תכנית החדשות המרכזית "כבר לא ביג דיל"?

תמר איש-שלום תתחיל מהערב (6.6.2011) להגיש באופן קבוע את תכנית החדשות המרכזית של ערוץ 10 במקום מיקי חיימוביץ'. מאז שחיים יבין הגיש את תכנית "מבט" מ-1968 עד 10 במאי  2007 ונתפש כ"מר טלוויזיה", חל שינוי בתפישות. לצד תפישה הגורסת שהגשת תכנית החדשות המרכזית "כבר לא ביג דיל" (עם סימן קריאה) קיימת תפישה נוספת, קוטבית לה, האומרת ש"אין לזלזל" במגיש או מגישת המהדורה המרכזית.

תמר איש שלום. קרדיט: ויקיפדיה

על הגשת תכנית החדשות המרכזית בטלוויזיה המסחרית בארה"ב

בארה"ב התפתחה בראש ובראשונה תפישה הרואה בהגשת תכנית החדשות המרכזית תפקיד "רציני" ולפיכך חייבת להימסר לידי מי שמסוגל/ת לגלם "פרסונה, כזו שהצופים ירצו לשים בה מבטחם מדי ערב". שלוש רשתות הטלוויזיה הארציות – CBS, ABC, NBC ניזונו מתפישה זאת ובמקביל לכך הלכה והשתרשה מסורת שאת תפקיד מגיש החדשות מעניקים לגברים בלבד. כרסום בתפישה זאת החל לתת אותותיו בתחילת שנות ה-70 בעקבות תקנות ה-FCC (הועדה הפדרלית לתקשורת בארה"ב) בדבר שידורי הטלוויזיה, לרבות הגשת מהדורת חדשות.

נשים כמגישות חדשות

לראשונה בתולדות הגשת תכנית החדשות המרכזית בארה"ב , העניקו שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות  ב-1976 מעמד של מגישת חדשות קבועה לברברה וולטרס. השכר ההתחלתי שלה עמד על סך 5 מיליון דולר. אבל הביקורת לא חסכה את שבטה מברברה וולטרס כמגישת חדשות. רבים טענו שהיא הפכה את החדשות ל"שאו ביזנס" וברברה וולטרס החזיקה מעמד בתפקידה זה חודשים ספורים בלבד. מאז מזוהות שלוש הרשתות הגדולות עם שלוש "כוכבות" עיקריות בהגשת חדשות: קוני צ'אנג (Connie Chang), שעבדה בצמידות לדן ראת'ר (Rather) ברשת CBS מ-1993 עד 1995, אליזבט וורגס (Elizabeth Vergas) שעבדה בצמוד לבוב וודרוף למשך תקופה קצרצרה ב-2006 ברשת ABC, וקתי קוריק (Couric) ברשת CBS.

"כבר לא ביג דיל"?

ארבעים שנה לאחר שוuעדת התקשורת הפדרלית קבעה מה שקבעה רבים טוענים, "התפקיד – כבר לא ביג דיל" – "לא צריך להגזים בתפקידו של מגיש מהדורת החדשות…" מאידך, יש הטוענים "אבל גם לא צריך לזלזל בו. לא מדובר בקריין טלפרומפטרים חסר ערך." שכן, פרט לאותם ערבים, שהמהדורה אינה אלא רצף כתבות שהמגיש מחבר יחד במלל סתמי, "ערכו נמדד בערבים האחרים, הסוערים והבוערים, בהם הוא נקרא אל הגה הספינה, לנווט אותה… בראש ובראשונה דרושה כאן פרסונה, כזו שהצופים ירצו לשים בה מבטחם מדי ערב," (ניב שטנדל, 22.3.2011, עכבר העיר).

כיום, בני העשרה וצעירים בשנות ה-20 ה-30 וגם בני 50+ נמשכים יותר לחדשות הבוקר. יתר על כן, הם מהווים קהל יעד רחב-היקף המעדיף לקבל עדכונים על הבוקר על רקע ההכנות ליציאה מהבית והם עושים זאת במקביל לגלישה בפייסבוק וקבלת עדכונים בטוויטר. דבר נוסף, עקב זמן האוויר הממושך יותר שלהן, חדשות הבוקר הן אלו הקובעות את סדר היום החדשותי. סקרים מראים שבארצות הברית רושמות תוכניות החדשות המרכזיות ברשתות הגדולות ירידה משמעותית ברייטינג בסביבה דיגיטלית של "משיכת מידע לפי הצורך על בסיס של 24/7". בעוד חשיבותן של תכניות החדשות המרכזיות הולכת ופוחתת, חדשות הבוקר הן ה"פריים  טיים" החדש. היות שהתופעה מתפשטת מזה עשור בעולם כולו, נעשים מאמצים רבים למשוך  טלנטס לחדשות הבוקר בעיקר.

כך או כך, נאחל לתמר איש-שלום קריירה מוצלחת בהגשת מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10, לצד יעקב  אילון וגם בלעדיו (מהדורה אחת בשבוע).

ללמוד טקטיקה רטורית… מאובאמה

לא משנה מיהו קהל היעד שלו. כדי לא להחמיץ הזדמנויות, מעדיף אובאמה להפנות תחמושת רטורית אל קהל יעד שעיקר עתידו עוד לפניו. הוא עושה זאת שוב בנאומו בועידת אייפ"ק  (22 במאי 2011): "הדור הצעיר הוא המעורב ביותר. העתיד הוא שלכם", אומר אובאמה במשפט השני.

Barak Obama at AIPAC 2012. Credit, wikipedia

פוליטיקאים מעוניינים לקדם אג'נדה. כדי שנאום פוליטי  יהיה יעיל וישיג מטרה זאת, חייב הנואם לתכנן אותו קודם כל במונחים של קהל היעד. הוא  בוחר את כלי השכנוע שלו לפי קהלי היעד העיקריים שנאומו מיועד אליהם. מאז השבוע שעבר שמענו שני נאומים פומביים מפיו של ברק אובאמה. בנאומו בועידת אייפ"ק, כבר בפתיח אובאמה תייג את "הדור הצעיר".

מרבית תשומת הלב שלנו ושל הפרשנים ממוקדת, בצדק, בסוגייה אחת שעלתה בנאומיו של אובאמה – למה באמת התכוון כשדיבר על "קווי 67'. אבל, חשובה ככל שתהיה, זאת איננה תמצית הנאום של אובאמה בועידת אייפ"ק. התעמקות יתר בפרשנות על סוגיית קווי 67' מפספסת משהו חשוב שאפשר ללמוד מברק אובאמה. מנהיגים בעולם המערבי יכולים ללמוד ממנו שיעור בהבנת השינוי בתפיסה ובעולם המושגים של הדור הצעיר מאז תחילת המילניום, ובעיקר לאחרונה. לא יזיק אם מנהיגי העולם יפתחו חושים מחודדים כלפי הדור החדש שקם ומצביע ברגליים.

מאז שניהל את קמפיין הבחירות שלו ב-2008 אובאמה מבין היטב שבמקביל לפוליטיקה "הישנה" ועולם המושגים שלה, מתפתח במאה ה-21 עולם מושגים שמזוהה יותר עם דור הצעירים. התקווה האמיתית שלו טמונה בדור הבונה את עתידו ואינו מוכן עוד לתת  הסכמה עיוורת לכל גחמה של מנהיג. זהו דור שהוכיח שייצא למאבק בעד האני מאמין שגיבש לעצמו. הוא מכבד את המנהיגים הנוכחיים, אבל בין השורות אפשר גם לקרא שאובאמה מבין שהישועה לא תצמח מהם. לא שהם מפחדים. הם פשוט אינם קולטים ש"העולם נע מהר מדי" – כפי שציין לקראת סיום נאומו באייפ"ק.

אמחיש זאת באמצעות דוגמאות ספציפיות, מתוך נאומו של ברק אובאמה בועידת אייפ"ק:

 א. אובאמה נידב מידע מתוך הפגישה שקיים עם נתניהו בחדר הסגלגל ביום שישי האחרון. הוא "עקף" את נתניהו. לכבוד מה עשה זאת? בכדי לסבר את האוזן ולרמוז לקהל הצעיר שמנהיגים שמרנים במזרח התיכון "מדברים על השלום במסגרת מקובעת של אידיאליזם ואינם יוצאים מגבולותיו ואינם עוברים לפסים מעשיים".

 ב. אובאמה דיבר על אתגר של ההגנה על ביטחון המדינה ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר. אל מי הוא דיבר? הרי רק בעלי מודעות נטולת חסמים מבינים שבעולם של טכנולוגיה מתקדמת, קשה לדבר אך ורק על "גבולות ברי הגנה".

 ג. אובאמה מתמצא היטב בשינויים שנוצרו לאחרונה במזה"ת, במונחים של תפקידם המרכזי של אמצעי תקשורת דיגיטליים. מי כמוהו מכיר את תפקיד התקשורת הדיגיטלית בקמפיין בחירות, ותפקידה בניהול מתחים בין מדינתיים ותוך-מדינתיים. אובאמה מציין זאת בנאומו ובכך צובר עוד נקודת זכות בקרב קהל הצעירים.

 ד. אובאמה מאפיין את דור הצעירים "שקם בקהילייה הבינלאומית", כדור חסר סובלנות כלפי  "העדר-שלום". אין זו אמירה בעלמא לאור האירועים באזורנו במהלך החודשים האחרונים. יתרה מכך, סובלנות כלפי העדר-שלום היא גולת הכותרת בביקורת של אותו דור צעיר כלפי "המזרח התיכון הישן".

 ה. האמירה – "העולם נע מהר מדי", ובהמשך– "אתגרים אדירים עומדים בפני ישראל…. ועליה לטפל בהם, כדי להבטיח שישראל תמשיך להיות מדינה עצמאית יהודית ודמוקרטית… כל עיכוב יכול רק לפגוע בישראל….", אמירות אלו מכוונות בעיקר אל דור הדוהר קדימה, דור שמסוגל לעקוב אחר התנודות והשינויים המהירים בסביבה ולהדביק אותם, בניגוד למנהיגים השייכים לעולם הישן ורק מתחילים לקלוט את התמורות המשמעותיות בחיינו בעידן הטכנולוגיה  דיגיטלית.

 ו. לסיום, אי-אפשר היה שלא לשמוע את הקריאה של אובאמה אל דור שעתידו עדיין לפניו, בצמידות להבהרה מפורשת לגבי המציאות שנוצרה בשטח: "סטטוס קוו הוא אסון; אסור להישאר בסטטוס קוו".

מיקי איתן … איש אשכולות

לקראת יום האם/המשפחה ועל משקל "אימא יש רק אחת" (לעתים יש שתיים…) – יש לציין: "מיקי איתן יש (בינתיים) רק אחד" בניגוד לידיעות המתייחסות למה שכבר הוכרע בפרשת גלנט, מבחינות רבות, איתן יישאר בינתיים האחד והיחיד עם מצפון נקי.

מבחר ידיעות מהיום (2010): רשימה ארוכה של ח"כים מבקשים שלא למנות את נווה, זמנית, כרמטכ"ל. יו"ר ועדת החוץ והביטחון, שאול מופז, מתנגד למינויו של סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר נווה, לתפקיד הרמטכ"ל הזמני של צה"ל. וזה בסדר. ח"כ נחמן שי תוקף את ברק ונתניהו  על החלטתם למנות את נווה לתפקיד הרמטכ"ל הזמני, וזה בסדר. ששר הביטחון לשעבר, ח"כ עמיר פרץ פונה גם הוא לנתניהו ולברק בבקשה שיאריכו את מינויו של אשכנזי במקום למנות את נווה תחתיו. באותה סירה יושב גם ח"כ איתן כבל, המבקש להחתים ח"כ על עצומה הקוראת להאריך את כהונת אשכנזי. הבא בתור ברשימה הארוכה הוא השר משה יעלון. יעלון מבכה את "הליך מינוי הרמטכ"ל… שגרר את הצבא בחודשים האחרונים לטירוף מערכות חסר תקדים."

בניגוד לידיעות המתיחסות למה שכבר הוכרע, מבחינות רבות, השר מיקי איתן יישאר בינתיים האחד והיחיד שלפני שלושה חודשים, בישיבת הממשלה שיועדה לאשר את מינויו של גלנט לרמטכ"ל ה-20, הגיב לקביעתו של היוה"מ לממשלה, ויינשטיין, כפי שאיש מבין חבריו בכנסת ובממשלה לא הגיב, "המסר שמשדרים היום מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה לאזרחי ישראל ולעובדי הציבור במדינת ישראל הוא חד וברור – מי שמנצל את מעמדו ותפקידו על מנת לזכות שלא כדין בטובות הנאה על חשבון הציבור, המדינה לא תגן עליו והוא אינו ראוי למשרה ציבורית".

מה מייחד את השר איתן משאר ח"כ? במקרה הספציפי שבו עסקינן, הוא לא רק התלונן אלא הוא זה שדרש ממבקר המדינה לבדוק את פרשת גלנט. הוא ולא אחר.

אני מצטטת מ – NRG 5.11.2010 – (לפני שלושה חודשים!!):

"השר מיכאל איתן מסרב להניח לפרשת הקרקעות ומאשים את הרמטכ"ל הבא כי במשך שנים פעל בחוסר תום לב ובייש את מעמדו." "השר איתן העביר מכתב לוינשטיין שבו הוא כותב באופן חד משמעי שטירקל וחבריו החליטו מראש לאשר את מינויו של גלנט לרמטכ"ל והזמינו את תגובת היועץ המשפטי לממשלה 'כדי לצאת ידי חובה'…. "בישיבת הממשלה שנדרשה לאשר את המינוי, היה השר איתן היחיד שהפר את השקט. איתן תקף את גלנט במילים קשות והציע לחבריו לדחות את ההצבעה כדי לאפשר ליועץ המשפטי לממשלה ולוועדה המייעצת, לבדוק עד תום פרטים, שהם עצמם טענו שלא הספיקו לבדוק… איתן הוא הראשון שהחליט ללמוד את הנושא לעומק (לא ברק ולא נתניהו ואנשיו עשו זאת). רגע לפני שבג"ץ השיב לעתירה של התנועה הירוקה הוא העביר מסמך ובו מילים קשות וחריפות בעקבות מה שמצא. הוא התייחס ל"דרך שבה הטעה גלנט את בית המשפט…. לשימוש שעשה האלוף גלנט בצה"ל….וגם תקף באופן בוטה את התנהלות ועדת טירקל…"

באותו יום שלישי (אתמול) שבו נפלה ההכרעה והיועץ המשפטי לממשלה אמר את דברו, ושר הביטחון וראש הממשלה ביטלו את מינויו של גלנט (אבל לא התנצלו על תהליך מינויו הפגום – שעליו כתבתי כבר), צפיתי בערוץ הראשון בשר מיכאל איתן מתראיין וחוזר על ה"אני מאמין" שלו. איזה מצפון נקי ואיזו יושרה יש לאיש הזה! כן ירבו!

אל תפגעו בטוקבק אנונימי

מהו האיזון הראוי בין ״זכות הציבור לדעת״ ו״חופש הביטוי״ ובין החשיפה למסרים לא רצויים או ללשון הרע, ובאילו כלים – אם בכלל – אפשר להשפיע על תרבות השיח של טוקבקיסטים ברשתות החברתיות ובמדיה המקוונת?

לעניות דעתי, חקיקה בעניין טוקבקיסטים אנונימיים וחשיפת זהותם בשל חשד ללשון הרע חייבת להיות חלק ממכלול ולבוא יחד עם הסדרה חוקתית של חופש הביטוי על פניו השונים.

מה התחדש ב-13.12.2010 עם אישור הצעת חוק הטוקבקים על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה והקביעה שבהצעת החוק, לפיה ספקיות אינטרנט ייאלצו למסור פרטים מזהים של טוקבקיסטים אנונימיים "יודע דבר", החשודים בהוצאת דיבה?

אולי נכון יותר לשאול מה לא התחדש? לדעתי, חקיקה שתיאלץ חשיפת זהותם של טוקבקיסטים בשל חשד שהוציאו דיבה חייבת להוות חלק ממכלול חוקתי שיסדיר את פניו וצדדיו השונים של חופש הביטוי בישראל. הסדר כזה עדיין לא נראה באופק.

הצעת החוק שאושרה על ידי ועדת שרים לענייני חקיקה (13.12.2010) מתיימרת להיטיב עם הפרט, כל אימת שבחסות האנונימיות יוציאו טוקבקיסטים את דיבתו רעה. החשיבה שמאחורי הצעת החוק נכונה וצודקת ברמה העקרונית, אלא שבדרך היא גם מגבילה את חופש הביטוי, שכן שהיא מסירה מסיכות מעל מי שיודע משהו שאחרים אינם יודעים אך חשוב שיידעו. בעייתי במיוחד הוא המצב כשאין ביסוס חוקי לחופש הביטוי כערך באותה חברה.

חשוב להבין שהיוזמה לחייב ספקיות אינטרנט למסור פרטים מזהים של טוקבקיסט או בלוגר שחשוד בהפצת לשון הרע דורשת דיון בפורום שירחיב את היריעה ויכלול לא רק בירור האיסורים אלא גם ההיתרים שיהיו מוגנים על ידי חקיקה. חופש הביטוי זוכה להגנה משפטית והועלה לדרגה של ערך מקודש בפסיקה בהקשרים שונים. במרוצת השנים הלך והתגבש אצלנו קודקס של פסיקה מבית היוצר של בית המשפט העליון. מי שמכיר את הפסיקה יסכים שההגנה על ערך זה הפכה אותו לפרה קדושה כמעט, וטוב שכך. ומאידך, מי שנפגע מלשון הרע ומהחירות שמאן דהוא לקח לעצמו כששחרר אמירות מבזות ולא מבוססות על אחרים, ידע שבית המשפט יעמוד לצידו ויפסוק לו לפחות פיצוי כספי ו/או יטיל אשמה פלילית על הפוגע, הכל לפי ההקשר. את המצב הרי אי אפשר להחזיר לקדמותו, לא תמורת סכומי כסף ולא על ידי ענישה אחרת. על כל פנים, בחופש הביטוי נהגו עד היום בכפפות של משי. במיוחד חשוב להגן על חירות זאת בהקשר של פרסום תחקיר עיתונאי החושף פרטים על התנהגות פסולה של אישי ציבור (והיו לנו כמה כאלו….) וגם כדי לשמור על מינהל ציבורי תקין.

אז מה התחדש ב-13.12.2010 כאשר הצעת חוק הטוקבקים שאושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה קובעת מפורשות כיצד יש לנהוג ולמה צפוי טוקבקיסט אנונימי "יודע דבר"? אולי נכון יותר לשאול מה לא התחדש?

לעניות דעתי, חקיקה בעניין טוקבקיסטים אנונימיים וחשיפת זהותם בשל חשד ללשון הרע חייבת להיות חלק ממכלול ולבוא יחד עם הסדרה חוקתית של חופש הביטוי על פניו השונים.

במדינה של תשעה מיליון תושבים פלוס מינוס, כשהכל מכירים זה את זה "מלפני חמישים שנה", "מבית ספר יסודי, ומהגן" או מ"השכונה", קיים חשש גבוה שהפצת לשון הרע, לכאורה או בפועל, תהפוך לאבן נגף בדרכם של נפגעים. מטבעה של לשון הרע שהיא מתפשטת כמו האש שהפכה במהרה לשריפת ענק ברכס הכרמל. במיוחד במדינתנו ובהשאלה, מדינת "כל ישראל חברים" או "כל ישראל ערבים זה לזה". יש חוק לשון הרע והסדרים אחרים בחוק הבאים לעזרתו של צד נפגע, במישור האזרחי וגם במישור הפלילי. אין חקיקה שתסדיר מקרים שבהם מנצל טוקבקיסט את האנונימיות בכדי להוציא דיבה שלא בתום לב נגד אחרים. כולנו מסכימים לאסור שחרר לחץ נפשי בזמני מצוקה לא כנגד אישיות ציבורית ידועה, שלא בתום לב ולהפיץ מידע פוגעני וחסר יסוד. במיוחד חשוב לאסור על הפצת מידע כוזב כנגד פלונית או אלמונית שמיד עם הפרסום במדור הטוקבק הופכת להיות אישיות ציבורית, ידוענית וסלב… (כנ"ל לגבי פלוני-אלמוני).

אך כל זה הוא פרט קטן ושולי שאליו יש להוסיף דיון נרחב בגורלו העתידי של השיח הציבורי. מי שרוצה להגן על פלונית, אישיות ציבורית וסלבס ולוודא ששמם לא יוכתם במזיד בחסות אנונימיות דיגיטלית חייב להלחם בלא פחות להט ולהתגייס להצלת השיח הציבורי מדעיכה.

שרי ממשלתנו הנוכחית, לרבות יוזמי חוק הטוקבקים לדורותיהם, יודעים לעשות הרבה אך לצערי נוטים להסתפק בעשייה חלקית. אין האג'נדה שלהם כוללת תכנון לטווח ארוך והנטייה היא תמיד לפעול נקודתית. "אחר כך נראה מה אפשר או מה עוד נדרש לעשות" כך ובדברים דומים הם נוהגים לפטור עצמם בדרך כלל. נדמה שהם מעלימים עין מעניינים הדורשים השקעה ומאמץ יחסית למה שהם מוכנים לעשות. והתוצאה היא שאסטרטגיה לטיפול מקיף בחופש הביטוי נדחקת הצידה והדיון באנונימיות הדיגיטלית ומגרעותיה זוכה לכותרות בכל פעם מחדש. למה משול הדבר? להעמדת העגלה לפני הסוס .

הרעיון לדון מחדש בסוגיית חשיפת זהותם של טוקבקיסטים אנונימיים צף ועלה בכל פעם מחדש מאז שח"כ ישראל חסון העלה אותו לראשונה ב-2006. גם בתחילת 2010 נשמעו קולות התומכים בחקיקה כזו. זה מהלך נבון אך לא מספיק נבון. הבה נודה בצדקת המהלך ונתעלה מעל הזוטות הללו בכדי שנוכל להשקיע במאמץ חשוב באמת – בחתירה להסדר חוקתי כולל של חופש הביטוי על היבטיו השונים כדי שהשיח הציבורי רק ילך וישגשג במקום שיידעך לאחר שהצעת חוק הטוקבקיסטים תתקבל!!

דור הולך ופוחת!?

לפי אחד הנרטיבים הבולטים של הדור שחווה על בשרו את מלחמת יום הכיפורים כאירוע טראומטי, מותם של הלוחמים במלחמה ההיא, לפני 37 שנה, יהיה לשוא אם מצב האיבה בין ישראל לשכנותיה יימשך. 

נרטיב קולקטיבי נוסף האדיר את כוחו של צה"ל על ש"הצליח להפוך את הקערה על פיה" ולהסיג את המלחמה לשטח האויב. נרטיב קולקטיבי אחר סיפר שניצחוננו, למרות ההפתעה והמכה שחטפנו בתחילת המלחמה, היה פועל יוצא של היותנו עם בחירה, "הניצל תמיד בנס" מכל אסון ושבר.

אנדרטאות לזכר חללי המלחמה. צילום: תרצה הכטר

אך הנרטיב המרכזי של לוחמים שנולדו עם קום המדינה, חוו את מלחמת יום הכיפורים בחזיתות, מדמה את קברניטי ישראל ל"עוקדים" ואת מצב המלחמה האינסופי ל"תופת". 

מלחמת יום הכיפורים הייתה עבורם הוכחה להיותם בנים ובנות שנשלחים לקרב, חלקם מתים, ושמם מופיע לאחר מכן על לוח המודעות בצירוף האותיות ז"ל. מבחינת הסתכלותם על כל מלחמה כתוצר של מנהיגים סרבני שלום, בני הדור הצעיר טיפחו תקוות לכינון שלום בין ישראל ושכנותיה. אותם צעירים לוחמים בגרו, נישאו והקימו משפחות. חלקם מחזיק כיום במרבית עמדות המפתח במגזר הציבורי והפרטי כאחד. האג'נדה האנטי-מלחמתית הייתה במוקד חייהם. עמדה נגטיבית כלפי מדיניות מלחמה.

האם צעירים אלו הציגו את האידיאולוגיה הלאומית שלהם בצורה מסודרת? האם יש להם מה להציע והאם האג'נדה שהם מציעים מחדשת במשהו בהשוואה למוכר ולידוע?

בדברים שנאמרו לרגל יום הזיכרון ה- 37 לחללי מלחמת יום הכיפורים (באוקטובר, 2010), נדמה כי פרט לרשימה הולכת ותופחת של לקחים משדה הקרב, התבטאויות ציניות וחשדנות כלפי מה שהתרחש לפני מלחמת יום הכיפורים, בזמן המלחמה ואחריה, אין בנמצא רעיון קונסטרוקטיבי אחד. רק יחס בוטה של דור המדינה כלפי מי ששלח אותם ל"תופת של המלחמה הארורה ההיא". אין הם מציעים אג'נדה של ממש, או מסגרת רעיונית משל עצמם המחדשת משהו.

וגם ערעור סמכותם של בני הדור שקדם להם מלווה מאז 1973 בדבר אחד בלבד: ספקנות כלפי השקפת העולם של הדור הקודם. הטלת ספק במהות הציונות (ערעור שהפך להתכתשות לאחרונה בעד או נגד הפוסט-ציונים), הטלת ספק בזכותנו על ארץ ישראל השלמה, ספקנות כלפי היחסים בין ישראל והעם היהודי וכיוצא באלה.

מאז שלהי 1973 גיבש דור שלם של צעירים – לוחמי מלחמת יום הכיפורים – סגנון ביטוי בוטה והפגנתי כלפי דור בוני המדינה. זאת למרות שלדור בוני המדינה היה חזון שאותו ניסו להגשים, והשקפת עולם מגובשת שלאורם גידלו את בניהם. נראה שדור המדינה שלחם במלחמת יום הכיפורים מטפחים אג'נדה ביקורתית ותו לא.

חמי שלו, כתב בעל טור במהדורת השבת של היומון "ישראל היום", משלב במאמרו (17.9.2010) דברים לזכרו של חבר טוב. באמתחתו אין בשורה חדשה. חיפשתי. מה שיש בכתבתו למכביר הן מילים המקטרגות על בני הדור הקודם:

"מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של "הדור שלי", שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם… [הדור שלי] למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות ה- 70 מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים."

גם יעקב עמידרור ("ישראל היום" 17.9.2010) מעלה על הכתב רשימת לקחים שהפיק מאותה מלחמה, וגם הוא אינו מחדש דבר:

"לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים. כל תשובה יש לבדוק בספקנות, כי רבות מהן ניתנות מתוך ביטחון עצמי מופרז. הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט "אל תדאגו, יהיה בסדר… יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו… עבור בני דורי מלחמת יום הכיפורים היא מלחמה שעוד לא מוצו לקחיה, עוד יש מה ללמוד ממנה".

בדומה לחמי שליו וליעקב עמידרור, גם עוזי דיין מציג לקחים שאינם מחדשים דבר:

"היום, 37 שנה אחרי המלחמה ההיא, חיוני לחזור ולשנן את לקחיה כיוון שעולמנו חוזר לאי ודאות מזרח-תיכונית… נכון, אסור להתכונן למלחמה הקודמת, ולמדנו גם את מגבלות הכוח, אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה, שלולא כוחנו היינו מאבדים בה את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו…. שני לקחי נכס צאן ברזל: הצורך להיות תמיד חזק ומוכן. שנית, לאמונת הלוחם ולטריטוריה חשיבות ראשונה במעלה"

מסרים דומים כלולים גם בדבריו של ח"כ זבולון אורלב:

"המחדל שהעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה מוחשית נבע מרפיון ומביטחון עצמי שאין לו כל בסיס. נכון שמאז נבנו מנגנונים רבים שימנעו דעת יחיד בהכרעה לאומית, כמו המל"ל, אגפי המודיעין ומשרד החוץ, אבל הלקח הבסיסי הוא שלעולם מדינת ישראל לא יכולה לקחת סיכונים וההיערכות שלנו צריכה תמיד להיות על פי התסריט הגרוע, לא האופטימי. כך צריך להתייחס לסכנה הגרעינית האיראנית או לאיומי הטרור הג'יהאדי או לאיומים הסוריים."

דור הולך ופוחת. אילו בני דור המדינה היו מגבשים השקפת עולם משלהם, עם אג'נדה ואסטרטגיה להגשמתה, היה ברור לאן חותרים הגאי ספינתם ולאן הם מוליכים אותנו. לא זו בלבד שיכולנו לומר שהמבול מאחורינו ולהשתחרר סופית מכבלי העבר, היינו גם פורצים ודוהרים קדימה בכל אותן סוגיות שבהן אנו תקועים כיום עמוק. אבל דבר שכזה איננו בנמצא.

הדור שנולד עם קום המדינה "תקוע". אם אפשר לדבר על תהליך סוציולוגי בונה של דור, בעל השקפת עולם שונה משל דור ההורים, אזי על הדור שנולד עם קום המדינה אפשר לומר שהם בשלב ההתחלתי בלבד של התהליך, הם רחוקים מכדי גיבוש כ"יחידה דורית" בעלת השקפת עולם משלה. (ילדים בסדר גמור, חנה יבלונקה)

הטקס הממלכתי שהתקיים ב- 2010 בהר הרצל הנו הסמל בהא הידיעה לדלות הרוח של הדור. באזכרה ממלכתית זו איש לא ייצג את הממשלה. והתירוץ לכך היה נבוב: "פרוטוקול הממשלה אינו מחייב השתתפות נציגיה בטקסים לחללי מלחמות ישראל". בטקס שוב חזרה המנטרה כאשר יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אמר: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאווי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהנה הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

ג'קי לוי ("ישראל היום" 17.9.2010) מסכם את כל זה כך:

"נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה – הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות. ציניות של מי שחי על זמן שאול… דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה,… הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך "אל תהיה פראייר". אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול, מכבי תל אביב כדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעקרון ההצלחה בכל מחיר – כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטילטלה את המפרקת של היישוב העברי… מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אתו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם … הם סוחבים משהו שהוא לא רחוק מהלם קרב קולקטיבי. לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום… יש סיבות טובות לכעוס עליהם, לא חסרים נימוקים למה חייבים להחליף אותם מיד. הנה, עוד סיבה אחת לסלוח"."