המלחמה בטרור: ספר וסדרה טלוויזיונית

"הַרְפּוּן" – ספר המפרט את מהלכיו ויוזמתו של איש המוסד, מאיר דגן שהקים את יחידת המוסד, צִלְצָל. כראש יחידת צִלְצָל דגן הנחה מרגלים, חיילים ועורכי דין לשבש ולהרוס רשת של העברת כספים ומוסדות פיננסיים, ששילמו על שפיכות הדמים שחוללו חמאס, חיזבאללה וקבוצות נוספות. בספר מתעדת עורכת הדין שעבדה עם המוסד את פעולותיו, ומגלה שהאמריקאים הצטרפו למאמץ רק בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים (2001). הפרוייקט המשותף – פרוייקט קסנדרה – הציב לעצמו מטרה: לחנוק את אספקת החמצן של הטרוריסטים, קרי: כסף, באמצעות לוחמה לא קונבנציונלית (הסדרה "נבואת קסנדרה" משודרת בכאן 11).

הספר

הַרְפּוּן: המלחמה החשאית בכספי הטרור. מאת ניצנה דרשן-לייטנר וסמואל מ. כץ. (ידיעות אחרונות ספרי חמד. 2020. מאנגלית: אסנת הדר וענבל שגיב-נקדימון. 311 עמ).

קרדיט: אתר סימניה

בספר המרתק "הרפון", מובאים התהליכים שהובילו את ישראל להקים את יחידת המוסד "צִלְצָל" (באנגלית: (Harpoon). היוזם ובעל החזון להקמת היחידה המיוחדת היה מאיר דגן. דגן הבין מה באמת עלול למוטט את הטרור: פגיעה במימון שמקבלים ארגוני הטרור.

בתחילת שנות ה-90 הופיעה צורת טרור חדשה וקטלנית ביותר נגד ישראל; הזרמת כספים שהביאה להתחמשות של הקיצונים האסלאמים. סוכני שב"כ ותיקים הבינו שהתמונה השתנתה. מאיר דגן זכה לקידום מטאורי בצה"ל. ב- 1978 פיקד על גדוד שריון בלבנון. זמן קצר אחר כך מונה למפקד מפקדת השליטה (משל"ט) של אזור דרום לבנון והיה אחראי למבצעים חשאיים של המטכ"ל ושל קהילת המודיעין הישראלית שם. אחרי מלחמת לבנון הראשונה, מונה דגן למפקד יחידת הקישור ללבנון, יחידה חשאית שניהלה את רוב מבצעי המודיעין נגד הפלסטינים, חיזבאללה והאיראנים. נדלג כמה שנים קדימה. דגן הבין שאם ישראל תפגע בהזרמת הכספים, תיפסק שפיכות הדמים. במהלך 1994 אירעו פיגועי התאבדות שהנורא מכולם אירע בקו 5 במרכז תל אביב. בתחילת 1995 אירע פיגוע התאבדות מחריד בצומת בית ליד. חיילים הצטופפו מאחורי תחנת אוטובוס וחיכו להסעות לבסיסיהם בצפון הארץ. שני פיצוצים אירעו בזה אחר זה, ונהרגו 22 חיילים ואזרח אחד. נדלג הלאה.

בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין, והשב"כ חש תחושה של כישלון. שמעון פרס, כממלא מקום ראש הממשלה, מינה את מאיר דגן לתפקיד הסגן של איילון, ראש המטה ללוחמה בטרור. מאיר דגן היה נחוש בדעתו לשנות את הפרדיגמה. הוא הבין שהכסף היה למחבלים כאוויר לנשימה, והיה נחוש בדעתו לקחת מהם כל דולר, דינר או אירו שרק יוכל. שנת 1996 הייתה רוויה בפיגועים, החל מהאוטובוס ברחוב ביפו בירושלים, והפיגוע ליד קניון דיזנגוף סנטר בתל אביב. בבחירות של 1996, נתניהו נבחר מפני שהבטיח ביטחון. וזה לא קרה. בינתיים המשיך הכסף לזרום לקופת חמאס. ב- 1997 התרחש פיגוע בשוק מחנה יהודה. 16 בני אדם נהרגו. וכך זה נמשך עד שב- 1999 עברה בכנסת הצעת אי-אמון בממשלתו של נתניהו ואהוד ברק נבחר למלא תפקיד ראש הממשלה. מטרת העל של ברק הייתה למנוע את התמוטטות תהליך השלום. אבל המשא ומתן בינו לערפאת נכשל. אריאל שרון ניצל את המצב ועלה להר הבית יחד עם פמלייתו. הביקור שם היה פרובוקטיבי. ערפאת ניצל את ההזדמנות והאלימות נגד היהודים הפכה לעימות מזויין. ברק הכריז על בחירות לראשות הממשלה.

אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה ב 2001. הוא כינס ישיבה של המועצה לביטחון לאומי. דגן ביקש ממנו להפוך את היחידה הקודמת שלו, שעסקה בימון הטרור, לכוח משימה אמיתי. שרון אישר זאת. שרון מינה את דגן לַתפקיד מפני שהאמין באסטרטגיה של רדיפה אחרי הכסף, וגם מפני שהאמין בדגן. שרון הכריז שהיחידה החדשה, " צִלְצָל", תדווח ישירות למשרד ראש הממשלה. דגן החל מיד לפעול. הוא צירף ליחידה אנשים מהמוסד, מהשב"כ, מהצבא, מהמשטרה, ומעוד רשויות האמונות על אכיפת חוק, כדי לדון באמצעים שישראל יכולה לנקוט כדי לשבש, לסלק ולהשמיד את האופנים שבהם מימנו ארגוני הטרור הפלסטינים את מבצעיהם נגד ישראל. היחידה פעלה בחשאיות מוחלטת, גם האלופים ורבי המרגלים לא ידעו דבר על כוח המשימה החדש. בספטמבר 2002, הכריז ראש הממשלה שמאיר דגן יהיה ראש המוסד העשירי. המהפכה שהנהיג דגן הייתה מיידית. בהנהגתו של דגן נהפכה המלחמה בטרור למשימתו העיקרית של המוסד.

החזון של דגן היה שצריך לפעול בדרכים כלכליות. לא דרך פצצות. במסגרת הפעולות של יחידת המוסד "צִלְצָל" לסיכול טרור באמצעים כלכליים, נחשף המנגנון הכלכלי הסבוך והסודי שקשר סחר בקוקאין, מימון טרור ואת מעורבותה של איראן בכל אלו. מרגע שהרשת והשיטה נחשפו, התקיימו מבצעים סודיים ביותר במטרה לסכל את זרימת מליארדי הדולדים מאמריקה הלטינית למזרח התיכון.

פרוייקט קסנדרה

פרויקט קסנדרה הושק ב- 2008 והתקיים בחלקו בשיתוף פעולה אמריקאי-ישראלי. פרויקט קסנדרה היה מאמץ של מינהל אכיפת הסמים של ארצות הברית (DEA) שהוקם במטרה לקטוע מימון חיזבאללה ממקורות סמים אסורים. הפרויקט היה מיועד לחקור את המימון של ארגון הטרור. המניע להקמת הפרוייקט נבע מכך שחיזבאללה הפך יותר ויותר מעורב בסחר בסמים ובפשע מאורגן כשיטת מימון פעילותו. החקירה שנעשתה במסגרת הפרוייקט עקבה אחר האופן שבו הולבנו סכומי כסף גדולים מאמריקה, דרך אפריקה ועד לבנון לתוך קופת חיזבאללה.

פרוייקט קסנדרה נעצר ב- 2015, לקראת הסכם הגרעין של ממשל אובמה עם איראן. זה לא שהיתה החלטה של הממשל אז לסגור את פרויקט קסנדרה. אבל ככל שהתקדמו עם ההסכם, לא רצו שיהיו דברים שיחבלו בו.  היום המבצע נשמע כמו התרחשות דמיונית. יוזמי המבצע הבינו שהטרור מבוסס על מימון. וכל עוד מוזרמים כספים לראשי ארגוני הטרור, הם פועלים בשטח. עניינה של הסדרה "נבואת קסנדרה", המשודרת בכאן11, הוא סקירה של "פרוייקט קסנדרה".

הסדרה הטלוויזיונית ו/או הספר

בעוד שהסדרה "נבואת קסנדרה" מתמקדת בפעילות ארה"ב-ישראל ("פרוייקט קסנדרה") נגד סחר בסמים והלבנת כספי הסמים עד הגיעם לחיזבאללה, " הַרְפּוּן" הוא ספר הפורס לפני הקורא את שרשרת אירועי הטרור שפקדו את ישראל באין מושיע, עד להקמת יחידת " צִלְצָל". כל המעוניין להכיר את המציאות בישראל בצל הטרור, והפתרון שנחל הצלחה, עדיף שיעמיק לקרא את התיעוד המצויין של המשפטנית ניצנה דרשו שעבדה בצמוד למאיר דגן וחיברה את הספר "הרפון". ובאשר ליחסי ישראל-ארה"ב והלוחמה המשותפת נגד כספי הטרור, ההמלצה היא לצפות בסדרה החדשה, "נבואת קסנדרה", מאת היוצר דוקי דרור, העוקבת אחרי הפרוייקט המשותף של ארצות הברית והמוסד.

כְּאֵבוֹ שֶׁל פָּלִיט

בתוכניתו המצוינת של מואב ורדי, מגזין חדשות החוץ "העולם היום" של כאן11, התקיים דיון מלומד תחת הכותרת "בין אנקרה וקייב" (9 מרץ 2022).

אַנְקָרָה תְּחִלָּה

בדיון על חידוש היחסים בין ישראל וטורקיה, העיר והזהיר יעקב עמידרור: "אנחנו צריכים להיות זהירים ולא למהר". בבחינת כבדהו וחשדהו. הוא התייחס לכאב שהסבה לנו טורקיה בעידן של ארדואן. החרה החזיק אחריו, פרופ' דרור זאבי, מומחה לטורקיה, (אוניברסיטת בן גוריון): לארדואן יש אידיאולוגיה, אינטרסים לחוד ואידיאולוגיה לחוד.

קִיֶּב

Credit: Wikipedia

בני הדור הצעיר שגדלו והתחנכו בקייב, ויש להם גישה לאינטרנט, נחשפים לידיעות מהעולם לגבי רוסיה. הם יודעים מה קורה. הֵם בְּשׁוֹק. הם כואבים את המציאות העכשווית, מבולבלים וחווים הלם שכן, המדינה שלהם פלשה לאוקראינה. מודעים לכאבם של הפליטים, חלקם בוודאי יהיו פליטים, יכאבו את הכאב כמו של כל פליטי העולם, לא ישכחו את הכאב לעולם.

כְּאֵב

לקטע הבא, מתוך, איסטנבול איסטנבול, מאת בורהן סונמז, יליד טורקיה, הענקתי את הכותרת: "לא משנה כמה האדם מתכונן לרגע שבו יחוש את הכאב"

סונמז, נולד בטורקיה, התחנך על ברכי התרבות הטורקית והכורדית, ונאלץ להעביר תקופה ניכרת מחייו הבוגרים כגולה פוליטי בבריטניה. אין פלא שהוא מיטיב לתאר כאב פיזי ונפשי. כלשהו. ובמיוחד כאבו של פליט/גולה. ציטוט מספרו (איסטנבול איסטנבול):

לא משנה כמה האדם מתכונן, ברגע שהוא חווה את הכאב, הוא יוצא מדעתו. זרימת הזמן נקטעת בגלל הכאב וכמוה גם תחושת העתיד. המציאות מפסיקה להתקיים, כל היקום מוגבל אך ורק לגופך. אותו רגע יישאר לנצח נצחים, אף פעם לא יהיה עוד שום זמן אחר.

בתוך פרק זמן של מיליארד שנים, למה אנחנו נמצאים דווקא בזמן הזה, שבו נגזר עליי לכאוב? מצאתי את עצמי תוהה ומעלה בפני עצמי שאלות חסרות פשר.

המצב היה כמו מצבו של ילד הנוגע בכוס לוהטת, נכווה, ואחר כך מביט בחשדנות בכל חפץ.

לא הכרתי שום הגדרה מלבד הכאב, לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד הזמן.

הרופא האמין שאם לא נחשוב על הכאב, נחזיק מעמד ביתר קלות. כשהזמן האינסופי בא והתמקם בגופי, לא יכולתי למנוע מעצמי לחשוב: בתוך פרק זמן של מיליארד שנים, למה נמצאנו עכשיו דווקא בזמן הזה, שבו נגזר עליי לכאוב? (ע' 35).

האם בכוחו של הדמיון לשמש מזור לנפש האדם ברגעיה הקשים ביותר ? זאת גם השאלה המרכזית שעולה מתוך "איסטנבול איסטנבול".

צפו ב"בין אנקרה וקייב", מואב ורדי (העולם היום, 9.3.2022)

מואב ורדי, בין אנקרה וקייב, "העולם היום", באדיבות: כאן11

חוות החיות של פוטין

בעיצומן של הקרבות והניסיון של פוטין לכבוש את אוקראינה, ראוי לציין שהשימוש בתעמולה מתוחכמת עלול לשבש את תהליך החשיבה גם אצל בעלי ההיגיון הבריא, עד כדי השתלטות עליו ושינוי עמדות.

לפני שמונה שנים סופח חצי האי קרים אל רוסיה. יממה לאחר שרוסיה צירפה לעצמה את קרים, כוחות בגיבוי רוסי פרצו למפקדת הצי האוקראיני בסבסטופול, העיר המרכזית בקרים, והניפו את הדגל הרוסי. העיתונות המערבית הייתה בהלם. בכתבה שסיקרה את מעמד הניצחון, שבמרכזו הנפת דגל רוסיה בסבסטופול והשמעת ההמנון הלאומי של רוסיה, נזכרה כתבת הוושינגטון פוסט ב"חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול.

קרדיט: צומת ספרים

כדאי להיזכר ביצירה המבריקה של אורוול, סאטירה נוקבת על משטרים טוטליטריים ועל מעמדו של היחיד, זכויותיו ויחסיו החברתיים בתוכם. הספר הנו אלגוריה הוא מציג באמצעות משל את ביקורתו של הסופר על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. את זאת הוא עושה באמצעות קבוצה של חיות שהחזירים מייצגים בה את הכת השלטת במדינה. במעמד השקת הספר, אורוול שחרר אמירה נוקבת: "זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה, והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התזה המקורית".

בעיצומן של הקרבות והניסיון של פוטין לכבוש את אוקראינה, ראוי לציין שהשימוש בתעמולה מתוחכמת עלול לשבש את תהליך החשיבה גם אצל בעלי ההיגיון הבריא, עד כדי השתלטות עליו ושינוי עמדות.

בעת סיפוחה הרשמי של קרים לרוסיה (2014) הוושינגטון פוסט פרסם סיקור של המעמד מאת הכתבת, פמלה קונסטבל. בכתבתה היא כוללת אמירות לגבי פוטין על בסיס הלקחים העולים מ"חוות החיות". היא מתרשמת ש"ולדימיר פוטין מגלם את התפקיד הראשי של נפוליאון החזיר. וכדי לבסס את כוחו, הוא מעסיק כלבים מאיימים, בדיוק כפי שעשה נפוליאון",

כשהתקרב משאל העם, הבירה הייתה רגועה, אבל הרחובות התמלאו במספר גדל והולך של אנשי אבטחה חסונים בפינות ומחוץ למתקני הממשלה… לרוב, הם עמדו מסביב ונראו קשוחים, אבל עצם נוכחותם הייתה מאיימת…

כמו בחווה של אורוול, בחצי האי קרים יש כמה חמורים סקפטיים, אבל רוב האנשים הם כנראה כבשים פתיות. ציטוט מהכתבה,

מדי פעם פגשתי מישהו שהטיל ספק בקו הרשמי… אחד מהם היה חייל לשעבר, אדם חסון בשנות ה-50 לחייו ושמו וולודיה. הוא רוקן שוֹטים של וודקה בין ביס לביס מסלט תפוחי האדמה שאכל בבית קפה של מעמד הפועלים. 'אומרים שהפנסיה שלי תעלה, אבל גם הארוחה הזו תעלה', הוא אמר. ובקהל סביבו אנשים נטו להקשיב לסיסמאות כאלו ואחרות ולהתרגש.

שטיפת המוח ומכונת התעמולה ב"חוות החיות" מתייחסות לבעלי החיים כך – יש להם "ארבע רגליים טובות, או שתי רגליים רעות". התעמולה בקרים מרבה לתאר את תושבי קייב כבעלי "שתי רגליים". כתבת הוושינגטון פוסט יצאה לבדוק עד כמה זה נכון. היא שוחחה עם אדם שהיה מוכן להודות בפניה בדיסקרטיות, שהוריו 'נוטים להאמין לתעמולה הפרו-רוסית המזהירה מפני איומים פשיסטים המגיעים מקייב'. בנימה של עצב, הוא ציין שאמרו לו 'להיזהר ולא להתרועע עם אף אחד בקייב'. מה שגרם לכתבת להעריך שמדובר ב"תעמולה דומה מאוד למעשיו של השטן. כדרכו, השטן משתלט על אנשים עד כי אינם מסוגלים יותר לחשוב".

סממן נוסף של התעמולה השטנית הם אביזרי הטקסים, תמונות, דגלים, מנגינה, המנון, מופע ראווה של בכירים וכד'. אלו שובים את לב הקהל וגורמים לו להיסחף ולאבד את אחיזתו בעמדותיו. בטקס סיפוחה של קרים אפקט השמעת ההמנון הרוסי גנב את ההצגה. היה זה מופע שהסעיר את הנשמה והנפש הלאומית של אזרחי קרים, בדיוק כפי שעשו "חיות אנגליה" בחוות החיות:

גם אם אינך מכיר את המילים, ההמנון של הפדרציה הרוסית הוא אחד ההמנונים הלאומיים המרגשים ביותר שנכתבו אי פעם. במשימת הסיקור שלי בחצי האי קרים, שמעתי אותו מושר במלוא הדרו על ידי מקהלת צעירים במדים שעומדים דום, ובקושי הצלחתי לעצור את עצמי כדי שלא אסחף במעמד הטקס.

קרדיט: אתר "סימניה"

למי שאינו מתמצא בספרו הראשון של אורוול, "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" (1933) – "בספרד נהפך אורוול לאנטי-סובייטי. ב-1 בספטמבר 1944 פירסם מאמר חריף על אדישותה של ברית המועצות לקורבנות הפולנים הרבים שלהם נמנעה מלסייע במאבקם בצבא הכיבוש הגרמני. במיוחד תקף את עמיתיו העיתונאים, שנמנעו מלהביא מידע זה לקוראיהם" (מתוך אתר "טקסט").

דעותיו של אורוול על כישלון הניסיון הסובייטי בוטאו באלגוריה "חוות החיות", שיצאה לאור ב-1945, ומתוכה לקוח המשפט הנודע "כל החיות שוות, אך יש חיות ששוות יותר". הספר היווה ביקורת חריפה על מימוש הקומוניזם בברית המועצות, ולכן ניסו תומכי ברית המועצות בבריטניה, ומו"לים בעלי נטיות שמאליות, להניא את אורוול מפרסום ספרו.

ארז ביטון, האופטימיסט הנצחי

ברשימה זאת אתמקד במשורר ארז ביטון וחתן פרס ישראל 2015 – האיש שקיבל על עצמו לתקן עוול היסטורי ולתת ייצוג הולם לתרבות ולהיסטוריה של יהדות המזרח וספרד. ביטון עמד בראש "ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך" שהוקמה ב- 2016 – ועדה שרוב המלצותיה לא יושמו.

*****

במעמד של חידון התנ"ך העולמי (12.5.2016) סיפר שר החינוך דאז, נפתלי בנט, על היוזמה ל"מהפכה" חינוכית, ולהעשרת חומרי הלימוד בבתי הספר במורשת יהדות ספרד והמזרח. השר הודיע על מינוי ועדה בראשות המשורר ארז ביטון. הגדרת תפקיד הועדה הייתה, לבחון אפשרויות "להעמיק ולהעצים תכנים לימודיים שעוסקים בהיסטוריה ובתרבות של הקהילות היהודיות במזרח, צפון אפריקה וספרד".

"ועדת ביטון" הקימה לה תת-ועדות בתחומים שונים, והמלצותיה, שהוגשו ב- 29 ביוני 2016, כללו שורה ארוכה של דרכים שנועדו לתקן עוול היסטורי ולתת ייצוג הולם לתרבות ולהיסטוריה של יהדות המזרח. לדוגמה, הוספת פרקים ל"עמוד האש", עיבוי לימודי האזרחות וההיסטוריה בבתי הספר והמלצה למסד משלחות תלמידים לספרד. כשבנט קיבל לידיו את דו"ח ועדת ביטון, הוא אמר: "אנחנו לא רוצים לגדל דור שמכיר רק חצי ממורשתו". ואכן, כל עוד היה שר החינוך הוא עשה צעדים למען מימוש ההמלצות.

המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לספרות ושירה 2015. קרדיט: ויקיפדיה

חזון ומציאות

מרגע שנפתלי בנט סיים את תפקידו כשר חינוך, הנושא קיבל עדיפות נמוכה. רוב ההמלצות נשארו עד היום על הנייר. (ההמלצות שלא בוצעו כתבה ב YNET 27/10/2021.)

מהדו"ח של חברי "האיחוד המסורתי" – ארגון הגג של הארגונים המסורתיים בישראל, ובהם "תור הזהב", תנועת "תיקון", "כולנא", "כל ישראל חברים", "שבת אנפלאגד" ואחרים – עולה כי כמעט אף המלצה לא יושמה. ועדת ביטון המליצה להקצות לנושא 250 מיליון שקלים בשנה. זה לא קרה. תוכנית הלימודים לחטיבת הביניים כלל לא עודכנה. ובתיכון, במקום תוכנית לימודים מקיפה, משרד החינוך הכניס שאלה אחת בבגרות בהיסטוריה על יהדות ארצות האיסלאם. נושא גירוש ספרד, למשל, נלמד באופן מצומצם ביותר, ולא מוזכרות הקהילות החדשות שהוקמו בעקבותיו ואין זכר לעושר התרבותי שגלה מאירופה לצפון אפריקה, איטליה והבלקן. גם בספרות המצב לא השתנה. היוצרים הנלמדים במסגרת לימודי החובה הם עדיין עגנון, טשרניחובסקי, ביאליק, רחל, וגם מולייר וברנרד שאו. יוצר מזרחי אין.

מנכ"לית משרד החינוך, דלית שטאובר, אומרת כי במסגרת הרפורמה המתוכננת בבחינות הבגרות משנת הלימודים הבאה, ילמדו בבתי הספר מקצוע חדש – מיומנויות לכתיבת עבודות. שטאובר הוסיפה בריאיון לקרן נויבך בכאן רשת ב כי ברפורמה, שצפויה להיות מוצגת בחודש הבא, לא ייפגעו שעות הלימוד במקצועות הרוח, אף שלא תהיה בהם בחינת בגרות חיצונית. (האזינו לראיון המלא עם שטאובר, 20.2.2022 בתוכניתה של קרן נויבך, רשת ב').

ארז ביטון – האופטימיסט הנצחי

שרת החינוך, יפעת שאשא-ביטון, התירה לפרסום (5.2.2022) נקודות עיקריות ברפורמה המוצעת על ידי משרד החינוך, שתקבל תוקף רשמי בחודש הבא (מרץ 2022). הרפורמה שעליה עמלו שרת החינוך ומאתיים מורים, מנהלים ואנשי אקדמיה תיכנס לתוקפה כבר בשנת הלימודים הבאה. המגמה היא ביטול בחינות הבגרות החיצוניות במקצועות הומניים (תנ"ך, ספרות, אזרחות והיסטוריה) וביסוס הציון במקצועות אלה על הערכה פנימית (מסביר פרופ' אבישלום וסטרייך). כתחליף לבחינה, התלמידים יכתבו "עבודת חקר בין-תחומית" בשניים מהמקצועות הללו. המוטיבציה לכך לא הוסתרה: לא עוד שינון, לא עוד למידה מסורתית, אלא "למידה משמעותית". מה זה אומר? למשל, במקום "להקיא חומר" (כהגדרה אפשרית למה שקורה בבחינה חיצונית רגילה, בה נדרשים התלמידים, לא עלינו, להפגין ידע), תלמידים ותלמידות יכתבו מעין עבודה סמינריונית שדורשת כלים מגוונים לניתוח והעמקה. וסטרייך מסכם: "הכרזה על למידה משמעותית ואפילו על "עבודה סמינריונית" לא יספיקו… חוששני שרפורמת משרד החינוך אינה מקרבת אותנו ליעד".

החידוש שמציעה הרפורמה, חיודש שאמור היה לזעזע את ארז ביטון – הוא שכבר בכיתה י"א יפסיקו ללמד את מקצועות הרוח לבחינות הבגרות, ויחלו במסע של כתיבת עבודה סמינריונית, עליה ייבחנו בבחינות הגמר הפנימיות". אבל ארז ביטון, כמו ארז ביטון הוא האופטימיסט הנצחי. הוא דווקא רואה ברעיון לנסות דרך חדשה בסגנון של הרפורמה המוצעת (2.2022) זיק של תקווה. להלן קטע מדו-שיח שהתנהל בין ארז ביטון (ב', להלן) וגואל פינטו (פ', להלן) ב"גם כן תרבות" (21.2.2022, כאן תרבות).

פ': אתה איש נחמד ואתה רואה את הצד היפה של החיים אבל למען האמת "מרחו" אותך עם הועדה.

ב': הייתה כוונה והיה רצון טוב. היה דרוש תקצוב של 250 מיליון שח לשנה. זה לא קרה. הם רצו לבצע את הרפורמה באמצעות המערכת הקיימת וזה לא היה נכון.

פ': האם דווקא עכשיו, התלמידים יבחרו/ או לא בנושאים החשובים, קרי, יהדות ספרד?

ב': עד היום אין לימוד חובה של סופרים או משוררים. וכאשר אין חובה, המורים הולכים לפי משאת ליבם. אבל אם תהיה התייחסות ספציפית מעתה והלאה בתחום ההיסטוריה של יהדות המזרח, הדברים ייראו אחרת.

פ': אתה אופטימי כהרגלך.

ב': צריך סבלנות, צריך לפשר, צריך להכשיר את המורים. לאורך השנים ניסינו להקנות יידע במקצועות הומאניים, באמצעות הבגרויות. כעת ננסה משהו אחר.

ולסיום הנה שיר בביצוע להקת פינק פלויד,

WE DON’T NEED NO EDUCATION

הערות:

*ארזן ביטון, פרטים ביוגרפיים (תקציר) – ביטון עלה לישראל מאלג'יריה והתגבר על טראומת ילדות – פציעה קשה שגרמה לאבדן הראייה וקטיעת יד שמאל בהיותו בן 10. ביטון מוכר לנו כמשורר ישראלי וחתן פרס ישראל לספרות ולשירה עברית 2015. הוא נחשב לאחד היוצרים הראשונים שייצגו את קולן של עדות המזרח.

*בחנו את עצמכם וילדיכם הבוגרים: מה ידוע לכם/לילדיכם על תופעת האנוסים בספרד, ועל רבנו גרשום?

כדאי לעיין בספר "משפחת ד'אגילאר" (מאת מ. להמן, 2016, עיבוד לעברית: ת. הכטר).

במאה ה-19 התקיים בגרמניה ובווינה זרם ספרותי-יהודי שהתמחה ב"ספרות עממית". אחד הספרים בנושא מתמקד בדיאגו ד'אגילאר כדוגמה לתופעת "האנוסים" בספרד. תופעה שהחלה בפרעות שנערכו ביהודי ספרד בשנת 1391, במהלכם התנצרו מרצון יהודים רבים כדי להציל את חייהם. המומרים היהודים נקראו "אנוסים", שהוא המונח המקובל לתיאור תופעה זאת לפחות בימי רבנו גרשום, מתוך רצון "למזער" את חטא המרת הדת ומתוך הבנת הסיבות שהובילו אליה. במשך שנים רבות חיו רבים מהאנוסים בספרד ובפורטוגל כיהודים בסתר, בחשש מתמיד מפני האינקוויזיציה. בשל האיסור לחזור ליהדות ועונש המוות שהוטל על מי שעשו זאת, נמלטו יהודים מומרים וצאצאיהם מחצי האי האיברי ומאימת האינקוויזיציה, כדי לשוב ליהדות. מאות אלפים מהם התיישבו באמסטרדם, ומיעוט בלונדון ובווינה.

עיטורי כבוד ותמונות מלחמה

מלחמת העולם הראשונה (28.7.1914-11.11.1918) עומדת במוקד הספר "מלחמה וטרפנטין", נובלה ביוגרפית מאת הסופר הפלמי הנודע, סטפן הרטמנס (הוצאת מודן, מפלמית: אירית באומן, 2020, 383 עמ'). המפגש עם ההרג ההמוני קיבל ממד חדש במלחמה זו. מרכז הכובד של הספר הוא תהליך זכירתו והנצחתו של הקרב. תהליך הפיכתה של חוויית הדמים הנוראה למיתוס משלהב ורב עוצמה. מלחמת העולם הראשונה תועדה באמצעות מסמכים ומעט מאוד צילומים משדה הקרב. במקום צילומים צורפו ליומני המלחמה איורים וציורים של חיילים בעלי כישרון ציור. כאשר סוקרים את התיעוד שנותר ממלחמה עקובת דם זאת, חשוב לדבר גם על כך.

****

קראתי בעניין רב את "מלחמה טטרפנטין", נובלה ביוגרפית, מאת סטפן הרטמנס, המבוססת על יומן רחב יריעה שהותיר סבו של הרטמנס, אורבה מרטינס, ובכך סיפק חומר גלם לכתיבת הנובלה. הנובלה מתעכבת פעמים רבות על מהות היחסים החמים והקרובים בין הרטמנס הנכד ומרטינס הסב. מה שמסביר את המניע של הרטמנס לכתיבת הנובלה. הרטמנס, הנכד, שהכיר רק את שגרת הזקנה של הסב, את אהבתו לציור ואת נישואיו הממושכים לסבתו, נחשף לצדדים הכאובים יותר, והמעונבים פחות שלו, וברא דמות עמוקה ומורכבת, שנושאת על גבה את היצירה בהצלחה גדולה. שלושת החלקים של "מלחמה וטרפנטין" יוצרים תמונה מורכבת של חוויות הילדות של מרטינס, טראומות הבחרות שלו והשגרה שהוא ניהל בחייו הבוגרים, אחרי המלחמה. נמסרים לנו פרטים על תקופת הילדות והנערות של מרטינס, שהתאפיינה בעוני מרוד והתנהלה בצל חוליו חסר התקנה של אביו. הפרק הראשון מכניס את הקורא לאווירה של חיי טרום המלחמה בכפר בבלגיה. התיעוד הוא דמוי תסריט-חי, המתאר חיים מהיד אל הפה, אהבות, דאגה למשפחה, ובראש ובראשונה, דאגה לפרנסה. מרטינס, הילד, מבין שאביו גוסס מזה שנים. הוא ער לאהבה ולמסירות השוררת בין אביו לאמו. מעל לכל זאת הייתה משפחה פלמית טיפוסית. הילדים השתתפו בפרנסת המשפחה, כדבר מובן מאליו.

קרדיט: אתר סימניה

מרבית אוכלוסיית הכפר היו קתולים אדוקים. הקשר שלהם לכנסייה היה כזה שכל חולי, מחסור, מוות, ואפילו בחירת מקצוע לילדים היו כרוכים בהיוועצות עם אב הכנסייה. ההשפעה שלו הייתה כל כך חזקה עד שניתן להשוותה עם מעמד הרבי בקהילה היהודית האולטרה-אורתודוכסית (חרדים).

מקום מרכזי בספר יועד לאמנות הציור. ספציפית, במשפחתו של מרטינס כישרון הציור היה נחלתם של הסב והאב, כישרון שהציל אותם לא פעם מחרפת רעב. הכנסייה סיפקה עבודה לאנשים אלו, כשהיה צורך לשפץ ולרענן את ציורי הקיר והפרסקו של הדמויות הקדושות שקישטו את קירות הכנסייה. וכל זה תמורת תשלום זעום. גם מרטינס, ניחן בכישרון ציור. זה הועיל לו לצלוח את החיים, במיוחד בשנים בהן היה מגויס לקרב במלחמת העולם הראשונה,  ולחם יחד עם חיילים פלמים וולנים נגד הגרמנים באירופה, בתעלות ובשוחות, בזחילה בבוץ, ברעב ובחולי. המלחמה התנהלה בעיקר באירופה בחמש חזיתות עיקריות. "מלחמה וטרפנטין" עוסק בחזית המערבית שכללה את בלגיה וצפון מזרח צרפת. המלחמה הייתה מלחמה כוללת ראשונה בעולם, שנמשכה מאז 1914 עד 1918. ניהול המלחמה נעשה בעיקר באמצעות פקודות וקללות וללא הכשרה הולמת לתנאי הלחימה הבלתי-צפויים שבהם נתקלו הלוחמים. אל מול התופת ומראות הזוועה נהג מרטינס לשלוף את שפופרות הצבעים והנייר מתרמילו, כל עוד אלו שרדו, ולצייר במהירות הבזק את המראות שהיה עד להן. שכן, ייעודו היה אמנות. לא נותר זכר מהציורים והאיורים של מרטינס משדה הקרב. חסרונם בספר הוא עובדה מצערת.

כאן המקום להרחיב את היריעה אל מעבר לכתוב בספר. שתי סוגיות בהקשר זה ראויות להבלטה:

א. תיעוד רגעים במלחמה. הרטמנס אינו מתייחס לסוגיית הצילום באותן שנים. לא כל שכן היכולת הטכנולוגית לנייד מצלמות במלחמה המתנהלת בעיקר בדילוג בין שוחות. שתי תגליות טכניות הן הבסיס לצילום המודרני – היכולת לראות תמונה על גבי משטח שאליו היא מוקרנת והיכולת ללכוד את התמונה ולשמר אותה. רק בשנת 1888 הומצא הפילם (!). המצלמות הדיגטליות התפתחו בשנות ה-80 של המאה ה-20. עד אז המצלמות שקלו כ 3.5 ק"ג ואיכות התמונה בשחור לבן הייתה 0.01 פיקסל. כך שבתקופה בה אנו עוסקים, המצלמות לא היו ניידות, היו יקרות מאוד ורובן היו בלתי ניתנות לניוד בתנאים רגילים, לא כל שכן, בתנאי שדה בצל ההפגזות והירי. זה מסביר חלקית את ריבוי האיורים שמרטינס טרח עליהם בכל רגע אפשרי במהלך הקרבות, באין בידו מצלמה ניידת. מה גם שמומחיותו הייתה אומנות. כדי לסבר את האוזן, בארכיון מדינת ישראל נמצא יומן מלחמת העולם הראשונה, שערך ליאו לסמן, שהשתתף בה כחייל גרמני. ליאו לסמן נולד ב 1891 בהמבורג למשפחה יהודית, הוא התנדב לשנת שירות בצבא הגרמני. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לשירות צבאי ושירת בגדוד ארטילריית שדה . לאחר המלחמה, שב להמבורג והשתלב בעסקי ההוצאה לאור של משפחתו. ב 1937 הכין לסמן יומן מלחמה ושילב בו תצלומים, מפות, מכתבים, קטעי עיתונות ותיאור מודפס של עלילותיו בצבא. בתו, אווה עין-דור, מסרה את יומן המלחמה לארכיון המדינה לפני כמה שנים, והתירה להציג צילומים מהיומן בבלוג הארכיון. בנספח ליומן, לסמן פרסם תמונות שלדעתו ראויות להיזכר.

קרדיט: אתר סימניה

ב. תמורות בתפיסת המלחמה בעקבות ההתרחשויות וההרג ההמוני במלחמת העולם הראשונה. רוח ההתנדבות היא דבר אחד שהתרחש שם. כולם נתנו כתף, החל מהלוחמים והמפקדים, וכלה באחרוני הרופאים והאחיות. כולם ללא יוצא מהכלל, גם המשפחה בבית, עזרו. מעבר לכך, מלחמת העולם הראשונה נחשבת לפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם המודרני שהאדם השתמש בנרטיב "למות למען המולדת". זה אינו מובן מאליו. יסודות הנרטיב של חוויית המלחמה הונחו זמן רב לפני מלחמת העולם הראשונה, הנרטיב רב העצמה צמח מלמטה, מהעם, תחילה כ"פולחן הנופלים בקרב", תוך עידוד מטעם הממסד שיצר תחושה של האלהת הנופלים וטשטוש הפחד והחרדה באמצעות חפצים דמויי פגזים שנרכשו בחנויות כלבו לשם קישוט הבית. היה צורך לתת משמעות למוות בסדר גודל שלא נודע עד אז. ספר שעשוי להעניק הבנה כוללת ורחבה על "האלהת המלחמה" ו"קידוש המוות וההרג ההמוני" במלחמה זו, תחילה, ואחר-כך במלחמה המודרנית, הוא "הנופלים בקרב", מאת ג'ורג' מוסה, (הוצאת עם עובד ספריית אופקים, 1990, מאנגלית: עמי שמיר, 264 עמ'). מוסה מסביר כיצד התגברו על הזיכרון הנורא של מלחמת העולם הראשונה, "שהפך באירופה במיוחד לעבר מהולל ורב השראה".  מוסה סבור ובצדק שצריך להבין עד כמה היה חשוב להחדיר את "פולחן הנופלים בקרב", ובכך לתת משמעות למוות ולאלו שנותרו נכים לכל חייהם. בתיה גור (בהארץ 1993) כותבת בביקורת על ספרו של מוסה על "הרומנטיזציה של המוות בקרב", לנוכח העובדות: מספרם של חללי מלחמת העולם הראשונה עלה פי שניים ויותר ממניינם של הרוגי כל המלחמות הגדולות שניטשו בין השנים 1790-1914. כשלושה-עשר מיליוני בני אדם מתו במלחמת העולם הראשונה, וכיצד, יחד עם זאת, נהפכה מציאות המלחמה למיתוס אצילי ומרומם נפש.

*****

ובשולי הדברים, הנה מבחר ציטוטים מ"מלחמה וטרפנטין", שראוי לאזכר ברשימה זאת:

עמ' 220: "אני קורע את המעטפה שעליה מוטבע כתר קטן: שמי מופיע ברשימת אנשי הצבא שיקבלו תואר אביר מסדר הכתר." (דבריו של מרטינס)

עמ' 231: "אני מוציא מכיסי את קופסת המתכת עם עיטורי הכבוד שלי" (דבריו של  מרטינס), וכך אומר לו מפקדו: "רב סמל… זכית בעיטורים מרשימים".

עמ' 233: "בסתיו אני מקבל חופשה ונוסע הביתה… אימי רואה את עיטורי הכבוד שלי ופורצת בבכי", (דבריו של מרטינס).

עמ' 300: "… פרדוקס זה היה מרכיב קבוע בחייו: מיטלטל הלוך ושוב בין החייל שנעשה בעל כורחו והאמן שרצה להיות. מלחמה וטרפנטין."

העיבוד הקולנועי מחוויר לעומת הספר

כדי שתרצו לצפות בעיבוד קולנועי למותחן שהפך לרב-מכר, היחצנים דואגים להבטיח: "הסרט מבוסס על רב-מכר בעל אותו שם, מאת הסופר עטור השבחים". זה יכול להיות מותחן מאת אגאתה קריסטי. תחשבו על המותחן "עד התביעה" מאת אגאתה כריסטי והעיבוד הקולנועי שלו. שם זה עבד לא רע; לאו דווקא הודות ל"כוכבים" העולים – צ'ארלס לוטון ומרלן דיטריך.

מקרה ספציפי : מותחן הפשע "פרשת קוליני"

אחת הדוגמאות לחילוקי דעות סביב ההצלחה/אי-ההצלחה של העיבוד הקולנועי הוא הסרט "תיק קוליני", המבוסס על רב המכר "פרשת קוליני", מאת הסופר הגרמני והעורך-דין פרדיננד פון שיראך (ידיעות אחרונות-ספרי חמד. מגרמנית: נעה קול, 2011, 149 עמ'). צריך להגיד שפון שיראך הוא נכדו של אחד מראשי המשטר הנאצי, באלדור פון שיראך, שהורשע במשפטי נירנברג. "פרשת קוליני".

קרדיט: ידיעות ספרים

תקציר: קספר ליינן הוא עורך דין חדש, חכם, חרוץ, עמוס בחוש צדק, אפילו צדקנות. המקרה הראשון שלו הוא רצח סנסציוני: פבריציו קוליני הרג אדם. הוא מודה בכך, והראיות נמצאות בכל מקום. אחרי שהסכים להגן על הרוצח, ליינן מגלה שלו עצמו יש קשר אישי לקורבן, והוא מנסה לסגת מהתחייבותו לייצג את קוליני. אבל עמית מבוגר יותר, ריצ'רד מטינגר המפורסם, מניא אותו מכך. מטינגר הוא עורך דינו של הקורבן, והיועץ המסייע לתביעה. אין זה בהכרח הדבר שמשכנע את ליינן להישאר בתיק.

אנחנו יודעים מה יקרה – השאלה היא "איך". ההנאה מהספר נמצאת בפרטים הקטנים: במקרה המדובר, הפרטים הפיקנטיים הם הדין בגרמניה ואופן הפעלתו, אנקדוטות סביב הדמויות המעניקות להן מניע אפשרי, ידיעות מרתקות, ותיאור הנתיחה שלאחר המוות. זה מה שבדרך כלל בונה ספרות פשע. כל המוסכמות נמצאות שם – אפילו עניין האהבה. והקורא המיומן יכול לסמן וי על רשימה ארוכה של פריטים. הספר הזה מהלך עלינו קסם. לא בזכות הפרטים הקטנים, אלא הודות לסגנונו, לאחידות שבה פון שיראך מתייחס לעובדות שלו, למתח הבלתי מאולץ שמטריד את קוראיו. ההקפדה של פון שיראך על ההיסטוריה, החייאת כל מה שהודחק, היא זו שהופכת את הספר הקצר הזה למשהו מרשים. (** "חוק דרהר" קבע ב- 1968 כי על פשעי הנאצים חלה התיישנות).

אבל "פרשת קוליני"  הוא לא רק מותחן קצר, תמציתי וכובש. הספר זכה לעיבוד קולנועי.

בתחילה נראה שההבטחה של הסרט מתקיימת. בעוד שהנושאים שאותם מקיפה הפרשה עצומים ובינלאומיים, יש לעיבוד הקולנועי אינטימיות שעובדת בצורה יעילה יותר ממה שקנבס רחב יותר עשוי היה לעשות. זה מתחיל בתמונת הפתיחה: עורך דין טורקי/גרמני צעיר, קספר ליינן (אליאס מ'בארק) שומר על כושר בזירת אגרוף. התמונה הזו נקטעת עם דשדוש רגליו של גבר בגיל העמידה המאוחר, פבריציו קוליני (פרנקו נירו) הנכנס למלון יוקרתי בברלין, ועושה את דרכו לסוויטה הנשיאותית. הוא מתחזה לעיתונאי שבא כדי לראיין את דייר הסוויטה, תעשיין בשם הנס מאייר (מנפרד זפטקה), בעל הצטיינות של הצלב הפדרלי ומנכ"ל מפעל "מאייר מאשין פאבריק", בקיצור, אדם בעל הכרה כלל-לאומית. במקום לא מתקיים דו-שיח. אנחנו שומעים נקישה של אקדח ואז רואים את טביעות הרגל העקובות מדם של קוליני. הוא עוזב את החדר וחולף על פני מרצפות השיש של המלון כשהוא צועד בכבדות לעבר הספה בלובי ונופל עליה. הוא אינו מנסה להסתיר את פשעו ואף מפנה את צוות המלון לסוויטה.

כל זה נראה כמו מקרה פתוח וסגור של הרג בכוונה תחילה, כלומר רצח. אין ספק שקוליני, מהגר איטלקי, שעד כה ניהל חיים נקיים ללא רבב, ביצע את הפשע. ושוב חוזרים לשאלה: מה היה המניע שלו? ליינן נחוש לגלות זאת, גם אם מרשו אינו מודאג מדי לגבי גורלו. המצב מסתבך עוד יותר כאשר ליינן מגלה שהאדם שמרשו רצח היה הנדיב שגידל למעשה את ליינן וסייע לו לסיים את לימודיו בקולג'. כך לפחות מזכירה לו נכדתו של מאייר, יוהנה (אלכסנדרה מריה לארה), שפעם הוא ניהל איתה רומן אהבה. כשהיא דורשת לדעת איך הוא יכול להגן על רוצחו של האיש שכל כך אהב אותו, ליינן עונה שאם הוא היה רופא, הוא היה מחויב לנסות ולהציל אפילו את חייו של רוצח סדרתי.

נראה שליינן עמוס מעל לראש בתסבוכות של התיק. יש מסתורין אמיתי בתחילת הסרט. מה עומד מאחורי ההרג? מדוע קוליני כל כך שותק ולא מוכן לעזור לעצמו? אי אפשר היה ליצור רקע יותר מוצלח מזה לדרמות שעשויות לפרוץ תוך כדי הדיון בבית המשפט. עם זאת, הפיצוץ המיוחל בושש לבוא. גם כאשר הצופים בסרט מגלים את הזוועות מאחורי המעשה האכזרי של קוליני ומדוע הוא ביצע אותו, יש בסרט תחושה של נתק. תחושה שמנתחים את רמת המוסר של המעשים שנעשו, ובו בזמן הניתוח נחסם בפני הצופים באמצעות מחסום בלתי חדיר, מה שאינו מאפשר לצופים בסרט להיות באמת מעורבים. ליינן הוא מעין צינור בלתי נלאה ולא סימפטי ודרכו אנו למדים שמאיר הנערץ אולי לא תמיד היה סנדק נדיב שעוזר לאנשים. עוד אנו לומדים שהחיבור בין מאייר לקוליני קושר את שניהם לזוועות שהתרחשו בזמן המלחמה. מעשה ההרג של קוליני היה ניסיון נואש להשיג צדק מכיוון שמערכת המשפט עצמה בגדה בו ובמשפחתו.

לסיכום: מבחינה ויזואלית הסרט בהחלט קל לעין והוא מצולם להפליא לכל אורכו. אבל צריך שסרט יחדור מבעד למעטפת החיצונית שלו, צריך שלסרט יהיה סגנון ייחודי מחוץ לתיעוד השיטתי של מה שמתרחש. הצופה חווה חוויה מבלי ממש להתעכב על מה שהוא רואה על גב המסך. העדר הרגש פוגם ביכולתם של הצופים להרגיש מעורבים. גם התוספת של רגש בסצנת הסיום (לא ספוילר) – תצלום שקוליני העביר לליינן ובו נראית אחותו של קוליני בגיל 12, כשעל גב התמונה כתוב: "זאת אחותי, אני מתנצל על הכל, קוליני" – היא תוספת שלא הופכת את הסרט למרגש באמת.

פולקלור גרמני עתיק כמבשר השואה

Faith at the Brink: by Osher M. Lehmann/ Credit: Amazon

בספר אוטוביוגרפי המוקדש לזכר הוריו שמצאו מותם באושוויץ, המחבר, אשר להמן, דור רביעי לרב ד"ר מאיר מרקוס להמן, כותב בנספח (עמ' 333-334):

למרבית מדינות העולם יש גיבורים אגדתיים מתקופות קדומות. כילד צעיר באמשטרדם, נהגתי לקרא לעתים קרובות סיפורים על גיבורי העבר של הולנד. גיבורים שהביסו יריבים והתגברו על הספרדים החזקים, כגון, פיט היין, אדמירל מיכאל דה-רויטר ואחרים. בניגוד לאלו, אני מוצא שלמרבית הפולקלור הגרמני העתיק יש סממן משותף אחד, והוא: אלימות בלתי-רגילה נגד חסרי ישע תמימים.

בהמשך מתייחס אשר להמן לסיפור, "החלילן מהמלין". The Pied Piper of Hamelin

תמצית הסיפור: בשנת 1284, בעיר היפהפייה המלין השוכנת על גדות נהר ווסר, זקני העיר הגיעו להבנות עם קוסם. הם ביקשו ממנו לשחרר את האזור מאוכלוסיית העכברושים המטרידים את תושביו. בתמורה, הם הבטיחו לו שכר כספי גבוה. הסיפור מתאר כיצד הקוסם הצליח להשיג את היעד שהוטל עליו: הוא צעד לכיוון הנהר כשהוא מחלל בחלילו, והמוסיקה המהפנטת גרמה לעכברושים לרוץ בעקבותיו. וכאשר הגיעו אל גדות הנהר העכברושים המשיכו הלאה מבלי לעצור טבעו במי הנהר וכך מצאו את מותם. כאשר חזר הקוסם העירה הוא הציג את הישגיו בפני זקני העיר. אבל הם סרבו לשלם לו את הסכום המגיע לו. החלילן לא כעס אלא פשוט שב לחלל מנגינות קסומות. אלא שהפעם מי שצעדו בעקבותיו היו לא פחות מאשר מאה ושלושים מילדי המלין. בהגיעם אל ההר ששמו קופנברג, החלילן וכל הפמלייה שצעדה בעקבותיו נכנסו להר ונעלמו מהעין מבלי שוב.

"לסיפור עצוב זה, ודומיו, יש מסר ברור", טוען אשר להמן,

"אלימות לא-רציונלית היא רוע קדום שקבע גורלם של רבים. למרבה הצער, התנהלות כזו, הטעונה במאפיינים הזוועתיים של אגדות אניגמטיות אלה, תרמה לקהות גרמנית והעלתה את רמת הדיספונקציות החברתיות שלהם. אני מחשיב אגדות אלו כמבשריהן של התוכניות המודרניות ל"רצח עם". אלו שפותחו ואף תורגלו על-ידי הדרג הגרמני הצבאי-תעשייתי המוקפד באתרים ידועים לשמצה, כמו תאי הגזים של אושוויץ".

מה קרה בטנטורה (1948)?

מה בין אגדה ובְּדָיָיה – בדומה לבדייה, אגדה היא מעשייה; אלא שבאגדה יש יסוד חינוכי ובבדייה אין.

מתבקש דיון תמציתי בסוגיה מרכזית המעסיקה אותנו כיום: א. האם הירי בכמאתיים ויותר תושבים ערביים חסרי מגן בטנטורה (מאי 1948) בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני הוא בְּדָיָיה או אגדה? שאלה נוספת לשם ההשוואה: האם ביצות עמק יזרעאל הן בדייה או אגדה?

ביצות עמק יזרעאל תחילה

מהי אגדה בעלת מסר חינוכי? במאמר שפרסם ס. ווטרמן, מרצה בכיר לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70, הוא טוען – א. כתוצאה מהתפקיד שמילאה החלוציות החקלאית בא"י לפני 1948, התפתח נוף מיתי, מעין אגדה שבה ערי פיתוח מושבים וכפרים הופכים את המדבר השומם לאזור פורח. ב. במציאות של ימינו, מרבית האוכלוסייה בישראל מתרכזת בשלושה אזורי מטרופולין: תל אביב, חיפה וירושלים. ההתיישבות הקולקטיבית כבר אינה דומיננטית מבחינה סטטיסטית וגם אינה התיישבות חלוצית חקלאית. לכן הסיסמא "הפרחת השממה" כבר אינה נחוצה כדי לגייס חקלאים. שתי הטענות גם יחד הן דוגמה לאגדה ארץ ישראלית. כעת נעבור לבחון מקרה ספציפי, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל.

ביצות בעמק החולה. קרדיט: פיקיוויקי

במשך שנים רבות כל תלמיד בישראל ידע שבסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 העמק שרץ ביצות מחוללות קדחת שזרעו מוות בקרב החלוצים שהגיעו לשם ממזרח אירפה. שני מלומדים חקרו (1983) באיזו מידה העמק שרץ ביצות. הממצאים הראו שהעמק מעולם לא שרץ ביצות. עוד בשנת 1867, כאשר מרק טווין ביקר בעמק, הוא כתב כך, "הנוף הנשקף מהר תבור יפה, משובץ שדות, מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופי-בתים." גם מיפוי מדויק יותר של א"י, שנערך ב- 1878 על ידי הקרן לחקירות ארץ-ישראל, קבע שישנן "מעיינות רבים בשולי עמק-יזרעאל, וכן בּׅיצה אחת מערבית לעפולה, ומודגש שם כי הביצה היא שלולית חורף". הפרשנות המלווה מפה זאת באטלס ישראל, מדגישה את העובדה כי כמעט שלא מופיעות ביצות בעמק. מאוחר יותר, בקיץ 1921, ביקר אחד ממתיישבי נהלל הראשונים באזור ההתיישבות של נהלל, ויחד עם קבוצת אנשים נוספים סייר באזור שתואר כ"אזורי הביצות". את התרשמותו הוא תיאר בכתבה, "כולם ירדו לבּׅיצה הראשונה, כאן קבוצת עצי ערבה ירוקים ורעננים ומסביב בורות קטנים ובעומק של 30 ס"מ מים עומדים, על-יד זה שקתות של עץ . . . מלאי מים להשקות את הצאן . . . הידענים הסבירו לנו שבּׅיצה זו אין לה כל חשיבות, ורק על-ידי העברת תעלות פשוטות ורגילות מורידים את המים ושום ביצה לא תוותר עוד".

האם "ביצות בעמק יזרעאל" זו אגדה או בְּדָיָיה?

על פי ההגדרה, הסיפור על ביצות עמק יזרעאל זו אגדה. היא מעבירה מסר חינוכי שתכליתו היא, הגברת תנופת העשייה הציונית, לאחר התקופה הקשה של מלחמת-העולם הראשונה, שלוותה בנסיגה בתהליך ההתיישבות היהודית בארץ. האגדה והמסר החינוכי הגלום בה סייעו לגורמים מחוץ לעמק, שניתן להגדירם "הרמה הלאומית", לטפח ולעודד את המפעל הציוני בא"י. גם הדור שקדם לעלייה ולהתיישבות בעמק, שקורותיו היו ידועים לראשוני העמק, תיאר את "פתח-תקוה, זיכרון-יעקב, חדרה וביצותיהן". מתיישבי העמק והציבור היהודי בארץ ניזונו מסיפורי אגדה אלה. הם הגבירו עוד יותר את רושם המאבק בביצות עמק-יזרעאל, והפכו לסמל המאמץ שכנגדו מתמודד המתיישב החדש הנושא את רעיונותיה ואת דרכה המעשית של תנועת העבודה בארץ. העמק הצטייר בתקופה של ראשית שנות ה-20 כתמצית הפעולה המעשית – גאולת האדמה וההתיישבות, וכתמצית הפעולה הרעיונית של תנועת הפועלים – יצירת צורות-התיישבות חדשות.  

מכאן עובר הדיון אל פרשת הטבח ב"א-טנטורה"

בשנות ה-90, טדי כ"ץ, שהיה סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, עשה עבודת MA על הקרב בטנטורה בשנת 1948. הוא אסף עדויות מוותיקי חיילי אלכסנדרוני מחד, ותושבי הכפר הערבי טנטורה מאידך. מהעדויות הסיק כ"ץ, ש"לוחמים יהודים ביצעו טבח המוני נגד אזרחים וקברו אותם בקבר אחים".

מעריב: כתבה על המחקר של כ"ץ. קרדיט: ארכיון מעריב.

הקרב המדובר התנהל בכפר א-טנטורה (להלן, טנטורה), ועל החולות אשר סביב לו, בלילה שבין ה – 22 ל – 23 בחודש מאי 1948. מסקנותיו של כ"ץ שסוכמו בעבודה לקבלת תואר MA , שנויות עד היום במחלוקת.

ותיקי אלכסנדרוני טוענים, להד"ם ומפרטים, "ההיסטוריון שחקר את הפרשה כתב סה"כ חללי הקרב היהודים – 14 במספר, כולל איש הפלי"ם (פלי"ם – פלוגות ימיות – הזרוע הימית של הפלמ"ח), שנפל מאש כוחותינו. מבין אנשי טנטורה נפלו בקרב עצמו לא יותר מאשר 10 או 20 בלבד, אלא שבסופו של אותו היום היו בכפר לא פחות מ – 200 עד 250 גברים הרוגים, בנסיבות בהן היו אנשי הכפר נטולי נשק ונטולי מגן לחלוטין". ותיקי אלכסנדרוני גם מסרו את גרסתם כך, "אכן קרב קשה התנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו, בחודש מאי 1948, כמופיע למעלה. באותו קרב איבדו לוחמי אלכסנדרוני 14 מחבריהם, ואף האויב ידע אבידות רבות. אולם עם עלות השחר נכנע הכפר ואיש לא נורה על ידי לוחמי אלכסנדרוני לאחר תום הקרב בהיותו "נטול נשק ונטול מגן", כהאשמתו הזדונית של מר כץ" (הדגשות שלי, ת.ה.).  

השאלה ההכרחית והחיונית לצורך דיון זה היא: האם פרשת הטבח בטנטורה גוייסה כסיפור בעל מסר חינוכי, ומכאן שסביב הפרשה נוצרה אגדה, או שמא קיים יסוד לטענה שמדובר בבדייה?

אל מול עבודתו ומסקנותיו של כ"ץ, שחשף עדויות של לוחמים וקורבנות הטבח שבוצע בטנטורה במאי 1948, מוצגת סברה שמעמידה את אפשרות "אגדת טנטורה" בסימן שאלה. שכן לפיה, בתי המשפט והיסטוריונים חברו יחד לחזית משותפת שמטרתה להשתיק את מסקנות העבודה של כ"ץ, ומן הסתם הם מצדדים בגרסת זקני הלוחמים בחטיבת אלכסנדרוני. הווה אומר – במרחב הציבורי אין מתייחסים לפרשת טנטורה כסיפור בעל מסר חינוכי שעל ברכיו יש לחנך את חיילי צה"ל. אם אכן סברה זו נכונה, ייתכן שמדובר בבדייה. כך שהצדק הוא עם ותיקי אלכסנדרוני ותומכיהם, ומסקנות המחקר של כ"ץ הן בדייה. צריך להגיד, שזו השערה שקשה לעכל אותה. שכן היא מעמידה בסימן שאלה את המחקר האקדמי של כ"ץ (שעליו קיבל ציון 96). נוסף לכך איש אינו מוכן לומר בפה מלא שמדובר בבדייה. ותיקי אלכסנדרוני טענו שעבודתו של כ"ץ היא "האשמה זדונית", ושהם כופרים באשמה שהוטחה נגדם, שלפיה הם "טבחו במאות תושבים חסרי מגן בטנטורה". קיומה של בדייה במקרה זה נתון במחלוקת.

אלון שוורץ, במאי הדוקו "טנטורה", גם כן מודע לדילמה. ובדברי ההקדמה להקרנת הבכורה של סרטו "טנטורה" בפסטיבל סנדאנס, הוא סיפר על הקושי עימו התמודד כיוצר ישראלי אל מול פיסת היסטוריה "שלא נלמדת בבתי הספר" [הדגשה שלי, ת.ה.]. מכל מקום, בצדק טוען העיתונאי אורן שמיר (הארץ 21.1.22) שסרט קולנוע צריך להיות תחילת הדיון, לא סופו.

הגדרות:

בְּדָיָיה – סיפור מומצא, סיפור דמיוני; בדות; בדיון; מעשייה. אַגָּדָה – ז'אנר של סיפור בדיה, עם יצורים מיתיים ובדיוניים, לעתים בעל מסר חינוכי.

מקורות:

אורן שמיר, הארץ.

יורם בר-גיל ושמואל שמאי, ביצות עמק יזרעאל – אגדה ומציאות. קתדרה 27, (ניסן, תשמ"ג) 163-174 .

חוות דעת של ותיקי ח. אלכסנדרוני

מעריבתקציר עדויות שכדאי לקרא.

מסמך משפטי שכדאי לקרא: משרד עו"ד גיורא ארדינסט (2000) המייצג את אלכסנדרוני בתביעה נגד טדי כ"ץ, טוען: "עבודת המחקר של כ"ץ היא מעשה מרמה". להלן, קישור למסמך:

פענוח רצח עם "טוויסט"

בספרות הפשע, קל ונוח ל"הדביק" לבעלי-החיים תכונות מתוך העולם האנושי. זאת מכיוון שבעלי-החיים מתנהלים בעולם בדרכים הדומות למדי לדרכים אנושיות, אך אינן מתנסחים במילים, והם גם לא יתנגדו לניסוח שלנו. כך קל לנו לזהות בבעלי-החיים כוונות, מאבקים, חיי חברה וחיי משפחה, או לשבץ אותם כבלשים בפרשיות רצח, תוך שימוש במילים המביעות תכנים מעולמנו.

גלנקיל: מותחן כבשים", לאוני סוואן (ספרייה לעם, הוצאת עם עובד, 2005. תרגמה מגרמנית: טלי קונס, 357 עמודים). 2005 ,Three Bags Full, by Leonie Swan

באדיבות: אתר "סימניה".

"גלנקיל", שראה אור בגרמניה, הוא מותחן כבשים שהפתיע רבים. כאשר אנו חושבים על ספרות הרצח בגרמנית, הנטייה היא לחשוב על ספריו של עו"ד פרדיננד פון שיראך, כגון: "פרשת קוליני", מותחן משפטי מושחז או "פשעים", רצח ברוטלי של אשה בידי בעלה. אלו ספרים בעלי ערך מוסרי ולאו דווקא ספרותי. די בטוח שלא נחשוב על רצח מסתורי המתרחש באזורים הכפריים של אירלנד, ועל עדר כבשים אנתרופומורפיות (שעברו האנשה), העוסקים במרץ בפענוח רצח הרועה המסור שלהם, ג'ורג', שנמצא מת באחו ואת חפירה תקוע בגופו.

"במבט ראשון, כל החבורה נראית כל-כך לא כשירה לעבודת בילוש." אומרת סוואן על חווית הכתיבה שלה. מה גם, שבעת פרסום הספר סוואן הייתה דוקטורנטית לספרות אנגלית, והמחשבה על כתיבת מותחן כבשים היווה עבורה אתגר נוסף.

ובכל זאת חלק מהכבשים ב"גלנקיל" לא היו כשירים לבילוש אילו היו בני אדם. כמו לדוגמה סר ריצ'פילד, האיל מנהיג העדר, ששמיעתו הולכת ונחלשת וזיכרונו גרוע, רק ראייתו מצוינת; ומייזי השיה התמימה; כך גם שה-החורף, קשה החינוך ועושה הצרות; אבל סוואן אינה מתרגשת מכך, "אם מסתכלים לעומק, מבינים שלחלק מהעדר הזה יש לא מעט מה להציע". לכבשה, מוד, יש חוש ריח טוב, ומיס מייפל היא הכבשה הכי חכמה בעדר, "ואולי בכל העולם". היא סקרנית, עקשנית, ומרגישה עצמה אחראית. היידי היא שיה פעלתנית, ומלבד זאת היא לא תמיד חושבת לפני שהיא מדברת. מופל דה-ווייל הוא כבש הזיכרון: את מה שחקק פעם בזיכרונו לא ישכח לעולם. אבל הוא תמיד רעב וזה מסיח את דעתו. אותלו הוא איל שחור בעל עבר עתיר ניסיון. ליין היא הכבשה הכי מהירה בעדר, ובעלת חשיבה מעשית.

צריך לומר שהעלילה משקפת את הנטייה האנושית לראות בבעלי-החיים הלא-אנושיים את עצמנו, כחלק מנטייה רחבה יותר, לראות בדמותנו כל דבר לא-אנושי. אנו נוטים להבחין בדמויות אדם בתוך צורות של סלעים ועננים; אנו נוטים לדבר במונחים של תודעה על כל עצם שהוא: העציץ "אוהב" שמש, המחשב "חושב" והמכונית "לא רוצה" לנסוע, וכדומה. (נעמה הראל, אתר "אנימלס".)

תושבי הכפר ובעצם כולנו, מזלזלים בכבשים בוודאי כשהם בתפקיד בלשים. מה שדווקא עוזר לעלילה כאשר הם מצליחים לגלות את הרוצח. גם הסטריאוטיפ של ה"עדר" הופך בעלילה לאלמנט נחשב. כאשר פורצות מריבות בעדר, הכבשים פותרים אותן ביחד.

הבעיה הגדולה של הכבשים היא, האם להמשיך בעבודת הבילוש או פשוט לחיות כמו שכבשים חיים, פשוט חיים רגילים. חלקם סבורים ש"זה יותר מדי בשבילנו" (קורדליה);  "אנחנו פשוט צריכים לשכוח מזה" (קלאוד); "זה יהיה יותר פשוט אם נשכח הכל" (פעיות הסכמה של שאר הכבשים). מייפל לא מקשיבה. במקום זה, "היא נופפה בזנבה בבוז, פנתה והלכה רחוק ככל האפשר משאר הכבשים, ושקעה במחשבות". מכאן ואילך מתפתח רב-שיח, מהטובים ביותר שאפשר היה לייחס לעדר של כבשים:

"צֶדֶק!", פעתה. רק אותלו ענה לה, "צֶדק!", געה בתשובה. והוסיף לגעות בינו לבין עצמו מתוך פיזור נפש, "צֶדק!" געה בשקט, "צֶדק!". אל השיחה  מצטרף שה-החורף: "מה זה צדק?", הוא שואל. אותלו, נזכר שבגן החיות בו שהה לפני שהצטרף לעדר הכבשים, נלקחו מפעם לפעם כבשים מהשמורה שלהם, בשביל הטורפים. אבל איש לא דיבר על כך. זה לא היה צודק. ואז נפל אותלו בידי הליצן האכזר ונאלץ לבצע על הבמה כל מיני תעלולים מטופשים. לא צודק! ואז הליצן מכר את אותלו לשוחט. לא צודק! והשוחט סחב אותו לקרבות הכלבים. לא צודק! – "צֶדק!", מסביר אותלו, "זה כשאפשר ללכת לאן שרוצים וללחך עשב איפה שרוצים. כשאתה יכול לבחור את הדרך שלך. כשמותר לך להילחם על הדרך שלך. כשאף אחד לא גונב לך את הדרך. זה "צֶדק!"."  שה-החורף חושב רגע ומשיב, "אבל אולי ג'ורג' (הרועה) רצה לגנוב למישהו אחר את הדרך, והם נלחמו זה עם זה. אם כך – זה היה צודק!"

סוואן התראיינה (2020) למגזין "וולנס" (Wellness). היה עליה להבהיר כיצד היא מצליחה לחשוב איך לכתוב מותחן על חבורת בלשים לא-כשירים, וכך אמרה, "לא משנה כמה מחקר אעשה, הצעד הראשון לעולם החדש שלי הוא תמיד סוג של משחק מחשבות עבורי!" לפני כתיבת "גלנקיל" היא חקרה רועה צרפתי, ואף ביקרה באירלנד. לדעתה, "בעלי חיים הם הקישור שלנו לטבע, ובו בזמן הם כל כך שונים, הם מפתיעים, בלתי צפויים, אמיתיים, מצחיקים ומרגשים – ולכן הם גיבורי רומן מצוינים". הם לא באמת מתבטאים בדיבור, אבל התנהלותם במותחן יוצרת "מׅשְׁטַח הקרנה, מעין מַראָה המוצגת בפני דמויות אחרות בעלילה, וגם בפני הקוראים."

לזכותה של סוואן ייאמר כי על-אף שייחסה תכונות אנושיות לכבשים, ובכך העניקה להם הרבה יותר יכולות וכוחות קוגניטיביים מהקיים בטבעם, היא לא גרמה להם להתנהג כמו לא-כבשים. הם ישנים, הם רועים באחו, הם מנהלים חיי חברה רגילים, ורק לעתים הם יורדים לכפר לצותת לשיחות ולצפות בחשודים. למעשה, סוואן מנצלת את היכולות הטבעיות של הכבשים לצורך הבילוש, בפרט את יכולתם להריח ומה הם מסיקים מכך. גם תגובתם למותו של ג'ורג' נותנת תחושה מציאותית; הם משתפים זיכרונות ממנו, ורק אז מתחילים ליהנות מהחופש באין להם רועה.

בשולי הדברים:

"גלנקיל" נכתב במקור בגרמנית, אבל ניכר בו שסוואן מאוד מושפעת מהתרבות הבריטית, "בשבילי, אנגליה היא ארץ הסיפורים!" היא חרשה את כל הקלסיקות במקור, באנגלית, היא מפגינה כבוד כלפי האמנית הבריטית הנודעת של מותחני פשע, אגאתה כריסטי, ולדעתה, "לרציחות בחווה במסורת של אגאתה כריסטי יש קסם מאוד מיוחד". מיקום הפשע מוסיף עניין, טוענת סוואן, "אפשר כמובן לבצע רצח בכל מקום, אבל החיים ביישוב קטן מציעים רקע נפלא במיוחד למותחן פשע, די עליז והומוריסטי.  כולם מכירים כאן את כולם, לאירועים קטנים יש השפעה רחבה ואפילו רציחות מבעיתות הן ציוריות כשהן מתרחשות מול רקע אידילי".

חשוב לחזור לאור הזרקורים

אני מודה ומתוודה שרק הודות להאזנה לרדיו ("גם כן תרבות", כאן11, 24.11.21), נחשפתי בזמן אמת לחמשת הספרים שעלו לגמר בתחרות על פרס ספיר לספרות מטעם מפעל הפיס לשנת 2021. כקוראת אובססיבית, הייתי אמורה לגלות מזמן (במאי 2021) מיהם המועמדים לפרס ספיר ("הרשימה הארוכה") לעיין בספרים שזכו. להפתעתי, פרסום שמותיהם חלף מתחת לרדאר. מה שנחשב בעבר כמרכז הכובד של התרבות המקומית, כבר אינו במוקד. אור הזרקורים הוסט מעליו. הבשורה הטובה היא שיכול להיות אחרת, חשוב לחזור לאור הזרקורים, ועל כך בהמשך.

גם בספרייה העירונית לא ידעו

השבוע נכנסתי לספרייה העירונית כדי להחליף ספר. אני מבקרת בה בקביעות, משוחחת לעתים עם הספרניות ומתייעצת איתן. הפעם, לפני שיצאתי מהספרייה שאלתי מי לדעתן יהיה/תהיה הזוכה בפרס ספיר? הופתעתי מהתשובה המהוססת, שאחריה נשאלתי, "מי נכלל השנה ב'רשימה הקצרה?'". אני מקווה שזה מקרי בלבד, ושהאשם הוא במערכת ולא בספרייה. צריך לומר שבעבר, ההכרזה על רשימות המועמדים לפרס וההכרזה על הזוכה תפסה מקום ראשי בכל אמצעי התקשורת הציבוריים. כיום הידיעה מסתתרת בפינה נידחת הרבה אחרי החדשות היומיות העיקריות. ההרגשה היא שאין בכלל גאווה בספרות. בכל מקרה, לתומי ציפיתי שכמנויה בספרייה העירונית בעירי, אהיה מודעת לכל זה בזמן אמת. הרי תמיד נחמד להיות אחת הקוראות הראשונות של אחד הספרים [לפחות] המועמדים לפרס היוקרתי. מדוע נודע לי על המועמדים לפרס רק במקרה? כאן המקום להוסיף שמלבד פרס ספיר לספרות, מוענקים כיום בישראל פרסי ספרות ושירה נוספים:  פרס ישראלפרס ספירפרס ביאליק, פרס ברנשטיין, פרס עמיחי ,פרס ברנר, פרס רמת גן,  פרסי שר התרבות, ראש הממשלה ונשיא המדינה לספרות, פרס טשרניחובסקי, פרס לאה גולדברג, פרס א.מ.ת לספרות, פרס ניומן ועוד.

המקרה המדובר אינו ענייני הפרטי. זו עובדה מצערת ברמת הכלל, הציבור. בדיוק כפי שאנו יודעים מתי מתקיים שבוע הספר, כך אמורים אנו לקבל מידע על ספרי מקור ישראלים הראויים לפרס. ליתר דיוק, שטיפת מוח חייבת להיות כאן כדי שנמהר לחנות הספרים הקרובה או לספרייה שבה אנו מחליפים ספרים באופן קבוע, נדפדף ונזין את עינינו ב"נבחרים" הראויים לפרס. בעצם, על מה אני מדברת? הרי באנגלית יש ביטוי – follow the money  (לכו בעקבות הכסף). והמבין יבין. כנראה שיש הבדל בין שבוע הספר לפרס ספרות.

חבר השופטים הסביר, הקורונה אשמה

ומה באמת קרה? באתר של מפעל הפיס פורסם, "גיורא רום , יו"ר חבר השיפוט אמר כי: 'ועדת השיפוט הגיעה להסכמה לגבי תשעה (9) ספרים המתאימים ביותר לדעתה להיכלל ב'רשימה הארוכה' לפרס. יש לקחת בחשבון שהשנה, בשל הקורונה ראו אור פחות ספרים והוגשו כ- 30% פחות מועמדים לפרס"'.  

באדיבות: פרדס הוצאה לאור

רצוי להבהיר דבר אחד לפחות, על כל אחד מהספרים שעלו לגמר בתחרות על הפרס (5 ספרים), פורסם "נימוק השופטים" לבחירה. דוגמה אחת היא הנימוק לבחירת "תחנות ביניים" (2020), מאת בוריס זיידמן: "תחנות ביניים … ספרו החדש של בוריס זיידמן,  הוא ספר המפתיע את קוראיו ללא הרף בהמצאותיו הלשוניות, בתיאוריו הקרנבליים ובמבטו הייחודי על ההוויה הישראלית, על חברוּת, על נאמנות, על גבריות ועל  תעתועי הגעגוע לילדות … לשונו הייחודית של המספר היא הלחמה של העברית לרוסית ושל הרוסית לעברית ,"עברוסית" כהגדרתו … זיידמן בורא באמצעותה, ויחד אתה, עולם עשיר עד להתפקע … הוא כותב בשצף קצף, ברגישות הומניסטית בלתי מצויה ובמנעד רגשי  שאין דומה לו בספרות העברית: חיבור בין רגשות עזים לריחוק אירוני, בין הגזמה והליכה בגדולות לבין התעקשות על הגיון פשוט.".

קראתי בשקיקה את ספרו של זיידמן. גם אני בדעה שהוא "מיוחד ומכשף בלשונו". צריך לקרא את הספר כדי להבין עד כמה. קראתי גם את ספרו המצוין של יניב איצקוביץ ("אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו"), וגם את ספרה של זוכת פרס ספיר לשנת 2021, הסופרת והעורכת הילה בלום ("איך לאהוב את בתך"). זאת כאמור בזכות ההקשבה היזומה שלי לתכנית רדיו שבה התראיינו כל חמשת המועמדים הסופיים לפרס.

גם שר התרבות והספורט ושרת החינוך נרדמו בשמירה

עצוב שכך נראים הדברים. וכלל אינני בטוחה שהאשם תלוי במפעל הפיס. מה עושה שר התרבות והספורט, מה עושה שרת החינוך ומספר גופים ציבוריים נוספים כדי לעודד כתיבה ופרסום ספרות מקור ישראלית, האם כולם נרדמו בשמירה? אולי זו הסיבה לכך שנמכרו פחות מאלף עותקים של שניים, או יותר, מבין הספרים שהיו מועמדים לזכות בפרס ספיר? בל נשכח שחלפה חצי שנה מאז שפורסמה רשימת המועמדים המלאה.

הדילמה הטעונה בירור מיידי היא מה הדרך לתיקון את המצב, ואיך ליצור גשר וחיבור בין ספרי המקור שלנו לציבור המעוניין לקרא.

טוב יעשו חבר השופטים לפרס ספיר, שר התרבות והספורט ושרת החינוך אם יזמו דיאלוג ציבורי מתמשך עם הציבור מאז ההכרזה על "הרשימה הארוכה" של המועמדים לפרס, עד להכרזה על הזוכה בפרס ספיר. את האופן שבו ניתן לעשות זאת אני משאירה להם. זאת העבודה שלהם ואחריותם. בכל אציע פתרון זמני פשוט – להדביק כרזות במוסדות חינוך תיכון, בספריות ציבוריות וכן הלאה, וליידע את העוברים ושבים בזמן אמת על רשימת הספרים המועמדים לפרס ספרות. אפשר גם ליזום קבוצות דיון, הרצאות זום וכדומה.

לסיום, פנייה אל שר התרבות והספורט, ח"כ חילי טרופר,

דבריך בטקס הענקת פרס ספיר להילה בלום יפים וטובים, ציטוט: "ברכות לזוכים ולזוכות בפרס ספיר לספרות עברית. על אף האתגרים בעולם הספרות בשנה האחרונה ובכלל, הספרות הישראלית ממשיכה להוציא מתוכה יבול ספרותי נהדר." אבל בהמשך דבריך הוספת, "תודה מיוחדת למפעל הפיס אשר ממשיך להעמיד את הספרות הישראלית, את הסופרות והסופרים שלנו על מרכז הבמה הישראלית." האמנם?

ואולי עניין הציבור בספרות המקור נופל בעצם בין הכיסאות – בין משרד התרבות, משרד החינוך, וחבר השופטים/מפעל הפייס?

הערות:

  1. פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס מחולק בשני מסלולים: מסלול ראשי ומסלול הביכורים. מסלול ראשי – בשלב הראשון חבר השופטים יבחר את "הרשימה הארוכה", עד 12 ספרים ומתוכה תיבחר ה"רשימה הקצרה", עד 5 ספרים, מתוכם ייבחר הספר הזוכה.
  2. למי מכם שמעוניין לדעת מי המועמדים שנבחרו ("רשימה הארוכה") במאי 2021 כמועמדים לפרס ספיר, להלן הפרטים – "הלשון נושלה", שמעון אדף )הוצאת פרדס); "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", יניב איצקוביץ (הוצאת כתר); "איך לאהוב את בתך", הילה בלום (הוצאת כנרת זב"מ); "מקום", ניצן ויסמן (הוצאת כנרת זב"מ); "תחנות ביניים", בוריס זיידמן (הוצאת פרדס); "מחר אני יוצא מזה" , מתן חרמוני (הוצאת כתר); "דיאנה ודויד", שירה כרמי (הוצאת אחוזת בית); "אמונה",  דרור משעני (הוצאת אחוזת בית); "בייבי בלוז"  מרים קוץ (הוצאת משכל).

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)