מצוקת האתיופים – והתקשורת לא אשמה?

מדי פעם מקצה התקשורת מקום מכובד ובולט לדווח על מצוקתם החברתית של אוכלוסיות מיעוט. לאחרונה זה נעשה בנוגע לאתיופים.
מה חדש בסיפור של בוכובזה, ראש עיריית אור יהודה? התקשורת הצמידה לו את התואר "גזען" וריככה זאת כשהוסיפה גם את המילה "לכאורה". הרי המדינה אשמה, כי במקום להזרים כספים כדי לסייע לאתיופים, המדינה מטילה מעמסה זו על כתפי ערים "חלשות" כמו אור יהודה וקריית מלאכי.
 
אם נהפוך את היוצרות, ונשאל מה תורם לחוסנה וחוזקה של קבוצת אוכלוסייה, נבין כיצד התקשורת אחראית לא מעט להיווצרות פערים חברתיים בישראל הרב-תרבותית. פערים שנגררים עד לחינוך הגבוה ולקריירה. 

ראשית, דימויים בתקשורת הם גורם ראשון במעלה ליצירת סטריאוטיפ של "אוכלוסייה חלשה". לאחר דיון שהתקיים בסוף 2002 בנושא פערים חברתיים בישראל, מיהרה התקשורת והפיצה את ממצאי הדיונים. אלו הובילו למסה של פורומים מתוקשרים על "מצבם המחפיר של האתיופים במגוון תחומים חברתיים, כולל תחום החינוך." נודה, שחלק מהתוצאות היו בהחלט מועילות. משום שעוד באותה שנה הורחבה "תוכנית שלהב"ת", המיועדת לאוכלוסיית התלמידים האתיופיים, למספר נוסף של בתי ספר בהם לומדת אוכלוסייה זו.
אבל לפי דווחי התקשורת, הפער צומצם אך במעט. והתקשורת ממשיכה בשלה – מדווחת על גורלם העגום של ילדי העולים מאתיופיה שמופנים בהמוניהם לפנימיות, ובכך מורחקים מחיק המשפחה והוריהם אינם זוכים ליטול חלק בחינוכם. במספרים מדובר בכ-70% מכלל הילדים האתיופיים.
 
שנית, מחקרים קובעים שהתקשורת המודרנית אשמה בהגדלת "פער המידע" ולכן, להגדלת פערים חברתיים. בשנות ה-60 על רקע ההיצע האדיר של מידע תקשורתי שנבע בין היתר מתפוצה רחבה של מידע טלוויזיוני להמונים בארה"ב, הוכח שם שאוכלוסייה בכל חברה נחלקת בין אלו שרכשו כלים מנטליים ואינטלקטואלים מספיק טובים כדי לעבד במהירות מידע שמקורו בתקשורת – במיוחד כשמדובר בעניינים הנתפסים כחשובים וחיוניים לעתידו של היחיד והכלל – לבין אלו שחסרים להם נתונים אלו.
כיום האינטרנט הוא כלי מרכזי להעברת וקבלת מידע.
מי שחסרה לו תשתית מתאימה לעיבוד מידע "חיוני", כזה שמעיד על היותך "מתאים וכשר להתקבל למוסד להשכלה גבוהה ולמשרה בכירה", הוא אדם שבפועל חסר את המיומנות גם להתעדכן בנושאים לאומיים, בין שהם חברתיים או פוליטיים. פשוט אין לאדם כזה היכולת להדביק את הקצב שבו מתעדכנים כולם. האם האשמה היא בו? אולי גם למוטיבציה שלו יש חלק בכך. לתקשורת בוודאי יש אחריות כלפי אזרחים שחיים בחברה רב תרבותית ואינם באים מבתים מבוססים מבחינה אינטלקטואלית, המסונכרנת לפי המקובל בתרבות המערבית. אלו מסוגלים לקלוט ולעבד רק חלק מזערי מהמידע המציף את התקשורת והאינטרנט. כך שהפער רק ילך ויתרחב.
 
אתמול בתוכנית "משחק מכור" עמד ליאור שליים ליד לוח ורשם משוואה שצידה הימני הוא שרון בחזקת משהו נעלם וצידה השמאלי הוא הרצח של רבין. השאלה היא, באלו תנאים לא יהיה שיוויון בין השניים? התשובה היא: N עצרת. האם כולם מבינים "שפה מתמטית" זו? הפלח שיוכל להבין וליהנות מהומור זה הוא זעום יחסית לאוכלוסייה בכללותה. לא שיש לי טענות כלשהן לליאור שליים או ל"משחק מכור", תאמינו לי. בעוונותי הרבים בתיכון למדתי במגמה ראלית.
 
אפשר לצפות מהתקשורת שתתאמץ קצת יותר לטובת צרכים של אוכלוסיות "פריפריה תרבותית" (בלשון הפטרונות) – דבר שלא יסולא בפז. לא אמרתי שצריך להוריד את רמת השנינות בתוכניות בידור, או להנהיג בחדשות הערב של שעה 8 "עברית קלה".
אם המגמה היא לעודד אוכלוסייה להשתלב, וגם לעזור להם לרכוש מיומנויות ותשתית מתאימה לקליטת זרם המידע בנושאים חיוניים, צריך להבין מה חלקה של התקשורת בכך. במיוחד כששעות הצפייה בטלוויזיה, ושעות הגלישה באינטרנט עולות על שעות קריאת ספר.
 
טוב נעשה אם נזכיר לעצמנו שגם במצבה הנוכחי – למרות איך שהיא מצטיירת בתקשורת ולמרות איך שהתקשורת מתנערת מחובתה כלפי אוכלוסייה זו – הוכח שיש להם פוטנציאל אדיר, גם בלי הטובות של קרנות, כסף, מוסדות רווחה וטיפוח.
שלמה גרוניך הקים את מקהלת שבא, בשנת 1991, לצורך הופעה חד פעמית בטלוויזיה. ההמשך ידוע. יצא אלבום שירים של מקהלה זו ושמה הולך לפניה. חברי המקהלה המקוריים הם אתיופים מהעיר חדרה, עולים חדשים שעד היום הוכיחו עד כמה החברה הישראלית חסרה את הכלים למיצוי הפוטנציאל הגלום באוכלוסיות בעלות כישורים ייחודיים.
פועלו זה של גרוניך, שיהיו כאלו שיאמרו שהמטרה העיקרית שלו הייתה הקריירה והכסף, עדיין מלמד משהו חשוב – קנה המידה הסטנדרטי להערכת יכולות של אוכלוסיות בעלות רקע שונה מזה של ה"זרם המרכזי" הוא הבעיה העיקרית שאיתה יש להתמודד בחברה רב תרבותית. אינני רומזת שעלינו לשנות את אמות המידה של ה"זרם המרכזי". נהפוך הוא, נחוצה לנו הבנה של תרומת אמצעי התקשורת למיניהם לפער החברתי בתחום החינוך, בנסיבות הקיימות.