הפוליטיקה של הזיכרון הלאומי

התנגדות של יהודים בגטאות של אירופה בתקופת שלטונו של היטלר נגד התוכנית להשמיד אותם, היא עובדה מוכחת. זאת בניגוד למה שמפלגת השלטון בישראל בשנות ה-50 רצתה שהעם יאמין בו – יהודים הלכו כ"צאן לטבח". מחובתנו לעשות כל מאמץ להיצמד אל עובדות היסטוריות , לנבור במסמכים, ולגבות עוד עדויות מניצולי שואה שעדיין חיים עימנו.

*********

במעמד הדלקת המשואות לזכר הנספים בשואה שהתקיים ברחבת גטו ורשה ב"יד ושם" ירושלים, הובלטה העובדה שביום הזיכרון לשואה של אותה שנה (2013), ישראל מציינת מלאת שבעים שנה למרד גטו ורשה. בבוקר של אותו יום, משה ארנס התראיין על מחקרו העוסק במרד גטו ורשה. בספרו דגלים מעל הגטו, 2009 בהוצאת ידיעות ספרים, ארנס הציג ממצאים, פרי מחקרו, השופכים אור על מחלוקת היסטורית בין זרמים אידיאולוגיים בגטו, שחלקם סרבו לשתף פעולה עם מארגני המרד.

 

קטע מתוך ספרו של ארנס מספק הצצה על מה שקדם למרד גטו ורשה:

לקראת ערב פסח תש"ג (אפריל, 1943), הוציא היינריך הימלר, סגנו של היטלר וראש הס"ס, הוראה להשמיד את כל יהודי ורשה שנותרו בחיים. הגיעה עת המרד. אך גם בשעה זו לא הצליחו הנדונים למוות להתאחד. המחלוקת האידיאולוגית בין תנועות הנוער הסוציאליסטיות, שהקימו את הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), בפיקודו של מרדכי אנילביץ', לבין בית"ר הרביזיוניסטית, שמתוכה הוקם הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), בפיקודו של פאבל פרנקל, גרמה לכך ששני הארגונים פעלו בנפרד, ללא תיאום.

וכל השאר היסטוריה. המרד נמשך שלושה שבועות. במהלכם או זמן קצר לאחר מכן, כל אנשי הפיקוד הבכיר של אצ"י נהרגו. אחרים מהתנועות הסוציאליסטיות, ובהם סגנו של אנילביץ',  שרדו וחלקם עלו ארצה.

וכאן מגיעה הפואנטה,

עובדות אלה והמשכה של המחלוקת האידיאולוגית בין התנועות הסוציאליסטיות והרביזיוניסטים הן הסיבות העיקריות לכך שחלקו החשוב של אצ"י במרד גטו ורשה נזנח וכמעט נשכח בהיסטוריוגרפיה של השואה. כתוצאה מכך, למרות שמרד גטו ורשה הוא אחד מאירועי השואה המונצחים והמתועדים ביותר, והוא ממלא תפקיד מרכזי באתוס הציוני ובזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, לא הייתה עד כה (2009, ת"ה) הכרה בחלק המשמעותי שמילא אצ"י במרד, ואשר לא נפל מחלקו של אי"ל.

ארנס חזר ואמר שתהליכי הזיכרון וההשכחה הם בידיו של השליט. רוצה, מעלה עובדה היסטורית על נס, רוצה, משכיח אותה. ותוך כדי כך ציטט ארנס את התובנה של ג'ורג' אורוול בספרו 1984 – "מי ששולט בעבר – שולט בעתיד ומי ששולט בהווה – שולט בעבר". את דבריו אלו ארנס אמר בחיוך, וציין שכיום אין כמעט מצבים כאלו. השליט אוחז בידיו את השרביט ושולט בהווה בלבד. באשר לעבר, נחשפים מחקרים ונגבות עדויות וכל אלו מוצגים לראווה בספרות, בסרטים ובמוזיאונים. ממרחק של זמן כולנו מוכנים לקבל עובדות שבעבר לא ניתנה להן לגיטימציה.

כשעמדתי דום באותו טקס, במשך שתי דקות, וכיבדתי את זכר ששת המיליונים מבני עמי שנספו בשואה, עדיין הדהדו בראשי מילותיו של ארנס מהראיון עימו בתכנית הבוקר של הערוץ השני: "הייתה התנגדות. יהודים בגטאות של אירופה בתקופת שלטונו של היטלר יצאו נגד התכניות להשמדתם – זאת בניגוד לניסיונה של מפלגת השלטון בשנות ה-50, לגרום לציבור בישראל להאמין שהיהודים הלכו כ"צאן לטבח". מחובתנו לעשות מאמץ להיצמד לעובדות היסטוריות, לנבור במסמכים ולהמשיך לגבות עדויות מניצולי שואה שעדיין חיים עימנו. מוטלת עלינו חובה לשלוט בהיסטוריה ולתת לה משמעות, כדי שנדע מי אנחנו – אז והיום – כדי שיהיה לנו עתיד.