בחירתה של יפעת

בסוף תמיד נשמעות טענות שמתחילות במילה "אילו…" – "אילו שרת החינוך יפעת שאשא ביטון הייתה בדעה שיש לחסן תלמידים בבתי הספר היינו יכולים להגיע לחיסון עדר", וכן הלאה. מדוע בכל זאת, חלק מהציבור תוהה שמא יש דברים בגו ושמשהו בזרימת המידע אליו משתבש בדרך ומקבל צורה של "מידע לא אמין ואף מגמתי"?

הפוסט שלפניכם הוא ספונטני לחלוטין. הוא מבטא נימה ספקנית ולא רק שלי. אני מזהה בסביבתי חברים אובדי עצות בנוגע לאופן שבו משווקים את המשך המאבק נגד מגפת הקורונה על המוטציות השונות שלה.

הבה נודה בעובדות.

בראש ובראשונה, אנחנו כציבור, וגם חלק מבכירי מערכת הבריאות ובכירים נוספים שמנהלים את חיינו, איננו נהנים ממעמד של "זבוב על הקיר". ובמקרה זה, מדובר בקבלת החלטות גורליות כמו חיסון שלישי נגד קורונה. רוצה לומר שעד היום לא נחשפו תמלילי קבינט הקורונה כפי שהובטח שייעשה. אף מילה לא נחשפה מתוך תמלילי קבינט  הקורונה שהתנהל בחשאיות מוחלטת בתקופת ממשלתו של נתניהו.

עובדה נוספת, מטרידה לא פחות, היא שכולנו ממשיכים לקבל הוראות באמצעות התקשורת. תקשורת שעושה מאמץ לראיין בעלי תפקידים מתחום הבריאות. ולמרות זאת, רב הנסתר על הגלוי. בראיונות שהעניקה ח"כ יפעת שאשא ביטון לערוצים המסחריים – 12 ו- 13 בשבוע שעבר, היא טענה שהמידע שמגיע לתקשורת, מתוך דיוני ועדות הכנסת וישיבות הממשלה, עובר סינון ועיוות. ושלכל המידע המסונן התקשורת מרשה לעצמה להוסיף תבלינים משלה. בראיון שמענו מפיה של יפעת דברים שבוודאי לא נמצצו מן האצבע. ולמרות זאת התקשורת כולה התגייסה להטיל ספק בדבריה ולצטט (באופן מכוון לדעתי) חלק מהדברים שאמרה בראיון ולפמפם אותם מדי יום, כמובן במנותק מכל הקשר. מקהלת הערוצים המסחריים יחד עם העיתונות היומית, לרבות העיתון "לאנשים חושבים", עדיין בוחשת במידע שבסך הכל מגיע אליהם דרך צינורות עיתונאיים כמו "כתבנו לענייני חינוך". מעטים אומרים לעצמם כבדהו וחשדהו. ובמקום לחשוב על המידע שהוסתר מהציבור ומחברי כנסת שאינם חברי קבינט הקורונה של ממשלת נתניהו, נוצרת סביבנו מקהלה, בניצוחם של "יודעי דבר", שיורדת על ח"כ, שרת החינוך, על אף שהיא נמצאת בסוד העניינים וגם זה לא לגמרי. יפעת לפחות משתדלת לחשוב בהגיון ולשקול את הדברים על סמך מידע מהימן יחסית הנמצא בידיה. כבר היו מי שבלי מחשבה הרשו לעצמם לומר שיפעת היא שרה "פופוליסטית", שהיא "בעלת אגו מנופח", שהיא "פועלת שלא בתום לב", ושבעניין חיסון התלמידים בבתי הספר "יש לה מניעים שאינם טהורים" ומה לא.

אני ושכמותי (אמנם במיעוט) מעוניינים להיחשף לתמלילי הדיונים שהתנהלו בקבינט הקורונה לפני כשנה. קודם לכל. היה די זמן לאפשר לנו, הציבור במדינת ישראל שדוגלת בחופש מידע, לעיין בתמלילים כל כך משמעותיים מתוך ישיבות אותו קבינט קורונה. זהו מידע קריטי עבור מי שרגיל לשקול דברים, להחליט כיצד לנהוג ובאיזה אופן להתנהל.

חוסר המידע מונע מ"אנשים חושבים" לקבל החלטה מושכלת. כל אחד מאיתנו זכאי למידע שהוסתר מאיתנו עד כה. היה די זמן לכך. אני בכל מקרה רוצה לדעת מאיפה באנו ולאן פנינו מועדות. מה שנוי במחלוקת ומה לא.

אגדה בסקית

לא מזמן חיפשתי את הספר גרניקה – סיפור בסקי על אהבה ומלחמה, מאת דייב בולינג. הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת אריה ניר.

קרדיט: אתר "סימניה"

בולינג הוא עיתונאי שחי ופועל במדינת וושינגטון. הוא נבחר על ידי בארנס אנד נובל למקום הראשון בקטגוריה "סופר נפלא חדש" לשנת 2009, ובבריטניה דורג כאחד מ-12 "הקולות החדשים" בתחום הספרות. הספר מבוסס על תחקיר עומק  על המקום והתקופה, ומעורר מחשבות על תעצומות הנפש של בני אדם המצויים במצבים בלתי אפשריים. העלילה מבוססת על אירוע שהתרחש בתקופתו של פרנקו בספרד ועליית הנאציזם בגרמניה. גרניקה, עיירה שלווה שאוכלוסייתה חיה שם מזה דורות, שמרה על מסורת עתיקת יומין. כל זה נמחק בבת אחת על ידי הפצצה של חיל האויר הגרמני, בהסכמתו של הגנרל פרנקו. למרות שמדובר בספר המבוסס על תחקיר, הסיפור עצמו הוא בחזקת אגדה. כך מבחינתי. בהמשך נבחן את העובדות.

היה זה האמן פבלו פיקסו שהגיב לטרגדיה של העיירה הבסקית, גרניקה. מיד לאחר שקרא את הידיעה בעיתון בהיותו בפריז, הוא החליט להנציח את האירוע. הוא בחר לתאר את המראות המזעזעים בעת שהעיירה נהרסה. ראיתי את היצירה שלו, "לה גרניקה", הרבה לפני שקראתי את הספר. לה גרניקה (שמן על בד, 3.4 מ' אורך, 776 מ' רוחב), הוצגה במוזיאון  ריינה-סופיה במדריד. אין ביצירה מטוסי קרב או פגזים. מתוארים בה דמויות של בני אדם, אזרחים פשוטים, כשהסבל והאימה משתקפים ממבטם וגופם המעוות. כל אחת מהדמויות נושאת עמה משמעות סמלית מסורתית: אם המחזיקה תינוק מת מזכירה את ה"פיאטה", דימוי של מריה הקדושה הנושאת בחיקה את ישו המת. דמות נוספת בעלת משמעות סמלית היא חייל מת הנושא חרב שבורה, סמל לגבורה. וסוס גוסס המזכיר את הסוס של גויה, תזכורת ל-3 במאי 1808, ההוצאה להורג של מורדים על ידי צבא נפוליאון שכבש את חצי האי האיברי.

שנים לאחר שנחשפתי ל"לה גרניקה" של פיקסו, הוזמנתי להרצות בכנס בין-לאומי של אגודה החוקרת את "ההיסטוריה של המושגים". הכנס נמשך מספר ימים. חלקו ראשון התקיים בעיר ויטוריה וחלקו השני בבילבאו. הוא כלל ביקור במוזיאון גוגנהיים. השפה המדוברת כאן היא ספרדית. בסקית לא שמעתי.

גרפיטי על גזע עץ – Arborglypics

מאז, כל מה שמזכיר לי את הבסקים ואת היצירה של פיקסו, מעורר בי זיכרונות ואמוציות.

המפגש האחרון שלי עם הבסקים היה וירטואלי. מידע עשיר המתעד את ההגירה הגדולה של הבסקים לארה"ב במאה ה- 19 הגיע אלי ממש בזמן האחרון. המטרה שלהם הייתה להיטיב את מצבם הכלכלי. מרביתם החליטו להתפרנס כרועי צאן. מרביתם התיישבו במדינת אספן, והובילו את עדריהם למרעה במרחבים מיוערים. הם נהגו לצאת אל אזורי המרעה עם עדרי הצאן, ולשהות שם לבדם. הם הקימו מחסנים בין העצים ואת היום הם בילו בשעמום גדול. לא חלף זמן והם מצאו עניין בגילוף שמות ודמויות על גזעי העצים. וכך החלה מסורת שנקראת על ידי אנתרופולוגים, "Arborglyphs" – גילוף של גרפיטי על גבי גזע עץ חי. המילים, המשפטים, הדמויות והסימנים שהותירו על גבי אלפי עצים התגלו לאחרונה על ידי חוקרים, רובם אנתרופולוגים. אלו מיהרו לצלם הכל לפני שהעצים, שתוחלת החיים שלהם באזור היא 85 שנים לכל היותר, ימותו ויירקבו.

Credit: Mallea-Olaetxe, J.

מה שעניין את החוקרים, בעיקר האנתרופולוגים, הוא השינויים בהלך הרוח של המהגרים הבסקים. המחקר הראה שמאז המאה ה-19, כאשר החלה ההגירה של הבסקים לארה"ב, השתנה הלך הרוח שלהם. תחילה הם גילפו שמות, דמויות של בני אדם ובעלי חיים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד בתקופתו של פרנקו, המסרים שגולפו נשאו אופי של סאטירה פוליטית.

אי אפשר לסיים את הרשימה מבלי לתהות האם התופעה הזו יחידה במינה? מתברר שבעולם הטרום מודרני התופעה הייתה די נפוצה באזורים מיוערים, בקרב ילידים. דוגמה בולטת היא אוסטרליה. אבל לא כאן המקום לדון בכך. הסרטון המצורף מציג את סיפורם האישי של רועי הצאן, שבינתיים הסתגלו לחיים בארה"ב ורובם מדברים אנגלית. סיפור אישי מרתק.

http://www.kaltura.com/index.php/extwidget/preview/partner_id/1372381/uiconf_id/25944532/entry_id/0_rsf2p5nt/embed/auto?&flashvars%5bstreamerType%5d=auto

Curiosity killed the cat

לשבור שגרת חיים או בלשוננו: "להחליף דיסקט", נשמע לא רע. אבל מה לגבי החלפת דיסקט באופן יזום ולחזור ולעשות זאת שוב? – זאת השאלה.

"שגרה מתוקה" הוא ביטוי חביב על רבים. שמעתי את הביטוי לראשונה מבת דודתי שממנה כדאי לקחת דוגמה לחיים. אבל בינינו, גם היא יודעת לשבור את השגרה ואף ליהנות מכך.

למעשה, לא קיים יצור כזה: שגרה מתוקה. נסיבות החיים הם גורם עיקרי, על-פי-רב גורם חיצוני לשבירת השגרה והחלפתה באחרת, וחוזר חלילה. אנחנו נוטים לחשוב ששבירת השגרה היא בדרך כלל פועל יוצא של אילוצים שעלינו לקבל ולהסתגל אליה כי אין ברירה. רבים יאמרו ששגרה קבועה מקנה ביטחון. ומה לגבי שבירת שגרה באופן יזום, "החלפת דיסקט" יזומה?

להחליף דיסקט?

לשבור שגרת חיים או בלשוננו: "להחליף דיסקט", נשמע לא רע. אבל מה לגבי החלפת דיסקט באופן יזום ולחזור ולעשות זאת שוב? – זאת השאלה.

יש הבדל בין שבירת שגרה כתוצאה מאילוץ ומכורח הנסיבות שאינן תלויות בנו, לבין שבירת השגרה באופן יזום לחלוטין.

אחדד אבחנה זאת כך: אחד ההבדלים הבולטים הוא חוסר השליטה שלנו בנסיבות חיצוניות ובלתי תלויות בנו שגורמות לשבירת שגרת חיינו, לעומת שבירת שגרה והחלפת דיסקט באופן יזום. ואם תשאלו אותי מה הטעם להתעסק בנושא, אומר בפשטות: שבירת מצב או אורח חיים סטטי כרוכה בלימוד להיות נועז ולבדוק בכל יום מחדש מה טוב לנו ובמה אנחנו מאמינים. אפילו בקטנה. למה הכוונה? יש מסביבנו היצע גדול מאוד של נושאים, חידושים, והתפתחויות החל מתחומים גדולים כמו מדע וכלה בהיצע של עיסוקים ומסגרות חברתית. אפשר לנהל שגרה בנאלית נטולת אתגרים וחוויות בלתי צפויות שבולמות צמיחה אישית. ואפשר להעשיר את החיים עד כדי חציית גבולות. איך נדע מה יותר טוב לנו אם לא נתייחס ונהרהר במה שנמצא מחוץ לסדר היום הקבוע שלנו. אינני מאמינה בהסתגרות בד' אמת ובסגידה סטטית למסורות מקובעות. אני מאמינה ששינוי מפתח מנגנוני הסתגלות למסגרות שונות במידה זו או אחרת.

סקרנות ופתיחות

אמנם באנגלית נהוג לומר, "Curiosity killed the cat", מה שאומר שמוטב להיזהר ולהגביל את הסקרנות אחרת ניפגע. מאידך, החלק שמשלים את המשפט אומר, "and satisfaction brought it back". דווקא הסיכון והסקרנות עשויים לייצר סיפוק ורווח אישי. המקרה של החתול הא הפשט, שכן נהוג לומר עליו שיש לו תשע נשמות, הוא תמיד נופל על הרגליים. אבל זה נכון גם לגבי בני האדם. קחו לדוגמא את אלו ש"חושבים מחוץ לקופסא" וגם מתנהלים בהתאם. לוקחים סיכונים, מצד אחד, ומצד שני הם מגבירים את הסיכויים להפיק מכך תועלת אישית.

"חישוב מסלול מחדש"

"חישוב מסלול מחדש" משמש אותנו כביטוי שמצביע על כדאיות. מסלול שונה יניב רווח. מה שהחל כהמלצה למסלול נסיעה טוב יותר הפך לחכמת חיים להמונים. אל תיתקעו בתבנית חיים מוגדרת וקבועה. החיים מזמנים מסלולי חיים מגוונים פחות או יותר. תחשבו על הסיכוי להפיק תועלת מהיציאה מאזור הנוחות.  

נחזור אל שבירת השגרה שלא ביוזמתנו. התקופה הנוכחית של מגיפת הקורונה. נסיבות שלא אנחנו יזמנו. גם אז הרווחנו משהו חשוב, אם אפשר לומר כך, התנסינו בהסתגלות למצב חדש, ברמת הפרט והחברה. ההתמודדות עם משבר הקורונה הוכיחה שאפשר להסתגל למצב חדש. אם כך, מדוע שלא ננצל את הלימוד העצמי הזה כמומנטום, ונמנף אותו לצורך חישוב מסלול מחדש מיוזמתנו ?

סדר יום קבוע של משפחה כולל: עבודה, גידול ילדים, פנאי. גם בילוי הפנאי עשוי להתקבע. בקיץ – שחייה בבריכה הציבורית הקרובה או ספורט נוסף כמו טניס. זו "שגרה מקובעת" שאין בה פסול. אלא מה? – אליה וקוץ בה. השגרה נשמרת כפי שהיא,  וכל עוד שזה נמשך מעטים הסיכויים לצאת מאזור הנוחות הזה.

שבירת השגרה, יציאה מהבועה של מועדון ספורט ושחייה בבריכה השכונתית, לטובת השחייה בים, מצריכה יוזמה, ויציאה מאזור הנוחות. מה עדיף על מה? במידה מסוימת שני המצבים טובים. אבל השוני בין השניים גדול. לדוגמה, גיוון ושינוי הסביבה האנושית, האווירה, הזדמנויות חברתיות וקשרים חדשים.

ניסיתי זאת לאחרונה. עקב סמס שהגיע בדקה ה-90, יצאנו לפארק הלאומי ברמת גן במוצאי ט' באב, כדי לצפות על גבי מסך ענק באמפיתיאטרון המאובזר במאות כיסאות ישיבה, בסרט "אגדת החורבן" מאת הבמאי גידי דר. סרט מצויר שהופק בטכניקה חדשנית של תמונות סטטיות. גרסה "מחוץ לקופסא" של ימי המצור על ירושלים וחורבן הבית. העיקר התרחש אחרי הסרט. גילינו חידוש מרענן כשיצאנו מאזור האמפיתיאטרון אל מרחבי הפארק. סימולציה מדוייקת של חוף ים: כיסאות ומיטות שיזוף שמעליהן שמשיות קש הוצבו על מצע של חול-ים ודשא, לסירוגין, לאורך חלק משפת האגם שבפארק. לצידם הותקנו מתקן מים (קולר), מקלחות וברזים לשטיפת רגליים. מי היה מאמין? השתרענו על מיטות השיזוף בחצות הלילה. לא היינו לבד, ואני בטוחה שכמונו יהיו "אמיצים" אחרים שינצלו את המקום כאפשרות נוספת לבילוי שעות הפנאי ומפגש חברתי שונה.

הדוגמאות שהצגתי בקיצור נמרץ, מתייחסות לשבירת שגרת הפנאי כתוצאה מסקרנות לגבי הזמנה שקיבלנו. התנסינו במשהו שונה ונהנינו. חידדנו את האנטנות לנעשה מחוץ לתבנית הפנאי המקובלת. כאמור: הסקרנות הרגה את החתול, ההנאה השיבה לו את רוחו ואף מעבר לכך.

Iggy Pop: Curiosity Lyrics. Credit: Valentina Clemmer YouTube 2016

חופש הביטוי האמנותי

צילמתי לפני שנים רבות את היצירה של טיציאן, "ונוס מאורבינו" (1534) המוצגת עד היום בגלריה אופיצי בפירנצה. הגדלתי את התמונה, מסגרתי אותה, והיא תלויה בביתי בכניסה לסלון. כל מי שנכנס לכאן, ילדים, שליחים, חברים, משפחה לא יכול שלא לראות את התמונה. איש עדיין לא כיסה את עיניו ולא מצמץ. למען הסר ספק, היצירה עדיין תלויה בגלריה אופיצי, להנאת כל המבקרים.

ונוס מאורבינו (1534), יצירה של טיציאן. קרדיט: ויקיפדיה

ציטוט: "יש להפסיק לאלתר את הרדיפה של אבו ושל המשכן לאמנויות. אם אנשים דתיים מפחדים מכך שרגשותיהם ייפגעו מדבר אמנות, עליהם להימנע מביקור במוזיאונים, או לברר מראש אם התוכן "כשר". לא מתקבל על הדעת להתאים עבודות אמנות לרגישותם ולהעניש את מי שחורג מטעמם. למדינה אסור לפגוע בחופש הביטוי האמנותי" (מאמר מערכת, הארץ 12.7.2021).

המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד. קרדיט: ויקיפדיה

בקיבוץ עין חרוד הוקם המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר ומשכנו הקבוע מומן על ידי הקיבוץ והמדינה. ב- 21 ביוני 2021 הושקה במקום תערוכה ובה עבודה של אמן הווידיאו הצרפתי, גרגורי אבו (Gregory Abou), "שריפת שם השם".

לפני כשש שנים הוצגה בבצלאל (האקדמיה לאמנות ועיצוב) תערוכת עבודות גמר. אחת העבודות הציגה דיוקנו של ראש הממשלה נתניהו כשחבל תליה מונח על צווארו. התגובות לא איחרו לבא. כתבתי על כך בהרחבה תוך השוואה עם מקרים דומים בהיסטוריה העולמית.

מה בין המיצג של אבו ועבודת הגמר בבצלאל?

במקרה של התערוכה בבצלאל, התלמידה שיצרה את הדיוקן אמרה להגנתה שמדובר באמנות בלבד ולא בהסתה. הביקורת עסקה בשאלה של הגבול בין חופש הביטוי והסתה לאלימות, והאם מוזיאון הוא מקום ציבורי. התשובה הייתה חד משמעית – כן. בפועל הסירו את המיצג מהתערוכה. אבל לא זאת הנקודה שיש לשים עליה את הדגש במקרה של גרגורי אבו. בנוגע למיצג הווידיאו שלו יש בהחלט מקום לדון בשאלה האם ביצירה שלו יש מימד של הסתה. הסתה אנטי-דתית.

ציטוט:

"… ברור שגם לחופש הביטוי, כמו לכל זכות דמוקרטית אחרת, יש גבולות המתחייבים מן הצורך לכבד גם את זכויות הזולת. הזכות לחופש ביטוי סותרת לעיתים את הזכות לחיים, וכאשר מתקיימת סתירה כזו על חופש הדיבור לסגת מפני הזכות לחיים. לדברי אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בשנים 1995–2006" , הזכות לחיות בחברה קודמת לזכות להביע בה דעה". המשטר הדמוקרטי נכון להגן על חופש הביטוי, כל עוד הוא מגן עליה, אך במקום שבו חופש הביטוי הופך לקרדום לפגיעה בדמוקרטיה, אין כל צידוק שהיא תניח את צווארה על הגרדום." (מתוך פרק 5 , "חופש הביטוי והסתה, היכן הגבול"?)

נראה לי שבשאלת היתכנותה של הסתה ביצירת אמנות דינם של שני המקרים דומה. אלא שבמקרה של אבו, מלבד סוגיית ההסתה, שאיש לא דן בה עד כה, טענת מצדדי הצבת המיצג בתערוכה נסמכת על סעיף 173 לחוק העונשין, העוסק בפגיעה ברגשי דת.

ציטוט:

"על פי סעיף 173 בחוק העונשין, הפוגע ברגשי דת הוא מי ש"מפרסם פרסום" או "משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול", שיש בהם "כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים".  

השאלה שלא נשאלה: האם המקרה שלפנינו הנו מהלך סנסציוני-שיווקי?

שוחרי התרבות שרוצים להרחיב את הדעת ולהכיר סגנונות אמנות, חופשיים וחופשיות לבקר במוזיאון ש"מדבר אליהם". במה דברים אמורים? בוודאי לא במוזיאון שבהם האוצר/ת אמור לבחור את העבודות הטובות ביותר במונחים של אמנות וחינוך, כדי שאלו יוצגו בתערוכה, ואילו בפועל הבחירה נעשית משיקולים זרים של יצירת סנסציה סביב אחת היצירות. כך שכל מטרת השיבוץ בתערוכה של יצירה ספציפית היא להזמין קהל רחב יותר למוזיאון. וזה מחזיר אותנו לעקרון של חופש הביטוי באמנות.

סיכומו של דבר, חופש הביטוי מחד ופגיעה ברגשות מאידך הם השיקולים המחייבים. לפיכך, יצירות המציגות דברי תועבה קשים, בעיניי חלק מהאוכלוסייה, צריכות להיות מוגבלות לצפייה לילדים, קודם כל. והאחריות לכך תינתן למציגי העבודה. במקרה של אבו: האוצרת והאמן.

שנית, בכדי להימנע מסערות ציבוריות, כדאי שליד יצירות העלולות להיות שנויות במחלוקת, תיכתב אזהרה לבאים להתבונן בהן. בדיוק כפי שסרטון אלים מזהיר ואומר, "זהירות הסרטון מכיל חומרים קשים לצפייה".

עדכון (24.6.2021): לאחר הלחץ הציבורי המיצג "שריפת שם השם" הוסר מהתערוכה בעין חרוד.

"איפה אנה פרנק?", פסטיבל קאן 2021

מחר (7.7.21) זה קורה. הפתיחה החגיגית של פסטיבל שרבים חיכו לו, פסטיבל קאן 2021. אחד מסרטי הקולנוע המעניינים והמקוריים שנכלל בקטגוריה "מחוץ לתחרות" הוא סרט אנימציה לצעירים, "איפה אנה פרנק?", של הבמאי ארי פולמן. זאת חשיפה ראשונה שלו בהקרנת בכורה עולמית. מעניין איך הוא יתקבל על ידי קהל עולמי רב-גוני.

בדומה לסרטו הקודם, פורץ הדרך, של פולמן, "ואלס עם באשיר", "איפה אנה פרנק" הוא סרט אנימציה המתבונן בנושא רציני. הוא מתייחס ליומן שאנה פרנק ניהלה במשך שנתיים, שבהן הסתתרה מפני הנאצים בדירת מסתור באמשטרדם. באוגוסט 1944 נחשף מקום מחבואה של המשפחה והם נשלחו על ידי הנאצים לאושוויץ ואחר כך אנה ואחותה נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם אנה מתה. היומן שכתבה אנה נתגלה לאחר המלחמה. ביומנה, אנה פרנק תעדה רשמים מחוויותיה בתקופה זו. היומן הפך לקלאסיקה עולמית – תזכורת רבת עוצמה לזוועות המלחמה ועדות רהוטה לרוח האנושית. הדמות הראשית בסרטו של פולמן היא קיטי, חברה דמיונית של אנה פרנק שהיומן שכתבה מוקדש לה. הסרט הדמיוני מתייחס ליומן דרך עיניה של קיטי ועוקב אחר מסעה של קיטי בעולם בחיפוש אחר אנה, מאחר שקיטי אינה מאמינה שאנה מתה.

כאשר הודיע ב- 2013 כי בכוונתו להפיק סרט על אנה פרנק, פולמן, בנם של ניצולי שואה, אמר בראיון לעיתונות הזרה ש"להביא את יומנה של אנה פרנק לכל המסכים הוא הזדמנות ואתגר פנטסטים. הסרט יענה על צורך אמיתי בחומר אמנותי חדש שיישמר את הזיכרון וינחילו  לצעירים בדורות הבאים."

"איפה אנה פרנק". קרדיט: טיימאאוט, צילום: יחסי ציבור.

פולמן ידוע כאדם בעל מוטיבציה וחזון. וכמי שנולד להורים ניצולי שואה הוא החל לפני שנים רבות להגשים חלום של הנצחת זכר השואה והעברת המסר לדורות הבאים. תחילה הוא עשה זאת באמצעות ספר קומיקס המספר את סיפורה של אנה פרנק, ושעל בסיסו יצרו מפיקים יפנים סרטון אנימציה. בהמשך, פולמן הצליח לגייס מפיקי סרטי אנימציה מרחבי העולם שסייעו בידו להפיק את "איפה אנה פרנק?".

סרטו של פולמן הצטרף "ברגע האחרון" לרשימת הסרטים שיוקרנו בפסטיבל. הסרט לא נכלל בקטגורית הסרטים המתחרים על פרס הסרט הטוב ביותר. הוא נכלל בקטגוריה הנקראת "סרטים מחוץ לתחרות" ולא רק זה. הסרט הצטרף לפסטיבל באיחור רב, ולאחר שאימו של פולמן צפתה בסרט כולו. רק אז החליט פולמן להגיש את הסרט לוועדת הפסטיבל, שמיד קיבלה אותו. זאת תהיה הקרנת בכורה עולמית של הסרט.

מה תהיינה התגובות?

העניין שכל סרט מעורר בקהל, בין אם הוא סרט טלוויזיה או קולנוע, תלוי ברלבנטיות שלו לקהל הצופים. חוקר התקשורת ג'ון פיסק, טוען שקהל הנחשף למדיה הטלוויזיוני יפענח אותו לפי ראות עיניו. והסיבה לכך היא שהטקסט הטלוויזיוני הוא פוליסמי, רב-משמעי. באותו אופן קהל הצופים הוא פלורליסטי – הוא מורכב ממגוון קבוצות, ותרבויות בעלות מטענים ערכיים מגוונים. ומה שעשוי להבטיח את הצלחתו של הטקסט ודירוגו הוא ריבוי המשמעויות המובלעות בו, משום שהדבר מאפשר לקבוצות חברתיות שונות להזדהות עם חלקים שנתפסים כמשמעותיים עבורן. כמו כן, קהלים שונים עשויים להעניק לטקסט משמעויות חדשות על-פי דרכם.

מתוך כרזת הסרט "איפה אנה פרנק". קרדיט: אתר טיימאווט. צילום: יחסי ציבור

לפיכך אין לי דברי נבואה וחזון. אבל כאשר סיפרתי לחברתי האמריקאית (גיורת) על התקווה של פולמן להנגיש לדורות הבאים, ובמיוחד לדור הצעירים הבא והבאים אחריו, את זכרה של אנה פרנק ותחושותיה במהלך הזמן שבו הייתה כלואה במסתור, חברתי הגיבה כאישה "חסודה" הדבקה בערכים שמרניים. לא ממש הופתעתי. וכך היא אמרה: "מבחינתי, כל סרט המבוסס על יומנה של אנה פרנק, לרבות סרט אנימציה, אינו ראוי להיחשף בפני קהל של צעירים. קראתי את היומן של אנה פרנק", היא הסבירה, "ומה שמטריד אותי הוא הגסויות שבו שגרמו לי שאט נפש. אני סבורה שההכרזה של פולמן על רצונו להנציח את סיפורה של אנה והשואה בהסתמך על יומנה, היא שאיפה הזויה". היא מיהרה להוסיף: "ייתכן שאני 'תקועה' בעידן קדום ושמרני ואינני 'מבינה עניין'. אבל אני מזדהה לגמרי עם הורים שלא ירשו לילדיהם הצעירים לצפות בסרטו של פולמן. מבחינתי אין מצב שאלך לצפות בסרט שיש בו גסויות". זאת דוגמה להסתייגות חד משמעית מתכני הסרט, ויהיה דמיוני ככל שיהיה. (וכל זה בגלל שני עמודים ביומן שנמצאו מוסתרים ביומן ונחשפו ב- 2018).

למען האמת, לא ציפיתי לתגובה זאת. במובנים רבים חברתי נחשבת לאדם נאור, אקדמאית, ובעלת תואר פרופסור אמריטוס. המחשבות שהציקו לה מאז שנחשפה ל"גסויות" שכותבת אנה פרנק, נערה בגיל ההתבגרות, הדליקו אצלי נורה אדומה. ואף-על-פי-כן, היו לי תקוות.

במחשבה שנייה

הרי העולם נחלק ליהודים ואחרים שזכר המשטר הנאצי שמור בליבם לדיראון עולם. ויש גם קהל עצום הכולל את מי שאינם יודעים דבר על השואה, ומי שמכחישים אותה או ספוגים דעות אנטישמיות. סיכוייו של סרט לזכות באהדה והערכה מותנים לא רק ביכולות האומנותיות, שככל הנוגע לפולמן, הוא כבר הוכיח אותן בסרטו "ואלס עם באשיר". מה גם שהעולם לא בהכרח יתרגש מעוד סרט הקשור לשואה.

אבל הנקודה שיש לחזור ולהדגיש כאן היא שהסוד טמון ברבדים העמוקים, כמו אלו של חברתי הגיורת האמריקאית המוזכרת לעיל. בני אדם נוטים להגיב גם למה שאינו נוגע ישירות להם ולסביבתם, בהתאם להבנתם את הטקסט והסבטקסט. בני אדם יודעים להעניק לכל מה שהם נחשפים אליו, בהתאם למשמעות שהם עצמם מעניקים לטקסט. יש להביא בחשבון אפשרות נוספת, שפולמן הסיר את הקטעים ה"סקסים" מהסרט. אבל כדי לגרום לקהל ולביקורת העולמיים להזדהות עם "איפה אנה פרנק?", ועם חשיבותו לדורות הבאים (שכן זאת המטרה העיקרית של פולמן) נחוץ דבר מה נוסף, סממן אוניברסלי. שנקרא "ריבוי משמעויות".

תנאים מיטביים שיועילו לביקורות חיוביות ואהדת הקהל

טרם צפינו בסרט "איפה אנה פרנק?". איננו יודעים באיזו מידה הוטמנו בו אלמנטים אוניברסליים, הכוללים קטעים שאינם בהכרח חשובים כמורשת לאנושות. אלמנטים אוניברסליים עשויים להיות מחשבות של נערה מתבגרת. נערה שכל דבר מעניין אותה, כולל מין. נערה ששואלת את עצמה האם המחזור הוא סימן לכך שאת בשלה לקיים יחסי מין. נערה שתוהה מדוע נשים מוכרות את גופן לזנות, נשים שאבא שלה אולי קיים איתן יחסים. דווקא אלמנטים אוניברסליים בהחלט חיוניים להצלחתו העולמית של הסרט. בצד הפחות קיצון, אלמנטים אוניברסליים יכולים להיות גם, יחסי חברות בין נערות או בין נערה ואחאיה או הוריה. המונח המקצועי "פוליסמיות" (ריבוי משמעויות) ובעיקר השימוש בו עשויים להבטיח שהטקסט יהיה פופולרי. יוצר ומפיק סרטים מנוסה יידע להשתמש בטריגר כזה כדי להגביר (ולא להמאיס) את הפופולריות של הטקסט ולהרחיב את קהל אוהדיו.

בהצלחה ל"איפה אנה פרנק?" וארי פולמן !!

"עיר האורות", האם בחטא נולדה?

שירים רבים מנציחים את פריז כעיר האורות. הם מהללים אותה כעיר רומנטית, תוססת, ושופעת מקומות בילוי ואתרים היסטוריים. אבל מי זוכר את ההרס והחורבן שנגזרו על שכונות ובתים פרטיים בעיר, בפקודת נפוליאון השלישי, עד שנמחקו מההיסטוריה ומהזיכרון?

ראוי לפתוח רשימה זו בציטוט מהמקורות שלנו (ויקרא כ"ו): "ישן מפני חדש תוציאו". הוראה שיש בה הרבה טעם, והיא נכונה הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני: היא מורה לשמור על מתח מפרה בין הישן לחדש. ליצור חדש בהשראת הישן.

מה התרחש בפריז תחת שרביטו של נפוליאון השלישי ועושה דברו, הברון אוסמן?

שני רומנים נכתבו בהפרש של כמאה וחמישים שנה ביניהם, ושניהם מציגים פן לגמרי לא מחמיא בהיסטוריה של פריז, בטרם הפכה למרכז תרבות עולמי. מדובר בפרק היסטורי שעיקרו "העבודות הגדולות" שנעשו בפריז בשנות השישים של המאה ה-19.

סופרת ילידת פריז חשה שהגיעה העת לנער את האבק מעל "המשיסה" מאת אמיל זולא. שמה טטיאנה דה-רוניי, ילידת פריס של ימינו. ספרה "הבית שאהבתי", שואב מידע מתיעוד היסטורי ומהרומן שפרסם זולא. הבית שאהבתי מגולל צד אפל בהיסטוריה של "עיר האורות". הקריאה בו גרמה לי להמשיך ולקרא את המשיסה, מאת אמיל זולא.

רשימה זו מתמקדת, ברובה הגדול, ברומן המשיסה מאת אמיל זולא, בן תקופתו של נפוליאון השלישי. את הרומן הבית שאהבתי אציין כמבוא להמשיסה. ואציג בקצרה את זווית הראיה  של דה-רוניי.

הבית שאהבתי, מאת טטיאנה דה-רוניי, הוצאת כנרת זמורה ביתן (2015, 221 עמ').

המשיסה, מאת אמיל זולא, הוצאה לאור כרמל,  1998, 320 עמ' [כולל איורים ומדריך לקורא המבקר בפריס של ימינו]. תרגום מצרפתית: קולט בוטנר. המקור: (1871-72) Emile Zola La Curee

שני הרומנים מתארים את התקופה של מחצית המאה ה-19 בפריז, כתקופה אומללה בהיסטוריה של העיר. דה-רוניי, ילידת פריז המודרנית, מתמקדת במשפחה אחת לדורותיה. משפחה ששכנה בבית רחב מידות עד שנחרב בהוראת נפוליאון ואוסמן. גיבורת הרומן, נצר לאותה משפחה ותיקה בשכונה, מנסה להתנגד לצווי ההריסה שנגזרו על ביתה. דה-רוניי כותבת ברגש ומשיגה מטרה חשובה אחת: הנצחת כאב המשפחה, ומשפחות אחרות כמוה שלא זכו שיוותר זכר לשכונה בה חיו. זו נמחקה מדפי ההיסטוריה ובמקומה נסללו רחובות רחבי ידיים ושדרה יפהפיה החוצה את פריז. דה-רוניי נעזרה בתיעוד היסטורי על אותן שנים וברומן המשיסה המתעדים את שהתרחש באותן שנים בפריז. מידע שנמנע מהתייר שמבקר בפריז.

אמיל זולא חיבר עשרות רומנים על הווי החיים בפריז במהלך השיפוצים הנרחבים והבנייה החדשה בתקופת האימפריה השניה, תקופת שלטונו של נפוליאון השלישי ויד ימינו בתכנון מחדש של פריז, הברון אוסמן. שיפוצים שקיבלו את הכינוי "העבודות הגדולות". הקורא הישראלי מכיר את זולא בעיקר בזכות מאמר שפרסם לפני כמאה וחמישים שנה, "אני מאשים". במאמרו תוקף זולא את התנהלות השלטון והצבא הצרפתים וזיוף מסמכים במשפט שניהלו נגד קצין צבא יהודי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה.  

ברומן המשיסה בולט ניואנס חיובי שאינו קיים ברומן הבית שאהבתי. אמיל זולא שחי באותן שנים בפריז מתאר את מה שהוא עצמו חווה: שגשוג הספסרות והשחיתויות סביב "העבודות הגדולות" שהחריבו מאות בתים, אבל גם את סגנונות התרבות אשר שינו את תפיסת העיר ממרכז פוליטי בעיקרו, למרכז כלכלי וחברתי. התפתחויות שהתרחשו בין המהפכה של 1789 לבין מימוש תוכניתו של הברון ז'ורז- אז'אן אוסמן  – שיפוץ אדיר של פריז בשנות השישים של המאה ה-19. את דפי המשיסה ממלאים דברי הלל לצד ביקורת נוקבת על שהתרחש בפריז בשנות השישים של המאה ה-19, ביוזמת הקיסר נפוליאון השלישי ויד ימינו הברון אוסמן. מי שהיה אחראי על ההרס והבנייה הממלכתית בפריס. דברי הלל לא מפורשים משתמעים מתוך תיאור החיים החברתיים ושכיות התרבות, האדריכלות, האופנה, השירה והספרות שצמחו אז. לימים, בזכותם עוצבה פריז "כבירת המאה התשע-עשרה" ומגדולי מרכזי התרבות החדישים של ימינו. קשה להתעלם מהתיאור הססגוני של הבתים שצמחו על חורבות הישן, האדריכלות המסוגננת, צמיחתה של אסכולת הציור האימפרסיוניסטי, אופנת הלבוש ותכשיטי היוקרה שנשות החברה הגבוהה לבשו וענדו, עיצוב הבית והגנים, ודפוסי הבילוי, כולל הצגות ומשחקים.

לצד כל זאת, ובדומה לדה-רוניי, בספרה הבית שאהבתי, זולא נותן הד בהמשיסה גם לביקורת שהופנתה כלפי נפוליאון ואוסמן מצד חוגים רבים ושונים: בעלי הנכסים האשימו אותם בפגיעה ברכוש הפרטי בשל ההפקעות ההמוניות; אנשי הכספים האשימו אותם בהאצת האינפלציה בעקבות ההעלאות במחירי המכירה וההשכרה של הבניינים; צירי הפרלמנט מן הכפר האשימו אותם על שהקריבו את הכפר על מזבח הפיתוח של פריס ושל הערים הגדולות; הרפובליקאים מן השמאל והסוציאליסטים הדגישו את העובדה שהספסרות הביאה להעלאת דמי השכירות ויוקר המחיה ברבעים החדשים והעמיקה את הפער בין חלקיה העניין לחלקיה העשירים של העיר; אנשי המוסר הגבירו את אזהרותיהם: הזנות תתפשט בכל. הנשים ההגונות יעוטו על מקומות העינוגים החדשים למצוא בהם מפלט משממון חיי הנישואים שלהן, ואילו הגברים יהפכו את העיר כולה, דוגמת יער בולון, לשדה ציד של טרף נשי.

לצורך תיאור השחיתות שנלוותה ל"העבודות הגדולות" מנתח זולא בפירוט רב את מנגנון הפעולות הכספיות והמסחריות השונות שהיו אבני דרך במימושה: ניסוח דו"חות, שזויפו במידה זו או אחרת על ידי היזמים, אנשי הכספים והפוליטיקאים; ההליכים והמזימות שנלוו לכל קבלת החלטה בקשר לתכנון לקראת המכירה; החתימה על חוזים עם קבלנים, ההפקעות, הקצאת העבודות לאנשי המקצוע וכן הלאה. כל זאת עושה זולא באמצעות סיפור חייו של גיבור הרומן, אריסטיד רוגון-סאקאר בן כפר שהפך לספסר חסר גבולות ולקח חלק במשיסה.

השימוש הנדיר במילה "המשיסה", והבחירה בו ככותר לרומן המשיסה בתרגום לעברית (ובאנגלית: The Kill) עורר את סקרנותי וגרר אותי לקריאתו. ואמנם, רומן זה הוא לא פחות מתיעוד היסטורי מפורט של התקופה, שכן זולא היה בן התקופה. הוא חווה את החיים בפריז של אותה עת על בשרו. יתרה מכך, המונח "משיסה" מופיע באחד מדפי הספר כך: "משיסה: קריעה לגזרים וחלוקתה של פריז, כפי שציידים קורעים ומחלקים ביניהם את השלל". משפט קצר ורב משמעות אשר מחזיר אותנו לציטוט שבו פתחתי את הרשימה – "ישן מפני חדש תוציאו". בהקשר שלנו המשפט הקצר הזה מטיל דופי במעשה "העבודות הגדולות", המתח בין הישן והחדש לא נשמר. הישן נחרב בלי להותיר זכר לישן  או לשאוב ממנו השראה.    

***** הערות: המשיסה לא זכה להצלחה שייחל לה זולא. חלפו שנים ועניין מחודש ברומן הפך אותו לסיפור הצלחה. זאת על רקע הבנייה הגדולה שהתבצעה בפריס בתקופת נשיאותם של שארל דה-גול, ז'ורז' פומפידו ופרנסואה מיטראן. בנייה שהזכירה את עבודותיהם של נפוליאון השלישי ואוסמן.

לצורכי רשימה זו נעזרתי ב"אחרית דבר" מאת דוד מנדלסון בהמשיסה.

"התכשיט של ברנדנבורג"

מפתיע ככל שיהיה, בחודש מאי 2021 מנכ"ל חברת טסלה, אילון מאסק Elon Musk, צייץ בטוויטר שלו והודיע למעריציו שהוא מזמין אמני גרפיטי מכל העולם לשלוח אליו רעיונות לעיצוב קירות מפעל ג'יגה ברלין GIGA BERLIN, שבבעלותו. וזה נוסח הציוץ:
"אם רצונך לעזור לצפות את קירות ג'יגה ברלין באומנות גרפיטי מדהימה, שלח את עבודתך אל …"

If you want to help cover Giga Berlin in awesome graffiti art, send us your work at  

9:53 PM · May 26, 2021

תכשיט תרתי משמע

המגה-מפעל הוא גאוותו של אילון מאסק, בעל יצרנית הרכב טלסה. השאיפה שלו לקשט את קירותיו החיצוניים באמנות הגרפיטי הוזכרה במפגש בלתי פורמלי ובחליפת הציוצים בינו לבין שר הכלכלה, אנרגיה ועבודה של ברנדנבורג, ב- 18 במאי 2021. מאסק צייץ דברי תודה לשר על תמיכתו באישור הקמת ג'יגה ברלין, והוסיף, "אני מקווה שהמפעל יהפוך לתכשיט של ברנדנבורג". I hope it will be considered a jewel of Brandenburg (מקור הידיעה כאן). המשמעות אליה התכוון מאסק – המפעל יהיה ענק וחדיש מסוגו ובנוסף, עיצובו יהיה ענק – ייחודי ומשעשע! בהמשך נבין את היתרון שזה מקנה למאסק.

כמה מילים על ג'יגה ברלין

מגה-מפעל ג'יגה ברלין של חברת טסלה בברלין, הוקם במרחק 35 ק"מ בלבד ממרכז העיר ברלין, והוא משתרע על פני 3 קמ"ר. המפעל מיועד לייצר ולהפיץ באירופה מכונית חשמלית של חברת טסלה מדגם  Y.

המגעים להקמתו החלו ב- 2015. בנייתו הושלמה השנה, תוך עשרה חודשים מיום שהחלה. ההחלטה היכן למקמו התקבלה לאחר מספר שנים בהן ניטשה תחרות עזה בין מדינות אירופה, כאשר כל אחת מהן שאפה שהמפעל יוקם בתחומה. שכן תרומתו הצפויה לכלכלה משמעותית ביותר. המפעל, שאמור להיות אחד מקווי הייצור הגדולים באירופה, יזדקק למספר לא מבוטל של עובדים למרות שהוא מבוסס בעיקר על תהליכי ייצור אוטומטיים. כאמור, המפעל יאפשר לטסלה לייצר ולהפיץ באירופה רכב חשמלי TESLA, MODEL Y. בתמונה: מודל של ג'יגה ברלין. (לחצו על התמונה והתרשמו מממדי המפעל).

פטרון של אומנות מסוג ספציפי

מאסק אינו ידוע כמי שתרם תרומה משמעותית לתחום האמנות הקלאסית, כפי שמיליארדרים אחרים נוהגים לעשות. זה לא אומר שהוא לא מראה נטיות מובהקות כלפי עולם האמנות. ובמקרה זה, אמנות הגרפיטי לגווניה השונים. עוד בפברואר 2021 כאשר מאסק גילה למעריציו שבכוונתו לכסות את קירותיו החיצוניים של מפעל המגה החדש בברלין, בכתובות גרפיטי, רבים התייחסו לדבריו של איש העסקים האקסצנטרי כבדיחה. אך הציוץ מחודש מאי השנה, הבהיר למעריציו מקרב אמני הגרפיטי שכוונותיו אלו הפכו למציאות. והיות שלמאסק יש מעריצים בכל רחבי העולם, הגיעו אליו עד כה שלל רעיונות ובוודאי יזרמו עוד בהמשך.

הגדילו לעשות אמנים המתמחים ביצירת ממים. וזה אינו מפתיע. שכן כיום הכל מבוסס על האינטרנט ומם הוא עיבוד הומוריסטי של מצב נתון. אם נוסיף לכך שיודעי דבר טוענים שמאסק ניחן בהומור ייחודי ומעורר השראה, ורבים סבורים שזה מקנה לו ייתרון, יש הגיון באופי היצירות שהוצעו לו. מה מייחד הומור יוצא דופן זה?

רבים מבין האמנים שהקדימו להגיב לציוץ של מאסק שלחו תמונה של יצירת אמנות בהשראת דוגקוין (Dogecoin), מטבע חליפין החביב במיוחד על מיליארדר הטכנולוגיה. ובגלל המוניטין שלו יש סיכוי שג'יגה ברלין יהיה מכוסה באחד מצדדיו בציורי קיר בהשראת ה- Dogecoin. הצעות נוספות מרמזות בברור על הרפתקאותיו של מאסק שהפכו ויראליות ברשתות החברתיות. אחד האמנים שהגיב לציוץ, שלח למאסק תמונה של ציור קיר שיצר בהשראת ביקורו של מאסק במופע של הקומיקאי האמריקני ג'ו רוגן, המארח של תוכנית הפודקאסט הפופולרית  The Joe Rogan Experience. (ראו כאן רשימת האורחים המפורסמים בתוכניתו. ציור הקיר הציג מם של מאסק כשהוא מעשן גראס.) שימוש בממים מהסוג הזה על גבי קיר המפעל עשוי להביך את בעליו, בשל הנגיעה האישית שבו. אבל מאסק מבין מהם היתרונות של הומור עצמי ורוצה לנצל אותם לטובתו. יש המגדירים הומור עצמי כסוג של הומור, מהבשלים והמורכבים ביותר. הומור שמתפשט מהכל ואומר, "הנה אני, עשו מה שאתם רוצים. אני בעצמי מודה שאני כזה וכזה. מה תעשו עכשיו?" לאמור, הומור שמקנה לבעליו חוזק וחוסן חברתי. 

יש לשבח את מאסק על יוזמתו המפתיעה, ועם זאת גם מבריקה. הסיכויים שמרבית הרעיונות לציפוי ג'יגה ברלין באמנות גרפיטי, שיגיעו אליו, יהיו ממים אישיים, היו גבוהים מלכתחילה. אחדים כבר הגיעו אליו.

גם במקרה זה מתבלט מאסק כאדם מבריק. פרט להיותו מליארדר ובעלים של עסקי טכנולוגיה חובקי עולם, מאסק עשוי להיות ראשון מסוגו גם בתחום האמנות. אלא שמדובר בסוג אמנות ספציפי, כזה שמעלה חיוך על הפנים ולא בהכרח חיוך מחמיא. לטעמי, המהלך הזה של מאסק נעשה מתוך שיקול מעמיק כראוי לאדם במעמדו שיש מה להפסיד. נראה שמאסק מבין היטב את התועלת שבשימוש בהומור, במיוחד הומור עצמי.

הערה: לחצו על התמונות כדי להגדילן.

Credit for memesinstagram elonmaskmemes

"The Netanyahus" (ה"נתניהו'ז")

כאשר שאלו אותו מדוע הוא בחר את בנציון נתניהו כדמות מרכזית ברומן החדש שלו, The Netanyahus, הסופר ג'ושע כהן השיב כשהוא מצחקק: "מכיוון שכך גובר הסיכוי שעותקים רבים יותר של הספר ימכרו". כהן יכול היה לבחור בכל דמות אחרת, בדיונית או אמיתית. כל עוד הוא נוגע בסוגייה הקשורה לישראל, לציונות ולחיים של הסגל בקמפוס האמריקאי.

וכעת לעצם העניין: טוענים שז'אנר הסיטקום הטלוויזיוני נכנס לתרדמת לא מכבר. אפשר להתווכח על כך, אבל הספרות עדיין מייצרת אותו. אם מחפשים הסבר לדעיכת הז'אנר בטלוויזיה אפשר להאשים בעיקר את בעיית המימון. הטלוויזיה מייצרת תוכניות ריאליטי כיוון שההפקה שלהן זולה משמעותית מהפקה של קומדית מצבים. ולמרות שקרנה של הדרמה עלה בשנים האחרונות הן בטלוויזיה והן בספרות, הרי שבתחום הספרות הקומדיה לא נכנסה לתרדמת. נהפוך הוא, הספרות ממשיכה את סגנון הסיטקום בהצלחה רבה. יעיד על כך ספרו של ג'ושע כהן The Netanyahus, שכבר הספיק להכות גלים בארה"ב למרות שעדיין לא הושק רשמית. מדובר ברומן, המבוסס על רגע מינורי, ואפילו זניח, בחייו של הציוני והרוויזיוניסט המנודה, ד"ר בנציון נתניהו.

בשנים האחרונות, טובי הסופרים בארה"ב מרבים להתמקד בנושאים הקשורים לישראל. ג'ונתן ספרן פויר כתב את הנני (2016), ניקול קראוס כתבה את יער אפל (2017), נתן אנגלנדר כתב את ארוחת הערב במרכז  האדמה (2017) וכעת, אחד הספרים הטובים ביותר בתחום זה הוא החדש של ג'ושע כהן, The Netanyahus. כהן הוא סופר אמריקאי ובדומה לסופרים מהטובים ביותר בארה"ב, בחר גם הוא לתרום לארון הספרים העלילתיים-היסטוריים מעין סיטקום, קומדיית מצבים העוסקת במשפחה ישראלית כאשר אב המשפחה מציג מועמדות לתפקיד מרצה בכיר במכללה בארה"ב.

קרדיט: אמזון

כותרת המשנה של The Netanyahus, "אפיזודה קטנה, ואולי אפילו זניחה, בהיסטוריה של משפחה מפורסמת מאוד", רומזת על ממדיו הקומיים של הספר שעלילתו מתרחשת בשנות החמישים בקמפוס במערב ארה"ב. אחת הדמויות המככבות ברומן של כהן היא ד"ר בנציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.

בהתבססו על חוויה אמיתית שמבקר הספרות האגדי פרופ' הרולד בלום חלק עמו, ג'ושע כהן בוחן ב- The Netanyahus את היחסים הבדיוניים בין משפחת נתניהו לפרופ' רובן בלום במכללת קורבין: מכללה מינורית בעיר שנמצאת "אי-שם" הרחק מברונקס, עיר שבלום גדל בה כבן למשפחת מהגרים יהודים מקייב, שחלקם נהרגו בקייב במסגרת מאורעות שנת 1905.

הרומן מציג תמהיל מענג בין חיי הקמפוס וההיסטוריה של הציונות. הדמות המרכזית ברומן היא רובן בלום (Ruben Blum), פרופסור להיסטוריה כלכלית אמריקאית במכללת קורבין. חייו האישיים של בלום אינם מתנהלים בטוב. הוא נשוי לאדית, ספרנית אוניברסיטאית, ולמרבה הצער בתו המתבגרת, ג'ודי נוטרת לו. בנוסף, בלום הינו היהודי היחיד בסגל המכללה והוא נתון להשפלות בלתי פוסקות בשל מוצאו. כחבר סגל יהודי יחיד במכללה, בלום מתבקש לארח את משפחת בנציון נתניהו הישראלית. כהן מציג את בלום כקונפורמיסט חסר עמוד שדרה, המבין שאין לו ברירה אלא למלא את המוטל עליו. מבחינתו, נגזר עליו להיות מאופק כלפי בנציון נתניהו ההיסטוריון המתנשא והרועש, תוך שהוא נתון לשטף של הערות אנטישמיות המכוונת כלפיו מצד מעסיקיו במכללה.

בנציון נתניהו מוצג על ידי כהן כציוני נלהב שלא הצליח להתקבל כחבר סגל באוניברסיטה העברית, וכעת הוא מלמד במכללת דרופסי בפילדלפיה. לקראת הגעתו של בנצון נתניהו לקמפוס, בלום מקבל  לידיו מסמך שארכו 18 עמודים שאותו חיבר פרופ' פרץ לבבי מהאוניברסיטה העברית. המכתב מציג פרטים היסטוריים-ביוגרפיים של בנציון נתניהו, והוא מכיל גם מתקפה אישית כנגד האיש המיועד לתפקיד בכיר במכללת קורבין. בין היתר לבבי חושף את בנציון נתניהו כציוני פנאטי וכבעל יכולת אקדמית מפוקפקת.

בדומה לסדרה קומית אמריקאית טיפוסית, ספרו של כהן מלא וגדוש בסיטואציות משעשעות. קחו לדוגמה את אפיזודת המפגש של בלום עם בנציון נתניהו ומשפחתו. כל בני המשפחה ללא יוצא מהכלל מתנהלים בגסות-רוח, הם לא נעימים ובלתי ניתנים לשליטה. הם זורעים מסביבם הרס ואביהם מחריד לא פחות. הרומן מציג סיטואציות קומיות שבהן בלום הצנוע מתמודד עם ההתנשאות החריגה של בנציון נתניהו.

לדעת מבקרי ספרות שכבר הספיקו לעיין בספר בטרם ראה אור באופן רשמי, החלקים הטובים ביותר ברומן הם סיטואציות רקע משעשעות. במיוחד אלו שבהן הסבים והסבתות מגיעים לארוחת ערב אצל משפחת בלום. הוריה של אדית מגיעים לראש השנה והוריו של רובן מגיעים לחג ההודיה. דמיינו את הסיטואציות המשעשעות בין רוז, אייב, מידג' וג'ואל מהסדרה הקומית האמריקאית, "גברת מייזל המופלאה" שעלתה לשידור בנובמבר 2017. כעת הכפילו את ההנאה מהן פי כמה, ותקבלו תמונה מדויקת של מה שמתרחש ב- The Netanyahus.

לסיכום – ז'אנר קומדיית המצבים הוא המבנה שעליו מבוסס הרומן החדש של כהן. הוא בולט בסיטואציות רבות, החל בהשפלותיו הקטנוניות של בלום על ידי מעסיקיו וכלה בוויכוח הניטש בין בתו ג'ודי וסבה בנוגע למשמעות הביטוי "הוגנות".  

יחד עם זאת יש להדגיש שמדובר ברומן, The Netanyahus (ה"נתניהו'ז") הבנוי כקומדיית מצבים יצירתית, המשלבת בעיקר בּׅדיון עם מעט עובדות.

The Netanyahus : An Account of a Minor and Ultimately Even Negligible Episode in the History of a Very Famous Family. New York Review Books, 2021 (248 pp.)

תרומה והשתלת איברים – פוסט לזכרו של יגאל יהושע ז"ל

אני מצטרפת למילות התנחומים של הנשיא רובי ריבלין, "הדעת אינה תופסת כיצד נגדעו חייו של איש נתינה, אהוב על הכל ומסור למשפחתו" (ריבלין, טוויטר), ושולחת חיבוק אמיץ למשפחתו של יגאל יהושע ז"ל.

יגאל יהושע בן ה-56 נפגע בעירו, לוד, (10.5.21) מלבנה שנזרקה ופגעה בראשו. הוא פונה במצב אנוש למרכז הרפואי שמיר אסף הרופא. ביום שני 17.5.21 הוועדה לקביעת מוות מוחי במרכז הרפואי שמיר אסף הרופא קבעה את מותו. צוות המחלקה לטיפול נמרץ עשה את כל שלאל ידו על מנת להציל את חייו, אך כאמור, לצערנו, בשעות הבוקר נאלצנו לקבוע את מותו.

יהושע, תושב שכונת גני אביב בעיר, עבד כחשמלאי וסייע רבות לקשישים ולניצולי שואה. תושבי לוד היהודים והערבים הכירו אותו, ידעו שהוא זה שמתקן ועוזר וזה שמסייע לכל אדם שמבקש ממנו עזרה. תרומת איברים הייתה המשאלה שלו, המוטו שלו – קודם כל לחיות ואם כבר לא חיים, אז לתת חיים לאחרים. משפחתו הסכימה לתרום את איבריו. והם הושתלו בגופם של חמישה אנשים שונים, שלושה מהם היו חתומים על כרטיס אדי, ומסיבה זו זכו לקידום בהשתלה.

תרומות והשתלות איברים בישראל

סיכום שנת 2020 : שמרנו על 60% שעורי הסכמה של משפחות לתרום איברים, והצלחנו לבלום ירידה משמעותית במספר התורמים הנפטרים, כפי שקרה במדינות המערביות. במהלך שנת 2020, הושתלו 244 איברים מתורמים שונים. אלו האברים שהושתלו בישראל בשנה החולפת: כליה, לבלב, ריאות, לב, כבד.

השתלות איברים בעולם – קיצור תולדות

למעט אגדות וסיפורי ניסים, ההיסטוריה של השתלת איברים בבני אדם התרחשה במשך 60 השנים האחרונות. הצלחות קודמות לא היו ! מבלי להיכנס לדיון פילוסופי בנושא תרומה, השתלת איברים, וחתימה על כרטיס אדי, להלן קיצור ההתפתחויות בעולם, בתחום השתלת איברים:

  • עידן האגדות והניסים – פרה היסטוריה

הרעיון והמשאלה להחליף חלקי גוף חולים או פגומים קיים כבר אלפי שנים. בעבר הרחוק היו השתלות מורכבות כמו השתלה "מוצלחת" של רגל שלמה על ידי הרופאים הקדושים, קוסמס ודמיאן במאה ה- 3, המתוארת בכמה ציורים מפורסמים.

להלן אחת מהן. רואים בציור כיצד קוסמס ודמיאן עוסקים בהחלפת רגל של אדם לבן ברגל שנתרמה מאדם אתיופי.

בשנת 600 לפנה"ס נכנסו לשימוש כפות עור אוטוגניות להחלפת אפים חסרים, ובמאה השש-עשרה הצליחו מנתחים פלסטים חלוצים בהליכים כאלה וכך התפתחה תעשיית הניתוחים הקוסמטיים. ההתקדמות הטכנית הגדולה הראשונה בהשתלות עור (סוג של "ציון דרך") התרחשה רק בשנת 1869, כאשר ז'אן ז'אק לואי רוורדין גילה כי שתלים קטנים ודקים של עור עשויים להיקלט. "השתלות הצביטה" האוטוגניות שלו כיסו בהצלחה כוויות, כיבים או פצעים פתוחים. אבל, רק במאה העשרים דווח לראשונה שהשתלות עור עלולות להיכשל. במחצית האחרונה של המאה העשרים הייתה מודעות ברורה וידועה לכל שהשתלה של פיסת עור חי עלולה להיכשל.

  • חלוצי השתלות איברים – השתלות כליות בבני אדם (המאה ה- 20)

Alexis Carrel היה מנתח וביולוג צרפתי, מפורצי הדרך להשתלת איברים ולחקר תאי גזע. הוא זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 1912 על טכניקה שפיתח לתפירת כלי דם – הבסיס לכל השתלות האיברים.

בשנת 1906, בוצעו שתי השתלות הכליה הראשונות בבני אדם באמצעות תורם חזיר עבור אחד ותורם עז עבור השני (Jaboulay 1906). השתלת האדם השלישית והרביעית בוצעה בשנת 1909 על ידי ארנסט אונגר (Unger), לאחר שביצע לראשונה יותר מ- 100 השתלות כליה בבעלי חיים (אונגר 1910). ההשתלה הייתה מקוף לאדם. אף אחת מהשתלות הכליה המוקדמות הללו לא פעלה יותר מכמה ימים, וכל החולים מתו במהרה.

ציון הדרך הבא היה בבוסטון. ב- 23 בדצמבר 1954 עקף ג'וזף מאריי (Murray) את מחסום הדחייה באמצעות תאום זהה של המטופל כתורם להשתלת כליה אנושית. לאחר השתלת הכליה המוצלחת הראשונה בשנת 1954, בארצות הברית, נעשתה השתלת כליה מוצלחת בישראל על ידי פרופ' מוריס לוי בשנת 1964, ובדרום אפריקה, באוקטובר 1967, על ידי ד"ר כריסטיאן ברנרד, הדרום אפריקאי.

  • השתלות לב

ב- 23 בינואר 1964, ג'יימס הארדי, מהמרכז הרפואי באוניברסיטת מיסיסיפי בג'קסון, מיסיסיפי, ביצע את השתלת הלב הראשונה בעולם וההשתלה הלבבית הראשונה בעולם מבעל חי לאדם, על ידי השתלת לב שימפנזה באדם חולה ונוטה למות. לב זה אכן פעל בחזהו של המטופל במשך כ- 60 עד 90 דקות. המטופל נפטר מבלי שחזר להכרה. ד"ר כריסטיאן ברנרד השתיל ארבעים ושמונה לבבות לכלבים במהלך הניסויים שערך. הכלבים לא שרדו יותר מעשרה ימים.

עם זמינותן של פריצות דרך חדשות, צוותים כירורגיים שפעלו במקומות שונים בעולם התכוננו לשכלול השתלת לב באדם.

במהלך עידן האפרטהייד בדרום אפריקה, אזרחים לא לבנים לא נהנו מהזדמנויות שוות במקצועות הרפואה. בבית החולים גרוטה שור Groote Schuur, אדם בשם המילטון נאקי (Naki) עבד באופן בלתי-פורמלי כסטודנט-מנתח. את הקריירה שלו בבית החולים הוא החל כגנן וכמנקה. יום אחד התבקש לעזור בניסוי שבוצע על ג'ירפה. מנקודה זאת ואילך, נאקי הועסק כטכנאי מעבדה ראשי שהנחה מאות מנתחים.

כריסטיאן ברנרד מינה אותו לאסיסטנט האישי שלו בתכנית להשתלת איברים. ברנרד הודה בכישוריו המעולים של נאקו בצד הטכני. נאקו היה מוכשר במיוחד בתפירה והיו לו ידיים טובות בחדר הניתוח.

לברנרד היה מטופל בשם לואי וושקנסקי בן 55, שסבל מסוכרת ומחלת לב חשוכת מרפא. בפני וושקנסקי עמדה ברירה: להמתין למוות בטוח או להסתכן בניתוח השתלה עם סיכויי הצלחה של 80 אחוז בלבד. הוא בחר בניתוח. בספר הזיכרונות שלו ברנרד כתב על כך, "לאדם גוסס לא קשה להחליט במקרה כזה. שכן הוא יודע שהוא בסוף הדרך. אם אריה רודף אחריך עד גדות נהר ששורצים בו תנינים, בוודאי תבחר לזנק למים בהיותך משוכנע שיש לך סיכוי לשחות לצד השני. האם היית עושה זאת אלמלא היה שם אריה?"

בעודם ממתינים לתרומת לב, הגיעה לבית החולים בתחילת דצמבר 1967, דניס דרוואל, אישה באמצע שנות העשרים לחייה. היא הייתה פצועה אנושות כתוצאה מתאונת דרכים. היה לה סוג דם זהה לזה של וושקנסקי. דרוואל נפטרה זמן קצר לאחר שהגיעה לבית החולים, אבל לבה היה עדיין בריא. ב -3 בדצמבר, בניתוח שארך חמש שעות, החליף ברנרד בהצלחה את הלב החולה של וושקנסקי עם הלב הבריא של דניס דרוואל. ברגע שברנרד הריץ אלקטרודות והלב המשיך לפעום הוא ידע שהניתוח הצליח. וואשקנסקי חי 18 יום נוספים בלבד. הוא מת מדלקת ריאות כפולה כתוצאה ממערכת החיסון המוחלשת שלו. אבל זה היה ציון דרך בתחום חדש של ניתוחים מאריכי חיים.

"ביום שבת הייתי רופא-מנתח אלמוני שבקושי שמעו עליו. וראו זה פלא, ביום שני זכיתי בפרסום עולמי," סיפר ד"ר כריסטיאן ברנרד (1922-2001) על האירוע שהתרחש בבית החולים "גרוטה שור" ביום ראשון, ה-3 בדצמבר 1967, כאשר התפרסם בין לילה למנתח הראשון שביצע השתלת לב בבן אדם.

מאז השתלת הלב הראשונה בשנת 1967 על-ידי ברנרד, בוצעו ברחבי העולם למעלה מ – 25,000 השתלות לב.

השתלה כפולה של לב-ריאה ראשונה בהיסטוריה

מושתלת הלב-ריאה הראשונה בעולם, ילדה בת שש ושמה סטורמי ג'ונס, אושפזה בבי"ח לילדים בפיטסבורג, ב- 14.2.1984. לאחר המתנה של למעלה מחודש, שני צוותים רפואיים ובראשם ד"ר תומאס שטרזל Thomas Starzl וד"ר רועי קלן, ביצעו את הניתוח הכפול שארך 16 שעות. תחילה הוחלף הלב ואחריו הכבד. פרס לסקר (Lasker Award) הוענק ב- 2013 לתומס סטארזל ורועי קלן, וכך שמם מתווסף לרשימת הזוכים בפרסים היוקרתיים של השתלות או עבודה הקשורה בהן.

חלוץ השתלות כלייה ולב בישראל

חלוץ ההשתלות בישראל הוא פרופ' מוריס לוי. לוי היה מחלוצי ניתוחי הלב הפתוח להשתלת מעקפים, הראשון שעשה השתלת כליה בישראל (1964), והראשון שעשה ניתוח להשתלת לב בישראל (1968). אציין גם את תלמידו וממשיך דרכו, פרופ' ברנרד וידנה.

מידע נוסף (מתוך: פורום "נותנים חיים"):

"חוק תרומת איברים" בישראל. והסיבה לתיקון החוק לאחר 1968:

כאמור, בשנת 1968 נעשתה בישראל השתלת הלב הראשונה על ידי פרופ' מוריס לוי, כשנה לאחר השתלת הלב הראשונה בעולם שנעשתה על ידי כריסטיאן ברנרד בדרום אפריקה. אף שההשתלה ב- 1968 הצליחה, החולה מת כעבור כשבוע מזיהום. הלב המושתל נלקח מאברהם סדגת, אדם בן כארבעים שנה שנפטר ממוות מוחי לאחר שלקה באירוע מוחי. הלב נלקח ללא בקשת רשות מהמשפחה. אמנם הדבר נעשה על פי החוק דאז, אבל הוא עורר תרעומת בקרב המשפחה, והוויכוח הציבורי בעניין הגיע לדיונים בכנסת. החוק תוקן בשנת התשמ"א-1981, אז נוספו לחוק תקנות שמחייבות הסכמה מראש של הנפטר לתרומת איברים או הסכמה של קרוביו לאחר מותו.

הדבר הקשה ביותר בהצלחה הוא להמשיך ולהצליח (ארווין ברלין)