קטגוריה: איכות הסביבה

חווה אקולוגית אחת שווה יותר מאלפי מילים

הפוליטיקה של פתרון משבר האקלים הוא חומר מרתק שממלא אולמות הרצאה בעולם המערבי. בינתיים, התוצאות בשטח אינן משמעותיות והתמונה הגלובלית העגומה עדיין כאן.

מאז עידן אל-גור האתגר הוא מציאת פתרונות למשבר האקלים. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, חותר להעברת חוק  פדרלי שייתן תוקף רשמי למאבק למען כדור הארץ ויזרים למענו  טריליון דולר ואף למעלה מזה. זו דוגמה לפעולה כלל ארצית יזומה מטעם המערכת הפוליטית. יש דרך אחרת לעשות זאת, והיא כרוכה בהתארגנות חברתית א-פוליטית. "חווה קטנה גדולה"  (The biggest little farm)  (להלן, "החווה") הוא סרט דוקומנטרי שמשתף סיפור אמיתי על שינוי משמעותי שהתחולל בחייהם של אוהבי טבע השואפים לחיות בריא – משימה שנראתה בתחילה כבלתי אפשרית.

חווה קטנה גדולה – מתוך הסרט הדוקומנטרי (Jonathen Kim)

אף על פי ש"החווה" פותח בתמונה של שריפת ענק שמשתוללת בקליפורניה (וממשיך בבצורת החמורה ביותר שראתה המדינה במאתיים השנים האחרונות), אין בו רמז קל שבקלים ל"התחממות הגלובלית", "זיהום האויר", וכי"ב. במקום הטון הדומיננטי של "אוי ואבוי, השמיים יפלו", שכולנו רגילים לשמוע, ושמרבית סרטי התעודה האקולוגים עושים בו שימוש, בולטת ב"החווה" גישה אופטימית ומוטיבציונית; הבדל קטן שמציב את "החווה" בפרדיגמה שונה לחלוטין ומוצלחת יותר מכל מה שהכרנו עד כה.

מדובר בסיפור אמיתי מעורר השראה אודות הזוג ג'ון ומולי צ'סטר מסנטה מוניקה, קליפורניה. מולי טורחת יום-יום על הכנת מזון המבוסס על רכיבים בריאים. מבחינתה, בריאות היא פונקציה של אופן גידול המזון. הרעיון להקים לשם כך חווה אקולוגית משלהם, נראה כגחמה חולפת. בשלב מסוים הם מאמצים כלב שנובח ללא הפסק ומעורר את זעמם של השכנים. הם מחליטים לנטוש את העיר לטובת מגורים בסביבה כפרית. צפונית ללוס אנג'לס, באחד ממרכזי המטרופולין המזוהמים ביותר על פני כדור הארץ, יש לומר, נודע להם על שטח גדול המוצע למכירה. מדובר בשטח לא-מישורי של אדמה שנוצלה עד שלא נותרה בה שמץ של פוריות הדרושה לגידולי שדה.

"החווה" סוקר פרק זמן של כשמונה שנים רוויות מכשולים שעליהם התגברו הזוג צ'סטר, עד ליום שבו הם יושבים סביב השולחן עם תינוקם וצוות העובדים הקטן שלהם וטורפים מכל הבא ליד – ירקות, פירות, ושאר תבשילים על טהרת האורגני. ולא ב"כאילו". התיעוד מאוד אישי ובה בעת גם אובייקטיבי.

"החווה" הוא תיאור ממקור ראשון של העליות והמורדות שהצוות חווה תוך כדי תהליך של ניסוי וטעיה, עד הקמת החווה והמגוון הביולוגי שבה. ג'ון ומולי נראים די תמימים בהתחלה: אנשי עיר "אוכלי גרנולה", שאין להם מושג איך להתחיל לעבד את שטח האדמה שרכשו. לזכותם ייאמר שיש להם מספיק שכל ונכונות לשתף מומחה, שעוזר להם לתכנן את החווה כדי שתהפוך את האדמה חסרת התועלת לסוג של גן עדן מודרני. היועץ טורח על פרטי פרטים שנשמעים אוטופיים ולא מעשיים. הזוג צ'סטר אינם נרתעים. הם זורמים עם התכנית. את שטח האדמה הענק, במושגים שלנו, שטח שבקושי מסוגל להצמיח עשב, שלא לדבר על עצי לימון או אבוקדו, הם הופכים לבית גידול למגוון עצים, צמחים ובעלי חיים. מבט מהאוויר מגלה שטח שנראה דומה יותר לגינה בוטנית מאשר לבוסתן.

מה שמקנה ל"החווה" יתרון היא העובדה שהזוג ג'ון ומולי לא יודעים הרבה על חקלאות. הסיפור בצורתו זו מהווה כלי חינוכי, במיוחד לקהל צעיר. שכן מגוון הקטעים שהמצלמה מצליחה לתעד ברגעים משמעותיים, מעשיר את דמיונם. המשק בנוי על שילוב של חיות בית וחיות בר שמלבד הנזק שהן מסיבות לחווה הם מביאות תועלת. בין הדוגמאות המרהיבות שהוצגו בסרט אציין את זאב הערבות שטורף מכל הבא ליד, החל מברווזים ותרנגולות וכלה במסה אדירה של חולדים. החולד מכרסם את שורשי העצים ומצד שני מטייב את האדמה ומאוורר אותה.  דוגמה נוספת היא ציפורי השיר. הן מתיישבות על ענפי העצים רגע לפני קטיף הפרי הבשל, ואז מגיעות ציפורי הטרף – נץ, נשר וכדומה, וטורפות אותן. יחד עם זאת ציפורי הטרף טורפות תרנגולות וברווזים. דוגמה אחרונה: כאשר הבצורת מייבשת את אגם הברווזים, הם מועברים לשטח עצי הפרי ובולעים אלפי חלזונות שמטפסים על גזעי העצים. אחת התמונות היותר מרגשות ב"החווה" היא של אֶמה, החזירה שמגיעה לחווה כשהיא בהריון מאוד מתקדם וממליטה חזירונים בקצב מסחרר עד שבקושי אפשר לספור אותם (17 בהמלטה הראשונה שלה!). ובהמשך, לאחר תקופת הרבייה שלה היא הופכת לסוג של קמע למשק. אי אפשר שלא להתרשם מהמגוון וההרמוניה שנוצרת בחווה. מהמערכת האקולוגית המורכבת שיודעת לווסת ולאזן את עצמה.

הרעיון של יצירת סרט דוקומנטרי והקרנתו במרחב הציבורי הוא קודם כל בבחינת שלח לחמך על פני המים מתוך אמונה שהיוזמות הפרטיות הן אלו שיביאו ישועה לעולם.

"החווה", כמו כל סיפור מתח, לא רק מושך קהל שנוהר למקום כדי לחזות במו עיניו בפלא הגדול ובשמחת החיים של אלו שחייהם השתנו . הצפייה בסרט הופכת את הקהל לשותף פעיל שמתנסה [וירטואלית] באתגרי החווה והצלחתה.

מידע נוסף:

חווה ואדם – החווה האקולוגית מודיעין-רעות-מכבים.

תיירות אקולוגית בישראל

שלוש שנות התנדבות: פרויקט "אמץ עץ" רמת-גן.

היה לנו האומץ להתנדב בשלב שתכנית ההתנדבות לפרויקט "אמץ עץ" הייתה בגדר רעיון, הצעה לא ממש ברורה. יוזמה שאיש מאתנו לא ממש ידע ולא יכול היה לשער מה ייצא ממנה ולאיזה טווח זמן נתנדב.

באביב 2018 היינו צוות של עירוניים ש"יודעים הכל" חוץ מאשר לעבד את האדמה, לטפח עצי נוי ופרי, לשתול פרחים, להנביט צמחים מגרעין או זרעים, ליצר צמחים מייחורים, לגדל עץ, שיח וכיו"ב. התנדבנו בלי להתחייב על טווח של זמן ואנחנו עדיין שם.

כדי לסבר את האוזן, במשתלת "אמץ עץ" (ספארי, רמת גן), גדלים כיום אלפי עצים. ולאחרונה הקמנו חממה ענקית שממנה אנו "שואבים" את העצים והשיחים של העתיד. נשמע פנטסטי. אני מסכימה. האמת היא שהעובדות והנתונים בשטח מדברים בעד עצמם. נדבקנו בחיידק החקלאות. מדי מספר חודשים אנחנו שמחים להעניק כמויות של עצים ושיחים שהגיעו לפרקם, לבעלי גינות פרטיות ולמוסדות חינוך, לקיבוצים ולמושבים שהחורש שלהם ירד לטמיון בעקבות שריפות שהתלקחו בחודשי הקיץ החמים.

בתחילה היינו מאוד אופטימיים כאשר נוכחנו שאנו מקימים משתלה במו ידינו. חשבנו שכך נוכל להעשיר את עירנו, רמת גן, ברחובות מוצלים ושדרות של עצים. אבל כעבור שנה, כשהעצים הגיעו לפרקם והיה עלינו למצוא להם בית, התברר שהם אינם עומדים בתקן. נאמר לנו שעצי נוי, בעיקר, חייבים לעמוד בקריטריונים כמו גזע מרכזי זקוף, פירות שאינם נושרים היישר על ראשי העוברים ושבים ומהווים סכנת החלקה במדרכות. ובנוסף, היה צורך לוודא שהסתעפות הענפים מהגזע תתחיל בנקודה של כמטר וחצי לפחות מעל הקרקע, כדי שיתאפשר מעבר מתחתם בלי להיתקל בענפים.

כל זה קשור למעקב אחר תהליך צמיחת העץ. ובמובן הבטיחותי העץ חייב לעמוד בתקן של הגבלת גובה הצמרת בקרבת קווי מתח חשמלי. רצוי גם שהעץ שיישתל במרחבי העיר יהיה חסון דיו ובעל שורשים שנאחזים היטב בקרקע, כך שלא יקרוס על הולכי רגל ומכוניות בזמן שאת העיר פוקדת סערת גשמים ורוחות. כמתנדבים, אנחנו עדיין בשלב של מתלמדים. לומדים על מזיקים, על עצים נשירים, על סוגי העצים המבוקשים, ועל עצים שקצב צמיחתם איטי, בינוני או מהיר.

כשנתיים מיום ההקמה הגענו למצב של רוויה. היינו חייבים לפנות עצים כדי למקם במשתלה עצים צעירים שעברו את שלב הגידול בחממה. אי לכך, הוחלט לארגן "חיסול מלאי" – ללא תשלום, ובמתכונת של "דרייב אין". מתכונת שדורשת תיאום ההגעה של רכבי המעוניינים בעצים אל המשתלה; סיור המאפשר למעוניינים לבחור את העץ הרצוי, ועזרה בהעמסתם על הרכב הפרטי והמסחרי, בצירוף ברכת הדרך.

חיסול המלאי הראשון היה בשלהי קיץ 2019, לפני פרוץ הקורונה. רוב העצים נשתלו בקרחות שנוצרו עקב שריפות ענק, בעיקר באזור זיכרון יעקב וקיבוץ הראל. זו הייתה חוויה מעצימה. זכינו לתודות ושבחים. בני טיפוחנו הגיעו גם לצפון הארץ ומרכזה בואך פאתי ירושלים. חלק קטן מעצי המשתלה נשלח גם לגינות קהילתיות, דוגמת גינה קהילתית פעמונים ברעננה, שקיבלה מאתנו עץ שקדיה, ועד היום החברים שם שומרים על קשר.

בגל הראשון והשני של מגפת הקורונה, בתחילת 2020, הספארי היה סגור למבקרים. ניצלנו את הזמן לחלוקת עצים נוספת. זה התאפשר בשיתוף עם עיריית רמת גן והתבצע בהשתתפות ראש העיר, כרמל שאמה וסגנון עו"ד רועי ברזילי. חילקנו חינם אין כסף מאות עצים לכל המעוניין. הלוגיסטיקה כללה גיוס סדרנים שמנעו התקהלות ושמרו על ריחוק חברתי. הקהל העצום שמר על סדר ונשמע להוראות. לשמחתנו, לא נותר אף עץ או שיח בשטח מהמלאי שהיה מיועד למסירה.

מה שמעודד במיוחד הוא שתוכנית ההתנדבות בפרויקט "אמץ עץ" רמת גן, כבר הפכה למותג, לשם דבר בעיר ובסביבתה. מסתבר שרוח ההתנדבות מדבקת. מדי חצי שנה מצטרפים לתוכנית מתנדבים מהסביבה. הם זוכים לקבלת פנים חגיגית בנוכחות צוות המתנדבים ואחראית הגינון של הספארי, סיגל הדר.

העולם קטן, ואפשרויות ההתנדבות רבות. כמתנדבים, התחלנו מאפס. המשכנו בעקבות הקסם שמהלכים עלינו העצים הגדלים לנגד עינינו במשתלת "אמץ עץ", ועוד ידינו נטויה. אנחנו צוברים סיפוק רב מעבודת האדמה ומהתוצאות – עוד ועוד עצים, שיחים וצמחייה נמוכה, נשתלים במרחב העירוני ובגינות של בתי ספר ובתים פרטיים, כולם כאחד מסייעים בפליטת-חמצן וספיגת פחמן דו-חמצני ותורמים לשיפור ניכר של איכות האוויר בעיר ובסביבתה.