(איך) להתמודד עם אנכרוניזם

במהלך השנים האחרונות נתקלתי בלא מעט שאלות של תלמידי תיכון, העומדים לפני מבחני בגרות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). סוג השאלות משקף לצערי תמונת מצב עגומה: מלחמת יום הכיפורים נדמית בעיני רבים מהם כאירוע שהתרחש לפני בריאת העולם. גם המורים הצעירים לא היו כאן לפני ארבעים שנה ויותר, ויחסם למלחמה ההיא עובר הלאה. (להלן דוגמא של סיכום לקראת מבחן בגרות).

קראתי סיכומים רבים שתלמידים ו/או מורים מפיצים ברשת האינטרנט לקראת בגרויות בהיסטוריה, בדגש על מלחמת יום הכיפורים (1973). 

מאגר מבחני בגרות [צילום: באדיבות משרד החינוך]

לא התפלאתי שמלחמת יום הכיפורים נתפסת בעיניהם כאנכרוניסטית, ושהחומר למבחן הבגרות הוא "עוד חומר שצריך לשנן" כדי לקבל ציון טוב. 

לעניות דעתי, חשוב לתקן זאת ואין צורך להפוך עולמות לשם כך.

הדור שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים, לרבות אוכלוסיית העולים שהגיעו לארץ אחרי שהתרחשה, מתייחסים למלחמה זאת בשוויון נפש יחסי. במקרה הטוב, הציבור שלא חווה את המלחמה מרותק לסיפורים אישיים ומתפעל ממעשי הגבורה, המופצים בכלי התקשורת בימי השנה למלחמת יום הכיפורים. אנו מחויבים לא רק למניעת ההשכָּחה של אירוע טראומטי זה אלא גם לצד מעשי יותר. באשר לדור הצעיר, על מערכת החינוך לעורר אצלם מחשבה ושיח על תכנון וארגון בצה"ל בשדה הקרב בעבר ובעתיד.

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ על גבי גשר (ויקיפדיה)

על-פי-רוב, האוכלוסייה שלא חוותה את מלחמת יום הכיפורים ניזונה בעיקר ממידע ספורדי המסתובב ברשת ומגיע לאמצעי התקשורת בעיקר בימי השנה למלחמה.

קחו לדוגמא את סיפורו של סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, קש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים (הפרטים האישיים, באדיבות הארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" – פריט 100568).
לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ – והסיפור שלו תועד בארכיון חיל התותחנים והועלה באחרונה לרשת האינטרנט.
סיפורו האישי מרתק נקודתית. שכן, עדותו של לוי בפני היסטוריונים ממרכז המחקר של חיל התותחנים מתאפיינת במסירת עובדות ברצף כרונולוגי ובגוף ראשון, כשלעתים רחוקות הוא מצרף לדווח היבש נימה אישית. הסיפור הותיר אותי בפה פעור. מספר דקות לאחר שנחשפתי לפרטים עלו בי הרהורים בדבר ערכו לאורך זמן. החשיפה שלי לסיפור הייתה נדבך נוסף בידע שלי על מלחמת יום הכיפורים. אך מה מוסיף הסיפור למי שאינו בקיא בפרטים אחרים רלבנטיים להתרחשויות בגזרה הדרומית לפני צליחת התעלה?

וכך נראה הדווח של לוי (הדווח המלא כאן):

"יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר… ב 8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. …" וכן הלאה. ובנימה אישית יותר לוי מוסיף:

"כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו… עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב… אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח."

כדי שיהיה לסיפור ערך מעשי לאורך זמן, וכדי שיופנם על ידי האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה ההיא, ובמיוחד בני ובנות הדור הצעיר, נחוץ עוד משהו. בין היתר, נחוצים פרטי רקע על תכנון וארגון בפיקוד דרום טרם ההתרחשויות בגזרת תעלת סואץ.

כלומר, מה שחסר כאן הוא הקונטקסט הרחב. הן האוכלוסייה שלא חוותה את המלחמה והן תלמידי תיכון מודעים להפתעה ולמחדל המודיעיני. חסרים להם פרטים הקשורים ישירות לאופי ורמת הארגון והתכנון בגזרה הדרומית לפני ולאחר צליחת תעלת סואץ.

שיחזור צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים – במסגרת מבצע "אבירי לב".
שילוב של צילומי מקור ושיחזורים של צליחת התעלה, ע"י אגד הצליחה של חיל ההנדסה ובראשם גדוד התמסחים 634.

בעשור האחרון נערכו מחקרים שמספקים מידע רלבנטי. כשמצרפים את ממצאיהם אל הסיפור האישי, כמו זה של לוי, מתקבלת תמונה יותר "מציאותית" ובעלת משמעות עכשווית בנוגע להיבטים של תכנון וארגון טרום המלחמה.
ממצאי רקע הנוגעים לסיפורו האישי של לוי, הלקוחים מתוך תחקירים, משלימים את התמונה ומספקים לאירוע מימד עכשווי ורלבנטיות. יתרה מכך התובנות העולות מהממצאים, שתמציתם מובאת להלן, עשויות לקדם את המלחמה בתודעת האוכלוסייה שלא חוותה אותה.

ממצאי הרקע:

לוי השתתף בצליחת תעלת סואץ (במסגרת מבצע "אבירי לב") אבל היה מתוכנן במקור להילחם ברמת הגולן כחלק מאוגדה 210 של האלוף דן לנר. כשגדודו הגיע לימ"ח של האוגדה במחנה נפתלי מצאו אותו ריק. בהמשך הסתבר להם שאת הטנקים של החטיבה לקחו גדוד מילואים של חטיבה 188 וגדודים מחטיבה 179. גדודים מחטיבה 421 של אוגדת שרון וצוותים מחטיבת "הראל" השתלטו על טנקים של בית הספר לשריון. וגדוד נוסף מחטיבת "הראל" נאלץ להרחיק עד לנמל אילת ולהצטייד בטנקים שנמכרו למדינה זרה ועמדו להישלח לשם.

אוסיף ואציין שכיום ניתן להגיע למחקרים של היסטוריונים-צבאיים בקלות על ידי שליפתם מרשת האינטרנט. הבעיה מתמקדת אם כן במוטיבציה לעשות זאת. יש להתחיל בהנחלת מוטיבציה לפרטי רקע על מלחמת יום הכיפורים כבר במערכת החינוך. ליזום משימות לחיפוש מידע דוגמת זה שיוצג להלן:

מחקרו של ד"ר עמיקם צור (היסטוריון צבאי וסא"ל במיל. ששירת כקצין קרבי).

בתחקיריו התמקד צור במוכנותו של פיקוד דרום לקרב, ערב מלחמת יום הכיפורים. יש לציין שצור מסכם את ממצאיו בכך שהוא מפנה אצבע מאשימה על תכנון לקוי של כוחותינו בפיקוד דרום ערב המלחמה. מסקנותיו במשפט אחד הן אישום חמור ולמידת לקח לעתיד לבוא על מנת שלא יתרחש מה שהתרחש אז: שיבוש וקריסה של תוכניות והכרח להתארגן מחדש לאלתר.

להלן ציטוט מתוך מסקנות המחקר של צור:

"מה שהתרחש שם היה ממש דרמה ענקית: ברגע שפרצה המלחמה. צה"ל נאלץ לשבור מסגרות אורגניות ולהקים ציוותי כוחות מאולתרים. יתרה מזאת, הכוחות שמצאו את עצמם בסופו של דבר לוחמים בפיקוד דרום, לא תמיד הגיעו לשם כתוצאה מתכנון מוקדם."

כאמור, תחקירים מסוג זה שופכים אור על הסיפור האישי ומספקים לו רקע. הם חשובים לאין ערוך במיוחד כשמדובר במלחמה "רחוקה" (למעלה מ-50 אחוז מהאוכלוסייה לא חווה אותה) שכמעט נשכחה.

לסיכום, אוכלוסיית היעד העיקרית לשינוי זווית הראייה על האירוע ההיסטורי המדובר – קרי, מלחמת יום הכיפורים (1973), שנתפסת כיום כאנכרוניסטית וחסרת רלבנטיות – הם בעיקר תלמידים העומדים לפני מבחני הבגרות. אל לנו לשכוח כי זהו דור העתיד! לא די לקבל ציון גבוה בבגרות. הדור הצעיר חייב להיות מצויד בכלים שימנעו תכנון וארגון לקוי של כוחותינו בעתיד. כל עוד ממשיך המחקר להתפתח יש סיכוי שחיבור בין ממצאי המחקר לסיפור האישי, המרתק כשלעצמו, יעשה את העבודה.

גילוי נאות: הזיקה שלי לנאמר כאן כרוכה במחקר לדוקטורט, שעל בסיסו כתבתי ופרסמתי ב-2014 את "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס (2014-1973)".

צליחת תעלת סואץ (1973) – סיפורו של לוחם מחטיבת "הראל"

ב- 2016 מאבקם של ותיקי הפלמ"ח/חטיבת "הראל" נכנס להילוך גבוה. הם התנגדו להחלטת הממשלה להנציח את שמו של ח"כ לשעבר רחבעם זאבי ז"ל בחאן שער הגיא. חתמתי על העצומה שתומכת במאבקם של בני דור ההמשך. הצטרפתי לסוכת המחאה שהקימו בחאן שער הגיא ולקרב המאסף על מורשת הפלמ"ח. הם נהגו להתכנס שם מדי יום שישי. התביעה להנצחת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים מהפלמ"ח/חטיבת "הראל", עלתה לכותרות. בתוך כתשעה חודשים הצליחה להשיג את יעדה. דף הפייסבוק של חטיבת "הראל" לדורותיה, פעיל מאז תחילת המאבק ביוזמתו של יוני אמיר.

חטיבת "הראל"/פלמ"ח הייתה פעילה לא רק בפריצת הדרך ולווי השיירות לירושלים במלחמת תש"ח. פעילותה נמשכה תקופה ארוכה. החטיבה מילאה משימות רבות גם במלחמת יום הכיפורים (1973).

עדותו של סגן אריה לוי – קצין השיתוף הארטילרי של גדוד 106 מחטיבה 164 "הראל" במלחמת יום הכיפורים – הועלתה היום (11.7.2017) לדף הפייסבוק של חטיבת הראל. לוי מספר על השתתפותו, במסגרת גדוד התותחנים 106, בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים (1973). עדותו מציגה זווית ראייה נוספת על קורות חטיבת "הראל". העדות תועדה ונגנזה בארכיון של חיל התותחנים. 

הסיפור מובא להלן. הוא נשלף כלשונו מהארכיון של "מרכז מחקר ומידע של חיל התותחנים על שם סגן אייל צור ז"ל" (פריט 100568) (הארכיון מנוהל ע"י עמותת בית יד התותחנים והמידענית שוש קוברסקי):

סיפור הקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של גדוד 106 במלחמת יום הכיפורים
שם, דרגה ושיוך צבאי: סגן אריה לוי, מסו"ל בגדוד 436 תומ"ת 155 מילואים, גדוד שהוקם כשנה ושלושה חודשים לפני המלחמה.

"הגדוד היה חלק מן האגד הארטילי של אוגדת שרון. מפקד הגדוד, במינוי חרום, היה סא"ל שמעון בן דוד, מפקד מתקן האימונים בעובדת והסמג"ד – עמוס תור ז"ל.

"ירדנו למלחמה על זחלים ממתקן עבדת עם תותחים מתנעים M – 50 . היו אלה תותחי האימונים של המתקן. יצאנו מעבדת ביום א' 7 באוקטובר, נסענו על שרשראות, חלפנו על פני שבטה, ניצנה, חלפנו על פני הכניסה לביר גפגפה. ב 8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר "עכביש" מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. בבוקר, עשרה לחודש צוותו שלושת מפקדי הסוללה ומג"ד התותחנים כמפקדת סיוע לחטיבה 14 בפיקודו של אל"מ אמנון רשף. החטיבה הפגועה התארגנה מחדש בשטחי כינוס באזור טסה. גדוד 9 של החטיבה כבר לא היה קיים. במקומו התקבל גדוד 106 , גדוד טנקי שוט שהגיע על זחלים מאילת. במקור שייך היה הגדוד לחטיבה צפונית חטיבה 164 ("הראל") בפיקודו של אלוף משנה אברהם ברעם (הדגשה שלי, תה.). ביום בו הגעתי לגדוד פיקד עליו חיים זלוצר (זיו) הסמג"ד אשר רק יום קודם קיבל את הפיקוד על הגדוד לאחר פציעתו של המג"ד משה גל. משה גל נפצע בהתקפה על "כישוף". חיים קיבל אותי והקצה לי את אחד מ 26 הטנקים. מפקד הטנק היה סרן אהוד רונן מקיבוץ חצור שאסף טנקים בדרך וצורף לגדוד השוטים.

"מה אעשה אתך קש"א?" שאל חיים זלוצר המג"ד. נראה היה לי שהוא מתקשה לעכל את הרעיון שעליו לוותר על עוד טנק מתוך המצבה החסרה לטובת קש"א. בלילה שבין ה 10 ל 11 שהינו בחניון. השכימו אותנו סביב 02:00 – 03:00 ופקדו עלינו לנוע לג'ידי ולחבור לחטיבה המקורית שהמתינה עם המח"ט ברעם.
לפנות בוקר הגענו לצומת הגידי וצוות הפיקוד של הגדוד חבר למחט המיתולוגי בירו מח"ט 875 ("הזקן"). עמדנו להחליפו בקו. שם פגשתי את אהוד אבירן (אברמסון) המס"ח של בירו ומג"ד מכמ"ת 120 (342), שלחם על ציר "עכביש". "בישרתי" לו שהגדוד שלו כבר חטף פגיעות והרוגים.
קיבלנו מן המח"ט בירו הסבר "חי" על הגזרה כאשר הנהג שלו עסוק בהכנת חביתת הבוקר עם נקניק.

לפנות ערב נכנסנו לקו והחלפנו את השרמנים. הגדוד שלנו פרס דרומית לציר גידי – תעלה, דרום מזרחית לתעוז "מצווה". כשבוע ימים ניהלנו שם קרב בלימה כאשר טנק הקש"א נמצא צמוד ומימין לטנק המג"ד, הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי"ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מ' מאתנו. המס"ח באזור היה מגד מכמ"ת 436 משה רוזן (שמו בקשר היה "זלות") וממנו ירשתי את הכינוי ברשת "זלות 32" . בסביבות 15 בחודש כאשר הסתער עלינו כוח שריון ואחריו כוח רגלים, הפעלתי "אש על כוחותינו", אש מגדוד מכמ"ת 160 (857 "סעיף") שהיה סמוך אלינו ומוקצה לטובתנו.

"במהלך שבוע קרבות הבלימה היו לי מספר חילוקי דעות עם מפקד טנק הקש"א, סרן אהוד רונן. באחד המקרים סרב לעלות לעמדת תצפית ולאפשר לי טיווח. זאת מתוך חשש לחשוף את הטנק לטילי ה"סאגר". בצר לי פניתי בקשר למג"ד והוא פקד על סרן רונן למלא אחר בקשותי תוך שהוא מדגיש בקשר כי הטנק נועד לשרת את הקש"א.
הנושא סודר אבל באחת הפעמים בהן עלינו לעמדת תצפית השתהיתי יתר על המידה. שוגר לעברנו טיל "סאגר" שחלף במלוא הדרו מעל ראשי, התפוצץ מאחורי טנק הקש"א וחוט הניווט נשאר תלוי על כתפי. מאותו רגע הפסקתי להתווכח עם סרן אהוד רונן. במחשבה שנייה אני ואנשי הצוות חבים לו את חיינו. הייתי קש"א צעיר, חדור רצון לבצע משימות מאידך לא מנוסה בלחימה בטנק.

בערבו של 17 בחודש קיבלנו פקודה לנוע צפונה לאורך האגם המר ולקראת בוקר 18 בחודש חצינו את התעלה בעקבות חטיבה 500 שהייתה בדרכה לעיר סואץ עם אוגדה 162.
מפקד החטיבה החדש של הכוח המיוחד שלנו היה תת אלוף ברוך הראל ("פינקו") (סגן מפקד האוגדה הסדירה בסיני). "פינקו" החליף את המח"ט ברעם שנאלץ לפקד על חטיבה 875 שתפסה מחדש את הקו במקומנו. בירו, מח"ט 875 נפצע בהנחתה הארטילרית בה נהרג באזור גם מפקד האוגדה האלוף מנדלר.
מפקד הסיוע של הכח המיוחד בפיקודו של פינקו היה לא אחר מאשר אל"מ יעקוב ארז מפקד אגד 209.

עם חציית התעלה, נפל טנק הקש"א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת "צח" ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב.

מבחינת הפעלת ארטילריה זכור לי יום קרב בו מדרום לנו התמקם קת"ק מצרי עם ציוותו. הוא ישב ברכס קדמי והוריד עלינו אש מרגמות. לאחר שזיהיתי אותו בבירור ביקשתי ממפקד האגד יעקב ארז הקצאה. מפקד האגד הקצה לי יחידת אש לטובת העניין ותוך טיווח קלאסי טיווחתי את הבחור ואת ציוותו והעסקתי אותו בתחמושת רסיק אוויר. הבחור וציותו הושתקו. מפקד האגד שצפה בנעשה ממרומי תצפית לא רחוקה חלק לנו שבחים.

בתאריך 22 בחודש לפנות ערב מצאנו עצמנו על ציר "עשור", ציר אחד צפונית לציר "סרג'" , ציר סואץ קהיר, השארנו במקום מ"פ עם שישה טנקים במטרה לחסום את הציר בפני כוחות מצריים שעשויים להגיע ממערב. דהרנו דרומה לחסום את ציר סואץ קהיר, ציר "סרג' "
הפסקת האש שאמורה היית להיכנס לתוקף ב 22 בחודש בשעה 19:00 לא כובדה על ידינו (הדגשה שלי, תה.). התיישבנו במעבר הצר של הרכס שחלש על הציר סואץ קהיר וירינו בכל רכב שעבר במקום ממערב למזרח. עם שחר בסביבות השעה 05:00 יצאנו מן המעבר וגלשנו לעבר ציר "סרג'" – כביש סואץ קהיר. בצענו סריקה בין הרכבים בהם פגענו במהלך הלילה.
בהרימי משקפת מערבה, ראיתי במרחק כ 1800 2000 מ' מערבית לנו שיירת מובילים מצרית עם טנקים שנעה ממערב למזרח. הסבתי את תשומת ליבו של המג"ד.
המג"ד הורה להתפרס ופתחנו באש. המובילים המצריים עצרו והחלו מורידים טנקים שהחלו משיבים באש. התפתח קרב שריון בשריון ואנחנו נסוגונו לתוך המייצר, העמדות היו עמדות בוגי לא נוחות. טנק או שניים שלנו, נשארו חשופים על הציר. במהלך חילופי האש הבחנתי לפתע שפגז שנורה לכיוון טנק המג"ד – פגע ברכס מאחורי גבו של המג"ד. פניתי אליו בקשר בקריאה שירד כי יורים עליו. חיים הפנה ראשו אלי ותוך שהוא מסמן בידו בכעס מלמעלה למטה, סימן לי לחדול (מלבלבל לו את המוח). כעבור כמה דקות כאשר הבטתי שוב לעברו, גופו כבר היה שמוט לאחור.
לפי הידוע לי חיים זלוצר (זיו) נפגע מרסיס פגז שהתפוצץ על דפנות הטנק ופגע בראשו. הצוות ירד לאחור ואחד הנגמשים קרב לטנק .

סרן אהוד רונן ששימש מפקד טנק קש"א התייצב ברשת למול תת אלוף "פינקו" והזדהה כמפקד ברמת מ"פ שמפקד על טנק הקש"א. הוא הציע ליטול את הפיקוד. המ"פ האורגני שנכח בכוח ושנודע בכינויו "כויל" (שמו היה וכטל), מיהר לעלות למול פינקו תוך שהוא מציין שהוא מ"פ מתפקד, וקיבל עליו את הפיקוד. בהמשך היום חבר הגדוד השני של החטיבה בפיקודו של המג"ד חגי אלינו.

לקראת ערב הונחת גדוד צנחנים מילואים מחטיבה 9100 שהתארגן בזמן המלחמה. המדובר היה בחיילי מילואים, חברה לא מוצבים ואנשים שחזרו מחו"ל. בתחילה יועד הגדוד לגבול הירדני ובהמשך כאשר ברור היה שירדן לא במשחק, הם הגיעו לביר תמדה וביום המכריע הוטסו לפאיד בהרקולסים ומשם הונחתו ביסעורים באזור בסיס המזון שליד הק"מ ה 101. חלקם הגיע רכוב על זחלמים. מפקד הגדוד היה סא"ל בקבע בשם ירון. על כן קראו לגדוד על שמו: "גדוד ירון". הם תפסו את הרכסים המקבילים לציר סרג'. אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ"מ מגדוד 329 ("כורכר") בפיקודו של המסו"ל אילן אדמון והקע"ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח. גיורא ואנוכי למדנו באותו מחזור בבית ספר תיכון באשקלון וזיהינו זה את זה ברשת הקשר.
לקנים היה שעמ"מ גבוה והפגזים הראשונים נפלו קצר ב כ – 2000 מטר הישר לפני הטנקים.

בחלוף 35 שנה נדרשתי להפריך את הסיפור אותו סיפר תת אלוף פינקו בכנס בלטרון של האגד הארטילרי הסדיר 209. הוא סיפר שקש"א של חיים זלוצר רצה לקחת את הפיקוד לאחר שהמג"ד נהרג. לא נכחתי אישית בכנס האגד כי פשוט לא זומנתי אליו, אבל לאחריו צלצל אלי זילי הקמב"ץ. הבהרתי את הדברים גם בשיחת טלפון שיזמתי בעצמי לתת אלוף (מיל') פינקו.

ב 24 בחודש נכנסה הפסקת האש לתוקף. גדוד 106 נדרש לכנוס לנקודת כינוס חטיבתית ואני התבקשתי על ידי יעקוב ארז, מפקד אגד ארטילרי 209, לרדת מן הטנק ולהישאר במקום כקש"א של גדוד הצנחנים שהגיע ללא קש"א. בהמשך חבר אלינו גדוד השריון 195 של עוזי לב צור (לנצנר) מחטיבה 401 עם הקש"א מוטי הוד שסיפורו הופיע כבר בגיליון הקודם, גיליון היסטורי מספר 54 .

כעבור כשבועיים משוך הקרבות הגיע עמוס תור הסמג"ד שלי, עבר דרך יעקוב ארז ובא לקחת אותי חזרה לחטיבה 14. הפעם כבר הוצבתי כקש"א בגדוד 9 לצדו של המג"ד יום טוב תמיר שאיבד את מרבית גדודו ועסק בשיקום ובניית הגדוד מחדש. ביליתי איתם קרוב ל 5 חודשים כולל קרבות התשה עד לשחרורנו לאחר כ 6 חודשים מפרוץ המלחמה.

צליחת התעלה [ צילום: פליקר, צה"ל]

משחק זיכרון

משחק זיכרון [צילום: תרצה הכטר]

נבירה בזיכרונות אישיים כרוכה בהתרגשות, התמוגגות או חלילה, זעזוע. אולי משום כך אנו נוטים לעשות זאת בדחילו ורחימו, ורק כאשר הנסיבות מחייבות זאת. ויש גם משחק בין זיכרון לנוסטלגיה.

**********************

נסו לנער את זיכרונכם האישי. לדלות מתוכו סיטואציות נשכחות ולהפיק תובנות שיבהירו לכם מי אתם ביחס לאחרים. מערכות יחסים במשפחה הן חלק מאיתנו. הן טבועות ב"אני" שלנו, נחרטות עמוק בזיכרון ומשפיעות על חיינו. נסו להיזכר אל מי נקשרתם יותר – אבא או אמא? השתעשעתם או רבתם עם אחיכם? אחד האתגרים הוא לבחון זאת ממבט אישי. ולא רק לבחון אלא גם להיחשף לביקורת.
אעשה כאן ניסיון לשרטט קווים לדמותן של מערכות היחסים שלי עם אמי, אחותי ואחי כשאני נצמדת לשני פרמטרים: האחד, תובנות ושאלות שדליתי מהספר "שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, והשני, המשחק בין הזיכרון האישי שלי ל"נוסטלגיה".

שומרת אחותי – ג'ודי פיקו

"שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, העלה בי תהיות על מערכות יחסים במשפחה, בדגש על יחסי אם-בת ואחות-אחאים. העלילה בוחנת את מערכות היחסים בין הורים ושתי בנותיהן ובין הבנות, ומטפלת במשבר שפוקד את המשפחה. באמצעות העלילה נבחנת משמעותם של מושגים פופולאריים כגון: הורה טוב, בת או אחות טובה, ואדם טוב. תהיתי לאיזו דרגה של כנות אגיע אני כשאציף עצמי בזיכרונות על יחסי עם אמי, אחותי ואחי. האם החשיפה העצמית וגילוי האני האמיתי שלי יחזקו או יערערו אותי?

ניסוי אישי

לקחתי פסק-זמן מעיסוקי וענייני והתחברתי לזיכרונות במטרה לדלות מנבכי העבר סיטואציות, או מה שנקרא, "תמונות מן החיים". ניסיתי לברור מתוך הזיכרונות את אלו שקשורים במשפחתי הגרעינית. הרשיתי לעצמי להתמכר לרגשות שהציפו אותי. שאלתי את עצמי האם הייתי בת טובה? האם אני אחות טובה? ומכאן עברתי לשאלה – איזה אדם אני?

תחילה התמקדתי במה שזכור לי ממערכת היחסים שלי עם אמי, ויולט צ'רניאק, תוך ניתוק מוחלט ממה שידוע לי על יחסי אם ובת. זה היה השלב הקשה ביותר בניסוי שערכתי עם עצמי. התבוננתי בסיטואציות רבות ונשכחות והרגשתי שלא עם כולן נוח לי, שיכול היה להיות אחרת. דווקא הזיכרונות האלו דרבנו אותי להמשיך לחפור.

האם הייתי אחות טובה והאם השתנה משהו במהלך השנים? גם ההתבוננות באופי היחסים ביני לבין אחותי ואחי מאז ימי הילדות עד היום, חשפה בפניי הן את הסיטואציות הנעימות והן את הפחות נעימות. אבל ככל שהמשכתי בתהליך, התארכה רשימת הזיכרונות ה"נעימים" ואילו ה"בלתי נעימים" נדחקו הצידה.

שחזור העבר

הזיכרונות הטובים קשורים לתקופה שבה גרתי עם בעלי וילדיי ביוהנסבורג, דרום אפריקה. הסביבה התרבותית והחברתית שם השפיעו על כולנו לטובה. גם מערכות היחסים שלי באותה עת עם בני המשפחה הקרובים והרחוקים זכורים לי לטובה.

באותה תקופה התעורר בי רצון עז לשתף את בני משפחתי בכל סוגי החוויות שלי שם, שהיוו חידוש מבחינתי. תחילה סיפרתי ודיווחתי עליהן ארוכות בכתב, בתמונות ובעל פה. לא עבר זמן וגעגועי למשפחה גברו. הצעתי שיגיעו אלינו לביקור. האורחת הראשונה הייתה אמי. היא שהתה איתנו מספר שבועות, שאותם ניצלנו לטיולים והיכרות עם מכרים וידידים מקומיים. בין היתר ביקרנו בשמורת הטבע הידועה "הקרוגר פארק" ובערים היפות של דרום אפריקה. השהייה אצלנו הנעימה לאמי את החופשה. היא הללה במיוחד את האווירה ה"אנגלו-סכסית" השורה בכל מקום – סגנון חיים שעליו היא גדלה בילדותה. האווירה הרגועה ששררה בכל מקום חדרה גם למערכת היחסים ביני ובינה ואני זוכרת לטובה את שיחות הנפש שניהלנו לעתים די קרובות במהלך השהייה. שיחות שכמותן לא ניהלתי איתה קודם לכן. היה מרגש להיזכר בכל זה כעת.

גם אחי, דן, התארח אצלנו ואף איתו ערכנו טיולים מדהימים כולל ביקור בשמורת הטבע. זה היה זמן איכות לכולנו, ובמיוחד לי ולו. הוא שהה אצלנו ואצל מכרים לסירוגין וכולם הרעיפו עליו מכל טוב. וכשהגיע העת להיפרד הוצפנו בהתרגשות גדולה, אבל התגברנו.

את אחותי, דפנה צמחוני, ומשפחתה לא יצא לנו לארח ביוהנסבורג. לאחר ששבנו ארצה, החלה תקופה יפה במערכת היחסים והקשר בינינו התהדק. הילדים של שתינו היו צעירים. דפנה ומשפחתה נהגו להגיע אלינו מחיפה, בדרך כלל בשבתות. ואנחנו ביקרנו אצלם בהזדמנויות שונות. הקִרבה בין הילדים צמצמה את החיכוכים הטבעיים ששררו ביחסי עם אחותי. כל ביקור הביא בעקבותיו רוממות רוח והיטיב עם כולם, כולל אמי שבהיותה בת יחידה העריכה מאוד קיומו של קשר בין ילדיה. למרות שאנחנו טיפוסים שונים זה מזה, במהלך השנים מצאנו לשון משותפת והזדמנויות לחשוף רגשות חיוביים האחד כלפי השני.

בסופו של דבר יצאתי בהרגשה חיובית ומעודדת מהתהליך, וטוב שכך.

נוסטלגיה 

נוסטלגיה

אני קוראת את הרשמים שהעליתי כאן ומתחזקת בי התחושה שהזיכרונות הפחות נעימים קיימים ובה במידה גם אינם קיימים. להיכן נעלמים הזיכרונות הפחות נעימים? האם מדובר בהכחשה עצמית? אני מציינת זאת בידיעה שיהיו כאלו שיטענו שאכן זה כך. האדם שואף בדרך כלל לעטוף את עצמו באווירה חיובית ומשתדל למנוע מעצמו "דיסוננס". הכחשה עצמית היא הכלי הפופולארי למטרה זאת.

תוך כדי הניסוי הבנתי שהזיכרון משול לפלסטלינה. פועל עליו כוח חיצוני שנקרא "נוסטלגיה"; לטוב או לרע. (כאן בדקתי כוחה של נוסטלגיה במישור האישי בלבד. אילו הייתי גולשת למישור הכללי- חברתי או מדיני , הייתה נפתחת בפניי תיבת פנדורה מלאה שרצים וזה קצת יותר מסובך).

השאלה איזה אדם אני, והאם הייתי בת טובה אינה עומדת בפני עצמה. כדאי לזכור זאת (!). הנוסטלגיה מנתבת את הזיכרון האישי לכיוונים של בניית זהות אישית שתאפשר לנו לזרום עם החיים. במילים פשוטות, נוסטלגיה היא מצב של תשוקה עזה לשוב לתקופה "זוהר" בעבר, לערכים המזוהים עמה או לאובייקטים המייצגים את אווירתה (מתוך האנציקלופדיה של הרעיונות). נוסטלגיה מגבירה את הגעגועים אל העבר ה"טוב" עד כדי התרפקות עליו ותוך אידיאליזציה שלו.

אם לשפוט לפי המקרה האישי שלי, אני ממליצה בחום לנבור בנבכי העבר. לקחת פסק זמן ולצאת לדרך. אני מודה שמבחינה רגשית, התהליך היזום שלי לא היה פשוט, אבל הוא שווה. הניסיון שלי מראה שבסוף הדרך עשוי לצמוח נרטיב מיטיב המאפשר לשאת בגאווה את ה"אני".
האם אני אוהבת כעת את עצמי פחות? אני משיבה בשלילה. לנוסטלגיה יש משקל רב בעיבוד הזיכרון לטובתנו, לטובתי. היא צובעת את הזיכרונות בגוונים בהירים, משפרת ואף משביחה את מערכות היחסים בהן אנו מעורבים, כולל אלו שמעצם טיבען נוטות להצמיח מתחים. אפשר להתווכח על כך, ואפשר גם ללמוד על השפעות הנוסטלגיה על הזיכרון הקולקטיבי.

לא אגדה

הקיץ בעיצומו והסביבה כבר מזמן אינה ירוקה, פרט לגינות הנוי הציבוריות שזוכות למנה מכובדת של מי השקיה. ואני ממשיכה להאמין באג'נדה הירוקה. מחפשת אות וסימן ל"קָיימוּת סביבתית ועירונית" מקווה שכאשר הקיץ יחלוף, הירוק הטבעי ימלא את הנוף השומם. לאחרונה חוויתי שיתופי פעולה בין הממסד לאזרח שמבטיחים שהירוק הזה יתפשט במרכז הארץ. ועל כך בהמשך.

בשלהי חודש מאי (2017), נחשפתי לפרויקטים של קיימות סביבתית ועירונית כשהצטרפתי לסיורים של "בתים מבפנים". קטונתי מלהגדיר "קיימות עירונית". אבל אפשר להבין במה דברים אמורים כשמבקרים בגינות קהילתיות.

גינת השחמט [צילום: בתים מבפנים]

גינת השחמט [צילום: בתים מבפנים]

כמה שקשה לנו להאמין, העובדה היא שגם בצפון תל אביב מתפתחת "קיימות עירונית".

דוגמאות רבות לכך. הנה שלוש: "קהילה סביב גינה" ברחוב אברהם בויאר 8, רמת אביב. כאן טיפחו גינה שמנוהלת על ידי תושב השכונה ורכז "הגינה הקהילתית" ברמת אביב ג'. התושבים מתפארים בכך שהם מגדלים "מזון בתוך העיר" ומספרים על שיתוף פעולה בינם לעירייה. העירייה מאשרת שטח לפעילות, ומספקת הדרכה וליווי מקצועי, כמו גם מקור מים להשקיה וצמחייה בהתאם למלאי המשתלה העירונית, וכלי עבודה וקומפוסטר ליצירת זבל אורגני. איזו חגיגה לנשמה!
דוגמא אחרת לקהילה עירונית מקיימת היא "גינת השחמט" בסמטת טאגור, נווה אביבים. תושבי השכונה מגדלים כאן ירקות וצמחי תבלין, וגם צמחייה מושכת מאביקים ועצי פרי.
גם הדר יוסף מתהדרת בגינת יער. במקרה נכחתי בחנוכת מרכז הקיימות השכונתי של בית פרנקפורט והתמוגגתי רק מלשמוע לשמוע על כל הפרויקטים המקודמים בנושא של "שכונות מקיימות" בעיר תל אביב.

(כנסו גם לפורום הישראלי לתזונה בת קיימא ולדף הפייסבוק של קבוצת "גרילה ירוקה").

ויש דוגמאות יפות גם ל"קיימות סביבתית":
"עם הגב לים" היא אחת מהן. מדובר בשיקום ושימור רכס הכורכר לאורך חופי תל ברוך.

רכס הכורכר [צילום: ויקיפדיה]

דוגמא נוספת היא מה שעתיד להיות פרוייקט "פארק החוף", ברצועת החוף המשתרעת בין תל ברוך ופרוייקט סי-אנד-סאן. אדריכל הנוף ליאור לווינגר מסטודיו אורבנוף תכנן וזכה במכרז פארק החוף 3700. כעת מחכים לביצוע.

אלו מכם שמגיעים לחוף הרחצה בתל ברוך ומפנים מבט לכוון צפון יוכלו לצפות בגבעות החול ופשוט לדמיין שתוך מספר שנים לא גדול תקום כאן שכונה. בתוך השכונה ישתלב פארק המבוסס על עקרונות של שיקום הסביבה הטבעית. היום אפשר להסתובב באזור ולצפות בצפורים ובשרקרקים המסתובבים בשטח באין מפריע.

שרקרק

פרוייקט עתידי: פארק החוף [צילום: תרצה הכטר]

לא הרחק מתל אביב, קרוב לנתניה, נמצא הדובדבן שבקצפת: אגמון עמק חפר.

אגמון זה הנו פרויקט שהושלם לא מזמן. הוא תוכנן על-ידי סטודיו אורבנוף. מהכביש המגיע אל נחל התנינים פונים אל שביל עפר המוביל אל האגמון. אחת ההפתעות של עירוניים כמוני היא הנוף הפראי לאורך נחל אלכסנדר המשוקם. ספגתי לקרבי מנה גדושה של אופטימיות.

אגמון עמק חפר הוא תוצר של שיתוף פעולה בין הממסד והאזרח, ששאפו למנוע הישגים "קלים" מכרישי הנדל"ן. וכך נכתב ב Xnet :

… קשה שלא להתרגש בישראל של 2017, כאשר קרקע חקלאית של קיבוץ במישור החוף הופכת לפארק פתוח לציבור ולא לפרויקט נדל"ן . אמנם בהשוואה לאגמון החולה המשתרע על אלף דונם לפחות, מימדיו של אגמון עמק חפר מצומצמים – 300 דונם בלבד – אבל הוא מעניין פי כמה מאחיו הוותיק. אגמון עמק חפר יועד לחקות במידה רבה את הטבע ולדמות את הנוף הביצתי שאפיין בעבר את האזור.

אחת האטרקציות שבאגמון היא גשרי העץ המובילים אל ביתני עץ ובהם פתחים קטנים המיועדים לצפייה נסתרת בעופות וחיות המים.

אגמון עמק חפר

 

האגמון מתוכנן להכיל בעלי חיים שונים מלבד עופות. יש בתוכו חמישה בתי גידול שונים, ששולבו באגם באמצעות גבהים משתנים של המים. מסביבם שתלו צמחייה שמתאימה לעומק המים, במטרה לספק לעופות מסתור, מזון ומקומות לקינון…

 

 

בינתיים התבשרנו על פארק צפרות חדש בירקון. הוא משתרע על שטח של 60 דונם, ויש בו כ-500 מיני צמחים (עצים, שיחים, צמחייה עשבונית וצמחי מים), עם שלוליות חורף וציפורים, מסתורי תצפית מחופים עץ. זאת בשורה טובה, לא?

בתמצית, במרכז הארץ מתפשטת מודעות לשימור הסביבה ושחזור הנוף הטבעי. כמו שנאמר: אם תרצו אין זו אגדה! שיתופי הפעולה בין הממסד והאזרח אחראים לכך. כך מקדמים פרויקטים של קיימות עירונית וסביבתית. כן ירבו!

מסכה, או – אפשר גם אחרת

לא מזמן הגעתי לבדיקה במוקד שירותי בריאות של מכבי. המתנתי בתור לרופא. אולם ההמתנה היה עמוס. מן הסתם רוב הממתינים היו חולים. הייתי היחידה שעטתה על פניה מסיכת פנים סטרילית. זה "מאסט" שהולך אתי לכל מקום כחלק מהז'אנק שאני מכניסה לתיק. אני כזאת, נזהרת בצוננים. כך אפשר למזער התפרצויות של מגיפות, לא עלינו. לשם כך דרושה תעמולה ברשת ובתקשורת.

אפשר גם אחרת. [צילום: פרנק אוגוסטיין/ AP

אפשר גם אחרת. [צילום: פרנק אוגוסטיין/ AP]

הורים וילדים
התמקמתי בפינת האולם ועקבתי אחר התקדמות התור כשעיניי דבוקות למספרים החולפים על גבי הלוח האלקטרוני, וחישבתי את הזמן שעוד נותר עד שיכריזו על המספר שלי.

מולי ישבו אב ובתו. ילדה חמודה כבת שש. אני מביטה בה והיא לוחשת משהו באוזנו של אביה ותוך כדי, היא מכסה את הפה. כמו כל הילדים שרוצים שרק אבא או אמא ישמעו מה שהם אומרים. היה לי קשה לנחש מה לחשה לו. בפינת האולם הייתה מכונה אוטומטית עמוסה מכל טוב. אולי היא רוצה שאבא יקנה לה מיץ או את החטיף שהיא אוהבת. אבל לפי תגובת האב הבנתי. האב התבונן סביבו ועיניו נחו עליי. התגובה הנוספת שלו הייתה הנהון. הוא אישר לילדה שאיתו שהוא מבין על מה היא מדברת. ואז השיב לה תשובה מפורטת שנאמרה בלחש ובסבלנות רבה. הילדה הסתפקה בהסבר שקיבלה. ההתלחשויות פסקו והיא לא שאלה יותר שאלות. הבנתי שנשוא ההתלחשויות הוא מסכת הפנים שלי.

אילו הדבר היה מתרחש בנסיבות אחרות הייתי פונה אל הילדה החמודה ומתעניינת מה שמה ואולי מספרת לה סיפור. אולי היינו משוחחות על מסכת הפנים… זה לא קרה.

בפינה אחרת של אולם ההמתנה ישב גבר ולידו ילדה קטנטונת. הערכתי שהיא בגיל של גן חובה. היא שיחקה בצעצועים שהיו מונחים בפינת המשחקים ועיניה קלטו את מבטי. חייכתי אליה מבעד למסכה. היא הביטה בי. אחר כך הזיזה אוטומטית את ידיה וכיסתה את פיה ואת האף. חיקתה את אפקט המסכה. היא לא שאלה שאלות ורק המשיכה להתבונן בי.

לפתע נתקפתי בפרץ של שיעול. לא ניסיתי לבלום אותו. הרי לשם כך קיימת מסכת הפנים. השיעול חלף מעצמו. ואז תקף אותי גל נוסף של שיעול, חזק מקודמו. אבל מצפוני היה שקט. המסכה כבר תעשה את שלה.

קוד "אתי-רפואי"
זמן ההמתנה התארך. יום שני בערב. המוקד של מכבי פתוח משבע לפנות ערב ואני הגעתי לכאן בסביבות השעה תשע, היישר מהקליניקה של רופא המשפחה שלי. תהיתי איך בעידן הטרום-אנטיביוטיקה היה מקובל לבודד את החולה. היה נהוג אז קוד מעין "אתי-רפואי". רבים העדיפו להזמין את רופא המשפחה הביתה. היו "כללים" ברורים איך לנהוג באדם חולה.היו נהלים לגבי יציאה מהחדר לשירותים ולמקלחת. הכללים חלו גם על כמות השתייה, הטמפרטורה וסוג המזון. המצאת האנטיביוטיקה טרפה את הכלים.

מסכת פנים כאמצעי הגנה בסיסי? הצחקתם אותי
הגיע תורי להתייעצות עם הרופא. נשלחתי למעבדה. עברתי דרך כמה פרוזדורים. שמתי לב שמסיכת פנים איננה בדיוק הדבר המקובל כאן. אולי כי היא לא מוסיפה למראֶה… אולי איננו רגילים לזה. מי בכלל משתמש במסכת פנים ביציאה מן הבית כשהוא או היא חולים? הדיאגנוזה שלי קבעה: דלקת ריאות בקטריאלית מלווה בחום. אני הייתי מוגנת על ידי מסכת הפנים, שמנעה הידבקות של הנמצאים בסביבתי.
ואני עדיין תוהה מדוע השימוש באמצעי הגנה בסיסי זה איננו באג'נדה של כולנו? מדוע אנחנו נוטים להיות אפאתיים ולזלזל באמצעי הגנה כל כך פשוט וחיוני. מדוע דווקא השימוש בחומרי חיטוי לידיים מקובל בכל בית ונמצא בכל מסדרון ובחדרי האשפוז בבתי החולים? לא מזמן בכל תיק של ילד או מבוגר בקבוקון עם נוזל חיטוי לידיים היה פק"ל. נכון, אלו היו זמנים אחרים. פרצה מגפת שפעת. התקשורת התגייסה להפיץ מידע והטיפה לשימוש יומיומי בנוזל החיטוי. ובזה יצאנו כנראה ידי חובה.
כידוע, במזרח הרחוק ורואים את המקומיים עוטים מסכת פנים ברחוב, בתחבורה ציבורית, בחנויות, במוסדות חינוך ובמוסדות ממשלתיים ופרטיים? ולמרות זאת – אצלנו, נאדה. אין.

אפשר גם אחרת
מעצם טבעם ילדים שואלים הרבה שאלות על הנעשה סביבם כדי לספק את סקרנותם, הם צמאים ליידע ומנסים להבין את העולם. ילדים לומדים על העולם באמצעות שירים וחרוזים. במיוחד כשאינם יודעי קרוא וכתוב. מאז ומעולם נוצרו שירים "חינוכיים" ו"הסברתיים" שכל ילד ידע לדקלם את המילים שלהם. אם נעשה מאמץ נוכל להחזיר משהו מהגלגל הזה אחורנית.
זה מזכיר לי שיר ילדים ישן-נושן, " ישׁ יָדִיד טוֹב לְכֻלָּנוּ/ נִקָּיוֹן הֵן זֶהוּ שְׁמוֹ/ הוּא תָּמִיד שׁוֹמֵר אוֹתָנוּ/ אָנוּ, אִם נִשְׁמֹר אוֹתוֹ"

פארק אריאל שרון – עדות לחברה "מקיימת"?

פארק אריאל שרון [צילום: טרופיקל פיש]

פארק אריאל שרון [צילום: טרופיקל פיש]

אלו חוויות מעצימות אתכם? אלו רגשות מעורר בכם ריקוד של פרפרים צבעוניים, מעוף ציפורי שיר, שטיח של פרחי בר, רפרוף חרקים, קולות של זוחלים ויונקים למיניהם? ומה על הדורות הבאים? איזה סיכוי יש להם ליהנות מנכסי הטבע?
*******
אני מתגוררת ברמת גן מזה כשבע עשרה שנים. בצעירותי התגוררתי בסביבות ירוקות לגמרי – הר הכרמל וסביון. בהמשך – בקריית אונו וגבעת סביון. יופייה ונוכחותה של הסביבה הטבעית היו מבחינתי נתון קֶבע, מובן מאליו. שוטטות בטבע הייתה חלק בלתי נפרד מחיי.
הר הכרמל היה הסביבה הטבעית הראשונה שלי. סביבה שזימנה לי מגע ישיר עם מגוון של חי וצומח. בלימודי הביולוגיה בתיכון (בית בירם, הריאלי) יצאנו לעתים קרובות לסיורים בסביבה הירוקה. יחד הגדרנו צמחים וסיווגנו אותם לפי משפחות. נהנינו לערוך פרויקטים על מינים שונים של צמחיה ובעלי חיים.

ספרו של מרטין וייל, חירייה: על צחנה ויופי, יומן אישי.

המעבר הראשון אל עיר הגדולה, תל אביב, התרחש בשנים הסטודנטיאליות שלי. מבחינתי זה היה מעין פסק זמן בלבד. החיים בעיר קסמו לי. הייתה לי הזדמנות לטעום את רעשי העיר, הססגוניות והעושר התרבותי המצוי בה בשפע. האידיאל נמשך עד שהתחלתי לחוש בְּחִיסרון. הטבע הפראי והטבעי כאילו נעלם מן היקום. מרבית ה"סביבות הירוקות" הופיעו בדמות גינות נוי מעוצבות. וכמי שהייתה רגילה לשוטט בין צמחי הבר שעל הכרמל, החיסרון העיב על היתרון של חיי העיר.

מאוחר יותר שבתי לסביבות מרוחקות מהעיר הגדולה. יחד עם השינוי באה ההקלה. שוב יכולתי להתבשם בריחות השדה, להאזין לחי וליהנות מזמרת הציפורים. העיר על מגוון הפעילויות שבה היו במרחק נסיעה. הרגעתי את עצמי. הרי תמיד אוכל לקפוץ להצגה טובה או לקונצרט בהיכל התרבות.

המעבר האחרון, לפרויקט ברמת גן, היה שוב כרוך בוויתור מסויים על הסביבה הטבעית שכה אהבתי. אך עודדתי את עצמי. חוף הים, נופי הטבע, החול, הסלעים והים עצמו נמצאים בקרבת מקום. הם ישמשו כתחליף לא רע לסביבה הטבעית הירוקה, לנוף ולשקט. אלא מה? התברר שמה שנראה כמו אוצר טבע אינו כזה טהור. אל הים זורמים מדי פעם מי שפכים והוא נעשה מזוהם והמתרחצים משליכים אליו פסולת.

אנחנו והדורות הבאים
תהיתי לאן כל זה מוביל? מה התועלת בחיי העיר התוססים ומה יקרה לכל אוצרות הטבע שמזדהמים ונכחדים?

בשנים 2006-2001 פעלה בכנסת ישראל נציבות הדורות הבאים. הנציבות פעלה רבות כדי להבטיח שלדורות הבאים יהיו אותם משאבי טבע להם זכינו אנחנו.
המוטו של הנציבות היה "העולם הוא פיקדון עבור ילדיני". חלף עשור מאז בוטלה הנציבות כגוף ואין יוזמה לחדש אותה.

יש תקווה
לאחרונה, נזדמנו לי מספר חוויות שהודות להן פיתחתי מבט אופטימי יותר. באחת השבתות יזמתי ביקור היכרות בפארק אריאל שרון לזוג חברים קרובים שתיירו בארץ ולא בפעם הראשונה. כארבע שנים קודם לכן, הפארק היה בגדר תכנית על הנייר. חשבתי שכתיירים שביקרו כאן פעמים רבות, חברינו ישמחו לגלות את הפרוייקט שהפך הר של פסולת לפארק בעל מוניטין בעולם.

כשהגענו לאזור החניה שממנו ממשיכים אל מרכז המבקרים ושבילי הפארק, הפיות נפערו בהתפעלות. איזו הפתעה! איזה פיתוח סביבתי אדיר! הפארק משתרע כיום במלוא הדרו על שטח עצום. הצמחייה מורכבת משיחי בר ועצים, המשמשים מקומות מסתור לבעלי חיים ואזורי קינון לציפורים נודדות. האגם משמש כבית גידול אקולוגי. שוחים בו דגי זהב וצומחים בו פרחי מים. את הביקור התחלנו דווקא בסרטון שמוקרן במרכז המבקרים, שיש בו קצת על ההיסטוריה של המקום מאז ימי המנדט הבריטי. הסרטון מזכיר נשכחות: פעם נקרא המקום ה"מסריח" שצבר אשפה מכל יישובי בקעת אונו, בשם חירייה. ומי שמכיר את הסביבה יודע שבערבי הקיץ החמים הגיעו יחד עם משבי האויר הצוננים גם ריחות של ריקבון.

עובדה נוספת בהיסטוריה של המקום שיש לציין כאן היא המאבק שניטש סביב הסבת ייעודו של הר הזבל לפארק חורש טבעי המשקיף על רדיוס רחב מתוך ערי גוש דן. על התפתחויות אלו מספרים למבקרים שמגיעים לכאן בקבוצות מאורגנות. אנחנו היינו קבוצה קטנה יחסית ולא מאורגנת. את המידע סיפקנו מתוך יידע אישי. אי אפשר שלא לציין לטובה את מר מרטין וייל, שהשתתף אישית במאבק ואף פרסם ספר/יומן על המאבק להקמת פארק של חורש טבעי.

אורחינו האמריקאים שבו הביתה כשבפיהם דברי שבח והלל על נפלאות "הר הזבל" ("The rubbish dump"), וייעודו כשמורת טבע ומרכז מידע חינוכי.

בסופו של יום, יש תקווה. לפחות בתחום האקולוגיה, עצם קיומו של פארק שרון הוא אות וסימן לכך שישראל מתפתחת בכיוון הנכון –היכולת להיות "חברה מקיימת" לאורך זמן.

על נדידה ששינתה כיוון

אני בין התומכים באג'נדה "ירוקה". תהיתי עד כמה רומן מסוגל לגעת בסוגיה כל כך טעונה ושנויה במחלוקת. אלא שכבר בעמודים הראשונים של "כיוון הנדידה", של ברברה קינגסולבר, התחוור לי שהסיפור על ההתחממות הגלובלית מככב בעלילה אך אינו במוקד הספר. העלילה מרתקת ומטפלת בעיקר בדמויות בשר ודם וביחסים שביניהם.

הרומאן הנפלא של ברברה קינגסולבר, "כיוון הנדידה", מילא את זמני במהלך חופשת הפסח. הביקורת שיבחה את הספר ודיווחה שהסופרת ויתרה על קריירה כחוקרת טבע, לטובת כתיבת פרוזה. "תקראי אותו", יעצו לי ידידי הקרובים. "את תמצאי בו עניין רב", אמרו חובבי טבע והוסיפו, "האג'נדה שבספר הייתה יכולה להיות מאוד מנדנדת, אילו סופר פחות מוכשר היה כותב אותו". גורם משכנע נוסף בהחלטה לקרא את הספר הייתה העובדה שהוא "כיכב" שבועות רבים בראש רשימת רבי המכר בארה"ב. ונוסיף לכך את דברי הביקורת שחלקה שבחים לסופרת בשל איכות הכתיבה, ולמתרגמת, יעל סלע שפירו, שעשתה נפלאות לגרסה העברית של הספר.

אג'נדה "ירוקה"

אני בין התומכים באג'נדה "ירוקה". תהיתי עד כמה רומן מסוגל לגעת בסוגיה כל כך טעונה ושנויה במחלוקת. אלא שכבר בעמודים הראשונים של "כיוון הנדידה", של קינגסולבר, התחוור לי שהסיפור על ההתחממות הגלובלית מככב בעלילה אך אינו במוקד הספר. העלילה מרתקת ומטפלת בעיקר בדמויות בשר ודם וביחסים שביניהם.

העלילה מתרחשת במאה ה-21 , ומתמקדת בדֶלֵרובּיָה – עקרת בית ואם צעירה לשני ילדים קטנים. ענייני זוגיות, הורות ויחסי כלה-חמות ממלאים לא מעט עמודים בספר. המשפחה חיה בתנאי עוני, בחווה שבמדינת טנסי, ארה"ב. בבית הספר המקומי אין פיקוח על תכנית הלימודים והמורים חסרי מוטיבציה. דלרוביה מצטיינת בניהול כלכלת החווה ויודעת לנצל הזדמנויות לקניית חפצים משומשים ב"סייל". היא התברכה בסקרנות טבעית וצימאון להרחבת הדעת וקשרי ידידות. אין בביתה מחשב וההשתוקקות למידע מובילה אותה בלית-ברירה אל בית חמותה, השנואה עליה. בדרך כלל, היא נוטלת עימה לשם את בנה בן החמש ויחד הם גולשים באינטרנט.

מעל לכל, דלרוביה מודעת היטב לפער בינה לבין בעלה – החיים בחווה אינם מעניקים לה סיפוק, בעוד שבעלה מוכן "לחיות עם זה". לבעלה, בניגוד לדלרוביה, אין הרבה יומרות. טוב לו כפי שהוא. אם הפרנסה מצויה מה טוב, ואם לאו – מצטמצמים.

בעצם, דלרוביה מנהלת את חייה בצורה מוכנית וחסרת עניין ולכן היא מרגישה מתוסכלת – מה שמוביל אותה מדי פעם לחפש מפלט בין זרועותיו של גבר זה או אחר.

יום אחד, כאשר דלרוביה מתכוננת לצאת כדי להתראות עם מאהב חדש בפסגת ההר שבבעלות המשפחה, היא בוחרת לא להרכיב משקפי הראייה, כדי שתיראה במיטבה. במעלה ההר היא מזהה עננים בצבע כתום עז. אך בלי משקפי הראייה היא אינה מסוגלת לראות את הפרטים ולהבין שלפניה ענן של פרפרים. רק בהמשך מתברר לה הדבר.

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFWS

Monarch butterfly on swamp milkweed in Michigan. Photo by Jim Hudgins/USFWS

השלכות אפשריות של תהפוכות סביבתיות

התופעה איננה שכיחה ולכן היא מושכת לאזור מדען וצוות מחקר. העיירה מקבלת את פניהם בחום והם מוזמנים לנצל את חצר ביתם של דלרוביה ובעלה. הצוות מקים מעבדה בקרוואן שבחצר ומגלה לבני העיירה שנדידת ה"דנאית המלכותית" מאזורים קרים בצפון אמריקה לדרום החם הינה תופעה ידועה לחוקרים. אלא שהפעם הניווט כשל. כיוון הנדידה של הדנאית השתבש. במקום להגיע להרי מכסיקו הגיעו הפרפרים לאזור הררי בארה"ב.

מכאן ואילך מתחולל מהפך בעיירה. אורח החיים כולו משנה כיוון.

ברמת הקולקטיב, החשיפה של בני העיירה השלווים לכוחות חיצוניים כמו ראיונות תקשורת וקהל רב של מבקרים יוצרת אפקט מתמשך. כולם מדברים על התופעה. מתברר לכולם שמה שהיה נכון אתמול עשוי להשתנות לבלי הכר, ושהזמן אינו עומד מלכת. ברמה הפרטנית, חייה של דלרוביה עוברים תפנים חדה. הבגידות נעלמות מחייה ואת מקומן תופס העניין במדע והעיסוק בו. המרחב האישי שלה, ה"לבד", מקבל משמעות והיא דורשת שיכבדו את פרטיותה לשם שינוי. לראשונה בחייה מוצע לה תפקיד מחוץ למעגל עיסוקיה השגרתיים בחווה. מעתה היא מועסקת כעוזרת מחקר (בתשלום). ה"צמיחה" שלה כבר בלתי נמנעת. לעומתה, בעלה נותר בשולי הסיפור. הוא אינו חלק מהעניין.

דלרוביה "מצמיחה כנפיים".
יצירה זאת היא ספרות יפה. וכמו כל ספרות יפה, קינגסולבר מצליחה לרקום עלילה מרתקת על דמויות בשר ודם ובה בעת לשלב בה עובדות ומסר ברור. גם אלו שאינם מזדהים עם האג'נדה של ארגוני הסביבה יברכו על ההזדמנות ליהנות מרומן ובה בעת לזהות את ההשלכות של הבלתי-צפוי, על מערכות יחסים. לא זו בלבד שכיוון נדידת הדנאית השתנה כתוצאה משינויים סביבתיים. יש לכך השלכות הרות גורל, בין היתר, על עתידה של דלרוביה ומשפחתה.

(הרשימה סוקרת את הספר כיוון הנדידה של ברברה קינגסולבר, 2015).

לא לדתיים בלבד? מנהג החלאקה

בין המנהגים שחלקים מבני עמנו נוהגים כבוד כלפיהם, ומקיימים אותם בולט מנהג החלאקה. מדובר במנהג עדתי ואף בעל גוון דתי בולט. בספר "פרי עץ חיים" של האר"י הקדוש, נאמר שרצוי לקיים את מנהג החלאקה ליד קבר הרשב"י במירון. 

ובאתר "כיפה" ניתן למצוא מידע מן המקורות ההלכתיים בנוגע למנהג:

\שער הכוונות\. ונוהגים להשאיר שער הילד לגדול עד לגיל שלוש וגוזרים רק את השער המפריע \שנתלכלך או שמפריע לראיה וכד'\. ובגיל שלוש מספרים אותו בקבר הרשב"י במירון ומשתדלים שיהא בל"ג בעומר אף אם יהיה קודם גיל שלוש. ובירושלים היו שנהגו לילך לקבר שמואל הנביא. וטוב ליתן באותו יום צדקה לענים או לתלמידי חכמים \והיו שנתנו זהב או כסף כמשקל שער הילד\. ואח"כ מברכים על מזונות וכד' ושרים בהודאה לה'.
(מתוך: אתר "כיפה" – שאל את הרב: תספורת לקטנים, חלאקה)

משום מה, סקרים שמטרתם לסייע לחוקרים לדרג את "מידת הדתיות/מסורתיות/חילוניות" של אזרחי ישראל היהודיים, אינם מציגים לנבדקים שאלה בדבר מנהג החלאקה בל"ג בעומר. המנהג היה מקובל עוד טרם זמנו של האר"י הקדוש, שנהג לפיו. מה גם שהמנהג נתפס כסמל להשתייכות למגזר הדתי.

מאידך, חיפוש נוסף אחר מידע מהותי ורלוונטי למנהג מראה שגם משפחות המגדירות עצמן כ"חילוניות" נוהגות להפנות שאלות אל רב זה או אחר, כדי לקבל מהם הנחיות כיצד עליהן לקיים את המנהג.

באתר של הרב שרקי, לדוגמא, תוכלו למצוא שלל שאלות כאלו המופנות אליו, וגם תשובות.

האם החלאקה מתוייג כמנהג דתי, מסורתי, או כללי?
באופן כללי, האמירה ש"מנהג התספורת הראשונה בגיל 3 מקובל בקרב דתיים" מייצגת את הדעה הרווחת. אבל לא נדיר למצוא סיפורים על משפחות חילוניות, שאינן שומרות מצוות באדיקות, ובכל זאת בודקות אפשרות לקיים את המנהג, ואף, לערוך טקס חלאקה בל"ג בעומר ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון.

ליקטתי מהאינטרנט סיפורים על משפחות חילוניות המקיימות את המנהג, אם בדרך המקובלת ביותר, כשהטקס של גזיזת השיער נערך ליד קבר הרשב"י במירון או ליד קברו של הנביא שמואל בירושלים, או ליד הכותל וכיוצ"ב, ואם בחיק המשפחה, באווירה שיש גם בה מן הטקסית של המנהג.

בדוגמא הבאה, מדובר בסיפור המתמקד בהורים לילד מהעיר מודיעין, נאמר שהם אפשרו לשער ראשו של בנם לצמוח עד גיל 3, במתכוון. ובדיוק כשמלאו לו 3, הם חגגו את התספורת הראשונה שלו ליד קבר הבבא סאלי, בנתיבות. הטקס נערך בעזרת גברים, והסבא בירך את הנכד. משם המשיכו אל הספירה המשפחתית והאירוע נערך כמו כל חגיגת יום הולדת. הילד זכה אפילו ל"בוק" – אלבום צילומים של לפני ואחרי.

בדוגמא נוספת מדובר בסיפור שמפרט כיצד אם המשפחה הכריעה את הכף בעניין קיום המנהג. בסיפור בולטת הסמליות של הגיל שבו ילד עובר ממצב "בוסר" למצב של "בשלות" את המעבר מציינים על ידי טקס החלאקה.
המשפחה, חילונים שמתגוררים בגבעת שמואל. ההורים אקדמאיים. בתחילה, לא הייתה ביניהם תמימות דעים בנוגע לקיום המנהג. לאם היה חשוב לקיים אותו. היא השתדלה למצוא צידוק במקורות, כדי שתוכל לשכנע בכך את בעלה, והצליחה בכך. ההסבר שלה היה די משכנע: היא סיפרה שהרצון לקיים את המנהג בא לה אחרי שקראה על המשמעויות השונות שיש למנהג. מה שדיבר אליה במיוחד היה הפסוק "שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש" (מתוך: אתר אמאבא). והואיל ונאמר שהאדם דומה לעץ – "כי האדם עץ השדה" – אנו מבינים שהפסוק לא מדבר רק על עצי פרי אלא גם על התהליך שעובר כל ילד קטן: בשלוש השנים הראשונות לחייו הוא עדיין לא שייך למצוות, ורק בשנה הרביעית הוריו מתחילים לחנוך אותו וללמד אותו תורה. לכן, אם הילד דומה לעץ צעיר, הרי כשם שלא נהנים מפירות העץ אלא רק לאחר 3 שנים, כך אין לספר את שיערותיו של הילד עד לגיל שלוש. ההקבלה שכנעה את האם, ואחר כך את בעלה. אם על פי ההלכה פירות העץ נחשבים לעורלה (בוסר) בטרם הגיעו לגיל 3 – הגיוני שגם הבן עדיין בגדר "בוסר" עד גיל 3. כשהוא בשל, מציינים זאת בטקס החלאקה.
בעניין הטקס בני הזוג הגיעו לפשרה. הם קיימו אותו בחיק המשפחה למרות שהאישה שאפה במקור לקיימו במירון. באירוע המשפחתי, כל משתתף גזר בתורו תלתל משיער הילד ובירך אותו.

הדוגמא האחרונה היא סיפור מרגש המגיע מרמת גן. ההורים מחליטים, בכוונה תחילה, לא לגזוז את שיער בנם עד שיגיע לגיל 3. כשמגיע המועד לקיים את טקס החלאקה, הם מחליטים לערוך אותו בחיק המשפחה. לקראת הטקס הקדימו ההורים להסביר לבנם שלכבוד האירוע וחגיגת יום הולדתו השלישי יגיע רב נחמד, שיגזוז את שיערו ויברך אותו. בנם בן השלוש הביע שמחה גדולה והודיע להוריו, שסוף-סוף השיער כבר לא יפריע לו, ושהוא ישמח לתספורת כמו של המבוגרים.

ועדיין אני שואלת: האם מנהג החלאקה אינו פריט שאם ייכלל בסקר ישפיע על תוצאות אחוזי ה"דתיים/מסורתיים/חילוניים" באוכלוסיה?

 

 

שחזור העבר – הליכות ג'יין

במסגרת סדרת הסיורים "הליכות ג'יין", המתקיימים מדי שנה בערי המטרופולין בישראל ובעולם בתאריך מותה ולזכרה של ג'יין ג'ייקובס (סופשבוע ראשון בחודש מאי), הצטרפנו לראשונה לסיור ב"אחוזת דג'אני". עליי לציין (בסיפוק, או לא) שהסוגיה הפוליטית הקשורה בהפיכתם של תושבי יפו הערביים לפליטים במהלך קרבות תש"ח, לא עלתה על הפרק. זאת לא הייתה מטרת הסיור.

*******************

הליכות ג'יין (Jane's Walk) מתקיימות מאז 2006 מידי שנה, בסוף השבוע הראשון של מאי, בעשרות ערים ברחבי העולם ובישראל זו השנה השביעית. ההליכות מתקיימות לזכרה ובהשראתה של ג'יין ג'ייקובס (2006-1916), מחברת הספר "מותן וחייהם של ערים אמריקאיות גדולות" (1961), ואחת המנסחות המקוריות של החשיבה האורבנית הביקורתית במאה ה-20. מדי שנה מצטרפות ערים נוספות לאירוע, תוך שהן משמרות את הרעיון הבסיסי שעליו מושתת הפסטיבל: הליכות המספרות את סיפורה האחר של העיר, הסיפור הלא-כתוב ולעיתים גם הלא-מדובר.

פסטיבל ההליכות קורא להתבוננות חדשה, ביקורתית, ומקורית במרחבים עירוניים ובתהליכים המתקיימים בהם ושואף ליצור הזדמנויות חדשות למפגש בין אנשים. הפרויקט מפנה את תשומת הלב לעוצמה הגלומה באקט ההליכה על היבטיו השונים: הליכה כפעולה חברתית, הליכה כמחאה, הליכה כמעשה המשפיע על הסביבה, הליכה החושפת רובד עלום בחייה של העיר, יוצרת קו ממשי או מדומיין בנוף האורבני (מתוך דף הפייסבוק: Jane's Walk Israel).

במהלך הסיור באחוזה וב"בית החולים דג'אני", יפו, הונח דגש על השם המקורי של האחוזה, ופועלו של ד"ר פואד דג'אני, בעליה. זאת למרות שבמבט מבחוץ אין זכר לשמו, והאחוזה על מבניה נקראים כיום "מרכז רפואי גריאטרי צהלון" – והוא משמש בעיקר כמתחם סיעודי וגם כבית חולים.

רבים הגיעו לסיור. חלקם נולדו בבית היולדות ע"ש דג'אני. אף-על פי שהמשתתפים היו מודעים לנסיבות הקמת האחוזה והפרטים ההיסטוריים על מי שהקים אותה היו מוכרים להם, עליי לציין (בסיפוק, או לא) שהסוגיה הפוליטית הקשורה בהפיכתם של תושבי יפו הערביים במהלך קרבות תש"ח, לפליטים, לא עלתה על הפרק. זאת לא הייתה מטרת הסיור.

אני מודה שזו לי הפעם הראשונה שאני מסיירת באחוזה זאת, אף-על-פי שאחרי קריאת ספרו של אלון חילו, "אחוזת דג'אני" ב-2008, חשבתי לעשות זאת מייד.

בתחילת הסיור למדנו ששמו המקורי של הרחוב, ד"ר דג'אני, הוחלף וכיום הוא נקרא על שמו של יהודי איטלקי יליד המאה ה-17 – ד"ר ארליך. כידוע, החלפת שמות רחובות בערים גדולות בישראל היא מנהג נפוץ מאז 1948. תחילה ציינה ועדת השמות את שם הרחוב באמצעות מספר ועם הזמן הוחלף המספר בשם (יהודי), כפי שעשו ביפו גם לגבי הרחוב הראשי שנקרא כיום "שדרות ירושלים" ורחובות נוספים.

מי שקרא את ספרו של אלון חילו, "אחוזת דג'אני", בוודאי עַקב אחר הסערה שהתחוללה ב-2008 לאחר שספרו זיכה את חילו בפרס "ספיר" לספרות טובה. תוך כדי הסערה, השתרבב גם שמו של אשכול נבו לקלחת חילופי הדברים. כזכור לחלקנו, אשכול נבו חיבר את הספר "ארבעה בתים וגעגוע" ומיקם את העלילה באזור הקסטל, מעוז ציון (מבשרת ציון). מה שהתברר בעקבות סערת חילו היתה העובדה שבמקום שכן לפני תש"ח הכפר הערבי "קאלוניה" – שנשכח או לא היה ידוע לרבים מאיתנו.

ההנצחה – 2012 הכיכר נקראת על שמו של פואד דג'אני

משתתפי הסיור מצטופפים על כיכר דג'אני

מה שלא יהיה, בסיום ההליכה, כשמיצינו את סיפוריהם של מי שילדו או נולדו בבית היולדות של דג'אני, ולאחר היכרות עם מה שהקים דג'אני ברחבי האחוזה והתבוננות בקברו המשוקם, שנפטר בדמי ימיו ב-1940 – יצאנו ממתחם האחוזה, והצטופפנו על גבי הכיכר שמר חולדאי הסכים לקרא לה בשם "כיכר "דג'אני" (2012). כך הנציח באיחור מה את האיש שתרם רבות לחולים וליולדות.

אלון חילו עצמו, אמר שלדעתו, קריאת שמה של כיכר על שם פואד דג'אני היא תיקון היסטורי מבורך.

אני, בתו של עו"ד גרשון צ'רניאק ז"ל שהתמחה בהשבת נכסים לתושבים ערביים מול האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שמעתי על כאבם של פליטים ערביים שנושלו מנכסיהם ומכפריהם מ- 48' והלאה בשנות ה-50. את הסיפורים שסיפר לנו ברגש רב אני עדיין זוכרת. לא יכולתי שלא לחוש צער וכאב במהלך הסיור היום. הצטערתי שזו דרכן של מלחמות המנשלות גם צדיקים מנכסיהם.
פעם זה אנחנו, ופעם זה הם.

איך שלא יהיה, בסיור שהתקיים היום קיבלנו תמונה חיובית מאוד על האיש – ד"ר פואד דג'אני – שהביא כסף מהבית כדי לרכוש שטח אדמה רחב ידיים בפלשתינה, ולהקים בית אחוזה מפואר ובית יולדות. אדם שעשה כמיטב יכולתו להנגיש את שירותיו לתושבי יפו והסביבה, יהודים וערבים כאחד.
מהמבנים שהקים באחוזתו נהנים כיום אנשים נזקקים חולים וזקנים. אבל דג'אני מת (1940). ב-48' כשהקרבות התקרבו ליפו, יעצו לאלמנתו לברוח. וכך, היא על ששת הילדים של בני הזוג, ברחו לא לפני שהובטח להם ש"עוד מעט" יוכלו לשוב לביתם.

במלחמה כמו במלחמה, האפוטרופוס לנכסי נפקדים טיפל ברכושם של מי שזכו לכינוי "נוכחים נפקדים", ולא השיבוֹ לבעליו. זה סיפור שרבים כמותו ארעו כאן. וזה טבעה של מלחמה.

זה עתה חלפו להם טקסי הזיכרון של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אבל יש מקום להודות שלא רק לנו כואב, גם לצד השני. זה גם מה שיש לזכור לגבי פליטים שנעקרו ממקומם.

למזלה של משפחת דג'אני , היו לה ויש לה גם כיום נכסים במקומות רבים בעולם. זאת משפחה בעלת שורשים בערב הסעודית ובתש"ח היה מי שסייע לאלמנה להתאקלם מחוץ לגבולות ישראל. בני המשפחה הם אנשים משכילים, וחלקם, כמו האב, למדו רפואה. הם עוסקים בכך עד היום. אבל, וזה החלק העצוב ביותר בסיפור, המשפחה שהקדישה רבות לזולת, נפוצה לכל עבר, ובניה הפכו לעקורים. כיום אחדים מהם חיים במדינות כגון: אנגליה, צרפת, סעודיה ולבנון.

אנדרטות – פריצת הדרך לירושלים

בערבו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשהציבור מתייחד עם זכרם, ראוי לתת את הדעת על שלוש אנדרטות הנמצאות באזור שער הגיא לצידי הכביש המהיר תל-אביב ירושלים. האנדרטות מייצגות אותו אירוע היסטורי, פריצת הדרך לירושלים במלחמת השחרור. אבל ביניהן קיים הבדל תהומי. אדון להלן במשמעותו.
********************************

שלוש אנדרטות מאוד ויזואליות שרבים חולפים על פניהן בכביש המהיר תל אביב-ירושלים, אינן זהות ביכולתן לספר את הסיפור המזוהה איתן. רבים מודעים לקיומן. רבים יודעים שהן מציינות אירוע מרכזי בהיסטוריה של מדינת ישראל, פריצת הדרך לירושלים. אבל לא בהכרח ברור להם מה מייצגת כל אחת מהן. האחת, היא שרידי המשוריינים שהשתתפו בהובלת אספקה לירושלים הנצורה במלחמת תש"ח, השנייה, אנדרטה שנבנתה כדי להנציח את פועלם של פורצי הדרך לירושלים, והשלישית, אתר שער הגיא – על המבנים העות'מאנים ששרדו במקום: החאן ומצודת הדרכים שהוקמו שם בשלהי המאה ה-19 – האמור להנציח את פועלם של לוחמי חטיבת "הראל".

אנדרטה כאובייקט הנצחה
אנדרטה היא אובייקט הנצחה הממוקם במרחב הפיזי. תפקידה להנציח אירוע/אישיות באמצעים ויזואליים, בדרך כלל בעזרת חומרים עמידים בפני פגעי מזג האוויר. אבל החשיבות שלהן כאובייקט הנצחה, טמונה בסיפור שהן אמורות לספר ובמיקומן בשטח.
כאן טמון ההבדל התהומי בין שלוש האנדרטות שמספרות את סיפור פריצת הדרך לירושלים בקרבות תש"ח. בעוד ששלושתן מספרות סיפור הקשור לאותו אירוע, עוצמת ההנצחה של שרידי המשוריינים הפזורים בצידי הדרך באזור שער הגיא, גובר על שתי האנדרטות האחרות. והיא טמונה באותנטיות שלהם. האותנטיות היא מילת המפתח כאן. לעומת אנדרטה זאת, שתי האחרות – החאן ומצודת הדרכים והן אנדרטת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים – לרוב אינן מזוהות כמייצגות אותו אירוע.

היסטוריה וזיכרון: חאן שער הגיא
הח'אן ומצודת הדרכים בשער הגיא נבנו בתקופת השלטון העות'מאני בסוף המאה ה-19, על הדרך המרכזית שהובילה מיפו לירושלים. מצודת הדרכים נבנתה כמגדל שמירה לדרך זו והח'אן נבנה כפונדק דרכים לצליינים בדרכם מיפו לירושלים. המבנים ההיסטוריים בשער הגיא מהווים נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית.


עד כאן העובדות ההיסטוריות. מעבר לכך קיים הזיכרון הלאומי שלנו. שרידי המבנים העות'מאנים מציינים עד היום מיקום בשער הגיא, תזכורת לקרבות שהתנהלו במקום ושבהם הצליחה חטיבת "הראל" לפרוץ את הדרך לירושלים בשנים שלפני קום המדינה.

מה שקרה לזיכרון במהלך הזמן שחלף מאז תש"ח, הוכיח שלא לעולם חוסן. הסיפור על חטיבת "הראל" שפרצה את הדרך לירושלים, לאחר כישלון בהשגת אותה מטרה בקרבות לטרון, איבד בהדרגה מעוצמתו. עם השנים, נתפסו שרידי המבנים העות'מאנים שבשער הגיא, תזכורת לימים עתיקים מתקופת השלטון העות'מאני. הסיפור המזוהה כאן עם חטיבת הראל הלך ודעך.
ב-2011 קיבלה ממשלת ישראל החלטה ששיקפה את הצורך בפיתוח השטח, הקמת תחנת מידע אזורית, שיקום מבנה החאן ופעילות חינוכית בשער הגיא. החלטת הממשלה באה כהפתעה חיובית. התעניינות מחדש באירועים היסטוריים חשובים. אלא מה? בהחלטת הממשלה נקבע שיש להנציח במקום את זכרו של השר לשעבר והאלוף במיל. רחבעם זאבי ז"ל. עד כדי כך דעך הזיכרון והסיפור על אירועי פריצת הדרך והחטיבה המזוהה איתם.
עמותת "דור הפלמ"ח" הקימה קול צעקה ותבעה ביטול הוראה זאת, ודרשה במקום זאת להנציח באתר את חטיבת "הראל", המזוהה עם פריצת הדרך לירושלים.
את ההתנגדות להחלטת הממשלה מ-2011, הפעילה עמותת "דור הפלמ"ח" בכמה מישורים. באתר עצמו הוקמו משמרות מחאה, שפעלו במשך שבעה חודשים בימי שישי עד שהשיגו את מטרתן.
באפריל 2017 הוסכם רשמית בין קרובי משפחתו של רחבעם זאבי ועמותת "דור הפלמ"ח" ובאישור ראש הממשלה, שבמיתחם שער הגיא (באב-אל-וואד) תונצח חטיבת "הראל" והוא יהיה מזוהה עם פועלה בפריצת הדרך לירושלים, ואילו זאבי יונצח באזור ברקן בתחום המועצה האזורית שומרון.

אנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים
לא רחוק מהמבנים העות'מאנים שבשער הגיא, מתנוססת מעל הכביש המהיר אנדרטה שהוקמה מאוחר יותר ב-1967, "אנדרטת פורצי הדרך לירושלים". גם אותה ניתן לזהות ויזואלית תוך כדי נסיעה בכביש. אבל רבים טועים כיום בזיהויה כסמל לקרבות תש"ח ופריצת הדרך לירושלים. לדוגמה, דעה שגויה אחת ששמעתי, "זאת אנדרטה שהוקמה לזכרם של טייסי חיל האוויר".
מה כל זה אומר על כוחה של אנדרטה להעביר סיפור ומסר?

האנדרטה האותנטית – שרידי המשוריינים
מה שנגלָה לעיני הנוסע בכביש העולה לירושלים באזור שער הגיא היה בתחילה "גרוטאות. משאיות גדולות שנפגעו ממוקשים והושלכו לתעלה בצד הדרך" (מתוך: Shalom Means Peace, מאת רוברט סנט-ג'ון, עיתונאי אמריקני, שביקר בישראל מיד לאחר ההכרזה על קום המדינה).
תהליך הפיכתם של המשוריינים-גרוטאות אלו, לאנדרטה, התרחש מרגע שבו יצאו מכלל פעולה. המשוריינים הפכו כבר אז ל"שרידים קדושים", (עזריה, 2010), לא פינו אותם. ומרגע שנשארו שם כבר היה קשה לפנותם בגלל המשמעות ההיסטורית שיוחסה להם. אנשים הרגישו באופן טבעי שפריצת הדרך לירושלים הייתה אירוע חשוב, ומשום כך אסור לסלק את השרידים הללו בשום אופן. זאת למרות שכאשר נושא המשוריינים עלה לדיון בכנסת לראשונה בשנת 50' ראש הממשלה דאז, מר דוד בן גוריון אמר, "לא כל ההצעה נראית לי. יש לסלק שלדי המכוניות, ובמקומות המתאימים יש להקים עמודי זיכרון".
כך נשארנו עם המשוריינים שאיש אינו יודע מה לעשות בהם. אבל הם שם. הם זוכים למעמד קאנוני כמעט, בין השאר בגלל השיר באב-אל-ואד שמתאר את הקשר שלהם לסיפור הגבורה הדרמאטי הזה. מרגע זה ואילך נעשה הניתוק שלהם מהמקום כמעט בלתי-אפשרי. (עזריה, 2010).

שלדי רכבים אלו הפכו, איפוא, שלא במתכוון לאנדרטה, אולם שלא כמו אנדרטות רבות בארצנו הן היו לסוג מאד מסוים של אנדרטה. "אנדרטה אותנטית". אמנם כל אנדרטה היא עדות לסיפור כלשהו שהתרחש בעבר. אבל "כוחם של המשוריינים, ככוחם של מגדלי-המים בנגבה, ככוחו של הטנק בדגניה, טמון בישירות שלהם. לא רק שהם עצמם היו עדים למתרחש, אלא שהם העדות עצמה. לא רק שהם מספרים את ההיסטוריה, אלא שהם חלק מההיסטוריה אותה הם מספרים!" (עזריה, 2010).

שרידים אלו יכולים לספר את סיפור הקרבות בשער הגיא רק משום שהם היו שם. עזריה מסביר כך:

הם אינם מספרים סיפור שמישהו ביקש מהם לספר. הזיהוי החד-משמעי בין האירוע לבין השריד, בין השריד לבין מי שנפגש אתו ומקשיב לו, הוא הסיפור האמיתי. האותנטיות היא מילת המפתח כאן. המיקום אף הוא חשוב, שהרי עוצמת המשוריינים טמונה גם בעובדה שהם ניצבים בצד הדרך, ולא בתוך מוזיאון, למשל, והאינטראקציה עימם מתרחשת במהלך הנסיעה לירושלים. האותנטיות היא, איפוא, כוחם האמיתי. והיא המאפשרת להם להיות איקוניים כל כך.

חג עצמאות שמח!