טוב עשו אבות הציונות כשהנחילו מיתוסים לאומיים המבליטים את דמות הגיבור ומעלים אותו לגדולה, כמודל לחיקוי על ידי כל "צבר". ראשי התנועה הציונית העדיפו מאז ומעולם להעלות על נס גיבורים היסטוריים מהמורשת היהודית שניחנו בתכונות שראוי לחקותן. אבל אין זה מצדיק העדפה של נרטיב אחד על פני נרטיב מתחרה, והצגתו כנרטיב מומצא, או שקרי.
*****************
כשהחלו ניצני האידיאולוגיה הציונית לבצבץ ותודעת הלאום היהודי בישרה על תחילתה של תחייה לאומית בשלהי המאה ה-19, הורגשה תחיה גם בעיסוק באישיותו של בר-כוכבא. הנרטיב הציוני העלה את דמותו על נס כלוחם חירות, והציג אותו כחוליה בשרשרת היסטורית מפוארת של מעשי גבורה בהם הוכיחו העם היהודי וגיבוריו נחישות ולחמו למען חירותו ועצמאותו הלאומית. בר-כוכבא הפך מאז לסמל המרד וילדי ישראל מציינים את זכרו בל"ג בעומר. דא עקא, הנרטיב הציוני טרח כל כך לפאר את דמותו של בר-כוכבא אבל בה בעת העלים במתכוון את כישלון המרד שאותו הוביל. נרטיב מתחרה מריץ חוגגים רבים בל"ג בעומר אל הגליל, ואלו חוגגים במירון בהילולת הרשב"י – רבי שמעון בר יוחאי .
איזה משני הנרטיבים נשען על טיעון טוב יותר, האם יש מקום להאדיר את האחד על פני זולתו או לעמת ביניהם?
ישנם כאלו שעושים זאת, מיהם?
איזה משני הנרטיבים נשען על טיעון טוב יותר, האם יש מקום להאדיר את האחד על פני זולתו או לעמת ביניהם?
טראומה לאומית תמיד מצמיחה נרטיבים שחלקם סותרים זה את זה
על רקע טראומות לאומיות צצים נרטיבים ומונחלים מיתוסים על ידי קבוצות אידיאולוגיות אינטרסנטיות. במאה הקודמת זה בדיוק מה שהתרחש סביב מלחמת יום הכיפורים (1973), שנחוותה על ידי הציבור בכללותו כאירוע טראומתי. אבל אידיאולוגיות של קבוצות אינטרסנטיות, כגון קברניטי צה"ל ובראשם שר הביטחון, משה דיין, הביאו למלחמת גרסאות וליצירת נרטיבים שונים סביב מלחמת יום הכיפורים. מיתוס צה"ל (ראו רשימה קודמת) הונחל על ידי שלטונות צה"ל ומפקדיו. לפיו צה"ל הביא לניצחון כאשר הפך את קרבות הבלימה לקרבות תקיפה. לעומת גרסה זאת, הציבור הרחב זכר את הכישלון, את ההפתעה, את הימים הראשונים של המלחמה ואת קרבנותיה הרבים. ועדיין, הגרסה הרשמית החזיקה מעמד שנים רבות, במקביל לגרסת הציבור בכללותו.
בדומה לכך, נרטיב בר כוכבא הפך להיות הנרטיב הרשמי שלנו בהקשר לל"ג בעומר. מדובר במיתוס שהנחילה התנועה הציונית, מאז המאה ה-19, שבאמצעותו מועבר מסר – האדרת תכונת הגבורה במאבק לחירות לאומית. בימינו יודעים ילדי ישראל לספר בל"ג בעומר שהיה אדם ושמו בר כוכבא והוא היה גיבור. אין ויכוח על אומץ ליבו של בר כוכבא. שכן הוא מרד בגלוי נגד שלטון רומי וגזרותיה, לאחר חורבן בית שני. הנרטיב של בר כוכבא, שנעשה פופולרי בעיקר בקרב הציבור החילוני, מספר שה"גיבור" הושלך לגוב אריות, נלחם באריה ויצא כמנצח כשהוא רכוב על גב האריה. הגרסא הזאת מונצחת לדוגמה בשירו של שאול טשרנחובסקי. גם שירו של לוין קיפניס מתאר את בר כוכבא כגיבור שיש להתגאות בו ובמעשיו – איש היה בישראל – בר כוכבא שמו… הוא היה גיבור, גיבור גיבור.
נרטיב יכול להיות "שגוי"?
בעוד שהזרם הציוני אימץ את דמותו של בר כוכבא, האדיר את גבורתו ואומץ ליבו בנרטיב שיצר, ואף ציין את המרד כחוליה בשרשרת היסטורית של מאבקים לחירות לאומית, הגרסה שאמצו חוגים שומרי מצוות וחרדים הייתה שונה. גרסתם עוסקת באותה תקופה היסטורית, שמציינים אותה בל"ג בעומר, אך משדרת לקחים אחרים. ראשית, חוגים אלו מציינים שבאותה עת הגיעה לקיצה מגפה שקטלה עשרים וארבעה אלף מתלמידיו של רבי עקיבא. שנית, חוגים אלו מציינים בל"ג בעומר את יום פטירתו של שמעון בר יוחאי (הרשב"י), שהנחיל לחסידיו את ספר הזוהר ואף ציווה על סף מותו לחגוג ביום זה את ניצחון הרוח (ותודה לרנית אברמוביץ).
בסופו של יום, נרטיב אינו מתחפש לתיעוד הסטורי, יש המאמינים בתקפותו ויש גם כאלו שגרסתם אחרת ובה הם רוצים להאמין.
האידיאולוגיה הציונית ובר-כוכבא
מחזה מוסיקלי ביידיש – 'בר-כוכבא' שמו – מגולל סיפור על בר כוכבא שהומצא באמצע המאה ה-19 על ידי נציגי התנועה הציונית. הסיפור שימש בסיס למחזה "בר כוכבא", שהועלה (ביידיש) על ידי התיאטרון המודרני של גולדפארן (ותודה למרים קצ'נסקי). במחזה היו שזורים אלמנטים אידיאולוגיים. אלו בלטו במיוחד בנאום שנשא בר כוכבא. הנאום מבטא את מה שחש כותב המחזה והיווה השראה לאידיאולוגיה הציונית ולהקמת תנועת "חיבת ציון" שהתכנסה באופן רשמי ב-1884 בוועידת קטוביץ.
שתי גרסאות לאירועי ל"ג בעומר, ואף לא אחת מהן עדיפה על פני רעותה
לא ברור כיצד מערכת העיתון "ישראל היום" מפרסמת מאמר של דרור אידר, המציג את גרסת התנועה הציונית לל"ג בעומר כגרסה ה"אמיתית". במאמרו כותב אידר כי בר כוכבא הוא ה"היילייט" של ל"ג בעומר; בל"ג בעומר אנו חוגגים יום גבורה עתיק הקשור בדמותו ההירואית של בר כוכבא ובמרד הנרחב שאירע בשנים 132-135 לספירה לערך….. אך מה בנוגע לנרטיב המתחרה? זה המאדיר את שמעון בר יוחאי (הרשב"י)? אידר "מנמיך" אותו בכתבה ואף רומז לקיומן של אמיתות מסולפות בו – "בחוגים האלו [קרי, שומרי צוות וחרדים], בר כוכבא הומר בהילולת רשב"י" – כך הוא כותב ומסביר: "באשר לחרדים, בר כוכבא יצר בעיה…"
לעניות דעתי, נבצר מהכותב, דרור אידר, ומרבים כמוהו, לקלוט שמאז המאה ה-19 הפכה הגרסה הציונית לגרסה רשמית בעיקר של הציבור החילוני. ילדי ישראל לומדים על בר-כוכבא וקוראים את שיריו של טשרנחובסקי ושל קיפניס החוזרים על גרסה זאת בלבד. ילדינו יוצרים חץ וקשת לזכרו של בר-כוכבא ה"גיבור" ומדליקים מדורות לציון אמצעי התקשורת שבהם נעזרו המורדים שפעלו עם בר כוכבא.
אך בכך לא די. הבעייה עמוקה עוד יותר אם מעמידים את הגרסה האחת, הציונית, כגרסה רשמית ואין מקבלים את הנרטיב של האחר, של חוגים החוגגים את ל"ג בעומר במירון ליד קבר הרשב"י.
בסיפא של מאמרו כותב אידר בדוחק, ש"עם התנוצצות אור החירות של העם בעקבות התנועה הציונית, הפך בר כוכבא מודל חיקוי ליהודי החדש, מעין צבר עתיק שדמותו נסכה השראה ותקווה בחלוצים, בשומרים, בלוחמי המחתרות ובחיילי צה"ל…." אך הדבר המקומם ביותר הוא המשפט שבא בעקבותיו:
"האם זאת הסיבה לניסיונות לנפץ את דמותו מצד אלה שהיו מעדיפים גם היום לראות כאן את שלטון רומא?" (רמז ברור לחרדים).
טוב עשו אבות הציונות כשהנחילו מיתוסים לאומיים המבליטים את דמות הגיבור ומעלים אותו לגדולה, כמודל לחיקוי על ידי כל "צבר". ראשי התנועה הציונית העדיפו מאז ומעולם להעלות על נס גיבורים היסטוריים מהמורשת היהודית שניחנו בתכונות שראוי לחקותן. אפשר לומר שיוסף טרומפלדור שייך למודל בשל האומץ שגילה ובשל תודעת החירות שהפגין. מסר דומה עולה גם מהגרסה המעלה על נס את אומץ ליבם של המורדים ברומאים, שהתבצרו על פסגת המצדה ולא נכנעו עד סופם המר… מה מצדיק לפיכך העדפה של נרטיב אחד על פני האחר, והצגתו של האחר כנרטיב מומצא?
הצלחה 
אני לא יליד הארץ. לא שרתי את השירים האלו אבל ילדי למדו על בר כוכבא וחץ וקשת ולכן תמיד חשבתי שזה כל הסיפור של ל"ג בעומר. עכשיו אחרי קריאת המאמר אני מבין שיש מלחמת גרסאות בין חילונים ודתיים! מענין מאד.
זו לא ממש מלחמה משום שאיש אינו תוקף את רעהו אבל לעתים נתקלים בתקשורת במשהו מביך כמו הכתבה של אידר בישראל היום שלפיה אפשר לחשוב שבמגזר החרדי והדתי "המירו" את בר כוכבא ברבי שמעון בר יוחאי, דהיינו – עשו מעשה ושללו את הגרסה "הנכונה".
לא הבנתי למה כתבתו של אידר מביכה. אני בא מהמגזר הדתי ואכן שם שולט הנארטיב של בר יוחאי. במידה רבה משום שכנרמז בתלמוד, המרד נכשל ובר כוכבא הכזיב את אלו שטענו כי הוא מלך המשיח, למשל אנשים כגון רבי עקיבא שתמך ללא סייגים בבר כוכבא כנגד עצת חכמים. התלמידים של ר עקיבא שמתו לכאורה במגיפה הומתו למעשה במהלך המרד. התלמוד רומז לקשר בין רבי עקיבא לבין המרד. קשר במסגרתו גדול הדור טועה טעות קולוסאלית וכמעט מחסל את היישוב היהודי בארץ ישראל.
האמנם כך? האם משום שאנשים כמו ר' עקיבא הסתייגו מבר כוכבא אזי ה"כוכב" התורן הפך להיות בר יוחאי, ולכן גם המגזר הדתי אימץ את נרטיב בר יוחאי? או שמא מלכתחילה מאמינים יהודים שומרי מצוות שבל"ג בעומר חל יום מותו הרשב"י וכל הצרמוניה של מירון והמדורות נסמכת על מורשתו, על צוואתו לשמוח וכן הלאה – והיא היא הגרעין הקשיח של החגיגות?
שמח שקראת את מאמרי, אבל נדמה לי שביטוי "מביך" חל גם על ביקורתך. את יוצאת מתוך הנחה שאינני מכיר את הנתונים הנוספים שהבאת באשר לטשרניחובסקי וכו'. המאמר בישראל היום היה קיצור של מאמר רחב יותר שיתפרסם גם באתרים אחרים בהמשך.
הדיון במלחמת הנרטיבים קשור רק למחלוקת עם השמאל הרדיקלי – שם השיח הדומיננטי מזה שנים קשור בנרטיב. אינני אחראי לכותרת המאמר, אבל בשום מקום במאמר לא התייחסתי אל שירו של טשרניחובסקי כאל "נרטיב". אני כן חושב שהציונות לא אימצה נרטיב יש מאין, משום שהמסורת הלמדנית והפרשנית לאורך מאות שנים כמעט ולא הביעה ביקורת על בר כוכבא או המרד. יתרה מזו, גדול התנאים של דורו, ר' עקיבא, היה האידיאולוג של המרד, וכך גם בהמשך הספרות הרבנית. אדרבא, דווקא ברצון של השמאל הרדיקלי לקעקע את תבונת המרד היה משום אנכרוניזם ששפט את הסיפור העתיק בעיניים עכשוויות. כדאי לזכור שיהושפט הרכבי הסתמך בביקורתו הידועה על אגדות חז"ל לא ממקור ראשון אלא בעיבודן ובתרגומן ב'ספר האגדה' של ביאליק ורבניצקי.
באשר לחרדים, לא כיוונתי להמרה מכוונת של המרד בהילולת רשב"י, אלא לטרנספורמציה תרבותית ידועה ונפוצה בתרבויות רבות. לחרדים יותר נוח להתמודד עם המסרים הרוחניים של רשב"י וספר הזוהר מאשר לדבר על ההישגים הצבאיים של בר כוכבא ועל מלחמת העצמאות שלו שהצליחה לשנים ספורות. זה טבעי. לא בזדון. ממש כמו שקשה להם להתמודד עם הממד הצבאי של חג החנוכה. אפשר לראות זאת בספרות הילדים החרדים, בעיקר בחלקים המתארים את מלחמת החשמונאים באופן כמעט דה-מיליטריסטי.
אגב, לא כך הדברים אצל הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה", שם הוא דן במרד ובהשלכותיו – למשל, הוא לומד מהכרזתו של ר' עקיבא על בר כוכבא "זה הוא המשיח" – שהמשיח אינו צריך להיות צדיק גדול או לחולל ניסים: "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת" (רמב"ם הלכות מלכים פרק יא הלכה ג) .
בשום אופן לא טענתי שהמגזר החרדי "שלל גרסה" כלשהי. ל"ג בעומר קשור במרד בר כוכבא, וגם רשב"י קשור במרד. העניין הזה פשוט לא נדון, ולא מושם עליו דגש בשל הבעייתיות שמניתי קודם.
גם ספירת העומר ומנהגי האבלות קשורים לפי כמה פוסקים וחוקרים באופן ישיר במרד – תלמידיו של ר' עקיבא שמתו בתקופה הזאת, יצאו כנראה מאלה של תורה אל שדה הקרב ובהשראת רבם הפכו לחייליו של בר כוכבא. שם הם נפלו ועל כך האבל ואיסור התגלחת וכו'.
באשר ל"נרטיב הציוני" – בניגוד לקריאה הסמי-חתרנית, כאילו הציונות המציאה יש מאין את מיתוס בר כוכבא, אפשר לראות שמדובר במסורת שהייתה קיימת בספרים, ובדמות היסטורית שהייתה קיימת באמת, וכמובן במרד היסטורי שנסוב סביב השאיפה לחרות ועצמאות מדינית (או לפחות השגת אוטונומיה יהודית שתשיב את הזכויות הדתיות של היהודים, כמו הקרבת קרבנות וכו') – הציונות חיפשה דמויות מופת להזדהות ומצאה את בר כוכבא. בכך לא היה קמצוץ של המצאה או שקר. נכון הוא ששירו של טשרניחובסקי נשען על אגדה, אבל לא בזה העיקר. ואגב, החץ והקשת הם מנהג עתיק שהיה קיים הרבה לפני המאה התשע עשרה.
יש עוד מה להרחיב בנושא. אבל אני מקווה שפוגגתי במעט את נימת ההתנשאות שנשבה ממאמרך.
בברכה,
דרור אידר
עיינתי בתגובתך המלומדת ואני מאוד מודה לך על ההרחבה הניכרת במקורות ובהסברים. סיפורים ונרטיבים הם תמצית הדוקטורט שלי ונוף תקופת המחקר שעליו עמלתי. מפריעים לי לפעמים מילים כמו "האם זאת הסיבה לכך שבר כוכבא הומר בהילולת רשב"י?" כפי שציינת בסיפא של מאמרך… כאילו והייתה קיימת בתחילה גרסה א' של ה"אמת" באשר לחגיגות ל"ג בעומר, דהיינו, גרסת בר כוכבא, ואחר כך בעקבות תובנות כלשהן של המגזר הדתי הם העלימו את גרסת בר כוכבא והמירו אותה בגרסה אחרת, גרסת הרשב"י. הרי במיתוסים ובנרטיבים אין ראשונים ואחרונים יש רק אלו המאמינים ב-א' ולא ב-ב' ואחרים שאמונתם שונה…והסיבה השכיחה לניכוס היא כי זה משרת יותר טוב את האינטרסים.
אגב, במקורות שיש בידי כתוב שעם תחילת הציונות והרגשת הלאומיות היהודית חלה גם תחיה לעיסוק באישיותו של בר כוכבא… ונוצר סביבו מיתוס שהאדיר את ההירואיות בעיקר שכן, מיתוס (בעיקר המיתוס הפוליטי) מאדיר תכונה ומביא אותה לממדים מופרזים.
לידיעתך, הידיעות שלי על בר כוכבא אינן מרובות ואני חבה לך על המידע שסיפקת בתגובתך! ובאשר לשאר, מקווה שהבהרתי את רגישותי לענייני נרטיבים ואשמח להמשיך ולקרא את טוריך ב'ישראל היום'. בכיף…
מטבע הדברים, טור בעיתון יומי מקצר יותר שהוא מרחיב. כתבתי "הומר" ולא "המירו" כלומר לא הייתה פה פעולת מכוון, אלא פעולה סטיכית תרבותית, לפי חברה מסוימת מעצבת את דמויות המופת שלה בדרך שונה מאחרים.
הראיתי זאת במחקרים אקדמיים שלי ביחס לסיפורי חז"ל אחרים, למשל סיפור רבי עקיבא ורחל – עלייתו לגדולה ממעמד של רועה עדרים למעמד של גדול התנאים. יש בידי כ-70 גרסאות לסיפור הזה המתפרשות על פני כ-1500 שנה, ומעניין לראות כיצד הקהילה היהודית בצפון אפריקה במאה העשירית, מספרת את הסיפור אחרת מהקהילה היהודית בפרס של המאה ה-14 או באיטליה של המאה ה-18, או באוסטריה של תקופת ההשכלה בראשית המאה ה-19 או בארץ ישראל בתקופת התחייה. "המרה" או "טרנספורמציה" תרבותית הן תופעות ידועות לכל מי שצולל לתחום המרתק הזה.
ואכן, לשאלת הסיפא שלי, בר כוכבא בחברה החרדית מקבל משקל פחוּת מאוד ביחס לרשב"י, למרות של"ג בעומר קשור לפני הכול למאבק הצבאי לחירות ועצמאות מדינית. עובדה היא שאפילו רשב"י, שלו מייחסת המסורת הדתית את ספר הזוהר, ברח אל המערה כפליט פוליטי, וכבר כתבתי על כך. אין כאן זדון אלא העדפה. חוקרי התרבות באים ומצביעים על התופעה ועל הסיבות האפשריות לה, כפי שניסיתי לעשות במאמרי הקצר. הבה לא נשכח שמדובר בעיתונות פופולרית ולא בכתב עת, לא כל שכן בכתב עת אקדמי.
ראי המאמר המורחב מעט יותר כאן:
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-47604-00.html?tag=13-19-57
דרור
תודה רבה שטרחת להעביר אלי לינק למאמרך המורחב, אקרא אותו בהזדמנות הקרובה. אינני בקיאה במושגים מחקר התרבות (אני מגדירה עצמי כסוציולוגית פוליטית). כך למשל, המונח "הומר" מתאר לדבריך "פעולה סטיכית תרבותית" או, עיצוב מחדש של דמות מופת והסיפור עליה בגרסה שתתאים לצרכי קהילה זו או אחרת. אשמח לדעת מהי המקבילה של מונח זה באנגלית.
ד"ר תרצה שלום
כל האיזכורים והתגובות הנ"ל היו לפני יציאת ספרה המעניין אך החד צדדי של יוכי ברנדס "הפרדס של רבי עקיבא".
אני חוקר מזה זמן את מרד ברכוכבא (במקצועי גיאוגרף וקצין מודיעין בדימוס) מאחר ועמדתי מזמן על המחלוקת בין שתי הגירסאות . בצדק מחקרי את טוענת להצגת שתי הגירסאות כל עוד אין בידינו הוכחות על אמיתות מוחלטת של האחת על פני השניה.
לא ייפלא כי עד המאה ה 19 נעשה ע"י חכמינו הכל כדי להסתיר ולמחוק כל זכר של מרד זה אשר תוצאתו היתה שואה גדולה אף יותר באופן יחסי מן השואה המודרנית שחוללו הנאצים בעם היהודי.
מאידך עם אימוצו של ה"נרטיב" החדש שלבר כוכבא ע"י התנועה הציונית חלו גם כן עיוותים רבים וכיום קשה להבחין באמת ההיסטורית.
בכל אופן , כיום לאחר איסוף אובייקטיבי של כל המקורות היהודיים והזרים מצטיירת אצליתמונה די שלמה של המרד ובמיוחד של הסיבות התמוהות לכאורה שהביאו את רבי עקיבא ובר כוכבא לצאת למלחמה , שוב כבייכול כל כך חסרת סיכוי נגד המעצמה האדירה שבכל הזמנים : רומא.
יעקב בר לביא gis@mapi.gov.il
יעקב, שמחתי לתגובתך. בחרת נושא מעניין מאוד למחקר.
לעתים קרובות רווחת "אמת היסטורית" שאיש אינו מערער על אמיתותה, כמו נרטיב בר-כוכבא. (פרט לחוקרים כמובן).
מאז שכתבתי את הפוסט הבנתי דבר או שניים לגבי "ישראל היום" ומגמתיותו, לרבות אי אלו קליברים שמפרסמים בעיתון. שיבושם להם.
פרסם את זה מחדש ב-הצלחה.