מפקדים וחיילים כתבו על מלחמת יום הכיפורים. הגיעה העת לשיח-סופרים

בחסות עמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים", התקיים מפגש ראשון בסדרת "שיח-סופרים" עם מפקדים וחיילים שכתבו על רשמיהם וזיכרונותיהם מהלחימה בחזית הצפון ו/או הדרום של מלחמת יום הכיפורים (1973). האזנתי בקשב רב לדו-שיח בין מנחם אנסבכר ואבירם ברקאי על ספרו של אנסבכר, רסיס ממגש הכסף, וזיכרונותיו מתל-א-סאקי (1973) והחלטתי להעביר לקוראיי מספר נקודות שנראות לי חשובות.

ברקאי מוביל את השיחה. והשאלה הראשונה שהוא מפנה לאנסבכר היא – "מה היה הרגע הכי קשה ב-48 השעות הראשונות מאז ההפגזה על תל סאקי"?

*************

על "מחדל" יום הכיפורים נכתבו תילי תילים של מאמרים וספרים מאז 1973. ביוזמתם של לוחמים שהשתתפו במלחמה ראו אור עשרות ספרים שהקו המקשר ביניהם הוא ה"מחדל" וקורותיה של היחידה בה שירתו. בשנות האלפיים אנו עדים ל"פריחה" של ממש בז'אנר תיעודי זה, ולצידו מחקרים השואבים מידע חדש על המלחמה ממסמכים שהותרו לפרסום.

התיעוד שנעשה ביזמת הלוחמים או מטעמם, נועד לשמר בזיכרון האישי והציבורי את חוויות המלחמה והטראומה שחוו בחזיתות הצפון והדרום. זהו מדף ספרים המשמש בעיקר כיד זיכרון למלחמה. הייחודיות של ספרות זו היא הנגיעה האישית של מרבית הכותבים או המספרים לאירועים שבהם הם דנים. הכתיבה מערבת תיעוד עם תחושת הטראומה של מי שהיה שם או חי בישראל באותה תקופה, והמחדל משולב בספרות זאת בתיאורי ההישג האישי היחידתי. בסיפוריהם של חטיבות, גדודים ופלוגות ניכרים כעס ואכזבה על הזחיחות והשאננות של מקבלי ההחלטות, ועל התעלמותם מהמחיר שישלמו הלוחמים על מחדליהם. ספרים אלה אינם רק מוצג הירואי; אלה הן מסות המלוות ברגש עמוק של תסכול וזעם, ביקורת על חוסר המוכנות, פקפוק בצדקת הדין ואף תהיה עצמית נוקבת.

יש גם זרם פרסומים מסוג שונה, שראה אף הוא אור בשנות האלפיים – ספרות מחקר, פרי עטם של היסטוריונים עצמאיים והיסטוריונים של צה"ל. המחדל מהדהד בספרות שנכתבה על ידי חוקרים עצמאיים, ואילו ספרות המחקר ה"רשמית" נועדה לדווח על מהלכים בשדה הקרב. מטבע הדברים, ספרות זאת ממעיטה לגעת בקבלת ההחלטות שקדמה למלחמה – סוגיה שעליה נתנו את הדעת מחקרים שנערכו מיד אחרי המלחמה. ככזו, ניתן למצוא בה לדוגמה תיאור של מהלכי קרבות הבלימה. כללית, ה"ניצחון המזהיר" של צה"ל במלחמת יום הכיפורים הופך בספרות הרשמית לחזות הכל.

רסיס ממגש הכסף. קרדיט סימניה — רסיס ממגש הכסף. קרדיט: אתר סימניה

במפגש שנערך בשידור חי והופץ לאחר מכן ביוטיוב (30.6), אבירם ברקאי, מחבר הספר "על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום-כיפור" (2009) ומי שפיקד על מחלקת טנקים במלחמה כמ"ם שריון, שוחח עם מנחם אנסבכר אודות ספר פרי עטו, "רסיס ממגש הכסף" (2003).

לפני שנגיע לראיון להלן תזכורת: משה גבעתי, בספרו "בודדים על התל" (2009), כותב על הרקע להתרחשויות במוצב תל סאקי, שבחזית הסורית. גבעתי – היסטוריון צבאי – "מנתח את ערכי 'רוח צה"ל' במבחן הקרב ואת הקרב על התל בראי עקרונות המלחמה". מתוך הספר עולה הנרטיב של צה"ל – "בקרב תל סאקי הראו כל הלוחמים דוגמה אישית, הקרבה, אומץ לב, נחישות, דבקות במשימה ובעיקר רעות." (הציטוטים מתוך כריכת הספר "בודדים על התל").

דבריו של מנחם אנסבכר נשמעים אחרת לגמרי. כבר בעמ' 2 בספרו "רסיס ממגש הכסף, הוא מציין, "מי שנכנס לגיהינום, אין הגיהינום יוצא ממנו עוד". ובסיום השיח הוא מסכם את רשמיו כלוחם כך, "לא חזרתי מנצח", והוא בקושי מסוגל להסביר זאת. הוא רק אומר משפט אחד קצר, "האירוע הרג יותר אנשים מאלו שחולצו".

שאלה: במה תרמה לך הכתיבה? שואל ברקאי.

אנסבכר: "בזמן הכתיבה הרגשתי שזה לא משנה ולא חשוב לי מה יקרה לדימוי שלי כתוצאה ממה שאכתוב. לא היה איכפת לי שיגידו עליי, אבא הגיבור היה אצל פסיכולוג ובכה כמו ילדה". למרות שבאותם ימים היה חשוב לכולם "מה יגידו החבר'ה". הכתיבה יצרה סדקים, אבל אנסבכר מוסיף, "כאשר סיימתי לכתוב את הספר הבנתי שזאת הייתה חובתי כלפי ההורים והחיילים".

האזנתי בקשב רב להמשך השיחה בין השניים, והחלטתי להעביר לקוראיי מספר נקודות שנראות חשובות בעיניי.

ברקאי – "מה היה הרגע הכי קשה ב-48 השעות הראשונות מאז ההפגזה"?

אנסבכר משיב. ובפתח דבריו הוא מתאר את האווירה בתל סאקי עד שבת בצהריים ה-6 באוקטובר, 1973. "הכל שקט, רואים מהתל את כל הסביבה, רוב התושבים דתיים… ואז בשתיים בצהרי שבת – פתאום מתחילה הפגזה והכל מתכסה באבק. בבת אחת אתה במקום לגמרי אחר". בהמשך אנסבכר מוסיף פרטים על ההיתקלות עם חטיבה סורית, שאותה הם מגלים במוצאי שבת. הוא מספר על שהותו בתוך המוצב יחד עם חיילים וטנקיסטים, ומתאר כיצד ניסו לחלץ אותם פעמיים אבל לא הצליחו. ואיך אזלה התחמושת בעודם יושבים שם בבונקר קטן וצפוף של 2.5 מ"ר ומחכים לנס כאשר מול עיניהם מתקרב כוח חי"ר סורי שכולל 2,500 לוחמים. בבונקר נמצאים 24 איש, רובם פצועים. יש גם הרוגים. התחושה היא של "אין סיכוי". לאחר יומיים בבונקר במצב כזה, בלי תחמושת בלי מים או מזון, הוא כבר לא מרגיש מפקד המקום, "אני סוג של מפקד" אומר אנסבכר. זאת למרות שהוא יודע שבעצם האחריות היא עליו. ואז מופיע בקשר קולו של יורם יאיר, זה שמכונה בפי כולם "יה-יה". יה-יה הוא כעת ממלא מקום של מפקד גדוד. קולו בקשר נותן להם הרגשה של מבוגר אחראי. הוא מעניק תקווה ואנרגיה. "הרגע המאושר בא בבת-אחת", ממשיך אנסבכר. "מישהו צועק אל תוך הבונקר, 'יש פה שריונרים?' והם עונים, 'כן'". שני רופאים בדרגת סרן מתנפלים עליהם ומוציאים את כולם מהבונקר אחד-אחד. אנסבכר יוצא אחרון על אלונקה, בשכיבה. הוא בידי כוחותינו. פתאום מגיח מעליו ראשו של יה-יה. אנסבכר מתאר את התחושה, "יה-יה, מלך העולם, שולט על הכל. וברגע זה אני מרגיש שחרור, שלא איכפת לי יותר מכלום".

25 שנים אחרי האירוע כאשר אנסבכר, בן 47, הוא מחליט ללכת לטיפול בהלם הפוסט-טראומטי שלקה בו. אנסבר מספר שלא היה לו קל להשלים עם כך. הוא מעיד על עצמו ש"התבייש לקטר". הוא ידע שהיו הרבה כמוהו ששותקים מכיוון שהייתה בושה אז לקבל טיפול פסיכולוגי.

ברקאי: מה הכריע את הכף לטובת הטיפול?

אנסבכר מתאר את הערב לפני שקיבל החלטה לקבל טיפול:

אשתי ואני יצאנו לצפות בסרט מלחמה אמריקאי קלסי שמתרחש בעיראק. יש שם סצנה שמזכירה לי את מה שקרה בתל סאקי. אחרי הסרט אני נוהג במכונית בדרך הבייתה, אשתי יושבת לצדי, ולפתע כל הבכי שהיה עצור בתוכי במשך 25 שנים פורץ החוצה. אני לא מצליח לעצור את הדמעות. אני עוצר בצד הדרך וממרר בבכי.

בספרו, מנחם אנסבכר כותב על תחושת הטראומה שלו ושל שאר הלוחמים, ומבליט את ה"מחדל". הוא מתאר כל מה שהרגיש ועבר באותה עת בהיותו מפקד מחלקה בגדוד הנח"ל המוצנח (50) של חטיבת הצנחנים והשתתף בקרבות הבלימה כנגד הצבא הסורי ברמת הגולן. הרגעים שלאחר הפציעה מתוארים באריכות: איך הוא תפקד כמי שנפצע והיה אחראי על לוחמים שאיישו את מוצב תל סאקי בעודם נצורים ומנותקים מכוחות צה"ל. ואיך כולם עברו את השעות בהן נדרשו לבלום את המתקפה, לעצור את כוחות גדולים של הצבא הסורי.

אמנם הדברים נכתבו ממרחק של כשלושים שנה (2003), אבל זה הסיפור האמיתי ואיש לא ייטיב לספר אותו זולת מי שהיה שם.

ניתן לצפות כאן – בהקלטה של הראיון.

במפגש הבא שישודר ב-7 ביולי בשעה 17:00 באמצעות הקישור הזה, תא"ל רון כתרי ישוחח עם פרופ' אורי בר-יוסף על ספרו, "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013 מהדורה חדשה).