הפוליטיקה של הזיכרון הלאומי

הייתה התנגדות של היהודים בגטאות של אירופה בתקופת שלטונו של היטלר, נגד התוכנית להשמיד אותם – בניגוד למה שמפלגת השלטון בישראל בשנות ה-50 רצתה שהעם יאמין בו – שהיהודים הלכו כ"צאן לטבח". מחובתנו לעשות מאמץ ולשוב אל ההיסטוריה , לנבור במסמכים ולגבות עוד עדויות מניצולי שואה שעדיין חיים עימנו.

*********

אמש, במעמד הדלקת המשואות לזכר הנספים בשואה שהתקיים ברחבת גטו ורשה ב"יד ושם" ירושלים, הובלטה העובדה שביום הזיכרון לשואה שחל השנה אנו מציינים מלאת שבעים שנה למרד גטו ורשה. הבוקר התראיין משה ארנס על מחקרו העוסק במרד גטו ורשה. ב-2009 ראה אור ספרו דגלים מעל הגטו, בהוצאת ידיעות ספרים, בו הציג ארנס ממצאי מחקרו השופך אור על מחלוקת היסטורית בין הזרמים האידיאולוגיים בגטו שחלקם סרבו לשתף פעולה עם מארגני המרד.

אנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, ביד ושם (באדיבות אתר סרוגים)

אנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, ביד ושם (באדיבות אתר סרוגים)

קטע מתוך ספרו של ארנס – פורסם באתר ידיעות ספרים – מספק הצצה על מה שקדם למרד גטו ורשה:

לקראת ערב פסח תש"ג (אפריל, 1943), הוציא היינריך הימלר, סגנו של היטלר וראש הס"ס, הוראה להשמיד את כל יהודי ורשה שנותרו בחיים. הגיעה עת המרד. אך גם בשעה זו לא הצליחו הנדונים למוות להתאחד. המחלוקת האידיאולוגית בין תנועות הנוער הסוציאליסטיות, שהקימו את הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), בפיקודו של מרדכי אנילביץ', לבין בית"ר הרביזיוניסטית, שמתוכה הוקם הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), בפיקודו של פאבל פרנקל, גרמה לכך ששני הארגונים פעלו בנפרד, ללא תיאום.

וכל השאר הוא היסטוריה. המרד נמשך שלושה שבועות שבמהלכם או זמן קצר לאחר מכן, כל אנשי הפיקוד הבכיר של אצ"י נהרגו. לעומת זאת, סגנו של אנילביץ' ואחרים מהתנועות הסוציאליסטיות שרדו וחלקם עלו ארצה.

וכאן מגיעה הפואנטה,

עובדות אלה והמשכה של המחלוקת האידיאולוגית בין התנועות הסוציאליסטיות והרביזיוניסטים הן הסיבות העיקריות לכך שחלקו החשוב של אצ"י במרד גטו ורשה נזנח וכמעט נשכח בהיסטוריוגרפיה של השואה. כתוצאה מכך, למרות שמרד גטו ורשה הוא אחד מאירועי השואה המונצחים והמתועדים ביותר, והוא ממלא תפקיד מרכזי באתוס הציוני ובזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, לא הייתה עד כה (2009, ת"ה) הכרה בחלק המשמעותי שמילא אצ"י במרד, ואשר לא נפל מחלקו של אי"ל.

דגלים מעל הגטו, משה ארנס, 2009, הוצאת ידיעות ספרים.

דגלים מעל הגטו, משה ארנס, 2009, הוצאת ידיעות ספרים.

גם הבוקר, אמר ארנס שתהליכי הזיכרון וההשכחה הם בידיו של השליט. רוצה, מעלה עובדה היסטורית על נס, רוצה, משכיח אותה. ותוך כדי כך ציטט ארנס את התובנה של ג'ורג' אורוול בספרו 1984 – "מי ששולט בעבר – שולט בעתיד ומי ששולט בהווה – שולט בעבר". את הדברים הללו אמר ארנס בחיוך וציין שכיום אין כמעט מצבים כאלו. השליט אוחז בידיו את השרביט ושולט על ההווה בלבד. באשר לעבר, נחשפים מחקרים ונגבות עדויות וכל אלו מוצגים לראווה בספרות, בסרטים ובמוזיאונים. ממרחק של זמן כולנו מוכנים לקבל עובדות שבעבר לא הייתה כל לגיטימציה לקבלן.

כשעמדתי דום הבוקר במשך שתי דקות וכיבדתי את זכר ששת המיליונים מבני עמי שנספו בשואה, עדיין הדהדו בי מילותיו של ארנס מהראיון עימו בתכנית הבוקר של הערוץ השני: הייתה התנגדות של יהודים בגטאות של אירופה בתקופת שלטונו של היטלר, נגד התכניות להשמיד אותם – בניגוד למה שמפלגת השלטון בשנות ה-50 רצתה שהעם בישראל יאמין בו – שהיהודים הלכו כ"צאן לטבח". מחובתנו לעשות מאמץ ולשוב אל ההיסטוריה, לנבור במסמכים ולגבות עוד עדויות מניצולי שואה שעדיין חיים עימנו – עלינו, הציבור, מוטלת חובה לשלוט בהיסטוריה ולתת לה משמעות, כדי שנדע מי אנחנו – אז והיום – כדי שיהיה לנו עתיד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shosh hazan grinberg  On 9 באפריל 2013 at 2:06 pm

    האסוציאציה הראשונה שלנו מהשואה זה "כצאן לטבח" ואנו מפספסים את כל אלה שנלחמו כנגד כל הסיכויים, רק בשביל לא להיות ה"צאן" הזה.

  • תרצה הכטר  On 9 באפריל 2013 at 4:48 pm

    כפי שכתבתי – מפלגת השלטון בשנות ה-50 עיצבה את אירועי השואה כך שפעולות ההתנגדות יידחקו לשוליים ויחרת בזיכרון של ה"צברים" שהנספים הלכו כ"צאן לטבח". זו הסיבה לאסוציאציה שאת מתייחסת אליה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: