מלחמת יום-כיפור כמיתוס

דוח מחקר:

עבודת הדיסרטציה שלי לתואר דוקטור לפילוסופיה עסקה במלחמת יום-כיפור (1973), והאופן בו נחקקה בזיכרון הציבורי בישראל. גיליתי שסביב מלחמת יום כיפור נרקמו חמישה נרטיבים קולקטיביים. אלו פירשו את חוויות המלחמה לפי אידיאולוגיות וצרכים אופייניים לאוכלוסיות מזוהות בחברה הישראלית החילונית. לאחר המלחמה ניתן היה לתייג את הנרטיבים הללו בפורמט של מיתוס פוליטי. שכן, נוצרה פריזמה קבועה דרכה המשיכו אלו לאפיין אירועים בסכסוך הישראלי-ערבי  על פי דרכם וצרכיהם. הדיסרטציה זיכתה אותי ב- 1997, בתואר דוקטור לפילוסופיה. ועל כך אני מודה לפרופ' ישעיהו ליבמן (ז"ל) חתן פרס ישראל לסוציולוגיה פוליטית (2003) שהנחה אותי בעבודת מחקר זאת.

המחקר עצמו  היה כרוך בחיפוש ממצאים כתובים כך: התחקות אחר התבטאויות במהלך מלחמת יום כיפור ואחריה, שעסקו במלחמה או התייחסו אליה, שהופיעו בתקשורת לסוגיה (בעיקר, כתבות ופרשנויות בתקשורת הכתובה של הזרם המרכזי  – מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ). דגש מיוחד ניתן להתבטאויות הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי בפרסומים רשמיים, דיונים במליאת הכנסת, ולציטוטים של אזרחים המזוהים עם דור סוציולוגי, אידיאולוגיה, עמדה פולטית וחברתית. נוסף על התקשורת היומית ופרסומים רשמיים, נעשה חיפוש אחר ממצאים בספרות מקור על המלחמה, בפרוזה, בשירה, ובחוברות הנצחה לחללי מלחמת יום כיפור. סך הממצאים  מכסה טווח של עשרים שנה, מאז מלחמת יום כיפור עד מועד החתימה על הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993).

הנחת היסוד של המחקר  היא, שחוויה משותפת של עם, הנתפסת כטרגדיה וכטראומה, עשויה להיחקק בזיכרון הקולקטיבי כמיתוס שלאורו יפרש העם את הדרמות והדילמות החוץ-מדיניות לאורך זמן. יתרה מכך, טראומה לאומית עשויה להתפרש, בתנאים מסוימים, באופנים שונים ואף לשמש חומר גלם לנרטיבים שונים ואף מנוגדים זה לזה סביב אותה טראומה. לפי הנחה כזאת, ייתכנו מספר פרשנויות, שכן הטראומה תעורר גן אידיאולוגיות מובחנות שהיו רדומות עד אז. אלו ישובו לככב במעגלי השיח הציבורי והדוברים ישתמשו בנרטיב המובחן המתאים להם כסימוכין והצדקת עמדה. בשלב זה מדובר כבר במיתוס פוליטי/חברתי.

הממצא המרכזי העולה מן המחקר מראה שבמשך חודשים ושנים שחלפו מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים, התפתחה בישראל תבנית מורכבת של גרסאות ופרשנויות למלחמת יום כיפור. וככל שהציבור נזקק להתייחס לאירועי הזמן – בעיקר במישור הסכסוך הישראלי-ערבי – הגרסאות הללו התקבעו כמיתוסים. וכידוע, מיתוס מודרני מתקבע בזיכרון כך שקשה לסתור אותו. המיתוסים על מלחמת יום כיפור המשיכו לתווך בין אירועים לבין העמדות כלפיהם, במשך חודשים ושנים מאז סיומה הרשמי של מלחמת יום כיפור. בד בבד העמיקו והחריפו קונפליקטים אידיאולוגיים ואלו מילאו תפקיד בעיצוב עמדות כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי לאורך זמן.

מלחמת יום כיפור

הנרטיב הפופולרי ביותר ששימש את מרבית הציבור החילוני בישראל, בבואו לבחון אירוע ביטחוני היה "המחדל". המחדל הפך למיתוס פוליטי בעקבות דברי הביקורת שהטיח מנחם בגין בממשלת העבודה על תפקודה הלקוי ו"מחדליה" במלחמה. יתרה מזו, מיתוס המחדל גרר, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, הקמת ועדה ממלכתית (ועדת אגרנט) לצורך בחינת מדיניות הממשלה ותהליכי קבלת ההחלטות המדיניים-ביטחוניים לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה.

במקביל למיתוס המחדל, שנעשה בו שימוש בעיקר בהתייחסות הציבור לסכסוך הישראלי-ערבי, התגבשו גם גוונים מיתיים מובחנים שניתן לזהותם על בסיס דורות סוציולוגיים, אידיאולוגיה ושיוך פוליטי. כל זה עולה מתוך הממצאים – התבטאויות שהופיעו בשכיחות מסוימת והופצו באמצעי התקשורת הכתובים. התמונה הכוללת של מבנה הזיכרון הציבורי באותה תקופה, הבנויה סביב אירועי מלחמת יום כיפור ובהתייחס אליה, שיקפה קונפליקט בין דורות סוציולוגיים, בין שוחרי שלום ואלו החיים על חרבם, וכן בין הימין והשמאל הפוליטי. ובנוסף, כאמור, מיתוס מרכזי שעל פיו בוחן הציבור את הסכסוך הישראלי-ערבי – מיתוס המחדל.

ראש הממשלה גולדה מאיר

מיתוס "המחדל"

על המחדל במלחמת יום כיפור נעשו מחקרים בתחומי יידע רבים, וקיימת ספרות ענפה המתייחסת לעיצוב הזיכרון הציבורי על פי ערכיו ולקחיו של המחדל. ה"מחדל" מבטא אכזבה עמוקה של מרבית הציבור מהרשלנות של הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי, בעיקר בטרם פרצה מלחמת יום כיפור, אך גם במהלכה. חסידי המיתוס ראו ברשלנות של הדרג המדיני-ביטחוני את חזות הכל של מלחמת יום כיפור. הרשלנות היא שהובילה לפרוץ המלחמה ולימים הקשים בתחילתה. כתוצאה מראייה זאת, התערער אמון הציבור במערכת המדינית והצבאית, והמילים "רעידת אדמה", שהפיעו תדירות בתקשורת, תיארו באופן ציורי ורב-משמעות את הסדקים החמורים ביחסי האמון בין הציבור והשלטון בישראל. הקונצנזוס הציבורי שנוצר סביב ה"מחדל" חיזק את נטיית הציבור להטיח בפומבי דברי ביקורת חריפים במדיניות הממשלה זמן רב לאחר שמלחמת יום כיפור הסתיימה.

משה דיין. קרדיט: ויקיפדיה

 עיצוב הזיכרון הציבורי של קבוצות מובחנות בישראל

במקביל למיתוס המרכזי של מלחמת יום כיפור – ה"מחדל" – התגבשו כאמור, גווניים מיתיים נוספים בזיכרון הציבורי של קבוצות מובחנות בציבור החילוני בישראל. בנוסף להטחת ביקורת רבתי נגד מחדלי השלטון המדיני והצבאי במלחמה, ניכר ברטוריקה הציבורית גוון מיתי המזוהה עם לקחים שהפיקו קבוצות מובחנות, אידיאולוגיות ואחרות, ביחס למלחמת יום כיפור ולסכסוך הישראלי-ערבי. אלו שיקפו אספקטים דרמתיים חשובים נוספים הקשורים במלחמת יום כיפור. בעוד שה"מחדל" העניק ממד דרמתי לתפקוד הרשלני של הדרג המדיני-ביטחוני והדרג הצבאי, לקחים של קבוצות סוציולוגיות ואידיאולוגיות אלו היוו בסיס למיתוסים מובחנים ולקחיהם. בפועל, אלו סייעו בחיזוק עמדות אידיאולוגיות מובחנות בישראל.

נרטיב ה"נס" מזוהה עם צעירים שהמפגש שלהם עם שדה הקרב ב-1973 היה חוויית הלחימה הראשונה שלהם. האידיאולוגיה הפוליטית שלהם הייתה ימנית במהותה. לוחמים צעירים אלו זיהו את הטראומה שחוו בקרבות מלחמת יום כיפור כחוליה ברצף ההיסטורי של "הגורל היהודי" ושל "העם הנרדף" – לדבריהם – שסופו להינצל הודות ל"נס" מכוח עליון.

זרם מתחרה זיהה את עוצמתו של צה"ל עם תושיית מפקדיו, החל מקרבות היום השלישי למלחמת יום כיפור ואילך, כעוגן הצלה שעליה נשענת מדינת ישראל. בהתאם לכך חסידי המיתוס נטו להפגין בדבריהם נימה דרמתית סביב ה"ניצחון" ותפקודו העילאי צה"ל. הנרטיב שיצר דרמה סביב צה"ל ש"הפך את הקערה על פיה", היה מזוהה בעיקר עם מפקדי צה"ל והדרג הצבאי הבכיר ולקחיו התגבשו לכדי מיתוס. להלן, מיתוס "צה"ל המופלא".

דוד אלעזר

שני דורות מובחנים על בסיס סוציולוגי, ייצגו תפיסות מתחרות של מלחמת יום כיפור, שעניינן המרכזי "איכות הלחימה, שמירה על ביטחון ישראל, ומשמעות המלחמה". דור תש"ח – הדור שנולד טרם קום המדינה והשתתף במלחמת העצמאות – שיקף בהתבטאויותיו אכזבה מרוח הלחימה הירודה של הלוחמים הצעירים, שלחמו לראשונה בחייהם ב- 1973 – ה"בנים". דור תש"ח, סיפר לעצמו ולאחרים שה"בנים" איבדו את הזיקה אל החזון הציוני וערכיו, את חשיבות המלחמה כהגנה על המולדת, ואת ערך ההישג של דור האבות, דור תש"ח. דור תש"ח דיבר על "מלחמת הבנים" (כפי שהוא מכנה אותה), כשהוא מביע חשש מפני אבדן "מפעל תש"ח" שעליו דור תש"ח עמל ושילם על-כך מחיר יקר. מנגד, הלוחמים שהשתתפו לראשונה בחייהם בקרב, במלחמת יום כיפור, הלינו על כך שדור הלוחמים הוותיק – דור תש"ח – אימץ את מדיניות המלחמה והפעלת כוח צבאי כפתרון עיקרי לסכסוך הישראלי-ערבי. הדור הצעיר, "הבנים", הפגינו סלידה ממלחמות. בעיניהם דור תש"ח הפכו את סיפור העקדה המקודש, ל"עקדה נצחית", מושג שסימל את המיתוס המובחן של דור הבנים. היה זה דור ששאף לשים קץ למלחמות ול"קרבנות-השווא", לדבריהם. הדרמטיזציה ולקחי השלום של דור הבנים בא לידי ביטוי בהתבטאויות של נחישות להיאבק על השלום. מיתוס "העקדה הנצחית" בנוי על לקחי מלחמת יום כיפור – קרב שלעולם לא יסתיים, קרב מתמשך, "עקדה נצחית". מדובר במיתוס של מחאה נגד הדרישה המתמדת להיערך למלחמה, כאילו שה"קוממיות" וה"מחיר" אינם מוצדקים. שכן, יש להאבק על השלום.

זרם מובחן של אנשי חינוך ואינטלקטואלים, הקיף קומץ של אנשי חינוך שראו במלחמת יום כיפור אירוע מכונן של "התפכחות מאשליות". בראש סולם העדיפות שלהם ניצב ערך של מימוש החזון הציוני ובניית חברה מתוקנת. "ההתפכחות" (כפי הם ציינו) מבליטה ערך של חיפוש-עצמי שנוצר לאחר טראומה, "רעידת המלחמה" במלחמת יום הכיפורים. לפי תפיסתם זאת, "מעז יצא מתוק" – המלחמה יצרה הזדמנות למומנטום חיובי. "רעידת האדמה" הוא הלקח העיקרי של המלחמה, מכיוון שמדובר בזעזוע "מפכח" ופוקח עיניים, שעשוי להחיות מחדש את הרפורמה החברתית שנעצרה לאחר מלחמת ששת הימים, ב-1967.

תבנית הזיכרון הציבורי על גווניו המיתיים, שנוצרו סביב מלחמת יום כיפור, נותרה בעינה לאורך תקופה של כעשרים שנה, עם החתימה על הסכמי אוסלו (1993). ההתבטאויות סביב הדרמות שליוו מאז מלחמת יום כיפור את הסכסוך הישראלי-הערבי, היו למעשה טיעונים התואמים תפיסות ולקחים מובחנים ואף כלליים, הקשורים ללקחי מלחמת יום כיפור.

במלחמת יום הכיפורים הוכיח הציבור בישראל את בשלותו. הפיצול הלך והעמיק, על בסיס חברתי ואידיאולוגי בעיקר, ובמקביל, למיתיזציה סביב המלחמה היו השלכות קריטיות על עיצוב מדיניות הסכסוך הישראלי-ערבי בעיקר, שמטבע הדברים דורשת קונצנזוס ואחדות לאומית.

למעלה מארבעה עשורים חלפו מאז מלחמת יום כיפור. במבט לאחור, ניכרת דעיכה בדינאמיקה המיתית סביב המלחמה. בספטמבר 2004, יום השנה השלושים למלחמה, העיתונות היומית משקפת עדיין את לקחי ה"מחדל". התחושה השלטת ביום השנה השלושים למלחמה היא אכזבה וכעס על השלטון דאז. המלחמה עדיין נתפסת כאסון הלאומי הגדול ביותר שהתרחש אי פעם בהיסטוריה המודרנית של ישראל. למרות הניצחון, עוצמתו של צה"ל, פרדויות על "מגש הכסף" שך אלתרמן ומתווים שונים לשלום אזורי, לקחיה העיקריים של מלחמת יום הכיפורים עדיין משמשים כר פורה למחקרים ותחקירים.

מבט תיאורטי – הפונקציה של המיתיזציה

ספרות מחקר ענפה עוסקת בפונצקיונליות ובהשלכות של תהליכי מיתיזציה בחברה המודרנית. מיתוסים מודרניים נחשבים לכלי פונקציונאלי במספר מישורים. מיתיזציה עשויה לעצב פרספקטיבות על ההיסטוריה של קבוצות חברתיות, אך גם על ההווה והעתיד שלהן. מיתיזציה הינה תהליך פונקציונאלי בתקופה בה מתעורר צורך בהכוונה עצמית, במיוחד לנוכח אירוע שנתפס כאסון לאומי. הפונקציה שממלא תהליך המיתיזציה בסביבה של אידיאולוגיות קונפליקטואליות, היא אחד הנושאים המרכזיים במחקר שסקרתי לעיל. לפיכך, חשיבותו של המחקר ותרומתו לחוקרי מיתוסים מודרניים ולחוקרי מדעי המדינה, טמונות בהבנה ובהבהרת תהליך המיתיזציה, נחיצותו והשלכותיו על גיבוש החברה והזיכרון הציבורי כאשר ברקע, מתרחש אירוע שנתפס בעיני החברה כטראומטי.

הערות

הנתונים האמפיריים למחקר נאספו ממקורות ראשוניים בתקשורת הכתובה בעברית, כגון, דברי הכנסת ודיווחים ממסיבות עיתונאים. חומר מודפס נוסף נאסף גם ממקורות משניים כגון, חוברות ועלונים של יחידות צה"ל, עלוני בתי ספר ככל שאלו דיווחו על מהלך המלחמה והשלכותיה; שלושה היומונים הנפוצים בישראל – הארץ, מעריב וידיעות אחרונות; מבחר כתבי עת בעברית וחוברות הנצחה לנופלים במלחמת יום-כיפור. בכל המאמרים, בדברי הפרשנות, ובדברי העורך, הנוגעים למלחמת יום-כיפור, שהתפרסמו במקורות אלו במהלך של כשנה לאחר מלחמת יום-כיפור, נבדקו דימויים ומצגים של מלחמה זו. הדימויים והמצגים שנמצאו סווגו על פי מקורותיהם – דהיינו, פוליטיקאים, אזרחים או אנשי צבא; בעלי אורינטציה ימנית או שמאלנית; סוג המאמר – מאמר פרשנות, כתבה ראשית, מכתבים למערכת העיתון או ראיון; השתייכות לדור סוציולוגי. אלו שימשו גם כאינדיקאציה לעמדות ולאוריינטציה הערכית של המחברים או של הדוברים שמטעמם הופצו.