דור הולך ופוחת!?

לפי אחד הנרטיבים הבולטים של הדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים מקרוב כאירוע טראומטי, מותם של הלוחמים במלחמה ההיא, לפני 37 שנה, היה לשווא. היה כמובן נרטיב נוסף שהאדיר את כוחו של צה"ל על ש"הצליח להפוך את הקערה על פיה" ולהסיג את המלחמה לשטח האויב, ועוד נרטיב שסיפר שניצחוננו למרות ההפתעה והמכה שחטפנו בתחילת המלחמה היה פועל יוצא של היותנו עם בחירה, הניצל תמיד בנס מכל אסון ושבר. אך הנרטיב המרכזי מדמה את המלחמה לתופת ואת קברניטי ישראל, בני הדור ההוא, ל"עוקדים" בלתי נלאים.

הדור שהמלחמה ההיא עיצבה אותו הלך ובגר וכיום מחזיק במרבית עמדות המפתח במגזר הציבורי והפרטי כאחד. האם יש לדור זה משנה סדורה? האם יש לו מה להציע והאם האג'נדה שהוא מציע מחדשת במשהו את המוכר והידוע? כשקוראים או מאזינים לדברים שנאמרו לרגל יום הזיכרון ה- 37 לחללי המלחמה ההיא נדמה כי פרט לרשימה הולכת ותופחת של לקחים מאותו שדה קרב, התבטאויות ציניות וחשדנות כלפי מה שהתרחש לפני המלחמה, בזמן המלחמה ואחריה, תוך הבעת יחס בוטה כלפי מי ששלח אותם ל"תופת של המלחמה הארורה ההיא", אין הם מציעים אג'נדה של ממש, מסגרת רעיונית משל עצמם, או משנה סדורה וקונקרטית המחדשת משהו.

ערעור סמכותם של בני הדור הקודם מלווה במשך 37 שנה בדבר אחד בלבד: ספקנות כלפי  השקפת העולם של הדור הקודם: על מהות הציונות (ערעור שהפך להתכתשות לאחרונה בעד או נגד הפוסט ציונים), על זכותנו על ארץ ישראל, על היחסים בין ישראל ובין העם היהודי, על מהות היהדות וכיוצא באלה.

מאז שלהי 1973 גיבש דור המלחמה ההיא סגנון ביטוי בוטה והפגנתי כלפי ייצוגיו של הדור המבוגר ממנו, מהסוג שאינו חס על בני הדור שלפניו. אך בעוד שלדור הקודם היה חזון ברור והשקפת עולם עצמאית משלו, שלוחמי מלחמת 1948-9 היו חדורים בה בכל רמ"ח אבריהם, אי אפשר להצביע על תהליך דומה שעברו בני הדור של מלחמת יום הכיפורים – צעירים בגילאי 20-30, שהיו בשלב בחיים שבו מתעצבות עמדות והשקפות משום שזה הגיל שבו מסוגלים בני האדם לפתח חשיבה מופשטת, ולקלוט השקפת עולם פוליטית.

חמי שלו, הכותב במהדורת השבת של "ישראל היום", ומאוד מוערך בעיני, משלב במאמרו (17.9) דברים לזכרו של חבר טוב. באמתחתו אין בשורה חדשה. חיפשתי. מה שיש בכתבתו למכביר הן מילים המקטרגות על בני הדור הקודם: "מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של "הדור שלי", שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם… למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות ה- 70 מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים…"

גם יעקב עמידרור ("ישראל היום" 17.9) מעלה על הכתב רשימת לקחים שהפיק מהמלחמה ההיא, אך אין הוא מחדש דבר: "לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים. כל תשובה יש לבדוק בספקנות, כי רבות מהן ניתנות מתוך ביטחון עצמי מופרז. הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט "אל תדאגו, יהיה בסדר…". יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו… עבור בני דורי מלחמת יום הכיפורים היא מלחמה שעוד לא מוצו לקחיה, עוד יש מה ללמוד ממנה.."

כנ"ל עוזי דיין: "היום, 37 שנה אחרי המלחמה ההיא, חיוני לחזור ולשנן את לקחיה כיוון שעולמנו חוזר לאי ודאות מזרח-תיכונית… נכון, אסור להתכונן למלחמה הקודמת, ולמדנו גם את מגבלות הכוח, אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה, שלולא כוחנו היינו מאבדים בה את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו…. שני לקחי נכס צאן ברזל: הצורך להיות תמיד חזק ומוכן. שנית, לאמונת הלוחם ולטריטוריה חשיבות ראשונה במעלה."

כך נראים גם דבריו של ח"כ זבולון אורלב: "המחדל שהעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה מוחשית נבע מרפיון ומביטחון עצמי שאין לו כל בסיס. נכון שמאז נבנו מנגנונים רבים שימנו דעת יחיד בהכרעה לאומית, כמו המל"ל, אגפי המודיעין ומשרד החוץ, אבל הלקח הבסיסי הוא שלעולם מדינת ישראל לא יכולה לקחת סיכונים וההיערכות שלנו צריכה תמיד להיות על פי התסריט הגרוע, לא האופטימי. כך צריך להתייחס לסכנה הגרעינית האיראנית או לאיומי הטרור הג'יהאדי או לאיומים הסוריים".

אילו דור המלחמה ההיא היה מעצב ומפנים השקפת עולם משלו ומציג לכולנו משנה סדורה אלטרנטיבית, היה ברור לאן חותרים הגאי ספינתנו ולאן הם מוליכים אותנו. לא זו בלבד שיכולנו לומר שהמבול מאחורינו ולהשתחרר סופית מכבלי העבר, היינו גם פורצים ודוהרים קדימה בכל אותן סוגיות שבהן אנו תקועים כיום עמוק.

דור הולך ופוחת. דור המלחמה ההיא "תקוע" בשלב התחלתי של תהליך סוציולוגי שאמור היה להוביל אותם לידי גיבוש כ"יחידה דורית" שיש לה השקפת עולם משלה.

הטקס הממלכתי שהתקיים אתמול בהר הרצל הנו הסמל בהא הידיעה לדלות הרוח של הדור. איש לא ייצג באזכרה ממלכתית זו את הממשלה בשל תירוץ נבוב שאומר שפרוטוקול הממשלה אינו מחייב השתתפות נציגיה בטקסים לחללי מלחמות ישראל. גם בטקס זה חזרה המנטרה מפיו של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שאמר: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאווי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהנה הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

ג'קי לוי ("ישראל היום" 17.9) מסכם את כל זה יפה, כך:

"נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות. ציניות של מי שחי על זמן שאול… דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה,… הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך "אל תהיה פראייר". אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול, מכבי תל אביב כדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעקרון ההצלחה בכל מחיר כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטילטלה את המפרקת של היישוב העברי מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אתו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם … הם סוחבים משהו שהוא לא רחוק מהלם קרב קולקטיבי. לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום… יש סיבות טובות לכעוס עליהם, לא חסרים נימוקים למה חייבים להחליף אותם מיד. הנה, עוד סיבה אחת לסלוח"."

אנדרטות לחללי מלחמות ישראל

אנדרטות לחללי מלחמת ישראל, גני יהושוע, ת"א

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.  On 20 בספטמבר 2010 at 2:21 pm

    יש כאן שתי נקודות מעניינות שרציתי להתייחס אליהן:
    א) העניין הבין דורי. אחת הטענות הקשות נגד דור ההנהגה של ראשית המדינה הוא שהוא לא הכשיר דור חדש של מנהיגים ושהוא סירב לפנות את מקומו לצעירים. במידה מסוימת, אם מסתכלים על המנהיגים של הדור "הצעיר" (למשל השביעיה של מפלגת העבודה) ייתכן אולי שהוא צדק, ומעניין מה הסיבה לזה.

    ב) הדימוי של מלחמת יום כיפור כפי שהתקשורת קידמה אותו במשך שנים רבות (ואולי גם העם עצמו באופן לא מודע) הוא של יצירת משוואה בין התוכן הלאומי של היום לתוכן הדתי. כלומר שיום כיפור הפך להיות יום הדין הלאומי כמו שהוא יום הדין הפרטי. יש כאן את כל המאפיינים של היום הדתי, כולל חשבון נפש, תשלום על חטאים, גזירת גורל האומה לחיים או למוות וכו'. זה לא ממש תואם את המציאות, אבל נראה לי שאנחנו עדיין מקבלים בסך הכל את הקונספציה הזאת.

    • תרצה  On 20 בספטמבר 2010 at 2:54 pm

      א. לפי יונתן שפירא (יחידות דוריות ויחסים בין-דוריים, בתוך: ישראל – חברה מפתחת, בעריכת אשר אריאן במהדורת 1979, ע' 138): קבוצת גיל נוטה בדרך כלל לאמץ בתקופת ההתעצבות שלה את השקפת העולם של המבוגרים, ולא תפתח השקפת עולם עצמאית משלה. רק כאשר בתקופת ההתעצבות יתרחש אירוע היסטורי מרכזי, שיערער את השקפת העולם שהצעירים עמדו לקלוט מקודמיהם…"
      ב. מזווית הראייה שלך, התקשורת מקדמת משוואה בין התוכן הלאומי של היום לבין התוכן הדתי. לגיטימי. הסוגיה בה עוסקת הרשימה אכן נוגעת לדימויים ונרטיבים שנוצרו סביב המלחמה ולמה שהתפתח מהם במובן מעשי, פוליטי בעיקר.

  • ora21  On 20 בספטמבר 2010 at 2:25 pm

    תרצה, תודה על הפוסט הזה ועל הזווית החדשה שאת מאירה בו. הסיאוב שמתאר ג'קי לוי (והוא לא מנה את כל סממניו, כמו שכר מנהלי הבנקים ועוד) הוא מה שמסכן אותנו באמת. מצד שני, לסלוח? למי? למשה דיין שלא הכה על חטא ועסק בשוד (החל בעתיקות וכלה בסוגים אחרים של 'גניבה' וגניבת דעת)? קשה. אגב, לא שמעתי אותו מבקש סליחה.

    • תרצה  On 20 בספטמבר 2010 at 2:55 pm

      ג'קי לוי מתכוון שיש לבקש סליחה מאותם חיילים שנשלחו לתופת…

  • שרון הר פז  On 20 בספטמבר 2010 at 2:37 pm

    אכן, הדור שלי היה הלום קרב, כי לא קל לאבד בני משפחה וחברים רבים. הנסיבות היו קשות ביותר.
    להגנתי האישית אומר את הדברים הבאים (נו, רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי…):
    1. לחינוך ילדי פעלתי כמיטב יכולתי יחד עם מספר מועט של אנשים מהדור שלי וקצת מעלי, שהיו הגננות והמחנכות שלהם, איתן ראיתי עין בעין. לצאצאי היה מזל גדול שאלה גידלו אותם, כי בהחלט אני גאה בהם ועל איך שיצאו. כך גם עם ילדֵי חברותי הקרובות.
    2. מה לעשות שהמדינה מנוהלת בידי גברים ופועל יוצא מכך הוא שלנשים אין יד ורגל בעשייה האמיתית? אני בהחלט מאמינה בכל לבי שלוא נשים היו אוחזות בהגה השלטון, הדברים היו נראים אחרת. אני מתכוונת לנשים שלא איבדו את נשיותן ואת עקרונותיהן בדרך לשלטון, לא לאלה שהפנימו את הגברים במקום לחנך ולהראות להם את הדרך הנכונה.
    3. הן חברותי והן סביבתי הקרובה – בעבר, בזמן המלחמה ובהווה, היום, עם חשבון הנפש שאנו עושות לגבי מה הנחלנו הלאה – מעולם לא באנו בטרוניות אל הדור הקודם, להפך – היינו ועודנו מלאות כבוד כלפי מי שבנו את הארץ הזו והקיזו מדמם בזמן המאורעות ובמלחמת השחרור כדי שלנו, היהודים, תהיה מולדת.
    4. משהו מקולקל באופן יסודי בחברה הישראלית השוביניסטית הסוגדת למצ'ואיזם. זה משליך על הכל – על השפה הגברית במקום השוויונית, על ההתנהגות הבריונית וכו' וכו' ועוד וכו' אחד.
    כתבתי על כך בקישור הבא (זה ארוך…): http://sharonharpaz.wordpress.com/2009/10/04/%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA/

    ***
    איך הפכנו לכאלה, למרות שהיו ועודם אנשים טובים שיכלו להיות מובילי דרך? כי הטובים באמת אינם הולכים לפוליטיקה הנתפשת אצלם כמלוכלכת; כי הטובים באמת אינם מאיישים משרות משפיעות; כי משרת המורה, שבעיני היא בין הכי חשובות, נמצאת בתחתית הסולם ולכן הטובים באמת נמנעים ממנה.
    מדהים איך דור, שהיה באמת איכותי למרות הקשיים ורובו צאצא להורים שורדי שואה ומהגרים, שהחינוך שקיבל היה משופר (אם כי, לצערי, לא בעיירות הפיתוח), לא השכיל להעביר לצאצאיו את המיטב. ז"א, אני מניחה שהיה מאמץ, אך בסופו של דבר, בסיכום, זה התפספס ובגדול.
    לדעתי, עדיין אפשר לתקן. עוד לא מאוחר.
    ודי לחכימא ברמיזא.

  • תרצה  On 20 בספטמבר 2010 at 3:02 pm

    שרון, אם נגעתי בדברים קשים הרי הסיבה היא שאת מחקר הדוקטורט שלי עשיתי בדיוק על סוגייה זו – נרטיבים של אוכלוסייה חילונית בישראל שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים והשלכותיהם על ההוויה הפוליטית, החברתית (חינוכית), התרבותית מאז המלחמה עד הסכמי אוסלו (עשרים שנה).
    במהלך המחקר כבר שמתי לב לזרם שהיה עתיד לרשת את קודמיו, משום שהיה זה דור צעיר שהתאכזב (בלשון המעטה) מדור המנהיגות הקודם. היו לדור זה כל הנתונים לעצב השקפת עולם משלו, וכיום היו אמורים הדברים לבוא לידי ביטוי… היכן האג'נדה, המישנה הסדורה שלהם? לא מספיק לחקור את איוש הכסאות בפרלמנט וכן הלאה, כשדור אחד אינו מפנה מקום ואינו עוסק בחניכה של הדור הבא. נחוץ לחפש בין השיטין מהי משנתו החדשנית של הדור החדש.
    סליחה שהארכתי בדברים.

  • שרון הר פז  On 20 בספטמבר 2010 at 4:11 pm

    טוב שנגעת בדברים הקשים, כי היה צריך לעשות כן. איך לא נשתפר אם לא נדע מה היה, בבחינת דע מאין אתה בא.
    אינני בקיאה ממש במהלכי ההסטוריה, אך על פניו נראה לי שמעטים הדורות שממש טרחו להעמיד יורשים ראויים. אם תראי את המנויים שמנהיגים כאלה ואחרים עושים, הרי שמדובר במינוי של אנשי שלומם ולא תמיד יש קשר ממשי עם כישורים הולמים.
    מה היתה האג'נדה של דור החלוצים מלבד להפריח את שממת הארץ? אלו אמצעים נקטו הם כדי לחנוך אחריהם יורשים ראויים מלבד את אנשי שלומם? הרצל כתב את מדינת היהודים והיה לו חזון, אך בד בבד הוא חשב גם על אופציות אחרות.
    איזו משנה סדורה היתה לדור תש"ח מלבד להלחם על הארץ כדי שזו לא תשמט מידיהם?
    אני מסכימה איתך שאין כאן שאלה רק של איוש כסאות בפרלמנט (אף שזה נושא מאוד חשוב ופני החברה כפני נבחריה), אך יחד עם זאת, מעולם לא היה לאף דור "אג'נדה" או כפי שאני קוראת לזה – חזון עם תוכנית פעולה. מאז מלחמת ששת הימים, מלחמת "הנצחון הגדול", דואג כל פרט לעצמו ולכיסו ובזה מסתכם הענין.

  • רני  On 20 בספטמבר 2010 at 7:27 pm

    האג'נדה הייתה גם ובעיקר לייצר כאן חברה צודקת ומוסרית מכל בחינה שהיא נכונה פוליטית גם להיום, הפלא ופלא. החל במקום האשה, ראה מנהיגות בשמאל, וכלה ביחס לטבע. שלא לדבר על הקיבוץ, המושב, העבודה המאורגנת, הקואופרציה העירונית ועוד, כל מה שכותבים האוטופיסטים היום כבר פעל כאן בין 1920 ל 1940 ודי בהצלחה. זו כמובן הייתה האג'נדה של השמאל הציוני שהלמוטאורי, שוקן ועבדיו, שולה מנסיכות כפר שמריהו ויוסי המיבב ב"הארץ" שלא להזכיר את רמון רצחו ושדדו.

    • אביתר  On 21 בספטמבר 2010 at 10:35 am

      האטיוד הקומוניסטי-אוטופיסטי – שנקרא, ההתיישבות העובדת – התבסס ברובו על רעיונות עיוועים, ומומן על-ידי גזל שיטתי של כספי העם היהודי.

      לא היה לו שום סיכוי להצליח, כבר מראשיתו, כיוון שבסיסו האידיאולוגי היה רעוע ואולי מתחת לזה.

      המחשבה, שהלכו להקים כאן מדינה מודרנית בתחילת המאה העשרים על בסיס חקלאות – הנה טירוף. והיו שהציעו דברים אחרים – תיעוש ועיור (בעיקר, הקמת מושבות לא-חקלאיות – דוגמת תל-אביב, שכולם אהבו לבוז לה, והנה הדבר היציב ביותר, שהקימה התנועה הציונית, והשאר מתכנסים לקראתו).

      הרעיון להפוך את עם הישראל הלמדן לעם של מוז'יקים – כנ"ל.

      המטרה של אבות האטיוד הייתה להשתלט על הארץ ועל הקופה של ההסתדרות הציונית. זו הייתה הצלחה כבירה, שתרמה לטבח יהודי אירופה בשואה, כיוון שההסתדרות הציונית הגבילה את העלייה ארצה לבעלי הכשרה חקלאית ולמקורבים בלבד.

      דור המייסדים לא היה טוב יותר. הוא היה נחוש יותר באמונתו הפוליטית, וחונך היטב. דור המייסדים הוליך את המדינה מאסון לאסון – עד שגווע, ועבר מן הארץ, והותיר לנו מדינה על כרעי תרנגולת ועם דור רביעי תלוש ממקורותיו וחסר ערכים כגלגל בסופה.

  • תרצה  On 20 בספטמבר 2010 at 8:49 pm

    בלי לציין שמות, דעתי היא שבכל מדינה דמוקרטית-ליברלית במאה ה-21 קשה מאוד להגיע לדרגה גבוהה בערכים של צדק ומוסר, בין אם מדובר במישור המוסרי ו/או הסביבתי. אך ככלל, קיימת שאיפה להשיג זאת. המושג "דור" מתייחס לאג'נדה ייחודית במישורים רבים אלו ובעיקר במישור הפוליטי-מדיני. האם לדור מלחמת יום הכיפורים יש דבר כזה?

  • אביתר  On 21 בספטמבר 2010 at 9:26 am

    מלחמת יום הכיפורים איתרעה אחרי תבוסה קשה של צה"ל (מלחמת ההתשה), שחשפה את כל חולשותיו, שנודעו לאויב, ונסתרו ממנהיגינו ומאתנו.

    בראייה אובייקטיווית – גם מלחמת ששת הימים לא הייתה הצלחה יותר מדי גדולה של צבא היבשה הישראלי – כמו המלחמות שקדמו לה (הדוגמה הבולטת – מלחמת סיני, אך גם מלחמת הקוממיות).

    כיוון שהמנהיגות הזניחה את הצבא, והותירה אותו בידי מקצוענים לכאורה, שנכשלו כמעט בכל העימותים הצבאיים – המפלה האיומה ביום הכיפורים דרשה הסברים. את מלחמת ששת הימים הסבירו במונחים של נס ושל התערבות משמים. את הכישלון האדיר והעקוב-מדם ביום הכיפורים, שהביא לנסיגות ישראליות (בגולן) משטחים, שהיו בידינו לפני המלחמה אף אחד אינו מוכן לזכור. לכן, לא למדו ממנו דבר, והצבא המשיך בדרכו הנלוזה – בעידוד הציבור, שאינו מוכן (גם כיוםן!) לראות נכוחה את צבאנו הכושל והמסואב – והתפוקה: מבצע ליטני, מלחמות לבנון (שהחלו כבר בסוף שנות השישים – בניגוד לאמונה המקובלת אצלנו!), כישלונות נוראיים בלוחמה בטרור ו'עופרת יצוקה'.

    וראו זה פלא – גם תבוסות מוכחות אליבא דכולי עלמא (כמו לבנון 2) מתוארות אצלנו כהצלחות כבירות.

    המיתוס החשוב ביותר של מלחמת יום הכיפורים הוא שהחיילים הפשוטים והמפקדים הזורטים הציל את עם ישראל מידי הגנרלים שלו. כתבתי אחרי מלחמת יום הכיפורים, שאם הצבא לא ישתפר (בעיקר, ברמת הפיקוד), מובטחות לנו תבוסות נוספות כמו המלחמה האחרונה דאז.

    לצערי, לא התבדיתי.

    הרמב"ם אמר, שבית שני חרב משום שחכמי אותו הדור לא למדו הלכות מלחמה וכיבוש ארצות. מדינת ישראל וצבאה הכושל מוכיחות היטב, כבר כמאה שנה, את אמרתו החכמה.

    • תרצה  On 21 בספטמבר 2010 at 9:55 am

      אביתר, תודה לך על תגובתך.

      ומה מלבד הטרוניה כלפי תחזוקתו הלקויה של הצבא וניתוח המהלכים הכושלים במלחמות?
      הגיע הזמן שהזעזועים הללו יולידו אלטרנטיבות גם במישור החשיבה פוליטית מדינית – עם הסתכלות נבונה לטווח הרחוק. לשם כך הרי קיימים זעזועים. שנאמר: "מבירא עמיקתה לאיגרא רמה"….

      תרצה

      • אביתר  On 21 בספטמבר 2010 at 10:23 am

        איני מאמין ביכולת הממסד והחברה הישראליים להשתנות. משום מה הצבא כל כך מקובע בדפוסים הבלתי-מקצועיים של טרם המדינה (שנכשלו אין-סוף פעמים), והציבור אינו מוכן אפילו לחשוב על שינוי.

        יש שינויים בערכים ובתרבות, שגדולים מדי על החברה. את המשבר האיום של 1974 פספסנו, כי להנהגה היה נוח להתעלם מהתבוסה, שהנחילה לנו.

        בגין פספס את ההזדמנות הפוליטית לשנות, כשעלה לשלטון שלוש שנים אחר כך.

        האם נצטרךלחכות למכה עוד יותר אנושה ח"ו?!

  • אבי  On 21 בספטמבר 2010 at 10:02 am

    כדי לומר שהדור הולך ופוחת, צריך להוכיח שהדור הקודם (תש"ח) היה מוצלח מהדור של יו"כ. לדעתי, הוא לא היה. איומה ככל שהיתה התבוסה ביו"כ, הדור הזה לפחות לא התדרדר למלחמת אזרחים, לא הפסיד את ירושלים ולא איבד 6000 לוחמים בשדה הקרב.
    דור תש"ח היה הראשון לשלם את מחיר הטעות הקריטית ביותר של הציונות: שלילת הגלות.
    הדור הראשון שיחזור לערכים שפיתח עם ישראל בגלות: ביקורתיות, חירות מחשבתית וקפיטליזם – יהיה גם הראשון שינצח את אויבי ישראל בשדה הקרב.

    • תרצה  On 21 בספטמבר 2010 at 10:17 am

      המשוואה שלך דווקא מחזקת את מה שטענתי כאן. טענתי שהדור של מלחמת יום הכיפורים פנה עורף בלשון המעטה לדור הקודם לו ושפך עליו קיטונות של ביקורת. מכאן – מנקודת מבטו, הדור הקודם לקה באי אילו חסרונות
      ביקורתיות, חירות מחשבתית – אלו הן מעלות שהציבה לעצמה כל דמוקרטיה ליברלית במאה ה-21. לעניין הקפיטליזם… ?? זה שייך לדיון?
      פרט לכך, אני מבינה שדור המצטיין בחשיבה עצמאית וחופשית, מסוגל גם להציע סדר יום חדשני במישורים רבים, כולל המדיני-פוליטי…. מתי זה יקרה?

      • אבי  On 21 בספטמבר 2010 at 10:23 am

        קפיטליזם הוא אבי אבות החירות. כמה חופש דיבור יכול להיות למישהו שעובד בשביל הממשלה שלו?…🙂
        מתי זה יקרה? כשיהיו מספיק אנשים שסבורים כך ונמצאים בגיל המתאים ובעמדות השפעה.

  • דני  On 1 ביוני 2011 at 10:46 am

    אני נזכר ביום הכיפורים ההוא,הטראומה חוזרת,הייתי ילד קטן לבד בבית כאשר קול האזעקה החריד את השכונה.

    הכל כלול

  • דני  On 23 ביוני 2011 at 12:38 pm

    נהנתי לקרוא
    תודה דני
    הכל כלול

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: