דור הולך ופוחת!?

לפי אחד הנרטיבים הבולטים של הדור שחווה על בשרו את מלחמת יום הכיפורים כאירוע טראומטי, מותם של הלוחמים במלחמה ההיא, לפני 37 שנה, יהיה לשוא אם מצב האיבה בין ישראל לשכנותיה יימשך. 

נרטיב קולקטיבי נוסף האדיר את כוחו של צה"ל על ש"הצליח להפוך את הקערה על פיה" ולהסיג את המלחמה לשטח האויב. נרטיב קולקטיבי אחר סיפר שניצחוננו, למרות ההפתעה והמכה שחטפנו בתחילת המלחמה, היה פועל יוצא של היותנו עם בחירה, "הניצל תמיד בנס" מכל אסון ושבר.

אנדרטאות לזכר חללי המלחמה. צילום: תרצה הכטר

אך הנרטיב המרכזי של לוחמים שנולדו עם קום המדינה, חוו את מלחמת יום הכיפורים בחזיתות, מדמה את קברניטי ישראל ל"עוקדים" ואת מצב המלחמה האינסופי ל"תופת". 

מלחמת יום הכיפורים הייתה עבורם הוכחה להיותם בנים ובנות שנשלחים לקרב, חלקם מתים, ושמם מופיע לאחר מכן על לוח המודעות בצירוף האותיות ז"ל. מבחינת הסתכלותם על כל מלחמה כתוצר של מנהיגים סרבני שלום, בני הדור הצעיר טיפחו תקוות לכינון שלום בין ישראל ושכנותיה. אותם צעירים לוחמים בגרו, נישאו והקימו משפחות. חלקם מחזיק כיום במרבית עמדות המפתח במגזר הציבורי והפרטי כאחד. האג'נדה האנטי-מלחמתית הייתה במוקד חייהם. עמדה נגטיבית כלפי מדיניות מלחמה.

האם צעירים אלו הציגו את האידיאולוגיה הלאומית שלהם בצורה מסודרת? האם יש להם מה להציע והאם האג'נדה שהם מציעים מחדשת במשהו בהשוואה למוכר ולידוע?

בדברים שנאמרו לרגל יום הזיכרון ה- 37 לחללי מלחמת יום הכיפורים (באוקטובר, 2010), נדמה כי פרט לרשימה הולכת ותופחת של לקחים משדה הקרב, התבטאויות ציניות וחשדנות כלפי מה שהתרחש לפני מלחמת יום הכיפורים, בזמן המלחמה ואחריה, אין בנמצא רעיון קונסטרוקטיבי אחד. רק יחס בוטה של דור המדינה כלפי מי ששלח אותם ל"תופת של המלחמה הארורה ההיא". אין הם מציעים אג'נדה של ממש, או מסגרת רעיונית משל עצמם המחדשת משהו.

וגם ערעור סמכותם של בני הדור שקדם להם מלווה מאז 1973 בדבר אחד בלבד: ספקנות כלפי השקפת העולם של הדור הקודם. הטלת ספק במהות הציונות (ערעור שהפך להתכתשות לאחרונה בעד או נגד הפוסט-ציונים), הטלת ספק בזכותנו על ארץ ישראל השלמה, ספקנות כלפי היחסים בין ישראל והעם היהודי וכיוצא באלה.

מאז שלהי 1973 גיבש דור שלם של צעירים – לוחמי מלחמת יום הכיפורים – סגנון ביטוי בוטה והפגנתי כלפי דור בוני המדינה. זאת למרות שלדור בוני המדינה היה חזון שאותו ניסו להגשים, והשקפת עולם מגובשת שלאורם גידלו את בניהם. נראה שדור המדינה שלחם במלחמת יום הכיפורים מטפחים אג'נדה ביקורתית ותו לא.

חמי שלו, כתב בעל טור במהדורת השבת של היומון "ישראל היום", משלב במאמרו (17.9.2010) דברים לזכרו של חבר טוב. באמתחתו אין בשורה חדשה. חיפשתי. מה שיש בכתבתו למכביר הן מילים המקטרגות על בני הדור הקודם:

"מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של "הדור שלי", שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם… [הדור שלי] למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות ה- 70 מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים."

גם יעקב עמידרור ("ישראל היום" 17.9.2010) מעלה על הכתב רשימת לקחים שהפיק מאותה מלחמה, וגם הוא אינו מחדש דבר:

"לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים. כל תשובה יש לבדוק בספקנות, כי רבות מהן ניתנות מתוך ביטחון עצמי מופרז. הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט "אל תדאגו, יהיה בסדר… יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו… עבור בני דורי מלחמת יום הכיפורים היא מלחמה שעוד לא מוצו לקחיה, עוד יש מה ללמוד ממנה".

בדומה לחמי שליו וליעקב עמידרור, גם עוזי דיין מציג לקחים שאינם מחדשים דבר:

"היום, 37 שנה אחרי המלחמה ההיא, חיוני לחזור ולשנן את לקחיה כיוון שעולמנו חוזר לאי ודאות מזרח-תיכונית… נכון, אסור להתכונן למלחמה הקודמת, ולמדנו גם את מגבלות הכוח, אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה, שלולא כוחנו היינו מאבדים בה את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו…. שני לקחי נכס צאן ברזל: הצורך להיות תמיד חזק ומוכן. שנית, לאמונת הלוחם ולטריטוריה חשיבות ראשונה במעלה"

מסרים דומים כלולים גם בדבריו של ח"כ זבולון אורלב:

"המחדל שהעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה מוחשית נבע מרפיון ומביטחון עצמי שאין לו כל בסיס. נכון שמאז נבנו מנגנונים רבים שימנעו דעת יחיד בהכרעה לאומית, כמו המל"ל, אגפי המודיעין ומשרד החוץ, אבל הלקח הבסיסי הוא שלעולם מדינת ישראל לא יכולה לקחת סיכונים וההיערכות שלנו צריכה תמיד להיות על פי התסריט הגרוע, לא האופטימי. כך צריך להתייחס לסכנה הגרעינית האיראנית או לאיומי הטרור הג'יהאדי או לאיומים הסוריים."

דור הולך ופוחת. אילו בני דור המדינה היו מגבשים השקפת עולם משלהם, עם אג'נדה ואסטרטגיה להגשמתה, היה ברור לאן חותרים הגאי ספינתם ולאן הם מוליכים אותנו. לא זו בלבד שיכולנו לומר שהמבול מאחורינו ולהשתחרר סופית מכבלי העבר, היינו גם פורצים ודוהרים קדימה בכל אותן סוגיות שבהן אנו תקועים כיום עמוק. אבל דבר שכזה איננו בנמצא.

הדור שנולד עם קום המדינה "תקוע". אם אפשר לדבר על תהליך סוציולוגי בונה של דור, בעל השקפת עולם שונה משל דור ההורים, אזי על הדור שנולד עם קום המדינה אפשר לומר שהם בשלב ההתחלתי בלבד של התהליך, הם רחוקים מכדי גיבוש כ"יחידה דורית" בעלת השקפת עולם משלה. (ילדים בסדר גמור, חנה יבלונקה)

הטקס הממלכתי שהתקיים ב- 2010 בהר הרצל הנו הסמל בהא הידיעה לדלות הרוח של הדור. באזכרה ממלכתית זו איש לא ייצג את הממשלה. והתירוץ לכך היה נבוב: "פרוטוקול הממשלה אינו מחייב השתתפות נציגיה בטקסים לחללי מלחמות ישראל". בטקס שוב חזרה המנטרה כאשר יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אמר: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאווי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהנה הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

ג'קי לוי ("ישראל היום" 17.9.2010) מסכם את כל זה כך:

"נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה – הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות. ציניות של מי שחי על זמן שאול… דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה,… הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך "אל תהיה פראייר". אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול, מכבי תל אביב כדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעקרון ההצלחה בכל מחיר – כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטילטלה את המפרקת של היישוב העברי… מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אתו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם … הם סוחבים משהו שהוא לא רחוק מהלם קרב קולקטיבי. לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום… יש סיבות טובות לכעוס עליהם, לא חסרים נימוקים למה חייבים להחליף אותם מיד. הנה, עוד סיבה אחת לסלוח"."