"שלום, חבר." – נרטיב ושברו

הנרטיב

בהספד שנשא הנשיא לשעבר, ביל קלינטון (6.11.1995), בהלווייתו של ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, הוא ציין צמתים בחייו של רבין והזכיר לעולם שרבין היה שוחר שלום. המילה "שלום" הופיעה בהספד שש עשרה פעמים.

להלן קטעים מההספד:

"יצחק רבין חי את ההיסטוריה של מדינת ישראל- המאבק לעצמאות, מלחמות ההישרדות, המאבק על השלום – ותמיד היה בקווים הראשונים. בן זה של דוד ושלמה אחז בנשק כדי להגן על עצמאות ישראל, ונתן את חייו כדי להבטיח את עתידה של ארצו.

לפני שישה שבועות, כפי שהמלך חוסיין והנשיא מובארק יזכרו, היינו בבית הלבן, כדי לחתום על ההסכם הישראלי-פלסטיני. הרבה אנשים נאמו…. רק לקראת הסוף עלה לנאום ראש הממשלה יצחק רבין, ומילותיו הראשונות לקהל היו, "קודם כל החדשות הטובות – אני הנואם האחרון". אבל הוא הבין את כוחן של מילים וסמלים. "הביטו במעמד", הוא אמר בוושינגטון, "מלך ירדן, נשיא מצרים, היושב ראש ערפאת ואנחנו – ראש ממשלה ושר חוץ מישראל – על במה אחת. הביטו טוב.  המראה שאתם רואים לפני עיניכם היה בלתי אפשרי ולא ייאמן רק לפני שלושה חודשים".  

היום גם אני קורא לכל אזרחי העולם להביט היטב בתמונה. הביטו במנהיגים מכל המזרח התיכון ומכל העולם שנסעו הנה היום בשביל יצחק רבין, ובשביל השלום. אף שלא נשמע עוד את קולו העמוק והמהדהד, הוא זה שכינס אותנו יחד שוב, במילה וברצון לשלום…. רוחו מלווה את השלום המתפתח בין ישראל ושכנותיה. השלום חי בעיניהם של הילדים היהודים והערבים,  המשאירים מאחוריהם את העבר, עבר של פחד – ומתקדמים לעבר עתיד של תקווה. השלום חי בהבטחה לביטחון אמת.

ראש הממשלה שלכם היה לוחם למען השלום אבל הוא היה קורבן של השנאה. אנו צריכים ללמוד מקורבנו שאם אנשים אינם יכולים להשתחרר מהשנאה לאויביהם, הם מסתכנים בזריעת זרעי השנאה בתוכם. ארצות הברית ידעה שורה של קורבנות משלה, מאברהם לינקולן ועד לנשיא קנדי ומרטין לותר קינג. אני קורא לעם ישראל, בשם הניסיון שלנו, לא  לתת לשנאה להשתלט עליכם. הישארו על הנתיב הנכון…. אני מתחייב כי אמריקה לא תכזיבכם…. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ויאמרו אמן". שלום, חבר".

ההספד של ביל קלינטון (באדיבות כאן חדשות, ומרכז יצחק רבין):

"שלום, חבר." – נרטיב ושברו

מפלגת העבודה הוציאה סטיקר בעקבות נאום ההספד שנשא הנשיא ביל קלינטון (נוב' 1995): שלום, חבר.

מה יש בו בסטיקר ואיך מגיבים על הרעיון עיתונאים, חברי כנסת ואקדמיה? האזינו ל"שירת הסטיקר – שלום, חבר":

באדיבות: כאן חינוכית 4.6.2018

גל גבאי (עיתונאית): "ככל שאנחנו מתרחקים מהפרידה הזאת, מהשלום ומיצחק רבין, שרצה להביא את השלום, השלום עצמו כאופציה מזרח תיכונית הולך ומתרחק". קשה לי עם המשפט הזה "שלום, חבר.", שמכבס את החיברות ברצח של תקווה לשלום.

ח"כ איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): "רבין – מנהיג יוצא דופן, שהיה מוכן פוליטית, לוור על הרבה מאוד דברים לטובת העתיד".

ד"ר עמית לביא דינור (החוג לתקשורת, המרכז הבינתחומי): "בהספד שלו, ביטא קלינטון בצורה ברורה למדי את המילה "שלום".

ד"ר אבי שילון (אוניברסיטת בן גוריון): "הקלישאה הזאת של קלינטון – שלום, חבר. – נגעה בכולם.

להב הלוי (מעצב): הסטיקר כל-כך הצליח שעשו עליו המון טייקים – "חבר, אתה חסר" "חבר, אני זוכר" ועוד וריאציות. זה סימן שמשהו הפך לאייקון.

יהודה נוריאל (עיתונאי): "שלום, חבר." עם הנקודה הזאת בסוף, הלא קשורה, זה, אם תרצו, התמצית של הכישלון של השמאל הישראלי. רצח רבין – זה פחות או יותר הפיכה שהתבצעה במדינת ישראל. ומהי התגובה של השמאל? סטיקר שמשדר ההתבכיינות, זיכרון. מדוע לא סטיקר, "רצחתם אותי", "לא נשכח",.. זה היה הרגע שבו אפשר היה להגיב בצורה אחרת !!

נרטיב קם – נרטיב נופל.

ביום מן הימים, בעתיד הקרוב, מורשת רבין תחדש ימיה ותשרור באזורנו נורמליזציה מלאה.

רצח רבין והשמאל הציוני

ההיסטוריה שופעת דוגמאות של קבוצות תוך מדינתיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות.

גדעון לוי ב"התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ, 25.11.18) מעורר פרובוקציה. האם היא תצליח לדרבן את השמאל הציוני לגבש "דרך חלופית נועזת"? האם השימוש שלו במילים "שנאה" ו"תסביך" יצליח להעמיד את השמאל הציוני על "טעותו"? אני רואה בכך פרובוקציה גרידא, שחצתה הפעם קו אדום.

גדעון לוי שיכלל את סגנונו הרטורי במהלך השנים. במבט לאחור – שנת 2018, ועוד קודם לכן, קוראיו למדו כיצד ל"אכול" את הפרובוקציות שהיו לחם חוקו של לוי (ראו פוסט על כך כאן). במאמרו משנת 2018 – "התסביך של השמאל – רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ 25.11.2018), סגנונו הפרובוקטיבי חצה קו אדום, לטעמי. בתחילה הוא מייחס לשמאל הציוני את הנָרָטיב (סִפֵּר) הבא: "השמאל מספר לעצמו שהוא אנושי ומוסרי". לוי טוען שבפועל, השמאל רחוק מלהיות כזה. בהמשך, לוי מאשים את השמאל ב"עיסוק כפייתי" ברצח יצחק רבין ובטיפוח שנאה כלפי "מחנה הימין שהוביל לרצח, ובראשם בנימין נתניהו". הקטע המטריד בטיעון זה, היא הקביעה שהנרטיב של השמאל הוכשר על ידי השמאל במטרה להסיט את תשומת הלב מ"אזלת ידו של השמאל" ומ"כישלונו במציאת פתרון לבעיה הגורלית ביותר בדיוקנה של ישראל". אמירה נוספת של לוי המנגחת בשמאל הציוני קובעת ש"השמאל שרוי במשבר רעיוני עמוק".

לא ברור מה לוי רוצה להשיג, כשהוא חוזר וומוכיח את השמאל הציוני וקורא לו "להפסיק לקונן על רבין ולשנוא את נתניהו, יותר ממה שמגיע לו". לא ברור מדוע לוי קורא למנהיגות השמאל הציוני לחשב מסלול מחדש, "להציע דרך חלופית נועזת, כזו שמעולם לא נוסתה (הדגשות שלי, ת.ה.)". בנוסף, לא ברור מדוע לוי חושב שהשמאל חייב "לחלץ עצמו מהתסביך" שבו שקע.

לא אגזים אם אומר שהנרטיב שלוי מייחס לשמאל הוא, למעשה, תיאור מצב כפי נראה מבעד לעיניו של לוי עצמו; סיפור שלוי מאמין בו. נרטיב אישי שלו. למעשה, כך היה עליו להציגו מלכתחילה. אבל לוי מתעקש להחיל על השמאל הציוני בכללותו דברים שאותם הוא מגדיר כדרך "שגויה" של השמאל. הוא עוד ממשיך וטוען שמדובר ב"תסביך שבגרעינו רצח רבין ושנאת נתניהו".

פערי אידיאולוגיה 

לטעמי יש באמירות אלו פספוס גדול. לא זו בלבד שלוי מותח ביקורת על "השמאל ותסביכיו". מתקבל הרושם שמטרתו העיקרית של לוי היא להציג פרטי פרטיו של ליקוי במחנה השמאל ונרטיב מעוות של שהשמאל המתחסד, כביכול – אנחנו אנושיים והמוסר הוא הדגל שלנו. התחסדות המרמזת על חוסר מוסריותו של הימין במיוחד מאז ההסתה של הימין נגד מדיניותו של יצחק רבין.

מי שבקיא בענייני פוליטיקה בוודאי מכיר בקיומם של פערי אידיאולוגיה והשקפות עולם. ישראל היא דוגמה לשני מחנות פוליטיים מרכזיים בעלי השקפות עולם שונות ואף סותרות. פועל יוצא מכך הוא שכל אחד מהמחנות גיבש לעצמו סִפֵּר (נרטיב) מובחן אתו הוא מזדהה ובו הוא מאמין כאילו מדובר באמת מוכחת. הסִפֵּר שהימין גיבש לעצמו (לא, הימין לא בדה נרטיב!) מסתכם באמירה, "העולם כולו נגדנו". זו הסיבה (כך מאמינים בימין) שקשה להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים כדי ליישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנגד, על פי הנרטיב שהשמאל גיבש לעצמו, קיים סיכוי להסדר מדיני ולהשכנת שלום באזורנו ויש עם מי לדבר. שני הנרטיבים הם תוצר לגיטימי וטבעי של אידיאולוגיה, תהיה אשר תהיה. יחד עם זאת, שניהם בלתי ניתנים להוכחה אובייקטיבית.

ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות של קבוצות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אובייקטיביות. לא דרוש ללכת רחוק. יספיק אם ניזכר בחלק ממנהיגינו מהעבר הקרוב, ובמחנה הפוליטי שאותו הובילו, ובדגל שאותו נשאו. אחד מהם הוא לא אחר מאשר מנחם בגין – שבעקבות "נאום הצ'חצ'חים" שנשא הבדרן דודו טופז בו הוא כינה את מצביעי הליכוד צ'חצ'חים – תקף את טופז וביקר את מפלגת העבודה על ההתנשאות והשחצנות שנהגה כלפי בני עדות המזרח. במה האמין בגין ומה היה הנרטיב שטיפח? בגין האמין בשלמות הארץ ובמפת תנועת בית"ר בה מופיע עבר הירדן המזרחי כחלק ממפת ארץ ישראל.

די לפרובוקציות: אין כל פסול בנרטיב פוליטי, ואין חיים פוליטיים בלי אידיאולוגיה. אדרבא, נרטיב פוליטי תורם לגיבוש זהויות מובחנות דוגמת הימין והשמאל, הגם שהן סותרות ומתחרות זו בזו. חשיבותו העיקרית של נרטיב פוליטי טמונה ביכולתו לסייע לציבורים המאמינים בו לגבש עמדות ולנקוט צעדים הנאמנים לעמדותיהם.

מה מייצג יצחק רבין?

רצח רבין זעזע את מרבית הציבור הישראלי.  ימי הזיכרון הראשונים לרצח הפכו לאירוע לאומי מלכד. אבל דימויו בציבור הרחב רק הולך נשחק. מאז ועד היום רבין אינו נחשב כאייקון לאומי. ויש לכך הסבר.

הפוסט נכתב לפני עשור. הפוסט מסייע להבין את תהליכי הזיכרון הלאומי. אני מעלה בו הבהרות לגבי אופן עיצוב הזיכרון של דמות ממלכתית. אני משווה בפוסט בין תהליכים בזיכרון הלאומי ביחס לנשיא אברהם לינקולן ובין עיצוב דמותו של יצחק רבין בזיכרון הציבורי בישראל. לינקולן הועלה לדרגה של אייקון בזיכרון האומה מאה שנה אחרי מותו וכך הוא נתפס גם כיום בעיני עמו. האם יש סיכוי לשינוי דומה במעמדו של יצחק רבין בזיכרון הלאומי בעתיד הקרוב/רחוק ובמה זה תלוי?

קרדיט: צבי יבריוס קלר, מתוך אתר פיקיויקי

צילום עמוד ראשי בידיעות אחרונות

התחושה שהותירה בנו מורשת ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, הולכת ודועכת בזיכרון הלאומי ומזמן אינה בחזית הנרטיב הלאומי בישראל.

על דעיכת הזיכרון הלאומי מדברת בתו, דליה רבין, בכינוס שהתקיים במרכז יצחק רבין בתל אביב. (הרשימה נכתבה לפני עשור). אלא שיש להוסיף לכך נקודה חשובה שתוכל להבהיר את תעלומת הדעיכה. זיכרון קולקטיבי-לאומי עובר תהליכי הבנייה וגם שיכחה. מדובר בתהליך טבעי אוניברסלי, לאו דווקא כזה שהממסד מכוון אותו או שולט בו. מה ששולט בדרך כלל בתהליך הן מגוון נסיבות. ביניהן, תרבות פוליטית, אידיאולוגיות דומיננטיות, ומגמות גלובליות. רצח רבין (4 בנובמבר 1995) התרחש בעיצומה של עצרת למען השלום, כשלעצמו אידיאל בעל משמעות. יחד עם זאת, שוררת עד היום תחושה שמורשתו של רבין ודמותו הולכים ומיטשטשים, הולכים ונמוגים. והקהל ממעט להגיע לעצרות זיכרון. התפתחה מגמה של פיזור עצרות הזיכרון והן מתקיימות בזעיר אנפין בערים מסויימות ולא באחרות.

תהליכים אופיניים לזיכרון הקולקטיבי/לאומי

לצורך המחשת התהליכים האפשריים בדינמיקה של הזיכרון הלאומי, נפנה לספרו של בארי שוורץ הבוחן שינויים קיצוניים בייצוג הסמבולי של הנשיא האמריקני, אברהם לינקולן בזיכרון הלאומי. שוורץ משווה בין הייצוג הסימבולי של לינקולן בזיכרון הלאומי בארה"ב מיד לאחר מותו לבין ייצוגו בזיכרון בתקופת כהונת הנשיא האמריקני ה-44, ברק אובאמה. דיון בתמורות שחלו בזיכרון הלאומי ביחס לנשיא לינקולן שופך אור על היתכנותן של תמורות בזיכרון הלאומי ביחס לרבין.

תהליך ההאדרה של הנשיא ה- 16 של ארה"ב, אברהם לינקולן – מנהיג אמריקני, איש ציבור וראש מדינה – הגיע לשיאו, יש לומר, בתהליך מזורז. דינמיקה זו התרחשה למעלה ממאה שנה מאז שנרצח. האופן שבו זוכרים האמריקנים כיום את הנשיא לינקולן והתמורות שחלו בדמותו בזיכרון הלאומי, מסייע להבין את הדינמיקה בדמותו של רבין בזיכרון הלאומי. הדעיכה של מורשת יצחק רבין בזיכרון הלאומי החלה חמש שנים לאחר הרצח ומאז יש תחושה של דעיכה מתמדת של דמותו.

איזו דינמיקה התרחשה בזיכרון הלאומי מאה שנים לאחר מותו של לינקולן?

אברהם לינקולן. מקור: ויקיפדיה

אברהם לינקולן נבחר לנשיאות ארה"ב במאה ה- 19. בעת ההיא, הוא היה רחוק מלהיות נשיא פופולרי. לפי ספרי ההיסטוריה המתעדים את תקופת נשיאותו, סיכוייו של לינקולן להיבחר בשנית לנשיאות הלכו ודעכו סמוך להירצחו, בלי קשר לרצח. על אף שהרצח זיעזע אומה שלמה, הוא לא שינה את היחס הכמותי בין תומכיו לבין מתנגדיו הפוליטיים של לינקולן. אזרחי הצפון נטרו ללינקולן מכיוון שנקט סלחנות יתרה כלפי אוכלוסיית הדרום בתקופת מלחמת האזרחים. יש לציין שהמחנה הדמוקרטי היה המתנגד העיקרי למלחמת האזרחים. בקרב הרפובליקנים בודדים בלבד תמכו באופן שבו לינקולן ניהל את המלחמה. בעיני הרפובליקנים, לינקולן – המזוהה עם הרפובליקנים – סימל דמות פטריוטית לאומית ולמרות זאת הם בהחלט היו שותפים לדעת מתנגדיו. עקב התנהלותו במלחמת האזרחים, הם דאגו לכך שהוא לא ייזכר בהיסטוריה של ארה"ב כמצביא דגול.

במשך תקופה ממושכת מאז שנרצח (14.4.1865) עד תחילת המאה ה-20, זיכרו של לינקולן כמנהיג דגול היה בשפל. אבל מאה שנה לאחר הרצח התרחש מפנה דרמטי בזיכרון הציבורי. הדימוי הכושל של לינקולן בזיכרון הלאומי עבר שינוי משמעותי. כיום דמותו זכתה להחקק כסמל למנהיגות ראויה, ואף למעלה מכך.

ניתוח היסטורי מצביע על התהליך התודעתי שעבר על האומה. מה שנקרא בשפה מקצועית "התבוננות פנימה". אזרחי ארה"ב מצאו עצמם בתחושה של אבדן דרך. הם החלו לפשפש באידיאלים של האומה ולברר לעצמם באלו ערכים ועקרונות לאומיים הם מאמינים. תוך כדי התבוננות פנימה ב"אני מאמין" שלהם, התודעה הלאומית השתנתה, ערכים מסוימים קיבלו העדפה על פני אחרים שהיו דומיננטיים בעבר. השינוי בתודעה העצמית הלאומית מילא תפקיד מרכזי בתרחיש של הפיכת לינקולן ממנהיג לאייקון. ככל שהתודעה הלאומית המחודשת איפשרה להתבונן בלינקולן כאישיות שמגלמת את תמצית הערכים החשובים לעם, כך עלתה בעיניהם חשיבותו של לינקולן כאייקון לאומי. תוך תקופה קצרה יחסית של כחמש שנים מאז שלינקולן "התגלה" מחדש, דמותו הפכה לסמל האידיאלים הנעלים ביותר של האומה האמריקנית. זאת לראשונה מאז שלינקולן נרצח ב- 1865.

חשוב לציין שדימויים ולא עובדות עמדו במוקד ההסתכלות ה"מחודשת" על לינקולן (דימוי הוא הדרך שבה אדם תופס את עצמו או אחרים). כל זה התרחש בנקודת זמן ספציפית בהיסטוריה של ארה"ב, שבה העם חש צורך לבטא ערכים מסוימים כדבר נשגב. הכמיהה הזו התחברה היטב אל דימויו המחודש של לינקולן ומורשתו. חגיגות 100 שנים להולדתו היו אירוע לאומי שבו לינקולן ניצב במרכז התודעה. הנסיבות שזרזו תהליך זה היו קשורות בתמורות בתפיסה העצמית של העם מאז תחילת המאה העשרים. לראשונה, דימויו של לינקולן זכה לעדנה. דימוי החדש יצר שיוויון בין מעמדו של לינקולן בתודעה הלאומית לזה של הנשיא ג'ורג' וושינגטון. התוצאה: לינקולן זכה להיכלל בפנתיאון של הנשיאים הדגולים.

חשוב להדגיש שחגיגות המאה להולדתו העלו על נס את לינקולן כמנהיג נשגב ולא בעקבות הישגים וגילויים שנחשפו לאחר מאה שנה. הסיבה המרכזית לשינוי היה צורך של דור לגבש תודעה עצמית. הדור שהגיע לפרקו בשנים הראשונות של המאה ה-20 היה חדור צורך לשקם את ערכי הדמוקרטיה ולחיות לפי ערכיה הליברלים.

איך כל זה בא לידי ביטוי? דימויו המחדש של לינקולן בתודעת האומה כיכב בכל נאום ובכל אתר הנצחה. הדימוי ייצג אידיאלים עממיים עכשוויים. וכאשר ב- 1917 אמריקה השתלבה במאמץ המלחמתי של מלחמת העולם הראשונה, התקשורת לא חדלה מאיזכור "המנהיג הדגול", לינקולן, כדי לעודד ולחזק את רוחו של העם. המדיה כולה ניערה את האבק מעל דמותו של לינקולן. הפרסומים בעיתונות האדירו את לינקולן כמנהיג היסטורי בעל שיעור קומה. ערכים השואבים בסיס מדימויו של לינקולן כאייקון לאומי, התפשטו לכל תחומי החיים ככל שציבור נרחב יותר נזקק למודל היסטורי שכזה. מה שבלט באיזכורים השונים שלו היה סלקטיביות. הודגשו בעיקר תכונות והישגים של לינקולן שראוי ורצוי היה להבליט. את חסרונותיו לא העלה איש על דל שפתיו ואף דאגו להשתיקם.

השינוי בדימוי של לינקולן לא נבע מפעילות מכוונת ומגמתית להאדרתו, דוגמת טקסים, מזכרות, ספרים, תקשורת, פסלים, מרכזי הנצחה וכי"ב. כל אלו היו בשטח כעניין שבשגרה במשך מאה שנה, בזמן שלינקולן תפס מקום בירכתי הזיכרון הקולקטיבי. השינוי התודעתי והצורך הלאומי לחזק את האידיאל הדמוקרטי הוא הקטליזטור לחיבור בין דמות הסיטורית של מנהיג לבין הצורך הלאומי.

בהשוואה בין לינקולן ורבין קיים דמיון משמעותי ובולט במיוחד –

לינקולן נתפס בעיני עמו לאורך שנים רבות כמנהיג שלא איחד את העם; וכך גם רבין. יש להוסיף ולומר שעלינו להבחין בין הזעזוע שהעם חש ביום בו רבין נרצח ושסביבו נוצר אפקט מלכד, לבין דימויו של רבין כמנהיג שלא-ליכד את העם. עד היום דמותו אינה חקוקה בזיכרון הציבורי כמנהיג שאיחד את העם. אדרבא, סמוך להירצחו סערו הרוחות והמתח בין מחנה הימין ומחנה השמאל רק הלך והתגבר. הוא קיבל ביטוי בולט באלימות מילולית חסרת תקדים ואחר כך ברצח.

לשם השוואה, דוד בן גוריון נחשב ומוערך עד היום כדמות מכוננת וכמנהיג שידע לאחד את העם (פרט למק"י וחירות). בן גוריון מצוטט ומוכר למרבית אזרחי ישראל וידוע כמי שהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ברבות הימים קמו "אנטי ציונים" {כפי שהם מכונים על ידי מחנה ה"ציונים"), ומורשתו של בן גוריון נקלעה לעין הסערה – בזירה האקדמית בעיקר. אבל זה אינו שייך לדיון הנוכחי.

התהליך ששינה את דימויו הציבורי של לינקולן ואיזכורו כיום כ"אגדה וכאיייקון לאומי" הינו פועל יוצא של שינויים פנים-מערכתיים פוליטים. שינויים במגמות ועמדות פוליטיות באמריקה בתחילת המאה ה-20. התהליך הכתיב שינויי בזיכרון הציבורי כלפי דמויות מן העבר. וכאשר מגמות פוליטיות עכשוויות עוברות שינוי, ההיסטוריה מעוצבת בהתאם, כולל דימויו של לינקולן.

ישראל חוותה עיצוב מחדש של דמות היסטורית – והכוונה היא לזיכרון הציבורי ביחס ליוסף טרומפלדור וקרב תל-חי. מאז תקופת היישוב עד כעשרים שנה לאחר קום המדינה, טרומפלדור נתפס בעיני העם כ"גיבור לאומי". הוא צוטט כמי שאמר לפני מותו את המילים "טוב למות בעד ארצנו". הציבור ייחס לו הילה של אייקון לאומי. כיום (2020) אין עוררין על כך שדימויו כאייקון לאומי דעך כמעט לחלוטין.

כפי שעולה מהדיון וההשוואה לעיל, תנודות בזיכרון הציבורי אינן ברות שליטה, בדרך כלל. המחקר מראה שמאמץ לשנות דימוי בכיוון "מלמעלה למטה" עשוי לאכזב. דווקא הלך רוח הציבור הינו גורם משפיע רב עוצמה; השינוי יתחולל בעקבות צורך חברתי-פוליטי כלל-לאומי. צרכים פוליטיים של עם הם כוח שפועל "מלמטה למעלה", והם אלו שעשויים לעצב מחדש את דימויו של יצחק רבין בזיכרון הלאומי. קשה לנבא האם ומתי יתחולל שינוי בדימויו של רבין בזיכרון הלאומי, אם בכלל. האם רבין ייחשב אי פעם כאייקון וכמאחד העם.