במחשבה שנייה

אינני מטילה ספק בכך שמלחמת ששת הימים, וה"ניצחון" הצבאי תוך ששה ימים בלבד, הם אלו שהצמיחו תחושת אופוריה בקרב הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית. זאת למרות מחקרים המראים שהאופוריה במערכת הפוליטית הייתה קצרת ימים.

צנחנים בכותל המערבי

צנחנים בכותל המערבי

ובכל זאת, חוקרים כבר ציינו שבמערכת הפוליטית בישראל רווחה תחושה, גם לאחר מלחמת ששת הימים, כי עדיין קיימת אפשרות של הפסד צבאי במלחמה עתידית. ומשמעותו הכמעט ודאית היא השמדה.

האם הרושם שכלל בית ישראל שרוי באופוריה הוא פרי יצירתה של התקשורת?

סריקת העיתונים של אותה תקופה מראה בברור שהעיתונות הייתה זאת שקשרה כתרים למדינה ולצבא. הכותרות מיד לאחר המלחמה מדברות בעד עצמן: "רגע היסטורי גדול", "צה"ל הוא הטוב שבחילות", "רק מעשה הבריאה יכול להשתוות למלחמה זו שהיא מסוג החזיונות האפוקליפטיים שהעמידה את השמש דום". העיתונות היא זו שיצרה תמונת עולם שבה "הכובש היהודי הוא כובש טוב, שונה מהגוי, שייך לזמן על-היסטורי ועומד מחוץ למשפט העמים".

דילמה לא פשוטה

מצד אחד ממצאי המחקר מצביעים חד משמעית על חששות ברמה מובהקת של המערכת הפוליטית מפני מלחמה עתידית, למרות ה"ניצחון" במלחמת ששת הימים. ומצד שני, התקשורת חוגגת בסופרלטיבים שמהם אי-אפשר להבין אלא שהמציאות מוכיחה שהגענו ל"אתחלתא דגאולה".

התשובה היא, כי לנוכח המחלוקת בדבר השטחים הכבושים וכמות הפליטים לאחר מלחמת ששת הימים, שוב נזקקה ההנהגה למיתוס היתכנות "ההשמדה" בידי אויבי ישראל. זאת כמובן מן הפה אל החוץ (!!). במערכת הפוליטית הבינו היטב שמוטב יהיה להפגין דבקות מתמשכת בנרטיב כגון, "מעטים מול רבים" ו"העולם כולו נגדנו".

זה מסביר את ממצאי המחקר וגם, מדוע התרחש המחדל של יום הכיפורים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Orihippo  On 5 ביוני 2016 at 6:24 pm

    זה לא מה שאני זוכר, ואני זוכר היטב את האוירה. את צריכה לשאול אנשים. האוירה אחרי הנצחון היתה שאנחנו בלתי מנוצחים, שהצבא שלנו החזק בעולם. הטענה היתה שמחדל יום כיפור התחולל מכיון שהשתכנענו שאנחנו כל כך חזקים שהם לא יעיזו כי הם יודעים שניתן להם שוב מכה נוספת.
    ההאשמות אחרי מלחמת 73 היו שהמנהיגות היתה שאננה. אבל הסיבה העיקרית היתה שישראל חששה להנחית מכה מונעת, הופעל עליה לחץ על ידי האמריקאים והיא יכלה לעשות את זה והמנהיגות נרתעה.
    לגבי השטחים הכבושים, לא היה מושג כזה, אלו היו השטחים המשוחררים. שטח משוחרר לא יוחזר. לגבי הפליטים, איש לא חשב עליהם, עד 67 אפילו הערבים הישראלים היו תחת האוירה שהם הוכו לא מזמן וחיים בחסד.
    כמובן שהתקשורת השפיעה על האוירה אבל זה הדדי, זו היתה המלחמה עם הכי הרבה אלבומים מצולמים.

  • Orihippo  On 5 ביוני 2016 at 6:37 pm

    אל תשכחי שכל החדשות המידיות הגיעו אז מהרדיו, מבזקי חדשות, כוחות מתקדמים, הר הבית בידנו. המתח שקדם, הרגשת השחרור והרווחה והנצחון היתה של כולם, חילקו מזון חינם בצמתים לחילים, מסעדות, מתנדבים. האופוריה היה מציאותית ואמיתית ומאחדת
    ההצגה של מעטים מול רבים היתה המציאות מאז ומעולם. לא היה צריך להציג משהו יש מאיין.
    בעצם, אני לא מבין מה פה הטענה שלך

    • תרצה הכטר  On 5 ביוני 2016 at 8:31 pm

      בתמצית: אני טוענת שכולם חיו באופוריה, כולל המערכת המדינית והצבאית. רק כך אפשר להסביר את המחדל.. ואילו הממצאים המראים שתוך זמן קצר הם חזרו לדבר במונחים של "מעטים מול רבים" ו"העולם כולו נגדנו" למרות הנצחון של 67 לא לוקחים בחשבון שכל זה נאמר "מן הפה החוצה".

      • Orihippo  On 6 ביוני 2016 at 3:47 am

        אל תשכחי שצרפת הטילה אז אמברגו על ישראל ואסרה להביא מטוסים וספינות שכבר שילמנו עבורם. גם אנגליה לא היתה אוהדת לנו. ובוודאי שהמדינות הקומוניסטיות לא. אבל כלל הציבור המערבי ראה אותנו כדוד מול גוליית. אני לא זוכר שההנהגה הצבאית והמדינית דברו במונחים של העולם נגדנו ו8אני לא מוצא בסה הגיון. כל מי שהיה בממשלה אז רצה להפיק יתרון פוליטי מהנצחון. ההאשמה ב 73 היתה שהשילטון עבר למצב של זכיכות דעת בעיקבות הניצחון. אף אחד לא חשב אז על הפיליטים בשטחים כאיום ולאיש בעולם לא היה אכפת מהם הם לא היו קלף.
        אם ההנהגה היתה באמת חוששת ממלחמה שלישית אולי מלחמת יום כפור לא היתה מתנהלת כפי שהיא.
        בהשוואה למלחמת ששת הימים מלחמת יום כפור נחשבה בעיני הציבור כתבוסה. לכן היה קל להגיע להסכמים שהחזירו את סיני ונתנו לירדנים שליטה בהר הבית תמורת חתיכות נייר חסרות ערך. היינו צריכים לסרב ולהעביר את הפליטים לסיני.

      • תרצה הכטר  On 6 ביוני 2016 at 6:39 am

        שולחת לך קישור למאמר מדעי על "תפיסות המלחמה של ישראל" מאז 1967 עד מבצע עופרת יצוקה
        http://www.emuni.si/press/ISSN/1855-3362/2_235-252.pdf
        דווקא אחרי 67 העולם חדל לחשוב על ישראל במונחים של דוד מול גוליית. לפיכך, המדינאים לא חדלו לחשוב במונחים של "מדינה במצור" ולומר זאת ברייש גליי. (זה אינו אומר שבכירי המדינאים לא שקעו באופוריה, אבל כפי שכבר ציינתי, אחת בפה ואחת בלב).
        לעתים אנחנו שוכחים שהזיכרון שלנו איננו משקף מה שבאמת התרחש.

  • nina ramon  On 5 ביוני 2016 at 7:03 pm

    1. למה "ניצחון" במירכאות? מלחמת ששת הימים היתה ניצחון לפי כל אמת מידה.
    2. לגבי החשש במערכת הפוליטית מפני מלחמה עתידית – לא ברור לי על מה טענה/סברה זו מתבססת.
    אחרי ששת הימים האופוריה היתה גם במערכת הפוליטית, ובניית קו ברלב רק ביססה את היוהרה ואת האדישות אליה נקלעה המערכת הפוליטית.
    לא רק זאת, בשבועות ובימים שלפני פרוץ מלחמת יום כיפור היו בשטח כל העדויות וההוכחות שבעולם שהסורים והמצרים מתכננים מתקפות. כל מי ששירת בצבא בימים ההם בגולן ובתעלה ראה והבין זאת – וגם דיווח. שוב ושוב. ושוב ושוב הדיווחים הללו נתקלו באטימות ובזלזול וביוהרה.
    לכן השבר בחברה היה כל כך גדול. כי היה ברור מה עומד לקרות – וההנהגה הפוליטית והצבאית לא עשו כלום.

    • תרצה הכטר  On 5 ביוני 2016 at 8:42 pm

      נינה, לגבי סעיף 2 – מחקרים שליקטו ציטוטים מדברי ההנהגה המדינית והצבאית קובעים שהם חזרו לדבר במונחים של "כל העולם נגדנו".
      לטענתי, אלו היו דיבורים סתמיים, מן הפה החוצה. מניפולציה של האליטה השלטת בדמוקרטיה הנמצאת במצב חירום מתמשך.

    • Orihippo  On 6 ביוני 2016 at 8:30 am

      במחשבה שניה , אולי קודם אקשיב להרצאה שלך

      ואחרי זה אגמור לקרוא את הסקירה של האיטלקיה שהיא מעניינת אבל נראה לי שנועדה לזרים לא לנו. כבר עדיף לקרוא את המקורות שלה

      • תרצה הכטר  On 6 ביוני 2016 at 10:05 am

        קישור לדף הבית של החוקרת האיטלקיה – קלאודיה דה מרטינו
        http://www.peacedevelopment.eu/Claudia_De_Martino.html

        היא מסתמכת במחקרה על רבים ממחקריו הידועים בארץ של פרופ' דניאל בר טל שבחן את "מנטליות המצור" (Siege Mentality)

    • Orihippo  On 6 ביוני 2016 at 10:18 am

      קראתי והקשבתי. אני לא מוצא משהו שאני חולק בו על דעתך. כמו שאמרת, הזמן עובר ואנשים מקבוצות שונות מתבוננים במלחמת יום כפור כאל משהו היסטורי שלא נגע בהם. היו מאז הרבה תהליכים.
      הסכם השלום שדור 73 דחף אליו מתוך הטראומה של מלחמת יום כפור היה טעות. אני חושב שהינו במצב טוב יותר לו היינו ממתינים. הזמן היה עובד לטובתנו. מדינות ערב לא היו מוכנות למערכה נוספת אבל גם לא לשלום. הרי די ברור שאנחנו עם מבודד ובסופו של דבר יהיו מערכות צבאיות נוספות.
      קיימת גם האמונה שאנחנו אירופאים משכילים באיזור של עולם שלישי ולכן האירופאים והאמריקאים יזדהו אתנו ויעמדו לצידנו, אבל לא כך רואים אותנו האירופאים. כשישראלי מתבגר ומבין שאירופה וארה"ב אינן חברות אחיות לנו הוא מרגיש עוד יותר הרגשת שהעולם כולו נגדנו, אבל זו המציאות, זו לא פראנויה,
      חבל שההרצאה שלך תמציתית כל כך' נהנתי מאד. אני מניח שעלי למצוא את הספר.

  • shaultweig  On 10 ביוני 2016 at 5:48 pm

    תודה לתרצה על המאמר

    הניצחון הוכנס למרכאות ובצדק משום שמלחמה קרקעית בין צה"ל לצבא המצרי ב 67 לא התנהלה כלל. מבצע מוקד שבו הושמד חיל האויר המצרי על הקרקע הצליח משום שהמרשאל עאמר שהיה שר ההגנה הורה לכל המטוסים המצרים להישאר על הקרקע בזמן שהוא טס מקהיר לביר גפגפא(רפידים). כאשר עאמר לא הצליח לנחות ברפידים הוא חזר לקהיר והורה לצבא היבשה לברוח כדי לא לאבד כלים וחיילים. הצבא המצרי שנסוג וברובו לא נפגע התארגן מיד למלחמת התשה ,ובאותו הזמן הוטבעה המשחתת אילת וצה"ל נכשל בפעולת כראמה שהיתה בכיה לדורות ונתנה הרבה אנדרנלין לאש"ף. גם אורי מילשטיין וגם אביתר בן צדף שסולק מתפקידו כעורך בטאון מערכות אמרו שההתנהלות של צה"ל בחמשת ימי הלחימה היתה רעה ורעה מאוד.

    לא היה מדובר בנצחון אלא בשיקול קר של עאמר כמו קוטוזוב במלחמה עם נפוליון ב 1812 עשה את השיקול הקר וההגיוני מבחינתו. עאמר הודח,נאצר מת אבל סאדאת והגנראל שאזלי יזמו מלחמה שהיו להם השגים מדיניים גדולים.

    http://mida.org.il/2013/06/09/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%A9%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9C%D7%A7%D7%97-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%A0%D7%9C%D7%9E%D7%93/

    • orihippo  On 10 ביוני 2016 at 6:22 pm

      הכתבה שהעלת היא שטויות במיץ עגבניות. היו למצרים בין 10-15 אלף הרוגים. איך מגיעים למספרים כאלו בלי להלחם? אני מעולם לא שמעתי ולא נתקלתי בטענות כאלו כפי שעלו בכתבה.

      • shaultweig  On 10 ביוני 2016 at 8:38 pm

        בתגובה שלי כתבתי שהצבא המצרי קיבל פקודה לסגת ב 5 ביוני וזאת היתה טעות,הויקיפדיה טוענת שלפי המסמכים של חסנין הייכל עאמר הורה על פקודה לסגת ב 6 ביוני אחר הצהרים,אביתר בן צדף אומר שהיתה פקודת נסיגה אבל לא כותב מתי ניתנה.

      • תרצה הכטר  On 12 ביוני 2016 at 10:01 am

        אורי, ראוי שתקרא לא רק את הכתבה שפרסם אביתר בן צדרף באתר "מידה", ראוי שתעיין בכל התגובות לבן צדף, ורק אז תחשוב ותגיב. ידוע לכל חוקר העוסק במלחמה זאת שהיו למצרים אלפי הרוגים זאת למרות שקיבלו פקודה לסגת כבר בשלב המוקדם של מלחמת ששת הימים.

      • orihippo  On 12 ביוני 2016 at 11:23 am

        אני מזדהה עם התגובה של איציק אגם. זה מה שהכרתי למרות שאומנם לא העמקתי ולא למדתי את הנושא כחוקר. האם הכוונה של המאמר להציג את הנצחון של צהל כפחות משמעותי מכפי שהיה? אין ספק שלו הצבא היה עומד ונלחם היו לנו הרבה יותר הרוגים. עדיין הנסיגה המבוהלת שלהם נבעה מתבוסה בשלב מוקדם לא כצעד אסטרטגי כפי שהציגו אותו,
        לדעתי ההלקאה העצמית של ישראל לאחר מלחמת יום כפור יצרה את ה"מיתוס" של שאננות וביטחון עצמי מופרז שנבע לכאורה מהניצחון הקל וזה הביא לטענות שבדיעבד הניצחון לא היה גדול כמו שתארו אותו. כמעט בכל העימותים הקטנים והגדולים שהיו לנו יצאנו מנצחים. מדוע באמת נסוגנו מקוניטרה ומקו התעלה אינני יודע. אני זוכר שטענו אז שאלו לחצים של המערב. אני לא יכול למצוא סיבה אחרת. עדיין המציאות של היום גורמת לי להטיל ספק רב אם לא הינו נמצאים במצב טוב יותר לולי הסכמנו לפשרות האלו עם מצרים ירדן וסוריה.
        ושוב, אני לא חוקר, אלא אזרח. שרתתי במלחמת יום כפור במלחמה כחייל סדיר וראיתי הרבה חוסר יעילות בצבא הישראלי. היה עדיף לו היה לנו צבא קטן וחכם כמו של הבריטים. עדיין הביקורת היא מוגזמת.

  • תרצה הכטר  On 12 ביוני 2016 at 11:47 am

    אורי, כולנו חייבים להבדיל בין מיתוס לבין מציאות. זה לא קל!! לא רק איציק אגם, אלא כולנו לוקים בערבוב בין השניים. אל לנו לסמוך על הזיכרון בלבד.
    יפה כתבת שמלחמת יום הכיפורים תרמה למיתוס השאננות והביטחון העצמי המופרז לאחר מלחמת ששת הימים. אם כך, אתה מבין היטב את הטענה שלי….

    • shaultweig  On 12 ביוני 2016 at 12:35 pm

      חג שמח לכולם

      אפשר להבדיל בין מיתוס למציאות, אבל הדבר דורש עבודה סיזיפית של איסוף וליקוט מידע שיכול לקחת גם שנים. גם משוגעים לדבר שרוצים לעסוק בהבדל בין מיתוס למציאות,לא יכולים לעסוק ביותר ממספר בודד של נושאים. כדי לשפוך אור על ההבדל בין מיתוס למציאות צריך ללקט מידע ממקורות שלא מכירים אותו, גם פיסת מידע קטנה יכולה לשנות את התמונה. כשאני באופן אישי רוצה לכתוב על נושא שנוי במחלוקת ,מביא עובדות ונמנע מעיסוק בפרשנויות.

  • galithatan  On 14 ביוני 2016 at 3:45 pm

    היום אין סיכוי לכותרות כאלה… ולא משנה מה תוצאת הלחימה.

  • יאיר דקל  On 7 באוגוסט 2016 at 11:21 am

    הייתי במלחמת ששת הימים ולפניה ואינני רוצה לסמוך על זכרוני לעומת עבודתם של חוקרים. אני מבקש להעיר לגבי תפקידה של התקשורת או אשמתה של התקשורת באופוריה הציבורית מצד אחד ובאבל מצד שני.
    התקשורת אינה חפה מאחריות וגם היום חלק ניכר ממנה מפרסם את מה שהממשל או הממשלה מפרסמים. לראש הממשלה תמיד היתה מחלקת מידע ודיסאינפורמציה ענקית. התקשורת, לצערי, לא מילאה את כל תפקידיה ופרסמה, במידה רבה, את מה שהממשלה רצתה ובכך גרמה לחילופי מצב הרוח הציבוריים.
    כיום, ראש הממשלה מאיים עלינו תדיר בחורבן הבית, אם ניכשל במערכה ומזכיר את השואה כל אימת שלא צריך. הציבור הולך שולל אחרי דברים אלה, המקבלים חיזוק רב בתקשורת.
    הייתי רוצה תקשורת יותר אובייקטיבית ובודקת עובדות. אבל ראש הממשלה מנהל מערכה נמרצת להחלשת התקשורת. כלומר, עמדתו של ראש הממשלה תוצג בצורה עוד יותר מועצמת. כך, יירד החלק של הציבור החושב וגם של הציבור החוקר ובודק.
    תרצה, תודה שהעלית את הנושא לדיון.

    • תרצה הכטר  On 7 באוגוסט 2016 at 2:40 pm

      יאיר, תודה על תגובתך וההערה לגבי "אשמתה של התקשורת באופוריה הציבורית מצד אחד ובאבל מצד שני".
      לשמחתנו עדיין קיים "ציבור חושב" ו"ציבור חוקר ובודק". בזכותם עולים לדיון נושאים מדיניים וציבוריים משמעותיים וגם שוליים. ליבון נושאים במסגרת של שיח ציבורי (וירטואלי או אחר) הוא בראש ובראשונה בנפשה של הדמוקרטיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: