בהגדה של פסח (1914), מאת הרב ד"ר מאיר להמן, הוא מקדיש שני עמודים לביאור הקטע הפותח את ההגדה:
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם
כָּל דִכְפִין – יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ – יֵיתֵי וְיִפְסַח
הפירוש המילולי פשוט הוא –
זה הוא לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
כל מי שרעב – יבא ויאכל, כל מי שצריך – יבא וישתתף בסעודת הפסח.
*****
מה המשמעות, מוסר ההשכל, התובנה החשובה והמסר החינוכי של הקטע הפותח את ההגדה?
אבי ז"ל היה עורך את סדר פסח בעזרת הפרשנות שלהמן, אבי סבו, הוסיף להגדה של פסח. דברי הפרשנות היו כתובים גרמנית וברבות הימים תורגמו לעברית על ידי הוצאת נצח (1967). סביב המשפט הראשון שבפתיח, נרקמה מעשייה. להמן שיכתב אותה מבלי לציין מקור ספציפי. הייתה זו כנראה אגדה שעברה בין אנשי הקהילה היהודית במיינץ, גרמניה. עיקר העניין שבה טמון בשאלה: מדוע בחלק מההגדות כתוב: "הא לחמא", ואילו בהגדות אחרות כתוב "כהא לחמא".
זו לשון המעשייה וההסבר להבדל –
משלו משל לאדם אחד שחי חיי עוני ודחק. את כל מטלטלי ביתו מכר בעבור לחם, גם ילדיו נלקחו כבר אל הנושה לעבדים. והנה בא ידידו מנוער, עשיר מופלג, בצל קורתו, וכראותו את שפל מצבו של העני, ריחם עליו, לקח אותו ואת בני ביתו אליו, ומינהו להיות שומר אחוזותיו. מעתה התחילו חיי רווחה עבור העני ומשפחתו. ובכל שנה – ביום שידידו נדיב הלב הרים אותו משפל מצבו – לבש העני את הבגדים הקרועים מתקופת דלותו, כזכר לתקופה שבה היה עני ומרוד. באותו יום היה מחלק מתנות יקרות לבני ביתו, להגדיל את השמחה ולהאדירה.
לימים הכעיס האיש את ידידו העשיר. הלה פיטר אותו ממשרתו, גירשו מאחוזותיו, נטל ממנו את כל עשרו שנתן לו לפני כן, והלבישו שוב בקרעים ובלאים שלבש בימי דלותו. כראות הילדים את אביהם בבגדיו הקרועים, שמחו לקראתו, בחשבם כי שוב הגיע יום השנה – יום שמחתם. אך אביהם אמר להם בדאבון נפש: 'עד עתה היה לבוש זה יום זכרון לימי ענינו, הפעם זוהי שוב מציאות מרה. חזרנו שנית למצבנו השפל, כמקודם'.
הקב"ה הרים את ישראל משפל מצבם במצרים והביאם לארץ-ישראל – ארץ חמדה. אחת לשנה – בחג הפסח – אכלנו לחם עוני, זכר לזמן עבדותנו במצרים, ואמרנו : 'כהא לחמא עניא' – לחם כזה, לחם עוני, אכלו אבותינו במצרים.
ברבות הימים הכעסנו את ה' ומפני חטאינו גלינו מארצנו. שוב אוכלים אנו לחם עוני ממש – כי הננו עניים, עניים בדעת, עניים מחמת עול הגלות… ולכן אנו אומרים: הא לחמא עניא, זה לחם ענינו! (הערה של קורא: המשל הוא פרי עטו של ר' יעקב מדובנוב)
בחלקו השני של הקטע הנ"ל – כל דכפין ייתי וייכול – טמון מסר נוסף, לא פחות חשוב. הרב להמן מסביר, שבמילים אלו טמון מסר חינוכי שאנו, כבני אדם, חייבים להפנים:
כל איש מישראל שהוא מיסב בליל הסדר, בין עני ובין עשיר, מכריז הכרזה זו: 'כל הרעב יבוא ויאכל'! קריאה זו נובעת ממידת הרחמנות הטבועה בלבם של ישראל – מה עז הרושם שיכולה קריאה זו לפעול בלב הילד! גם כי יזקין לא יסור ממנה, יפתח ידו לעני ויפרוט לרעב לחמו! לולא זאת, לולא החינוך לגמילות חסדים – כלום היה פותח את ידו על-מנת להשביע את הרעב?! הלא אין השבע יודע הרגשת רעבון – מהי?
*****
חברים, אנחנו תושבי העיר רמת-גן (מתחם הבורסה). לקראת סדר פסח 2019 תכננו ליישם,הלכה למעשה, את המסר הטמון בקטע הפתיחה, "כל דכפין ייתי וייכול". הקצבנו שני מקומות בשולחן הסדר לשני אורחים ותרנו אחר אורחים, מי שאין לו קרוב או ידיד שאפשר להתארח אצלו לסדר פסח. אלא מה? המשימה עדיין לא הושלמה. למרות שיחות טלפון עם ארגונים ייעודיים, ביניהם "האגודה למען החייל", "בית החייל" בתל אביב וברמת גן, קהילות רפורמיות, ו"הפדרציה הציונית הדרום אפריקאית", השגנו עד כה אפס תוצאות. כל שנאמר לנו היה בערך כך: "יפה מצדכם. הפנייה שלכם מחממת את הלב". שמחנו לשמוע שחלקם עורכים סדר פסח רבתי לבודדים צעירים וחיילים, ושיש אחרים שעושים זאת למען נזקקים…
אם בכל זאת יימצאו האורחים/ות שישבו עמנו לשולחן ויקחו חלק בסדר הפסח, מה טוב. ניתן לפנות אלינו חופשי, באמצעות הבלוג (כיתבו אלי).
הצלחה 