אשרי המאמינים

יואב בלום הוא סופר המתמחה בפנטזיה אורבנית. כאשר סיימתי לקרוא את ספרו, "מצרפי המקרים" הייתה לי תחושה שאין די בקריאה. עניין אותי לברר ביני לבין עצמי מניין שאב בלום את הרעיון שעליו מבוסס הספר.

נודע לי שבלום מאמין ב"השגחה העליונה", ובכוחה לכוון את האנושות. האם הרעיון הבסיסי ב"מצרפי המקרים" משקף קווים קווים אלו באישיותו של בלום?

הבדיקה שעשיתי אכן העלתה מספר מאפיינים המשותפים ל"מצרפי המקרים" ול"השגחה העליונה" בהתייחס לאנושות. עליי להדגיש שאינני מומחית לענייני ההשגחה העליונה. ככל הידוע לנו ההשגחה העליונה נמצאת אי-שם ומעשיה נסתרים מאתנו. אבל גם מצרפי המקרים נמצאים אי-שם ומעשיהם נסתרים. מלאכתם נעשית בחשאי, הם אינם מזדהים ואינם מעוררים מודעות למעשיהם ולעובדה שאלו הם פרי תכנון מוקדם. בנוסף, לכל פעולה יזומה כזאת יש מטרה. מטרת ההשגחה העליונה היא ליצור תנאים שיובילו לשינוי משמעותי בחיי האנושות. בדומה לכך, מטרת "מצרפי המקרים" היא להוביל את היחיד והחברה לכיוון המתוכנן, הרצוי.

שמתי לב שקיים גם הבדל בסיסי בין המושגים ההשגחה העליונה ומצרפי המקרים. מצרפי המקרים הם תוצר של קורס ייעודי שמטרתו לימוד הכללים, האמצעים והמטרות של צירוף מקרים. לעומתם, בעיניי המאמינים, ההשגחה העליונה קדמה ליקום והייתה קיימת מאז ומעולם. בעוד שבקורס נלמדים פרטים רלבנטיים, בסנריו של ההשגחה העליונה המכוונת את האנושות אין צורך בהם .

גיבורי העלילה ב"מצרפי המקרים" הם אמילי, גיא, ואריק. הם מחליטים להירשם לקורס מצרפי מקרים. המחזור שלהם הוא השבעים וחמישה במניין. משמע שהקורס אינו חדש. הקורס הכשיר מצרפי מקרים וכנראה ימשיך להכשיר מועמדים נוספים לתפקיד. כקורס ייעודי, יש לו מיקום מוגדר : ספסל אדמדם בפארק. ומשך הקורס נקבע מראש לששה עשר חודשים. המדריך מכנה עצמו הגנרל, והוא משרטט לפני מתלמדי הקורס את מהות התפקיד. תחילה בקווים כלליים, "אתם תלמדו איך לצרף מקרים". הגנרל מדגיש שחשוב שיפנימו את העובדה שהם "סוכנים חשאיים". ככאלו, הם יקבלו כלים שיעזרו להם להבין את "האופן שבו סיבה ומסובב פועלים בעולם הזה." גולת הכותרת של הקורס היא ניצול ההבנה הזאת כדי "ליצור אירועים קטנים וכמעט לא מורגשים, שבעזרתם יגיע היעד שלהם להחלטות משנות חיים".

באשר למהות העשייה ומטרתה, אלו דומות להפליא בשני המקרים. מהות פעולתה של ההשגחה העליונה דומה לזו של מצרפי המקרים. ההשגחה העליונה, כפי שהיא נתפסת בעיני המאמינים בה, הינה ישות ערטילאית הקיימת אי-שם, ובכוחה לגרום למישהו להגיע להחלטות משנות חיים, ולכוון אותו. זאת מבלי להותיר עקבות כלשהן. גם מצרפי המקרים פועלים מאחורי הקלעים ומכוונים את מהלך חיי בני האדם והחברה, מבלי להותיר עקבות.

אדם המאמין בהשגחה העליונה ומקומה בקיום האנושי ,קרי, בלום, מסוגל בקלות לברוא לה, ברמה הרעיונית, מקבילה גשמית הפועלת באותו אופן ולמען אותה מטרה. במובן זה ההשגחה העליונה שימשה מודל שמהותו ותפקידו העיקרי הועתקו למישור הגשמי. מזה נולד הרעיון המרכזי ל"מצרפי המקרים". מעל לכל, צריך לזכור שהאמונה המוחלטת היא תנאי בל יעבור להתרחשות של צירופי מקרים, כפי שהם נתפסים על ידי המאמינים, ולפועלה של ההשגחה העליונה, כפי שהיא מצטיירת בעיני המאמינים בה ובפועלה.

מקבילה נוספת בין ההשגחה העליונה ומצרפי המקרים היא תפיסת ה"גורל". בעולם המושגים של המאמינים, משני הסוגים הללו, לא קיים מצב של גורל מוחלט מראש. יש מקום נכבד לבחירה חופשית. בעיניהם, התרחשות משמעותית עשויה להתפרש לכיוון זה או אחר. הן כגורל ובאותה מידה גם כצומת בחיים. צומת המאפשרת בחירה חופשית בכיוון הרצוי.הביטוי, "הכל צפוי, והרשות נתונה" מבהיר זאת היטב.   

אלו עיקר האבחנות לצורך הבירור שעשיתי ביני לבין עצמי בנוגע לדילמה: מהיכן שאב בלום את הרעיון המרכזי לספר "מצרפי המקרים". כאדם המאמין בהשגחה העליונה, בלום הביא "מהבית" את החומרים ליצירת הפנטזיה האורבנית הזו.

בין אם אנו מאמינים בהשגחה העליונה ובכוחה לכוון את האנושות, או מאמינים במקריות ובכוחה לכוון בני אדם, האמונה כשלעצמה היא זאת שמאפשרת לנו, במצבים מסוימים, לאתר הזדמנויות בחיינו. בשני המקרים הגורל אינו נכפה, וניתנת הזדמנות לבחירה חופשית.

כך או כך, המרוויחים הגדולים הם המאמינים.

מבוסס על חווית הקריאה בספרו של יואב בלום, מצרפי המקרים. ערכה: שירה חדד. (הוצאת כתר, 2011, 277 עמודים).

פנטזיה

יצא לכם אי-פעם לקחת ליד ספר בלי לתלות תקוות גדולות במה שמצפה לכם, רק כדי לגלות שזכיתם בחידוש ספרותי מפתיע לטובה? זה מה שקרה לי לאחרונה. לאחר מעשה, אני מודה שנשביתי בקסמו של רומן המסווג כ"ספרות פנטזיה".

עד כה החשיפה שלי לספרות הפנטזיה הייתה כמעט אפסית. אני מעדיפה רומן היסטורי, ספרות קומית, ספרות קלאסית. בכך אינני יוצאת דופן בחוג המשפחה המורחבת. שונים פני הדברים בקרב הדור הצעיר. אלו נמשכים לעלילות פנטזיה כמו, סיפורי נרניה, הארי פוטר ועוד. הבוגר היחיד במשפחה שנשבה בקסמי הפנטזיה, פיתח חיבה יתרה לז'אנר מגיל צעיר מאוד, כהמשך למבחר האגדות הקלאסיות לילדים, כגון, שלגיה וסינדרלה.

רומן ביכורים, "רות", מאת עדו גור.

בחרתי ב"רות" בלי לדעת מה מצפה לי. מאוחר יותר הבנתי מהכריכה האחורית (ראו הערות) שיש לי עסק עם ספרות פנטזיה. נשמתי עמוק והחלטתי לקפוץ למים הקרים. אני שחיינית די טובה, ולא חששתי שאטבע גם כשאין לי ממש כלים להתמודד עם הז'אנר. וכך זה התחיל.

תחילה התרשמתי שמדובר בספר המאגד בתוכו סיפורים קצרים. כל הפרקים קיבלו כותרות עצמאיות שלכאורה אין קשר ביניהם. די מהר התבררה הטעות, כשהגעתי לפרק "רות". מאותו פרק ואילך מצאתי את עצמי עוברת משחייה לצלילה אל תוך המים העמוקים, כמעט בלי להוציא את הראש מהמים כדי לשאוף אוויר. תחילה נמשכתי למשימה כשאני סקרנית לדעת באיזו נקודה יישבר לי מההרפתקה הזאת. ככל שהתקדמתי הרגשתי במוטיבציה חזקה להמשיך. עם האוכל בא התיאבון, וההנאה הלכה וגברה. גם קצב ההתקדמות הלך וגבר. פרק הסיום המושלם של "רות" האדיר עוד יותר את החוויה.

קצת על העלילה – הגיבורה המרכזית בספר היא רות. היכרות ראשונה עם דמותה משאירה רושם שמדובר בטיפוס אנטי חברתי. היא מתרחקת מאלו שאינם מוכרים לה, היא מסתייגת מקשרים עמוקים, היא מעדיפה לבחור דרכים משלה, ובקיצור, היא "קוץ בתחת", סלחו לי על הביטוי. הגבר המחזר אחריה מצליח לרכך בהדרגה את אופייה האנטי חברתי. ואז נחשפת רות האמיתית, אישה צעירה בעלת פרופיל חברתי המכיל את החיובי, המוסרי, והטוב שבבני האדם. כדי להבליט עד כמה רות שונה מההמונים, גור משתמש בדימוי "פרימטים". המונח פרימט מתייחס כאן לדמות נטולת כל ייחודיות.

התפנית החדה בהיכרות שלנו עם רות נעוצה בשחזור דברים מפרקי ילדותה. מאז שרות זוכרת את עצמה, היא חשה שקיים בתוכה פוטנציאל לעתיד גדול במיוחד, והיא סוללת לעצמה דרך משלה, בכלל לא קלה. המטרה שלה היא לחשוף את הפוטנציאל העצמי, ועל-ידי-כך למצב את משמעות חיי. היא מתפנה לחיטוט עצמי אינטנסיבי, ופועלת על-פי הפתגם "אם אין אני לי, מי לי". שכן, היא מבינה שהמשענת הרגשית והרוחנית שסיפקו לה הוריה והקרובים לה עד כה, נבעה אמנם ממניעים טובים וחיוביים, אבל לה המשענת הזאת לא הועילה בחיפושיה אחר משמעות חייה.

המסקנה הכללית – אדם המחפש משמעות לחייו יצליח לגלות אותה בדרך מיטבית עם יעשה זאת בכוחות עצמו בלבד. רות מיישמת תובנה זאת בנקודה מסוימת בחייה הבוגרים. היא מפתיעה את משפחתה בהכרזה שהיא קבלה החלטה להתנדב במחנה פליטים אי-שם באפריקה. ומודיעה לכולם שבכוונתה לרתום את כל-כולה לטובת טיפול באלו הנזקקים לה שם. העייפות והעבודה הקשה אינן מרתיעות אותה. וכשהיא על סף אפיסת כוחות, ושתחושת הסיפוק מעבודת ההתנדבות במחנה הפליטים ממלאת אותה, רות מזהה נוכחות זרה בסביבתה המידית. מהר מאוד היא מבינה שמדובר בישות חוצנית "הכפופה לאל הלא-נודע". הקשר שנוצר בין היישות הזאת לרות משלים את מה שחסר לה עד אז: קשר הדדי מתמשך ומעצים שבזכותו רות מצליחה לגלות את משמעות חייה.

עדו גור מיטיב להוביל את הקורא ביד אמן ובשפה רהוטה וקולחת אל זווית ראייה מעניינת ורעננה הצופה על היקום כולו, ובוחנת את נבכי כוכב הלכת שלנו בצורה שונה משהכרנו. זאת באמצעות חומרים מתחום הפנטזיה. אירועים מסעירים וקשים לעיכול עוטים, באמצעותה, קווי מתאר שלא הכרנו עד כה. כך גם לגבי המישור הפרטי. השימוש בפנטזיה מסייע להתמודד עם עומס רגשי. ישויות חוצניות – אלים ואלינגים – הם הקטליזטור במקרה של "רות", סוג של מבט מחוץ לקופסה, המסייע ל"הקטין" את עוצמתם המאיימת של החיים בעולמנו כיום.

נראה לי שחשיפה לז'אנר הפנטזיה היא דרך נוספת וטובה הן בהתמודדות עם סערות נפש, והן בהתמודדות עם התרחשויות קשות ומאיימות המתרגשות על עולמנו, כגון סכסוך הדמים בין רוסיה ואוקראינה. ניתן להשוות תהליך זה עם התפקיד שממלאת ספרות הפנטזיה לילדים. כאן נעשה שימוש במכשפות, בשדים, וברוחות כדי לפשט את המציאות במידה כזאת שיהיה לילדים קל יותר לעכל ולהתמודד עם הרוע.  

בסוף, "רות" שימש עבורי שער, מעין מבוא מרענן לז'אנר הפנטזיה. אני ממליצה לכל מי שעד כה נטו להימנע מז'אנר הפנטזיה,  לתת לה צ'אנס. יחד עם זאת, אני מקווה שהמבחר הדל יחסית של ספרי הפנטזיה תוצרת כחול-לבן, ילך ויגדל.

ספר מומלץ!!

"רות", מאת עדו גור. (עדו גור, 2024. 210 עמודים).

הערות: מהכריכה האחורית של "רות": "רות היא עובדת סוציאלית במשבר שנוסעת להתנדב במחנה פליטים לאחר מות אביה, שם היא מגלה כי באורח פלא ביכולתה לראות ישויות קוסמיות מסתוריות, שלושה אלים ושלושה אליגנים – שתי קבוצות יריבות שבכוחן לשלוט בנתיב ההיסטוריה האנושית… בספרו "רות" טווה עדו גור מחדש את עולמנו המוכר, ומציג בדרכו המיוחדת את המעגל האין-סופי בחיפוש אחר משמעות, אחר השאלה מה הם הכוחות המניעים את העולם ואחר השאלה המוכרת והמייסרת בדבר הצדק, הטוב והרע. הספר "רות" לוקח את קוראיו למסע אמיץ ברחבי ההיסטוריה, הדמיון וחייהם-שלהם.

אודות המחבר: עדו גור תמיד שייט בין העולם הריאלי-הלוגי לעולם הדמיון והיצירה. נוסף על ניסיונו העשיר בתור מנהל בכיר ומשקיע בעולם ההיי-טק, נמשך תמיד לעולם הכתיבה. זהו ספרו הראשון.

"שנת הפלאות"

כאשר נטלתי לידיי את הספר עלתה בי השאלה: איזו חשיבות יש לרומן המתאר אסון שפגע בכפר קטן באנגליה במאה ה- 17?

הידעתם? -"שנת הפלאות" הוא ביטוי מושאל למקרים יוצאי דופן. לדוגמה, שנת הפלאות של אלברט איינשנטיין, היא 1905, בשל פרסומיו החשובים בשנה זאת. מקור הביטוי בפואמה שפרסם המשורר ג'ון דריידן ב- 1666, בעקבות אירועים חריגים שהתרחשו באנגליה – מלחמה נגד הולנד, שריפת ענק ומגפת דבר בלונדון – שאת כולם הצליחה אנגליה לשרוד.

שנת הפלאות הוא גם כותר הרומן הראשון שפרסמה ג'רלדין ברוקס. כאשר נטלתי לידיי את הספר עלתה בי השאלה: איזו חשיבות יש לרומן המתאר אסון שפגע בכפר קטן באנגליה במאה ה- 17? התברר לי שהרומן מתמקד באירוע יוצא דופן של קהילה כפרית, וכל שהתרחש בה ובסביבתה, ב 1966 עת שפקדה אותה מגפה קטלנית. זכרה של הקהילה הפך לשם דבר בפולקלור של אנגליה. מה בדיוק התרחש שם, יתברר בהמשך.

בעמוד הראשון של שנת הפלאות מוצגת מפת אנגליה, ועליה מסומנות שתי נקודות לטובת ההתמצאות בסיפור: לונדון, אֶיׇם [1].(Eyam)

אֶיׇם הוא כפר מבודד הנישא על הר גבוה. ב 1665-6 פוקדת את בני הכפר מגפה. בקהילה מגובשת זאת רוב התושבים הם קתולים אדוקים. אך טבעי הוא שהם יפקדו את הכנסייה המקומית בכל יום ראשון. ברור מאליו שלכומר יש תפקיד מרכזי בחיי הקהילה, בעצם הוא מנהל את הצד הרוחני של תושבי הכפר, הן בשמחות, והן בעת חולי ומצוקה, כשהמוות מכה בהם. טעימה מחיי השגרה בכפר מופיעה כבר בדפי הספר הראשונים: נשות הכפר, ברובן אנאלפבתיות, עסוקות בגידול ילדיהן. וכדי להגדיל את הכנסת המשפחה הן עובדות בבתי זרים או מסייעות לבעל בעבודתו. הגברים עוסקים בעבודות מזדמנות. חלקם מנסים את מזלם בכריית עופרת מהמכרות המניב שבכפר, למרות שעבודת הכרייה רוויית סכנות. אבל מי שהתמזל מזלו לחשוף עורק פורה במכרות נהנה מהכנסה גבוהה.

הדמות המרכזית בספר היא אם צעירה, אנה פרית', המאבדת את בעלה סאם – כורה המאבד את חייו יום אחד במהלך עבודתו במכרות. למזלו הרע, הוא נקבר תחת מפולת של סלעי עופרת תת קרקעיים. אנה מגדלת שני בנים קטנים ובמקביל עובדת כמשרתת בבית הכומר. לאחר אבדן בעלה – שהיה מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה הצעירה – אנה משכירה חדר בביתה לאיש צעיר, עוזר החייט.

צריך לציין שמסורת הכרייה באֶיׇם אינה מבטיחה המשכיות לאף אחד מהכורים. לכל משפחה יש זכות לתבוע חזקה על אחד העורקים הפוריים שבמכרות, גם כאשר הוא בחזקתו של אדם אחר. זאת בתנאי שמי שתופס חזקה חייב לעמוד בקריטריון מחמיר: עליו להוכיח לוועדת הכפר את כושרו בכריית מכסה מדודה של עופרת. שכן, אם לא יצליח בכך הוא ומשפחתו יאבדו את מקור הפרנסה שלהם לטובת שכנים המעוניינים לתפוס חזקה על העורק. אז מוטל גם עליהם להוכיח שהם מסוגלים לעמוד בקריטריונים המחמירים.

יום אחד מופרת השגרה בחייהם של הכפריים. על גופו של עוזר החייט, השוכר חדר בביתה של אנה, מתגלים סממנים ראשונים למחלה קטלנית והוא מקפח את חייו, מהיום למחר. מכאן ואילך מתרבים מקרים הידבקות במחלה – והתושבים מבינים שהם מתמודדים עם מגפה קטלנית, כשאין בכוחם להושיע לחולים.

המצוקה מעירה את השדים והרוחות הרעות בכפר. מתפשטת רכילות על מכשפות ומלאך המוות, והלך הרוח רווי אמונות טפלות. החרדה והפחד מזינים עוינות, עוינות וחשש מהדבקות. בעיצומם של המתחים והחרדות, בעודה צועדת ממקום עבודתה אל ביתה, אנה נתקלת באבן, ומועדת. הפגיעה אינה רצינית, אבל האירוע מעורר בה תהיות. והיא שואלת את עצמה שאלה מהותית: "למה ניסינו כולנו, הן הכומר על דוכן המטיפים שלו, והן לוטי, רפת-השכל בבקתתה, לייחס את המגיפה לידיים נעלמות?" לדידה של אנה זאת טעות לחשוב שהמגפה שפקדה את הכפר היא פגע שהאל שלח, כדי "להעמיד את אמונתנו בניסיון, או מעלליו המרושעים של השטן הפועל בעולם… אולי כל אחת מהן כוזבת באותה מידה? ואולי המגיפה אינה מידי האל או השטן, אלא פשוט תופעת טבע, כמו האבן שאנו נתקלים בה ומועדים?" (עמ' 176). בינה לבין עצמה, גם אנה מודה שאיש אינו חסין מפני אמונות טפלות. היא מתעשתת ובמקום לחשוב שמקור הפורענות הוא האל או השטן, מוטב להקדיש זמן כדי לבדוק, איך מתפשטת המגפה. מכאן ואילך מתפתחת העלילה בקצב מואץ, ובכל יום מתגלים עוד ועוד קורבנות, בטווח הגילאים בין אפס עד גיל מופלג.

את מכלול ההתרחשויות בשנת הפלאות [והזוועות], ברוקס מתארת בסגנונה הסיפורי הראוי לשבח. היא מספקת תיאורים מכמירי לב ומעיקים. וכאן ההמלצה שלי היא: אל תקראו את הספר בעיצומן של סערות הברקים והרעמים וגשמי החורף, ובימים אפלים רוויי מועקות. אבל בשום אופן אל תוותרו על הספר. "האביב בוא יבוא" כפי שאנה קובעת בינה לבין עצמה.

אסיים בקטע אופייני מתוך הספר כדי להמחיש את כשרונה הפואטי של ברוקס:

את האביב של שנת 1666 קידמנו בתערובת של תקווה ופחד … העונה התקדמה בקצב יציב, שלא כרגיל, כאילו שהשמים ידעו שאיננו מסוגלים להתמודד השנה עם תהפוכות פתאומיות, האופייניות יותר למחוזותינו – יום אחד חמים, המעודד את גבעולי הדשא לצמוח, ולמחרתו, קרה עזה חורכת את כל העלים הרכים וממיתה אותם… אדרבא, השנה צמחו העלים והניצנים תפחו לפרחים באין מפריע…. הארנבות יצאו למחולות החיזור המטורפים שלהן וקיפצו בשדות מוזהבים בברק הנרקיסים הראשונים." (עמ' 177).

שנת הפלאות, ג'רלדין ברוקס (2002). תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג הירש. הוצאת מודן, 250 עמ'.

אודות – ג'רלדין ברוקס היא עיתונאית אוסטרלית-אמריקאית וסופרת מחוננת. מארץ' (2005), רומן היסטורי, פרי עטה, המתרחש במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית בשנת 1862, זכה בפרס פוליצר לספרות לשנת 2006.  

---

[1] המגפה בכפר אים (EYAM) פרצה כאשר צרור בדים שורץ פרעושים הגיע מלונדון עבור החייט המקומי בכפר. תוך שבוע, עוזרו של החייט שהבחין שהצרור לח, פתח אותו. הוא חלה ותוך ימים ספורים מת.  בעקבותיו חלו רבים נוספים. התיעוד המקובל מציין שמתוך 350 אנשי הכפר ניספו 260 בתוך 14 חודשים. מאז 1866 הונהג יום זיכרון לנספים ולמגפה. במאה ה- 20 הכפר אים הפך למוקד תיירותי.  

ארץ השמש העולה – אליה וקוץ בה

הרושם הראשוני הוא של רומן רווי פרטים הסטורים מרתקים ומעוררי הערצה אודות הישגיו של תומס גלובר ביפן במשך 52 שנים. למרות שקורותיו של גלובר מצויים בוויקיפדיה, אין כמו רומן היסטורי איכותי להגיש לקורא תמונה צבעונית איכותית על האיש, וחשוב מכך, על התקופה בהיסטוריה של יפן.

קראתי בעניין רב את הארץ הטהורה. אני מודה שנשאבתי לתוך רומן היסטורי זה, אודות יפן שטרם הייתה לאומה מודרנית. עם זאת עליי להודות שחלק מרומן מרתק זה דורש ריכוז רב, במיוחד הפרטים הנוגעים להתפתחויות הפוליטיות – מרד במוסכמות מסורתיות והפלת המשטר החונק של הסמוראים, המיקאדו והשוגון. לעצם העניין, הארץ הטהורה נע סביב אדם ושמו תומס בלייק גלובר (1911-1838). גלובר נולד וגדל באברדין, סקוטלנד. בגיל 21 גלובר התקבל לעבודה בחברת סחר ענקית – ג'רדין מתיסון – ועבר לחיות בנגסאקי, יפן (1859). את חייו סיים בטוקיו. אלן ספנס, המחבר, מפגיש אותנו בתחילה עם תומיסבורו גלובר, בנו של תומס גלובר, גיבור הספר. והשנה היא 1945. תומיסבורו מתגורר בבית מפואר שנבנה ליד נגסקי על-ידי אביו, שנים רבות קודם לכן. העיתוי – לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, והחרבתן. בהמשך, ספנס מחזיר אותנו למחצית המאה ה- 19, התקופה בה החל גלובר את הקריירה שחו ביפן.

הרושם הראשוני הוא של רומן רווי פרטים הסטורים מרתקים ומעוררי הערצה אודות הישגיו של תומס גלובר ביפן במשך 52 שנים. למרות שקורותיו של גלובר מצויים בוויקיפדיה, אין כמו רומן היסטורי איכותי להגיש לקורא תמונה צבעונית איכותית על האיש, וחשוב מכך, על התקופה בהיסטוריה של יפן.

גלובר הצעיר ניחן באישיות מעודנת. בה בעת יש בה סקרנות ומוטיבציה "לטרוף את החיים" ולהגשים חלומות שמעטים, אם בכלל, טוו והגשימו. בגיל כה צעיר ועם יכולות בלתי נתפסות, גלובר כובש את העולם, תרתי משמע. תוך שנים מעטות יוצא לו שם של מצליחן, בעל חזון, וחוש מסחרי יוצאי דופן, בעל כישרון לשפות, בעל אינטואיציה, ומעל לכל – יכולת לחזות מראש את סיכוייו בעסקה, ולבחור באופציה המתאימה. כושר התמרון שלו ביחסי אנוש ובעולם המסחר הוא כה יוצא דופן, שהוא מצליח לחולל תמורות היסטוריות משמעותיות במבנה החברתי, תרבותי ופוליטי של יפן, שיהפכו אותה לבסוף לאומה מודרנית.

עמיתיו היפנים של גלובר העניקו לו כינוי יפני – גוראבה. במהלך חייו כיכבו לצדו מספר נשים שהטביעו חותם על אישיותו, כמו גם חברים ואויבים. הכינוי גוראבה הלם את אישיותו יותר מהשם שניתן לו בלידתו, גלובר. זאת מהסיבה שגלובר השתלב והתערה היטב בסביבה החברתית היפנית שבתוכה הוא חי. הוא הזדהה עם מאוויי השבטים והסמוראים, שאל מול הישגיהם הטכנולוגיים והמסחריים של חברות הענק – שהגיעו ליפן ממדינות כמו בריטניה, ארה"ב, צרפת והולנד – היה ברור למקומיים הללו שיפן חייבת לעבור מטמורפוזה ולהפוך לאומה ככל האומות המודרניות. היה זה גלובר שסייע למקומיים להיפטר מהמבנה החברתי והפוליטי המיושן שאבד עליו הקלח – שלטון היחיד של הקיסר (המיקאדו) ושלטון השוגון. גלובר היה לגורם ממתן בין השבטים היריבים של יפן, והיה מעורב במאמץ למציאת פתרון שיעלה את יפן על דרך המלך, כך שתהפוך לאומה מודרנית.

עובדתית, מרבית החברות העסקיות הזרות שהשתקעו ביפן, הגיעו לכאן כדי לצבור הון או כדי להגשים שאיפות קולוניאליסטיות. במובן זה גלובר לא היה שונה מהם. גם הוא קיווה להצליח ולהגיע למעמד של איל הון. ואמנם, הוא צבר הון רב, הפסיד הון רב, וחוזר חלילה. לצד עיסוקיו כיזם בעל שאיפות בעולם המסחר, גלובר חושף אישיות רגישה כלפי חבריו ושותפיו המקומיים, ובמיוחד כלפי השאיפות של השבטים לקעקע את האפיונים הימי ביניימיים של יפן באותה תקופה, ולהתפתח כמדינה מודרנית. ראויה לציון התייחסותו ורגישותו של גלובר כלפי הנשים שבחייו. אל כולן הוא התייחס בכבוד, התעניין בגורלן, העניק להן יחס הוגן, והשתדל לפצות אותן על כל עוגמת נפש שגרם להן.

עניין רב מצאתי בתיאורים שבספר המתייחסים אל התרבות ומנהגי המקום, האמונות, הנורמות החברתיות, השמרנות האדוקה והיופי האסתטי שהיפנים סגדו להם. התפעלתי מתיאור הטקסים, לרבות טקס ההוצאה להורג, והתפקיד שניתן בהם לנדון למוות עצמו, מה שאפשר לו למות בכבוד. התפעלתי גם מהפרטים הכלולים בהכנסת אורחים, שהייתה נהוגה ביפן באותם ימים של המאה ה- 19. מנהגי הכנסת האורחים ב'ארץ הטהורה' היו שכיחים באותה מידה באירועים חברתיים ועסקיים. הכנסת האורחים הייתה מלווה באווירה של הדרת כבוד ואירוח כיד המלך. לעתים קרובות, נמשכו המפגשים שעות על גבי שעות, והיו מלווים בסיור באחוזות המטופחות של ראשי השבטים. כל אלו היו חלק בלתי נפרד מהכנסת האורחים המסורתית, והעצימו את משמעות המושג "הארץ הטהורה".

מעל לכל, הרומן ממחיש את אופיים של היפנים, ומקומם המרכזי של הכבוד והדבקות בעקרונות המהווים חלק בתרבותם. אחד המאפיינים בתרבות היפנית הוא הקיצוניות. איפיון זה תופס מקום נכבד הן בהענקת כבוד לאחרים והן בנטייה לאכזריות קיצונית. גם בתחום האסתטי – כאז כן כיום – ניכרת קיצוניות: כולנו מזהים כיום את היופי האסתטי של הפארקים והגנים המרהיבים שהיפנים מטפחים, את האסתטיקה המיוחדת שהם משקיעים בעטיפות של מתנות למיניהן ומוצרי בר-קיימא, לרבות דברי אמנות.

הופתעתי מהסיום המרגש של הספר. במעבר חד לתחןם האישי והפרטי של גלובר, הרומן מספe מידע אודות מערכת היחסים של גלובר עם הנשים שעמן הוליד את ילדיו. את המעבר החד הזה ניתן לדמות ליצירה מוסיקלית קלאסית המסתיימת באקורד כובש ומרגש. אכן סיפורו האישי של גלובר מרגש מאין כמוהו. מאחורי היזמות העסקית שאפיינה אותו, מסתתרת אישיות מכבדת ורגישה של אדם מהזן הנדיר.

לסיכום, יפן של אז איננה יפן של ימינו. ואת זאת ניתן לייחס במידה רבה לזכותו של גלובר. הישגיו כוללים הכנסת כלי נשק חדישים לשימוש ביפן, יוזמה שגלובר השקיע בהשגתה אומץ רב והון עצמי. גלובר היה אדריכל הרעיון שיש לצייד את היפנים בספינות מלחמה ומספנות שנבנו ויובאו ליפן לרוב במימונו האישי. זאת עד אשר התפתחה תעשיית הייצור המקומית של תוצרים אלו. גלובר היה מי שיזם לייבוא מסילות ברזל ליפן, לרבות קטר הפועל על מנוע קיטור. מזקקת הבירה שגלובר הקים פעלה גם במאה ה- 20. הוא הקים גם מכרות פחם משוכללים ובערוב ימיו נעשה שותף פעיל בתעשיית הרכבים מתוצרת מיצובישי (שלושה כוכבים ביפנית). כאמור, מעל לכל אלו נרשם לזכותו של גלובר המעבר ההדרגתי של יפן ממעמד של מדינה ימי ביניימית למעמד של מדינת לאום מודרנית.

אני מצדיעה לאלן ספנס על התחכום שבכתיבתו, העניין שהוא מעניק לקורא, והמידע ההיסטורי אודות יפן. התענגתי על הסגנון המרתק שבאמצעותו ספנס מתאר את מהלכיו וקורותיו של האיש, שהמורשת שהותיר אחריו ראויה לטיפול ספרותי שכזה הבחינות. שכן גלובר היה ציר מרכזי בתמורות שעברה יפן ממצב צבירה של ארץ טהורה ומנותקת, למעמד של אומה בעידן המודרני של המאה ה- 20 והלאה – לטוב ולרע.

רלבנטי להוסיף לכאן שורות מדבריה של שונית שחל-פורת (עמ' 448):

קו התפר בין יפן המסורתית ליפן המודרנית הפך לקו השבר בתולדות יפן … האם ייתכן שהמערב הגיע לארץ טהורה וטימא אותה?  החזון היה לכונן מדינה מודרנית, חזקה, אומה בין אומות העולם, והמערב הביא ליצירת מכונת מלחמה אכזרית … זוהי בדיוק גדולתו של הספר הארץ הטהורה – העובדה שהקריאה לבירור נוקב זה מגיעה הפעם לא מהוגה יפני, כי אם מסופר בן המערב, שאינו מומחה ליפן בהשכלתו…

אלן ספנס, הארץ הטהורה (2006). תרגם מאנגלית, ג'וד שבא.  (פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות, ספרי חמד,451 עמ').

כחול הירח

"כחול הירח", מאת סימונה ואן דר פלוכט (2018). הוצאת כנרת זמורה ביתן. מהולנדית: ד"ר אורן שדה-לייכט. 269 עמ'.

מספרם של יצרני החרסינה בדלפט הרקיע שחקים בשנים שבין 1654 ל-1690, ובסביבות שנת 1700 כבר היו בדלפט ארבעים אמנים שפיתחו את הסגנון הקרוי כיום "כחול דלפט". קתרין הייתה אחת הנשים הפוריות שעסקו בתחום זה. הודות לכישורי הציור והאיור שלה, היא הגתה רעיונות מקוריים שתרמו רבות לשגשוג ייצור החרסינה בדלפט, ולעסק הפרטי של אברט ושלה.

"כחול הירח" מביא את סיפורה של קתרין, שהתאלמנה בגיל צעיר ונדדה לאמסטרדם כדי לעבוד במשק הבית של משפחה עשירה. באורח מקרי לחלוטין המעסיק של קתרין, יוהאנס, גילה את כישרון הציור שלה ואמר, כשהוא מצטט את פילוסופיית החיים של הצייר רמברנדט ואן דייק: "כישרון זה הבסיס לכל דבר. טכניקה אפשר ללמוד, אבל אם אין כישרון, לא תגיעי רחוק". ליוהאנס היה אח, אברט, שהתגורר בעיר דלפט ועסק בייצור כלי חרס. היות שיוהאנס התחשב בקתרין, והעדיף להעניק לה הזדמנות לפתח את כישרון הציור שלה, הוא המליץ לה לעבור מאמשטרדם לדלפט. העיר התפרסמה במלאכת הקדרות ומאוחר יותר, בייצור כלי חרסינה מאוירים. קתרין הגיעה לדלפט, ושם פגשה את אברט ון נולן שקיבל אותה כעובדת במפעל החרס שלו. כאישה, קתרין קיבלה שכר נמוך יחסית לגבר. אבל גורלה שפר עליה כאשר אברט הבחין בכישרון האיור המיוחד שלה.

זה אינו סיפור סינדרלה. קתרין היא אמנם דמות בדיונית, אבל היא מייצגת נשים באותה תקופה, שהורשו לפתח קריירה במסגרת המגבלות שחלו אז על נשים.

הסופרת, סימונה ואן דר פלוכט, ערכה תחקיר היסטורי אודות הולנד בתקופה זאת, ותור הזהב של ענף החרסינה של דלפט. אחד האירועים הטרגיים שהשפיעו על מהלך חיי התושבים בדלפט, הוא הפיצוץ העז שאירע במחסן תחמושת בעיר והרס שם שכונה שלמה. לאירוע זה היו השלכות משמעותיות על חייה של קתרין. פרט חשוב נוסף שהרומן נוגע בו הוא מעמדן של נשים הולנדיות במאה ה-17. הן היו חופשיות לעבור ממקום למקום ללא ליווי, ואף לקבל החלטות לגבי חייהן, לא רק כרעיות ואימהות, אלא גם כשותפות לעסק המשפחתי. פועל יוצא מכך הוא שהמגבלות שחלו על נשים אלו היו מצומצמות יחסית לנשים בארצות אחרת באותה תקופה. נשים הולנדיות עסקו בניהול עסקים כשם שעסקו במשק הבית. עם זאת, הן היו חייבות לנהוג בהתאם לנורמות בחברה. שכן במאה ה-17 אנשים חיו על פי התנ"ך, שם נקבע כי האישה נחותה לגבר, והוא מצדו, מחויב להתייחס אליהן בכבוד. חופש הפעולה של נשים הולנדיות קיבל תוקף חוקי, והן הוכרו כ"נשים סוחרות בציבור". כמדינה הנשענת על מסחר, גבר שניהל עסק מסחרי יכול היה לצרף את אשתו כשותפה לעסק. כמו כן, אישה שהתאלמנה הייתה זכאית לרשת את רכוש בעלה, ולנהל את העסק המשפחתי לאחר מותו. הסייג היה שהאלמנה חייבת להעסיק גבר בעסק כדי שינהל את העניינים, לרבות עניינים משפטיים.

התרשמותי מהספר פחתה במידת מה. שכן, משולב בו אלמנט בולט של סיפור מתח שהשתלט על העלילה באופן גורף מדי, לטעמי. הרי מדובר ב"רומן היסטורי" חשוב, המגיש לקורא חומר מרתק אודות התפתחות חרסינת דלפט – חרסינה לבנה, מאוירת בגוון הידוע בשם כחול ירח; כחול שהפך לסמל המסחרי של חרסינת דלפט.

הערה: המתרגם, ד"ר אורן שדה-לייכט, עשה עבודה מצוינת.

"ארץ האש", סילביה איפרגירה, כרמל הוצאה לאור (2011)

הרומן ההיסטורי, "ארץ האש", מוקדש, בעצם, להעלאת המודעות לעובדות היסטוריות של השתלטות הכתר הבריטי (או, הממלכה הבריטית) על האיים הדרומיים ביותר של אמריקה הלטינית, הקמת מיסיון בשטח הכבוש, וניסיון לחנך מחדש ולנצר את הילידים. מי שהעניק את השם "ארץ האש" לארכיפלג באזור דרומי זה של אמריקה, היה קפטן מגלן, שהתרשמותו הראשונה מהאזור הייתה המדורות שהילידים הבעירו שם.

שתי הדמויות המרכזיות ברומן הן נערים. האחד, ג'ק, הוא אירופאי למחצה, יליד ארגנטינה ובנם של בריטי במוצאו שהשתקע בארגנטינה ואישה מקומית. במובן זה ג'ק הוא בן כלאיים – לא בריטי ולא לטינו אמריקאי. הוא דובר את שפת המקום ובזכות אביו, המחליט יום אחד ללמד אותו קרא וכתוב בשפת מולדתו, הוא דובר גם אנגלית רהוטה. הדמות המרכזית השנייה, ג'מי באטון, הוא בן שבט עתיק יומין ששכן בפטגוניה שבדרום אמריקה הלטינית.

לכתר הבריטי של ראשית המאה ה- 19 הייתה מטרה אסטרטגית – ליישב את החלק הדרומי ביותר, "הפראי", של אמריקה הלטינית. ומאחר ששכנו באזור מזה אלפי שנים שבטים יאמנים, נולדה תוכנית נוספת: חינוך הילידים, "הפראים", בהתאם לציביליזציה המערבית תוך העברתם אל חיק הנצרות.

הנסיבות מזמנות מפגש אקראי לא מתוכנן מראש, בין ג'ק וה"פרא" – שנחטף על ידי קברניט הספינה "ביגל" מהאיים וקיבל את השם הידידותי, ג'מי באטון.

לאחר תקופה של ארבע שנים בלונדון, הצעירים/ילידים שנחטפו ע"י הכתר הבריטי, יוחזרו אל האיים ויהוו גרעין שממנו אפשר יהיה להתחיל בהצלחה בחינוך מחדש של שאר הילידים.

השאלה המנקרת בראש לאורך כל הספר – האם עלה בידי הכתר הבריטי להשיג את מטרתו? כבר בתחילת הספר מתברר שג'מי באטון נחשד לבסוף בארגון טבח באנשי המיסיון ושהוא הועמד למשפט. (בויקיפדיה יש ערך על שם ג'מי באטון). אלא שהספר ממחיש בשפתה הקולחת של הסופרת הלטינו-אמריקאית את "הלם התרבות" של ילידי ארץ האש ותוצאותיו.

סילביה איפרגידה היא סופרת לטינו-אמריקאית שנולדה ליד בואנוס איירס. היא שמה בפיו של ג'ק את התרשמותו מה"ניסוי" של האנגלים.

המפגש בין ג'ק לג'מי באטון, יליד האיים, מתרחש באקראי אחרי שג'ק מתייתם הן מאמו והן מאביו, וכבחור צעיר הוא נחוש בדעתו לנסות את מזלו כיורד ים. הודות לשפה האנגלית השגורה בפיו הוא מציע את עצמו כעוזר על גבי הספינה "ביגל". ספינה של הכתר הבריטי העושה את דרכה בתחילת המאה ה- 19 חזרה לאנגליה, כשעל סיפונה ארבעה ילידים שנחטפו על ידי הקפטן האנגלי במטרה להביאם ללונדון. אחד החטופים, נער כבן 14, מקבל את השם ג'מי באטון. על סיפון הספינה מצטלבות הדרכים של שני הנערים, ג'ק וג'מי.

התרשמותו של ג'ק מהנער ג'מי באטון:   "האם ראית אי-פעם, פנים-אל-פנים, מה שהספרים מכנים פרא; אדם עירום, צלעותיו גלויות, מכוסה בשומן, אברי מינו מודלקים בשל המחלה, פניו צבועים בפסים לבנים, קווצות שערו קשות? קשה היה לגלות את האדם בייצור הזה, שיש באופיו אמון של תינוק היכול להתחלף מיד בזעם עיוור, חסר היגיון…. היצור המוזר הזה המדלג מעל הזמן ומציג אותנו במצב חסרי הישע של מוצא מיננו; הוא אדם כמוני וכמוך, הממציא אלים, צד ועושה מלחמות, מאלף כלבים ומדליק את האש… מהרגע שראית אותו, לא תשכח אותו לעולם….

בצורה הזאת הכרתי את ג'מי באטון, אבל זה היה בגללו שמצאתי, תחת מראית העין, את האדם שחשבתי שאינו קיים. ואחרי האדם, עם, שיש לו אמונות ורוח, וכבוד לחיים בכל צורותיהם שלא הכרתי לפני כן וגם לא אכיר אחרי כן." ע' 36.

לאחר מעשה, ג'ק מחווה דעתו על ה"ניסוי": "עם הגעת היאמנים – בני שבט הילידים – ללונדון, התעוררה שאלה בלתי נמנעת: לשם מה הובאו?" הוא מגיע למסקנה ש"…הם הובאו לשֵם לא-כלום. העבירו אותם דרך האוקיינוס מתוך גחמה וכדי לבצע ניסוי שאינני מצליח לרדת לעומקו…. השנים הביאו אותי לידי ההבנה שמטרת נוכחותו של באטון בלונדון נקבעה רחוק מאוד משם, הרבה מעבר לרחובות המלוכלכים של הנמל… בחוגים הזוהרים והבלתי נגישים של הכוח, שבהם הבשילו תוכניותיה של הממלכה הבריטית בעולם. יאמנים תפסו  מקום חיוני  מאוד בתצרף מסובך, שאחד מחלקיו היה ארץ האש מעוררת החמדה, על תעלותיה הנפתחות אל האוקיאנוס השקט." ע' 100.

אם כך, הרי שהניסוי נועד מראש לכישלון. אחת הסיבות העיקריות: הכתר הבריטי מעולם לא בחן את סיכויו מול הילידים. נהפוך הוא – הכתר הבריטי דמיין תמונה פסטורלית מדי לגבי ההתיישבות באיי פוקלנד, לראשונה במאה ה-19. הכתר לא הקדיש מחשבה לסיכוי של המיסיון, שהוקם באי קפל שבפוקלנד, לנצר את הילידים ולהחדיר בהם מערכת ערכים זרה, השאובה מן הציביליזציה, הנורמות, והכללים של הממלכה הבריטית.

מכישלונם של הבריטים באיים הדרומיים של אמריקה הלטינית ניתן ללמוד לקח מרכזי חשוב: התיישבות של זרים בחבל ארץ – המאוכלס מזה אלפי שנים על-ידי ילידי המקום הדבקים בערכים שהטמיעו בהם מזה דורות על גבי דורות – מחייבת בראש ובראשונה להתכונן היטב להתנגשות בין ציוויליזציות – המערבית והילידית. וַלא – התוצאה תהיה כישלון חרוץ ועימותים אינסופיים בין המערביים, שזה עתה הגיעו, והמקומיים הנטועים במקום דורות על גבי דורות.

החצר האחורית של פינלנד

בעברה הרחוק הייתה פינלנד חלק משוודיה – אזור בחלקה המזרחי.  ב- 1809 כבש את האזור הצאר אלכסנדר הראשון, והפריד בין פינלנד לשוודיה. פינלנד סופחה לרוסיה וקיבלה מעמד של דוכסות.

כיום מעטים מודעים להיסטוריה של פינלנד בתחילת המאה ה-20. היסטוריה של שסעים עמוקים מעמדיים-כלכליים-אידיאולוגיים, ומרקם חברתי הטרוגני, שהביא לא פעם לסכסוכים אלימים.

עד היום ביקרתי פעמיים בפינלנד. בפעם הראשונה הייתי תיירת, ובפעם השנייה הגעתי לפינלנד במסגרת כינוס מדעי. כך הכרתי את הפינים יותר לעומק. כחוקרת ישראלית התקבלתי בסבר פנים מאירות על ידי המארח ומארגן הכינוס, יליד פינלנד. הוא היה עסוק במלוא המרץ בהבאת ארגזים של בקבוקי יין לאירוע הפתיחה של הכינוס. הוא דאג במיוחד לצד החברתי של הכינוס על ידי שילוב בין שעות של לימוד והרצאות, והזמן החברתי. ההרצאות התקיימו במהלך היום, ובערב הוזמנו כולנו לסאונה קבוצתית (נשים לחוד וגברים לחוד) ולאחריה, טבילה (בעירום) במימיו הצוננים של הנהר. לא אגזים אם אומר שהופתעתי. בדיעבד, כל זה היה לטובה. השוודים שנכחו בכינוס ניצלו את ההזדמנות לנגח אותי כישראלית שמדינתה ה"כובשת" מתעללת באוכלוסייה הפלסטינית. אלא שהיין הפיג את העוקץ וכך גם הסאונה. בהמשך תבינו איך כל זה קשור לספר, "השתיקות של גברת ויק", מאת צ'ל וסטו.

השתיקות של גברת ויק. מתוך: סימניה

ה"אדומים" וה"לבנים"

בעברה הרחוק הייתה פינלנד חלק משוודיה – אזור בחלקה המזרחי.  ב- 1809 כבש את האזור הצאר אלכסנדר הראשון, והפריד בין פינלנד לשוודיה. פינלנד סופחה לרוסיה וקיבלה מעמד של דוכסות. על מנת למזער בעיות, העניק הצאר לפינלנד זכויות נרחבות, לרבות שימוש בשפה השוודית כשפה רשמית. נפילת הצאר והמהפכה הקומוניסטית ברוסיה אפשרו לסנט הפיני להכריז על עצמאות פינלנד  ב- 1917. אוכלוסיית המדינה הצעירה הייתה מפולגת במובן הכלכלי-חברתי, ובין הצדדים היריבים התפתחה מלחמת מעמדות. מצד אחד, הצבא ה"לבן", שנשען על תמיכת המעמדות הגבוהים והאמידים, שהתנגדו לרעיון הקומוניסטי וראו בגרמניה  מודל למדינה החדשה.  מצד שני, הצבא ה"אדום", שזכה לתמיכת המעמדות הנמוכים. אלו תמכו במודל המהפכה הבולשביקית ואף קבלו סיוע צבאי מוגבל מברית המועצות.

מטילדה ויק[1], היא מזכירתו של עו"ד קלאס תונה. מטילדה היא אישה בוגרת, מוכשרת, קורקטית, מנומסת, אחראית, ומתייחסת בכבוד למעסיק שלה. במשרד היא מתנהגת למופת כ"גברת ויק". בזמנה הפנוי היא רדופה על ידי שלדים בעברה. ככל שהרומן מתגלגל קדימה אנו מבינים עד כמה עברה האפל משפיע על חייה הפרטיים ועל תפקודה כמזכירתו של עו"ד תונה. בדרך כלל תונה מצטייר בעיניה כמעסיק הוגן. אט-אט גברת ויק מגלה שהוא דובר שוודית. כך היא מסיקה שהוא שייך למעמד ה"אדונים/הלבנים". בכל מקרה הוא מעסיק הוגן ולכן תקינות האווירה במשרד נשמרת וכל אחד מהם עוסק במוטל עליו. לשניהם חדרים נפרדים והיחסים ביניהם הם של מעסיק-עובד. עד שיום אחד גברת ויק "שוכחת" את נימוסיה ופורצת לדברי עו"ד תונה, המופתע מכך. כך נוצר סדק קטן ביחסים, "תונה תהה כיצד גברת ויק סיגלה לעצמה את ההרגל הזה לקטוע את הממונה עליה באמצע המשפט. היא לא עשתה זאת לעתים קרובות, אבל פעם אחת, מבחינתו, כבר הייתה יותר מדי" (עמ' 149). השם מטילדה מתחלף בכינוי "גברת ויק", בהתאם לנסיבות, "מטילדה ידעה שהיא משחקת עם תונה בחתול ועכבר באותו יום שני … היא התביישה קצת. גברת ויק אמנם ידעה לענות בישירות מדי פעם, אבל לרוב נהגה בהתחשבות. עכשיו היא התירה את הרסן יותר מהרגיל." (עמ' 152). מכאן ואילך שניהם נפתחים זה לזו וההיסטוריה של שניהם חדלה להיות בגדר עניינם הפרטי. "'את היית … אסירה?' מטילדה הבינה מה עומד מאחורי בחירת המילים. אף אחד מהצד ה'לבן' מעולם לא חקר אותה על חייה… היא ידעה שאפילו גברים בעלי כוונות טובות כמו תונה לא הכניסו לפיהם מילים כמו 'מחנות עונשין' או 'מושבות מוות', ביחוד לא כעת כשמדינות אחרות התחילו לכלוא אנשים במחנות'" (עמ' 344).

כיום מעטים מודעים להיסטוריה של פינלנד בתחילת המאה ה-20. היסטוריה של שסעים עמוקים חברתיים-כלכליים ומרקם חברתי הטרוגני, שהביא לא פעם לסכסוכים אלימים. העלילה מתקיימת עשרים שנה אחרי מלחמת המעמדות האכזרית שתבעה קורבנות רבים. היא מהולה ברמזים להתרחשויות דאז, תקופה היסטורית הנחשבת בפינלנד עד היום ככתם שחור. הרמזים נוגעים בעיקר לפילוג שעדיין בולט עדיין בחברה הפינית, בין דוברי שוודית כשפה ראשונה ופינים דוברים פינית כשפה ראשונה. הראשונים מזוהים עם האליטה, "האדונים". למרות שמדובר במיעוט קטן (כ- 4% מהאוכלוסייה), הם עדיין מחזיקים בתרבות השוודית. ומנגד, הפינים "האמיתיים" כפי שהם מכנים עצמם, הדבקים בנטייה נציונליסטית-רדיקלית, ונאבקים ב"אדונים" במטרה למחוק את המורשת השוודית. עם השנים השסע המעמדי הלך והצטמצם אלא שכל זעזוע עולמי ואירופאי, כגון משבר כלכלי גלובלי, מלחמת אזרחים בספרד, גרם לשסע המעמדי להתעורר מחדש.

וסטו חושף בספרו זה עובדות הנוגעות לשסע המעמדי-אידיאולוגי, בין "ימין" ו"שמאל". באמצעות השיחות המתנהלות בין עו"ד תונה וחבריו משכבר הימים, וגם בינו לבין בני משפחתו המורחבת. כדוגמה לכך אתייחס לשיחות שהתנהלו על רקע כוונותיה של גרמניה לספח את אוסטריה – כשלעצמה עובדה היסטוריות המעניקה לספר ממד ריאליסטי. בשיחותיו  עם בני משפחתו, הנחשבת כתומכת בפשיזם הגרמני, עו"ד תונה מגלה נטייה פוליטית המזוהה עם שוודיה. ובשיחותיו עם חבריו, הוא מגלה שחלק מהחברה השוודית בפינלנד, שאליה הוא משתייך, נוטים לתמוך במהלכיה של גרמניה מלחמת העולם ה-2, ובאנטישמיות. דוגמה לכך היא שיחתו של עו"ד טונה עם חברי ילדותו לשעבר. בשיחה בולט הניגוד בין עמדותיהם לבין עמדתו: "עמדותיו של זורו ארליוס בשאלות פוליטיות עכשוויות ואידיאולוגיות הזכירו לעו"ד תונה יותר ויותר את עמדותיהם של אולה וסיגורד הנסל… תונה הרגיש לא פעם שלא בנוח בחברתו. השינוי ניכר במיוחד ביחסו של ארליוס ליהודים, לפינים ולמגוון קבוצות אתניות אחרות" (עמ' 166).

צ'ל וסטו הינו יליד הלסינקי (1961). הוא התפרסם בספריו אודות הלסינקי, לרבות "שתיקותיה של גברת ויק". זוהי עלילה השזורה באלמנטים של ספר מתח, שחשיבותה בכך שהיא חושפת את החצר האחורית של פינלנד. שכן לא מדובר ב"עוד רומן" אודות פינלנד, המצטיירת בעיני העולם כאחת המדינות השלוות וההומוגניות ביותר באירופה.

---

[1] "השתיקות של גברת ויק", מאת צ'ל וסטו. תרגום משוודית ואחרית דבר: רות שפירא (אחוזת בית, 399 עמ', 2023)

ריאליזם ופנטזיה בסיפורת הדרום-אמריקנית

דיוקן חום-אדמדם, איזבל איינדה, תרגמה אביבה ברושי (שוקן, 2004),  255 עמודים.

למען הסדר הטוב, אקדים ואציין שמסורת הסיפורת הדרום-אמריקנית משתמשת בערבוביה בראליזם ופנטזיה. איזבל איינדה בקיאה בהעשרת יצירותיה הספרותיות באירועים היסטוריים, ובניית דמויות המשדרות אמינות.    

קראתי בשקיקה רבה את 255 עמודי "דיוקן חום אדמדם", המקיף פרק זמן של ארבעים ושמונה שנים בארבעה חלקים, החל מ 1862 וכלה ב- 1910. הדמות הראשית, אורורה, מספרת את קורותיה וקורותיהן של משפחות המוצא שלה, תוך התייחסות נרחבת למאפייני התרבות ומנהגי החברה בצ'ילה ובסן-פרנציסקו, לרבות אירועים היסטוריים במקומות הללו.

    צילום מתוך אתר סימניה

אורורה, ילידת סן פרנסיסקו, בילתה את מירב שנותיה בצ'ילה. ההתרחשויות בילדותה המוקדמת מוסתרות מפניה. סיפור חייה הידוע לה מתחיל אפוא בהיותה בת חמש. חמש שנות חייה עברו עליה במחיצתם של סבה וסבתה מצד אמה. הסבתה האמריקאית (ראו קורותיה בספרה של איינדה "בת מזל") מבינה את הצורך בחשיפת בתה, ובהמשך נכדתה אורורה לתרבות האמריקאית. סבה – הומאופת סיני ששמו הולך לפניו בסן פרנסיסקו – חושף את אורורה לתרבות הסינית בצ'יינה טאון.

עניין רב במיוחד מצאתי ברוחב היריעה שאיינדה פורשת הן סביב קורותיה של אורורה ובעיקר סביב התרבויות השונות כל-כך בסן פרנסיסקו האמריקאית לעומת צ'יינה טאון הסינית. יצירתה של איינדה מגיעה לשלמות כשהיא משלבת בעלילה עובדות היסטוריות – מעורבותה של צ'ילה בכיבוש שטחים מפרו ובוליביה, והמאבק האזרחי המתנהל בצ'ילה נגד כוונותיו של הנשיא לקדם משטר דיקטטורי.

בהיותה בת חמש אורורה עוברת להתגורר בבית משפחת סבתה מצד האב, פאולינה דל ויה, נצר לשושלת צ'יליאנית ענפה. לא ברור לה מדוע, ואיש אינו מסביר לה את הסיבות למעבר. אך טבעי הדבר שבמהלך חייה אורורה תשתוקק לגלות פרטים אלו. חולפות כשלושים שנים עד אשר היא זוכה למצוא קצה חוט המוביל אותה אל הסיבות שגרמו לסבתה, מצד אמה, למסור אותה לידי סבתה הצ'יליאנית, פאולינה לבית דל ויה.

אורורה גדלה בבית ענק כארמון עם סבתה פאולינה וסבה. וכאשר סבה מת, האלמנה, שנולדה בצ'ילה, מהרהרת בעתידה ומקבלת החלט לקבוע את מגוריה מעתה ואילך בצ'ילה, ארץ מולדתה. וכך מגיעה אורורה לצ'ילה כדי להישאר שם. אורורה נקשרת אל מספר דמויות בביתה של סבתה פאולינה. הדודן, סברו דל ויה ומשפחתו ורב המשרתים הבריטי של משפחת פאולינה. בטרם המעבר לצ'ילה, דודנה סברו מחליט להתגייס לצבא צ'ילה השרויה במלחמה ממושכת הניטשת בין  צ'ילה ובין פרו ובוליביה: "מלחמת האוקיינוס השקט" שמה. המלחמה ניטשת סביב שטח מריבה הנמצא בריבונות צ'ילה. הסיבה העיקרית למלחמה היא מחלוקת על הריבונות בשטח המדברי הזה העשיר במרבצי מלחה. המעורבות של בוליביה במלחמה נוגעת לעובדה ששטח המריבה הוא המוצא היחיד שלה לאוקיינוס. עשור לאחר סיום המלחמה, בניצחונה של צ'ילה, ולאחר שפאולינה ומשפחתה התאקלמו ושגשגו מבחינה כלכלית וחברתית בצ'ילה, הם חווים תהפוכות מדיניות נוספות. מלחמת אזרחים הפורצת בצ'ילה בין תומכי הנשיא בעל השאיפות לקיים בצ'ילה משטר דיקטטורי, לבין מתנגדיו.

אורורה מתבגרת בצל התהפוכות ההיסטוריות, כאשר הקשר שלה עם פאולינה מתנהל בסגנון של חתול ועכבר. לכאורה, חייהם של בני שושלת דל ויה ואורורה מתנהלים בסביבה של שפע ופינוק אין סופי, הודות לשאפתנותה תושייתה וכישוריה הנדירים של פאולינה במסחר ויחסי ציבור. בזכות כישוריה פאולינה מצליחה להקים אימפריה בצ'ילה. במקביל, היא ממררת את חייה של אורורה באמתלה שנכדתה חייבת לקבל חינוך והשכלה במוסדות הטובים ביותר. אורורה אינה טיפוס צייתן והיא משלמת על כך ביוקר. בנוסף, היא רדופה בסימני שאלה לגבי שנות חייה המוקדמות. שני המוקדים – הסבתא השתלטנית והמידע העלום ביחס לשנות חייה המוקדמות – הם במוקד העלילה. אווררה חיה בין אור לאפלה, כפי שהיא מציינת, "אין אור בלי צל, כפי שלא קיים אושר בלי כאב" (ציטוט מהספר).

גדולתה של איינדה בתחום הספרות ניכר בשימוש שהיא עושה בתערובת של ריאליזם ופנטזיה. כשרון זה מתגלה שוב ושוב ביצירותיה. הדמויות הססגוניות שהיא בונה, והרושם האותנטי שלהן, מעידות על כישרון מן המשובחים שהכרנו.    

על שלושה וארבעה פשעי חמאס

על שלושה פשעי דמשק/ על ארבעה לא אשיבם/ על אבות בטלית וחגור/ על אחים בצריח של טנק/ על רעי שאמרו/ אתם לא תעברו/ כאן גולני/ גולני לוחם/ אתם לא תעברו/ אתם לא תעברו/ כאן גולני גולני לוחם (השיר נכתב ב- 1973)

הבה נעלה מן האוב את נבואות הפורענות של הנביא עמוס ונפיק מקבילה לעניין פשעיו של חמאס גרסת 2023.

חמאס אינו מופיע בנבואות הזעם של נביאינו. הוא אינו עם, ונבואות הזעם של הקדמונים התייחסו לעמים, אויבי ישראל. אילו במקורותינו הייתה מקבילה לארגון טרור דוגמת החמאס, מה הייתה נבואת הזעם של הנביא עמוס? מדוע דווקא הוא נבחר על ידי רבים כמודל?

יער שוקדה, דרום אדום. באדיבות מרכז להב"ה נתיבות. ארכיון כפר מימון. מתוך: פיקיוויקי

לפני הכל, בחרתי כמודל למצבנו הנוכחי מול חמאס את נבואות הזעם של עמוס. זאת מכיוון שאני מקישה מההשראה שהייתה לנבואותיו על שניים שחיבור שיר המהלל את לוחמי גולני במלחמת יום הכיפורים 1973. את השיר "על שלושה וארבעה פשעי דמשק" חיברו המשוררים זרובבלה ששונקין ויאיר מילר .המטרה הייתה להרים את מורל הלוחמים. זוהי שירה המאתגרת את דמשק, סוריה, שחברה אל מצרים ב- 1973 כדי להוציא לפועל מתקפת פתע בשתי חזיתות, צפון ודרום מדינת ישראל. השיר חובר במהירות בתחילת המלחמה כאשר נדמה היה שסוריה תכבוש את הגולן ותחדור לעומק שטחה של ישראל.

הפזמון והבית הראשון:

על שלושה פשעי דמשק
על ארבעה לא אשיבם

על אבות בטלית וחגור
על אחים בצריח של טנק
על רעי שאמרו
אתם לא תעברו
כאן גולני גולני לוחם

אתם לא תעברו
אתם לא תעברו
כאן גולני גולני לוחם

השימוש במספרים, שלושה וארבעה, על-ידי הנביא עמוס בנבואות הזעם שלו, מכיל כוונה מפורשת. הנביא נעזר בדפוס לשון זהה בכולן: "על שלושה פשעי עם מסוים ועל ארבעה לא אשיבנו". גם העונש הצפוי מנוסח בנבואותיו בדפוס לשון זהה: "ושלחתי אש ב… ואכלה ארמנות…"

ישנם פרשנים הסבורים שדפוס מספרים זה אינו מדקדק ואינו מתייחס דווקא למספר המדויק, שלושה או ארבעה. הסברה היא שבדפוס המספרים ישנה אמירה כללית: עם מסוים פַּשׇע רבות, והפשע האחרון הוא שהכריע את הכף לחובתו. אם נאמץ הסבר זה לגבי חמאס 2023 , אזי הפשע האחרון של החמאס הכריע את הכף לחובתו. עמוס היה מנבא לחמאס סוף עגום, פורענות רבתי בסגנון של חיסול מוחלט.

פרשנים אחרים סבורים שהכתוב דווקא כן מדייק במספרים: על שלושה פשעים הייתי סולח לו, אבל לאחר שחטא חטא רביעי, לא אשיבנו, לא אמחל לו.

ויש המחפשים סמל כלשהו בשורותיו של עמוס הנביא: שלושה וארבעה מצטרפים יחד לשבעה. המספר שבעה הוא סמל נפוץ. וכאן הוא מסמל שחטאַם כפול ומכופל.

בנבואות הזעם שלו, עמוס מדלג מעם לעם כרוח הנבואה השורה עליו. קשה למצוא עיקרון שיטתי בסדר הזכרת העמים. אבל בכולן סגנון הנבואה זהה. בכל זאת נמצא הבדל אחד בולט בין נבואותיו אלו המופיעות בסגנון "על שלושה.. ועל ארבעה.." – אורך הנבואות משתנה לגמרי. בעוד שבנבואות הזעם שלו על אויבי ישראל, עמוס מסתפק בשורות ספורות בלבד, בנבואותיו על פשעי ישראל, תיאור החטאים והפורענות שתבוא על העם מפורט מאוד. גם מידת הסופיות של העונש מבדילה בין נבואות הזעם על אויבי ישראל ובין נבואות הזעם על ישראל. הפורענות שתבוא על האויב הנזכר בנבואה היא מוחלטת וסופית. עמים אלה יושמדו עד שיימחקו מעל פני האדמה.

בחרתי להשתמש בנבואותיו של הנביא עמוס כדוגמא לפתרון שיש להחיל על החמאס 2023. הסיבה אמורה להיות ברורה שכן, אנו נתקלים בהזדמנויות שונות במבנה הספציפי של "על שלושה וארבעה", כולל מילות השיר שנולד במהלך הלחימה של גולני ב- 1973. אם ללמוד משהו מהקדמונים בכלל והנביא עמוס בפרט, זה הדבר: הקדמונים כבר הבינו שאם לא נחסל, נתחסל. קו מחשבה זה של הנביא עמוס אינו משתמע לשתי פנים והמסקנה שלנו היום לגבי פשעי החמאס חייבת להיות בהתאם: הפשע הנורא של חמאס ב- 2023 מצדיק נקיטת תג מחיר ברור. הוא מחייב קו חשיבה חסר פשרות כלפי החמאס: פשעו הנוכחי, המסומל בביטוי המקורי "ועל ארבעה", מצדיק חיסולו המוחלט של החמאס וסילוקו מהשלטון ברצועה.

הקרב על סמל מדינת ישראל הריבונית

עלינו להבין את משמעות הסמלים הלאומיים שלנו – המנורה, הדגל, מגילת העצמאות והקבוצה שחתומה עליה ● מגילת העצמאות איננה חוקה מכוננת, היא סמל לריבונות העם היהודי במדינתו

TEL AVIV, ISRAEL – MAY 14: In this handout from the GPO, David Ben Gurion, who was to become Israel's first Prime Minister, reads the Declaration of Independence May 14, 1948 at the museum in Tel Aviv, during the ceremony founding the State of Israel. (Photo by Zoltan Kluger/GPO via Getty Images) *** Local Caption *** David Ben Gurion

מגילת העצמאות היא סמל. אף-על-פי שזהו נייר שעליו חתומים קומץ בני אדם מהיישוב העברי ב 1948, מדובר על סמל המהווה ערך יסוד מאחד והצדקה לקיומנו כמדינת ישראל ריבונית.

סמלים לאומיים ממלאים תפקיד מפתח באחדותה של כל ישות לאומית. ככאלו אין להם תחליף. ואין עליהם כל ויכוח. שערו בנפשכם שמחר ייאמר על ידי אישיות סמכותית שאת דגל ישראל בחרו בחופזה ושהוא סתם סמרטוט על מקל (כדבריו של ליבוביץ' המנוח). במידה מסוימת כל דגל הוא סמרטוט על מקל. אלא מה? כסמל לאחדות יש לסמרטוט זה מעמד. הוא מייצג משהו עמוק ויסודי – הלאום, או האיחוד של קבוצת בני אדם. אומה מתאחדת סביב הסמרטוט, קרי, הדגל הלאומי המייצג בעיניה אובייקט-על שאין עליו עוררין. בני האומה נשבעים "למות למען הדגל".

אחד מסמלי המדינה הוא מסמך – מגילת העצמאות – שהוכרז על ידי נציגי היישוב העברי ב 1948 וקבע את היותנו מדינה ריבונית. כסמל, אין זה משנה אם המגילה נוסחה בחופזה; ואין זה משנה אם 37 חותמי המגילה לא היו נבחרי העם במובן המדויק של המילה בימינו. בדיוק כפי שניסה המשפטן בומבך לקעקע את מגילת העצמאות ותפקידה כסמל האומה, גם מדינות ערב העוינות את ישראל בזות למגילת העצמאות. בעיניהן מגילת העצמאות היא משהו שנכתב על גבי נייר. ובאמצעותו הכריזו קבוצת אנשים על הקמת מדינת ישראל.  אויבינו אלו מוכנים בכל רגע להילחם בנו כדי להשיב לעצמן את שטח מדינת ישראל.

מגילת העצמאות איננה חוקה מכוננת. היא סמל לריבונות העם היהודי במדינתו. עד עצם היום הזה היכרנו והוקרנו את מגילת העצמאות כסמל לריבונות העם היהודי במדינתו. לפיכך לא יעלה על הדעת שיקום אדם, עורך דין ידוע ומכובד בשם בומבך, המייצג את הממשלה, ויכריז בריש גליי בפני 15 שופטי בג"ץ שמגילת העצמאות היא נייר שנכתב עליו משהו על ידי קבוצת בני אדם לא מייצגת. אפשר לראות זאת כך, בדיוק כפי שאפשר להתווכח האם סמרטוט ומקל הם ערך שיש לכבדו כסמל.

אם כך, מה נחשב בעיני עו"ד בומבך המלומד כסמל למדינתנו הריבונית? האם הוא מרמז חו"ח על מרשו – האדם שקם עלינו לכלותינו כעם מאוחד ב- 1996 – כסמל למדינתנו הריבונית? הרי הוא נבחר על ידי העם בבחירות דמוקרטיות לפי כל כללי ההליך. אין מערערין על ערך יסוד מקודש אלא במצב שבו אין אחדות ותמימות דעים בציבור.

כל עוד מכבדים סמל לאומי יש לו תפקיד חיוני: לאחד. להעניק משמעות מאחדת לקבוצה המאמינה בו כערך עליון. אישיות שנבחרה באורח דמוקרטי לעמוד בראש קואליציה פוליטית, הודות לתמיכת חוגים קיצוניים, הינה לכל היותר סמל פוליטי. מה שיקרה בפועל כתוצאה מההערה הנ"ל של עו"ד בומבך הוא פירוק נוסף של אחדות העם, העמקת הקונפליקטים הקיימים. וייתכן מאוד שהדברים נאמרו כדי להוסיף שמן על המדורה ובהמשך, יבוא ראש הממשלה ויתיימר להביא לאחדות, ולקחת לעצמו את הקרדיט. כל הטריקים הידועים של פוליטיקאים ועושי דברם.

אני חוזרת וטוענת שעלינו להבין את משמעות הסמלים הלאומיים שלנו. המנורה, הדגל, מגילת העצמאות והקבוצה שחתומה עליה. מדוע רבים מכירים בעשרת הדברות ובסיפור מעמד הר סיני? מכיוון שמדובר בערך שהאנושות בדמוקרטיות מערביות אימצה, כולל ערכים בסיסיים של, לא תרצח, לא תגנוב, לא תעיד ברעך עד שקר וכן הלאה. אלו ערכים שמקורם בעצם בסמל.

עלינו להבין ולהכיר בחשיבותם המאחדת של סמלים. הם מכילים בקרבם משמעויות החשובות לאחדות עם, קבוצה לאומית, וקבוצה הומוגנית כלשהי. בדיוק כמו המנון. אם נבין זאת, נקבל את מגילת העצמאות כסמל לריבונות העם היהודי בארצו. על אף היותו בפועל אובייקט סתמי, הערך הסובייקטיבי גובר כאן על הפרשנות.