זיכרונותיו של פלסטיני עזתי

בספר הביכורים, "האדון היהודי" (שוקן 2019), מגולל חיים זבולון, ממפוני גוש קטיף, מערכת יחסים בין חקלאים תושבי הגוש ופועלים פלסטינים מאזור רפיח שברצועת עזה. הלקח העולה מהסיפור – הסכנה שבהכללה, "חרדים", "פלסטינים" וכיו"ב.

אחת הדרכים לקטלג בני אדם היא סטריאוטיפיזציה. התיאוריה אומרת ש"בני אדם מטבעם ממיינים תופעות ובני אדם לקטגוריות". וזאת תוך מיון והכללה. במשמעותו הרחבה, המושג סטריאוטיפיזציה מתייחס להכללה באמצעות קביעה סובייקטיבית של המשותף לכמה עצמים/בני אדם. פעולת ההכללה נעשית בדרך כלל במודע על ידי כל אדם על מנת לפשט את המפגש עם העולם המורכב, ולסייע לאדם להתמודד עם המורכבות שבחייו. קבוצת בני אדם עשויה לעשות הכללה באותו אופן ולאותה מטרה. מדובר בהליך יעיל לכאורה, שכן הוא טומן בחובו גם מלכודת. יצירת סטריאוטיפים המתקבלים כאפיון מאומת על ידי הציבור. הכללה שכזאת מיטיבה עם הקטגוריה המאופיינת, "בוגר הטכניון" לעומת "בוגר מכללה אי שם", אבל לצערנו, הכללה שכזאת הורסת לעתים את חייו של כל פרט המזוהה עם מאפייניה השליליים לכאורה של קטגוריה חברתית בשל סטריאוטיפיזציה נגטיבית.

חרדים, פלסטינים, ומה שביניהם

חרדים: כאשר חקרתי את המהות והמאפיינים של "החברה החרדית" שאל אותי בחור צעיר מהמגזר החרדי, שעיין במאמר שפרסמתי בכתב העת "מגמות", "תגידי, מה זה חרדים?". מיהרתי להסביר שהמאמר מכיל פרטים היסטוריים אודות האוכלוסייה המכונה "חרדים". אבל אין בכך די כדי לשכנע את מי שנכלל, בעל כורחו, בקטגוריה המקובלת בשפה העממית: "החרדים". היסטוריה לחוד, ושימושי לשון של השפה העממית לחוד. וכך יוצא שבעל כורחם, מי שמתויגים על ידי הרוב החילוני (שאינו שומר שבת), כ"חרדים", משויכים אוטומטית למאפייני הקטגוריה ובעיקר לאפיון "משתמטים". זו סטריאוטיפזיציה הכוללת את התכונות הבאות: הם משתמטים מלימודי ליבה, הם נטל כלכלי על המדינה, הם משתמטים משירות צבאי, הם פרזיטים שרק יודעים לשנן את הגמרא והמשנה ולחיות על חשבון משלם המסים הישראלי, וכדומה. האם אכפת לחילוני מהטעות הגסה של קטלוג כל מי שחובש כובע שחור בעל שוליים רחבים וביגוד שחור, כ"חרדי" בעל מכלול תכונות קבועות מראש? האם מעניין את החילוני להכיר את ההבדלים בין חצר חסידית זו או אחרת וההלכות הספציפיות הקיימות בחצר חסידית ולא באחרת? האם חילוני, המשלם מסים שיורדים לו מהמשכורת, מתייחס לחרדי, המזוהה על ידו לפי לבושו ומראהו בלבד, יודע במי באמת מדובר? לאיזה זרם "חרדי" האדם שייך? בדרך כלל, הכעס והחימה של חילוני כלפי "חרדי" מתעורר בכל פעם שנשמעים דברי ביקורת על מענקים לישיבות, ו"השתמטות מגיוס לצה"ל". צריך לומר שלאחרונה נחשפים "חרדים" לתכניות אירוח פופולריות. אחת מהן שודרה אמש "אופירה ולוינסון" של קשת, ערוץ 12. האיש שישב באולפן פעיל בתקשורת של המגזר החרדי. אופירה תקפה אותו ללא הפסק, בחמת זעם, כמי ששייך למחנה המאוס הנקרא "חרדים". אין צורך לפרט באילו מילים היא תיארה את ה"אוכלוסייה שלו" מחד, וכיצד נוצר שיח של חרשים ביניהם, מאידך. ברור שאחת הסיבות למתיחות ביניהם נבעה מ"כורח השעה", ומקטגוריזציה של פלח אוכלוסייה , שאליה הוא "משתייך", תחת כותרת בעלת קונוטציה שלילית בלבד, "החרדים".

פלסטינים: קטגוריה נוספת של מושמצים במסגרת "קטגוריה סטריאוטיפית", היא "פלסטינים". הם נתפסים כ"אוייבי ישראל" גם כאשר הם חיים בינינו, נושאים תעודת זהות ישראלית, עובדים למחייתם כמו כולנו ומשלמים מסים. עוברים הכשרה בפקולטות יוקרתיות כמו רפואה, כלכלה, חינוך, מדעי הטבע ועוד, מתקבלים לעבודה בבתי חולים ובמוסדות מחקר. אבל הקטגוריה החברתית/כלכלית/ מדינית המיוחסת לכולם היא "פלסטינים". תשאלו ילד ישראלי האם הוא יודע מה זה פלסטיני, והוא ישיב, "כן פלסטיני הוא אוייב ישראל". חד וחלק. גרוע מכך, בזמן מלחמה, כולל "חרבות ברזל", לא כדאי לאף אחד מהחיים כאן איתנו להיות "פלסטיני". צריך לומר שלא הם, הקרויים פלסטינים, המציאו את הכינוי "פלסטינים". להלן קישור לפשר המושג. לכאן שייך הספר "האדון היהודי" שפורסם על ידי חקלאי ממפונה גוש קטיף, חיים זבולון. גיבור הספר הוא בחור מוסלמי. רק בן 11, הוא נשלח על ידי הוריו לסייע בפרנסת המשפחה, יחד עם קבוצת פועלים המסייעים למשקיי החקלאים בגוש קטיף. כנער בן 11, הוא אהב ללמוד. אבל נאלץ להפסיק לבקר בבית הספר בשל קשיי הפרנסה של משפחתו. מסתבר שהאהבה שלו ללימודים בכלל וללימוד השפה העברית בפרט, נקלטה על ידי האדון היהודי שלו. ההערכה שרחש האדון לפועל הצעיר המוסלמי, השקדן והמסור וצמא היידע, הולידה מערכת יחסים פורייה. עלייתו בסולם החברתי של הנער הייתה פועל יוצא של העזרה וההבנה שהתפתחו בינו לבין האדון היהודי ובעיקר – פועל יוצא של אישיותו של הנער ומנת המשכל שלו. כיום ניתן להשוות את סיפורו עם סיפור הצלחתו של הכתב המדיני של כאן11, סולימאן מסוודה.

זכיתי להיכרות אישית עם ערביי ישראל המוסלמים, החיים בכפרים, כאשר אבי ז"ל, שהיה סנגורם של רבים מהמפונים על ידי ממשלת בן גוריון והממשל הצבאי, התכבד לבקר בכפרים שאותם ייצג במספר עתירות ידועות לבג"ץ. זכורה לי במיוחד פרשת "אל ע'בסייה" והבג"ץ שקבע פעם אחר פעם שיש לאפשר לתושבי הכפר שפונו על ידי הממשל הצבאי, ובהוראת המדינה, לחזור לכפרם. והמדינה "יוק" לא איפשרה זאת. עד היום אפשר לראות שם את שרידי הכפר שהיה, ולפגוש את צאצאי המפונים במקומות שאליהם פוזרו. הרס קהילתי ואות קיין אלו, נגרמו עקב מדיניות המבוססת על סטריאוטיפיזציה.