ניצולת השואה שכבשה את טיקטוק

בנוסף לרפרטואר שחוזר על עצמו מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו נחשפים מדי פעם לתוצרי תרבות ייחודיים שנתגלו לאחרונה. בתחום הספרות, מתפרסמים ספרים העוסקת בנשים גיבורות שואה. לאחרונה נחשפתי לתוצר תרבות שחושף יצירות מוסיקליות של נשים שהיו עצורות במחנות השמד בתקופת השואה. 

******************

ספרות שואה לא קונבנציונלית
ארון ספרי השואה מלא וגדוש והוא ממשיך לתפוח ולגדול משנה לשנה. המגוון כולל סיפורים אישיים על גבורה וחמלה, על חסידי אומות העולם, מחתרות ומרד, ספרות הנצחה, עדויות  על ניסים שהתרחשו וספרות הנוגעת בנאציזם בכלל. זהו מפעל אדיר התורם למוטו: "לזכור ולא לשכוח". אם אין תיעוד פורמלי כלשהו, אין זיכרון ברמה האישית וברמת הקולקטיב.

בתוך המגוון הספרותי הרחב קיימת ספרות שואה לא קונבנציונלית. לדוגמא, ספר מאת ד"ר שרון גבע על נשים בזמן השואה אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית. הספר הוא פרי מחקר רב שנים שערכה גבע, המתחקה אחר פועלן הציבורי של נשים בהיסטוריה של המאה ה-20.

גבע היא בין הראשונות שערכו מחקר על תקופת השואה, כשהמוקד הוא נשים. המחקר ההיסטורי של גבע עושה שימוש בפרספקטיבה מגדרית כשהיא בוחנת כיצד החברה הישראלית מתמודדת עם השואה. השאלה המרכזית היא איך הציבור הישראלי מגדיר גבורה של נשים וכיצד הוא משרטט את דמות הגיבורה בתקופת השואה. אחת המסקנות העיקריות של מחקרה מצביעה על מגוון רחב ביותר של דמויות נשים-גיבורות בתקופת השואה. במגוון זה נכללות הן נשים האוחזות בנשק שחלקן ידועות יותר, דוגמת צביה לובטקין, חייקה גרוסמן ורוז'קה קורצ'אק, והפחות ידועות, כדוגמת רוז'ה רובוטה ומלה צימטבאום. מדובר בציבור של נשים שהיו אסירות במחנות השמד ומילאו תפקידים שונים, כגון בלוק אלטסטה (ראש צריף) וקאפו (ראש יחידת עבודה).

בעוד ספרה של ד"ר גבע מתמקד בנשים יהודיות שחיו בתקופת השואה, ספר הפרוזה, עיר של נשים מאת דייוויד גילהם, מתמקד בנשים גרמניות בברלין, בתקופת מלחמת העולם השנייה, בעת שרוב הגברים בעיר נמצאים הרחק בחזית. נשים אלו מרגישות צורך לרדת למחתרת, חרף הסכנה. הן מבינות שגורל היהודים גרוע בהרבה משלהן.

עיר של נשים יוצא דופן בכך שהוא נכתב מזוית ראייה נשית, שאינה רווחת בספרות הכללית. העלילה מתרחשת בברלין של שנת 1943. שלוש שנים ויותר של מלחמה חרתו בתושביה צלקות עמוקות. המזון ניתן במשורה, תושבי ברלין נדרשו לתרום מן המעט שנותר להם לטובת החיילים. כמעט מדי לילה מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי, ה"טומיז", זרעו בה חורבן והרס. חלק גדול מהתושבים היו נשים, שכן הגברים היו ברובם מגויסים. הנשים עשו הכל כדי לשרוד. ערכים של חברות, נאמנות, חמלה ואנושיות פסו מקרבם וכל מעייניהן היו נתונים להישרדותן בין הפצצה להפצצה. סיגריד שרדר, גיבורת הספר, הנה צעירה בשנות השלושים. בעלה לוחם בחזית המזרחית, היא עובדת במשרד הפטנטים וגרה עם חמותה המעצבנת. אחרי שעות העבודה המשמימות היא מוצאת לה מפלט בבית הקולנוע. שם היא פוגשת את אהובה היהודי ופורקת את תסכוליה בזרועותיו.

סיגריד עוברת תהליך, בתחילה היא כמו כולם. היא חיה את חייה בלי לפזול ימינה ושמאלה, מתעלמת מכל העוולות שמסביב ומקווה לשרוד את המלחמה עד לניצחון. כל זה משתנה כאשר היא פוגשת את פרוייליין (העלמה) קוהל. זו האחרונה, צעירה בת תשע עשרה, עובדת בבית משפחה מרובת ילדים, שכניה של סיגריד. היא מרבה להיעדר מעבודתה ובכך מעוררת את זעם המשפחה המעסיקה שלה וזעם השכנים. סיגריד מגלה את הסיבה להיעדרויות ועקב כך התנהלותה משתנה. פרוייליין קוהל עוסקת בהסתרת יהודים והצלתם תוך סיכון חייה (תכונה המשותפת לחסידי אומות העולם). די מהר מצטרפת אליה סיגריד ובכך היא מוצאת טעם לחייה. היא משתנה מקצה אל קצה: היא מציגה עמדה ונתפסת כדעתנית, ומתריסה כנגד תכתיבי המשטר הנאצי שמנסה להחזיר נשים לייעודן המסורתי. חברתה אריקה מפעילה שיקול דעת. היא בוחרת את הייעוד החברתי שלה. היא סבורה שכולן צריכות לנקוט עמדה. יש לה עמדה מובהקת ביחס למוסר. מבחינתה, המוסר פשט את הרגל. כל אדם צריך להגדיר לעצמו מה הנורמות.

FOR YOU THE SUN WILL SHINE
הדיון והשיח הכללי על נשים בתקופת השואה בפרט ומלחמת העולם השנייה בכלל, נמצא גם בהקשר לתחומי האומנות והשירה. בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה התכנס קהל של מאות איש ואישה והאזין לקונצרט – FOR YOU THE SUN WILL SHINE. זאת לרגל השקת האלבום בישראל של שירי נשים בשפת המקור, שנכתבו והולחנו על ידן במחנות השמד. שרה שולמית אוטולנגי, זמרת מוזיקת עולם ישראלית ממוצא איטלקי ששיתפה פעולה עם מוזיקאים בולטים באיטליה ובישראל והוזמנה להופיע פעמים רבות בארץ ובעולם. ניגנו שי בכר (ניו יורק) בפסנתר, פרנק לונדון (ניו יורק) בחצוצרה, אייב דורון (ירושלים) כלי הקשה.
אודה ולא אבוש, הייתה לי תחושה של התעלות ועצב כאחד. טבעתי בים הצלילים והעיבוד המוסיקלי הנפלא של השירים. לא פעם הרגשתי כאילו אני שם, בחוויית מחנות הריכוז והשמד. הקהל היה קשוב כמוני להסברים ולדגשים שהבליטו מוטיבים נוגעים ללב במילות השיר. מסתבר שהגיעה לידינו כמות מזערית בלבד מתוך שירי נשים שנכתבו במחנות. ביניהם שיריה של אילזה ובר (Ilse Weber, 1903-1944) שנספתה באושוויץ, שירים של לודמילה פסקרובה (Ludmila Paskarova) ששרדה את המחנות והגיעה לגיל מופלג, ושירים של קמילה מוהופט, שזהותה לוטה בערפל  – היא נשלחה תחילה לאושוויץ ואחר כך לברגן בלזן, ושיריה של אריקה טאובה שנספתה ב- 1944 באושוויץ.

חשוב שנזכור שככלל, את ההיסטוריה כתבו המנצחים — מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם ויכלו להרשות לעצמם לתעד את האירועים מנקודת מבטם, ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו לדורות הבאים. אחת ההתפתחויות המבורכות של העת האחרונה בחקר השואה ובתוצרי התרבות של תקופה זאת, הינה התרחבות מגמה המעמידה במרכז הדיון את הנשים – והכוונה לדיון העוסק בספרות, בהיסטוריה, בתרבות ובאומנות של התקופה. הפוסט נכתב אמנם לפני כעשור, אבל מסתבר שהמגמה נמשכת עד היום. ואם לא די בכך, מתפתח תחום נוסף, תיעוד אישי של מי שהיו במחנות השמד וניצלו, הנעשה באמצעות אפליקציית הטיק-טוק. המגמה מעודדת נשים ששרדו את השואה, שכיום הן בנות 90+, ליצור סרטון טיק-טוק ובכך לחשוף את הסביבה הבינלאומית לסיפור האישי שלהן.