אשרי המאמינים

יואב בלום הוא סופר המתמחה בפנטזיה אורבנית. כאשר סיימתי לקרוא את ספרו, "מצרפי המקרים" הייתה לי תחושה שאין די בקריאה. עניין אותי לברר ביני לבין עצמי מניין שאב בלום את הרעיון שעליו מבוסס הספר.

נודע לי שבלום מאמין ב"השגחה העליונה", ובכוחה לכוון את האנושות. האם הרעיון הבסיסי ב"מצרפי המקרים" משקף קווים קווים אלו באישיותו של בלום?

הבדיקה שעשיתי אכן העלתה מספר מאפיינים המשותפים ל"מצרפי המקרים" ול"השגחה העליונה" בהתייחס לאנושות. עליי להדגיש שאינני מומחית לענייני ההשגחה העליונה. ככל הידוע לנו ההשגחה העליונה נמצאת אי-שם ומעשיה נסתרים מאתנו. אבל גם מצרפי המקרים נמצאים אי-שם ומעשיהם נסתרים. מלאכתם נעשית בחשאי, הם אינם מזדהים ואינם מעוררים מודעות למעשיהם ולעובדה שאלו הם פרי תכנון מוקדם. בנוסף, לכל פעולה יזומה כזאת יש מטרה. מטרת ההשגחה העליונה היא ליצור תנאים שיובילו לשינוי משמעותי בחיי האנושות. בדומה לכך, מטרת "מצרפי המקרים" היא להוביל את היחיד והחברה לכיוון המתוכנן, הרצוי.

שמתי לב שקיים גם הבדל בסיסי בין המושגים ההשגחה העליונה ומצרפי המקרים. מצרפי המקרים הם תוצר של קורס ייעודי שמטרתו לימוד הכללים, האמצעים והמטרות של צירוף מקרים. לעומתם, בעיניי המאמינים, ההשגחה העליונה קדמה ליקום והייתה קיימת מאז ומעולם. בעוד שבקורס נלמדים פרטים רלבנטיים, בסנריו של ההשגחה העליונה המכוונת את האנושות אין צורך בהם .

גיבורי העלילה ב"מצרפי המקרים" הם אמילי, גיא, ואריק. הם מחליטים להירשם לקורס מצרפי מקרים. המחזור שלהם הוא השבעים וחמישה במניין. משמע שהקורס אינו חדש. הקורס הכשיר מצרפי מקרים וכנראה ימשיך להכשיר מועמדים נוספים לתפקיד. כקורס ייעודי, יש לו מיקום מוגדר : ספסל אדמדם בפארק. ומשך הקורס נקבע מראש לששה עשר חודשים. המדריך מכנה עצמו הגנרל, והוא משרטט לפני מתלמדי הקורס את מהות התפקיד. תחילה בקווים כלליים, "אתם תלמדו איך לצרף מקרים". הגנרל מדגיש שחשוב שיפנימו את העובדה שהם "סוכנים חשאיים". ככאלו, הם יקבלו כלים שיעזרו להם להבין את "האופן שבו סיבה ומסובב פועלים בעולם הזה." גולת הכותרת של הקורס היא ניצול ההבנה הזאת כדי "ליצור אירועים קטנים וכמעט לא מורגשים, שבעזרתם יגיע היעד שלהם להחלטות משנות חיים".

באשר למהות העשייה ומטרתה, אלו דומות להפליא בשני המקרים. מהות פעולתה של ההשגחה העליונה דומה לזו של מצרפי המקרים. ההשגחה העליונה, כפי שהיא נתפסת בעיני המאמינים בה, הינה ישות ערטילאית הקיימת אי-שם, ובכוחה לגרום למישהו להגיע להחלטות משנות חיים, ולכוון אותו. זאת מבלי להותיר עקבות כלשהן. גם מצרפי המקרים פועלים מאחורי הקלעים ומכוונים את מהלך חיי בני האדם והחברה, מבלי להותיר עקבות.

אדם המאמין בהשגחה העליונה ומקומה בקיום האנושי ,קרי, בלום, מסוגל בקלות לברוא לה, ברמה הרעיונית, מקבילה גשמית הפועלת באותו אופן ולמען אותה מטרה. במובן זה ההשגחה העליונה שימשה מודל שמהותו ותפקידו העיקרי הועתקו למישור הגשמי. מזה נולד הרעיון המרכזי ל"מצרפי המקרים". מעל לכל, צריך לזכור שהאמונה המוחלטת היא תנאי בל יעבור להתרחשות של צירופי מקרים, כפי שהם נתפסים על ידי המאמינים, ולפועלה של ההשגחה העליונה, כפי שהיא מצטיירת בעיני המאמינים בה ובפועלה.

מקבילה נוספת בין ההשגחה העליונה ומצרפי המקרים היא תפיסת ה"גורל". בעולם המושגים של המאמינים, משני הסוגים הללו, לא קיים מצב של גורל מוחלט מראש. יש מקום נכבד לבחירה חופשית. בעיניהם, התרחשות משמעותית עשויה להתפרש לכיוון זה או אחר. הן כגורל ובאותה מידה גם כצומת בחיים. צומת המאפשרת בחירה חופשית בכיוון הרצוי.הביטוי, "הכל צפוי, והרשות נתונה" מבהיר זאת היטב.   

אלו עיקר האבחנות לצורך הבירור שעשיתי ביני לבין עצמי בנוגע לדילמה: מהיכן שאב בלום את הרעיון המרכזי לספר "מצרפי המקרים". כאדם המאמין בהשגחה העליונה, בלום הביא "מהבית" את החומרים ליצירת הפנטזיה האורבנית הזו.

בין אם אנו מאמינים בהשגחה העליונה ובכוחה לכוון את האנושות, או מאמינים במקריות ובכוחה לכוון בני אדם, האמונה כשלעצמה היא זאת שמאפשרת לנו, במצבים מסוימים, לאתר הזדמנויות בחיינו. בשני המקרים הגורל אינו נכפה, וניתנת הזדמנות לבחירה חופשית.

כך או כך, המרוויחים הגדולים הם המאמינים.

מבוסס על חווית הקריאה בספרו של יואב בלום, מצרפי המקרים. ערכה: שירה חדד. (הוצאת כתר, 2011, 277 עמודים).

"שנת הפלאות"

כאשר נטלתי לידיי את הספר עלתה בי השאלה: איזו חשיבות יש לרומן המתאר אסון שפגע בכפר קטן באנגליה במאה ה- 17?

הידעתם? -"שנת הפלאות" הוא ביטוי מושאל למקרים יוצאי דופן. לדוגמה, שנת הפלאות של אלברט איינשנטיין, היא 1905, בשל פרסומיו החשובים בשנה זאת. מקור הביטוי בפואמה שפרסם המשורר ג'ון דריידן ב- 1666, בעקבות אירועים חריגים שהתרחשו באנגליה – מלחמה נגד הולנד, שריפת ענק ומגפת דבר בלונדון – שאת כולם הצליחה אנגליה לשרוד.

שנת הפלאות הוא גם כותר הרומן הראשון שפרסמה ג'רלדין ברוקס. כאשר נטלתי לידיי את הספר עלתה בי השאלה: איזו חשיבות יש לרומן המתאר אסון שפגע בכפר קטן באנגליה במאה ה- 17? התברר לי שהרומן מתמקד באירוע יוצא דופן של קהילה כפרית, וכל שהתרחש בה ובסביבתה, ב 1966 עת שפקדה אותה מגפה קטלנית. זכרה של הקהילה הפך לשם דבר בפולקלור של אנגליה. מה בדיוק התרחש שם, יתברר בהמשך.

בעמוד הראשון של שנת הפלאות מוצגת מפת אנגליה, ועליה מסומנות שתי נקודות לטובת ההתמצאות בסיפור: לונדון, אֶיׇם [1].(Eyam)

אֶיׇם הוא כפר מבודד הנישא על הר גבוה. ב 1665-6 פוקדת את בני הכפר מגפה. בקהילה מגובשת זאת רוב התושבים הם קתולים אדוקים. אך טבעי הוא שהם יפקדו את הכנסייה המקומית בכל יום ראשון. ברור מאליו שלכומר יש תפקיד מרכזי בחיי הקהילה, בעצם הוא מנהל את הצד הרוחני של תושבי הכפר, הן בשמחות, והן בעת חולי ומצוקה, כשהמוות מכה בהם. טעימה מחיי השגרה בכפר מופיעה כבר בדפי הספר הראשונים: נשות הכפר, ברובן אנאלפבתיות, עסוקות בגידול ילדיהן. וכדי להגדיל את הכנסת המשפחה הן עובדות בבתי זרים או מסייעות לבעל בעבודתו. הגברים עוסקים בעבודות מזדמנות. חלקם מנסים את מזלם בכריית עופרת מהמכרות המניב שבכפר, למרות שעבודת הכרייה רוויית סכנות. אבל מי שהתמזל מזלו לחשוף עורק פורה במכרות נהנה מהכנסה גבוהה.

הדמות המרכזית בספר היא אם צעירה, אנה פרית', המאבדת את בעלה סאם – כורה המאבד את חייו יום אחד במהלך עבודתו במכרות. למזלו הרע, הוא נקבר תחת מפולת של סלעי עופרת תת קרקעיים. אנה מגדלת שני בנים קטנים ובמקביל עובדת כמשרתת בבית הכומר. לאחר אבדן בעלה – שהיה מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה הצעירה – אנה משכירה חדר בביתה לאיש צעיר, עוזר החייט.

צריך לציין שמסורת הכרייה באֶיׇם אינה מבטיחה המשכיות לאף אחד מהכורים. לכל משפחה יש זכות לתבוע חזקה על אחד העורקים הפוריים שבמכרות, גם כאשר הוא בחזקתו של אדם אחר. זאת בתנאי שמי שתופס חזקה חייב לעמוד בקריטריון מחמיר: עליו להוכיח לוועדת הכפר את כושרו בכריית מכסה מדודה של עופרת. שכן, אם לא יצליח בכך הוא ומשפחתו יאבדו את מקור הפרנסה שלהם לטובת שכנים המעוניינים לתפוס חזקה על העורק. אז מוטל גם עליהם להוכיח שהם מסוגלים לעמוד בקריטריונים המחמירים.

יום אחד מופרת השגרה בחייהם של הכפריים. על גופו של עוזר החייט, השוכר חדר בביתה של אנה, מתגלים סממנים ראשונים למחלה קטלנית והוא מקפח את חייו, מהיום למחר. מכאן ואילך מתרבים מקרים הידבקות במחלה – והתושבים מבינים שהם מתמודדים עם מגפה קטלנית, כשאין בכוחם להושיע לחולים.

המצוקה מעירה את השדים והרוחות הרעות בכפר. מתפשטת רכילות על מכשפות ומלאך המוות, והלך הרוח רווי אמונות טפלות. החרדה והפחד מזינים עוינות, עוינות וחשש מהדבקות. בעיצומם של המתחים והחרדות, בעודה צועדת ממקום עבודתה אל ביתה, אנה נתקלת באבן, ומועדת. הפגיעה אינה רצינית, אבל האירוע מעורר בה תהיות. והיא שואלת את עצמה שאלה מהותית: "למה ניסינו כולנו, הן הכומר על דוכן המטיפים שלו, והן לוטי, רפת-השכל בבקתתה, לייחס את המגיפה לידיים נעלמות?" לדידה של אנה זאת טעות לחשוב שהמגפה שפקדה את הכפר היא פגע שהאל שלח, כדי "להעמיד את אמונתנו בניסיון, או מעלליו המרושעים של השטן הפועל בעולם… אולי כל אחת מהן כוזבת באותה מידה? ואולי המגיפה אינה מידי האל או השטן, אלא פשוט תופעת טבע, כמו האבן שאנו נתקלים בה ומועדים?" (עמ' 176). בינה לבין עצמה, גם אנה מודה שאיש אינו חסין מפני אמונות טפלות. היא מתעשתת ובמקום לחשוב שמקור הפורענות הוא האל או השטן, מוטב להקדיש זמן כדי לבדוק, איך מתפשטת המגפה. מכאן ואילך מתפתחת העלילה בקצב מואץ, ובכל יום מתגלים עוד ועוד קורבנות, בטווח הגילאים בין אפס עד גיל מופלג.

את מכלול ההתרחשויות בשנת הפלאות [והזוועות], ברוקס מתארת בסגנונה הסיפורי הראוי לשבח. היא מספקת תיאורים מכמירי לב ומעיקים. וכאן ההמלצה שלי היא: אל תקראו את הספר בעיצומן של סערות הברקים והרעמים וגשמי החורף, ובימים אפלים רוויי מועקות. אבל בשום אופן אל תוותרו על הספר. "האביב בוא יבוא" כפי שאנה קובעת בינה לבין עצמה.

אסיים בקטע אופייני מתוך הספר כדי להמחיש את כשרונה הפואטי של ברוקס:

את האביב של שנת 1666 קידמנו בתערובת של תקווה ופחד … העונה התקדמה בקצב יציב, שלא כרגיל, כאילו שהשמים ידעו שאיננו מסוגלים להתמודד השנה עם תהפוכות פתאומיות, האופייניות יותר למחוזותינו – יום אחד חמים, המעודד את גבעולי הדשא לצמוח, ולמחרתו, קרה עזה חורכת את כל העלים הרכים וממיתה אותם… אדרבא, השנה צמחו העלים והניצנים תפחו לפרחים באין מפריע…. הארנבות יצאו למחולות החיזור המטורפים שלהן וקיפצו בשדות מוזהבים בברק הנרקיסים הראשונים." (עמ' 177).

שנת הפלאות, ג'רלדין ברוקס (2002). תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג הירש. הוצאת מודן, 250 עמ'.

אודות – ג'רלדין ברוקס היא עיתונאית אוסטרלית-אמריקאית וסופרת מחוננת. מארץ' (2005), רומן היסטורי, פרי עטה, המתרחש במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית בשנת 1862, זכה בפרס פוליצר לספרות לשנת 2006.  

---

[1] המגפה בכפר אים (EYAM) פרצה כאשר צרור בדים שורץ פרעושים הגיע מלונדון עבור החייט המקומי בכפר. תוך שבוע, עוזרו של החייט שהבחין שהצרור לח, פתח אותו. הוא חלה ותוך ימים ספורים מת.  בעקבותיו חלו רבים נוספים. התיעוד המקובל מציין שמתוך 350 אנשי הכפר ניספו 260 בתוך 14 חודשים. מאז 1866 הונהג יום זיכרון לנספים ולמגפה. במאה ה- 20 הכפר אים הפך למוקד תיירותי.  

ארץ השמש העולה – אליה וקוץ בה

הרושם הראשוני הוא של רומן רווי פרטים הסטורים מרתקים ומעוררי הערצה אודות הישגיו של תומס גלובר ביפן במשך 52 שנים. למרות שקורותיו של גלובר מצויים בוויקיפדיה, אין כמו רומן היסטורי איכותי להגיש לקורא תמונה צבעונית איכותית על האיש, וחשוב מכך, על התקופה בהיסטוריה של יפן.

קראתי בעניין רב את הארץ הטהורה. אני מודה שנשאבתי לתוך רומן היסטורי זה, אודות יפן שטרם הייתה לאומה מודרנית. עם זאת עליי להודות שחלק מרומן מרתק זה דורש ריכוז רב, במיוחד הפרטים הנוגעים להתפתחויות הפוליטיות – מרד במוסכמות מסורתיות והפלת המשטר החונק של הסמוראים, המיקאדו והשוגון. לעצם העניין, הארץ הטהורה נע סביב אדם ושמו תומס בלייק גלובר (1911-1838). גלובר נולד וגדל באברדין, סקוטלנד. בגיל 21 גלובר התקבל לעבודה בחברת סחר ענקית – ג'רדין מתיסון – ועבר לחיות בנגסאקי, יפן (1859). את חייו סיים בטוקיו. אלן ספנס, המחבר, מפגיש אותנו בתחילה עם תומיסבורו גלובר, בנו של תומס גלובר, גיבור הספר. והשנה היא 1945. תומיסבורו מתגורר בבית מפואר שנבנה ליד נגסקי על-ידי אביו, שנים רבות קודם לכן. העיתוי – לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, והחרבתן. בהמשך, ספנס מחזיר אותנו למחצית המאה ה- 19, התקופה בה החל גלובר את הקריירה שחו ביפן.

הרושם הראשוני הוא של רומן רווי פרטים הסטורים מרתקים ומעוררי הערצה אודות הישגיו של תומס גלובר ביפן במשך 52 שנים. למרות שקורותיו של גלובר מצויים בוויקיפדיה, אין כמו רומן היסטורי איכותי להגיש לקורא תמונה צבעונית איכותית על האיש, וחשוב מכך, על התקופה בהיסטוריה של יפן.

גלובר הצעיר ניחן באישיות מעודנת. בה בעת יש בה סקרנות ומוטיבציה "לטרוף את החיים" ולהגשים חלומות שמעטים, אם בכלל, טוו והגשימו. בגיל כה צעיר ועם יכולות בלתי נתפסות, גלובר כובש את העולם, תרתי משמע. תוך שנים מעטות יוצא לו שם של מצליחן, בעל חזון, וחוש מסחרי יוצאי דופן, בעל כישרון לשפות, בעל אינטואיציה, ומעל לכל – יכולת לחזות מראש את סיכוייו בעסקה, ולבחור באופציה המתאימה. כושר התמרון שלו ביחסי אנוש ובעולם המסחר הוא כה יוצא דופן, שהוא מצליח לחולל תמורות היסטוריות משמעותיות במבנה החברתי, תרבותי ופוליטי של יפן, שיהפכו אותה לבסוף לאומה מודרנית.

עמיתיו היפנים של גלובר העניקו לו כינוי יפני – גוראבה. במהלך חייו כיכבו לצדו מספר נשים שהטביעו חותם על אישיותו, כמו גם חברים ואויבים. הכינוי גוראבה הלם את אישיותו יותר מהשם שניתן לו בלידתו, גלובר. זאת מהסיבה שגלובר השתלב והתערה היטב בסביבה החברתית היפנית שבתוכה הוא חי. הוא הזדהה עם מאוויי השבטים והסמוראים, שאל מול הישגיהם הטכנולוגיים והמסחריים של חברות הענק – שהגיעו ליפן ממדינות כמו בריטניה, ארה"ב, צרפת והולנד – היה ברור למקומיים הללו שיפן חייבת לעבור מטמורפוזה ולהפוך לאומה ככל האומות המודרניות. היה זה גלובר שסייע למקומיים להיפטר מהמבנה החברתי והפוליטי המיושן שאבד עליו הקלח – שלטון היחיד של הקיסר (המיקאדו) ושלטון השוגון. גלובר היה לגורם ממתן בין השבטים היריבים של יפן, והיה מעורב במאמץ למציאת פתרון שיעלה את יפן על דרך המלך, כך שתהפוך לאומה מודרנית.

עובדתית, מרבית החברות העסקיות הזרות שהשתקעו ביפן, הגיעו לכאן כדי לצבור הון או כדי להגשים שאיפות קולוניאליסטיות. במובן זה גלובר לא היה שונה מהם. גם הוא קיווה להצליח ולהגיע למעמד של איל הון. ואמנם, הוא צבר הון רב, הפסיד הון רב, וחוזר חלילה. לצד עיסוקיו כיזם בעל שאיפות בעולם המסחר, גלובר חושף אישיות רגישה כלפי חבריו ושותפיו המקומיים, ובמיוחד כלפי השאיפות של השבטים לקעקע את האפיונים הימי ביניימיים של יפן באותה תקופה, ולהתפתח כמדינה מודרנית. ראויה לציון התייחסותו ורגישותו של גלובר כלפי הנשים שבחייו. אל כולן הוא התייחס בכבוד, התעניין בגורלן, העניק להן יחס הוגן, והשתדל לפצות אותן על כל עוגמת נפש שגרם להן.

עניין רב מצאתי בתיאורים שבספר המתייחסים אל התרבות ומנהגי המקום, האמונות, הנורמות החברתיות, השמרנות האדוקה והיופי האסתטי שהיפנים סגדו להם. התפעלתי מתיאור הטקסים, לרבות טקס ההוצאה להורג, והתפקיד שניתן בהם לנדון למוות עצמו, מה שאפשר לו למות בכבוד. התפעלתי גם מהפרטים הכלולים בהכנסת אורחים, שהייתה נהוגה ביפן באותם ימים של המאה ה- 19. מנהגי הכנסת האורחים ב'ארץ הטהורה' היו שכיחים באותה מידה באירועים חברתיים ועסקיים. הכנסת האורחים הייתה מלווה באווירה של הדרת כבוד ואירוח כיד המלך. לעתים קרובות, נמשכו המפגשים שעות על גבי שעות, והיו מלווים בסיור באחוזות המטופחות של ראשי השבטים. כל אלו היו חלק בלתי נפרד מהכנסת האורחים המסורתית, והעצימו את משמעות המושג "הארץ הטהורה".

מעל לכל, הרומן ממחיש את אופיים של היפנים, ומקומם המרכזי של הכבוד והדבקות בעקרונות המהווים חלק בתרבותם. אחד המאפיינים בתרבות היפנית הוא הקיצוניות. איפיון זה תופס מקום נכבד הן בהענקת כבוד לאחרים והן בנטייה לאכזריות קיצונית. גם בתחום האסתטי – כאז כן כיום – ניכרת קיצוניות: כולנו מזהים כיום את היופי האסתטי של הפארקים והגנים המרהיבים שהיפנים מטפחים, את האסתטיקה המיוחדת שהם משקיעים בעטיפות של מתנות למיניהן ומוצרי בר-קיימא, לרבות דברי אמנות.

הופתעתי מהסיום המרגש של הספר. במעבר חד לתחןם האישי והפרטי של גלובר, הרומן מספe מידע אודות מערכת היחסים של גלובר עם הנשים שעמן הוליד את ילדיו. את המעבר החד הזה ניתן לדמות ליצירה מוסיקלית קלאסית המסתיימת באקורד כובש ומרגש. אכן סיפורו האישי של גלובר מרגש מאין כמוהו. מאחורי היזמות העסקית שאפיינה אותו, מסתתרת אישיות מכבדת ורגישה של אדם מהזן הנדיר.

לסיכום, יפן של אז איננה יפן של ימינו. ואת זאת ניתן לייחס במידה רבה לזכותו של גלובר. הישגיו כוללים הכנסת כלי נשק חדישים לשימוש ביפן, יוזמה שגלובר השקיע בהשגתה אומץ רב והון עצמי. גלובר היה אדריכל הרעיון שיש לצייד את היפנים בספינות מלחמה ומספנות שנבנו ויובאו ליפן לרוב במימונו האישי. זאת עד אשר התפתחה תעשיית הייצור המקומית של תוצרים אלו. גלובר היה מי שיזם לייבוא מסילות ברזל ליפן, לרבות קטר הפועל על מנוע קיטור. מזקקת הבירה שגלובר הקים פעלה גם במאה ה- 20. הוא הקים גם מכרות פחם משוכללים ובערוב ימיו נעשה שותף פעיל בתעשיית הרכבים מתוצרת מיצובישי (שלושה כוכבים ביפנית). כאמור, מעל לכל אלו נרשם לזכותו של גלובר המעבר ההדרגתי של יפן ממעמד של מדינה ימי ביניימית למעמד של מדינת לאום מודרנית.

אני מצדיעה לאלן ספנס על התחכום שבכתיבתו, העניין שהוא מעניק לקורא, והמידע ההיסטורי אודות יפן. התענגתי על הסגנון המרתק שבאמצעותו ספנס מתאר את מהלכיו וקורותיו של האיש, שהמורשת שהותיר אחריו ראויה לטיפול ספרותי שכזה הבחינות. שכן גלובר היה ציר מרכזי בתמורות שעברה יפן ממצב צבירה של ארץ טהורה ומנותקת, למעמד של אומה בעידן המודרני של המאה ה- 20 והלאה – לטוב ולרע.

רלבנטי להוסיף לכאן שורות מדבריה של שונית שחל-פורת (עמ' 448):

קו התפר בין יפן המסורתית ליפן המודרנית הפך לקו השבר בתולדות יפן … האם ייתכן שהמערב הגיע לארץ טהורה וטימא אותה?  החזון היה לכונן מדינה מודרנית, חזקה, אומה בין אומות העולם, והמערב הביא ליצירת מכונת מלחמה אכזרית … זוהי בדיוק גדולתו של הספר הארץ הטהורה – העובדה שהקריאה לבירור נוקב זה מגיעה הפעם לא מהוגה יפני, כי אם מסופר בן המערב, שאינו מומחה ליפן בהשכלתו…

אלן ספנס, הארץ הטהורה (2006). תרגם מאנגלית, ג'וד שבא.  (פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות, ספרי חמד,451 עמ').

"ארץ האש", סילביה איפרגירה, כרמל הוצאה לאור (2011)

הרומן ההיסטורי, "ארץ האש", מוקדש, בעצם, להעלאת המודעות לעובדות היסטוריות של השתלטות הכתר הבריטי (או, הממלכה הבריטית) על האיים הדרומיים ביותר של אמריקה הלטינית, הקמת מיסיון בשטח הכבוש, וניסיון לחנך מחדש ולנצר את הילידים. מי שהעניק את השם "ארץ האש" לארכיפלג באזור דרומי זה של אמריקה, היה קפטן מגלן, שהתרשמותו הראשונה מהאזור הייתה המדורות שהילידים הבעירו שם.

שתי הדמויות המרכזיות ברומן הן נערים. האחד, ג'ק, הוא אירופאי למחצה, יליד ארגנטינה ובנם של בריטי במוצאו שהשתקע בארגנטינה ואישה מקומית. במובן זה ג'ק הוא בן כלאיים – לא בריטי ולא לטינו אמריקאי. הוא דובר את שפת המקום ובזכות אביו, המחליט יום אחד ללמד אותו קרא וכתוב בשפת מולדתו, הוא דובר גם אנגלית רהוטה. הדמות המרכזית השנייה, ג'מי באטון, הוא בן שבט עתיק יומין ששכן בפטגוניה שבדרום אמריקה הלטינית.

לכתר הבריטי של ראשית המאה ה- 19 הייתה מטרה אסטרטגית – ליישב את החלק הדרומי ביותר, "הפראי", של אמריקה הלטינית. ומאחר ששכנו באזור מזה אלפי שנים שבטים יאמנים, נולדה תוכנית נוספת: חינוך הילידים, "הפראים", בהתאם לציביליזציה המערבית תוך העברתם אל חיק הנצרות.

הנסיבות מזמנות מפגש אקראי לא מתוכנן מראש, בין ג'ק וה"פרא" – שנחטף על ידי קברניט הספינה "ביגל" מהאיים וקיבל את השם הידידותי, ג'מי באטון.

לאחר תקופה של ארבע שנים בלונדון, הצעירים/ילידים שנחטפו ע"י הכתר הבריטי, יוחזרו אל האיים ויהוו גרעין שממנו אפשר יהיה להתחיל בהצלחה בחינוך מחדש של שאר הילידים.

השאלה המנקרת בראש לאורך כל הספר – האם עלה בידי הכתר הבריטי להשיג את מטרתו? כבר בתחילת הספר מתברר שג'מי באטון נחשד לבסוף בארגון טבח באנשי המיסיון ושהוא הועמד למשפט. (בויקיפדיה יש ערך על שם ג'מי באטון). אלא שהספר ממחיש בשפתה הקולחת של הסופרת הלטינו-אמריקאית את "הלם התרבות" של ילידי ארץ האש ותוצאותיו.

סילביה איפרגידה היא סופרת לטינו-אמריקאית שנולדה ליד בואנוס איירס. היא שמה בפיו של ג'ק את התרשמותו מה"ניסוי" של האנגלים.

המפגש בין ג'ק לג'מי באטון, יליד האיים, מתרחש באקראי אחרי שג'ק מתייתם הן מאמו והן מאביו, וכבחור צעיר הוא נחוש בדעתו לנסות את מזלו כיורד ים. הודות לשפה האנגלית השגורה בפיו הוא מציע את עצמו כעוזר על גבי הספינה "ביגל". ספינה של הכתר הבריטי העושה את דרכה בתחילת המאה ה- 19 חזרה לאנגליה, כשעל סיפונה ארבעה ילידים שנחטפו על ידי הקפטן האנגלי במטרה להביאם ללונדון. אחד החטופים, נער כבן 14, מקבל את השם ג'מי באטון. על סיפון הספינה מצטלבות הדרכים של שני הנערים, ג'ק וג'מי.

התרשמותו של ג'ק מהנער ג'מי באטון:   "האם ראית אי-פעם, פנים-אל-פנים, מה שהספרים מכנים פרא; אדם עירום, צלעותיו גלויות, מכוסה בשומן, אברי מינו מודלקים בשל המחלה, פניו צבועים בפסים לבנים, קווצות שערו קשות? קשה היה לגלות את האדם בייצור הזה, שיש באופיו אמון של תינוק היכול להתחלף מיד בזעם עיוור, חסר היגיון…. היצור המוזר הזה המדלג מעל הזמן ומציג אותנו במצב חסרי הישע של מוצא מיננו; הוא אדם כמוני וכמוך, הממציא אלים, צד ועושה מלחמות, מאלף כלבים ומדליק את האש… מהרגע שראית אותו, לא תשכח אותו לעולם….

בצורה הזאת הכרתי את ג'מי באטון, אבל זה היה בגללו שמצאתי, תחת מראית העין, את האדם שחשבתי שאינו קיים. ואחרי האדם, עם, שיש לו אמונות ורוח, וכבוד לחיים בכל צורותיהם שלא הכרתי לפני כן וגם לא אכיר אחרי כן." ע' 36.

לאחר מעשה, ג'ק מחווה דעתו על ה"ניסוי": "עם הגעת היאמנים – בני שבט הילידים – ללונדון, התעוררה שאלה בלתי נמנעת: לשם מה הובאו?" הוא מגיע למסקנה ש"…הם הובאו לשֵם לא-כלום. העבירו אותם דרך האוקיינוס מתוך גחמה וכדי לבצע ניסוי שאינני מצליח לרדת לעומקו…. השנים הביאו אותי לידי ההבנה שמטרת נוכחותו של באטון בלונדון נקבעה רחוק מאוד משם, הרבה מעבר לרחובות המלוכלכים של הנמל… בחוגים הזוהרים והבלתי נגישים של הכוח, שבהם הבשילו תוכניותיה של הממלכה הבריטית בעולם. יאמנים תפסו  מקום חיוני  מאוד בתצרף מסובך, שאחד מחלקיו היה ארץ האש מעוררת החמדה, על תעלותיה הנפתחות אל האוקיאנוס השקט." ע' 100.

אם כך, הרי שהניסוי נועד מראש לכישלון. אחת הסיבות העיקריות: הכתר הבריטי מעולם לא בחן את סיכויו מול הילידים. נהפוך הוא – הכתר הבריטי דמיין תמונה פסטורלית מדי לגבי ההתיישבות באיי פוקלנד, לראשונה במאה ה-19. הכתר לא הקדיש מחשבה לסיכוי של המיסיון, שהוקם באי קפל שבפוקלנד, לנצר את הילידים ולהחדיר בהם מערכת ערכים זרה, השאובה מן הציביליזציה, הנורמות, והכללים של הממלכה הבריטית.

מכישלונם של הבריטים באיים הדרומיים של אמריקה הלטינית ניתן ללמוד לקח מרכזי חשוב: התיישבות של זרים בחבל ארץ – המאוכלס מזה אלפי שנים על-ידי ילידי המקום הדבקים בערכים שהטמיעו בהם מזה דורות על גבי דורות – מחייבת בראש ובראשונה להתכונן היטב להתנגשות בין ציוויליזציות – המערבית והילידית. וַלא – התוצאה תהיה כישלון חרוץ ועימותים אינסופיים בין המערביים, שזה עתה הגיעו, והמקומיים הנטועים במקום דורות על גבי דורות.

ריאליזם ופנטזיה בסיפורת הדרום-אמריקנית

דיוקן חום-אדמדם, איזבל איינדה, תרגמה אביבה ברושי (שוקן, 2004),  255 עמודים.

למען הסדר הטוב, אקדים ואציין שמסורת הסיפורת הדרום-אמריקנית משתמשת בערבוביה בראליזם ופנטזיה. איזבל איינדה בקיאה בהעשרת יצירותיה הספרותיות באירועים היסטוריים, ובניית דמויות המשדרות אמינות.    

קראתי בשקיקה רבה את 255 עמודי "דיוקן חום אדמדם", המקיף פרק זמן של ארבעים ושמונה שנים בארבעה חלקים, החל מ 1862 וכלה ב- 1910. הדמות הראשית, אורורה, מספרת את קורותיה וקורותיהן של משפחות המוצא שלה, תוך התייחסות נרחבת למאפייני התרבות ומנהגי החברה בצ'ילה ובסן-פרנציסקו, לרבות אירועים היסטוריים במקומות הללו.

    צילום מתוך אתר סימניה

אורורה, ילידת סן פרנסיסקו, בילתה את מירב שנותיה בצ'ילה. ההתרחשויות בילדותה המוקדמת מוסתרות מפניה. סיפור חייה הידוע לה מתחיל אפוא בהיותה בת חמש. חמש שנות חייה עברו עליה במחיצתם של סבה וסבתה מצד אמה. הסבתה האמריקאית (ראו קורותיה בספרה של איינדה "בת מזל") מבינה את הצורך בחשיפת בתה, ובהמשך נכדתה אורורה לתרבות האמריקאית. סבה – הומאופת סיני ששמו הולך לפניו בסן פרנסיסקו – חושף את אורורה לתרבות הסינית בצ'יינה טאון.

עניין רב במיוחד מצאתי ברוחב היריעה שאיינדה פורשת הן סביב קורותיה של אורורה ובעיקר סביב התרבויות השונות כל-כך בסן פרנסיסקו האמריקאית לעומת צ'יינה טאון הסינית. יצירתה של איינדה מגיעה לשלמות כשהיא משלבת בעלילה עובדות היסטוריות – מעורבותה של צ'ילה בכיבוש שטחים מפרו ובוליביה, והמאבק האזרחי המתנהל בצ'ילה נגד כוונותיו של הנשיא לקדם משטר דיקטטורי.

בהיותה בת חמש אורורה עוברת להתגורר בבית משפחת סבתה מצד האב, פאולינה דל ויה, נצר לשושלת צ'יליאנית ענפה. לא ברור לה מדוע, ואיש אינו מסביר לה את הסיבות למעבר. אך טבעי הדבר שבמהלך חייה אורורה תשתוקק לגלות פרטים אלו. חולפות כשלושים שנים עד אשר היא זוכה למצוא קצה חוט המוביל אותה אל הסיבות שגרמו לסבתה, מצד אמה, למסור אותה לידי סבתה הצ'יליאנית, פאולינה לבית דל ויה.

אורורה גדלה בבית ענק כארמון עם סבתה פאולינה וסבה. וכאשר סבה מת, האלמנה, שנולדה בצ'ילה, מהרהרת בעתידה ומקבלת החלט לקבוע את מגוריה מעתה ואילך בצ'ילה, ארץ מולדתה. וכך מגיעה אורורה לצ'ילה כדי להישאר שם. אורורה נקשרת אל מספר דמויות בביתה של סבתה פאולינה. הדודן, סברו דל ויה ומשפחתו ורב המשרתים הבריטי של משפחת פאולינה. בטרם המעבר לצ'ילה, דודנה סברו מחליט להתגייס לצבא צ'ילה השרויה במלחמה ממושכת הניטשת בין  צ'ילה ובין פרו ובוליביה: "מלחמת האוקיינוס השקט" שמה. המלחמה ניטשת סביב שטח מריבה הנמצא בריבונות צ'ילה. הסיבה העיקרית למלחמה היא מחלוקת על הריבונות בשטח המדברי הזה העשיר במרבצי מלחה. המעורבות של בוליביה במלחמה נוגעת לעובדה ששטח המריבה הוא המוצא היחיד שלה לאוקיינוס. עשור לאחר סיום המלחמה, בניצחונה של צ'ילה, ולאחר שפאולינה ומשפחתה התאקלמו ושגשגו מבחינה כלכלית וחברתית בצ'ילה, הם חווים תהפוכות מדיניות נוספות. מלחמת אזרחים הפורצת בצ'ילה בין תומכי הנשיא בעל השאיפות לקיים בצ'ילה משטר דיקטטורי, לבין מתנגדיו.

אורורה מתבגרת בצל התהפוכות ההיסטוריות, כאשר הקשר שלה עם פאולינה מתנהל בסגנון של חתול ועכבר. לכאורה, חייהם של בני שושלת דל ויה ואורורה מתנהלים בסביבה של שפע ופינוק אין סופי, הודות לשאפתנותה תושייתה וכישוריה הנדירים של פאולינה במסחר ויחסי ציבור. בזכות כישוריה פאולינה מצליחה להקים אימפריה בצ'ילה. במקביל, היא ממררת את חייה של אורורה באמתלה שנכדתה חייבת לקבל חינוך והשכלה במוסדות הטובים ביותר. אורורה אינה טיפוס צייתן והיא משלמת על כך ביוקר. בנוסף, היא רדופה בסימני שאלה לגבי שנות חייה המוקדמות. שני המוקדים – הסבתא השתלטנית והמידע העלום ביחס לשנות חייה המוקדמות – הם במוקד העלילה. אווררה חיה בין אור לאפלה, כפי שהיא מציינת, "אין אור בלי צל, כפי שלא קיים אושר בלי כאב" (ציטוט מהספר).

גדולתה של איינדה בתחום הספרות ניכר בשימוש שהיא עושה בתערובת של ריאליזם ופנטזיה. כשרון זה מתגלה שוב ושוב ביצירותיה. הדמויות הססגוניות שהיא בונה, והרושם האותנטי שלהן, מעידות על כישרון מן המשובחים שהכרנו.    

עלייתו ונפילתו של עם-הספר

שריפת הספרים הגדולה בברלין, ביזמת השלטון הנאצי, זעזעה את עם-הספר לפני תשעים שנים. מאז ידענו עליות ומורדות ולאחרונה הגענו לשפל מסוים, במיוחד בקריאת ספרים. מומחים אומרים שהישראלים שהפסיקו לקרוא ספרים מנייר לא עברו לקרוא אותם בדיגיטל, אלא עברו לנטפליקס.

"הספרייה הריקה" יצירה של הפסל פרופ' מיכה אולמן, הוצבה בכיכר בבל, ברלין ב-1995. זאת אנדרטה לזכר שריפת הספרים הגדולה בברלין, 10.5.1933.

האם אנחנו דינוזאורים, שרידים אחרונים לדור קוראי הספרים? זו שאלה שצריך לשאול על רקע שני אירועים שונים באופיים המתייחסים לספר כאובייקט תרבותי: השריפה הגדולה בברלין (1933), עליה ידובר בהמשך, ופסטיבל הסופרים הבינלאומי ה-11 המתקיים בימים אלו בירושלים.

יש המשתמשים בביטוי "עם-הספר" לא במשמעותו המקורית, המתייחסת אל ספר הספרים, אלא במשמעות של אהבת ספרים (ואהבת הדעת הנובעת ממנה) בכלל. מומחים מראים שישראלים רבים מאזינים היום לפודקאסטים, וזה נחמד ומַחכים. אבל בקריאת ספר המילים מחכות לך גם ברגעים שאתה לא קורא אותן. ספרים מחנכים אותנו לכבד את החשיבה ולעיין בסבלנות. המסר עובר מילה אחר מילה, משפט אחר משפט. הסבלנות הזו מחלחלת גם לתחומים אחרים.

השרפה הגדולה, ברלין 1933 [i]

במרכז ברלין, בכיכר האופרה (כיום "כיכר בבל"), שוכנת לה אנדרטה שקועה באדמה. זוהי יצירה של הפסל וחתן פרס ישראל, פרופ' מיכה אולמן, "הספרייה הריקה" שמה. היצירה הועמדה שם ב- 1995, במקום בו התרחשה שריפת הספרים הגדולה בדיוק לפני תשעים שנים, ב- 10 מאי 1933.

מי שמסתובב בכיכר יכול לראות מבנה זכוכית שקוף. ומי שעוצר ומתבונן פנימה מבחין בספרייה ריקה. מדפים ללא ספרים. בשעות הערב האנדרטה מוארת, ובשעות היום ישנו משחק של זווית קרני השמש. אז ניתן לראות את השתקפות הפנים בזכוכית. מה שנותן תחושה שאולי אנו נמצאים עמוק בתוך תהום.

אבנר שפירא, כתב עיתון "הארץ" ומומחה להיסטוריה של יהדות גרמניה אמר ("גם כן תרבות", 8 מאי), "זוהי האנדרטה הכי מרשימה שראיתי בחיי. דווקא העובדה שהאנדרטה לא מונומנטלית, וצריך לחפש אותה ולדעת שהיא שם, מעניק לה ממד ייחודי וקסום. בולטות האנדרטה מאוד מינורית ויחד עם זאת מאוד אפקטיבית מבחינה רגשית."

השריפה הגדולה בברלין היא בעצם חלק מתהליך כולל של פגיעה ביהודים ובחיי הרוח שלהם. צריך לציין שכחודש ימים לפני כן מתקבל חוק המדיר יהודים מהשירות הציבורי בגרמניה, כולל מורים בבתי ספר ומרצים במוסדות להשכלה גבוהה.

הכל התחיל שלושה חודשים אחרי מינויו של היטלר לקנצלר. נעשים צעדים ראשונים שבאמצעותם הנאצים מנסים להשתלט לא רק על החיים הפוליטיים, אלא גם על חיי התרבות ועל החברה האזרחית. איגוד הסטודנטים של גרמניה מתחיל להפיץ רשימה של "ספרים אסורים" – ספרים "שנוגדים את הרוח הגרמנית" שהנאצים מנסים לקדם. אט-אט הם מתחילים לאסוף ספרים מספריות ציבוריות ופרטיות. הספרים נשלחים לברלין.

"בא לקיצו עידן האינטלקטואליות היהודית" – הצהיר שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס בנאומו בשידור חי לכבוד האירוע בברלין, ובכך נתן רוח גבית למה שיבוא בהמשך: השמדת ספרים בערים אחרות בגרמניה.

באירוע עצמו נכחו מספר מצומצם של מורים, מרצים וסופרים שהתחננו שישאירו להם עותק אחד לפחות של ספרי העיון לצורך מחקר עתידי. ביניהם, ספרים מאת הפסיכולוג היהודי זיגמונד פרויד, הפיסיקאי היהודי אלברט איינשטיין, הסופר היהודי שטפן צוויג, והפילוסוף והסוציאליסט היהודי קרל מרכס.

באותו לילה נשרפו 20,000 ספרים, חלקם הגדול פרי עטם של סופרים יהודיים. בהדרגה צורפו גם ספרים של קומוניסטים, ליברלים, סוציאל-ליברלים, וכל ספר שנכנס לקטגוריה של "חתרנות תחת השלטון החדש" ואיים על האתוס הלאומי החדש. מי שהזדמן לכיכר בליל השריפה סיפר שהייתה שם אווירה של הלוויה. אלו שספריהם הועלו באש ציינו, "אתם שורפים את הספרים, אבל הרעיונות שבהם ימשיכו להתקיים גם הלאה". אחד מהם, הסופר אריך קסטנר (1974-1899)  שספרו "אמיל והבלשים" הוא ספר הילדים הבלשי הראשון שנכתב, בחר להישאר בגרמניה למרות שספריו הועלו באש. כבר בחודשים הראשנים לאחר השריפה הגדולה רבים מהסופרים עזבו את גרמניה. חלק מאלו שנשארו תמכו באידיאולוגיה הנאצית מתוך איזושהי התקרנפות. אבל הרוב הבינו שצריך להפסיק לפרסם, או לפחות לפרסם בשם בדוי. מן הסתם היו אלה ספרים שלא נגדו את האידיאולוגיה הנאצית.

עלייתו ונפילתו של עם-הספר

על רקע השריפה הגדולה בברלין ולהבדיל, פסטיבל הספרים הבינלאומי 2023, נכון לזרוק לאוויר הערה אופטימית, "אולי הספרים יחזרו בסערה לחיינו, בפורמט כזה או אחר ונחזור להיות עם-הספר." דווקא הסופר חיים באר ב"לפני המקום" (2007) מביע דאגה לגורל הספר באשר הוא. לאירוע שהתרחש בכיכר של ברלין ב- 1933 באר מייחס סמליות וקובע, "שם לא שרפו בריוניו של גבלס רק ספרים, אלא בישרו גם את האפשרות שהברבריות תשתלט מחדש על האנושות ותסיג אותה אל תחילתה הפרימיטיבית והחשוכה."

---

[i] מתוך אתר "יד ושם": ב-10 במאי 1933 ארגנו הנאצים טקס פומבי של שרפת "ספרות יהודית מזיקה" בכיכר האופרה בברלין (היום "כיכר בבל"). כ-20,000 ספרים מאת מחברים יהודים, וכן מחברים לא-יהודים שנחשדו בכתיבה "ברוח יהודית", הושלכו אל תוך הלהבות.

התרנגול ותפילת בני האדם/ ש.י. עגנון

ש.י. עגנון ,שהיה צמחוני, כתב סיפור קצר בשם: "התרנגול ותפילת בני האדם". הסיפור התפרסם ב- 1985 לאחר מותו.

תרנגול אחד שלא היה בעל תורה ולא היה מכיר בלשון הקודש ולא היה בקי במנהגיהם, אפילו תפילה בסידור לא ידע, לפי שנתגדל בכפר אצל ערלית אחת, וגם היא לא ידעה מהיכן ידע הוא. היה מנקר באשפה ומתהדר לפני נשיו בכרבולתו האדומה והיה קורא קוקוריקו.

יום אחד הביאה אותו הערלית לעיר. ראה אותו יהודי וקנה אותו מידי הערלית. נתן לא היהודי מקום בביתו מתחת לתנור ולכירים ונתן לו את אכלו בעיתו ונתן בו טובת עין ולא היה התרנגול חסר עם בעל הבית ולא כלום. טפח עליו רוחו והיה מתגאה.

לילה אחד, לפי חשבוננו ערב יום הכיפורים היה, וקודם האשמורה האחרונה ועדיין היה התרנגול ישן, בא בעל הבית אצל התרנגול ולקחו מבין נשיו.

ננער התרנגול והיה תמה, מה זה שהוציאני בעל הבית מרבצי. אם לטובתי הוציאני היה לו להמתין עד שאפרק עצמי מהשינה ואם לטובתו הוציאני, עד כדי כך מעיז הוא פנים כנגדי? ולפי שעדיין לא הגיע זמן קריאה שתק והביט מה זה מבקש לעשות.

הדליק בעל הבית נר ופתח סידור כשהוא אוחז בידיו את התרנגול והתחיל ממלמל מילים בלשון שלא שמע. היה התרנגול יושב בידו של יהודי והיה מביט בסידור ולא הבין שום מילה, הוא שאומרים מביט בסידור כתרנגול בבני אדם. עם שהוא מביט בסידור התחיל בעל הבית מסבבו מעל ראשו. התחיל התרנגול תוהה, וכי אין היהודי הלז יודע שמביא אותי בסיבוביו לידי מיחוש הראש ואי אפשר לומר לטובת עצמו הוא מתכוון שהרי מה ענין לסבב תרנגול ולמלמל. מכל מקום אין זה דרך לנהוג כך בתרנגול שהוא מובחר שבעופות.

עם שהתרנגול מהרהר והולך נשק היהודי את הסידור וסגר אותו ורץ עם התרנגול אצל השוחט. נטל השוחט את התרנגול והעביר סכין על צוארו וידע התרנגול מה שידע. אבל ידיעה לאחר מעשה מה מועילה.

*********

מה רצה עגנון לומר בסיפור? התרנגול לא מבין עד הסוף מה הולך לקרות לו. בנקודה זו, עגנון משווה בין הפגיעות של התרנגול וזו של היהודי.

********

על מנהג ה"כפרות":

ערב היום הקדוש, יום הכיפורים, נהגו ישראל לקחת תרנגול עבור גברים או תרנגולת עבור נשים. את התרנגול היו אוחזים ביד ואומרים פסוקים מן התנ"ך הפותחים במילים "בני אדם יושבי חושך", לאחר-מכן מסובבים את התרנגול/ת סביב הראש ואומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ולשלום". על הטקס חוזרים 3 פעמים ולאחר-מכן שוחטים את התרנגול/ת ואוכלים את בשרו/ה בסעודה המפסקת, לפני תחילת הצום.

המנהג מכונה כפרות שכן התרנגול מהווה תחליף, כפרה, לאדם. על האדם להתבונן בכך, כי לאור התנהגותו השלילית גורלו היה אמור להיות זהה לגורל התרנגול, אבל ה', המרבה לסלוח, מכפר וסולח על העוונות. כיום חב"ד מאפשרת "פדיון כפרות" תמורת כסף.

הערה: כ-220 מיליון תרנגולי-בית ("פטמים") מומתים בישראל מדי שנה, בנוסף על כ-8 מיליון תרנגולי-הודו.

מעשה תרבותי-היסטורי: הקמת ארכיון התנחלויות

ככל שנחשפים מסמכים ומתגלה מידע הקשור להתנחלויות והקמתן, מתעורר הצורך לבדוק האם המניע להקמת הפרויקט הוא פוליטי, או שמדובר בעבודה ארכיונית א-פוליטית?  

התנחלות בשומרון (שא-נור) 1978. קרדיט: ויקיפדיה

מעשה תרבותי-היסטורי: מיליוני עמודים שרובם המכריע מעולם לא נחשפו לעיון הציבור, ייחשפו באמצעות ארכיון המיועד להתמקד בהתנחלויות. הארכיון ייפתח בקרוב בניו יורק. הסיבה לכך למיקומו דווקא בניו יורק מעניינת; אבל מעניינת עוד יותר העובדה שהוגשו בג"צים, ורבים כאלו עוד יוגשו, עקב התעקשות המדינה שלא לחשוף מסמכים.

דר יעקב לזוביץ', גנז המדינה בשנים 2011-2018, מדווח בראיון מיוחד ל"כאן תרבות" (30.8.2022) על הקמת ארכיון יחיד מסוגו המוקדש כולו למפעל ההתנחלויות. הוא גם מי שטורח על הקמת הארכיון. העבודה לקראת איסוף חומרים על ההיסטוריה של הקמת התנחלויות בישראל החלה לפני ארבע שנים ב- 2018, כאשר לזוביץ' פרש מעבודתו: "אין זה סוד שארכיון המדינה מכיל כמויות אדירות של חומרים מעניינים וחשובים על מגוון נושאים", אמר בראיון והדגיש, "הבעיה היא שחלקם עולים תדיר בשיח הציבורי ונדונים כל הזמן. כל זה במצב שבו, פעמים רבות חסר מידע מהימן, מכיוון שהחומר של הממשל סגור." מה שדחף את לזוביץ' להקים את הפרויקט היא, לדבריו, "שאלה שצריכה להטריד את כולנו: מה חלקו של הממשל במפעל ההתנחלויות?"

הקמת ארכיון בסדר גודל עצום כרוכה קודם כל בשאלת של תקציב. לזוביץ' והצוות שאיתו תרו אחר מכונים מוכרים בעלי מוניטין  כולל מכוני מחקר בישראל, ושאל אם הם מוכנים להשתתף בפרויקט. התשובה הרשמית שהתקבלה הייתה בדרכך כלל שלילית בנימוק של בעיות תקציב. למעשה, כולם הסכימו שהפרויקט חשוב, אבל אפשר היה לחוש בחוסר נכונות להיות מעורבים במה שעשוי להתגלות לבסוף כ"חומר נפץ". מרכז טאוב היה היחיד שהקצה סכומים מתאימים מבלי להיכנס לעובי הקורה של אופי המסמכים. עד היום נסרקו מיליון ורבע מסמכים שיועברו למרכז טאוב לחקר ישראל, באוניברסיטת ניו יורק. זאת תהיה העברה דיגיטלית ללא תצוגה פיזית.

הקשיים שבדרך והממצאים המעניינים הראשונים

הקמת הארכיון נתקלת תדיר בקשיים לא מעטים, לדוגמה, האטה בקצב ההתקדמות הרצוי עקב "גרירת רגליים", כאשר מוגשת בקשה לפתוח חומרים לעיון הציבור. התנהלות של גרירת רגליים אפיינה בראש ובראשונה את ארכיון המדינה וארכיון צה"ל. לזוביץ' נזכר באחד המסמכים שהגיע לידיו, שהיווה עבורו טריגר להירתם לעבודה המפרכת של הקמת הפרויקט. מסמך שמשך את תשומת ליבו וגרם לו לומר – רגע, זה מסמך שחייבים לפרסם. המסמך נמצא בתיק מתקופת שלטון מפלגת העבודה, כאשר ראש הממשלה היה אהוד ברק (סוף שנות התשעים). ברק היה ידוע כמי שתמך בתהליך שלום עם הפלסטינים, שמן הסתם עלול היה לפגוע במפעל ההתנחלויות. המסמך היה של משרד השיכון. תוך כדי מהלכיו של ברק, משרד השיכון עסק בתכנון ארוך-טווח של גוש-עציון, כאילו כלום לא קורה. זאת דוגמה אחת לאי דיוקים בדעה הרווחת שלפיה, מפעל ההתנחלויות היה יוזמה של הימין הישראלי. עיון נוסף במסמכים מראה שבעצם, המפא"יניקים היו הראשונים שעסקו בכך. תגלית זו עולה מדיונים נוקבים בישיבות ממשלה, שהתיעוד שלהם היה סגור עד לאחרונה. הדיונים התקיימו החל מסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה-70, ועסקו בהקמת התנחלויות בבקעת הירדן, בסיני, בגוש עציון ובחברון. כעת מתברר שגם בשנות ה- 90 הייתה תוכנית להקמת התנחלויות. 

ככל שנחשפים מסמכים ומתגלה מידע הקשור להתנחלויות והקמתן, מתעורר הצורך לבדוק האם המניע להקמת הפרויקט הוא פוליטי, או שמדובר בעבודה ארכיונית א-פוליטית?  

לזוביץ' מבהיר מעל לכל ספק שהקמת הארכיון נובעת ממניע א-פוליטי. זו עבודה ארכיונאית לכל דבר. הארכיונאי לוחץ על רשויות המדינה לפתוח תיקים, "והכל למען המחקר, בלי אג'נדה פוליטית".

לעתים נדרשת התערבות בג"ץ, וכאן מתעוררת עוד שאלה: האם בג"ץ מוכן לנקוט עמדה? בדרך כלל, אם ארכיונים מסרבים לפתוח מסמכים בזמן, ויש "גרירת רגליים", החוקרים פוחדים להתעמת עם הפקידים, שלא יצא שכרם בהפסדם. לכאן שייכת השאלה לגבי מידת מעורבותו של בג"ץ בויכוח ביניהם. לאחרונה (2/2022) פנה לזוביץ' לבג"ץ בעניין פתיחת חומרים שבארכיון המדינה לעיון. בג"ץ לא היה מוכן להתערב. הוא מעולם לא נקט עמדה במה שנוגע להתנחלויות. למעשה, בג"ץ נמנע מכך. יחד עם זאת, בג"ץ נקט עמדה בנוגע לפעילות הצנזורה הצבאית בארכיון המדינה.

המסמכים שהארכיונים השונים לא מוכנים לשחרר בזמן לטובת הפרויקט הם בעיקר החלטות המתקבלות בישיבות ממשלה. זאת למרות שעל-פי חוק ישיבות ממשלה חייבות להיפתח לעיון הציבור אחרי 30 שנה. בפועל, ישיבות ממשלה פתוחות לעיון כיום רק עד 1978. הבקשות של לזוביץ' נתקלות בסירובים ותירוצים שונים, במיוחד של ארכיון צה"ל. הארכיון נוקט עיכוב יזום מתוך הבנה שככל שהשירות לציבור יהיה יעיל יותר, כמות הפניות תגדל בהתאם והארכיון יתרשל במילוי משימותיו השוטפות.

לסיום, ממה שהושג עד כה לזוביץ' מתרשם מתמונה אחת מעניינת במיוחד. מבלי לברר מה האג'נדה הפוליטית של כל פקיד ופקיד בבירוקרטיה הישראלית, נבירה בחומר הבהירה לו שלא השרים, אלא דווקא הפקידוּת הישראלית היא זו שנתנה תמיד כתף לכל מהלך שקשור למפעל ההתנחלויות. למעשה, הפקידוּת נוהגת כך עשרות שנים. היא מנתבת ומזרזת כל עניין שרלבנטי להתנחלויות. לזוביץ' הופתע מכיוון שממצא זה מנוגד לכל מה שסברו עד אז: "לפני שהתחלתי בפרויקט הנחתי שאמצא חבורה קטנה אך נחושה, חבורה חיצונית (מתנחלים) שיודעת לתפעל את המערכת כדי להשיג את מה שהם רוצים. זה מה שחשבתי שאמצא. אבל ככל שאני נובר בחומר, אני רואה שלא כך היה. הפקידוּת העניקה עדיפות למשימות הקשורות בהתנחלויות. הלחץ מבחוץ היה קיים. אבל הפעילות סביב ההתנחלויות לא התחילה שם."

—————-

* להלן הריאיון המלא ב"כאן תרבות" (30 אוגוסט 2022)

** עובדי גנזך המדינה עוסקים מאז הקמת המדינה בזיהוי התיעוד שבמוסדות המדינה ובהבאתו לארכיון, בסידורו, בשימורו ובהעמדתו לרשות הציבור. סריקה מואצת של המסמכים החלה ב- 2015, וב- 2016 הוקם אתר אינטרנט חדש אשר מאפשר לחפש ולצפות בתיקים ומסמכים. הדיגיטציה של התיקים הביאה לשימוש מוגבר בארכיון. בספטמבר 2020, הודיע ארכיון המדינה שהוא מתכנן לפרסם מאות מיליוני מסמכים בעזרת בינה מלאכותית. הטכנולוגיה נועדה לאתר מידע מסווג, ותאפשר לארכיון לעבור על מסמכים במהירות שהייתה דורשת אלפי שנות עבודה. המידע יועבר למומחים שיקבעו אם ניתן לפרסמו. (ראו: ויקיפדיה, ארכיון המדינה).

טכניקה של כתיבת רבי מכר

עשיתי לי הרגל לקרא גם את המובאות. מיטיבי לכת אף יוכלו להיווכח עד כמה הן מכוונות את העלילה מלמעלה. אם כי אפשר לדלג על כך ועדיין ליהנות מהספר.

במהלך קריאת "מחול הסוסים" מאת מויס (2021), אי אפשר היה שלא לשים לב למובאה שבראש כל פרק, הלקוחה מתוך "גידול ואימון סוסים" ספר עתיק, מאת קסנופון (400 לפנה"ס), (ראו גם "סוסים במלחמה", ויקיפדיה). גם ב"מתנת כוכבים", מאת מויס (2020) מצאתי אותה טכניקה.

מעוף הדימיון. צילום יוסי זמיר. קרדיט אתר IAS

התרשמתי במיוחד מ"מחול הסוסים" (רומן), ו"מתנת כוכבים" (רומן היסטורי), שניהם מאת ג'וגו' מויס מחברת רבי מכר. מצאתי גם מכנה משותף ביניהם – כל פרק בספר פותח במובאה מספר אחר.

האם המובאה מעידה על מה שמצית את דמיונה של מויס? אינני בטוחה. אם אומר שכן, הרי שללתי ממויס את כישרונה הספרותי ומעוף דמיונה החופשי. אבל אפשר להתווכח על כך.

מחול הסוסים

כמה מילים על קסנופון. קסנופון נולד באתונה סביב  שנת 430 לפני הספירה באתונה. הוא היה ממקורביו של הפילוסוף הידוע סוקרטס. בשנת 401 לפני הספירה הוא השתתף ב"מסע הרבבה" כקצין פרשים ומצביא אתונאי. את שנותיו האחרונות בילה כסינופון בעיר הולדתו, והחל לכתוב. את רשמיו מהקרב המכריע בין צבא כורש לצבא מלך פרס, שבו השתתף, ותבוסת היוונים, הוא תעד בספר "מסע הרבבה". לאחר התבוסה היו היונים על סף ייאוש, אבל חיש קל הם התעשתו. היוונים מנו עתה כעשרת אלפים (רבבה) חיילים. הם התקדמו צפונה לאורך החידקל, תוך לחימה בלתי פוסקת בצבא הפרסי. לאחר מספר ימים נוספים הגיעו היונים אל המושבה היונית העיר טרבזון בתורכיה של ימנו לחופי הים השחור. שלושה חודשים וחצי של דם יזע ודמעות באו לקיצם. כח מיומן בן 10000 איש בלבד (לעומת עתודות כח האדם האדירות של האימפריה הפרסית), הצליח לשוטט בלב האימפריה הפרסית, מבלי שמישהו הצליח לעצור אותו.

כשהצליח וחזר, קסנופון, לא נתקבל במאור פנים באתונה מולדתו. היכן נתקבל בברכה? אצל אויבתה של אתונה הלוא היא ספרטה. הוא אף קיבל מהספרטנים נחלה.

ב"גידול ואימון סוסים", קסנופון מסביר, למשל, איך לעזור לסוס לשלוט באינסטינקט של בריחה מתוך פחד : "הואיל ובטבע, הסוס הוא חיה אוכלת עשב, וחיות אוכלות עשב הן חיות נטרפות, הסוס פחדן ונבהלן מטבעו, ויש לו אינסטינקט של בריחה מהטורף. אם למשל סוס פוחד מעצם חשוד כל שהוא, יש לקרבו אל העצם בעדינות ובסבלנות. אם הוא נסוג, אפשר להמריצו ולדרבנו בתוקף. אך כשהוא מתגבר ומתקרב בעדינות לחפץ המפחיד יש לעודדו בליטוף ובנועם ללא לחץ פיסי. אם נאלץ אותו במכות ואלימות להתקרב לדבר שהוא פוחד ממנו, הוא יקשור זאת למכות ולאלימות ועלול לסרב ולהימנע מלעבור אותו".

כאן צריך לציין שג'וג'ו מויס החלה לרכוב על סוסים מגיל מאוד צעיר. בשני הספרים גם יחד – "מחול הסוסים" ו"מתנת כוכבים", שידובר בו בהמשך, היא מציבה דמות ראשית המיומנת ברכיבה על סוסים מגיל צעיר. ובכך תמו קווי הדמיון בין שני הספרים.

מתנת כוכבים

גם ב"מתנת כוכבים" מרובות המובאות ממבחר הספרות הקלאסית ומתוך מאמרים. העלילה מתפתחת לקראת השיא, לא לפני שלקורא מוגשים כמה קדימונים בראש כל פרק: מובאות הלקוחות ממיטב הספרות הקלאסית העולמית. עשיתי לי הרגל לקרא גם את המובאות. מטיבי לכת אף יוכלו להיווכח עד כמה הן מכוונות את העלילה מלמעלה. אפ כי אפשר לדלג על כך ועדיין ליהנות מהספר.

הנה מבחר דוגמאות להמחשה: מובאה מתוך, "נשים קטנות", מאת לואיזה מיי אלקוט, "ויותר מכול מרחבי הספרים, שבהם יכלה לשוטט כאוות נפשה, כל אלה הפכו את הספרייה לן עדן עלי אדמות בעיניה". מובאה נוספת מ"נשים קטנות": "אומרים שהנישואים מקצצים את הזכויות ומכפילים את המטלות".

מובאה מתוך "הסייח השחור", מאת אנה סואל: "אין דת ללא אהבה. אנשים יכולים לפטפט ככל העולה על ליבם בענייני דת, אך אם אין הדת מלמדת אותם להיות טובים ונדיבים ביחסם לבני האדם ולבעלי חיים, אז מדובר רק בהעמדת פנים – העמדת פנים ותו לא".

מובאה מתוך "בבוא מותי" מאת וילאם פוקנר, "זאת הבעיה בארץ הזאת, הכל, מזג האוויר, הכול, נמשך יותר מדי זמן. כמו הנהרות שלנו, ככה גם הארץ שלנו: עכורה, איטית, אלימה; מעצבת ויוצרת את החיים של הבן אדם כדמותה הקשוחה והזועפת."

לקראת סוף הרומן, "מתנת כוכבים", מובאה מתוך "טס לבית דרברוויל" מאת תומאס הארדי, (תורגם לעברית ב 1984. מי זוכר?), "אמרת שהכוכבים הם עולמות, טס?" – "כן". "כולם כמו העולם שלנו?" – "איני יודעת; אבל סבורתני שכן. יש שהם נראים כמו התפוחים על העץ שלנו. רובם מצוינים וחזקים – קצתם כמושים". "ומה הוא הכוכב שאנו יושבים עליו – מצויין או כמוש?" – "כמוש".

ויש מובאה גם מתוך "ענוג הוא הלילה" מאת פ' סקוט פיצג'רלד, "אני לא מבקשת ממך לאהוב אותי כך תמיד, אבל אני מבקשת ממך לזכור. אי-שם בתוך תוכי יהיה תמיד האדם שאני הלילה".

את "חלף עם הרוח", מאת מרגרט מיטשל, כולנו זוכרים. הנה מובאה הלקוחה מתוכו, "אהבתי משהו בדוי, משהו מת. בדיתי דמות והתאהבתי בה. וכשבא אשלי רכוב על סוסו, יפה תואר כל כך, שונה כל כך מכל הבחורים, העטיתי עליו את הדמות, בין אם הלמה אותו ובין אם לאו. ומיאנתי לעמוד על טבעו האמיתי. הוספתי לאהוב את הדמות הנאה – ולא אותו עצמו".

מובאה האחרונה לקוחה מתוך הספרות הקלאסית, "זיכרונות מאפריקה", מאת קארן בליקסן (שם עט: איסק דינסן), "באוויר הפסגות הזה נשמע בקלות, שואף לתוכך שמחת-לב וביטחון מחיה. כאן, ברמות, היית מתעורר בבוקר ואומר בלבך: כאן אני וכך ראוי לי."

טכניקה, אולי אינה המילה המתאימה או הנכונה לכל מה שנכתב כאן. לי כקוראת, ברור שהמובאה בראש כל פרק הוא רעיון שג'וג'ו מויס הגתה במהלך הכתיבה, מתוך אסוציאציה עם הכותרים הרבים שקראה, וכמי שספרות הרומן היא לחם חוקה.

ג'ון לה קארה שומר אמונים

ג'ון לה קארה. קרדיט: ויקיפדיה באנגלית

כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים

*****

"קראתי את הספר, והמבוכה העמיקה. הוא היה טוב להחריד… הוא היה מלוטש יותר מן הרגיל ,יחסית לכתב יד שעדיין לא עבר הגהה," כותב ניק קורנוול, בנו של ג'ון לה קארה בפרק אחרית דבר ב"שומר אמונים", ושואל: "מה הרתיע את אבי, מדוע לא פרסם את הספר?"

"האם במצב הנוכחי המשימה שווה את המחיר?" סימן שאלה גדול זה הטריד את ג'ון לה קארה, סופר הריגול מספר אחד, ובשל כך המתין כעשר שנים לפני שהיה שלם מבחינה מצפונית עם פרסום רומן הריגול, "שומר אמונים". וגם זה לא קרה; לה קארה מת ב-2020 (בגיל 89), בטרם פרסם את הספר. בעודו בחיים השביע את בנו ניק קורנוול, סופר בזכות עצמו, שכל רומן שהשלים והותיר אחריו, יובא לדפוס לאחר מותו, אם לדעת הבן הוא ראוי לפרסום.  

לפני כשישים שנה דיוויד ג'ון מור קורנוול, קצין צעיר בשירות החשאי הבריטי (6MI), פרסם את הרומן הראשון שלו. מפקדיו בשירות החשאי מנעו את פרסום הרומן בשמו שלו, והוא נאלץ לפרסם בשם העט שבחר לצורך פרסום ספריו: לה קארה. אחרי שפרסם שני ספרים נוספים , הקריירה שלו נסקה עם פרסום "המרגל שחזר מן הכפור", שהיה לרב מכר עולמי. האנקדוטה אומרת שהטיוטה לספר הושלמה תוך חמישה שבועות בלבד. רומן ריגל זה עיצב מחדש את הז'אנר. לפי התחזיות, לה קארה אמור היה לפרוש בשיא – לאחר שהשלים את טרילוגיית קארלה (1979). כבר אז הוא נחשב לאחד מגדולי סופרי הריגול של בריטניה, ואחרי "מרגל מושלם" (1986), לה קארה נחשב לאחד הסופרים הטובים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

כתיבתו של לה קארה מוקפדת, ולרוב היא מעוררת תחושה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. העלילה בספרי הריגול שלו מורכבת ודורשת מהקורא תשומת לב וריכוז מקסימליים. לזכותו ייאמר שהוא גם פיתח מילון מונחי ריגול צבעוני משלו. קוראים ומבקרי ספרות טוענים שלה קארה "התעלה על הז'אנר", ויש הטוענים שהוא העלה את רמת הז'אנר, בהשוואה לגרהאם גרין הגדול, שלא ממש לקח ברצינות את רומן הריגול שלו, ותייג אותו כרומן "בידורי". ובניגוד אליו, לה קארה השתדל להתאים את יצירותיו לשאיפותיו וליצור עבור העולם הזה עלילה "מתוך היכרות עם העולם הסודי".

שומר אמונים, ג'ון לה קארה, מאנגלית: אמיר צוקרמן. כנרת זמורה – מוציאים לאור, 2022, 192 עמודים.

"שומר אמונים", הוא הרומן ה-26 השלם האחרון, כנראה, של לה קארה. הרומן מפגיש את הקורא עם צעיר בשם ג'וליאן לונדסלי, שבגיל 33 פרש ממרוץ העכברים בסיטי של לונדון, כשהוא מעדיף לפתוח חנות ספרים בעיירת חוף קטנה במזרח אנגליה: "זנחתי את זוהרו המנצנץ של הזהב והעדפתי את ריח הנייר הישן", הוא מצהיר, "את הפורשה שלי החלפתי בלנד קרוזר". ימים אחדים לאחר שפתח את חנותו, נכנס אליה אדם זר לא כדי לקנות ספרים אלא לצורך התיידדות. הוא נראה מוזר עם כובע הומבורג ומטרייה מסולסלת והציג עצמו בסגנון מתהדר, "אני בן כלאיים בריטי, יצאתי לגמלאות, אני אקדמאי לשעבר חסר כל ערך, מבצע עבודות מזדמנות". הזר מצא את הרגע הנכון לדחוק בג'וליאן לפתוח אגף נוסף בחנותו – שייקרא "הרפובליקה של הספרות". האגף הנפרד יציע רק קלאסיקות והגיגיהם של הסופרים הגדולים, דוגמת "טבעות שבתאי" מאת וו.ג. זבאלד, הקרוב לליבו. חלפו דקות ארוכות עד שהזר מצא לנכון להזדהות בשם אדוארד אבון, שעד מהרה הוא מתגלה כמהגר פולני וסוכן בדימוס של ה- MI6, שירות הביון החשאי הבריטי. ואז אדוארד חושף בפני ג'וליאן כי עוד כתלמיד בית ספר הכיר את אביו של ג'וליאן, כמי ש"ניהל חיי מין שוקקים, שקע בחובות וסיפר על עצמו דברים ש'לא תמיד עמדו במבחן הדיוק'". מדוע ג'וליאן לא בדק מיד האם דבריו של אדוארד "עומדים במבחן הדיוק"?

ערב אחד אדוארד מזמן את ג'וליאן לביתו לארוחה חגיגית. הוא מקבל את פני ג'וליאן כשהוא לבוש ג'קט מהודר בצבע חום ונועל נעלי ערב תואמות מעוטרות זהב. "ג'וליאן, בחורי היקר!" הוא קורא בהתלהבות, "איזה עונג מושלם." כמו כל סוכן ביון טוב, אדוארד מיומן בשינוי תדמית. לימים ג'וליאן ייזכר במילים של אדוארד, "אני הרבה אנשים". בשלב זה הוא מוקסם מזהויותיו של אדוארד ו"לא יכול היה שלא לתהות כמה מזה הוא משחק, וכמה מזה הוא האיש האמיתי". כך גורם לה קארה, לקורא לצפות להפתעות, ולעולם לא להיות בטוח שהאמת כולה כבר נחשפה בפניו.

בינתיים, אדוארד נחקר על ידי ראש שירותי הביטחון, סטיוארט פרוקטור, שזכה לתואר "הכלב המרחרח הראשי שלנו". משפחת פרוקטור נמנית על המעמד הגבוה האפוף קדושה שמקורה בשירותים החשאיים של הממלכה. פרוקטור חושד בכל מי, שבדומה לאדוארד, מפתח בקרבו "תשוקה טוטלית"; ומבחינתו כל מי שמפגין מחויבות מוחלטת לכל דבר מהווה איום ביטחוני חמור. לא עובר זמן ופרוקטור מוצא עצמו במסלול התנגשות עם אדוארד, בעוד שג'וליאן נגרר באל כורחו ליריבות בין שני רבי מרגלים חכמים.

עולמו של לה קארה

חשוב להבין את עולמו של לה קארה. כאיש ביון לשעבר, אין אצלו מקום לשאלה "האם התכסיסים הערמומיים של שירותי הביון יצליחו; השאלה החשובה היא האם הם שווים את המאמץ?". בביקור שערך אצל הממונים לשעבר על אדוארד, ג'ואן ופיליפ, שזה מכבר יצאו לגמלאות ובעבר נחשבו לזוג הזהב של MI6 , הוא מגלה ששני המרגלים הזקנים, אנשים הגונים, קולטים באחרית ימיהם שמפעל חייהם לא השיג בעצם דבר: "לא עשינו הרבה כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה האנושית, נכון?" אומר פיליפ לפרוקטור בצער. "בינינו, כמרגל זקן אחד למשנהו, אני חושב שהייתי מביא יותר תועלת בניהול מועדון בנים." המחשבה שצעד קטן בלבד מפריד בין חיים חסרי תוחלת לחיים אפקטיביים, מעיקה גם על לה קארה.

הפיצוץ הגדול – הסיומת בספריו לה קארה

ב"שומר אמונים" העלילה מתפתחת בקצב איטי עד לפיצוץ האחרון ומותירה את הקורא עם תחושה גדולה של מורת רוח, יותר מאשר תחושת ניצחון. הסיומת, בעיני לה קארה, היא העיתוי להתחשבנות. אלא שספר זה מפתיע בסיומת שלו, השונה מסגנונו הספרותי המוכר.

לסיכום צריך לציין שכתיבת "שומר אמונים" (במקור: Silverview) החלה והסתיימה כעשור לפני שהספר הוגש לראשונה למו"ל. לה קארה הניח אותו בצד כדי לכתוב את הממואר, "מנהרת היונים". בנו, ניק קורנוול, הוסיף "אחרית דבר" ל"שומר אמונים", וסימן לו למטרה להסביר מדוע התעכב פרסומו. בחרתי לצטט פסקה מתוך הדברים הנאמרים באחרית דבר. הפסקה משקפת את התלבטותו המעמיקה של קורנוול בשאלה זו, ומסקנה:

אני חושב שהוא כתב ספר נהדר, אבל כשהביט בו, הוא נראה לו קרוב מדי לגרעין האמת שאינה נוחה לאיש, וככל שעבד עליו יותר, ככל שעידֵן זאת יותר, כן נעשה הדבר פשוט ומחוּור יותר — והנה אנחנו כאן." ובהמשך, "שומר אמונים" עושה משהו ששום רומן אחר של לה קארה אינו עושה. הוא מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או ערני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח שיש ביכולתו להצדיק את עצמו, לא עוד… המרגלים של בריטניה … כבר איבדו את הוודאות בנוגע למשמעות הארץ, …האנושיות של השירות היא שאינה כשירה למשימה – והיא שמתחילה לשאול האם המשימה שווה את המחיר?… אני חושב שאבי לא ממש היה יכול להביא את עצמו לומר זאת בקול רם. [הדגשה שלי, ת.ה.]". (עמ' 191-192).

ראו גם, ביקורת על "שומר אמונים" מאת ג'וזף פיינדר, ניו יורק טיימס.