"כעלה נידף". חזרה בתשובה במלחמת יוה"כ

"ﬧֹב החוזרים, חוזרים מתוך מצוקות אישיות… ואם לא הם, אז צאצאיהם הם אלה שמתפרקים/מתפקרים…"

מלחמה כבדת דמים/ תרצה הכטר

הדילמה של היוצאים בשאלה מלווה במאבק בין הלב לשכל וחיפוש האמת הוודאית. שני גורמים אלו מומחשים היטב ברומן ההיסטורי כעלה נידף. גורמים אלו ליוו גם את תהליך החזרה בתשובה של  לוחמים בקו האש וטייסי חי"א במלחמת יום הכיפורים (1973).

"כעלה נידף" – (תרגמה יעל ענבר, הוצאת ידיעות ספרים, 2015, 493 עמ') הוא  רומן היסטורי מאת מילטון שטיינברג (פורסם לראשונה באנגלית ב-1939). זהו סיפורו של אלישע בן אבויה, דמות המוזכרת בתלמוד בָּכינוי, "אחר". מי שבטרם נטש את המסורת היהודית, נחשב לאחד הﬨָּנאים הגדולים. הדיאלוגים המעמיקים בין הדמויות המשובצים ברומן ההיסטורי כעלה נידף חושפים התחבטויות הנפש של אלישע בחיפושיו אחר האמת הוודאית בבסיס האמונה באלוהים. הדיאלוגים הם פרי דמיונו של שטיינברג, בעוד הדמויות לקוחות מתקופת הבית השני.

החיפוש אחר "אמת ודאית" – סוגייה מרכזית בתהליך היציאה בשאלה

אלישע בן אבויה נחשף מגיל צעיר להגותם של הפילוסופים היוונים. את המסורת היהודית הוא בחן לאור כתביהם, בחיפושיו אחר האמת הוודאית.

באחד הדיאלוגים שאלישע בן אבויה מנהל עם אשתו, בולטות תחושות של פקפוק ותהיה באשר לאמיתות התורה, התושב"ע, והדת היהודית. הדיאלוג חושף את תחושת הצביעות שלו, ואת המחשבה שזה אינו הדבר האמיתי:

"אתה מתכוון לומר," לחשה בבעתה, "שאתה כבר לא מאמין בתורה, בתורה שבעל פה, בכל הדת שלנו?" – "זה לא בדיוק כך. אני לא כופר בפועל. אני פשוט מפקפק במידה מחרידה, כך שבכל פעם שאני מתפלל או מקיים מצווה כלשהי אני מתחיל לתהות אם הדבר אמיתי או נכון. גרוע, הרבה יותר גרוע, הוא הצורך לשאת דרשות בפני אחרים כשאני בעצמי לא בטוח. אני מרגיש כל כך צבוע…" – "אבל זה מטורף," קראה. "אסור לך אפילו להגיד דברים כאלה. זה חטא." -"אבל אני חושב אותם." – "אז תפסיק לחשוב אותם." – "אני מנסה, אבל זה בלתי-אפשרי. אף אחד לא יכול לשלוט במחשבות שלו."

שיח בין גולשים חרדים בפורום "בחדרי חרדים" סביב "כעלה נידף"

על-פי כמות המשתתפים בשיח סביב הרומן ההיסטורי של שטיינברג, מתקבל הרושם שהרומן נקרא על ידי רבים מהגולשים ב"בחדרי חרדים". את עיניי צדו הפרשנויות ל"כעלה נידף" שהועלו לאשכול, "אלישע בן אבויה: מאבק בין דת לשכל" ("בחדרי חרדים"). השיח באשכול מאמת קיומו של מאבק בין השכל והדת וחיפוש אחר האמת הוודאית בתהליך היציאה בשאלה. הדיון בתהליך היציאה בשאלה ובחיפוש אחר האמת הוודאית מספק תובנות גם ביחס לסוגיית "החזרה בתשובה": א. הן הדת והן האלטרנטיבה – השכל, לא סיפקו לאלישע את צרכיו המוסריים. ב. הדת רחוקה מהאמת הוודאית. זהו שקר קדוש. ג. ﬧֹב החוזרים, חוזרים מתוך מצוקות אישיות. וכך מתנהל השיח:

משתתף א': "מסקנת אלישע (לפי הספר) היא שבשכלו לא יכל למצוא אלטרנטיבה לדת. לכן הוא נשאר 'תקוע' ושבור. לדת לא יכל לחזור אחר שגילה את טיבה (בלשוננו שקר קדוש) אבל גם שכלו לא סיפק לו את צרכיו המוסריים." משתתף ב' מגיב: "…. מי שטעם את טעם השכל וההיגיון הצרוף, הדרך אחורה סגורה. כך אני הבנתי אותו לפחות." משתתף ג' מוסיף: "התעניינתי לגבי גוף הספר והרושם מתקבל שהמסר העוצמתי שלו הוא "לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דלא בני בי כנישתא אחריתא" [לא יסתור אדם בית כנסת עד שלא בנה בית כנסת אלטרנטיבי]." משתתף ד' מוסיף: "על אותו משקל אפשר לראות את הצד השני והוא "תופעת החזרה". ﬧֹב החוזרים, חוזרים מתוך מצוקות אישיות … ואם לא הם, אז צאצאיהם הם אלה שמתפרקים/מתפקרים… [הדגשות שלי ת.ה.]" 

המאבק בין השכל והלב, לרבות החיפוש אחר האמת הוודאית היוו סממן שחזר על עצמו גם בקרב החוזרים בתשובה במהלך ובעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973). להלן מספר דוגמאות:

מרדכי (פופיק) ארנון,  זמר ושחקן ישראלי, חזר בתשובה באמצע שנות השבעים והפך לחרדי ליטאי – "זה [חזרה בתשובה, ת.ה.] לא היה בזבנג וגמרנו, זה היה תהליך ארוך ומתמשך…. הכל התחיל עם פרפרים בבטן ואחר כך התפתח למחשבות בראש, ומשם לביצוע מעשים של חזרה בתשובה אמיתית וגלויה… הפרפר הראשון החל לאחר מלחמת יום כיפור".

סא"ל (לשעבר) רענן נאמן – הטייס רענן נאמן השתחרר בדרגת סא”ל לאחר שפיקד על טייסת סקייהוקים, חזר בתשובה וכיום הוא רב. במהלך טיסת קרב קשה במלחמת ההתשה, נאמן איבד את כף ידו, ועם יד אחת מתפקדת המשיך להילחם, בעודו מתחמק שוב ושוב מטילי האויב. .. בסיום הקרב, "אלוהים עדיין לא היה שם" הוא אומר. אבל מהרגע שהגלגלים נגעו בקרקע, הוא [אלוהים, ת.ה.] החל לחלחל, באיטיות ובהתמדה. לאחר מלחמת יום הכיפורים, והשבר שבעקבותיה, צלל נאמן אל נבכי נשמתו, והחל לחזור בתשובה. "אתה יכול לקבל כנפי טייס ולהעלות  את ה'פאנטום' שלך לגובה שלושים אלף רגל, אבל לימוד דף גמרא מרים אותך למקום גבוה אף יותר!"

אפי איתם. היה קצין חי"ר בחטיבת גולני, גדוד 12. במלחמת יום הכיפורים לחם בקרבות הבלימה נגד הצבא הסורי ברמת הגולן. בהתייחס למלחמה איתם הבין שנלחמים על הבית "כל אחד יוצא למלחמה, … אדם נדרש לסכן את חייו בשם "חיים יותר כוללים, העם שלך, המדינה שלך"… בדקות הראשונות [של מלחמת יום הכיפורים ת.ה.], היה לי בראש שנלחמים על הבית…. פשוטו כמשמעו… כאשר אתה רואה את החברים שלך, אדם נהרג תוך שנייה… (מכאן ואילך מתייחס איתם למאבק בין השכל והדת והחיפוש אחר האמת הוודאית): איך אפשר לסכן את החיים שלך בשביל משהו שהוא לא ברור? מה יש במדינת ישראל שהוא מספיק כדי שאני אסכן את החיים שלי? מה הקשר שלנו אל הכלל, אל המורשת, אל הזהות היהודית שלנו… מלחמה היא המקום שבו משוואת היחיד והביחד מגיעה אל רגע האמת שלה. (בשביל מי אני נלחם, בשביל מה..)" את התשובה מצא ביהדות. במקביל המשיך לשמש בתפקידים ציבוריים.

אל"מ (מיל.) ישי שלח (טייס ומפקד טייסת 109 2009-2011): חזר בתשובה, ללא קשר למלחמת יום הכיפורים. שלח נולד למשפחה חילונית בקיבוץ שדה נחמיה, הלך לקורס טייס, הפך לטייס ובהמשך למפקד טייסת. (המאבק שלו בין הדת והשכל) "חזרתי בתשובה בהיותי טייס ומפקד טייסת. סיימתי לימודים והיה לי זמן לחשוב, מי אני, מה אני, ולמה אני מוכן לתת את החיים שלי בתור לוחם ובתור טייס קרב בחיל האוויר. נפגשתי עם חבר… שהיה בתהליך של תשובה. פעם ראשונה בחיים שלי שמשהו נדלק. ואמרתי, אני הולך לבדוק בצורה הכי רציונלית, ויבשה [היכן נמצאת האמת הוודאית, ת.ה.]. ידעתי שאני נחשב כי אני טייס קרב, מפקד טייסת…אבל בפנים משהו חסר. משהו לא מלא … מציק. לא יכולתי להבין מדוע כל החיצוניות המושלמת הזאת, זה לא מספיק לי. וככה התחיל חיפוש שהגיע לתשובה".

חומר למחשבה: על פי הרומן ההיסטורי, "כעלה נידף". החשיפה של אלישע בן אבויה להגותם של פילוסופים יוונים הובילה אותו למאבק בין הדת והשכל ולנטישת המסורת היהודית. שכן את האמת הוודאית הוא לא מצא. אולם באחרית ימיו התאכזב לגלות שגם במדע/שכל אין וודאות מוחלטת. עד יום מותו אלישע המשיך להתלבט. החזרה שלו למסורת היהודית באחרית ימיו הייתה פשרה.

כפי שעולה מדברים אלו, ישנם רגעים בחיים, לרבות אירועים קשים, שבהם אדם מחפש את האמת הוודאית.  ספציפית, תהליך החזרה בתשובה כרוך בהתלבטויות וחיפוש אחר אמת וודאית. אם לשפוט לפי המקרה המתואר ב"כעלה נידף", גם תהליך החזרה בתשובה של לוחמי צה"ל וטייסי חי"א, לעולם יהיה כרוך בהתלבטות בין האמת של המסורת היהודית וזו של השכל וההיגיון.

מעשה תרבותי-היסטורי: הקמת ארכיון התנחלויות

ככל שנחשפים מסמכים ומתגלה מידע הקשור להתנחלויות והקמתן, מתעורר הצורך לבדוק האם המניע להקמת הפרויקט הוא פוליטי, או שמדובר בעבודה ארכיונית א-פוליטית?  

התנחלות בשומרון (שא-נור) 1978. קרדיט: ויקיפדיה

מעשה תרבותי-היסטורי: מיליוני עמודים שרובם המכריע מעולם לא נחשפו לעיון הציבור, ייחשפו באמצעות ארכיון המיועד להתמקד בהתנחלויות. הארכיון ייפתח בקרוב בניו יורק. הסיבה לכך למיקומו דווקא בניו יורק מעניינת; אבל מעניינת עוד יותר העובדה שהוגשו בג"צים, ורבים כאלו עוד יוגשו, עקב התעקשות המדינה שלא לחשוף מסמכים.

דר יעקב לזוביץ', גנז המדינה בשנים 2011-2018, מדווח בראיון מיוחד ל"כאן תרבות" (30.8.2022) על הקמת ארכיון יחיד מסוגו המוקדש כולו למפעל ההתנחלויות. הוא גם מי שטורח על הקמת הארכיון. העבודה לקראת איסוף חומרים על ההיסטוריה של הקמת התנחלויות בישראל החלה לפני ארבע שנים ב- 2018, כאשר לזוביץ' פרש מעבודתו: "אין זה סוד שארכיון המדינה מכיל כמויות אדירות של חומרים מעניינים וחשובים על מגוון נושאים", אמר בראיון והדגיש, "הבעיה היא שחלקם עולים תדיר בשיח הציבורי ונדונים כל הזמן. כל זה במצב שבו, פעמים רבות חסר מידע מהימן, מכיוון שהחומר של הממשל סגור." מה שדחף את לזוביץ' להקים את הפרויקט היא, לדבריו, "שאלה שצריכה להטריד את כולנו: מה חלקו של הממשל במפעל ההתנחלויות?"

הקמת ארכיון בסדר גודל עצום כרוכה קודם כל בשאלת של תקציב. לזוביץ' והצוות שאיתו תרו אחר מכונים מוכרים בעלי מוניטין  כולל מכוני מחקר בישראל, ושאל אם הם מוכנים להשתתף בפרויקט. התשובה הרשמית שהתקבלה הייתה בדרכך כלל שלילית בנימוק של בעיות תקציב. למעשה, כולם הסכימו שהפרויקט חשוב, אבל אפשר היה לחוש בחוסר נכונות להיות מעורבים במה שעשוי להתגלות לבסוף כ"חומר נפץ". מרכז טאוב היה היחיד שהקצה סכומים מתאימים מבלי להיכנס לעובי הקורה של אופי המסמכים. עד היום נסרקו מיליון ורבע מסמכים שיועברו למרכז טאוב לחקר ישראל, באוניברסיטת ניו יורק. זאת תהיה העברה דיגיטלית ללא תצוגה פיזית.

הקשיים שבדרך והממצאים המעניינים הראשונים

הקמת הארכיון נתקלת תדיר בקשיים לא מעטים, לדוגמה, האטה בקצב ההתקדמות הרצוי עקב "גרירת רגליים", כאשר מוגשת בקשה לפתוח חומרים לעיון הציבור. התנהלות של גרירת רגליים אפיינה בראש ובראשונה את ארכיון המדינה וארכיון צה"ל. לזוביץ' נזכר באחד המסמכים שהגיע לידיו, שהיווה עבורו טריגר להירתם לעבודה המפרכת של הקמת הפרויקט. מסמך שמשך את תשומת ליבו וגרם לו לומר – רגע, זה מסמך שחייבים לפרסם. המסמך נמצא בתיק מתקופת שלטון מפלגת העבודה, כאשר ראש הממשלה היה אהוד ברק (סוף שנות התשעים). ברק היה ידוע כמי שתמך בתהליך שלום עם הפלסטינים, שמן הסתם עלול היה לפגוע במפעל ההתנחלויות. המסמך היה של משרד השיכון. תוך כדי מהלכיו של ברק, משרד השיכון עסק בתכנון ארוך-טווח של גוש-עציון, כאילו כלום לא קורה. זאת דוגמה אחת לאי דיוקים בדעה הרווחת שלפיה, מפעל ההתנחלויות היה יוזמה של הימין הישראלי. עיון נוסף במסמכים מראה שבעצם, המפא"יניקים היו הראשונים שעסקו בכך. תגלית זו עולה מדיונים נוקבים בישיבות ממשלה, שהתיעוד שלהם היה סגור עד לאחרונה. הדיונים התקיימו החל מסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה-70, ועסקו בהקמת התנחלויות בבקעת הירדן, בסיני, בגוש עציון ובחברון. כעת מתברר שגם בשנות ה- 90 הייתה תוכנית להקמת התנחלויות. 

ככל שנחשפים מסמכים ומתגלה מידע הקשור להתנחלויות והקמתן, מתעורר הצורך לבדוק האם המניע להקמת הפרויקט הוא פוליטי, או שמדובר בעבודה ארכיונית א-פוליטית?  

לזוביץ' מבהיר מעל לכל ספק שהקמת הארכיון נובעת ממניע א-פוליטי. זו עבודה ארכיונאית לכל דבר. הארכיונאי לוחץ על רשויות המדינה לפתוח תיקים, "והכל למען המחקר, בלי אג'נדה פוליטית".

לעתים נדרשת התערבות בג"ץ, וכאן מתעוררת עוד שאלה: האם בג"ץ מוכן לנקוט עמדה? בדרך כלל, אם ארכיונים מסרבים לפתוח מסמכים בזמן, ויש "גרירת רגליים", החוקרים פוחדים להתעמת עם הפקידים, שלא יצא שכרם בהפסדם. לכאן שייכת השאלה לגבי מידת מעורבותו של בג"ץ בויכוח ביניהם. לאחרונה (2/2022) פנה לזוביץ' לבג"ץ בעניין פתיחת חומרים שבארכיון המדינה לעיון. בג"ץ לא היה מוכן להתערב. הוא מעולם לא נקט עמדה במה שנוגע להתנחלויות. למעשה, בג"ץ נמנע מכך. יחד עם זאת, בג"ץ נקט עמדה בנוגע לפעילות הצנזורה הצבאית בארכיון המדינה.

המסמכים שהארכיונים השונים לא מוכנים לשחרר בזמן לטובת הפרויקט הם בעיקר החלטות המתקבלות בישיבות ממשלה. זאת למרות שעל-פי חוק ישיבות ממשלה חייבות להיפתח לעיון הציבור אחרי 30 שנה. בפועל, ישיבות ממשלה פתוחות לעיון כיום רק עד 1978. הבקשות של לזוביץ' נתקלות בסירובים ותירוצים שונים, במיוחד של ארכיון צה"ל. הארכיון נוקט עיכוב יזום מתוך הבנה שככל שהשירות לציבור יהיה יעיל יותר, כמות הפניות תגדל בהתאם והארכיון יתרשל במילוי משימותיו השוטפות.

לסיום, ממה שהושג עד כה לזוביץ' מתרשם מתמונה אחת מעניינת במיוחד. מבלי לברר מה האג'נדה הפוליטית של כל פקיד ופקיד בבירוקרטיה הישראלית, נבירה בחומר הבהירה לו שלא השרים, אלא דווקא הפקידוּת הישראלית היא זו שנתנה תמיד כתף לכל מהלך שקשור למפעל ההתנחלויות. למעשה, הפקידוּת נוהגת כך עשרות שנים. היא מנתבת ומזרזת כל עניין שרלבנטי להתנחלויות. לזוביץ' הופתע מכיוון שממצא זה מנוגד לכל מה שסברו עד אז: "לפני שהתחלתי בפרויקט הנחתי שאמצא חבורה קטנה אך נחושה, חבורה חיצונית (מתנחלים) שיודעת לתפעל את המערכת כדי להשיג את מה שהם רוצים. זה מה שחשבתי שאמצא. אבל ככל שאני נובר בחומר, אני רואה שלא כך היה. הפקידוּת העניקה עדיפות למשימות הקשורות בהתנחלויות. הלחץ מבחוץ היה קיים. אבל הפעילות סביב ההתנחלויות לא התחילה שם."

—————-

* להלן הריאיון המלא ב"כאן תרבות" (30 אוגוסט 2022)

** עובדי גנזך המדינה עוסקים מאז הקמת המדינה בזיהוי התיעוד שבמוסדות המדינה ובהבאתו לארכיון, בסידורו, בשימורו ובהעמדתו לרשות הציבור. סריקה מואצת של המסמכים החלה ב- 2015, וב- 2016 הוקם אתר אינטרנט חדש אשר מאפשר לחפש ולצפות בתיקים ומסמכים. הדיגיטציה של התיקים הביאה לשימוש מוגבר בארכיון. בספטמבר 2020, הודיע ארכיון המדינה שהוא מתכנן לפרסם מאות מיליוני מסמכים בעזרת בינה מלאכותית. הטכנולוגיה נועדה לאתר מידע מסווג, ותאפשר לארכיון לעבור על מסמכים במהירות שהייתה דורשת אלפי שנות עבודה. המידע יועבר למומחים שיקבעו אם ניתן לפרסמו. (ראו: ויקיפדיה, ארכיון המדינה).

פסוקי השטן מנקודת מבטו של רושדי

מוחמד עלה להר. הוא שמע דברים. הייתה לו תחושה ברורה שהדובר הוא המלאך גבריאל (ג'יבריל). הוא ירד מההר ושיתף את מה ששמע, אחר כך עלה להר בשנית. הפעם הנביא מוחמד הבין שבביקורו הקודם בהר הוא טעה לחשוב שמדובר בהתגלות אלוהית. כאשר למעשה, הדברים נמסרו לו על ידי השטן.

הזרעים לכתיבת פסוקי השטן נטמנו בעודו סטודנט באוניברסיטת קיימברידג', ונבטו כעשרים שנה לאחר מכן. סלמאן רושדי בנה את פסוקי השטן סביב סיפור ביוגרפי על הנביא מוחמד, שנכלל בקובץ ערוך בשם "פסוקיו של שטן". ספרו פסוקי השטן משקף חשיבה שלפיה, ברגע שטקסט רואה אור הוא נתון לדיון פתוח, וראוי שכך יהיה: "לא צריכים להיות כללים נפרדים לטקסטים דתיים", אמר. "הם צריכים להתמודד עם התחרות של טקסטים אחרים בעצמם."

גוון פוליטי [צילום: יוטיוב] מקור: חדשות מחלקה ראשונה.

מאותו רגע שהאייטולה חומייני הוציא פסק הלכה ("פתווה") שגזר את דינם של סלמאן רושדי וכל מי שסייע לו להוציא לאור את "פסוקי השטן", הוא ידע שבעיני חבריו ומכריו הוא חדל להיות סלמאן, והפך להיות רושדי, מחבר פסוקי השטן.

רושדי הוזמן להתראיין בתקשורת ביום בו חומייני הכריז מלחמה נגד "פסוקי השטן" והורה לחסל את רושדי. רושדי הוזמן לראיון באולפן של CBS, ולפני הכל הוא עצמו תהה ושאל, האם חומייני מתכוון ברצינות? רגע אחר כך, הוא התעשת מעט, עלה לשידור ואמר בפה מלא שהוא מצטער על כך שלא כתב ספר ביקורתי יותר. ועם זאת זו האמת לאמיתה. כל משטר שמתנהג בצורה שפלה, ראוי לביקורת כזו. הביקורת עשויה רק להועיל ולכוון את המשטר אל דרך הישר. הראיון לתקשורת הסתיים. במהלך נסיעתו חזרה לביתו רושדי האזין לדווחי החדשות ושאל עצמו, איזו זכות הייתה לחומייני לאיים על נתין של ארץ זרה?[1]

ההשראה והחשיבה המלווה את פסוקי השטן

הוא היה צעיר, סטודנט שנה שנייה בחוג להיסטוריה באונ' קימברידג. היה עליו לבחור נושא לעבודת גמר. רושדי בילה שעות בספריית האוניברסיטה שם גם נחשף לקובץ, "SATANIC VERSES" – פסוקיו של שטן. (להבדיל מ"פסוקי השטן"). הקובץ מכיל סיפורים שנטוו סביב מוחמד ומידע ביוגרפי עליו, לפני שקיבל מעמד של נביא ומייסד דת האסלאם. את הקובץ ([2]hadith) ערכו איבן אישאק, ווקידי, איבן סעאד וטבארי. הקובץ מכיל פרטי אירוע מחייו של מוחמד. ומאוחר יותר הוא קיבל את הכותרת "פסוקיו של שטן".[3]

וכך מסופר שם: מוחמד עלה להר. הוא שמע דברים. הייתה לו תחושה ברורה שהדובר הוא המלאך גבריאל (ג'יבריל). הוא ירד מההר ושיתף את מה ששמע. אחר כך עלה להר בשנית. הפעם הנביא מוחמד הבין שבביקורו הקודם בהר הוא טעה לחשוב שמדובר בהתגלות אלוהית. למעשה, הם נמסרו לו על ידי השטן. והפעם היה משוכנע שהמלאך גבריאל דיבר אליו. מדובר בששים ושניים פסוקים שנכללו אחר כך בקוראן ב"סורה (פרק) 53".

מוחמד המשיך בדרכו והגיע למכה. שם הוא חזר על הפסוקים ששמע מהמלאך גבריאל. רושדי תהה: מדוע מוחמד לא סיפר במכה שהדברים ששמע בביקורו הראשון בהר נאמרו לו על ידי השטן? ביומנו הוא ציין שעליו לשוב ולקרא את הקובץ "פסוקיו של שטן". הוא עשה זאת כעבור 23 שנים ב- 1984 והרגיש שהוא בשל לטוות רומן סביב האירוע. הכתיבה ארכה ארבע שנים.

פסוקי השטן – בעד פתיחות, נגד פונדמנטליזם ושמרנות

פסוקי השטן ראה אור לראשונה באנגליה ב-26 בספטמבר 1988, וזכה מיד לביקורות ענייניות אוהדות. המוניטין של רושדי כסופר נסק חודשים ספורים. אבל האהדה הציבורית והביקורת האוהדת סביב פסוקי השטן נמוגו תוך חודשים ספורים. השיח סביב פסוקי השטן קיבל גוון פוליטי, דתי, חברתי, ופוסט-קולוניאלי. הספר והמחבר זכו לגידופים וקללות. תוך זמן קצר פסוקי השטן של רושדי הוקע כתועבה ברחבי העולם המוסלמי. בין ההשמצות היו לשונות רעות שסיפרו שרושדי כתב את פסוקי השטן רק כדי להתפרסם ולהתעשר. חבריו ומוקיריו ניסו לפרסם דברי תמיכה בו, והקפידו לשים דגש על ערך חופש הביטוי. הם לא עשו מאמץ להדוף שקרים ספציפיים שמבקרי הספר הפיצו חדשות לבקרים. אחת התהיות של רושדי הייתה: כיצד יצירות קלאסיות כגון, "מאהבה של הליידי צ'טרלי",  "לוליטה", ו"יוליסס", זכו לתמיכה וביקורת עניינית וחיובית, בעוד שפסוקי השטן הפך מיצירה ספרותית שכיכבה ברשימות רבי מכר, והייתה מועמדת לפרס בוקר, ליצירה בזויה?

חודשים ספורים לאחר שפסוקי השטן ראה אור באנגליה, רושדי  קיבל הודעה רשמית ולפיה הודו אוסרת לייבא את הספר למדינה. להודעה לא צורפו נימוקים ענייניים. בו-זמנית, במקומות רבים באירופה, בהודו ופקיסטן פרצו מהומות ונערכו הפגנות. אלו היו מלוות באיומים על חייו. המשטרה ירתה למוות במפגינים.

ביום בו האייטולה חומייני הוציא צו הלכה (פתווה) המורה על גזר דין מוות נגד רושדי ועוזריו (ולנטיין דיי, פברואר 1989), מגיש החדשות דיווח על כך בהתרגשות. כוחות הביטחון באנגליה העדיפו להגן על רושדי ולעשות הכל כדי שהעסק יגווע ויישכח. כדי לרכך את המצב, הם שכנעו את רושדי לפרסם התנצלות פומבית קצרה. מבחינתו זה היה כתב כניעה, שבו הוא מודה שמוסלמים רבים נפגעו מספרו, פסוקי השטן. הוא התנצל על אי הנוחות והמצוקה שנגרמה, והוסיף המלצה לכולם להיות רגישים למצוקת ה"אחר".

בזאת לא תמה הסאגה. בפברואר 1989 פסוקי השטן ראה אור בארה"ב. התקשורת דיווחה על כך בקולי קולות והדגישה ש"כל בני האדם החופשיים זכאים לחופש ביטוי". למרות זאת דבר לא השתנה. בערי הבירה באירופה ובמקומות אחרים נמשכו ההפגנות, רבים נהרגו. סניפי רשתות הספרים הגדולות הועלו באש. זאת למרות שהספר כיכב מזה שלושה שבועות בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. מאז חלפו שבועות וחודשים רבים, רושדי היה מבודד לגמרי במקום בו הסתתר בווילס. איש לא התקשר אליו. אנשי הביטחון יעצו לו לאמץ שם בדוי. וכך הפך מאדם בעל מעמד וחשיבות במילייה הספרות העולמית לאדם אנונימי שבמשך 11 שנים קרא לעצמו ג'וזף אנטון.[4]

למניפולציה שרושדי מפעיל בספרו סביב דמויות השטן והמלאך גבריאל וגם הנביא מוחמד, יש גוון של ספקנות כלפי האסלאם. אלא שלדבריו, "פסוקי השטן לא נועד לצאת נגד האמונה האסלאמית. הספר יוצא נגד חילול הקודש של הקוראן". בנוסף, רושדי השתדל להציבו כטקסט שניתן למוחמד מאת האלוהים. טקסט שאין עוררין עליו.

אבל רושדי הדגיש שהיה שיקול נוסף לכתיבת הספר.  שיקול חשוב. הוא קיווה שהספר יוביל לדיון פתוח וסביב הקוראן והאסלאם בכללותו.  בדומה לסוקרטס, גם רושדי טען שהוא מאמין ברעיון של הטלת ספק בכל, גם בטקסט כמו הקוראן. "נכון שמעצם הגדרתו טקסט קדוש הוא טקסט שלם ובלעדי. אי אפשר להוסיף או לגרוע ממנו. אבל בפועל אין זה הכלל לגבי כל הטקסטים הקדושים. יש ביניהם כאלו שראויים לדיון ולפרשנות, הגם שבעיני הפונדמנטליסטים טקסטים מקודשים הם מוחלטים, בלתי גמישים ובלתי ניתנים לערעור". שכן מבחינתם, הקוראן מקיף את האסלאם, ומכיוון שכך, המניפולציה של רושדי בדמויות מהקוראן נתפסת על ידי מוסלמים מאמינים כאקט המתריס נגד אמונתם. 


[1] "אני מודיע בזאת לכלל המוסלמים בעולם שהסופר שחיבר את "פסוקי השטן", המכפיש את האסלאם, הנביא מוחמד, והקוראן, וכל מי שסייע לסופר במהלך הפקת הספר, דינם מוות. אני מצווה על כל מוסלמי באשר הוא להרגם". לשון הפתווה (פברואר 1989).

[2] החדית' מהווה יסוד ההלכה השני בחשיבותו רק לקוראן. זהו אוסף של הלכות, סיפורים אודות הנביא מוחמד ודרך חייו, אשר מופיעים בסונה, הכוללת גם את הביוגרפיה שלו ואת הצהרותיו ועצותיו בנושאים שונים.  

[3] השימוש הראשון בביטוי "פסוקי שטן"  (באנגלית, Satanic Verses) מיוחס לסר וויליאם מיור ב-1858. מזרחן שהיה ממונה על פרובינציות בהודו מטעם המנדט הבריטי.

[4]  Salman Rushdie, 2012 – The Disappeared: How the fatwa changed a writer’s life.

טכניקה של כתיבת רבי מכר

עשיתי לי הרגל לקרא גם את המובאות. מיטיבי לכת אף יוכלו להיווכח עד כמה הן מכוונות את העלילה מלמעלה. אם כי אפשר לדלג על כך ועדיין ליהנות מהספר.

במהלך קריאת "מחול הסוסים" מאת מויס (2021), אי אפשר היה שלא לשים לב למובאה שבראש כל פרק, הלקוחה מתוך "גידול ואימון סוסים" ספר עתיק, מאת קסנופון (400 לפנה"ס), (ראו גם "סוסים במלחמה", ויקיפדיה). גם ב"מתנת כוכבים", מאת מויס (2020) מצאתי אותה טכניקה.

מעוף הדימיון. צילום יוסי זמיר. קרדיט אתר IAS

התרשמתי במיוחד מ"מחול הסוסים" (רומן), ו"מתנת כוכבים" (רומן היסטורי), שניהם מאת ג'וגו' מויס מחברת רבי מכר. מצאתי גם מכנה משותף ביניהם – כל פרק בספר פותח במובאה מספר אחר.

האם המובאה מעידה על מה שמצית את דמיונה של מויס? אינני בטוחה. אם אומר שכן, הרי שללתי ממויס את כישרונה הספרותי ומעוף דמיונה החופשי. אבל אפשר להתווכח על כך.

מחול הסוסים

כמה מילים על קסנופון. קסנופון נולד באתונה סביב  שנת 430 לפני הספירה באתונה. הוא היה ממקורביו של הפילוסוף הידוע סוקרטס. בשנת 401 לפני הספירה הוא השתתף ב"מסע הרבבה" כקצין פרשים ומצביא אתונאי. את שנותיו האחרונות בילה כסינופון בעיר הולדתו, והחל לכתוב. את רשמיו מהקרב המכריע בין צבא כורש לצבא מלך פרס, שבו השתתף, ותבוסת היוונים, הוא תעד בספר "מסע הרבבה". לאחר התבוסה היו היונים על סף ייאוש, אבל חיש קל הם התעשתו. היוונים מנו עתה כעשרת אלפים (רבבה) חיילים. הם התקדמו צפונה לאורך החידקל, תוך לחימה בלתי פוסקת בצבא הפרסי. לאחר מספר ימים נוספים הגיעו היונים אל המושבה היונית העיר טרבזון בתורכיה של ימנו לחופי הים השחור. שלושה חודשים וחצי של דם יזע ודמעות באו לקיצם. כח מיומן בן 10000 איש בלבד (לעומת עתודות כח האדם האדירות של האימפריה הפרסית), הצליח לשוטט בלב האימפריה הפרסית, מבלי שמישהו הצליח לעצור אותו.

כשהצליח וחזר, קסנופון, לא נתקבל במאור פנים באתונה מולדתו. היכן נתקבל בברכה? אצל אויבתה של אתונה הלוא היא ספרטה. הוא אף קיבל מהספרטנים נחלה.

ב"גידול ואימון סוסים", קסנופון מסביר, למשל, איך לעזור לסוס לשלוט באינסטינקט של בריחה מתוך פחד : "הואיל ובטבע, הסוס הוא חיה אוכלת עשב, וחיות אוכלות עשב הן חיות נטרפות, הסוס פחדן ונבהלן מטבעו, ויש לו אינסטינקט של בריחה מהטורף. אם למשל סוס פוחד מעצם חשוד כל שהוא, יש לקרבו אל העצם בעדינות ובסבלנות. אם הוא נסוג, אפשר להמריצו ולדרבנו בתוקף. אך כשהוא מתגבר ומתקרב בעדינות לחפץ המפחיד יש לעודדו בליטוף ובנועם ללא לחץ פיסי. אם נאלץ אותו במכות ואלימות להתקרב לדבר שהוא פוחד ממנו, הוא יקשור זאת למכות ולאלימות ועלול לסרב ולהימנע מלעבור אותו".

כאן צריך לציין שג'וג'ו מויס החלה לרכוב על סוסים מגיל מאוד צעיר. בשני הספרים גם יחד – "מחול הסוסים" ו"מתנת כוכבים", שידובר בו בהמשך, היא מציבה דמות ראשית המיומנת ברכיבה על סוסים מגיל צעיר. ובכך תמו קווי הדמיון בין שני הספרים.

מתנת כוכבים

גם ב"מתנת כוכבים" מרובות המובאות ממבחר הספרות הקלאסית ומתוך מאמרים. העלילה מתפתחת לקראת השיא, לא לפני שלקורא מוגשים כמה קדימונים בראש כל פרק: מובאות הלקוחות ממיטב הספרות הקלאסית העולמית. עשיתי לי הרגל לקרא גם את המובאות. מטיבי לכת אף יוכלו להיווכח עד כמה הן מכוונות את העלילה מלמעלה. אפ כי אפשר לדלג על כך ועדיין ליהנות מהספר.

הנה מבחר דוגמאות להמחשה: מובאה מתוך, "נשים קטנות", מאת לואיזה מיי אלקוט, "ויותר מכול מרחבי הספרים, שבהם יכלה לשוטט כאוות נפשה, כל אלה הפכו את הספרייה לן עדן עלי אדמות בעיניה". מובאה נוספת מ"נשים קטנות": "אומרים שהנישואים מקצצים את הזכויות ומכפילים את המטלות".

מובאה מתוך "הסייח השחור", מאת אנה סואל: "אין דת ללא אהבה. אנשים יכולים לפטפט ככל העולה על ליבם בענייני דת, אך אם אין הדת מלמדת אותם להיות טובים ונדיבים ביחסם לבני האדם ולבעלי חיים, אז מדובר רק בהעמדת פנים – העמדת פנים ותו לא".

מובאה מתוך "בבוא מותי" מאת וילאם פוקנר, "זאת הבעיה בארץ הזאת, הכל, מזג האוויר, הכול, נמשך יותר מדי זמן. כמו הנהרות שלנו, ככה גם הארץ שלנו: עכורה, איטית, אלימה; מעצבת ויוצרת את החיים של הבן אדם כדמותה הקשוחה והזועפת."

לקראת סוף הרומן, "מתנת כוכבים", מובאה מתוך "טס לבית דרברוויל" מאת תומאס הארדי, (תורגם לעברית ב 1984. מי זוכר?), "אמרת שהכוכבים הם עולמות, טס?" – "כן". "כולם כמו העולם שלנו?" – "איני יודעת; אבל סבורתני שכן. יש שהם נראים כמו התפוחים על העץ שלנו. רובם מצוינים וחזקים – קצתם כמושים". "ומה הוא הכוכב שאנו יושבים עליו – מצויין או כמוש?" – "כמוש".

ויש מובאה גם מתוך "ענוג הוא הלילה" מאת פ' סקוט פיצג'רלד, "אני לא מבקשת ממך לאהוב אותי כך תמיד, אבל אני מבקשת ממך לזכור. אי-שם בתוך תוכי יהיה תמיד האדם שאני הלילה".

את "חלף עם הרוח", מאת מרגרט מיטשל, כולנו זוכרים. הנה מובאה הלקוחה מתוכו, "אהבתי משהו בדוי, משהו מת. בדיתי דמות והתאהבתי בה. וכשבא אשלי רכוב על סוסו, יפה תואר כל כך, שונה כל כך מכל הבחורים, העטיתי עליו את הדמות, בין אם הלמה אותו ובין אם לאו. ומיאנתי לעמוד על טבעו האמיתי. הוספתי לאהוב את הדמות הנאה – ולא אותו עצמו".

מובאה האחרונה לקוחה מתוך הספרות הקלאסית, "זיכרונות מאפריקה", מאת קארן בליקסן (שם עט: איסק דינסן), "באוויר הפסגות הזה נשמע בקלות, שואף לתוכך שמחת-לב וביטחון מחיה. כאן, ברמות, היית מתעורר בבוקר ואומר בלבך: כאן אני וכך ראוי לי."

טכניקה, אולי אינה המילה המתאימה או הנכונה לכל מה שנכתב כאן. לי כקוראת, ברור שהמובאה בראש כל פרק הוא רעיון שג'וג'ו מויס הגתה במהלך הכתיבה, מתוך אסוציאציה עם הכותרים הרבים שקראה, וכמי שספרות הרומן היא לחם חוקה.

מתכון ליציבות הדמוקרטיה

קרדיט: צבי טיבריוס קלר, מתוך אתר פיקיויקי

דיון נרחב בשאלה הכללית, האם מסתמנות בישראל מגמות עמוקות של שנאה המסכנות את יציבות הדמוקרטיה, התקיים בכינוס בינלאומי במרכז רבין לחקר ישראל, לציון יום הולדתו ה- 75 של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין.

בהמשך לדברים שאמרה לאחרונה ח"כ איילת שקד,  "כשרת פנים אני אומרת לכולם, בואו נעבוד יחד. יריבים פוליטיים הם לא אויבים". עולה שאלה כללית:  האם זה המתכון ליציבות הדמוקרטיה, ומהן המגמות המסכנות אותה?  מדובר בשאלה גדולה שנדונה בעבר בעקבות רצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין.

הדיון הנרחב בשאלה הכללית, האם מסתמנות בישראל מגמות עמוקות של שנאה המסכנות את יציבות הדמוקרטיה, התקיים בכינוס בינלאומי במרכז רבין לחקר ישראל, לציון יום הולדתו ה-75 של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין (מרס 1997): "המדינה המודרנית ורצח פוליטי". מקבץ ההרצאות שנכללו בכינוס ראה אור בספר ערוך על-ידי ישעיהו צ'רלס ליבמן, "רצח פוליטי" (1998). ההיסטוריון, יחיעם ויץ במאמרו, "אנטומיה של רצח" (הארץ, דצמבר 1998), כותב שההרצאות לא עסקו בדרכי ההנצחה של רבין, ונרצחים אחרים. "הכינוס כולו התמקד בניסיון לראות רצח פוליטי כנקודת מפנה בישראל, במזה"ת, ובעולם". אחד המשתתפים הבולטים בכינוס, מיכאל וולצר, בחן את הנסיבות בהן מעשה התנקשות באושייה פוליטית בכירה עשויה לסכן את יציבות הדמוקרטיה.

אמנם וולצר בחן את השאלה מנקודת מבט תיאורטית, אבל הדוגמאות שהציג מחזקות את טענתו, ש"ככל שהתרבות הדמוקרטית יציבה יותר, פעולת התנקשות לא תשקף זרמים מרכזיים ורבי השפעה, אלא מדיניות שוליים, או פתולוגיה של אדם פרטי". הדוגמא הראשונה של וולצר היא ארה"ב, שבה נרצחו ארבעה נשיאים (לינקולן, גראפילד, מק'קינלי, וקנדי), ודמויות מרכזיות, כמו רוברט קנדי, ומרטין לותר קינג. למרות רציחות אלו, לא התרחש למשבר של ממש בדמוקרטיה האמריקאית. הרציחות לא פגעו בחוסנה.

הדוגמא השנייה, השונה לחלוטין מהראשונה, היא רפובליקת ויימאר. להערכתו של וולצר, ההתנקשות בשר החוץ ולטר רתנאו, בקיץ 1922, שונה בתכלית מההתנקשויות הרבות שאירעו בארה"ב. במקרה זה, המתנקשים השתייכו לארגון לאומי בעל חשיבות פוליטית. וחלק ניכר מהציבור הצדיק את הרצח לאחר מעשה. הרוצחים מעולם לא נתפסו ולא נענשו. וולצר מבליט את העובדה שבשנותיה הראשונות של רפובליקת ויימאר היו רציחות מרובות, מהן 376 על רקע פוליטי. מרביתן בוצעו בידי מתנקשים מן הימין, ומיעוטן בידי שמאלנים.

יריבות פוליטית אינה מובילה בהכרח למגמות של שנאה

לאיזו מבין שתי המדינות דומה ישראל, שבה אירוע רצח של ראש ממשלה ב 1995?  ויץ מציין במאמרו (1998) שמדינת ישראל דומה יותר לארה"ב מאשר לגרמניה של ויימאר. יחד עם זאת הוא מסתייג מדעה זאת, וטוען שהיא אינה תקפה כאשר מדובר ברצח רבין. לחיזוק דבריו ויץ מצטט את וולצר, "ישראל דומה יותר לגרמניה של ויימאר, משארצות הברית דומה לה [ויימאר, ת.ה.]". בהמשך לדבריו אלו של וולצר, ויץ טוען שמעשה ההתנקשות ביצחק רבין עשוי לסכן את הדמוקרטיה הישראלית מכמה סיבות, והעיקרית שבהן היא העובדה שחלק ניכר מהציבור תופס את היריבות הפוליטית במונחים מוחלטים, ואינו מבחין בין יריב לאויב. בהקשר הזה מעניין לאזכר את דבריה של ח"כ איילת שקד שאמרה ("הארץ" יולי 2022): "כשרת הפנים, אני אומרת לכולם – בואו נעבוד ביחד. יריבים פוליטיים הם לא אויבים"

ויץ אומר דברים דומים (1998), "שוררת דאגה עמוקה לא רק להמשך תהליך השלום, אלא לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית בכלל", ומוסיף: "אני מעריך שיגאל עמיר מבטא מגמות עמוקות בחברה הישראלית, שכל ניסיון לזלזל בהיקפן ובמשמעותן הוא בנפשנו". הדאגה של ויץ אקטואלית גם בעת הזאת. ואם נשקול ברצינות את דברי ח"כ שקד, "יריבים פוליטיים הם לא אויבים", נוכל לקוות שבעת הזאת לא נשקפת סכנה ליציבות הדמוקרטיה בישראל. 

אפקט הפרפר של הרשתות החברתיות

כמו באפקט הפרפר שקשה לחזות אותו מראש, פוסט של כוכבי רשת עשוי ליצור סופת טורנדו תוך זמן קצר: זה יכול להיות דקה בלבד או ימים ספורים. 

עינב גלילי. (צילום: יוטיוב)

הדוגמאות שמביאה עינב גלילי בפוסט שפרסמה ב"מחזקים" מדברות בעד עצמן.[1] היא שפכה את ליבה בעניין הכי חם כיום בביצה המקומית: סערת הנידה, כלומר, *טרנד הצמיחה הרוחנית*:  "סלבריטאית הרשת, טיילור מלכוב נחשבת למי שהשיקה את טרנד הצמיחה הרוחנית: "כל חודש אני ולירן דנינו אומרים: 'איזה כיף, צלחנו עוד נידה'". "ניקול ראידמן, הצהירה בסטורי משותף עם מירי רגב, שהיא שומרת כשרות "כבר יומיים!!" ומרגישה נפלא." "הדוגמנית הלוהטת עדן פינס נדרה, 'לקחתי על עצמי פעם בשבוע להתלבש צנוע'".

מהו אפקט הפרפר

בוודאי יצא לכם להיתקל במושג "אפקט הפרפר" – לפיו משק כנפיו של פרפר בצד אחד של העולם יכול לגרום לסופת טורנדו בצדו השני של העולם. הרשת החברתית מהווה כר פורה ליצירת אירועים שקשה לחזות אותם מראש, וכמו באפקט הפרפר, פוסט של כוכבי רשת עשוי ליצור סופת טורנדו תוך זמן קצר. זה יכול להיות דקה בלבד או ימים ספורים. 

כך פרצה סערת הנידה

סלבריטאיות פרסמו חוויה, עוקביהן הגיבו ברשתות החברתיות, ומשם התגלגלו הדברים במהירות הלאה, עד אשר הלשונות הטובות החלו לדבר על "מסע מעורר דאגה" של צמיחה רוחנית. על כפייה דתית שמעתם? כל נושא שמרמז על כפייה דתית הוא טאבו. הס מלהזכיר בביצה החילונית. מה שעורר את זעקתה של גלילי הוא זה, "עכשיו מתברר שהעבודה הרוחנית הזאת לא נעשית תמיד רק לשם שמיים". גלילי מסתמכת על התגלית ש"גיא פינס חשף בתוכניתו שמפורסמות כמו יעל בר זוהר, שי מיקה, ומיכל אנסקי מקדמות ברשתות החברתיות מסרים אוהדים על שמירת נידה וטבילה במקוואות ישראל תמורת תשלום, מבלי לגלות לעוקבים שלהן שמדובר בתוכן ממומן [הדגשה שלי, ת..ה]". לרשימת המפורסמות גלילי מוסיפה אושיית עסקים חרדית, "רותי לבייב-יליזרוב". זו הקפיצה לגלילי את הפיוז, כאשר התברר שלבייב-יליזרוב "השיקה מיזם חדש להצלחת בנות ישראל החוטאות, והייתה חתומה על הצ'קים" – שכרן של המשפיעניות.

לכאורה, אומרת גלילי, יש לכבד את זכות הפרטיות של כל אישה הבוחרת לשמור נידה. זאת, כל זמן שהמעשה אינו פוגע באחרים או כופה על מישהו אחר את מנהגיו. אלא מה? "המצב שונה לגמרי כשמדובר במשפיעניות רשת עם מאות אלפי עוקבים, שנהנות מכל הפריבילגיות שיש לעולם החילוני והליברלי להציע, ובאותו זמן משמשות פריזנטוריות בתשלום למסרים על טומאה וטהרה, במסווה של אמת פנימית [הדגשה שלי, ת.ה.]".

ויש לגלילי פתרון: "אם יש משהו שכדאי ללמוד, ומהר, מהמהפכה השמרנית-דתית שמטלטלת כרגע את ארה"ב, הוא שלנשים, כמו למגזרים אחרים שעדיין נאבקים על זכויות יסוד, מסוכן מאוד להירדם בשמירה [הדגשה שלי, ת.ה.]".

איך לא להירדם בשמירה בעידן הרשתות החברתיות

אילו גלילי הייתה חוקרת תקשורת ורשתות חברתיות היא הייתה עולה על הפתרון האופטימלי, והוא: קטיעת הסערה טרם התהוותה. כמו באפקט הפרפר, אין לדעת מה יהיה האפקט של מילה אחת ברשת החברתית. גלילי אמנם כתבה ש"המצב שונה לגמרי כשמדובר במשפיעניות רשת עם מאות עוקבים". היא גם נזעקה לשמע החשיפה בתכניתו של גיא פינס, שמפורסמות כמו יעל בר זוהר ואחרות, מקדמות ברשתות החברתיות מסרים אוהדים על שמירת נידה וטבילה. אבל משהו חסר כאן. הדברים נאמרו לצורך המחשת שערוריית המשפיעניות בתשלום. אבל גלילי לא פיתחה את הרעיון ולא סיפקה הצצה לאופיין הכאוטי של הדיאלוגים בין עוקבים ומשפיעני רשת.

הדברים הבאים שאני מציעה, הם פתרון פשוט ל"איך לא להירדם בשמירה". פתרון, שאם לא ימנע לחלוטין "סערות" דוגמת סערת הנידה, לפחות ימעיט את מספרן. הפתרון שאני מציעה, נאמר על ידי באחריות רבה, כחוקרת תקשורת בינאישית ברשתות החברתיות. ראשית, אם זה רצונכם, עקבו אחרי משפיעניות – אך היזהרו ואל תגיבו אוטומטית. סלבריטאי רשת הם משפיענים המצליחים לשווק עצמם, כולל מסריהם, הודות לטקטיקה תקשורתית פשוטה: הם, או מישהו מטעמם, מגיבים במהירות שיא לפוסטים/תגובות. מיד נוצר שרשור אינסופי ומתפתח דיאלוג שמושך עוד ועוד תגובות. העוקבים נסחפים ומתלהבים עוד יותר. עד שמישהו יבחין ב"מרמה", ויבין שמדובר ב"פוסט ממומן", אפקט הפרפר כבר יצא לדרך.

מיידיות האינטראקציה הבינאישית ברשת החברתית, הדיאלוגים, והשרשורים הארוכים שמושכים עוד ועוד תגובות הם היתרון של הרשת החברתית, וזה גם החיסרון שלה. הרשת החברתית מאפשרת יצירת דיאלוג בכל נושא בענייני השעה. סלבריטאי וסליבריטאיות הרשת מתאפיינים.ות במהירות התגובה שלהם, יכולת קיצונית בניהול מהיר של דיאלוגים, והפגנת יידע. נוסיף לכך כתיבה ססגונית ומלאת פאתוס והתמונה תהיה מושלמת. שיווק מסחרי ברשת הוא יתרון. אבל יוזמה כגון זו של אשת העסקים החרדית רותי לבייב-יליזרוב מהווה סכנה של ממש. "סערת הנידה" היא אחת מהן. אפקט הפרפר מתחיל בדיאלוג תמים לכאורה בין סלבריטאי רשת ועוקביהם, אחר-כך הוא מוצא את דרכו למדיה. ולפני שהבנו מה קורה, אחרנו את הרכבת. ה"סחורה" כבר זכתה לתהודה בטורי רכילות, ומשם קצרה הדרך עד ל"סערה" שלא מפסיקים לעסוק בה בחיים האמיתיים.

לפיכך, עצתי לכם, העוקבים אחר אושיות הרשת: א ל   ת ג י ב ו אוטומטית, הישמרו במיוחד ממעורבות בדיאלוגים היוצרים שרשור רב-משתתפים, והסערה תיכבה בעודנה באיבה.


[1] עינב גלילי פרסמה פוסט (2 ביולי) בעניין "סערת הנידה", באתר "מחזקים". בעמוד הפייסבוק של מחזקים כתוב, שהוא "משמש כזרוע התוכן העצמאית הפוליטית המצליחה בישראל, המקדמת תוכן אידיאולוגי למיליוני ישראלים וישראליות."

דבש אריות

בדבש אריות (2022) – סיפור שמשון, הסופר דוד גרוסמן מתגלה במיטבו, ומסב לקוראיו הנאמנים קורת רוח יתרה. לא זו בלבד שהסיפור מרתק כשלעצמו, הדיון בדילמות שגרוסמן מעורר סביב הסיפור המקראי הוכיח לי שזאת השיטה הנכונה להוראת התנ"ך.

מה טעם נטל גרוסמן לידיו דמות מקראית כדי לבחון אותה ואת סיפור חייה? השאלה צצה מיד בעמוד הראשון של הספר. גרוסמן נוקט בטקטיקה ספרותית שאיננה אופיינית לו כסופר, שמחדדת עוד יותר את התהייה בדבר מטרת הספר והחידוש שבו – במקום סיפור, הוא מצטט ארבעה פרקים שלמים מתוך ספר שופטים (פרקים יג-טז). בכך גרוסמן מוודא שהקורא יעיין בגרסה התנ"כית, ויתאפשר לו להיזכר את מה שלמד בעת שחבש את ספסל הלימודים. הפסוקים המצוטטים נבחרו על ידי מחבר התנ"ך כדי להנציח את סיפורו של שמשון בתקופה בה ממלכת יהודה נשלטה על ידי פלישתים. קריאה חוזרת של הפסוקים היא הבסיס שאליה הקורא אמור להתחבר.

מכאן והלאה גרוסמן בוחר לגעת בפרטים הסתומים, לדעתו, ושלכן הם דורשים עיון מעמיק. צריך לומר שקדמו לגרוסמן סופרים שהתייחסו לאותו סיפור מקראי שבספר שופטים, והעניקו עומק ונפח לדמותו של שמשון. גרוסמן מזכיר את חלקם במהלך הכתיבה, תוך שהוא שואב מהם הסברים לשאלות שהוא מעלה. על בסיס התובנות שהוא שואב מקודמיו, הוא יוצר את היצירה הנפלאה שלו על שמשון. ניכר כי בטרם שהתמסר לכתיבת הסיפור שלו אודות שמשון המקראי, גרוסמן נחשף לחומר רקע רב סביב חייו ודמותו של שמשון. תוך כדי הכתיבה גרוסמן גם מפנה את הקורא לטקסטים מתחום השירה שנכתבה סביב אירועים בחיי שמשון המקראי, וגם לשימוש שנעשה בשם "שמשון", בצירופים שונים כמו, שמות יחידות צה"ליות.

מעניינת במיוחד ההפנייה לציור "לכידת שמשון" (1630), מאת הצייר הפלמי הנודע, אנתוני ואן דייק. נראה שגרוסמן למד ממנה פרטים שוון דייק החליט להנציח, המתארים את מה שואן דייק מזהה בציור.

ון דייק, לכידת שמשון, קרדיט: ויקיפדיה.

העובדה שגרוסמן בחר לתאר לפנינו בגוף הספר הדק שלו את הפרטים הבולטים בציור, שכנעה אותי שגרוסמן התרגש כשנחשף ליצירה וזו הטביעה את חותמה עמוק בנפשו. וכך הוא כותב, "בציור, שמשון מביט במבט קורע-לב בדלילה ברגע שהפלישתים פורצים לחדר, אוחזים בו וקוראים אותו מעליה, פניה של דלילה נפנות לעברו בתערובת מוזרה של סיפוק על הצלחתה, אך גם של צער ורוך. ידה הנשלחת לעבר פניו מחווה תנועה שיש בה, בעת ובעונה אחת, נפנוף פרידה והתרחקות של ויתור על שמשון, אך גם חמלה, וכמיהה ללטף אותו ליטוף אחרות, מעין צידה לדרך הייסורים שבה הוא עתיד ללכת" (עמ' 110-111).

חרף העובדה שבתחילת הספר מובאים פסוקים מספר שופטים באריכות רבה, ספר דק גזרה זה משכנע ומחכים עד כדי כך שהקורא שוקע בו ושוכח שבידיו דיון בסיפור המקראי ובמיוחד בדילמות ובסיטואציות מחיי שמשון, שמעולם לא נחשפנו אליהן. לשבחו של גרוסמן ייאמר שהספיק לצבור יידע רלבנטי רב במהלך חייו לצורך כתיבת "דבש אריות". יידע שהוא שאב מיצירות ספרות, כמו זו של דוד פישלוב, "מחלפות שמשון", ומסיפורי המקרא, פואמות, ויצירות אמנות. את כל אלו הוא משלב בדילמות הקשורות לסיפור שלו על שמשון, המשתרע על פני 138 עמ' כולל רשימה ביבליוגרפית. תודתי הכנה שלוחה לגרוסמן על העונג ש"דבש אריות" הסב לי.

ג'ון לה קארה שומר אמונים

ג'ון לה קארה. קרדיט: ויקיפדיה באנגלית

כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים

*****

"קראתי את הספר, והמבוכה העמיקה. הוא היה טוב להחריד… הוא היה מלוטש יותר מן הרגיל ,יחסית לכתב יד שעדיין לא עבר הגהה," כותב ניק קורנוול, בנו של ג'ון לה קארה בפרק אחרית דבר ב"שומר אמונים", ושואל: "מה הרתיע את אבי, מדוע לא פרסם את הספר?"

"האם במצב הנוכחי המשימה שווה את המחיר?" סימן שאלה גדול זה הטריד את ג'ון לה קארה, סופר הריגול מספר אחד, ובשל כך המתין כעשר שנים לפני שהיה שלם מבחינה מצפונית עם פרסום רומן הריגול, "שומר אמונים". וגם זה לא קרה; לה קארה מת ב-2020 (בגיל 89), בטרם פרסם את הספר. בעודו בחיים השביע את בנו ניק קורנוול, סופר בזכות עצמו, שכל רומן שהשלים והותיר אחריו, יובא לדפוס לאחר מותו, אם לדעת הבן הוא ראוי לפרסום.  

לפני כשישים שנה דיוויד ג'ון מור קורנוול, קצין צעיר בשירות החשאי הבריטי (6MI), פרסם את הרומן הראשון שלו. מפקדיו בשירות החשאי מנעו את פרסום הרומן בשמו שלו, והוא נאלץ לפרסם בשם העט שבחר לצורך פרסום ספריו: לה קארה. אחרי שפרסם שני ספרים נוספים , הקריירה שלו נסקה עם פרסום "המרגל שחזר מן הכפור", שהיה לרב מכר עולמי. האנקדוטה אומרת שהטיוטה לספר הושלמה תוך חמישה שבועות בלבד. רומן ריגל זה עיצב מחדש את הז'אנר. לפי התחזיות, לה קארה אמור היה לפרוש בשיא – לאחר שהשלים את טרילוגיית קארלה (1979). כבר אז הוא נחשב לאחד מגדולי סופרי הריגול של בריטניה, ואחרי "מרגל מושלם" (1986), לה קארה נחשב לאחד הסופרים הטובים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים. לזכותו ייאמר שהוא גם פיתח מילון מונחי ריגול צבעוני משלו. קוראים ומבקרי ספרות טוענים שלה קארה "התעלה על הז'אנר", ויש הטוענים שהוא העלה את רמת הז'אנר, בהשוואה לגרהאם גרין הגדול, שלא ממש לקח ברצינות את רומן הריגול שלו, ותייג אותו כרומן "בידורי". ובניגוד אליו, לה קארה השתדל להתאים את יצירותיו לשאיפותיו וליצור עבור העולם הזה עלילה "מתוך היכרות עם העולם הסודי".

שומר אמונים, ג'ון לה קארה, מאנגלית: אמיר צוקרמן. כנרת זמורה – מוציאים לאור, 2022, 192 עמודים.

"שומר אמונים", הוא הרומן ה-26 השלם האחרון, כנראה, של לה קארה. הרומן מפגיש את הקורא עם צעיר בשם ג'וליאן לונדסלי, שבגיל 33 פרש ממרוץ העכברים בסיטי של לונדון, כשהוא מעדיף לפתוח חנות ספרים בעיירת חוף קטנה במזרח אנגליה: "זנחתי את זוהרו המנצנץ של הזהב והעדפתי את ריח הנייר הישן", הוא מצהיר, "את הפורשה שלי החלפתי בלנד קרוזר". ימים אחדים לאחר שפתח את חנותו, נכנס אליה אדם זר לא כדי לקנות ספרים אלא לצורך התיידדות. הוא נראה מוזר עם כובע הומבורג ומטרייה מסולסלת והציג עצמו בסגנון מתהדר, "אני בן כלאיים בריטי, יצאתי לגמלאות, אני אקדמאי לשעבר חסר כל ערך, מבצע עבודות מזדמנות". הזר מצא את הרגע הנכון לדחוק בג'וליאן לפתוח אגף נוסף בחנותו – שייקרא "הרפובליקה של הספרות". האגף הנפרד יציע רק קלאסיקות והגיגיהם של הסופרים הגדולים, דוגמת "טבעות שבתאי" מאת וו.ג. זבאלד, הקרוב לליבו. חלפו דקות ארוכות עד שהזר מצא לנכון להזדהות בשם אדוארד אבון, שעד מהרה הוא מתגלה כמהגר פולני וסוכן בדימוס של ה- MI6, שירות הביון החשאי הבריטי. ואז אדוארד חושף בפני ג'וליאן כי עוד כתלמיד בית ספר הכיר את אביו של ג'וליאן, כמי ש"ניהל חיי מין שוקקים, שקע בחובות וסיפר על עצמו דברים ש'לא תמיד עמדו במבחן הדיוק'". מדוע ג'וליאן לא בדק מיד האם דבריו של אדוארד "עומדים במבחן הדיוק"?

ערב אחד אדוארד מזמן את ג'וליאן לביתו לארוחה חגיגית. הוא מקבל את פני ג'וליאן כשהוא לבוש ג'קט מהודר בצבע חום ונועל נעלי ערב תואמות מעוטרות זהב. "ג'וליאן, בחורי היקר!" הוא קורא בהתלהבות, "איזה עונג מושלם." כמו כל סוכן ביון טוב, אדוארד מיומן בשינוי תדמית. לימים ג'וליאן ייזכר במילים של אדוארד, "אני הרבה אנשים". בשלב זה הוא מוקסם מזהויותיו של אדוארד ו"לא יכול היה שלא לתהות כמה מזה הוא משחק, וכמה מזה הוא האיש האמיתי". כך גורם לה קארה, לקורא לצפות להפתעות, ולעולם לא להיות בטוח שהאמת כולה כבר נחשפה בפניו.

בינתיים, אדוארד נחקר על ידי ראש שירותי הביטחון, סטיוארט פרוקטור, שזכה לתואר "הכלב המרחרח הראשי שלנו". משפחת פרוקטור נמנית על המעמד הגבוה האפוף קדושה שמקורה בשירותים החשאיים של הממלכה. פרוקטור חושד בכל מי, שבדומה לאדוארד, מפתח בקרבו "תשוקה טוטלית"; ומבחינתו כל מי שמפגין מחויבות מוחלטת לכל דבר מהווה איום ביטחוני חמור. לא עובר זמן ופרוקטור מוצא עצמו במסלול התנגשות עם אדוארד, בעוד שג'וליאן נגרר באל כורחו ליריבות בין שני רבי מרגלים חכמים.

עולמו של לה קארה

חשוב להבין את עולמו של לה קארה. כאיש ביון לשעבר, אין אצלו מקום לשאלה "האם התכסיסים הערמומיים של שירותי הביון יצליחו; השאלה החשובה היא האם הם שווים את המאמץ?". בביקור שערך אצל הממונים לשעבר על אדוארד, ג'ואן ופיליפ, שזה מכבר יצאו לגמלאות ובעבר נחשבו לזוג הזהב של MI6 , הוא מגלה ששני המרגלים הזקנים, אנשים הגונים, קולטים באחרית ימיהם שמפעל חייהם לא השיג בעצם דבר: "לא עשינו הרבה כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה האנושית, נכון?" אומר פיליפ לפרוקטור בצער. "בינינו, כמרגל זקן אחד למשנהו, אני חושב שהייתי מביא יותר תועלת בניהול מועדון בנים." המחשבה שצעד קטן בלבד מפריד בין חיים חסרי תוחלת לחיים אפקטיביים, מעיקה גם על לה קארה.

הפיצוץ הגדול – הסיומת בספריו לה קארה

ב"שומר אמונים" העלילה מתפתחת בקצב איטי עד לפיצוץ האחרון ומותירה את הקורא עם תחושה גדולה של מורת רוח, יותר מאשר תחושת ניצחון. הסיומת, בעיני לה קארה, היא העיתוי להתחשבנות. אלא שספר זה מפתיע בסיומת שלו, השונה מסגנונו הספרותי המוכר.

לסיכום צריך לציין שכתיבת "שומר אמונים" (במקור: Silverview) החלה והסתיימה כעשור לפני שהספר הוגש לראשונה למו"ל. לה קארה הניח אותו בצד כדי לכתוב את הממואר, "מנהרת היונים". בנו, ניק קורנוול, הוסיף "אחרית דבר" ל"שומר אמונים", וסימן לו למטרה להסביר מדוע התעכב פרסומו. בחרתי לצטט פסקה מתוך הדברים הנאמרים באחרית דבר. הפסקה משקפת את התלבטותו המעמיקה של קורנוול בשאלה זו, ומסקנה:

אני חושב שהוא כתב ספר נהדר, אבל כשהביט בו, הוא נראה לו קרוב מדי לגרעין האמת שאינה נוחה לאיש, וככל שעבד עליו יותר, ככל שעידֵן זאת יותר, כן נעשה הדבר פשוט ומחוּור יותר — והנה אנחנו כאן." ובהמשך, "שומר אמונים" עושה משהו ששום רומן אחר של לה קארה אינו עושה. הוא מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או ערני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח שיש ביכולתו להצדיק את עצמו, לא עודהמרגלים של בריטניה … כבר איבדו את הוודאות בנוגע למשמעות הארץ, …האנושיות של השירות היא שאינה כשירה למשימה – והיא שמתחילה לשאול האם המשימה שווה את המחיר?… אני חושב שאבי לא ממש היה יכול להביא את עצמו לומר זאת בקול רם. [הדגשה שלי, ת.ה.]". (עמ' 191-192).

ראו גם, ביקורת על "שומר אמונים" מאת ג'וזף פיינדר, ניו יורק טיימס.

"רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד

מחבר הספר "רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד, הוא ביולוג, פיזיולוג וביו-גאוגרף של תורת האבולוציה. הוא זכה בפרס פוליצר בגין ספרו "רובים, חיידקים ופלדה" (1998), במדליה הלאומית למדעים של ארצות הברית (1999) ובפרס וולף (2013).

רובים, חיידקים ופלדה, גורלותיהן של חברות אדם, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תרגום: עתליה זילבר, 2008, 376 עמ'.

קרדיט: אתר סימניה

כותר הספר באנגלית הוא: GUNS, GERMS & STEEL. הערה מקדימה: מה זה GERMS? בלועזית נהוג לכלול במונח הלועזי GERMS כל מיקרואורגניזם הגורם למחלות. בתרגום לעברית העדיפו את המילה "חיידקים".

הספר "רובים חיידקים ופלדה" אינו רומן אלא ספר עיון פרי מחקר רב-שנים. לא חיבים לקרא את כל הספר כדי להשתכנע שדיימונד הצליח להראות שההבדלים בין אוכלוסיות העולם אינם פועל יוצא של ביולוגיה, גזע, מוצא אתני. ההבדלים המשמעותיים נובעים מתנאי הסביבה. האירוע הממחיש זאת היטב, הוא אימפריית האינקה – האינדיאנים שהקימו אימפריה שבירתה קוסקו וקודקודה הפך בימינו למוקד משיכה תיירותי – המאצ'ו פיצ'ו (פרו, דרום אמריקה).

וכך מספר דיימונד – בסוף המאה ה-15, כאשר קולומבוס הגיע לאמריקה וחשב שהגיע להודו (לכן הילידים קיבלו את הכינוי אינדיאנים), החל מסע הדעיכה של הילידים, כולל אימפריית האינקה. האינקה היו ידועים כעם חזק, פיקח וחכם. עד היום שרידי המבנים שהם הקימו מהווים הוכחה לחוכמתם. אבל משום מה, בעוד שבאירופה ואסיה במאה ה-15 כבר מזמן יצרו כלים מפלדה, רובים וכן הלאה, והשתמשו בסוסים במלחמות ובימי שלום, האינקה היו עדיין שרויים בעידן האבן. הם הפליאו לבנות באמצעות האבן, ליצור כלים באמצעות האבן. הם היו השליטים הכל-יכולים. וביום בהיר אחד, אחרי גילוי אמריקה, בתחילת המאה ה-16 הגיעו לדרום אמריקה מיסיונרים חמושים מספרד, במצוות המלך קרל ה-1, ועליהם הוטלה משימה להשליט את הנצרות ביבשת. כשהגיעו אל אימפריית האינקה (כיום פרו), הם הצליחו בקלות לקחת את השליט שלהם בשבי, לסחוט ממנו אוצרות בתואנה שישחררו אותו אחר כך, ולבסוף הרגו אותו לעיני צבאו העצום ורב. לספרדים היו אלפים מועטים של חיילים לעומת הצבא של האינקה שהיה עצום ורב.

אלו גורמים הכריעו את המאבק בין הספרדים לאינקה?

לאינקה לא היו רובים, הם לא השתמשו בסוסים משום שלא בייתו אותם, ודבר נוסף – החיידקים שהספרדים נשאו על גופם והיו חסינים בפניהם, גרמו למגיפות בקרב האינקה. (באנגלית GERMS). באותן שנים התפשטה באמריקה מחלת האבעבועות, שנגרמה על ידי וירוס שהביאו עמם המסיונרים מאירופה. דיימונד שואל, הכיצד? הכיצד חלק מסויים של האנושות התפתח והשאיר מאחור את עידן האבן, ואילו בחלק זה של העולם עדיין חיו בתקופת האבן, בלי רובים, בלי חיות בית, או סוסים? רק כדי לסבר את האוזן, באירופה שימשו חיל הפרשים את העמים במלחמות רבות עד מלחמת העולם הראשונה. האינקה הכירו את חיל הפרשים רק הודות לפלישת הספרדים לשטחם. כל אלו הן עובדות, אבל מה הביא להבדלים כה משמעותיים בהתפתחות העמים? זאת השאלה.

הספר מוקדש לבירור השאלה, ולביסוס התזה לפיה, לא הביולוגיה אלא התנאים הסביבתיים הם הדבר שחורץ את גורל העמים. מבין מבקרי הספר חלקם אינם מקבלים את התזה, וטוענים שדיימונד פשוט שולט במלאכת השכנוע. איך שלא יהיה, לדיימונד הוענקו פרסים בגין התזה שלו ובשל החידוש הגדול שלו, המוצג בצורה יוצאת מהכלל בספר "רובים חיידקים ופלדה". אני הענקתי לו 5 כוכבים.

מה קרה בקרב טנטורה 1948

"היה קרב והיה הרג", אומר אלון שוורץ, מפיק הדוקו "טנטורה". "מתצלומי אוויר רואים לפחות קרב אחד". וברמה הלאומית "הגיע הזמן שנודה בטבח, לא משום שאני שונא את המדינה שלנו אלא משום שאנו צריכים להתבגר, זה סיפור על איך בנינו מדינה… חשוב שנתרומם מעל הנרטיב הלאומי. אירע אירוע מאוד גדול, עם אחר שישב שם נזרק.

מעריב: סקירת העבודה של כ"ץ. קרדיט: ארכיון מעריב.

מתבקש דיון תמציתי בסוגיה מרכזית המעסיקה אותנו כיום: א. האם הירי בכמאתיים ויותר תושבים ערביים חסרי-מגן בטנטורה (מאי 1948) בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני הוא בְּדָיָיה או נרטיב? ב. שאלה לשם ההשוואה: האם ביצות עמק יזרעאל הן בדייה או נרטיב? צריך להבין שבדומה לְבדָיָיה, נרטיב הוא סיפור, מעשייה שנתפסת כאמת היסטורית. נרטיב לאומי מכיל בגרעינו יסוד חינוכי. לא כן הבדייה. אין היא זוכה להתבסס כאמת היסטורית.

שתי טענות שהן דוגמא לנרטיב

במאמר שפרסם ס. ווטרמן, מרצה בכיר לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70, הוא טוען – "א. כתוצאה מהתפקיד שמילאה החלוציות החקלאית בא"י לפני 1948, התפתח נרטיב שלפיו ערי פיתוח מושבים וכפרים הופכים את המדבר השומם לאזור פורח. ב. במציאות של ימינו, מרבית האוכלוסייה בישראל מתרכזת בשלושה אזורי מטרופולין: תל אביב, חיפה וירושלים. החלוציות החקלאית כבר אינה דומיננטית מבחינה סטטיסטית, ולמעשה היא אינה התיישבות חלוצית חקלאית. ולכן הסיסמא "הפרחת השממה" כבר אינה נחוצה כדי לגייס חקלאים. שתי הטענות גם יחד הן דוגמה לנרטיב לאומי ארץ ישראלי.

דוגמא נוספת לנרטיב לאומי: "ביצות עמק יזרעאל".

במשך שנים רבות תלמידי ישראל למדו וידעו שבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – "העמק שרץ ביצות מחוללות קדחת". "הביצות היו מקור לקדחת שממנה מתו החלוצים ממזרח אירפה". שני מלומדים החליטו לחקור (1983) באיזו מידה העמק שרץ ביצות. ממצאי מחקרם הראו ש"העמק מעולם לא שרץ ביצות". עוד בשנת 1867, כאשר מרק טווין ביקר בעמק, הוא תיאר א רשמיו כך, "הנוף הנשקף מהר תבור יפה, משובץ שדות, מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופי-בתים." גם מיפוי מדויק יותר של א"י, שנערך על ידי הקרן לחקירות ארץ-ישראל ב- 1878, קבע שישנן "מעיינות רבים בשולי עמק-יזרעאל, וכן בּׅיצה אחת מערבית לעפולה", ומודגש שם כי "הביצה היא שלולית חורף". מאוחר יותר, בקיץ 1921, ביקר אחד ממתיישבי נהלל הראשונים באזור ההתיישבות, ויחד עם קבוצת אנשים נוספים הם סיירו באזור שתואר כ"אזורי הביצות". אלו היו רשמיו, "כולם ירדו לבּׅיצה הראשונה, כאן קבוצת עצי ערבה ירוקים ורעננים ומסביב בורות קטנים ובעומק של 30 ס"מ מים עומדים, על-יד זה שקתות של עץ . . . מלאי מים להשקות את הצאן . . . הידענים הסבירו לנו שבּׅיצה זו אין לה כל חשיבות, ורק על-ידי העברת תעלות פשוטות ורגילות מורידים את המים ושום ביצה לא תוותר עוד [הדגשה שלי,ת.ה.]"  .

מעצם הגדרתו, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל הוא נרטיב לאומי שבגרעינו מסר חינוכי. תכליתו של הנרטיב הוא הגברת תנופת העשייה הציונית לאחר מלחמת-העולם הראשונה. הנרטיב והמסר החינוכי הגלום בו, סייעו לגורמים ב"רמה הלאומית" לטפח ולעודד את המפעל הציוני בא"י. מתיישבי העמק וכלל האוכלוסייה הציונית ניזונו מסיפורים אלה. היה ברור לכולם שכדי להקים יישובים בעמק הכרחי להיאבק בביצות. המאבק הפך לסמל של דרכה המעשית של תנועת העבודה – " גאולת האדמה" ו"התיישבות". 

הסיפור על הקרב שהתרחש במאי 1948 בכפר הערבי טנטורה – נרטיב או בדייה?

השאלה החשובה לעניננו היא: באין גישה כיום לארכיוני צה"ל ולתיעוד הקרב שהתרחש בטנטורה (מאי 1948) שבו לקח חלק גדוד חטיבת אלכסנדרוני, האם הכותרת "הטֶבח בא-טנטורה" מכוונת להגדיר נרטיב לאומי עם מסר בצידו? או שמא מדובר בבדייה? מה מוסיף לנו סרטו של הבמאי, אלון שוורץ, והאם הוא מצליח לאשש את המסקנות העולות מעבודתו האקדמית של טדי כ"ץ (שנות ה-90)? אם התשובה חיובית, כיצד הוא מתמודד עם עמדתם של וותיקי חטיבת אלכסנדרוני?

הקרב המדובר התנהל בטנטורה ובחולות סביב לכפר בלילה שבין ה – 22 ל – 23 במאי 1948. מסקנותיו של טדי כ"ץ שהוצגו בעבודה לקבלת תואר MA, שנויות עד היום במחלוקת. הוא הסיק ש"לוחמים יהודים ביצעו טבח המוני בטנטורה וטמנו את הנטבחים בקבר אחים". העבודה נעשתה בשנות ה-90, במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, חומרי העבודה היו עדויות של וותיקי הגדוד מחד, ותושבי הכפר הערבי טנטורה מאידך.

מה טוענים ותיקי אלכסנדרוני ? הם טוענים "להד"ם", "קרב קשה התנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו בחודש מאי, 1948. בקרב איבדו לוחמי אלכסנדרוני 14 מחבריהם, ואף האויב ידע אבדות רבות. אולם עם עלות השחר נכנע הכפר. איש לא נורה על ידי לוחמי אלכסנדרוני לאחר תום הקרב בהיותו 'נטול נשק ונטול מגן', כהאשמתו הזדונית של מר כץ. [הדגשה שלי, ת.ה.]"

הויכוח התגלגל לפתחם של בתי המשפט שצדדו בגרסת ותיקי חטיבת אלכסנדרוני. הווה אומר – כאשר החל שוורץ לטפל בחומרים שברשותו, לקראת הפקת הדוקו "טנטורה", היה עליו להתמודד עם שתי גרסאות שכל אחת מהן טוענת לתקופתה. אם מתקבלת גרסת וותיקי אלכסנדרוני אזי "בטנטורה לא התרחש טבח" וייתכן שמדובר בבדייה. בל נשכח את טענתם העיקשת של ותיקי אלכסנדרוני , שמסקנת עבודתו של כ"ץ, ש"אלכסנדרוני טבחו במאות תושבים חסרי מגן בטנטורה",  זו "האשמה זדונית".

בדברי ההקדמה של שוורץ להקרנת הבכורה של סרטו  בפסטיבל סנדאנס,  הוא סיפר על הקושי עימו התמודד כיוצר ישראלי אל מול פיסת היסטוריה "שלא נלמדת בבתי הספר  [הדגשה שלי, ת.ה.]". הוא הוסיף וטען שקשה לוודא את העובדות מכיוון שארכיוני צה"ל סגורים בפנינו. גם בראיון לגואל פינטו (25.5.22, "גם כן תרבות", כאן11), שוורץ אומר, "זה לא עניין של פרשנויות. ברור שנעשו מעשים שלא ייעשו… יש עדויות רבות מאוד, חלק גדול מהן מצביע על שורה של מעשים. לכן ברור שהיה שם טבח. לפחות עשרות אנשים נטבחו שם. ויש מי שרודפים את אלו שסבורים כך. גם היום. כי אסור להשמיע דעה כנגד המקובל". אבל שוורץ מעלה את הסיפור לרמה הלאומית וקובע בנחרצות שהגיע הזמן שנודה בטבח "לא משום שאני שונא את המדינה שלנו אלא משום שאנו צריכים להתבגר, זה סיפור על איך בנינו מדינה… חשוב שנתרומם מעל הנרטיב הלאומי. אירע אירוע מאוד גדול, עם אחר שישב בו נזרק.[הדגשות שלי, ת.ה.]."

ועדיין, שתי גרסאות למה שהתרחש בטנטורה מתנגשות ביניהן. זאת כל עוד הארכיונים הרלבנטיים סגורים. מי מהן תתקבע כנרטיב לאומי, מי מהן תיזכר כבדייה גמורה, והאם הדוקו "טנטורה" יחדש את השיח הציבורי ויוביל לפתיחת הארכיונים הרלבנטיים?

הגדרות:

בְּדָיָיה – סיפור מומצא, סיפור דמיוני; בדות; בדיון; מעשייה.  נרטיב, ז'אנר שבא לעולם כשהוא מלווה בלקח, במסר חינוכי.

מקורות:

אורן שמיר,  "הארץ".

יורם בר-גיל ושמואל שמאי, "ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות". קתדרה 27, (ניסן, תשמ"ג) 163-174 .

חוות דעת של ותיקי ח. אלכסנדרוני.

מעריב – תקציר עדויות שכדאי לקרא.

כדאי לעיין באתר "כנס מדיה" – "הקרב בטנטורה, מאי 1948. הקרב בניצנים, יוני אותה השנה. שום דבר לא אבד, לא נשכח". מאת יעקב לזר. (10.2.2022).

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)