מלחמת יום הכיפורים – מה התחדש?

מה התחדש? דברי הפרשנות. כי דברי פרשנות קשורים תמיד לקונטקסט עכשווי ומיידי. הפרוטוקולים שפרסם גנזך המדינה ושהיו חסויים ומסווגים כ"סודי ביותר", הם בבחינת חשיפה ראשונית, אסמכתא לחוקרים בעיקר, אך אין בהם מידע חדש.

באווירה נינוחה ומפרגנת, מביאים בדרך כלל לידיעתנו סיפורי גבורה משדה הקרב. סיפורם האישי של טייס, חובש, חייל, קצין, צנחן, מעוז, מזח, פלוגה,צוות חילוץ, רופא וכן הלאה. בשנים האחרונות נהוג היה לציין כך את יום השנה למלחמת יום הכיפורים. מאז 73' חיינו מתנהלים באווירה של חיפוש עצמי ואיתור דמויות הזדהות שהן משכמן ומעלה. אין זה אומר שבסיפורים אלו מוצאים אנו את מבוקשנו. אבל היה בהם משהו ממכר, המראה לנו איך אדם מסוגל לשרוד ולצאת ממצבים שנראים בתחילה כבלתי אפשריים וחסרי סיכוי. זה מזרים הרבה אדרנלין. [באמירת אגב: זה גם ההגיון מאוחרי תוכנית "הישרדות"].

את דמות המנהיג-גיבור ממשיכים כולנו לחפש. לנו, הישראלים, חשוב במיוחד לדעת שבתוכנו ואף בתוך עצמנו הפרטי קיימות איכויות המצמיחות גיבורים ומנהיגים ראויים. יום אחד בשנה מראיינים ומבקשים ממי שהיה בתופת של מלחמת יום הכיפורים ויצא ממנה, לספר את סיפורו, ועדיף שיהיה לסיפור סוף טוב כגון, צל"ש, עיטור המופת או עיטור העוז. הצד האנושי שלנו מאמין באדם באשר הוא, במיוחד נכונים הדברים לנוכח המציאות והמצב דאז הנתפסים על דעת הכלל כקשים במיוחד ואפילו טראומטיים.

השנה התרחשו במחוזותינו זעזועים לא קטנים: החל מהעמדתו לדין של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט וכלה באכזבה מן הנעשה בשטח, כגון: תאונות דרכים קשות שידי הרשויות אינה משגת למצוא להן פתרונות הולמים, בעיות במרחב הבינלאומי שמאיימות על ישראל ואין להן פתרונות, מעשים פליליים ובעיקר אלימות קשה בין אדם לרעהו, בין בני זוג ובין הורים וילדיהם ששוב מהוות אתגר בלתי פתור ואין בנמצא כתובת אחראית שתמצא את הדרך המתאימה לטפל בהן.

באווירה טעונה עשוי כל שבריר של מידע חדש על האסון שפקד את החברה הישראלית ואת העם היהודי כולו לפני 37 שנה, להצית פולמוס. ולאוהבי גימטרייה ודומיהם, ראו כמה סימבוליקה יש במספרים: 73 ו- 37. דבר והיפוכו. האם 37 שנים לאחר המלחמה ההיא חזרנו לנקודת האפס?

לא מזמן נחשפו פרוטוקולים על ידי גנזך המדינה, שהיו מסווגים "סודי ביותר". אלו עברו עיבוד מהיר על ידי דרגים שונים במישור המדיני והועברו לידיהם של אנשי תקשורת ופרשנים. את התוצאה הביאו לנו במנות גדושות החל מאתמול בכל רשתות הטלוויזיה – מהדורות חדשות, תכנית פוליטיקה בערוץ 1, ובמהדורות עיתון מודפסות ואלקטרוניות, בלוגים, פורומים באינטרנט וכי"ב. כולם יחד מחזקים נימה הקוראת תיגר על שיקול דעת לקוי של מנהיגים לפני, בזמן, ולאחר המלחמה ההיא.

אפשר להבין זאת במיוחד על רקע המצב בו אנו חיים.

נושא בפני עצמו הוא משה דיין, שבתו, יעל סנגרה בשבילו בערוץ הראשון ובנו אסי בערוץ 2.

משה דיין הוא דמות מאוד מורכבת, לעתים בעייתית ולעתים ראויה לשבח. הייתה לו אישיות שנויה במחלוקת דווקא משום שהיה בה פרדוכס בין המצביא לבין המנהיג שאכזב, האיש האהוב לעומת האיש שבגד, האיש שלא הפסיק להעניק תחושה של ביטחון והאיש שבפועל שגה וטעה למרות הכל. איתן הבר אמר אתמול בתוכנית של עודד שחר: אין משהו חדש בפרוטוקולים, הכל היה ידוע. הבר ששימש ככתב בשטח במלחמת יום הכיפורים יודע שכולם שמעו במכשירי הקשר במשך יומיים את קולו של אחד החיילים צועק מהיכן שנטשו אותו – הצילו! אני רוצה לחיות! הבטיחו לו שתבוא תגבורת וסיוע הצלה אבל "לא מינה ולא מקצתה" – הוא הופקר בשטח. כולם ידעו זאת כבר אז. כל מי שהיום אומר: הייתי שם ואני מזועזע שכך הוחלט באופן רשמי על ידי משה דיין. נכון, דברים כתובים בשחור על גבי לבן מזעזעים יותר משמועות, או השמעות ברדיו הנגוזות מיד לאחר סיום המשפט.

הנטייה האנושית למצוא דמות של "מנהיג מושיע" ולהתלות בה, הייתה תמיד ועודנה קיימת. כולנו מחפשים ללא הרף את המורשת המפוארת שלנו. מישהו שאפשר להתפאר ולהתהדר בו ברמה האישית, המשפחתית, הקבוצתית והלאומית. בן גוריון התנתק מ"היהודי הגלותי" ופיאר את גיבורי התנ"ך – מצביאים דגולים היו המודל של "המנהיג" שהוא סיפק ל"צברים". דמות "המנהיג הדגול" (The Benevolent leader), זה שמתמנה או נבחר על ידי קבוצה או עם לתפקיד מנהיגותי, מצטיירת בעינינו כיישות בעלת סגולות שבזכותה אפשר לישון בשקט בלילה. כל אדם זקוק לזה.

שלילה והוקעת משה דיין וגולדה מאיר עד ימינו אנו, היא חשבון שכל ישראלי רוצה לסגור עם מנהיגים אלו, שיצאו בשן ועין מוועדת אגרנט. וכפי מסביר זאב סגל, הוועדה לא יכלה להטיל עליהם אשמה משום שהטיפול במלחמה לא היה באחריותם הישירה לפי חוק. ולא משנה העובדה שמשה דיין פעל במלחמה כ"רמטכ"ל – על", התערב בנעשה בפועל ואף שיגר הנחיות ברמה טקטית.

מי אם כך מזוהה כיום כמנהיג מושיע? בחברה בה הקולקטיב משרת את הפרט והאינדיבידואל הוא מרכז העולם, בחברה בה כל שני וחמישי נולד כוכב חדש, הצורך לזהות מנהיג שיושיע בעת צרה הולך ופוחת. אנחנו אומרים לעצמנו בעת צרה, "כוחי בעוצת ידי".

מה שנקרא משבר אמון כלפי מנהיגים הוא רק חלק מן התמונה.

עולם שבו הפרט מציב עצמו במרכז וכל האפשרויות פתוחות בפניו והשמים הם הגבול, עולם שבו הקולקטיב משרת את הפרט, הוא הוא הקונטקסט שבו "מותר" להוקיע בריש גליי את ה"מנהיג", לחפש אצלו רבב כל בוקר מחדש ופשוט לוותר עליו ולחפש אחר שיתפוס את מקומו. ומי שמוביל את המגמה, זו התקשורת, לא "קול העם" אלא "קולו של העיתונאי", ששמו מתנוסס כמי שחשף עוד מום ופגם.

לא חסרים פרשנים ופרשני פרשנים שתמיד יתחברו אל "מחדלי ההנהגה דאז". רק תנו להם קצה חוט והופ! מורסת מלחמת יום הכיפורים תיפתח מחדש. במצב כמו זה השורר כיום, זה ממש מתבקש. מחדל מלחמת יום הכיפורים הוא הסמל בהא הידיעה של עבר טראומטי. השנה אנו "חוגגים" את הנימה הזו משום שהיא מתחברת יפה לכל מה שעובר עלינו כאן ועכשיו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.  On 6 באוקטובר 2010 at 5:51 pm

    אני רוצה להתייחס לנקודה שעלתה היום בחלק מהפרשנויות והיא עניין ה"קונספציה". מקובל להניח שהקונספציה שהיתה אז היא שישראל חזקה יותר מהערבים ושהם לא יעזו לתקוף את ישראל ואם יעשו זאת יוכו שוק על ירך.

    לדעתי קונספציה שניה ולא פחות חמורה היתה שמטרת המלחמה היא להשמיד את ישראל, "לזרוק את היהודים לים". זה מן הסתם נובע לא רק מן השואה אלא גם מהאמונה הכמעט דתית ש"בכל דור קמים עלינו לכלותנו". והנה מתברר שסאדאת "רק" רצה לשבור את הקיפאון ושאסד "רק" רצה להחזיר לעצמו את הגולן.

    אני יכול להבין את החרדה האמיתית מפני השמדה ואת הצורך לתת מוטיבציה לחיילים להילחם בצורה מקסימלית. אבל באיזשהו מקום מאכזב לגלות שאפילו בינם לבין עצמם המנהיגים היו שבוים באמונה הזאת ולא קראו נכון את היריב.

    מהבחינה הזאת, הרי שבעוד שעל הקונספציה הראשונה אולי התגברנו במובן שאנחנו תמיד מוכנים להפתעות, נדמה לי שהקונספציה השנייה עדיין קיימת בקרבנו במובנים רבים, ואני חושש שגם ההנהגה של היום לא קוראת נכון את כוונות היריבים.

    בעניין הזה אפשר להזכיר למשל איך קצת אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה אולמרט הצהיר בתקיפות שהמלחמה "תסיר את איום הטילים מעל ישראל". אני חושב שרק בשל ההצהרה הזאת וחוסר ההבנה האסטרטגי היה אולמרט צריך לסיים את תפקידו. נדמה לי שהצהרות מהסוג הזה מוכיחות שההנהגה הישראלית לא השתנתה כלל ועדיין אין לה תפיסת מציאות ריאלית של מצבנו.

    • Anat  On 14 בנובמבר 2010 at 1:51 am

      לצערי "הקונספציה" אמיתית. ועדיין ברובה נכונה כמו שהיתה נכונה ב-73. זה שסאדאת לא האמין שהלך לו בימים הראשונים אני עוד יכולה להאמין..הוא יצא למלחמה "להחזיר כבוד"… זה שאסאד יצא למלחמה רק כדי להחזיר את הגולן קצת פחות מתקבל על הדעת…המטרה היתה ונשארה אחת. אנחנו לא רצויים כאן. הבעיה הבסיסית שהרבה בתוך ישראל ומחוצה לה לא מבינים היא התפישה המוסלמית בכלל והערבית בפרט. תפישה שהיתה והינה עדיין בלב הסיכסוך – היתה נכונה עוד לפני 48 ונכונה היום. למוסלמים כמעט בלתי אפשרי לקבל ישות לא מוסלמית כאן! – העולם מתחלק לשתי קטגוריות: דאר אל איסלם ודאר אל חארב או המקומות בהם שולט האיסלם (דאר אל איסלם) והמקומות בהם הוא לא שולט (דאר אל חארב – או אזור מלחמה/כאוס)חובתו של המאמין להפוך את המקומות שאינם בשליטת האיסלם למוסלמיים. היום יש בין הקיצונים שבהם כאלה שמדברים על החזרת מדינות אירופאיות כספרד ופורטוגל "לחיק" האיסלם..השתלטות על אירופה וכו'. אנחנו "התיישבנו" להם בדיוק באמצע מה שהוא ה – חארב אל איסלם. ואת זה הם לא יכולים לאכול. האם ישנם מנהיגים ערביים שמוכנים לשלום? כמובן – היותר אינטיליגנטים, משכילים ונאורים שבהם שמבינים שהאיסלם הקיצוני הפוליטי מסכן אותם לא פחות משהוא מסכן אותנו ושבמידה ולא יהיה שינוי קיצוני בתפישה החברתית והשלטונית בעולם הערבי וכשהנפט יגמר (וזה בדרך) ישקע העולם הערבי לתהום הנשיה ובמהירות מסחררת. אבל אלה לא רבים והם עומדים מול כוחות מפחידים בפאנאטיות שלהם. וכמובן שקיים המאבק הסוני שיעי… בכל הברדק הפנים ערבי/מוסלמי הזה אנחנו כמו תמיד הדבר היחידי שמאחד אותם בשינאתם ואם למישהו יש חשק לראות מה יקרה שיציץ באפגניסטאן תחת הטאליבן, עזה תחת חמאס ואירן תחת המולות. החמאסניקים לא חשבו פעמיים על רצח מסיבי של אנשי פאתח בעזה, החיזבאלונים לא נרתעים לרגע מלדבר על השתלטות על לבנון אם "יעזו" להציג את ההוכחות שאנשיהם אחראים לרצח חארירי, הטאליבן טבחו בבני עמם וזרעו פחד וטרור בהם כשהשתלטו על המדינה ומה שהמולות ואחמדינאג'אד עושים לבני עמם כולנו רואים (שלא לדבר על מה שהוא ונאסראללה מבטיחים כשזה נוגע בנו.) אז הגיע הזמן להבין איפה אנחנו נמצאים. השכונה מה לעשות דפוקה ומשה במקום קנדה אמר כנען והקונספציה מה לעשות אמיתית היום כמו שהיתה אז… ומי שחושב שזה רק סיכסוך טריטוריאלי בין שתי תנועות לאומיות אז שיוציא את הראש מן האחוריים – ילמד קצת עובדות כי נראה לי (וטראגי שכך) שרבים בעיקר בין מי שמשייכים את עצמם למה שמכונה השמאל הישראלי שכחו ללמוד כמה עובדות חיים – ויבינו שזהו סכסוך דתי בבסיסו ובעיקרו מנקודת המבט הערבית.

      • תרצה  On 14 בנובמבר 2010 at 11:01 am

        ענת, יש לך דין ודברים עם המגיב לרשימה ולא אתי. ובכל זאת, גם את מבינה שהתרחש תהליך לטובתנו (העולם הלא מוסלמי) ומנהיגים יצאו ללמוד ולרכוש השכלה במערב. כך הם הפכו ליותר "פרקטיים" ומילות הקוראן הן סמל יותר מאשר צו אלוהי עבורם.

  • תרצה  On 6 באוקטובר 2010 at 6:03 pm

    רוני, העלית כאן נקודה שהפרוטוקול חושף אותה, איך דיברו ביניהם גולדה ודיין על "חורבן הבית" ועל שאיפת הערבים להשמיד את ישראל. כן, יש המכנים את התופעה בשם "מנטליות המצור" שלוקים בה רבים מאיתנו. כתב על כך הרבה פרופ' בר-טל.
    מחקרי מראים שההנהגה מאז סיום מלחמת השחרור המשיכה להבליט אמירות ששידרו שכנינו, שהתרברבו בנוגע להשמדתה הקרובה של ישראל… ברור שמנהיגי ערב עשו זאת כדי להגביר את הרייטינג שלהם בעיני עמם. בן גוריון ואחרים, עשו זאת כדי להגביר את תחושת הפטריוטיזם שלנו והנכונות ל"מות בעד המולדת", ככל שיידרש.
    יחד עם זאת התרשמתי לפי הפרוטוקול שגולדה ודיין היו אחוזי הלם ופחד עד כי הסיסמאות הפכו בעיני עצמם, למשך יומיים-שלושה, למציאות.

  • Anat  On 14 בנובמבר 2010 at 1:58 am

    ואם חס וחלילה הנורא מכל היה קורה ב-73? וכאקדמאית אני מוצאת את הפוזריות הזו (שלא להשתמש במילים חריפות קצת יותר) דוחה…רדו מהעץ ותריחו את המציאות!

    • תרצה  On 14 בנובמבר 2010 at 11:12 am

      ענת, הביטוי פוזריות (FUSARIUM?) לא קיים בלקסיקון שלי. מודה ומתוודה שאיני שולטת בעיברות של כל מיני ביטויים בלועזית או ייבוא שלהם לשפה שלנו. בכל מקרה, קראי שוב את הרשימה ושימי לב לפואנטה(:
      מסמכים חדשים, מידע חדש? לא בהכרח. המסמכים שנחשפו פשוט עשו לפרשנים שירות טוב. לדעתי, באוירה של "עליהום" רבתי על מנהיגים פוליטיים, גם העבר זוכה להצגה מחודשת, במובן של פרשנות. שכן,העובדות שנחשפו כעת ידועות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: