הבחירה של יואל שליט – האקט והסמל

אקט בלתי צפוי הפר את שגרת טקס יום העצמאות המסורתי, טקס ממלכתי-לאומי. הבחירה של יואל שליט בחשיפה אישית-פרטית בעלת נגיעה ציבורית-לאומית, היא בחירה מחושבת היטב וחשובה. אבל הקנטרנים ומחרחרי הרייטינג למיניהם עדיין לא קולטים את משמעותה. תמונת מצב: מקהלה קולנית וצורמת בכל ערוץ ותחנת שידור, בבלוגוספירה ובתגובות המקוונות לכתבות ולמאמרים ברשת ולקח עדיין אין.

בחלוף יממה וחצי מאז האקט ש"קטע" את שלוות הטקס בהר הרצל, השיח הציבורי מתמלא בקצב רצחני בדברי תומכים ושוללים ובויכוח ביניהם לגבי הבחירה של יואל. אני מציעה להלן תובנה אחת והיא: בחירתו של יואל שליט נכונה וקונסטרוקטיבית.

אלו שעדיין דשים בשאלה, האם מחאה "פרטית" הקוטעת טקס "ציבורי" מקודש היא אקט רצוי ולגיטימי? מוזמנים להמשיך לקרא.

 להלן נימוקים ונקודות למחשבה:

1)      הבחירה להשתמש ב"חופש הביטוי" ולעשות זאת במקום ובמועד שבו יש סיכוי שהמסר יישמע ויקבל את מלא תשומת הלב, נעשתה מתוך שיקול דעת ובמצב נפשי שפוי לחלוטין.

2)      ישראל היא מדינת כל אזרחיה וזכותו המלאה של כל אזרח מאזרחי המדינה לגייס את משאביו הפרטיים ולהתייצב נוכח מי שלדעתו שכח שעליו לעשות מעשה דמוקרטי בסיסי – להבטיח שכל אזרח מן השורה, שעשה את המוטל עליו למען ביטחון המדינה. לא ייתכן שחיילים יצאו לקרב ויפלו בידי אויבינו וידה של המדינה תקצר מלהושיע.

3)      סמלים מלווים את האנושות משחר ההיסטוריה. הם השלד של כל חברה אנושית. אין להם תוקף או "פג תוקף" משל עצמם. החברה תתמוך בהם ותתהדר בהם כמייצג של סך ערכיה. כל עוד אלו נכונים בעיניה, תמשיך החברה להכיר בהם כרלוונטיים.

4)      המושג "אומה" הינו ייצור מדומיין, כולנו יודעים זאת. שייכות ל"אומה" משקפת הזדהות עם ערכיה, מורשתה, שפתה, וכן הלאה. הפרט אינו מכיר את כל מי ששייך ל"אומה". הפרט מוקיר את הערכים, השפה והמורשת המשותפים. לכן אנחנו מרגישים שייכות ל"אומה".

5)      המילה "קלישאה" המוצמדת לאירוע סמלי לאומי ובמקרה הנוכחי – לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בערב יום העצמאות 2011 – כבר אינה זרה לעין או לאוזן. הטקס הממלכתי בהר הרצל מכבד את זכרם של הנופלים במלחמות ישראל ובפעולות איבה וטרור נגד אזרחי ישראל. זהו מעמד חד- שנתי שבו כולנו זוכרים את כל אלו ש"במותם ציוו לנו את החיים", שהיו "מגש הכסף" שעליו ניתנה לנו המדינה. ככזה, האירוע אינו קלישאה בכל מובן שהוא.

6)      טקס הדלקת המשואות השנתי בערב יום העצמאות עשוי להפוך לקלישאה אם תכניו של הטקס אינם מתחדשים. עד היום מקדשים אזרחי ישראל את יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי טרור וכך זה יימשך, וכך ימשיכו צעירים למלא חובתם ולהתחייל בצבא ההגנה לישראל, חלקם כלוחמים קרביים המוזנקים למשימות ומבצעים המיועדים לשמור על בטחון המדינה שלנו.

7)      הבחירה של יואל שליט מעלה סימני שאלה. מתברר כי טקס יום העצמאות המסורתי מייצג בעיני חלקים לא מבוטלים מאזרחי המדינה סוג של קלישאה. ההסבר מוכר וידוע לכל חוקר סמלים – אירוע שמשמעותו אינה מתחדשת, הופך בהדרגה לקלישאה. הטקס המתקיים בערב יום העצמאות ושבו חוזרים על אותן מנטרות ובין לבין מדליקים 12 איש משואות, לצד החלקה הצבאית בהר הרצל שם קבורים 22,867 חללי צה"ל, הפך לקלישאה בעיני רבים. לא רק שאין חידוש בסמליו אלא שכל בשורה חדשה לא עולה ממנו. לצערנו, בכל שנה נוכחים בטקס נציגי משפחותיהם של חללים נוספים שנפלו בקרב, במבצע או בפעולות איבה וטרור, ונחשפים לציבור המוקיר את גבורת הנופלים הללו. פרט לכך אין בו חידוש ויש הסבורים שייעודו העיקרי הוא "להשתיק" ל"טאטא מתחת לשטיח" להסתיר הסתייגויות ואכזבות כמו אלו של משפחת שליט.

8)      נעם ואביבה שליט לא צריכים היו לייעץ לבנם יואל מה לעשות. יואל אדם עצמאי שפנה אלינו, אזרחי מדינת ישראל המזוהים ומזדהים עם ה"אומה" וערכיה.

9)      האקט של יואל שליט קורא בדחיפות ל"בדק בית" של ערכינו כעם וכמדינה. נכונה גם הבחירה שלו להופיע בזירה הציבורית, ובדיוק במקום הנכון, בהר הרצל. בחירתו של יואל שליט קושרת את מצוקתו אל רקע ממלכתי-מקודש ויוצקת בו תוכן ציבורי חדש – די לקלישאות! כן למחאה פרטית בעלת נגיעה ציבורית-לאומית!

10)   אולי זו המשמעות והסימבוליקה שביקש יואל שליט לצקת לטקס? כדאי בהזדמנות זו לבדוק גם בכיוון הזה ולעשות חשבון נפש ציבורי. אולי בחירותו היא תחילתו של מהלך בריא – עדכון הסימבוליקה של טקס ממלכתי לאומי זה.