הקצב מבוסניה

הסיפור ההיסטורי ידוע לכל – המצור של נפוליאון על עכו. מה שנותר הוא לכתוב רומן שישקף את הדמויות הפועלות ואת החברה דאז, זאת בהתבסס על מסמכים היסטוריים. הספר כתוב נפלא. התרגום מערבית לעברית מצוין.

להתראות עכו, מאת עלא חליחל. עם עובד, 298 עמ'. תרגם: יוני מנדל.

להתראות עכו. קרדיט: סימניה

חיפשתי ספר מתורגם מערבית לעברית, ספר שנכתב על ידי ערבי ישראלי. קיבלתי המלצה על הסופר והמחזאי, עלא חליחל שמתגורר כיום בעכו. אין פלא שחליחל לא החמיץ הזדמנות לכתוב רומן על העיר שאותה הוא מכיר היטב, על שלל שכיות החמדה הארכיאולוגיות של העיר. נהניתי מהכתיבה ועוד יותר מכך, מהתיאור הססגוני של הדמויות, החל מפאשה אל-ג'זאר, מושל עכו שמוצאו בבוסניה, וכלה בנפוליאון שהטיל מצור על העיר במטרה לכבוש אותה ולשלוט בנמל החשוב של ארץ הקודש. הפרטים על מסע הכיבוש של נפוליאון בארץ הקודש, הם מן המפורסמות. וחליחל מוסיף להם גוון באמצעות תיאור ססגוני של הנפשות הפועלות.

הרומן חושף את מהלכי הקרב על עכו, דאז – השנה היא 1799. הרבה מאוד השתנה מאז. במיוחד אמצעי הלחימה. אבל מה שמייחד את הספר, הוא היכולת של חליחל לשחזר באופן מרתק ביותר את השימוש בתושייה על-ידי שני הצבאות היריבים, החיילים של פאשה אל-ג'זאר ("הקצב" בערבית) והלוחמים בצבאו של נפוליאון. במהלך מסע הכיבושים שערך נפוליאון באזורנו, דרוש היה תכנון אסטרטגי כדי לתקוף וכדי הדוף את המתקפה. אבל בכך אי אפשר להסתפק. יש התפתחויות בלתי צפויות תוך כדי הקרב והיריב חייב להגיב עליהן. שני המחנות היריבים הצטיינו בכך באופן שאינו מוכר לנו כיום. כדאי לקרא כדי להיוכח עד כמה המוח האנושי ידע לעבוד בעת הצורך, הצליח למצוא דרכי פעולה מתוחכמות, בעיקר דרכי עורמה. לדעתי, אם משווים את הטקטיקות והאסטרטגיות בשדה הקרב של ימינו עם כל מה שגוייס לטובת המתקפה על עכו והדיפתה ב- 1799, לא התחכום הטכנולוגי הכריע שם אלא התחכום האנושי הפשוט, טריקים ושטיקים. מהפרטים הללו התפעלתי במיוחד (למרות שמדובר בשיטות אכזריות ביותר ובמחיר גבוה מאוד בחיי אדם).

מאז השתנו ערכים כמו ערך חיי האדם, מנהיגות, פיקוד, אמונים צבאיים וכל מה שקשור בהפעלת כלי הנשק המתקדמים. למעט כמה קטעים ארוכים ומייגעים למדי שאפשר היה לקצר בהם, התרשמתי מהיכולת הספרותית והעומק ההיסטורי של חליחל. מומלץ.

הם גנבו את ההצגה

במקומותינו קיימת תופעה נפוצה למדי, נטייה להפיץ ביקורת שלילית ולתת לה תשומת לב מרבית במדיה. רוב הידיעות מתמקדות באסונות ורק מעטות מפרגנות לשבחים. אומרים שזה הטבע האנושי.

משתלת מרכז רהט. קרדיט: פיקיוויקי

מצאתי לנכון לחלוק אתכם סיפור בעל גוון חיובי ומעודד. סיפור על ירקנים וחקלאים שבמשך שנה שלמה, למרות המגיפה ומגבלותיה, המשיכו בעיסוקיהם הרגילים וגם קצרו הצלחה מעל ומעבר למצופה. אז מה הסיפור שלהם?

********

למותר לציין שעד לפני שנה התקשורת ידעה לדווח על עשרות חקלאים המתקשים לגמור את החודש, ועל משקים ותיקים שפשטו את הרגל. שנה מאז פקדה אותנו מגפת הקורונה, התקשורת חדלה לעסוק בחקלאים. המדיה שותקת כאשר החקלאים עושים חיל. אבל אפשר לפנות ישירות אל החקלאים, כפי שעשיתי אני. הם יספרו לכם על יוזמות, על שגשוג ורווחה בלתי צפויים בענף שלהם, דווקא בשנה האחרונה.

מהלוקסוס הזה אנחנו נהנים זמן רב, למרות משבר הקורונה

מתוך סקרנות טבעית עקבתי אחר מה שנקרא בעבר, שיווק ישיר עד הבית, וכיום מדובר בשיווק ישיר לשכונה, לפינת רחוב, לרחבה מוסכמת ברחבי העיר וכי"ב. תחילה פניתי אל הירקנים שמגיעים אל השכונה הרמת גנית שלי עם טנדר עמוס בכמות נאה של פירות וירקות מאיכות גבוהה בהרבה מהתוצרת החקלאית שניתן להשיג בחנויות. אגב, גם המחירים שלהם תחרותיים. הפניתי אליהם שאלת גישוש בנוגע להתמודדות שלהם עם מגבלות השנה החולפת. מה ששמעתי תחילה מהם ואחר-כך מחבריהם לענף שהתנדבו להוסיף פרטים, מחייב פרסום רחב. שכן, כפי שכבר צוין לעיל, ביקורת שלילית ותלונות כובשים את המדיה החברתית והציבורית כאשר לסיפורי הצלחה כמעט אין זכר.

קבוצת ירקנים ספציפית עדיין איננה בגדר תופעה רחבת היקף. לכן התיחסתי לסיפור של הירקנים שלנו, כסיפור מסגרת. לדבריהם, הם התאגדו באופן ספונטני. ותוך זמן קצר הצליחו למצוא את הפתרון למשבר כלכלי שאחרת היה פוקד את הענף שלהם. בחושיהם החדים הם הבינו שאם יפעלו מיד יוכלו לעמוד מול אתגר של שיתוק עסקי. סיפור ההצלחה של הירקנים שלנו גרם לי התעלות נפש. לפני עמדו ירקנים חרוצים ובעלי תושייה – לא אנשים נואשים שהמציאות טפחה על פניהם.

מה כל כך יוצא דופן בחקלאים, האם הם זן מיוחד שיודע טוב יותר לצלוח משבר?

ההסבר שנתתי לעצמי היה שמשבר מוליד יוזמות. אבל עד כדי כך? כשמדובר במשבר כלל ארצי, כפי שעולה מדווחי התקשורת, מה מייחד אותם משאר הענפים, האם הם זן מיוחד שונה מכולנו?

ניסיתי לבדוק את היקף התופעה. אם זאת תופעה נרחבת, הרי אפשר ללמוד ממנה דבר או שניים. סיפורים כאלו עוברים מיד מפה לאוזן, כמידע שימושי. שכן הנטייה האנושית היא לכרוך יחד את הבעיות עם הפתרונות.

החקלאים שנידבו לי מידע לא היססו לשתף אותי גם בכישלונות בדרך אל ההצלחה. את חלקם המשבר תפס במצב של תלות כמעט מוחלטת במסעדות. וכאשר אלו נסגרו עקב המצב, החקלאים נאלצו להשליך לפח פירות בשלים. כך קרה גם לאחרים שסיפקו סחורה בעיקר למוסדות גדולים, שנסגרו בינתיים. אלו היו פחות או יותר סוג הבעיות שדווח עליהן.

במקום להתייאש ולהתבכיין חקלאים הבינו שעליהם פשוט לקחת אחריות. הדוגמאות מהשטח מדברות בעד עצמן –

התמודדות עם זיהום. העובדים בשטח למדו לחטא את מקום העבודה, אפשר לומר שהם הפכו את השטח ל"בית מרקחת" סטרילי. הם ניקו סככות וארגזים מספר פעמים ביום. החובה לעטות מסיכות הפכה לאתגר נוסף שדורש משמעת וסדר קפדניים. את ההנחיות בעניין זה הציגו על גבי שלטי ענק שהוצבו בשטח, שפנו הן לעובדים והן ללקוחות. שיכלול נוסף להגברת הסטריליות היה השימוש בכפפות במהלך איסוף הירקות והפירות והוספת נקודות מים ומיתקני אלכוג'ל. שלב נוסף בסדרת ההנחיות מונעות הידבקות, שדרש תשומת לב, הוא תרגול של ריחוק חברתי והגבלת מספר הלקוחות המגיעים בו זמנית אל השטח. אחר כך התפנו ללוגיסטיקה, כגון ריכוז התקבולים בקופה אחת, ונוהל של משלוחים אל בית הלקוח, תוך עידוד הלקוחות לבצע הזמנה טלפונית וקביעת מועדי איסוף התוצרת.

כשאין ברירה אחרת, יש שבוחרים להיאבק בשיתוק עסקי. הרושם הכללי נראה טוב למדי כאשר הגיעו ראשוני הדיווחים על שיפור כללי בענף מאז תחילת השנה, והעלייה המשמעותית בתקבולים. גם חקלאים שמכרו תוצרת בשיטה של שיווק ישיר בעבר, דווחו שבשנה האחרונה השיווק היה במגמת עלייה.  

אבל הפרט שהדהים אותי יותר מכל, הוא הלהיטות של החקלאים לשתף אותי גם בבעיות. כך שהרושם שקיבלתי מרמת ההצלחה הסופית היה חזק שבעתיים. לא אטעה אם אומר (ללא גרף סטטיסטי) שחקלאי האזור והירקנים שעבדו איתם הם זן מיוחד שופע יוזמות. זן שיודע לעבוד כנמלים חרוצות. מבחינות רבות הם אכן גנבו את ההצגה.

ארכיאולוגיה של הנפש

הפואמה, "ארכיאולוגיה של הנפש", נשלחה אליי ממקור בלתי ידוע.

הרגשתי כמי שזכתה באוצר.

הפואמה נגעה לליבי.

התלבטתי אם לתרגם את הפואמה לעברית, שפת האם שלי.

האם תרגום יכול להעניק לקורא/ת הנאה באותה מידה כמו קריאת הפואמה במקור?

לפניכם הפואמה בשפת המקור. ובהמשך – התרגום לעברית (ט.ל.ח).

תשפטו אתם. רעיונות ותיקונים יתקבלו בברכה.

Archeology of the heart

I’m excavating again – guilt heaped,
raking in less obvious, foolish spaces
I daren’t search for fear.

I should be used to losing

Shame sears fissures, all those slack
left-behinds – surname, jobs, lovers.
Those dreams untethered, that cat.

Tight-wired, taut lipped, I scour
for that little ring long slipped off
Mum’s finger, gold trusted to me.

Now it’s asked for by my daughter,
to be melted with my thin band, to fuse
& flame a brighter future for us all.

I should be used to losing.

Credit: Google free pictures

לאחר נבירות וחיפושים גיליתי ששהפואמה נכתבה על ידי המשוררת, פינולה סקוט, דמות ידועה בתחום שלה. פרטים אודותיה:

Finola Scott

פינולה סקוט כותבת בסקוטית ובאנגלית. בשנת 2018 סקוט זכתה בתחרות השירה של Usit, היא זכתה גם בתחרות Blue Nib Chapbook, ובתחרות העלונים מחוף לחוף Dundee Law Competition .

שירתה מתפרסמת באכסניות רבות, כולל The Ofi Press, Ink Sweat & Tears, Gutter and Firth, כמו גם בכתבי עת ובאנתולוגיות רבות אחרות.

ארכיאולוגיה של הלב

אני שוב חופרת – גדושת אשמה,

אני מגרפת חללים פחות גלויים, טיפשיים,

אינני מעזה לחפש, מפאת הפחד.

עליי להתרגל להפסיד

בושה צורבת סדקים, כל אותן שאריות רפויות –

שם משפחה, עבודות, אהובים.

החלומות הלא מרוסנים ההם, החתול ההוא.

בשפתיים הדוקות, מתוחות, אני סורקת

ומחפשת את הטבעת הקטנה ההיא שהחליקה

מאצבעה של אימי, זהב שהופקד אצלי.

עכשיו מבקשת בתי,

להתיך ולאחד אותו עם הצמיד הדק שלי,

למזג ולהצית עתיד מזהיר יותר לכולנו.

עליי להתרגל להפסיד.

סוף

להרים את המורל הלאומי

הנשיא ג'ון פ. קנדי, הנהיג מסורת של קריאת פואמה בטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב. זאת כדי להרים את המורל הלאומי, לעודד תחושת פטריוטיות ולצאת מהדכדוך שפקד את ניו אינגלנד – שם הוקמה המושבה הראשונה של האנגלים ביבשת אמריקה. המסר הטמון בפואמה תאם להפליא אמירה ידועה של הנשיא קנדי, "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך".

רוברט פרוסט קורא את הפואמה The Gift Outright. Credit: awetblackbough

צריך לומר שאצלנו מעולם לא הונהגה מסורת של קריאת פואמה בטקס הרשמי של השבעת נשיא המדינה. עם זאת יש לציין שקיים מן המשותף בין טקס ההשבעה של ג'ו ביידן ורובי (ראובן) ריבלין לנשיאות המדינה, למרות ששניהם הושבעו בתקופת משבר. ביידן הושבע לנשיאות ארה"ב בעיצומה של פאנדמיה, בצל מותם של כ-400,000 חולי קורונה. השבעתו של ריבלין לנשיא התקיימה בעיצומו של מבצע "צוק איתן", בצל הלוחמה. שני הטקסים היו מצומצמים ומוגבלים בזמן.

אבל קיים הבדל משמעותי ביניהם: בטקס ההשבעה של ביידן נכללה תכנית אמנותית (20.1.2021). משוררת צעירה בת 22 קראה פואמה פרי עטה. וברקע התקיימה אזכרה לחללי מגפת הקורונה של ארה"ב והודלקו משואות בגבעת הקפיטול לזכרם. בטקס הרשמי של השבעת הנשיא רובי ריבלין נישאו נאומים במליאת הכנסת (24.7.2014), התקיים טקס משמר כבוד ברחבת הכנסת, וכל מה שאמור היה להתרחש אחר כך, לפי הנהוג עד אז, בוטל.

בהצהרה משותפת אמרו רובי ריבלין ויולי אדלשטיין:  ״… עם זאת, בשעה שחיילי צה"ל נלחמים ואזרחי ישראל נמצאים תחת איום מטחי טילים, סברנו שיש מקום לקיים את האירוע במתכונת צנועה יותר ומצומצמת."

קריאת פואמה בטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב הונהגה לראשונה על ידי הנשיא הנבחר דאז, ג'ון פ. קנדי (דמוקרט) (1961).

הרקע: ב- 26 במרץ 1959, לפני ארוחת הערב שתוכננה לכבוד יום הולדתו השמונים וחמש של המשורר רוברט פרוסט, הוא ניצב בפני עשרות עיתונאים בחזית המלון וולדורף אסטוריה בניו יורק. בין היתר, פרוסט נשאל לדעתו על שקיעתה לכאורה של ניו-אינגלנד, ערש ההשראה שלו. וכך הגיב: "הנשיא הבא של ארצות הברית יהיה מועמד מבוסטון. האם זה נשמע לכם כאילו ניו אינגלנד מתפוררת?" פרוסט נשאל מיד על מי הוא מדבר, ועל כך השיב בגלוי, "פוריטני בשם קנדי".

ג'ון פ. קנדי שימש עדיין כסנאטור זוטר ממסצ'וסט, ומזה מספר חודשים נמנע מלהכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות. מסתבר שקנדי התלהב מהקביעה המוקדמת של פרוסט ומיהר לכתוב לו מכתב תודה.

מרגע שפרוסט גויס לקמפיין הבחירות של קנדי לנשיאות ארה"ב, .הוא הקפיד לחזור על התחזית שלו לגבי ניצחונו של קנדי, בכל אירוע ציבורי שבו השתתף. ולאחר הניצחון הדחוק בעימות הטלוויזיוני של קנדי נגד ריצ'רד ניקסון בנובמבר 1960, קנדי הזמין את פרוסט להיות המשורר הראשון שיקרא משיריו בהשבעתו של קנדי לנשיאות. בתגובה הטלגרפית שבה השיב לקנדי, כתב פרוסט, "אם אתה מסוגל לשאת בגילך את הכבוד להיות הנשיא של ארצות הברית, אני צריך להיות מסוגל בגילי לשאת את הכבוד לקחת חלק כלשהו בהשבעה שלך… אני מוכן לקבל את התפקיד למען … האומנויות, והשירה – שגויסו היום לראשונה לשירותם של מדינאים."

קנדי שאל את פרוסט האם הוא מסכים לחבר פואמה חדשה לכבוד טקס ההשבעה. ולאחר שבקשתו נדחתה, קנדי ביקש מפרוסט לקרוא את "The Gift Outright", פואמה שפרוסט חיבר, שנותנת כבוד ל"מיוחדות" האמריקנית – American Exceptionalism. היא ראתה אור רק בשנת 1942 (מלחמת העולם השניה), ותוארה על ידי פרוסט, כ"היסטוריה של ארצות הברית בתריסר [למעשה, 16] שורות של שירה לא מחורזת." הפואמה קצרה אבל מעבירה מסר חשוב: בעלות על אדמה הוא אקט דו -כיווני; איננו יכולים להפיק יתרונות ממדינה ריבונית מבלי לתת גם מעצמנו בתמורה. וברגע שנבין זאת, ובאמצעות הנתינה "הגמורה" של עצמנו, רק אז אדמתנו תהפוך למה שהיא הייתה אמורה להיות ("such as she would become"), ותגיע למיצוי הפוטנציאל שלה: בית חזק ומקום בטוח במקום מקום מעורפל".

העיתוי של קריאת הפואמה –  ביום ההשבעה (20.1.1961) של ג'ון פ. קנדי  – הולם ביותר. המסר שלה תואם את נושא הנאום של הנשיא הצעיר המורה לאמריקאים: "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך". הייתה זאת הפעם הראשונה שמשורר קרא פואמה בטקס השבעה של נשיא.

במאמר מוסגר ייאמר שלקראת אירוע ההשבעה לנשיאות פרוסט זכה להשראה ונרתם בכל זאת לכתיבת פואמה חדשה לכבוד השבעת ג'ון קנדי וכך חיבר את הפואמה בשם, "הקדשה" – הקדשה לנשיא ג'ון קנדי. רצה הגורל ודווקא ביום ההשבעה, בשיא החורף המושלג, קרני השמש השתקפו מערימות השלג שבחוץ וסנוורו את עיניו של המשורר בן ה – 86.  פרוסט החל לקרוא את "הקדשה", אבל התקשה להמשיך בשל הסינוור. במקום זאת הוא דקלם מהזיכרון את הפואמה: "The Gift Outright".

למחרת טקס ההשבעה, ה"וושינגטון פוסט" ציין שהפואמה שפרוסט קרא הייתה אחד משיאי הטקס: "רוברט פרוסט, בדרכו שלו, כבש את לב הקהל בטקס ההשבעה." היה זה רגע מכונן שציין את הקשר המיוחד שנוצר בין המשורר, רוברט פרוסט לנשיא הנבחר. ג'ון קנדי, אשר הפך תוך זמן קצר לאייקון – נשיא שייזכר לעד כמי שפתח פרק חדש בהיסטוריה האמריקאית.

הרמת המורל הלאומי הוא צו השעה

המגפה עודנה משתוללת ברחבי ארה"ב ותובעת את מתיה. ולמרות 400,000 מתים (בינתיים) מווירוס הקורונה – ביידן אימץ את המסורת של קודמיו הנשיאים הדמוקרטים, ג'ון קנדי, ביל קלינטון וברק אובאמה. הוא היה נחוש בדעתו לחזק את הרוח הלאומית. אמנם היקף המוזמנים לטקס ההשבעה צומצם, והקוקטייל המסורתי שלאחר השבעת הנשיא הנבחר בוטל. אבל התוכנית האמנותית התקיימה (חלקית). המשוררת בת העשרים ושתיים, אמנדה גורמן, הגיעה אל במת הנשיאות כמשוררת בזכות עצמה, שהולכת בדרכי משוררים עטורי פרסים, כמו לדוגמה מאיה אנג'לו ורוברט פרוסט. באמתחתה היו פרסי שירה: "משורר הנוער הראשון" של לוס אנג'לס (2014 ), ופרס "משורר הנוער הלאומי הראשון" (2017).

אמנדה גורמן בטקס השבעת הנשיא ביידן. קרדיט: ויקיפדיה

גורמן קראה בטקס ההשבעה פואמה פרי עטה, The Hill We Climb ("הגבעה להעפלה", ראו להלן). הפואמה זכתה לשבחים. לדוגמה, לין מנואל מירנדה, ברק אובאמה, הילארי קלינטון ואופרה ווינפרי. גם המיליונים שצפו בה על גבי המסכים, קוראת את הפואמה, התמוגגו.

ימים יגידו, ואולי בעתיד ייבחר במדינת ישראל נשיא שימליץ לאמץ קריאת פואמה בטקס ההשבעה הרשמי שלו לנשיאות. פואמה שתבליט את המסר "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה". כך עשוי להיפתח פרק חדש בהיסטוריה שלנו; סיכוי להרמת המורל הלאומי, תוך הירתמות נבחרי העם למען המדינה.

______

למעוניינים בקריאת הפואמה "The Hill We Climb" היכנסו לקישור זה. כאן תוכלו לקרא גם את תרגום הפואמה לעברית על-ידי חגית בת אליעזר: "הגבעה להעפלה".

החופשה העתידית – רק לא סתלבט

אחרי שבר רפאלי בחרה לחגוג את סיום עידן הרווקות שלה באיים המלדיביים באוגוסט 2015, ישראלים רבים מיהרו להגיע לשם ולהכריז: "היינו באיים המלדיביים, באתר הנופש שבו שהתה בר רפאלי". האתר הקסום שנמצא בטווח של טיסה מזרחה מכאן אל אזור האוקיינוס ההודי ולא הרחק מסרילנקה, מספק חוויה מיוחדת במינה. חוויה מהסוג המוכר לנו: נופש שמתנהל במתכונת של בטן/גב, אוכל טוב, בילוי, חשיפה לשמש, טבילה בים, ובעיקר סתלבט (מצב של בטלה, חוסר מעש מוחלט). בעידן שאחרי הקורונה החופשות המבוקשות יהיו לגמרי שונות.

אירוח באיים המלדיביים – קרדיט: PATINA MALDIVES, FARI ISLANDS

להפוך מפגע סביבתי למקור של סיפוק והנאה

בראיון שהעניקה למיכל מנור, בבלוג "רואה עולם", דר' אסנת ברושי חן מתבססת על יידע מחקרי (דוקטורט) ומספקת הצצה על חדשנות בחשיבה על התיירות ביום שאחרי הקורונה. לדוגמה, היא ממליצה על "עיצוב חדשני של המוצר התיירותי" ו"אסטרטגיות חדשניות בשיווק המוצר התיירותי". לטענתה, יצירתיות היא תכונה שמאפשרת להפוך משבר ומטרד למקור של סיפוק והנאה. ובכל הקשור לעיצוב מחדש ושיקום התיירות בעולם שאחרי הקורונה, לא תהיה חדשנות בלי חשיבה יצירתית.  

הסיפור של הארי, צב הים

האוקיאנוס ההודי המקיף את 1,192 האיים של האיים המלדיביים עשיר בחיים תת ימיים. אבל, כמו ברבים מנתיבי המים בעולם, במים יש גם סכנות לבעלי חיים אלו. צבים נמצאים בסיכון מיוחד של הסתבכות ופציעה מציוד דייג שאבד וננטש ובעיקר רשתות נטושות. צבים שנלכדים ברשתות דיג נטושות מתים מתשישות או מהתייבשות כשהם מנסים להשתחרר מהן. אחרים נפצעים פציעות קשות כולל חתכים עמוקים או אובדן סנפירים. את הסיפור של הארי, צב-ים פצוע וחולה, מגוללת עיתונאית בכתבה שהכותרת שלה שונה מקו החשיבה העיתונאי הסטנדרטי, "הארי, צב הים המלדיבי, זקוק לעזרתכם". לא, לא מדובר באותה שבלונה של "בואו להתנדב במרכז להצלת צבי הים (ישראל)". הסגנון התיירותי המוצע או אם תרצו, עיצוב חדשני של המוצר הנקרא נופש, הוא החידוש כאן: "תיירות בת-קיימא".

צב ים מסוג Hawksbill קרדיט: ויקיפדיה

הארי הוא הכינוי שהוענק לצב מזן ההולך ונכחד (Hawksbill turtle). מדובר בצב ים זכר בוגר שנמצא כשהוא במצב של אפס כוחות כשהוא צף בקרבת אחד האיים המלדיביים. הארי התקשה להפעיל את שריריו ולא הצליח להתקדם אל יעדו. התמזל מזלו וצוות מצילי חיות תת-ימיות משה אותו מהמים וטיפל בו עד אשר התאושש לגמרי.

וכך הופכים מפגע סביבתי לאטרקציה תיירותית. על בסיס המקרה של הארי ששכיחותו צוברת תאוצה, נוצר שיתוף פעולה בין יזמים להקמת אתר נופש במקבץ האיים המלדיביים הצפוני לבין פרוייקט "אוליב רידלי" – ORP – שכל תכליתו היא הצלת צבי ים באזור האיים המלדיביים ולאחרונה גם בקניה, עומאן ופקיסטן.

להקת צבי ים באתר של ORP/ קרדיט:Olive Ridley Project

ד"ר מרטין סטלפוקס, ביולוג שהתעניין מאז ילדותו במצבם של צבי-ים פצועים באיים המלדיביים, וייסד את פרויקט ORP בשנת 2013 כארגון צדקה הרשום באנגליה ובוויילס. שם הפרוייקט, "אוליב רידלי", נגזר משם של אחד ממיני צבי הים שעוד נותרו באוקיינוס. וכאן החידוש הגדול. אין מדובר בעוד אתר נופש מסורתי ומפנק של סתלבט, אלא באתר הנופש בן חמישה הכוכבים בפארי איילנדס (FARI ISLANDS) ששמו, פאטינה מלדיבס העתיד להיפתח לאורחים במאי 2021. באתר הנופש יאפשרו לאורחים להרגיש קירבה משמעותית אל עולם הטבע וחיבור עם עצמם.

האורחים שישהו באתר יכירו דרכים לשימור ימי וילמדו כיצד להגן על החיים התת ימיים. התוכנית המפורטת מציעה התנסות בזריעת מושבות אלמוגים ויצירת בית גידול למגוון רחב של חיים תת-ימיים כולל הגנה עליהם. לילדים מציע האתר שיעורי צלילה ללא תשלום במטרה לקרב אותם לחיים התת-ימיים. מי שמעוניין יוכל "לאמץ" צב, ללמוד מה מאיים על קיומם של צבי הים, ולשמוע על מטרות ה- ORP.

ואם לא די בכך … המיזם פיתח אסטרטגיית שיווק חדשנית –

באתר של פרוייקט ORP כבר מציעים לתיירים הפוטנציאלים לבחור את צב הים שברצונם לאמץ, באופן סמלי בינתיים, תמורת סכום סמלי של 50 לירות שטרלינג. סכום נוסף יאפשר לאמץ צב ים שזקוק לעזרה. הסיפוק העצמי והקירבה אל הטבע מתחילים הרבה לפני היציאה לנופש. ואם אתר הנופש ב"פארי איילנדס" יוכל לעמוד בלוח הזמנים, אזי נוכל לתכנן ולהגשים חלום של ממש במאי 2021 ב"פטינה מלדיבס". יש תקווה.

חסמים בצמרת – מבט מגדרי

מי ירים את הכפפה ויחנך את הציבור האמריקאי שיחס מכבד להישגים ולקריירה של האישה היא התנהלות נורמלית ומקובלת למדי?

Dr. Jill Biden – First Lady. Credit: Wikipedia

הגברת הראשונה, גי'ל ביידן (ד"ר) ודאגלס אמהוף, בן זוגה של סגנית הנשיא ביידן, קמאלה האריס, שואפים לתקן יחס מגדרי מפלה כלפי נשים, כולל אלו שהגיעו לצמרת הממשל האמריקני. הבשורה הטובה היא שיש סיכוי.

חסמים וכבוד בצמרת הממשל האמריקאי

זה התרחש בניו המפשייר כאשר גברת ביידן יצאה לשם לצרכי הקמפיין של בעלה. השימוש של הגברת הראשונה בתואר "ד"ר" עורר גל בלתי מוסבר וחסר תקדים של כעסים בימין. במאמר דעה של ה"וול סטריט ג'ורנל" כתב אחד העיתונאים כי זה "נשמע ומרגיש הונאה, שלא לומר דמוי קומיקס". גם עיתונאי ב"פוקס ניוז", כינה אותה "ג'יל ביידן המסכנה והאנאלפביתית." עם זאת, אנשי הצוות, כמו אלו שביידן נתקלה בהם בעולם הפוליטי ובאקדמיה לאורך השנים, לא נמנעו מלהשתמש בתואר האקדמי שלה. ידוע שהסטודנטים שלה מכנים אותה – ד"ר ב.

מה התחדש בניו המפשייר? העזר כנגדה, דאג אמהוף, גם הוא היה שם. גי'ל ביידן יודעת שאפשר לסמוך עליו כשותף למאמציה בנוגע ליחס המכבד כלפי הישגיה. כך חשבה וכך פעלה. היא שאלה עוברים ושבים, "פגשת את דאג, נכון? כולם פגשו את דאג?" – היא יודעת שהוא כבר פועל לטובת העניין.

זאת ועוד, כאשר ג'ו ביידן, הודיע על בחירתו בקמאלה האריס לתפקיד סגנית הנשיא, הוא אמר כי אמהוף יהיה "פורץ מחסום" כ"ג'נטלמן השני הראשון" של ארצות הברית. הוא גם יהיה היהודי הראשון שהיה בן זוג מספר שניים, והוא והאריס יהיו הזוג הבין-גזעי הראשון בתפקידם. אמהוף הוא דמות לא-שגרתית בעיקר בגלל אשתו – היא לא שגרתית בקנה מידה היסטורי. שכן היא האישה הראשונה והאדם הדרום אסיאתי הראשון שנבחרה לסגן הנשיא.

הדמיון והשוני

ג'יל ביידן ודאג אמהוף נחשפים לתגובות מאתגרות מהציבור והתקשורת. שניהם מקורבים לצמרת הממשל האמריקני, בכך מסתכם הדמיון ביניהם. יחד עם זאת השאלות המתעוררות ביחס אליהם שונות לגמרי: השאיפה של ג'יל להיות מוכרת בתואר האקדמי שזכתה בו מעוררת תגובה בוז. מדוע זה כך בזמן שאמהוף, עורך-דין תאגידים לבן ומצליח, אינו מוצא עצמו מושפל אישית? אחד ההסברים (הפשט) לבוז שהופנה כלפי ג'יל ביידן הוא שהתרבות הפוליטית איננה ברת שליטה. כמעט כל מי שקרוב לנשיא הנבחר הופך מטרה נייחת לכל חומר זמין, בין אם זה הגיוני ובין אם לאו. דוגמה אחת היא מישל אובמה שספגה ביקורת כאשר הביעה רצון לשתול גן ירק.

ההסבר המגדרי והמעניין יותר, הוא שבארה"ב נשים מורגלות בכך שבתחילה מתעלמים מהתארים שלהן, ובהמשך שמים אותן ללעג במידה והן מתעקשות לשמור על התארים. התופעה מוכרת כמעט בכל זירה וזה נכון שבעתיים לגבי נשים לא-לבנות. האריס היא סנטורית אמריקאית והיועצת המשפטית לשעבר של קליפורניה. זה לא מנע מדונלד טראמפ להציג אותה כ"מי שנדחפת, לא אהודה, ועוף מוזר". "קא-מאלה. קמאלה" הוא כינה אותה בעצרת בחירות באוקטובר האחרון, כשהוא מטעים כל הברה, והוסיף, "אתם יודעים, אם לא תהגו את שמה במדויק, היא מייד תכעס." ואין זה מקרי שהיו מי שרמזו שנושא עבודת הדוקטורט של ביידן, "שימור סטודנטים במכללה הקהילתית: עמידה בצרכי הסטודנטים", הוא "נושא רחב מידי". אין צורך לומר שדווקא כעת הנושא דחוף מאי-פעם, כאשר המחקר מראה כי ההרשמה לקולג' ירדה פלאים במהלך מגיפת הקורונה – בכמעט עשרה אחוזים – ובקרב מיעוטים המספר הזה מתקרב לשלושים אחוזים.

דאגלס אמהוף. קרדיט: ויקיפדיה

ההסבר המגדרי מקבל משנה תוקף במקרה של אמהוף, בל הזוג של קמאלה האריס. ג'יל ביידן כבר הודיעה שהיא מתכוננת להמשיך ללמד גם בעתיד ויהי מה! אמהוף, שהודיע אף הוא שילמד קורס באוניברסיטת ג'ורג'טאון בנושא דיני בידור, כבר זוכה ליחס הוגן – "פשוט תקראו לו פרופסור דאג אמהוף", נכתב בעלון האוניברסיטה "אנשים" [אם כי מבחינה טכנית הוא יהיה סתם מרצה]. כשותף לשעבר במשרד עורכי הדין הבינלאומי DLA Piper, אמהוף אינו יוצא דופן. במבט השוואתי: מאז 1993, לכל בן זוג ראשון ושני, למעט מלניה טראמפ, היה תואר מתקדם: תואר שני (טיפר גור, לורה בוש, קארן פנס), ג'וינט (הילארי קלינטון, מישל אובמה) או דוקטורט (לין צ'ייני).  

מי ירים את הכפפה ויחנך את הציבור האמריקאי שיחס מכבד להישגים ולקריירה של האישה היא התנהלות נורמלית למדי? – אמהוף, הוא אישיות שכבר זכתה לשבחים ולמעריצים נלהבים הודות למעשים ואמירות בנוגע להישגיה של האריס, אשתו : הוא מרבה לתאר בגאווה את הישגיה. ובמגזין של אופרה ווינפרי, O, לאחר סקר הפוסטים של אמהוף ברשתות החברתיות – כולל תצלומים של האריס לצד חנויות בשדה התעופה שמציגות לראווה ספר שכתבה – אמהוף הוכרז כ"איש ההייפ האולטימטיבי ובן הזוג שכולנו ראויות לשכמותו".

כך זה צריך להיראות. מישהו חייב להרים את הכפפה ולחנך את הציבור האמריקאי שכבוד לקריירה ולהישגים של האישה זאת התנהלות נורמלית ורצויה למדי.

מקור: First Ladies and Second Gentlemen

"אנחנו דור מחוסן" – סיפור גדול שיחולל באזז?

שאלת מיליון הדולר של הביצה הפוליטית היא תמיד מי ואיך יחוללו את הבאזז הבא? מדוע זאת שאלת מיליון הדולר? התשובה ברורה למי שעוקב אחרי באזז-וורדס (להלן, באזז): סיפור שיש לו באזז – רעש וצלצולים – בוודאי משפיע על מקבלי ההחלטות. הם פחות יכולים להתעלם ממנו, מאשר מסיפור שעולה ויורד מהכותרות.

איך מחוללים באזז והאם כלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו?

כאשר שאלו את יון פדר, לשעבר עורך ראשי של אתר YNET, איך מחוללים באזז ב-ynet  האתר הכי נצפה בישראל, פדר הציג את הנקודות החשובות בתהליך יצירת הבאזז, ייצוג כותרות, עיסוק חוזר בסיפור, פולו-אפ, גודל ונפח לתמונות מסוימות: "מייצרים כותרות, חוזרים ועוסקים בסיפור, עושים לו פולו-אפ, ונותנים גודל ונפח לתמונות מסוימות. יחד עם זאת, "אל תטעו לחשוב שכלי תקשורת יכול לחולל את הבאזז בעצמו. המדיה יכולה לקדם סיפור במידה לא מבוטלת, אבל היא לא יכולה לחולל את הבאזז, אין לנו כללי תפעול לזה. אנחנו יודעים לדחוף סיפורים ולגייס תשומת לב ציבורית, אך עד לגבול מסוים ולא רב מדי.

משמע, קידום הסיפור הוא שלב בסיסי ביצירת באזז. אבל כדי שהבאזז יתחולל צריך עוד משהו. צריך לגייס תשומת לב ציבורית עד לגבול מסוים, לא רב מדי. כלומר, כדי שזה יתרחש צריך שתהיה לסיפור את אותה תכונה בלתי ניתנת לתיאור מדויק, שאפשר לקרוא לה כריזמה תקשורתית. יש סיפורים שיש בהם את המרכיב הזה, ויש אנשים שיש להם את התכונה הזו, שאינה נגזרת בהכרח ממה שהם עושים או לא עושים. יש פוליטיקאים שהם באזזרים טבעיים. לפעמים מחמת הקסם החינני, האישי והתקשורתי שהם ניחנו בו, ולפעמים דווקא להפך – מחמת סוג של קסם אפל, שגם הוא אפקטיבי מבחינה תקשורתית.

האם זה הסיפור הגדול שיחולל באזז לקראת בחירות 2021?

הארץ פרסם את הכתבה, "אביב גפן, הגנץ התורן של נתניהו"  (יסמין לוי 17.1 הארץ). ציטוט מתוכה מראה כיצד אפשר להריץ סיפור גדול – "טלפון אחד 'ממספר חסום' הספיק לאומן השיווק מרחוב בלפור [נתניהו, ת.ה.] כדי לשחק עם שגעון הגדלות של אביב גפן, לגרום לו לחשוב שרק הוא יכול להרים את האלונקה, ועל הדרך להפוך את "דור מזויין" ל"דור מחוסן", זרק הקופירייטר מבלפור סיסמא – 'אנחנו דור מחוסן'. זאת בעת שהמצלמות נכנסו אל החדר, וגייס את הפנים של 'דור הנרות' אל תעמולת הבחירות שלו. עוד דקה חלפה והנה גפן, כאילו היה יו"ר הסתדרות אמני ישראל, מספר כמה הוא גאה בחיסונים… גפן בחר במודע לשחק בהצגה ולמלא את התפקיד שנתניהו מייעד לו. זה מה שקורה כששיגעון גדלות אחד פוגש באחר. הוא כנראה הרגיש חשוב כשראש הממשלה 'צלצל אליו מקו חסום', שרק הוא יכול להרים את האלונקה."

באותו יום, 17 בינואר, 2021, תמר בלומנפלד פרסמה קריקטורה שנושאת את הכותרת: "רוצים שינוי?!" – ציור ובו דמויותיהם חשופות החזה של אביב גפן ונתניהו. שניהם כזוג מלאכים בעלי כנפיים, אפופי אהבה, ונתניהו מבטיח ניצחון כשהוא מסמן באצבעותיו את האות V.

האמת – בינתיים אין לדעת איזה סיפור פוליטי יחולל באזז תקשורתי ויתהדהד בציבור. (יום הבחירות הגדול לכנסת ה-24 יתקיים ב- 23.3.21.) בסוף, באזז זה משהו שנוצר מעצמו, אם הסיפור מעניין וחשוב וסקסי. באזז זה לא הכותרות הראשיות ולא הפרשות הגדולות, זה הדיבור שרץ בין האנשים.

*****

מבזק YNET 18.1.21

"טרופר על פגישת נתניהו עם אביב גפן: 'עצוב לעשות סיבובים על עולם התרבות'"

ואני שואלת: האם הסיפור מאחורי המילים: "רוצים שינוי ?!" ו"אנחנו דור מחוסן" של נתניהו, מחולל באזז?

רק אחד זוכה

"העץ הלאומי" כסמל [לא-רשמי]

****************

הגענו לשלב הסופי של ההצבעה לקראת בחירת "העץ הלאומי" שייצג את ישראל בארץ ובעולם. העץ שייבחר מתוך שבעה פיינליסטים יצטרף לרשימת סמלים אשר שאינם מעוגנים בחוק. מעצם הגדרתו גם העץ הלאומי יהיה סמל ייצוגי לא-רשמי. ואלו שבעת העצים שעברו את הסינון הקפדני מתוך עשרות עצים, והגיעו לקו הגמר: עץ הדקל, עץ הזית, אלון התבור, עץ הברוש, עץ האקליפטוס, עץ התאנה, עץ האלה,

כלב כנעני. קרדיט: ויקיפדיה

וכך, בזכותכם, מתארכת רשימת הסמלים הלאומיים (לא רשמיים)

מי ומי ברשימה:

"צבעים לאומיים" (תכלת לבן); "הפרח הלאומי" (כלנית מצויה, נבחרה כסמל במשאל ציבורי שנערך על ידי "החברה להגנת הטבע" ו YNET בשנת 2003); "כלב לאומי" (כלב כנעני, הכלב הגזעי הלאומי היחיד של ישראל, שהוכר ככזה על ידי ההתאחדות הישראלית לכלבנות ב-  1963); "הציפור הלאומית" (דוכיפת, נבחרה כסמל בזכות מיזם של "החברה להגנת הטבע", בקמפיין שהושק במסגרת חגיגות ה-60 למדינת ישראל,); "המאכל הלאומי" (פלאפל, אף-על-פי שמקורו במצרים, הפלאפל נתפס כמאכל לאומי ישראלי); "העקרב הלאומי" (נבו יריחו, הגדול שבעקרבי ישראל. הציבור בחר בו בהצבעה באתר YNET בספטמבר 2018.); "הנחש הלאומי" (צפע מצוי אשר מוכר בכינוי צפע ארצישראלי, בעקבות מיזם של לוכד הנחשים, אבי צובל, בנובמבר 2018 נערכה הצבעה בפייסבוק וב- YNET). 

להלן הנוסח הרשמי של ההזמנה להצביע, שהוציאה קק"ל לציבור הרחב:

בימים אלו, לרגל חגיגות ה-120 לקרן הקיימת לישראל, קק"ל משיקה את תחרות "העץ הלאומי" ומזמינה אתכם לבחור את העץ שלדעתכם מיצג את מדינת ישראל בצורה הטובה ביותר. ב-120 השנים האחרונות קק"ל, האחראית על הייעור בישראל, נטעה כ-250 מיליון עצים ברחבי המדינה, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי- כולם יפים, כולם חכמים, אבל רק אחד זוכה!

עכשיו הכוח בידיים שלכם! הצביעו והשפיעו! להלן הקישור: 

https://www.israelhayom.co.il/article/836141

אני בחרתי בעץ האלה

קווים לדמותה: בעונת הפריחה, באביב, עץ האלה מכניס צבע אדום עז לנוף הישראלי, ובחורף, יש לו נשירה. העץ האלה הוא דו-ביתי, שכן עץ אחד נושא פרחים זכריים, ועץ שני – פרחים נקביים . בארץ קיימים ארבעה מינים שונים של העץ ותוכלו למצוא אותם מהצפון ועד מדבר יהודה בדרום. הצורה של עץ האלה היא שיחית, יש לו ריח מתקתק ומשתמשים בפירותיו ברפואה עממית נגד כאבים שונים. על שמו קרויות לא מעט בנות ברחבי המדינה, כולל אחת שכיכבה בשיר "אלה, תגידו לי מה קורה לה".

הבחירה שלי בעץ האלה לסוגיו (אלת המסטיק; אלה אטלנטית; אלה ארצישראלית) היא המשך ישיר של היכרותי רבת השנים עם העץ. בשנים המוקדמות לחיי על הר הכרמל חייתי בסביבה עתירת עצי אלת המסטיק, אשר גדלה בחורש הטבעי של הכרמל. ולאחרונה (2017) טיילתי מספר פעמים באזור עמק האלה. לא יכולתי שלא להתפעם מהטבע ונוף העצים הסבוכים. גולת הכותרת של הביקורים בעמק האלה הם שני אתרים ארכיאולוגיים ששמם מוזכר במקרא: תל עזקה ותל שוכה. במקרא מתואר הקרב בין הפלישתים וישראל שהתחולל בחבל ארץ זה. מחנה הפלישתים התבצר בתל שוכה, ומחנה ישראל, בתל עזקה כשעמק האלה ביניהם. (שמואל א', י"ז, 3 "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם: ")

את התמונה הזו צילמתי ממרומי תל עזקה אחרי הליכה מול הנוף המרתק של עמק האלה והצמחייה שמשגשגת שם בזכות מזג האויר החורפי של דצמבר (2017).

ולסיום תזכורת: לא לשכוח להצביע לעץ הלאומי לפי בחירתכם. על הדרך תבדקו ותכירו את כל אחד מהפיינליסטים שציינתי בראש הרשימה.

ואם תרצו, אני מציעה להציץ בחמש הרשימות שזכו עד היום למספר הצפיות הרב ביותר מאז הקמת הבלוג, ב- 2003:

מוזיאון יחיד מסוגו בעולם (1.10.2020). 

ביטון היה מעדיף אירוניה (1.6.2020).

הבהלה לזהב הלבן (1.6.2020). 

מה זה "אנרכיסט" (1.10.2020).

האמת העירומה (28.7.2020).

תודתי נתונה לכם – קוראי הבלוג היקרים.
מקווה שנהינתם.
אשתדל להמשיך לפרסם רשימות מעניינות גם בעתיד.

פורסם לאחרונה בישראל היום

הגולשים קבעו: עץ הזית הוא העץ הלאומי של ישראל.

מתך 147,720 הצבעות בסך הכל, שנרשמו במהלך ימי התחרות, 32,94% מהקולות בחרו בעץ זה. למקום השני הגיע עץ האלון ואת השלישייה הראשונה סוגר התמר.

פינת החי והצומח

מי שעוקב אחרי הבלוג קרא את הרשימה שפרסמתי על גינות קהילתיות, על יוזמות ירוקות בערים הגדולות, ועל ההתנדבות של תושבי רמת גן, כמוני, ב"אמץ עץ", משתלת העצים שבספארי רמת גן.

בהתקרב הרשימה ה- 500 שלי (הבאה בתור אחרי הנוכחית), אני מודה ומתוודה שאינני מרבה לכתוב באכסנייה זאת על נושא "החי והצומח". הצורך בכך עולה כעת, כאשר כולנו במצוקה, וזאת ההזדמנות להציג את מצוקת בעלי החיים והטבע שמאז שפרצה המגיפה נותרו מתחת לרדאר וההנחיות לציבור מדלגות עליהן. אחד ההסברים לכך יכול להיות שלוקחים את בעלי החיים ואוצרות הטבע כנתון מובן מאליו בעת הזאת: "יהיה בסדר". אבל כידוע, גני חיות ובמיוחד הספארי ברמת גן אינם נתון מובן מאליו. בסגר הקודם, השני במספר, גן החיות התנכ"י וגם הספארי נדרשו להתארגן להפגנה רבתי כדי להעלות לכותרות את מצוקת בעלי החיים במתחמיהם, ולקדם את רווחתם כסוגיה משמעותית באג'נדה הלאומית.

אגע בנושא בשני אופנים –

תחילה אתמקד ברוח ההתנדבות של הציבור בספארי רמת גן, בשמורות הטבע בישראל, ברשות הטבע והגנים וכיו"ב. כמובן שאת הארגונים הללו מאיישים בעלי משרות קבועות אבל עמוד השדרה שלהם מורכב בעיקר ממתנדבים.

בהמשך אספר על מה שנקרא חַיבּוּלַנס. אין זאת מילה שהומצאה על ידי האקדמיה ללשון העברית. המונח חיבולנס מחבר בין "חי" ו"אמבולנס". זאת יוזמה של רשות הטבע והגנים, שעוסקת גם בהצלת חיות הבר בישראל. פרט לסיפורים מרגשים שאפשר למצוא כאן על מבצעי התנדבות חסרי תקדים, אביא דוגמאות מהזמן האחרון שפורסמו גם בעיתונות. רצוי להקדים ולומר שבסוף שרשרת הפעילות המקצועית  של חיבולנס וההתנדבות להצלת בעלי החיים  – החל מעופות וכלה בזוחלים – נמצא בית החולים לחיות בר, בספארי רמת גן. ואין גבול למה שאפשר לספר על הישגיו.

אתחיל  ברוח ההתנדבות – רשות הטבע והגנים האחראית על שמורות טבע ופארקים לאומיים בישראל – מקבלת תקציבים מהמדינה. אנשי החברה להגנת הטבע הם עמותה ללא מטרות רווח. אנשיה מקדישים את חייהם לשמירה על הסביבה והטבע. כוחם כארגון שמירת טבע נובע מציבור גדול שהינו תומך, פעיל, תורם ומזדהה. כנ"ל, הספארי ברמת גן וגן החיות התנכ"י. השניים האחרונים זקוקים במיוחד למתנדבים. ומי שליבו חפץ מוזמן להתנדב. קטגוריה נוספת של מתנדבים הם אלו שמחפשים היכן יש צורך בעזרתם, חלקם יוצאים לחיק הטבע מיוזמתם כדי ל"נקות אחרי הישראלי המכוער", והמבין יבין.

מטבע הדברים, מאחר שגם אני מתנדבת בספארי רמת-גן (בתחום הצמחייה), אני מכירה מקרוב את פועלם ויחסם של המתנדבים בטיפול בבעלי החיים שבספארי. הם עושים את המיטב בשקט, בסבלנות, באחריות מלאה, בשמחה ובאושר. ייאמר לזכותו של מנכ"ל הספארי, אורן בן יוסף, שהוא נמצא תמיד בשטח. דואג לארגן אירועי גיבוש, מיידע את כולנו בנעשה ומשתף אותנו בשמחות ובמצוקות. ברגעי המצוקה הקשים שבהם הספארי נאלץ לסגור את שעריו, וכאשר לא הגיע קהל מבקרים לספארי במשך תקופה ממושכת, לא היו הכנסות –  רק לידיעה כללית, "תקציב הספארי לשנה עומד על 47 מיליון ש״ח, כאשר מרבית תקציבו , 98% הוא הכנסות ממבקרים." את הסגר האחרון במניין – הסגר השני – הצליח הספארי לפרוץ כאשר דוברות הספארי ביקשה מכלל עובדיה ומתנדביה וגם מהציבור, לתת כתף ולהפגין  מול משכן הכנסת בירושלים.

זיכרו – מי שמתנדב פעם אחת קונה את עולמו ובדרך-כלל נסחף לעשייה התנדבותית, בלי לצפות לפרס או לפרסום. אין באג'נדה של המתנדבים שאיפה לפרסום, או לתואר "סלב". התנדבות כמו שתוארה כאן נובעת מאהבה ומהידיעה שאם נשקיע, נמנע מהאזור שלנו להפוך לשממה, ולמדבר צחיח.

אעבור לנושא השני – היוזמה של רשות הטבע והגנים – "חיבולנס" – יוזמה שמבוססת, איך לא, על שיתופי פעולה עם מתנדבים.

האנקדוטה שאציג בפתיח, התרחשה לפני כשנה. הבנזוג ואני יצאנו להליכה בפארק הלאומי של רמת גן, ובעודנו צועדים, קלטו עינינו זוג שכאשר התקרבו, האיש והבנזוג שלי זיהו זה את זה. מסתבר ששניהם עבדו בעבר באותה חברת היי-טק. סיפרנו לשניים שאנחנו מחפשים את העצים שנשתלו בט"ו בשבט בפארק הלאומי, שמקורם בפרויקט "אמץ עץ", המשתלה שבספארי שאנחנו מטפחים יחד עם מתנדבים נוספים. שניהם התלהבו וסיפרו לנו על ההתנדבות שלהם בחיבולנס. למעשה, הייתה זאת הפעם הראשונה ששמענו על החיבולנס, שמטרתו הצלת בעלי חיים במצוקה – כאלו שננטשו, הלכו לאיבוד, נפצעו ונמצאו זרוקים בטבע באין מושיע. עליי לציין שבלי מתנדבים היזמה לא הייתה מחזיקה מעמד. אותם איכפתניקים, ברובם מתנדבים, מתודרכים איך לפעול בשעת חירום. עליהם להעביר מידע בטלפון חירום על מקום הימצא החיה שבמצוקה. כתוצאה מההודעה מגיע למקום מטפל, בודק במה העניין, ואם יש צורך מזעיק את החיבולנס – רכב דמוי משאית קטנה שעליה אפשר להעמיס כלובים. בני הזוג סיפרו בהתלהבות על דורבן שהם מצאו באותו שבוע, כשהוא במצב לא טוב. הודות לפרוצדורה הנ"ל הדורבן הובהל בעוד מועד לטיפול בבי"ח לחיות בר שבספארי, שם הוא השתקם. הם לא יכלו להסתיר את האושר שחוו, פניהם קרנו משמחה.

אסיים את פרק החיבולנס בשני מקרים מהזמן האחרון – הנחליאלי שעשה כברת דרך של 1,500 ק"מ אוויריים מבולגריה ונחת תשוש וחסר אונים ליד קיבוץ צאלים. מישהו מצא אותו ומיד הוא נשלח באמצעות החיבולנס לבי"ח בספארי. הווטרינר לקח את הפרטים שהיו מוטבעים על טבעת צמודה לרגלו ועזר לו להשתקם. הנחליאלי הצליח להתרומם ולהתעופף. במקרה השני מדובר באנפה, שנלכדה ברשת דייגים בעמק הירדן, ובמהלך הניסיון שלה להשתחרר מהרשת ניזוקו אצבעות רגליה. מי שמצא אותה הזעיק את החיבולנס. בבית החולים לחיות הבר האנפה נזקקה לטיפול שכלל הזנה מיוחדת, אינפוזיה ומנוחה. כאשר התחזקה  מספיק, הווטרינר אלתר לה סנדלים והצמיד אותם לכף רגלה. האנפה הצליחה לעמוד על רגלה בבטחה, והתמודדה עם המצב בהצלחה. מסתבר שהסנדל היה אלתור מוצלח.  

לסיכום –שאפו ליוזמות ולבעלי התפקידים בארגוני הגנת הסביבה והצלת בעלי חיים בישראל, ושאפו  גדול לכל המתנדבים. כמעט שכחתי להזכיר את המרכז הארצי להצלת צבי ים במכמורת (מבואות ים) שהוקם בשנת 1999 על ידי רשות הטבע והגנים, האמונה על הגנת חיות הבר בישראל. אני ממליצה לכל משפחה להגיע לשם עם הילדים, למען ילמדו מהי התנדבות, מה חשיבותה ואיזו סכנה טמונה לצבי הים, כתוצאה מהפסולת המושלכת לים.

ספורט בארץ הקודש

בשנים המוקדמות של המאה ה-20, תחום משחקי הספורט בארץ הקודש היה מצומצם. היו משחקי כדורגל וכדורסל בלבד. בשנת 1950 בעירי, רמת גן, הוקם מועדון כדורת דשא לאחר שהוקצה לכך שטח בשכונת "שיכון הוותיקים".

מה הטריגר לכתוב עכשיו על משחק הכדורת? אתמול יצאתי למסלול ההליכה הרגיל שלי. חלפתי על פני מגרש דשא מיותם עם שלט ענק שמכריז באותיות גדולות: "הצטרפו למועדון הכדורת, האביזרים חינם".

תצלום עכשווי של המרגש המיותם, מועדון הכדורת רמת גן

מישהו שם לב לזה? בקושי. אני מכירה את המשחק משהות של מספר שנים בדרום אפריקה. כדורת דשא משחקים היום בכ-30 מדינות בעולם.  המשחק פופולארי במיוחד בדרום-אפריקה, אוסטרליה ובריטניה.  אגודות כדורת דשא קיימות בין היתר בארה"ב, קנדה, הונג קונג, טונגה,סמואה, פפואה, ספרד וקפריסין. גם בישראל קיימת התאחדות לכדורת דשא המאגדת בתוכה שמונה מועדונים: רמת גן, רעננה, נתניה, רמת השרון, ירושלים, קריית אונו, סביון, חיפה. מועדון רעננה הוא הגדול בארץ.

למשחק הכדורת יש היסטוריה עולמית ארוכה. אבל בישראל של שנות הקמת המדינה לא הכירו את המשחק. באנגלית הוא נקרא "כדורת דשא" "Bowls". להבדיל מכדורת (באולינג) שאנחנו מכירים, שם מטרת המשתתפים לגלגל כדור עגול במסלול צר לכיוון פינים שמסודרים בקצה המסלול ולהוריד את כולם במכה אחת. כדורת דשא שונה במובנים רבים. ראשית, הכדור אינו עגול, שנית אין מסלול צר, שלישית, המשחק מתקיים באוויר הצח, על גבי מצע של דשא הדוק מסוג דק מאוד, שדורש טיפול מיוחד. רביעית, השחקנים לבושים לבן. חמישית, השופטים הם השחקנים עצמם. גם כדורת דשא הוא משחק תחרותי, אבל – וזה אבל הגדול  – בניגוד לספורט תחרותי כמו כדורת ועוד, השחקנים עצמם מעודדים ומשבחים זה את זה במהלך המשחק. מורגשת זרימה של אנרגיות חיוביות.

חיפשתי מידע על כדורת בישראל והצלחתי, תחילה די בעקיפין. מצוא קצה חוט באתר של מועדון כדורת הדשא ברעננה.

המשכתי לארכיון על שם ראש העיר הראשון של רמת גן – אברהם קריניצי. ארכיון משובח, יש לציין. נזקקתי למיומנות חיפוש און-ליין ומאמץ רב כדי לאתר את מה שלא דיברו עליו עד 1992. מדוע 1992? כמובן, אז הוזמנה משלחת מועדון הכדורת מרמת גן לניו ג'רסי שבארה"ב.

משלחת מועדון הכדורת לניו ג'רזי שתי תמונות (מתוך ארכיון אברהם קריניצי) – המשלחת וצבי בר עם ראש המשלחת צולם על ידי ענת סודאי. "משלחת מועדון הכדורת של רמת גן במדיה הרשמיים לקראת הנסיעה לארצות הברית באולם המועדון". "ראש העיר צבי בר ומנהל הקבוצה במסיבה לקראת הנסיעה".

איך הגיע משחק הכדורת לישראל, ובתחילה לרמת גן?

 70 Years of South African Aliya, by Philip Gillon 1992. עמ' 149-151.

כדורת דשא: מפלימות' עד לכדורת על גדות הירקון: המשחק שסר פרנסס דרייק שיחק בפלימות' רגע לפני שהביס את הארמדה הספרדית (1588), נראה מרוחק מישראל שלאחר מלחמת העצמאות, עוד יותר מנסיעה לירח. לאור המצב הביטחוני ומצבה הנואש של הכלכלה במדינה, כשאזרחי המדינה נתונים תחת משטר צנע מחמיר מזה שהוטל  על בריטניה הגדולה במהלך "הבליץ", והממשלה, שלא הייתה בטוחה אם תוכל להשיג חיטה עבור כיכר הלחם של יום המחרת, היו אנשים שחשבו שכדורת הוא משחק לעשירים בלבד ושהמדינה יכולה לוותר עליו בינתיים.

אבל, כמו סר דרייק, מקס שפיץ היה משוכנע שתמיד יימצא זמן למשחק כדורת, ולא משנה באיזו מצוקה נמצאים. תמכו בעמדתו שני דרום אפריקאים – פרסי מנהיים וג'ק רפאל. וכך, שפיץ יצא לדרך במטרה להשריש כדורת בישראל. הצעד הראשון שלהם היה לשכנע את לזר בראודו, הדואן של המתיישבים הדרום אפריקאים בישראל, שכדורת חיונית להישרדות בישראל. בראודו, איש עסקים מאוד מוכשר, יהודי וציוני מובהק, שכיהן באותה עת כיו"ר המועצה של בנק אנגלו-פלסטינה, מעולם לא חשב בכיוון, אבל שפיץ היה איש מכירות טוב. הוא זכה בתמיכתו של בראודו.

יחד הם הלכו לראש העיר הדינמי של רמת גן, אברהם קריניצי, שלא היה לו מושג כלשהו מה זה כדורת, אבל חיבב מאוד את המתיישבים הדרום אפריקאים. שפיץ הראה לקריניצי שקופיות צבעוניות של מגרש הכדורת בפארק בלפור ביוהנסבורג, מוקף בערוגות פרחים בפריחה מלאה. קריניצי היה מאושר, ואמר, "אז אתה רוצה פארק. מדוע לא אמרת כך? אני אוהב פארקים," ומיד סיפק נתן להם שטח אדמה על גדות הירקון.

בינתיים, בדרום אפריקה, אלפרד בלומברג, שחקן כדורת בינלאומי ונשיא מועצת מכבי דרום אפריקה, הקים ועדה מיוחדת של ידידי "כדורת ישראל". דייב מילין, מומחה למדשאות מיוהנסבורג, נשלח לרמת גן לייעץ בהנחת המדשאה הראשונה; הוא הביא איתו דשא ממועדון האוטון, יוהנסבורג, שעדיין נמצא במצב מושלם לאחר 40 שנה. בין אויבי המשחק הכל כך אהוב, היו תנים, נמלים, חפרפרות, ושטפונות בוץ. מועדון הבאולינג של רמת גן התפתח למרות הכל.

בהמשך, חברת השקעות אפריקה-פלסטינה בע"מ, חברת פיתוח שהוקמה על ידי דרום אפריקאים שבנו את היישוב סביון מחוץ לתל אביב, הקימה שם מועדון ספורט. בתחילת שנות ה- 50, משחק הכדורת הוכר כספורט מכביה על ידי המועצה העולמית של המכביה. במכביה הישראלית הראשונה, צוות שחקהי הכדורת הורכב משלושת מייסדי הספורט הדרום אפריקאים בישראל, שפיץ, מנהיים ורפאל – וגם וולסלי ארון, מייסד תנועת הבונים. הם שיחקו מול קבוצות מדרום אפריקה ורודזיה. משחקי היו חלק מתוכנית המכביה מאז.

אחת הדאגות העיקריות של שוחרי הכדורת הייתה האם הם יוכלו לגרום למי שאינם דרום אפריקאים להתלהב מהמשחק. לכן השמחה הייתה רבה כאשר באליפות הנשים 1955 זכתה רינה לבל ואליפות הגברים 1956 זכה בן קריבי, אף אחד מהם לא היה דרום אפריקאי. יותר ויותר צברים ותיקים ישראלים נמשכו למשחק. למרות שהשחקנים הדרום אפריקאים עדיין מהווים את עיקר השחקנים במועדונים.  

בשנת 1972 ישראל נכנסה לראשונה לזירת הכדורת העולמית. מאז יש קבוצות  של גברים וגם נשים שמשתתפות כל ארבע שנים באליפות העולם. הצוותים הם בעיקר דרום אפריקאים. הישג מיוחד היה הזכייה במדליית ארד Rinks על ידי נשות הכדורת של ישראל באליפות העולם בשנת 1980.

גברים דרום אפריקאים שייצגו את ישראל בהצטיינות כוללים את השמות הבאים: לן אוברבוך, לאון בלום, ססיל ברנסקי, ססיל קופר, סטיבן קופר, אירווין דרימן, הארי אסקוב, נתן לזרוס, אוקי רבינוביץ, ג'ף רבקין, גורדון סיף, סם סקודוביץ ', ג'ק טרפייר וצ'ונקי טרייסמן.

נשים דרום אפריקאיות שהפכו לשחקניות כדורת בינלאומיות ישראליות כוללות: טסה פוטרמן, הלן גורדון, מורין הירשוביץ, מרים ינקלוביץ, ברניס כץ, מייזי קיי, לילי מילשטיין, איזובל מאיירס, ברניס פילמר, לוריין רבמן, בסי רוזנברג, מולי סקודוביץ.

חידוש דרמטי בסוף שנות השמונים

הקמת מועדון כדורת דשא לנכים ועיוורים יצחק בראנס, ספורטאי פאראלימפי הוא יו"ר מועדון כדורת לנכים ועיוורים ברעננה.

ישראל הגיעה לשיא הישגיה הבינלאומיים בטורניר שבע האומות באי ג'רזי בשנת 1991. הם שיחקו מול שחקני כדורת מהאיים הבריטיים שהם אלופי עולם בכדורת, וישראל זכתה בגביע הכללי בזכות המשחק היוצא דופן של צוות בן חמישה השחקנים שלה, המורכב מססיל ברנסקי, ג'ף רבקין, ליאון בלום, ג'ורג ' קמינסקי ולורנס מנדלסון.

CARMEL SCOP – Masters 2001 winner.
Credit: Ra'anana Bowls Club.

הקהילה הדרום אפריקאית שעלתה לישראל עשתה רבות למען הרחבת אהבת משחקי ספורט בישראל. היו אלו אנשים שגדלו על ספורט והביאו לישראל גם את הטניס, שהיום אין מי שאינו מכיר את המשחק ומרכז הטניס הוותיק ברמת השרון, שהוקם על ידי איאן פרומן. כמו כדורת דשא, גם טניס אינו ספורט זול. אבל הטניס נפוץ יותר בעולם. התחרויות והשחקנים כולם ידועים ומדווחים, פדרר, ג'וקוביץ', שרפובה, ועוד. תחרויות היוקרה בטניס – הגרנד סלאם – כוללות את התחרות היוקרתית ביותר בווימבלדון שבבריטניה. מי אינו מכיר ומי מבין אוהדי הטניס לא מעוניין להגיע יום אחד לווימבלדון ולחוות שם לא רק את תחרות הטניס, אלא גם את מה שהולך איתה. רמז: לבוש לבן בלבד, הקינוח המסורתי – תות שדה ושמנת ובמיוחד העמידה המופתית בתור עד לכניסה אל המתחם. משום מה, בתחום כדורת הדשא אין הרבה הו-הה. מתקיימות תחרויות מקומיות ובינלאומיות. מדורי הספורט במדיה אינם מדווחים על מי שזכה באליפות. אני מכירה אישית דרום אפריקאית לשעבר – כרמל סקופ – שזכתה באליפות בתחרות שהתקיימה בשנת 2001 במועדון כדורת הדשא הגדול ביותר בישראל – רעננה. לא הייתי יודעת על כך אלמלא היכרתי כמה דרום אפריקאים חדורי אהבה לספורט. ובמיוחד, ענף הטניס.

לסיכום: אני מרגישה סיפוק רב בעקבות המידע שהשגתי על כדורת בישראל ועל הקמת מועדון הכדורת הראשון בעירי, רמת גן. הערה קטנה: הספר שממנו נלקח התרגום נכתב לפני 28 שנים וחסרים בו נתונים עדכניים על התפתחויות בענף הכדורת בישראל.

*********

הידעתם מועדון הכדורת העתיק ביותר הידוע באנגליה הוא המועדון בסאות'המפטון שפעל החל משנת 1299.  בתחילה לא היה זה ספורט של כולם.  המלך הנרי השמיני, שחקן כדורת בעצמו, אסר על משחק ספורט זה בשנת 1511 בקרב המעמדות הנמוכים.  הוא גם הטיל אגרת תשלום של 100 לירות על כל מועדון כדורת פרטי, כדי להבטיח שרק העשירים ישחקו.

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)