תגית: מאיר להמן

סופי היקרה

נולדת במיינץ, גרמניה (1889). אימך, טוני להמן לבית רבינוביץ', נולדה בפרנקפורט,   גרמניה (1869). אביך, אוסקר להמן, שנולד במיינץ (1858), היה אחד משלושת ילדיהם של הזוג הרב ד"ר מאיר מרקוס להמן שנולד בוורדן (1831), ותרצה להמן לבית בונדי שנולדה במיינץ (1828). את נישאת במיינץ (19.6.1913) לשלמה צ'רניאק, בעל אזרחות רוסית, ולאחר נישואיכם השתקעתם בעיר סמולנסק, רוסיה.

סופי היקרה, ארבע שנים לאחר נישואיך, באוקטובר 1917, פרצה ברוסיה מהפיכת אוקטובר הידועה בכינוי, "המהפכה הבולשביקית". המפלגה הבולשביקית בראשות לנין הפילה את הממשלה הליברלית, תפסה את השלטון, וכוננה משטר קומוניסטי דיקטטורי. יהודי רוסיה חשו מאוימים, ורבים תכננו לחצות את הגבול לגרמניה, גם במחיר של מעצר במקרה שייתפסו "גונבים" את הגבול. ב- 1923 הייתם הורים לארבעה ילדים – גרשון הבכור היה בן 9, שושנה, בת 6, והתאומים מאיר וחנה שנולדו ב- 5.6.1923. החלטתם לברוח מרוסיה למרות הסיכון הכרוך בכך, ויהי מה. חציתם את הגבול בהצלחה והתאחדתם עם משפחתך במיינץ, גרמניה.

סופי היקרה, בחלוף עשור בלבד מאז שהתבססתם במיינץ, התחלף השלטון בגרמניה. המפלגה הנציונל סוציאליסטית (המפלגה הנאצית) עלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות (1933). בראשה עמד אדולף היטלר. חודשיים לאחר עלייתה לשלטון הוכרז יום חרם על כל החנויות היהודיות בברלין. במרוצת 1933 חוקקה הממשלה הגרמנית ארבעים ושניים חוקים שנועדו להגביל את זכותם של יהודי גרמניה להשתכר למחייתם, ליהנות מאזרחות מלאה ולרכוש השכלה.

סופי היקרה, האזרחות הגרמנית הוענקה לך במועד לידתך במיינץ ובכך הצטרפת למשפחה ענפה שבניה ובנותיה נולדו בגרמניה. יש לשער שבמעבר לסמולנסק, רוסיה (1913), ונישואיך לאזרח מקומי, הוענקה לך אזרחות רוסית. מה עלה בגורל האזרחות הגרמנית שהייתה לך? – איננו יודעים. כמו כן, לא ידוע לנו אם בשובכם לגרמניה ב- 1923, הייתה לך אזרחות גרמנית , ואם אכן הייתה, האם היא נשללה ממך או הוגבלה ב- 1933 בחקיקה המפלה שיזם השלטון הנאצי.

סופי היקרה, את אשר אירע מאז 1933 למיעוט היהודי בגרמניה (כחמש מאות אלף איש) חוויתם כהמשך טבעי למהפכה הבולשביקית. באותה שנה גמלה בליבכם ההחלטה לעלות לארץ ישראל ולהקים שם בית. הצלחתם להציל את עצמכם ברגע האחרון, אבל החרדה לגורל המשפחה שנשארה מאחור מעולם לא הרפתה ממך. איבדת דודה, אח ואחות, ובני דודים במחנות השמד.

סופי היקרה, היית אישה רבת פעלים, אינטליגנטית וליברלית. מאז עליתם לישראל ב- 1933 תרמת לפרנסת המשפחה, וכאשר התאלמנת הפכת למפרנסת ראשית. יחד עם זאת, היית "אשת העולם הנאור". ומייד עם עלותכם לארץ התנדבת לפעילות ציונית, סייעת לנזקקים. היית אחת הפעילות הבולטות בארגון נשי המזרחי בישראל, ולקחת חלק פעיל בהקמת מעונות ליתומים שהגיעו לישראל בעקבות השואה.

את קורות המשפחה בגרמניה וברוסיה סיפרת לקרובייך ומכרייך בכל הזדמנות – המהפיכה הבולשביקית והשלכותיה על הקהילה היהודית ועל חייכם בסמולנסק, המעבר החפוז מרוסיה לגרמניה, והעזיבה החפוזה מגרמניה לארץ ישראל, כאשר בנך הבכור נשאר בגרמניה חצי שנה אחריכם כדי לסיים את התיכון והבגרויות.

דרכון אירופאי

Credit: Henleyglobal.com

סופי היקרה, מזה זמן מה אני מהרהרת בכל הדברים הללו. לאחרונה גמלה בליבי ההחלטה לעשות סדר במחשבותיי ולכתוב את שעל לבי. שכן אני יודעת שאם לא אעשה זאת עכשיו לא אהיה שלמה עם עצמי מבחינה אתית. קרובי המשפחה וידידיה הכירו אותך, סופי היקרה, כאדם מצפוני, ויחד עם זאת, אדם ליברלי בהשקפותיו. זאת העת לפתוח צוהר לעניינים שבמצפון.

סופי היקרה, השתייכותך לציונות הדתית הייתה מובנת מאליה. עם זאת היית מספיק נבונה להבין את הדור הצעיר מבין צאצאיך, שנולדו למדינת ישראל החופשית. מעולם לא התערבת בבחירתם של צאצאיך שאינם מרגישים צורך ללכת בדרכי אבותיהם ממלאי מצוות היהדות. מצפונך הוביל אותך להבנה שכל עוד קרובייך מכבדים את אורחות חייך ואינם פוגעים באמונתך הדתית, אין סיבה להעלות נושא זה בפני צאצאיך.

סופי היקרה, הצלחת להבליג על סוגיות מעוררות מחלוקת, כדי לא לפגוע ברקמה המשפחתית העדינה. בד בבד המשכת לכבד את מורשתו של סבך, הרב ד"ר מאיר להמן, שהיה רבה של מיינץ. הוא הגדיר עצמו כניאו-אורתודוכס. סובלנות דתית הייתה חרוטה על דגלו. ולזכותו ייאמר שבתקופתו כמעט שלא הייתה התבוללות. הודות למאמציו ולכישוריו הקהילה היהודית במיינץ שגשגה. הוא הקים בית ספר לילדי הקהילה, פרסם פירושים למסכת אבות – נתיב מאיר – וחיבר נובלות עממיות על דמויות מופת ביהדות למען יהודים דוברי גרמנית. השקפתו הייתה שצריך ליצור בקרב יהדות גרמניה זיקה וכמיהה לארץ ישראל. עם זאת – וזאת נקודה חשובה שברצוני להדגיש כאן – הרב להמן עודד מה שנקרא "פטריוטיות לאומית גרמנית". הוא הכיר במצבם הטוב של יהודי גרמניה בזמנו, וברגש השייכות שלהם למדינה בה הם חיים, רוכשים השכלה ומפתחים קריירה. הרב להמן טיפח זאת, הן כרב הקהילה והן כעורך ומייסד העיתון איזראליט ב- 1860 שהיה כתוב בגרמנית.

סופי היקרה, את חונכת על עקרונות אלו. כיום, שנים רבות לאחר מותך, מורשתך מלווה את צאצאיך. צעירי המשפחה שחיים בסביבה ליברלית בעולם גלובלי, מודעים לקיומו של "האיחוד האירופי" – להזדמנויות הכלכליות ולערכים הדמוקרטיים שהוא מייצג. החקיקה המפלה יהודים לרעה בגרמניה של 1933 כבר אינה קיימת. ישראלים וזרים כאחד מבקשים להשיג דרכון (ואזרחות) באחת ממדינות "האיחוד האירופי" כדי להנות מאותם יתרונות. גרמניה מוכנה להעניק דרכון גרמני לאדם שיוכיח את הקשר המשפחתי שלו להורים, סבים וסבתות שהיו אזרחי גרמניה. יתרה מכך, גרמניה תעניק אזרחות גרמנית למשפחה של אזרח גרמניה לשעבר, ואף תאשר אזרחות כפולה, בתנאי שמגיש המבקש יוכיח שנשללה אזרחותו הגרמנית של קרוב או קרובת משפחתו, בתקופת השלטון הנאצי.

סופי היקרה, בני משפחה קרובים ורחוקים נהגו להיוועץ בך בהכירם את השקפת עולמך הליברלית, השכלתך הרחבה, ופתיחותך לעולם המודרני וחידושיו. אילו יכלו צאצאיך הצעירים להיוועץ בך, לשתף אותך במחשבות ובכוונה להשיג דרכון גרמני, מה היית מייעצת להם; איך היית מגיבה לתוכניותיהם? האם היית מבינה, תומכת ומעודדת אותם? האם היית מעניקה להם את ברכת הדרך? אין לדעת.

סופי היקרה, כתיבה היא חלופה טובה ונאותה להתייעצות עם מי שאיננו איתנו עוד. מעל לכל, כתיבה היא דין וחשבון עצמי. עשיתי כמיטב יכולתי להבהיר לעצמי ולאחרים שלמרות הקידמה והאפשרות להיות חלק מהעולם, ומהאיחוד האירופי, חשוב לזכור מאין באנו ולאן פנינו מועדות. ימים יגידו.

לקריאה נוספת

גדעון גרייף על "ליל הבדולח" – כרוניקה של חורבן, מאת מרטין גילברט.

למה לא דיוקן של משורר ספרדי?

בין אם הדבר נובע מסיבות לא מודעות או מודעות לחלוטין, כל אימת שעולה על הפרק סוגיית הסמלים בישראל – ובמקרה זה, על גבי שטרות כסף – הספרדי נדחק מפני האשכנזי

***********

בשבוע החולף נכנס למחזור שטר של מאתיים שקל הנושא את דמותו של נתן אלתרמן, משורר מרכזי מתקופת הציונות. קדמו לכך ויכוחים והתנגדויות, מדוע יהדות ספרד לא מיוצגת ויהדות אשכנז כן? הויכוח לגיטימי אבל חקר הספרות והשירה מספק מידע העשוי להאיר את הסוגיה באופן מפתיע.

אין מגוון של דיוקנות על גבי שטרות
אין מגוון של דיוקנות על גבי שטרות

ב-10.4.2011 הממשלה אישרה את הדפסת שטרות הכסף החדשים, שעל פניהם יתנוססו דמויות המשוררים שאול טשרנחובסקי, נתן אלתרמן, רחל המשוררת ולאה גולדברג. קרובי המשוררים הביעו סיפוק רב וציינו שזה כבוד גדול למשפחה. אורי מילשטיין, קרוב משפחתה של רחל המשוררת, אף הטעים שבאמצעות השטרות יהיו משוררים אלו בתודעה של הציבור הישראלי. שכן חלק מהעניין של להיות בתודעה זה להיות נוכח. בדיוק כפי שלרחוב מסוים קוראים על שמו של מישהו. נכון שיש כאלו המזהים את הרחוב ולא את האדם אבל אחרים מזהים את האדם וכך הוא חודר לתודעה על בסיס יומיומי.

הארבעה שדיוקנותיהם נבחרו להתנוסס על גבי השטרות החדשים היו משוררים מרכזיים בתקופת הציונות. אך מה לגבי משוררים מעדות ספרד?

מסתבר שאין תמימות דעים לגבי ההחלטה. מאז 2011 נשאלת השאלה מדוע אין גיוון בין אשכנזים וספרדים בדיוקנות שנבחרו. גם חלק מחברי הממשלה התרעמו על היעדר ייצוג הולם למגזרים השונים בבחירת הדמויות שדיוקנותיהם יופיעו על גבי השטרות החדשים. לדוגמא, השר דניאל הרשקוביץ, יו"ר הבית היהודי באותה תקופה, וגם המשנה לראש הממשלה, סילבן שלום, העבירו ביקורת על כך שלא נבחר אף משורר מיהדות ספרד. מדוע לא ניתן ייצוג למשוררים כמו יהודה הלוי ואבן גבירול, הם שאלו.

ייצוג של יהדות ספרד בסמלי המדינה

פסל של ריהל בחצר מוזיאון זיכרון ספרד שבקסריה
פסל של ריה"ל בחצר מוזיאון זיכרון ספרד שבקסריה. קרדיט: ויקיפדיה

חלפו שנתיים מאז, וב-28.4.2013 אישרה הממשלה את כניסתם של שטרות הכסף החדשים לשוק. אותה התנגדות שנשמעה שנתיים קודם לכן נשמעה גם כעת. אלא שבנימין נתניהו אמר בפתח הישיבה: "אני מסכים עם אלה שאומרים שהיה מקום ושיש מקום להביא נציגים של משוררים יוצאי קהילות ספרד וגם של יוצאי עדות אחרות." והוסיף, "אני מציע הצעה קונקרטית – שהראשון שנביא בשטרות הבאים יהיה מי שאני חושב שהוא אחד מגדולי משוררי ישראל – רבי יהודה הלוי, שאני מעריך את שירתו כגאונית וחשובה למורשת עמנו. אבל בוודאי יהיו גם הצעות אחרות." נפתלי בנט, שר הכלכלה והמסחר דאז, הוסיף ואמר, "כולם ענקי שירה אבל אעמוד על כך שייכלל גם משורר מיהדות ספרד בשטרות האלה. לא ייתכן שלא מצאו ולו משורר מזרחי אחד להטביע את דיוקנו על השטרות." אריה דרעי הוסיף דברים ברוח זו ואמר, "שמחתי לשמוע כי גם ידידי נפתלי בנט הרים את הכפפה ואמר הבוקר כי יעמוד על כך שייכללו גם משוררים מיהדות ספרד בשטרות החדשים." בסיום דבריו הטעים דרעי, "יש לשים סוף להיעדר הייצוג של יהדות ספרד בסמלי המדינה."

מה ניתן ללמוד מחקר הספרות

אם נאיר את הדברים מנקודת מבט קצת שונה, נוכל להקיש מתוך גלגולו של ייצוג יהדות ספרד בספרות ובשירה מאז המאה ה-19, לגבי הויכוח הנוכחי. מחקר מתחום הספרות שעבר תחת ידי לאחרונה, "עלייתו ונפילתו של הספרדי הגא" מתחקה אחר דגם ספרותי מהמאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20, שתפקד כאמצעי לעיצוב גיבורים ודימויים אשר שימשו תשתית ליצירת זהות יהודית ולאומית חדשה. הדגם צמח במאה ה-19 ברומן הפופולארי שנכתב בגרמניה, בגרמנית, עבור קהל קוראים יהודי-גרמני. זאת הייתה ספרות "נמוכה", אך היא הוכתרה בהצלחה רבה. דגם ספרותי זה אכן תרם למאמץ האידיאולוגי של יצירת דמות יהודי חדש. המחקר הוא פרי עטה של בן ארי. ממצאיו הפתיעו אותי אבל מצאתי בו מענה לדברים שאמר דרעי באותה ישיבה שבה אישרה הממשלה סופית את כניסת השטרות החדשים לשוק, כשעל פניהם אין דיוקן המייצג משורר מקרב יהדות ספרד.

יהדות ספרד בספרות הפופולארית בגרמניה

הדמות שנבחרה במאה ה-19 על ידי סופרים ומשוררים יהודיים וגם רבנים – דוגמת ד"ר מאיר מרכוס להמן ממיינץ, עורך כתב העת דר-איזראליט, וממנהיגי הקהילה הניאו אורתודוכסית – הייתה של היהודי הספרדי בתקופת תור הזהב של ספרד המוסלמית, ואחר כך בתקופת האינקוויזיציה הספרדית. הדמות הנביטה את ניצני הלאומיות היהודית וברבות הימים אף היוותה בסיס לדגם "העברי החדש", שנוצר מאוחר יותר במזרח אירופה, הפעם לצרכים לאומיים במובהק.

מסתבר שאחת האופציות היותר "בטוחות" להנבטת ניצני לאומיות בגרמניה הייתה זו של היהודי הספרדי מתור הזהב בספרד המוסלמית, ולאחריו של האנוסים בתקופת האינקוויזיציה. ממצא שעולה בברור גם מספרו המדהים של להמן, בית אגילר, שפורסם לראשונה בגרמנית ב-1873 ותורגם לכמה שפות, כולל עברית. היהודי מתואר בספר כאציל ספרדי משופר:

האיש היה יפה תואר, מראהו כבן שלושים שנה. דמות פניו כפני כל הספרדים לכל דבר: רק אם יתבונן בו איש היטב, וראה והנה הוא מהיר מעט במעשהו מן הספרדים המתנהלים בכבדות ובעצלתיים בכל הליכותיהם כמשפט האצילים.

הספר מעלה על נס את היהודי הספרדי בתקופת האינקוויזיציה, שלמרות שנכנע לדרישות להמר דתו לנצרות, שמר על יהדותו בסתר, גם במחיר של תלאות ועינויים בחדרי החקירות הידועים לשמצה של האינקוויזיציה הספרדית.

עד כמה שזה מפתיע, הפניה לספרד הייתה טבעית לחלוטין ליהודי גרמניה במאה ה-19. יהדות ספרד בתקופת תור הזהב הייתה מופת לאזרחים שווי זכויות, החיים בשילוב עם סביבתם. "אנשים גאים, שועים ושרים, המפרים את המדינה ומופרים על ידה," כותבת בן ארי במחקרה. ולא רק זה, עליונותם של היהודים הספרדים על פני היהודים האשכנזיים שנבעה מן הפתיחות הרבה של יהודי ספרד לעולם האינטלקטואלי שמסביב, הייתה סטראוטיפ מקובל על יהודי גרמניה. אפילו ההיסטוריון גרץ קיבל את יתרונם של היהודים הספרדים כעובדה. הוא דיבר על תור הזהב כעל תקופה שבה "תורת סיני הוארה באור ההכרה הפילוסופית".

מאין שאבו סופרים ומשוררים את העובדות? "חומרים היסטוריים על התקופה יכלו כותבי הרומנים לשאוב ממאגר של ספרות היסטוריוגרפית שנכתבה בנושא, ובאהדה רבה," כותבת בן ארי.

דעיכת דגם הספרדי הגא

לדאבוננו, המפגש עם הגשמת הציונות – העלייה לישראל – היה משמעותי ביותר מבחינת ייצוגי הדגם ה"ספרדי". כך החל לאבד ממרכיביו החשובים. האתוס הציוני, מימין וגם משמאל, ביקש לחזור לתקופת התנ"ך הקדומה תוך ביטול שנות הגלות. האתוס הציוני חיזק את דגם העברי החדש שהעצים את המרכיב הגופני על חשבון מרכיב תעצומות הרוח.

הדגם הספרותי, על גיבוריו מתקופת תור הזהב של ספרד המוסלמית ולאחריו האנוסים  בתקופת האינקוויזיציה,  הלך וקיבל גוון שלילי בגלגולו האחרון, במפגש במציאות בין תרבות הצבר המתגבשת ותרבות הספרדי "הישן" והעולה החדש המזרחי. למפגש עם הספרדי מן היישוב הישן ועם העולה החדש המזרחי היה תפקיד משמעותי בערעור סטריאוטיפ הספרדי הגא. דגם הספרדי, איש התרבות זקוף הקומה, לא זכה להמשך בספרות הריאליסטית הכתובה בידי ספרדים. "ספרות שתיארה את הספרדים ילידי היישוב הישן בארץ באור לא מחמיא לחלוטין, נוסח ספריו של יהודה בורלא, למשל." המעלות שהפכו את היהודי הספרדי בעיני יהדות גרמניה לנעלה מסביבתו הלא-יהודית – הבינה וגדלות הרוח – התחלפו במודל הצברי בשבלוניות מחשבתית, בדלות העולם הרוחני." בספרות שלאחר קום המדינה כבר לא ניתן לדבר על מופת הספרדי הגא, אלא באירוניה מסוימת.

היה זה מפגש מציאותי ולא רומנטי שאת השלכותיו אנו חווים עד עצם היום הזה. בין אם הדבר נובע מסיבות לא מודעות או מודעות לחלוטין כל אימת שעולה על הפרק סוגיית הסמלים בישראל – ובמקרה זה, על גבי שטרות כסף – הספרדי נדחק מפני האשכנזי.

הערה: הממצאים על גלגוליו של הדגם הספרותי של הספרדי הגא, לקוחים ממאמרה של ניצה בן ארי, "עלייתו ונפילתו של הספרדי הגא", בתוך: מכאן, כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, כרך ו', דצמבר 2005, עמ' 124-106.

 

 

 

 

"גבורתו" של בר כוכבא

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות: האם בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי? משכמו ומעלה? או שמא, חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא, דהיינו – האל שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? 

*****************

היהדות האורתודוכסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך גם האדירה את דמותו של רבי עקיבא על פני דמותו ומורשתו של בר כוכבא. ההבדל התהומי בין שני אישים אלו הפך מזמן לסמל המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוכסית בישראל לבין ציבור שהאמונה באל וקיום מצוותיו הם ממנו והלאה.

לאחרונה השגתי תרגום משנת תשט"ו (1956), מגרמנית לעברית, של הספר "רבי עקיבא", מאת ד"ר רב מאיר להמן שראה אור בגרמניה בשלהי המאה ה-19. זה אחד מתוך ספרים רבים נוספים מפרי עטו של להמן, אותם כתב, על מנת שבני הנוער בקהילה היהודית יכירו את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי, ובעזרת הספרים ילמדו פרטים חשובים על גדולי הדור ההוא.

רבי עקיבא
רבי עקיבא מאת הרב מאיר להמן. הוצאת שרברק.

יש לציין כי מטרתו העיקרית של להמן, בכתיבת ספרות עממית, הייתה לחזק את הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ובאירופה בכלל ולהגביר בקרבם את האמונה באל. שכן בתחילת דרכו, כרבה הראשי של מגנצא/מיינץ, נוכח להמן, למורת רוחו, כי רבים מקרב יהודי מיינץ לא רק סיגלו אורחות חיים זרים ליהדות כדי להידמות לסביבה החברתית שלהם. יהודים אלו חסרו יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. ואכן, באמצעות ספריו, להמן הצליח לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית.

שנים לאחר מותו – בשנות ה-60 – אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית, ויהפכו לנכס רוחני בקרב ילדי הציבור האורתודוכסי בישראל.

בסיפרו רבי עקיבא, להמן מיטיב לתאר את המפגש בין בר-כוכבא – שנולד בשם מנחם, אומץ על ידי לוי מכזיב וקיבל את השם שמעון – לבין רבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, והוכר על ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב החשש ללבו של רבי עקיבא, שבעקבות ההכרה הזאת בבר כוכבא, ירים הלה את נס המרד נגד שליטי רומי. וכך אכן קרה.

המתח שנוצר בין בר כוכבא לבין רבי עקיבא נסב סביב השאלה: האם להכריז על מרד של יהודי ישראל בשליטי רומי, ולהקים צבא גדול כדי לנצח בכוח הזרוע?

לפי להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוכסית, באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר כוכבא. הוא מוצג על ידם באור חיובי. בעוד בר כוכבא מייצג בעיניהם את כל מי שפנו עורף למסורת היהודית. בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, שאותם מגולל לפנינו להמן, בולטת נחישותו של בר כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, וזאת אף במחיר של כריתת ברית עם ה"כותים", שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור היהודים בישראל ובגולה.

סיפור ה"כותים" – שלפי המסורת, סנחריב מלך אשור הביא אותם לארץ-ישראל על מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו – מרתק כשלעצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.

רבי עקיבא, מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא עדות לחשיבה אולטרה-אורתודוכסית, הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו דמותו של בר-כוכבא וחשיבתו המיליטנטית, שהפכו לנכס צאן ברזל של המגזר החילוני הלא-מאמין, כפי שעולה מספר זה, נתקבעה בנוף הלאומי של הציבור החילוני, כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.

עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו, בכפיפה אחת, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח הבולט בא לידי ביטוי בימים אלו בחגיגות ל"ג בעומר. אי לכך, הציבור החילוני נוהג להתקין לילדים חץ וקשת, ולשבת עמם סביב המדורה, כפי שבר-כוכבא נהג לעשות, לפי הנרטיב. מנגד, רבים מקרב ציבור היהדות האורתודוכסית עולים לקברו של הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא, ומתחזקים באמונתם.

ולעניין מלחמות וצבא, אוסיף שהאורתודוכסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת האויב בכוח הזרוע. ואילו את בר כוכבא הם מציגים כהיפוכו של דבר. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את הנרטיב הציוני מעל אמת היסטורית אחרת זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפידו להצמיד לבר כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל שלו בעת החדשה בישראל (כפי שכתבתי ברשימה קודמת).

לפי הנרטיב הציוני, כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי להשמיד כל זכר ליהדות ולעם היהודי באשר הוא.

הנרטיב המתחרה – של הציבור האולטרה-אורתודוכסי

הציבור האולטרה-אורתודוכסי נוקט עמדה שונה. עמדתם מבהירה שאין סוטים מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י). שכן אלו הם הגיבורים בעיני הציבור המאמין. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר בטקס לציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר".

לרגל חגיגות ל"ג בעומר אנו שבים מחדש לשאלות הבסיסיות:

האם בר כוכבא ראוי להיחשב ל"גיבור" לאומי, משכמו ומעלה? האם חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא – האל, שייחד את עמו ישראל כעם סגולה, יגן עליו ואין בכח הזרוע בלבד להושיע – הן אמת? או שמא האמת טמונה בתורתו ואמונתו של בר כוכבא, דהיינו – בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם?

כפי שכבר כתבתי, נרטיב אינו מייצג "אמת היסטורית" בעיני כולי עלמא, אלא בעיניי המאמין בו ומתייחס אליו כאמת היסטורית; אמת שהיא מעל לכל ויכוח. עלינו להבין שנרטיב קולקטיבי נוצר חדשות לבקרים בימינו וגם בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא. זאת מתוך צורך השעה, ועבור הדורות הבאים. נרטיב קולקטיבי מככב במיוחד בעיתות מצוקה או בעקבות אירועים היסטוריים דרמטיים. או אז עולה קרנו של נרטיב והוא נתפס כאמת היסטורית בעיני קולקטיב מובחן או לאומי. ובמקביל, יכול שיעלה קרנו של נרטיב מתחרה בעת ובעונה אחת, ויזכה לאמונם של ציבורים מובחנים ו/או לאומיים. ויש לזה מחיר. כמו העמקת הקרע והחרפת היריבות בין המחנות בתוך הציבור הרחב.

במובן האובייקטיבי, אין עוררין על כך שנרטיב בר-כוכבא נתפס כאמת היסטורית בקרב הציבור החילוני בישראל ואילו נרטיב רבי עקיבא, כגדול הדור שהלך ראש בראש נגד נטיותיו הכוחניות של בר כוכבא, הלך ונחלש בקרב ציבור זה במשך השנים. בקרב האורתודוכסיה המצב הפוך לחלוטין ולא רק זה. ילדי ישראל החילוניים מזדהים טוטלית עם גבורתו של בר כוכבא וסיפור המרד ברומאים, בעוד ילדי הציבור האורתודוכסי מזדהים טוטלית עם מורשתו של הרשב"י ותרומתו וגדולתו של רבי עקיבא שזכה להעמיד תלמידי חכמים ובראשם הרשב"י.

עליונות הכח מול האמונה באל

בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הויכוח ההיסטורי בין רבי עקיבא לבין בר-כוכבא, ונשאל את עצמנו שאלה בסיסית בדבר עליונות כח הזרוע על פני כוחה של אמונה באל. כפי ששאל רבי עקיבא את בר-כוכבא:

למה לנו עזרת בני אדם, אם האלוקים איתנו, יאמרו האולטרה-אורתודוכסים. האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתירה לדרכי המלחמה או לבטוח בעזרתו של האלוקים? האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח.

גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז נכתב סיפורו של רבי עקיבא בשפה הגרמנית עבור יהודי גרמניה ואירופה, השאלה הזו עדיין רלבנטית, במיוחד לנוכח המחלוקת בדבר גיוס אברכים לצה"ל.

צירוף מקרים

רשימה לזכר חנה קרסיק ז"ל. דודתי, חנה קרסיק (לבית צ'רניאק), מתה בסופשבוע זה בגיל 90. גם שאול ביבר מת בסופשבוע זה, בגיל 90. לא רק הגיל ומועד הפטירה מקשרים ביניהם. אחיה התאום של חנה, מאיר צ'רניאק, מוותיקי הפלמ"ח ובעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה, הוא החוליה המקשרת ביניהם.

נתחיל בדודתי, חנה. אישה יקרה, אמיצה וטובת לב שגידלה ארבעה ילדים, נולדה בסמולנסק שברוסיה לפני 90 שנה. אימה, סופי צ'רניאק, לבית להמן, הייתה ילידת גרמניה ועברה להתגורר ברוסיה כשנישאה לבעלה, שלמה צ'רניאק, יליד מינסק. אירועי התקופה הילכו איימים על הקהילה היהודית בסמולנסק. הבולשביקים התחזקו באותה תקופה – שנות ה-20 במאה הקודמת – ועימם גם האנטישמיות. חיי הקהילה היהודית ברוסיה בכלל ובסמולנסק בפרט, עברו תהפוכות. תחילה היו אלה מיגבלות הקשורות לקיום מצוות הדת. הן היו מלוות ברדיפות ומעצרים של מי שעבר על צווי השלטון החדש. תוך זמן קצר נושלו רבים מנכסיהם, ויחד עמם גם משפחתה/משפחתי. בדומה לרבים אחרים, חיפשו גם הם מוצא ופתרון.

לזוג צ'רניאק נולדו בסמולנסק ארבעה ילדים. גרשון הבכור (אבא שלי), שושנה, והתאומים – חנה ומאיר. ההחלטה לצאת את רוסיה לכיוון גרמניה ולהתאחד עם משפחתה של סופי צ'רניאק, סבתי ז"ל, הייתה אמיצה ביותר. שכן איש לא הורשה לצאת את הגבול לצמיתות. המשפחות הסתננו אל מחוץ לגבולות רוסיה חלקים-חלקים. כך, גם משפחתי. לכשהגיעו לגרמניה, לעיר מיינץ, המשפחה המורחבת דאגה לתמוך בזוג ובילדיהם הרכים. ואז עלתה לשלטון המפלגה הנאצית. למודי ניסיון, החליטה המשפחה לארוז מייד ולהשיג סרטיפיקטים שיאפשרו להם לצאת מגרמניה ולעלות לישראל. השנה הייתה 1933. הם זכו לצאת מגרמניה בזמן והתיישבו בלב תל אביב. חנה ומאיר, הצעירים מבין הילדים, החלו ללמוד בבית הספר הדתי, תחכמוני – מבנה בית הספר קיים עד היום בנווה צדק.

חנה שלטה בעברית. היא גם היחידה מבין הילדים שנשארה נאמנה למסורת היהודית וקיימה מצוות יחד עם בעלה אשר. את ביתם הם הקימו בפתח תקווה, ברחוב פרנקפורטר, ליד בית הכנסת. אהבתי לבקר ולבלות עם המשפחה הזאת. חנה הקרינה אופטימיות על סביבתה. הצחוק היה בן לוויה קבוע של חנה. קשה לשכוח את הצחוק המתגלגל והרוח האופטימית שלה. הקשר המשפחתי איתנו היה הדוק ביותר, וכך הוא נשאר עד עצם היום הזה. יהי זכרה ברוך!

אחיה התאום של חנה, מאיר צ'רניאק, התגייס לפלמ"ח למחלקה הדתית בעיינות ב- 1941, פלוגה ה'. את קורותיו ניתן ללמוד מתוך אתר מוזיאון הפלמ"ח. בין היתר, קיבל צל"ש כ"לוחם ללא נשק" מאריק שרון ב-1970, ועיטור המופת מהרמטכ"ל דוד אלעזר ב- 1973. הוא קבע את ביתו בנגב והיה בין הראשונים שעברו להתגורר בדימונה, לאחר מכן, בערד ולבסוף בבאר שבע. אנשי באר שבע מכירים את קורותיו ובמיוחד את השירים שכתב על כל נושא שהיה קרוב לליבו. החל מטיולי הטבע, החוויות ממלחמות ישראל, וכלה בעבודתו ובמשפחתו.

הקשר בין מאיר לבין שאול ביבר התגלה לי לגמרי במקרה. ביום העצמאות 2012, ביקרתי לראשונה במוזיאון הפלמ"ח. לאחר הסיור בין המוצגים – כשלעצמו חוויה בלתי נשכחת – נכנסתי לאולם הארכיון, ובו כרכים המכילים תמונות ותיעוד של הפלוגות השונות של הפלמ"ח. מצאתי כמה מסמכים מעניינים שלא ידעתי על קיומם עד היום. המסמך המורחב אודות מאיר נמצא במאגר הדיגיטלי של אתר מוזיאון הפלמ"ח. שמחתי מאוד לצרף מסמכים אלו לאוסף המסמכים המשפחתי ויצאתי מן האולם. ממש ליד הדלת עמד שאול ביבר – "אבי הלהקות הצבאיות" ומראשוני הפלמ"ח.

שאול ביבר פנה אלינו ושאל מה חיפשנו בארכיון. האם יש לנו קרוב משפחה ששירת בפלמ"ח. השבנו לו בחיוב. סיפרנו לו על קורותיו של מאיר והוא ציין שהכיר את המחלקה הדתית שבה שירת מאיר. השיחה בינינו קלחה. שאול ביבר סיפר לנו על עצמו, על תפקידיו השונים ועל ההרצאות שהוא מעביר לקהלים שונים. בינינו לבין עצמנו חישבנו שהאיש אמור להיות קרוב ל-90. המוטיבציה שלו לשמר את תולדות הפלמ"ח ולהפיץ ברבים את קורותיו של הארגון נמשכת מזה שנים. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה באירוע שהתקיים בבית ציוני אמריקה, באוקטובר 2012, שהנושא שלו היה מלחמת יום הכיפורים. הוא עלה לבמה בכוחות עצמו, ודילג חזרה למפלס הכיסאות ללא עזרתו של איש! הקהל היה מצומצם ולא מפרגן במיוחד. החלו לצעוק שם, מה פתאום מנצלים את האירוע כדי "לעשות נפשות" לפלמ"ח. שאול לא התווכח והמשיך בתכנית. למי שלא יודע, הסיבה לכך הייתה ברורה: דדו. הוא היה איש פלמ"ח. מאז מלחמת יום הכיפורים, מסקנות ועדת אגרנט ופרישתו של דדו מצה"ל בשברון לב, נמצאו כמה דרכים ללמד על דדו זכות. אחת מהן היא חנוך ברטוב והספר "דדו". גם שאול ביבר מצא דרך להציג לישראלים את דדו – דרך הפלמ"ח, הרמט"כלות בצה"ל ומלחמת יום הכיפורים. שאול, איש יקר. תמיד המשיך קדימה במטרה למלא שליחות. תנחומיי למשפחת ביבר. אבדה גדולה לכולנו.

הרב ד"ר מאיר להמן – אב"ד קהילת מיינץ (מחצית המאה ה- 19)

ערב פסח, תשע"ג

במשפחתי עובר מדור לדור הסיפור על הסבא-רבא של אבי – הרב ד"ר מאיר להמן – שנולד בגרמניה, למד באוניברסיטה של ברלין, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה, ולאחר מכן עבר להתגורר בפראג. שם שקע בלימוד התורה ומאוחר יותר קיבל על עצמו את ראשות הקהילה הניאו-אורתודוכסית של מיינץ.

Rabbi_Marcus_Lehmann
הרב ד"ר מאיר מרקוס להמן. מקור: אוסף פרטי

להמן היה עתיר משאבים רוחניים וכשרון כתיבה. הוא הוציא לאור עיתון בשפה הגרמנית, ה"איזראליט", שהיה מיועד לקהל קוראים יהודי בתפוצות. הוא ערך את פירוש "מאיר נתיב" למסכת אבות ולהגדה של פסח. כתביו ההיסטוריים – סיפורים שהביאו לכדי מימוש את כישרונו הספרותי, ובהם אלמנטים חינוכיים ותמות יהודיות שנועדו להגביר את הזיקה הקהילתית ולימים חיזקו את הרגש הלאומי – כל אלו ראו אור בראשונה בביטאון "איזראליט", כסיפור בהמשכים, ואחר כך במהדורות כרוכות.

הגדה של פסח

בהקדמה להגדה של פסח, שהאיר ופירש, כתבו עליו כי נדד לפראג הרחוקה כדי "להתאבק בעפר רגליהם של גאוני העיר", שבמחיצתם זכה והגיע לגדלות תורנית "ויהי לאילנא רברבא".

חוגי האמנות והספרות הגרמנית ראו בו כוכב עולה וניסו למשכו אליהם. הוא קיבל הצעות מאוד מפתות, אבל בתוך תוכו ידע שנועד לו תפקיד קהילתי מכובד. וזה הגיע.

הוא קיבל הזמנה אישית לכהן כרב הקהילה האורתודוכסית במיינץ. באותן שנים – אמצע המאה ה-19 – פקדה את מיינץ ,כמו ביתר ערי אשכנז, רוח ליברלית שהרסה כל חלקה טובה ביהדות. בשנת 1853 כאשר נפתח בית הכנסת החדש של קהילת מיינץ והקהילה הרפורמית הנהיגה בו מקהלת נשים ועוגב, היה קומץ אנשים שפרש מן הציבור "המתכחש" ליהדות, והתפלל לבד בחדר קטן לפי הנוסח המסורתי. בראשם של אלה עמד הגאון רב שמואל בונדי.

הרב מאיר להמן ניהל ביד רמה את הקהילה הניאו-אורתודוכסית במיינץ.

הוא היה נואם בחסד עליון ורבים מבני הקהילה היהודית של מיינץ נהרו להאזין לדרשותיו. תוך חודשים ספורים בית הכנסת נעשה צר מלהכיל את חברי הקהילה, והרב להמן התמסר להקמת בנין גדול יותר שישמש בית כנסת לקהילתו. הוא ערך מסע התרמה בקרב יהודי גרמניה ובעיקר בקרב יהודי העיר מיינץ. להמן צרף פרוטה לפרוטה ובסוף, כאשר הושלמה בנייתו של בית הכנסת האורתודוכסי החדש, הוא חולל מהפכה דתית בעיר. השפעתו הרוחנית של הרב להמן הייתה כבירה. אם בבואו למיינץ כמעט ולא היה בנמצא בית עסק יהודי שננעל בשבתות, בחלוף חודשים ספורים מאז שלהמן הגיע לעיר, חנויות בבעלות של יהודים נסגרו בשבתות ובחגים. בעליהן שבו אל חיק היהדות המסורתית.

גם לימוד התורה חזר לשגשג בעיר. להמן יסד בית ספר דתי ניאו-אורתודוכסי והשפיע על ההורים שייאותו להעניק לילדיהם חינוך יהודי כשר. פעילות זאת קוממה עליו את חוגי הרפורמים. תחילה ניסו להשמיצו באמצעות העיתונות. הם חיברו שירי-לעג המתארים את סבלות הנוער היהודי מיום שלהמן הגיע לקהילה. מאוחר יותר החלו ראשי הקהילה הכללית להסית נגדו את הציבור, גם בפומבי. השלטונות התערבו ואסרו עליו למלא את התפקידים הרשמיים כרב יהודי, לקיים קידושין, לשאת הספדים ואפילו לנאום בבית הכנסת. הקהילה היחידה שזכתה להכרה של השלטון הייתה "פורצי החומות". קהילה זאת ניצלה את העובדה כדי לאסור את התפילה בבית המדרש של הניאו-אורתודוכסים, שהקמתו בוצעה ללא הסכמת הקהילה "הרשמית".

להמן לא אמר נואש. הוא פתח במאבק משפטי נגדם, פנה למוסדות השלטון והגיש בקשות ותבע עצמאות לקהילתו. בתגובה, מתנגדיו הציגו את דמותו כאישיות פנאטית, ומה רבה הייתה הפתעתם של אנשי הממסד כשפגשו אותו אישית. מבוקשו ניתן לו.

או אז הכירו לו את אשתו לעתיד, תרצה, בתו של הרב בונדי, והשניים נישאו בשנת תרט"ו והעמידו צאצאים.

פועלו של להמן:

להמן הקדיש עצמו לפעילות ציבורית והקים מוסד עיתנואי ששרד אחריו ונוהל בהמשך על ידי בנו, אוסקר להמן. (ה"איזראליט" 1938-1860). להמן עסק בפרשנות וערך את "פירוש נתיב" למסכת אבות ולהגדה של פסח.

der israelit
דף מתוך העיתון "איזראליט" מיסודו של הרב מאיר להמן. מקור: אוסף פרטי

במסגרת פעילותו הציבורית, להמן נמנה על יוזמי הקמת בית חולים בירושלים. דלת ביתו היתה פתוחה בכל שעות היממה ורבים הגיעו אליו כדי לשאול בעצתו בעניינים שונים.

לאחר שהקהילה הניאו-אורתודוכסית במיינץ חגגה את ניצחון עצמאותה, להמן יצא למסע על פני ערים ועיירות בגרמניה כדי לעשות נפשות לניאו-אורתודוכסיה. הוא נדד לכל מקום בו נמצא גרעין יהודי אורתודוכסי, במטרה לדרבן את היהודים לייסד קהילות עצמאיות ולהיאבק על זכויותיהם. הוא דאג להושבת רבנים ניאו-אורתודוכסים צעירים בראש הקהילות, ואלו ראו בו מופת אישי.

כאשר הניאו-אורתודוכסיה התבססה בקהילות יהודיות רבות בגרמניה, להמן הרחיב את חזית המאבק שניהל נגד יהודים חילונים ומתבוללים. בשנת 1860 הוא הקים ביטאון שבועי בשם – ה"איזראליט" – השופר המרכזי של היהדות הניאו-אורתודוכסית בגרמניה. גליון של ה"איזראליט" מוצג בבית התפוצות, רמת אביב. הביטאון ראה אור ברציפות במשך כ- 80 שנה, עד פרוץ השואה. להמן פרסם בביטאונו מאמרים וסיפורים שיצקו דפוסי השקפה תורניים בלב רבבות קוראיו, וחינכו את דור הנעורים ליהדות ולימים, ללאומיות. הוא אף ניהל ויכוח עם הרפורמים מעל דפי הביטאון וקרא לליכוד הנאמנים לתורה.

Der Israelit

סיפוריו, שראו אור תחילה ב"איזראליט", פורסמו אחר-כך כספרים. הוא פרסם למעלה ממאה ספרים, ואלו תורגמו ליידיש, אנגלית, עברית ושפות זרות נוספות. ספריו הופצו בקרב היהדות האורתודוכסית בישראל. במאה ה-19 ספריו שימשו את הקהילה היהודית של מיינץ הן כערוץ להעברת המסורת היהודית לדור הצעיר ולכל יהודי באשר הוא, והן ככלי לפיתוח מודעות עצמית בקרב הקהילה. משקל כנגד הספרות העממית שנועדה לפתח זהות לאומית בקרב הגרמנים עצמם. להמן השכיל להבחין בהשפעת ספרות ה"משכילים" הלא-יהודים על נפש הנוער, ובאמצעות סיפוריו כמו "משפחת אגילר" "השר מקוצי", "בוסתנאי" ואחרים, הייתה ליהודי המסורתי עוגן להישען עליה. בספר רומן עם העבר, מאת פרופ' ניצה בן-ארי, היא מציינת שלהמן השתדל לחבב על הנוער היהודי בגרמניה את האמונה בהיסטוריה היהודית ואת הזיקה ליהדות (פרופ' ניצה בן-ארי, רומן עם העבר, 1997).

ההגדה לפסח שלהמן ערך ראתה אור במספר מהדורות והיא מוצעת כיום למכירה בעיקר בחנויות לספרי יודאיקה או יד שנייה. הטקסט משולב בעיטורים, סיפורים ופירושים – כולם בגרמנית.

פירוש "מאיר נתיב" להגדה של פסח תורגם לראשונה מגרמנית לעברית על ידי צוות סופרים, וראה אור בהוצאת "נצח" ב- 1967. בהקדמה להגדה מובאים מנהגי הרב אליהו מוילנא בליל הסדר ובשולי ההגדה צורפו לקט אימרות ודברי עיון מעניני דיומא. למעשה, התרגום לעברית משתרע על פני 343 עמודים בעוד טקסט ההגדה של פסח ממלא בו עמודים בודדים בלבד.

סדר זרעים

כמו כן, הרב להמן כתב הערות ל"מסכת זרעים" של התלמוד הירושלמי. על כך הוא קיבל הסכמות מגדולי הדור דאז, כגון המלבי"ם זצ"ל שהיה לימים אף חברו הקרוב. הרב להמן הזמינו לגור במיינץ כאשר המלבי"ם נאלץ לעזוב את מקום מגוריו.

 

הביוגרפיה של הרב מאיר להמן נחקרה על ידי בנו הצעיר, ד"ר יונס להמן (Jonas Lehmann), וראתה אור בפרנקפורט בשנת 1910 תחת הכותרת: Dr. Markus Lehmann. בביוגרפיה יונס לבמן סוקר את כתביו ההיסטוריים של אביו, הרב להמן, כסיפורים שהביאו את כשרונו הספרותי לכדי מימוש .

עותקים של כתבי-היד של הרב להמן שמורים בספרייה הלאומית, ירושלים. להלן חלק מהכותרים באנגלית, מאת הרב מאיר להמן, ולצידם שנת ההוצאה לאור של הספר בגרמנית :

Faith and courage, The Shach's daughter (1867); Del Monte (1869); Bostanai (1870); Just in time (1871); The count of Coucy (1872); The family y Aguilar (1873); The royal resident (1877); Rabbi Joselman of Rosheim, parts 1 & 2 (1878-79-80); The penknife (1880); Portrait of two families (1880); Rabbi Akiba  and His Tumes (1881); Ithamar (1888