות ששמעתי מחברתי כאישור לכך שהתנועה הציונית כלל לא שאפה להגשים שני אידיאלים אלא רק את הראשון, באות מטקסטים שניסחו מנהיגי הציונות. בראש ובראשונה כתביו של בנימין זאב הרצל. גם בכתביהם של מי שנחשבים כסופרים מרכזיים בתנועה הציונית, למשל אחד העם (אשר צבי גינצברג) מייסד הציונות הרוחנית, יהודה לייב פינסקר ומשה הס, אין בנמצא מבט כלשהו על הדת היהודית. לטענתה של חברתי לא זו בלבד שכל אלו לא עסקו בפן הדתי של היהדות במסגרת הגשמת הציונות. הם הציגו בכתביהם התבטאויות אנטי-דתיות. אין זה סוד שאחד העם התרחק מהאמונה הדתית. כולם היו משכילים יהודים. אחד העם סבר כי המדינה היהודית ואנשיה אינם צריכים לאחוז בתכני הדת, כי אם לחדש אותם. מבחינתו, את שיקומה של היהדות יש לבסס ללא המימד הדתי שלה. פינסקר התעלם מהגורם הדתי והתמקד בגורם הלאומי בלבד.

סלע המחלוקת: אין לבלבל בין מחשבה על הגשמת אידיאל של שיקום היהדות בלי המימד הדתי, לבין זיהוי התבטאויות "אנטי דתיות" לכאורה, בכתביהם של הנ"ל. מי שטוען, כמו חברתנו, שהציונות הייתה אנטי דתית חוטא בהכללות ואף מגזים.

חיפשתי חומר שיזרה אור על הסוגיה.

מצאתי מאמר שפרסם פרופ' אבי שגיא (מרצה לפילוסופיה באונ' בר-אילן ועמית מחקר בכיר במכון הרטמן). שם המאמר מרמז גם על התשובה: "האם היהדות יכולה להתקיים ללא דת"? שגיא:

כל חברה וכל תרבות עוברת שינויים ותמורות ואין לה מהות קבועה. לעיתים התמורות הן גדולות ביותר ורק דמיון כלשהו מחבר בין העבר לבין ההווה. העם היהודי עבר תמורות רבות. בעת החדשה חלק ניכר מהעם היהודי פסק מקיום אורח חיים דתי, אבל לא פסק מזיקתו היהודית. התנועה הציונית גילמה את השיבה ליהדות אבל לא את השיבה לדת. הזיקה היהודית התפרשה עתה במונחים תרבותיים כיצירת האומה ולא כדבר האל. הקיום היהודי לא תלוי בהסכמה כלשהי אלא בנכונותם של יהודים להיות חלק מהסיפור היהודי בשלל גילוייו ולאמצו כרכיב משמעותי בחייהם.

והרב אורי שרקי מתפלמס על כך ומוסיף "היהדות אינה דת":

 

 

פרסומאים יקים ותרבות הצריכה בישראל

"פנטסטיש", "גוטן טאג" וקריאות נלהבות נוספות בשפת האם של הייקים ושל חלק מצאצאיהם, מילאו את חלל הרחבה במוזיאון הפתוח בתפן בעת ביקור שערכתי שם לאחרונה. מזג אוויר קריר של סתיו קידם את פניהם של מאות המבקרים שהגיעו כמוני להפנינג חגיגי לרגל פתיחת התערוכה "ועכשיו לפרסומות" (האוצרת: רותי אופק) ב- 9 באוקטובר 2017. בראש המברכים היה התעשיין סטף ורטהיימר, מייסד ישקר וטכנולוגיית להבים.

למרות  הזיקה שלי לארגון יוצאי מרכז אירופה, רק לאחרונה נזדמן לי לבקר במרכז מורשת הייקים בתפן, בזכות התערוכה הייחודית. תערוכה שהיא פרי שיתוף פעולה בין ארגון "יוצאי מרכז אירופה" ו"מרכז מורשת הייקים".

ארגון יוצאי מרכז אירופה

התערוכה מעלה על נס את תרומתם של היהודים שהגיעו ממרכז אירופה ובהם הייקים, אנשי העלייה החמישית, להתפתחות ענף הפרסום בשלבים הראשונים של פיתוח הארץ והתבססות הרגלי הצריכה של התושבים בה.

אם הייקים, יוצאי ארצות מרכז אירופה, נתפסים אצל רבים מאתנו כדייקנים וחמורי סבר התערוכה חושפת פאן אחר שלהם שמחובר לסגנון ואסתטיקה. מדובר ב"בעלי המקצועות החופשיים, אנשי רוח ויצירה כמו גם אנשי תעשייה ועסקים, שהגיעו לפלשתינה מגרמניה בעלייה החמישית, והיוו הלכה למעשה את ראשוני פרופסיית הפרסום הבלתי-מוכרת למרבית התושבים הארץ ישראלים באותם הימים… רבים מהפרסומאים היקים הראשונים לא שלטו כלל בשפה העברית, שפת הפרסום בעיתונים החשובים של התקופה ההיא, ולכן לעזרתם באו "הטלאנטים" ילידי הארץ , כמו חיים חפר ואף המשורר שלונסקי, שלא בחלו בכתיבת סיסמאות וטקסטים למודעות וכרזות שכיכבו באותם ימים "(דני צימט, אתר "אלכסון").

מה בתערוכה:

בתערוכה מוצגות עבודותיהם של כמה משרדי פרסום, אשר השפיעו על תרבות הצריכה והפרסום בישראל, כדוגמת "פרסום או.קיי. OK", "פרסום צימט", "פרסום רייצס", "פרסום יעקבסון", "הרמן יעקבי", "פרסום מלניק", "פרסום וליש" ו"פרסום אטלינגר". עיקר ההשקעה בפרסום נבעה מתקציבי חברות ומפעלים, שהחלו להאיץ את התפתחותם עם תחילת התבססות המשק והכלכלה.

קפה עלית

מוצרי הצריכה מהשנים 1950-1930, שהופיעו בפרסומות, הם לדוגמא: טקסטיל שמפו, סבון של "שמן", שמן של "מגד", "קסם" של שמן. אריזות של סיגריות של חברות דובק, אופק, גלבוע, עתיד, מונט בלאן, כנרת, עליה ועוד. קפה עלית, המגפר, קפה עטרה, אסם, פריגת, עסיס, אוניה-מוצרי נייר, מוצרי טקסטיל של את"א, מעילים של טלמון ושות, מוצרי תרופות, קשת – ניקוי יבש, אמה – חומרי ניקוי, נעלי פיל, בלו-בנד ועוד

חלק מהמפעלים ומהמוצרים לא שרדו את תלאות הזמן, אך לא מעט מהם, כדוגמת "פריגת", "אסם", "תנובה", "טמפו", "עלית", "שטראוס", "שמן", "דובק" ו"בירה נשר" שרדו עד ימינו אלה.

מוצרים וחברות אלה המפורסמים בתערוכה מהווים חולייה מקשרת בין עבר והווה.

סיגריות דובק

המידע הנוסף העולה מן התערוכה מתאר את אופי העבודה במשרדי הפרסום שהוקמו על ידי הייקים בתחילת המאה הקודמת.

תנובה – ביצים

אלו העסיקו צוות עובדים מצומצם. הבעלים נטל על עצמו את תפקיד התקציבאי, הרעיונאי ואיש הכספים. הטקסטים אותם כתבו, הביאו עמם תרבות אירופאית של צריכה. הייקים, אשר לא תמיד שלטו בשפה העברית, הקפידו על הגשת הטקסט לקהל בשפות שונות: גרמנית, אנגלית, עברית וערבית.

"הנחת העבודה" הייתה שבעל משרד הפרסום יודע לעשות הכול, להמציא סיסמאות, לכתוב כותרות, לשכתב טקסטים, בעצם כל דבר חוץ מלעצב את המודעות. לצורך זה עמדו לרשותו גרפיקאים וציירים מוכשרים שהבולטים ביניהם היו האחים מקסים וגבריאל שמיר. אמנים אלו פעלו רבות בנושאים לאומיים ובשירות התעמולה הציונית, התערוכה מתמקדת אך ורק בעבודתם בתחום של פרסום מוצרי צריכה לחיי היומיום.

ואכן, בתערוכה מוצגות מבחר כרזות של גרפיקאים בולטים, אשר השפיעו על התפתחות התרבות החזותית בישראל, ביניהם, האחים גבריאל ומקסים שמיר שהיו פעילים משנות ה- 30 עד שנות ה- 90 של המאה הקודמת. עבודתם הלאומית הידועה ביותר היא סמל המדינה. גרפיקאים ידועים נוספים הם פרנץ קראוס שעבד עם חברת "דובק" ועיצב את המותג שוקולד הפרה עבור "עלית", ואוטֶה וׇליש, שעיצב מדליות, מטבעות, וגם סמלילים עבור "תנובה" ו"אסם".

דברים שראויים לציטוט

בין הדוברים, שקידמו את פני המבקרים בתערוכה בתפן רגע לפני הכניסה לאולם התערוכה, היה מר רפי קאופמן, נציג ילדי הפרסומאים/גרפיקאים הייקים. קאופמן העלה זיכרונות והדגיש בדבריו את המוטו של הוריו שיסדו את משרד הפרסום OK בישראל: "הורי האמינו ב'אמת בפרסום'; אמינות המסר הייתה חשובה להם", והוסיף: "דווקא הייקים הדביקו שמות עבריים למוצר, כדי לציין את הרוח הציונית. זאת למרות שלא ידעו טוב עברית".

גולת הכותרת של משרד הפרסום OK הוא מותג בן 79 שנים, "טקסטיל שמפו". בכתבה שפורסמה לפני כעשור (ספט' 2006) בtheMarker  בשם: "מותג במנהרת הזמן", מובא סיפור מרתק על הוריו של רפי קאופמן ותחילת דרכם בישראל כפרסומאים. האם, אולׅי קאופמן, הייתה הבעלים של חברת פרסום מצליחה בווינה והפרסומאית היחידה בישראל של 1938. עוד נאמרו בכתבה דברים המשווים בין עולם הפרסום כיום ובעבר, שראוי לצטט כאן:

בתקופה שבה מפרסמים נוהגים לרענן תדמית מותג חדשות לבקרים ולשנות או להחליף את הלוגו לעתים קרובות, מתנהל לו בשקט ובבטחה על המדפים, מחוץ לאור הזרקורים וללא תקציבי פרסום, מותג בן 79 שנים, המצליח לשמור על מיצובו המיוחד ועל מקומו בראש הקטגוריה לכביסה עדינה ביד – הלא הוא ה"טקסטיל שמפו.

ההסבר לבחירת השם טקסטיל שמפו היה הגיוני: "זוהי אבקת כביסה עדינה כמו שמפו." מאז 1938 ועד ימינו מאומה לא השתנה במוצר או בשם המותג וגם לא בסקיצה של המותג שמופיעה על גבי האריזה: זאטוט בחליפת צמר לבנה ומצנפת לראשו.

היום השחור ההוא: "ליל הבדולח"

בהיותי שייכת במובן מסוים לקהילת יוצאי מרכז אירופה, הוזמנתי ליום עיון שיתקיים השבוע ב-9 בנובמבר בבית התפוצות. ההתכנסות נועדה לציין 79 שנים לפוגרום 'ליל הבדולח', היום השחור בחיי קהילות יהודיות בגרמניה ואוסטריה, שכמעט ואינו מוזכר בתקשורת בשנים האחרונות.

יש לי קשר הדוק עם ידיד המשפחה, מר צבי כהן מכפר פינס, יהודי דתי שחווה את 'ליל הבדולח' על בשרו והוא מכנה אותו "היום השחור ההוא". כהן תעד את זיכרונותיו מאותו יום שחור במאמר שפרסם ב-2014 בכתב העת "ירושתנו". זהו מסמך חשוב, מדויק ובהיר העוסק ב"העשור האחרון בחיי הקהילה החרדית במגנצא תרפ"ט-תרצ"ט (1939-1929)"(עמ' שמ"ג-ש"פ). כהן מתבסס על מסמכים ועל זיכרונותיו מחיי הקהילה היהודית במיינץ. חלק מהמאמר עוסק בפרעות 'ליל הבדולח' שהתחוללו בעירו מיינץ, שבגרמניה.

אני מתנצלת בפני מר כהן על שלא אוכל להאריך בדברים ברשימה זאת. אתמקד כאן במבחר קטעים מתוך מאמרו, הנוגעים לשתי סוגיות: ראשית, האם הכינוי 'ליל הבדולח' הולם את האירוע ועדותו של כהן על אותו יום שחור. שנית, מה עלה בגורלם של ספרי הקהילה היהודית בגרמניה בעקבות היום השחור ההוא?

'ליל הבדולח' הוא הכינוי שיוחד לאירועי ליל ט"ז בחשוון תרצ"ט, אך יש החולקים על כך:

באחת מהערות השוליים הרבות שבמאמרו של כהן מצאתי ציטוט מדברי הרב יונה מרצבך, מראשי ישיבת 'קול התורה', ומי שהיה אב-בית-דין דרמרשטט. הרב מתיחס לכינוי "ליל הבדולח" בביקורתיות:

אצל יהדות גרמניה נתקיים בה 'שרפו כל מועדי א-ל בארץ'. זה התרחש בלילה אחד, אור ליום ט"ז מרחשון תרצ"ח. מצטער אני שבחוגים דתיים שונים מקובל כאילו היה זה בתאריך של ט"ו מרחשון – ולא הוא. אמנם לפי התאריך הלא-יהודי הוא התשיעי בנובמבר 1938. אבל לנו, המחשבים את הלילה ליום הבא אחריו ממילא יוצא כי 'ליל הבדולח' (ביטוי שנוא עלי, כי הם קראוהו כך: על שם "שברי הזכוכית", אך אצלנו היה ליל זה ליל שרפת כל קדשי ישראל בארץ זו) הוא הליל השייך ליום ט"ז במרחשון (10 בנובמבר). … אבקש להשתדל ולתקן את הטעות הזאת שנשתרשה.

הרב מרצבך מדגיש בדבריו אלו את חשיבותם היתרה של הספרים ותשמישי הקדושה ("כל קודשי ישראל בארץ זו"). על כן הוא מסתייג בבוטות מהכינוי המקובל, 'ליל הבדולח', מכיוון שהכינוי מתייחס בעיקר לזכוכיות שנופצו בבתים ובתי העסק שנבזזו. לי נדמה שכל יהודי באשר הוא מכיר בחשיבותם של ספרי קודש וספרים מעל ומעבר לנזקים חומריים. עוד אחזור לסוגיית הספרים בהמשך.

להלן קטעים מתוך עדותו של כהן על היום השחור ההוא, שהתרחש בהיותו נער בן 15:

היה זה יום חמישי בשבת, ככל יום השכמתי לבית הכנסת, וכשהגעתי לקצה רחוב בית הכנסת, באו לקראתי כמה מהמתפללים הקבועים ואמרו לי: 'בית הכנסת בוער, והמשטרה אינה נותנת להתקרב.' היינו כשמונה אנשים, וסיכמנו לגשת לביתו של אחד מחברי הקהילה, שבביתו נמצא ספר תורה, ולהתפלל שם.

העמוד הראשי של הניו יורק טיימס מתאריך 11.9.1938

מישהו הגיע לשם במרוצה וסיפר שיצאה הוראה האוסרת התקהלות של יותר משלושה אנשים, ומוטב שכל אחד ילך לביתו. כאשר חזרתי הביתה מצאתי שם את אבי במצב מאוד מבוהל, לאחר שניסה לברר פרטים נוספים ושמע שגם בתי כנסת אחרים עלו באש.

האב שהיה חבר בהנהלת בית החולים, שוחח טלפונית עם מנהל בית החולים. ממנו שמע שמגיעים פצועים ושאין בסביבה רופא שיוכל לעזור להם. מרגע זה והלאה הידרדרו העניינים בקצב מהיר. האב יצא לבית החולים. אספסוף פרץ לבית וכששמעו שהאב נמצא בבית החולים, הודיעו לו טלפונית שהם מגיעים לעצור אותו. את הילדים והאם הובילו אל מטה המשטרה, שתוך זמן קצר שחררה אותם. כאשר חזרו הביתה הם גילו שחלק מתכולת הדירה הושלך לרחוב דרך החלונות, שהחדרים הפוכים ומלאים שברי רהיטים וחפצים. האב שוחח טלפונית עם בני המשפחה ולאחר שהבין מה מתרחש נסע הביתה במונית. אבל בשל ההמונים שהצטופפו ברחוב, המונית לא יכלה להגיע עד פתח הבית. האב ניסה להמשיך ברגל אבל עוברת אורח זרה הזהירה אותו שאם יתקדם הוא ייהרג. לא הייתה לו ברירה והוא חזר לבית החולים. כאשר הכל נרגע האב חזר הביתה וגילה שכולם בריאים, שנגרם נזק רב לתכולת הבית ושחסרו הרבה דברי ערך. האב הצליח לטלפן לכל קרובי המשפחה בערים השונות ושמע מהם שרוב הגברים נלקחו למחנות ריכוז. שכנה שנכנסה להציע עזרה רמזה שהיא ידעה מראש שדבר כזה עתיד להתרחש.

עדויות נוספת למה שהתרחש באותו יום שחור, לוקטו על ידי עיריית מיינץ ופורסמו ב- 1991 בספר בשם "כשהתקוות האחרונות נמוגו". הספר מכיל כתבות רבות של יהודים שהיגרו ממינץ ובהן הם מתארים את קורותיהם ב'ליל הבדולח'. מהעדויות שבספר עולה שב'ליל הבדולח' לא היו הרוגים במיינץ ובית הקברות החדש וגם בית הקברות העתיק של היהודים לא ניזוקו. גם בית החולים היהודי ובית הזקנים הצמוד לו לא נפגעו, אך נקלעו לקשיים. (על ליל הבדולח, יד ושם)

מה עלה בגורלם של ספרי הקודש ואוספי הספרים של יהדות מיינץ?

למר כהן נודע על הצלתם של ספרי הקודש ואוסף ספרי יהודי מיינץ והוא מתאר זאת כך:

בשנת 2010 נודע לי על ספר שראה אור במיינץ ובו פרטים אודות הספרים הללו, שהתגלו לאחר המלחמה. פניתי למחבר הספר – פרופ' אנדריאס לאהנהרדט, ראש הפקולטה לאוונגליזם (כת נוצרית הנפוצה בגרמניה) באוניברסיטה על שם גוטנברג במיינץ. לאהנהרדט מסר לי עותק של הספר ומאוד התרשמתי מהבנתו של לאהנהרדט בכל תחומי היהדות ומהעבודה הרבה שהשקיע.

בעקבות הקריאה בספר כהן מסר ללאהנהרדט "הערות והסברים שלא יכול היה למצוא במקום אחר." מאז הם שומרים על קשר ונפגשים לעתים כאשר לאהנהרדט מגיע לישראל. בשנת 2012 אף יצא להם להיפגש במיינץ. (יש לציין שמר צבי כהן הוא אדם נמרץ וערני למרות גילו המופלג).

ליל הבדולח – כרוניקה של חורבן מרטין גילברט (צומת ספרים)

מספרו של לאהנהרדט עולה שבמרתף, שהיה קרוב לספרייה העירונית במיינץ, נמצאו אחרי המלחמה כ-5,500 ספרים שנאספו על ידי הנאצים ועמדו להישלח למקום ריכוז, אך לבסוף לא נשלחו. חלקם הם ספרים מהבניינים הצמודים לבית הכנסת. חלק נכבד נוסף הם ספרים מספריותיהם של הרב מאיר להמן ופרופסור סאלפלד ומספריית בית הספר של הקהילה הכללית. ספרים נוספים הגיעו מבית המדרש של יוצאי מזרח אירופה, וגם מבית הכנסת 'קהל עדת ישורון' – ספרים של הקהילה ושל אנשים פרטיים.

כל האוסף הזה נמסר לקהילה היהודית החדשה הקטנה. אבל מכיוון שלא הייתה מסוגלת לטפל באוצר הספרים ההיסטורי הם הופקדו לשמירה בפקולטה לאוונגליזם שבאוניברסיטה המקומית. שם הם נשמרו בארגזים כמעט ללא טיפול עד שנת 2005 לערך. אז מונה פרופסור לאהנהרדט לראש הפקולטה והתחיל למיין את הספרים ולסדר אותם. כיום הם נגישים במדפים. בזמנו התעורר כעס רב בין יוצאי העיר מיינץ על מסירת הספרים לידיים לא-יהודיות. למרות זאת כהן מברך על כך, כי אחרת הם בוודאי היו כבר קבורים היום באדמה.

לשמחתנו, כתבי היד שבאוסף קהילת מיינץ צולמו בינתיים והועברו למיקרופילם. העתקים שמורים במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בירושלים. הספרים שהובאו לישראל מאירופה אחרי המלחמה נקלטו רק בחלקם על ידי ספריות גדולות שגם עוסקות בשימור ספרים.

 

לקריאה נוספת:

כך צוין השנה ליל הבדולח בחוגים חרדים בגרמניה (ט"ו חשוון, 4.11.2017)

 

האיש ש"מדפדף" ושאינו חייב לאף אחד

מגיל צעיר, רוני אלשייך, כיום רב-ניצב ומפכ"ל משטרת ישראל, הפנים את מה שספג בבית הוריו, במיוחד את שאיפותיה וחינוכה של אימו: היא דחקה בילדיה ללמוד וראתה בלמדנות ערך. היא החדירה בהם ערכים של יצירתיות ושאפתנות כדרך חיים. ומעל לכל, ערכים של הציונות הדתית.

בימים אלו, שני עניינים מדירים שינה מעיניו של נתניהו, בהקשר של תפקוד המשטרה והמפכ"ל רב-ניצב רוני אלשייך: הדלפות מחקירות המתנהלות נגדו ונגד רעייתו, שרה; ניהול חקירות נגד ראש ממשלה מכהן. אלשייך מוכן לספוג את ההאשמות נגדו אבל רק עד גבול מסויים. הוא מונחה על ידי עקרון בל יעבור: אני איש ש"מדפדף", אדם שאינו חייב לאף אחד. מה הקשר? מניין אלשיך שואב את עקרון הדפדוף ומה פירוש הדבר?

רוני אלשייך. באדיבות: ויקיפדיה

בראשית הדברים רצוי להטעים ולומר כי לא לילד הזה פילל נתניהו כשביקש מרוני אלשיך למלא את תפקיד מפכ"ל המשטרה. ולעניין ההדלפות יש להבהיר: הסערה הנוכחית שמציפה אותנו דרך אמצעי התקשורת נוצרה סביב המתקפה של נתניהו כנגד המשטרה והטענה להדלפות לא חוקיות בכל הקשור לחקירתו. כפי שנתניהו כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "מאז שהיועץ הפוליטי ליאור חורב מונה ליועץ חיצוני של המשטרה בעלות של מיליונים על חשבון משלם המיסים וללא מכרז, ההדלפות הלא חוקיות הפכו לצונאמי וההחלטה להימנע מהמלצות נעלמה כלא הייתה". המשטרה מצידה הוציאה תגובה לפיה אין לה כל כוונה להיגרר ל"מתקפות חסרות שחר שנועדו לשבש את עבודת המשטרה ולפגוע בלגיטימיות שלטון החוק".

הגנה על שלטון החוק היא ערך עליון שעומד בראש מעייניו של אלשיך. בבסיס האמירה החד-משמעית בדבר שלטון החוק עומד העיקרון שהוא אינו חייב לאף אחד.

אז איך ייתכן שאדם שנבחר ב"פינצטה" לכהן כמפכ"ל המשטרה בישראל, וזכה ל"מחזרים" רבים שתמכו במינויו זה אומר בפה מלא ובריש גליי: אני לא חייב לאף אחד. אני מדפדף.

קצת על האיש, רוני אלשייך

מגיל צעיר רוני אלשייך, כיום רב-ניצב ומפכ"ל משטרת ישראל, הפנים את מה שספג בבית הוריו, במיוחד את שאיפותיה וחינוכה של אימו: היא דחקה בילדיה ללמוד וראתה בלמדנות ערך. היא החדירה בהם ערכים של יצירתיות ושאפתנות כדרך חיים. ומעל לכל, ערכים של הציונות הדתית.

רוני אלשיך אובחן בילדותו כגאון והוקפץ שתי כיתות. היו לו למעלה מ-160 נקודות במבחני האינטליגנציה. הוא היה ילד טוב ירושלים – שקדן, שקט ומוערך. בהמשך, הוא למד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר", ספינת הדגל של הציונות הדתית. את אימו איבד בגיל צעיר ומאז השקיע הכל כדי לבנות את עצמו. את לימודיו המשיך בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. בן 18 התגייס לצנחנים ושנה אחר כך התחתן. את השירות הצבאי הוא אהב אבל חיפש כיוון אחר וכאשר ב-1988 פנה אליו בכיר מהשב"כ והציג לגייסו לארגון הוא הסכים. בראיון הקבלה אלשיך הודיע שהוא שואף להיות ראש השב"כ. בשב"כ הוא צמח תחת ראש אגף החקירות חיים בן עמי, שנהג להצביע עליו: "כוכב". אמין. מתוחכם, זיכרון אדיר. "פוטנציאל לראש שב"כ". בשנים ההן נגלה כישרונו הגדול בפוליטיקה ארגונית. ב-2005 אלשיך מונה לראש מרחב יהודה, שומרון וירושלים. מספרים שכאשר חנך משרדים חדשים, הקים במתחם גם בית כנסת והכניס אליו ספר תורה. בתוך השירות ומחוצה לו התפתח בימים ההם הדיון על הדומיננטיות של בעלי הכיפות, על פסוקים שהחלו מוצאים את מקומם בתוך מסמכים ותדרוכים. אלשיך הוא אדם דתי. זה ברור.

שנת 2015 הייתה שנה רעה לשלטון החוק בישראל. רעה במיוחד למשטרה. ראש היחידה לחקירות הונאה תת-ניצב אפרים ברכה, התאבד. וכדור השלג נגד המשטרה הלך והתגלגל ותפח. צמרת המשטרה שרתה בכאוס מוחלט. אלשיך קיבל מינוי להוביל את המשטרה כמפכ"ל. כך החלו החקירות של שרה נתניהו בעניין "מעונות ראש הממשלה" והחקירות של ראש הממשלה. אלשיך אגב מתחרט על האמירה שלו בנוגע לסיום המתקרב של חקירת ראש הממשלה ומאז הוא משתדל שלא להדליף מידע כזה לתקשורת.

עקרון ה"דפדוף"

בראיון שאלשיך העניק לתקשורת (שפורסם גם ב"כיכר השבת" ב-17.9) הוא ניסח את ה"אני מאמין" שלו, בחיים ובעבודה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. מדובר בדרך חיים הנשענת על עצה שר' נחמן מברסלב מספק לכל אדם. היא כתובה בספרו מבצר המרגליות, ואכתוב עליה מייד. על פי העצה אלשיך פועל גם בתפקידו הנוכחי ולדבריו היא גם הקלה עליו את המעבר מהשב"כ למשטרת ישראל.

מבצר המרגליות מאת רבי נחמן מברסלב

אלשייך:

מעל חדר המנוחה שלי בירושלים רשומה עצתו של רבי נחמן מברסלב : 'טוב שיעשה לו אדם התחלה חדשה בכל פעם – כי ההמשך הולך אחרי ההתחלה'. זה פשוט וחד … אני איש שסוגר נושא ומתחיל נושא חדש, אני מדפדף…לא חייב לאף אחד!

ובמקור זה נראה כך: (ר' נחמן מברסלב, מתוך: מבצר המרגליות):

אָמַר, שֶׁטּוֹב שֶׁיּאמַר הָאָדָם… הַיּוֹם אֲנִי מַתְחִיל… וְיַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה, כִּי כָּל הַהַמְשָׁכוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַהַתְחָלוֹת. וַאֲפִלּוּ הַמְחַקְּרִים [החוקרים] אוֹמְרִים שֶׁהַהַתְחָלָה הִיא כְּמוֹ חֲצִי דָּבָר שֶׁל כָּל הַמַּעֲשֶׂה. נִמְצָא מִמָּה נַפְשָׁךְ יַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה וְיאמַר כַּנַּ"ל. כִּי מִמָּה נַפְשָׁךְ אִם הָיָה מִקּדֶם טוֹב, עַכְשָׁו יִהְיֶה טוֹב יוֹתֵר, וְאִם חַס וְשָׁלוֹם מִקּדֶם לא הָיָה טוֹב, בְּוַדַּאי צָרִיךְ וּמֻכְרָח לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה: עִקַּר כָּל הַדְּבָרִים הֵן הַתְחָלָה.

"ויעשה בכל פעם התחלה", או עקרון הדפדוף, מסביר גם מדוע, כשאלשייך נשאל על ידי הכתב דורון הרמן, "האם אתה 'איש' של ראש הממשלה?", הוא השיב: "… הבהרתי גם לשר וגם לראש הממשלה שאין שום הבטחה בין אם בסמכות, ובין אם לא בסמכות שהיא תקפה. מבחינתי, אני עושה את התפקיד למען עם ישראל".

מה עושה (הנביא) יונה בתפילת יום כיפור?

האירוניה היא שדווקא ביום כיפור, שבו אנו מודים על חטא שחטאנו ומבקשים סליחה, אנו קוראים את ספר יונה בתפילת מנחה. הרי הנביא התחמק מהשליחות שהוטלה עליו. הוא לא הלך לבשר לתושבי נינוה, בירת אשור, שהם עשו את הרע בעיני הבורא. הוא לא גרם לאנשי נינוה להודות שחטאו ולבקש סליחה. 

מי שלמד את סיפורי התנ"ך מכיר את סיפורו של הנביא יונה: יונה עלה על אוניה כדי לברוח ממילוי פקודת האל. האוניה נקלעה לסערה בלב ים. מלחי האוניה הטילו פור כדי לגלות מי אשם בהתפרצות הסערה. יונה, היהודי היחיד על האוניה, נמצא אשם והושלך למים. הים נרגע. הוא עצמו נבלע על ידי דג.

יונה הנביא והדג. צילום: ויקיפדיה

יונה הנביא והדג. צילום: ויקיפדיה

אם ביום כיפור אנו מודים שחטאנו ומבקשים סליחה ומחילה, איך ייתכן שתפילת מנחה של יום כיפור כוללת את סיפורו של יונה, הנביא שחטא בכך שהמרה את פי האל ? מצאתי לכך מספר הסברים ברשת האינטרנט. להלן שניים:

א. אנו קוראים את ספר יונה ביום כיפור, קודם כל, מפני שהספר כולו עוסק בחטא ובתשובה. בסופו של יום, יונה הנביא עושה תשובה באמצעות תפילה וביצוע שליחותו. אנשי הספינה של יונה חוטאים (מתפללים לאליליהם) ולאחר מכן מבקשים סליחה (נודרים נדרים וכיו"ב). אנשי נינווה חוטאים ומבקשים סליחה. הקריאה בספר בעיצומו של יום הכיפורים מלמדת אותנו מהו כוחן של תשובה וסליחה. ובאשר למאמינים שבינינו, אותם הספר מלמד עד כמה אלוהי ישראל יודע לסלוח לעמו ולעמי העולם. הוא מלמד שלא ניתן לברוח מהאל ושכולם נידונים ונשפטים על ידו, ועל כן ראוי לעשות תשובה.

ב. הסבר נוסף גורס שהקריאה בספר יונה נועדה להזכיר לנו מה כוחן וגדולתן של תשובה, סליחה ומחילה. ספר יונה הוא העדות האולטימטיבית לכך. אחרי שהתפלל והודה במעשיו הרעים, יונה נפלט ממעי הדג ויצא למלא את שליחות האל.

מהי 'התשובה'? ואיך כל זה מתחבר לפיוט "ונתנה תוקף" וליום כיפור?

סיפורו של יונה הוא משל על 'התשובה'. משימתו של עם ישראל כלפי עמי העולם היא להביא את האנושות לחיים טובים ומאושרים באמצעות 'התשובה'. דווקא ביום כיפור, תקופה של חשבון נפש, עלינו לעשות מעשה, 'תשובה', ולא "להימלט באוניות" למקומות מפלט שונים על פני כדור הארץ.

כדי להבין מהי תשובה, אנו קוראים ביום כיפור את הפיוט "ונתנה תוקף" שהנו רב-משמעויות ועיקרו: 'התשובה'. וכך נאמר בו, "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזרה".

תשובה הינה הודאה בחטא ובקשת סליחה ומחילה. זאת תמצית כל התפילות וכל התקוות לשנה של חיים ובריאות.

סיפורו של הנביא יונה מתחבר בנקודה זאת לפיוט:  הנביא (אנחנו) ברח מכיוון שלא קל להודות בחטאים ולבקש סליחה. לאחר שהתפלל במעי הדג במשך שלושה ימים וביקש סליחה, הוא נפלט החוצה והתנבא בפני אנשי נינוה כדי שיודו בחטאיהם ויבקשו סליחה ומחילה.

הפיוט עצמו שזור במטפורות על שבריריות חיי האדם. החל במילים "משול כחרס הנשבר", "כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח" וכלה ב"כחלום יעוף":

אמת כי אתה יוצרם / ויודע יצרם / כי הם בשר ודם:  / אדם יסודו מעפר / וסופו לעפר, / בנפשו יביא לחמו, / משול כחרס הנשבר / כחציר יבש וכציץ נובל / כצל עובר וכענן כלה / וכרוח נושבת וכאבק פורח   / וכחלום יעוף!

שיא  הפיוט טמון בסיומו: "ותשובה, ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה":  אנחנו  מתפללים ומזכירים  לעצמנו שקיים פוטנציאל, שאפשר להשתנות, שצריך לנסות ולעשות מאמץ להשתנות.

בין הנופלים במלחמת יום כיפור (1973), נפלו אחד-עשר חיילים מחברי קיבוץ בית השיטה. בעקבות ההתמודדות עם השכול והאבל, שינו חברי הקיבוץ את התייחסותם ליום כיפור. מאנטגוניזם מוחלט, שהתבטא באכילה ובהאזנה לקונצרטים, מצאו את דרכם לחוות את היום באמצעות שילוב של יום הדין הפרטי שלהם ויום הדין של כלל העם היהודי. הם עשו תשובה.

קיבוץ בית השיטה אימץ את הלחן שחיבר עבורם יאיר רוזנבלום, בעת שהתגורר בקיבוץ (1990):

 

שתהיה לנו שנה מבורכת, מלאה באושר ובריאות.