באחד הימים ביקשתי לשאול מהספרייה המקומית ספר המקוטלג כ"ספר מתח". הבחירה בו גררה אחריה הרמת גבות והערה, "דעי לך שזה ספר מתח". הכוונה של הספרנית הובהרה לי בהמשך, "זאת ספרות שונה מסוג הספרים שאת בדרך כלל קוראת". פרצתי בצחוק. "זאת מחמאה?" שאלתי. התגובה לא איחרה לבוא, "ממתי את קוראת ספרות מתח?". וכך החל הרומן שלי עם ספרות מתח.
אם קראתם ספר מתח טוב וניסיתם לדון בו בפורום של מועדון קריאה, או עם חברים אוהבי ספרים, לא תזכו לאותה ההערכה שזוכה לה מי שקרא לדוגמא את "המנהרה", "בחזרה מעמק רפאים" או, ה"אחרון של פלוני" – כפי שנהוג כאן לכנות יצירה חדשה של סופר מקומי נודע.
בספריית ההשאלה המקומית אני מזוהה כ"קוראת ספרות טובה". באחד הימים ביקשתי לשאול ספר המקוטלג כ"ספר מתח". הבחירה בו גררה אחריה הרמת גבות והערה, "דעי לך שזה ספר מתח". הכוונה של הספרנית הובהרה לי בהמשך, "זאת ספרות שונה מסוג הספרים שאת בדרך כלל קוראת". פרצתי בצחוק. "זאת מחמאה?" שאלתי. התגובה לא איחרה לבוא, "ממתי את קוראת ספרות מתח?". וכך החל הרומן שלי עם ספרות מתח.
לאחרונה, קראתי את יום א' של המתים (מאת אנדריאס פור, תרגמה מגרמנית: דפנה עמית. הוצאת כתר, 339 עמ', 2018). עד אז לא טרחתי לבדוק מדוע ספרי המתח נחשבים במקומתינו ל"ספרות נחותה".
הספרות הלועזית יודעת לעשות הבחנה בין קטגוריות של ספרי מתח. מעולם לא התעמקתי במיוחד בקטגוריות ובהגדרות של ספרי Thriller, Suspense ו- Mystery, שכל אחת מהן מסמלת עולם ומלואו עבור קוראי לועזית. שלוש הקטגוריות קנו לעצמן קהל קוראים נאמן שמתמחה במה שהוכתר אצלנו בתווית הסתמית, "ספרי מתח", הגדרה שבאה להבדיל ספרות זו מספרי "בלשים" ו"ספרות יפה". ספרות "יפה" כוללת בתוכה מבחר סוגות (ז'אנרים), שהעיקריות שבהן הן דרמה, קומדיה, וטרגדיה. נכון, מאז ימיה של חסמבה מאת יגאל מוסינזון ועוד קודם לכן, התפתחה כאן סוגה ספרותית שסווגה כ"ספרות בלשית". עד היום היא נחשבת כספרות קאלט. אך ככלל, התקבע אצלנו נוהג שספרות מקור או ספרות מתורגמת שעניינן "מתח" תסווג כ"מותחן" מבלי להבחין בין גווניו. לא המחבר, לא המו"ל ולא חנות הספרים ובוודאי שלא ציבור הקוראים – אינם טורחים לציין את הקטגוריות הספציפיות בתוך הסוגה של ספרות המתח. לך תדע אם צפויה לך עלילה רוויה ב"אקשן", או שמא הגיבור נמצא בסכנה או לחילופין, מתבצע רצח כבר בעמוד הראשון של הספר והגיבור נחוש לגלות מיהו הרוצח.
ספרות מתח ראויה להכרה והוקרה
חובבי ספרות מתח במדינות דוברות אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית או גרמנית וכיוצ"ב יגידו לכם איזה סוג "מותחן" הם מעדיפים. הם יציינו האם הם מעדיפים Thriller טוב (מותחן אימה, בעברית), מותחני Mystery או מותחני Suspense . כל קטגוריה מייצגת במידה רבה של דיוק את מה שצפוי בה. בן זוגי קורא זה שנים ספרי מקור באנגלית, שהיא שפת האם שלו. הוא מאוד אוהב ספרות מתח. הוא ישבח Suspense book, או Mystery book. מבחינתו, בסוג הנקרא Thriller (מותחן אימה) הגיבור נמצא בסכנה גדולה כבר בתחילת העלילה, והעלילה רוויה לרוב ב"אקשן". וספר בקטגוריה של Suspense (בעברית, מתח) מספר סיפור רווי סכנה אבל אין בו בהכרח "אקשן" והדמות המרכזית בסיפור נחשפת לסכנה בהדרגה. "המעניין הוא שבספרי תעלומה- Thriller", מסביר לי הבן-זוג, "הקורא מודע לסכנה האורבת לדמות המרכזית, עוד בטרם זו מודעת לה. וכאשר העלילה מתפתחת הקורא כבר יודע ש'הרעים' עומדים להטיל פצצה ושזה רק עניין של זמן עד שזו תתפוצץ. הקורא שרוי במתח ושואל עצמו האם הגיבור ימות, או יגלה את הפצצה בעוד מועד". בספרות המסווגת כ- Mystery, הדמות המרכזית בסיפור עוסקת בבירור עובדות/אירוע שהתרחש, בדרך כלל רצח. הסכנה אורבת אבל היא מתונה בתחילה, והיא הולכת ומתפתחת ככל שהגיבור מתקרב לפתרון התעלומה. רק בסיום העלילה יתגלה הפתרון לקורא.
קחו לדוגמא את הכרך עב הכרס המאגד בתוכו את כל כתביו ופרסומיו של סר ארתור קונאן דויל, מי שהמציא את הדמות של שרלוק הולמס. דויל זכה למקום של כבוד בעולם הספרות. ספריו תורגמו לעברית ורובם מוגדרים אצלנו כספרי "מתח". אלא שבלועזית משייכים כל אחד מפרסומיו של דויל לאחת משלוש הקטגוריות כשהעיקריות מסווגות כ- Mystery.
ספרות המתח המקומית תקועה?
אי אפשר לסיים את הדיון במותחנים מבלי לציין ולו סיבה אחת להתפתחות האטית של ספרות המתח המקומית. להלן ההסבר שמצאתי בדבריו של אמנון ז'קונט, שמתיחסים לנורמות קיימות ביחס לספרות:
"יש צידוק היסטורי לכך שספרי המתח נחשבו פה ז'אנר נמוך יותר. בראשית המדינה הכל היה מגוייס – המוסיקה, התיאטרון, הספרות. אם כבר כתבו ספרות, היה עליה להיות לתפארת מדינת ישראל. שלונסקי היה ממובילי הקו הזה והוא דיכא סופרים שלא כתבו ספרים בעלי התייחסות לאומית משמעותית… הקאנון הכיל את 'חירבת חיזעה', 'הוא הלך בשדות', 'פרקי אליק' ו'ימי צקלג'. ספרים יותר בידוריים, ואלי קצת אסקפיסטים – לא נמצא להם מקום בכוננית ספרים רצינית. השינוי הגיע לאחר מלחמת ששת הימים ובשנות ה-70…. אבל כשהבאתי את 'פסק זמן' לעם-עובד, התגובה העיקרית הייתה, 'אתה כותב כל-כך יפה, למה אתה כותב ספרי מתח?"
יום א' של המתים, והערה למו"ל – "כתר".
"יום א' של המתים", הוא "ספר מתח" וכך הוא מוגדר בקטלוג. במרכזו, העם הגרמני ויחסו לכל אלו ששירתו כאנשי אס-אס ושבתום מלחמת העולם ה-2 חזרו לתפקד כאזרחים מן המניין. הנושא עצמו עושה את הספר ל"שווה קריאה". ובגרמניה, מקום הוצאתו לאור של הספר המקורי, הוא זכה לשבחים. העלילה מתרכזת בשנות ה-90 – 45 שנה אחרי תום מלחמת העולם ה-2. החיים חוזרים למסלולם. גם אלו שמילאו תפקיד במלחמה חזרו לחיות כבני אדם "רגילים". הם מקימים משפחה ומתפרנסים מעמל כפיהם. זאת בהסתייגות אחת – מקרי רצח בלתי פתורים שהתרחשו בתקופת המלחמה נחקרים עד תום. יש לזכור שלא חלה התיישנות על מעשי רצח. רוצחים אינם מסתובבים חופשי. נותרה רק קושיא אחת: בתרגום לעברית לא ברור מה פירוש "יום א' של המתים". כמושג. אמנם המושג מוזכר לקראת סיום העלילה כאלמנט רלבנטי בפתרון תעלומת הרצח. אבל המושג עצמו יוותר כחסר משמעות אם לא יינתן לו הסבר, מה גם שככותר לספר, הוא מעורר תמיהה! מבחינתי זה פספוס של המו"ל – "כתר ספרים". אחרי שחפרתי בד"ר גוגל גיליתי שיום א' של המתים מייצג תאריך חשוב בלוח השנה – יום זיכרון שנתי. בכל שנה ביום א' האחרון של חודש נובמבר, מתייחדים בגרמניה עם המתים באשר הם.
ראוי היה להבהיר זאת בנספח לספר.
קישורים
המושג, יום א' של המתים
על ספרות המתח בישראל, נורית קנטי מאי 2009 – "מקורראשון"
הצלחה
נחמד ומהנה
לפני שבוע נתקלתי בראיון באנגלית עם יובל הררי, המראיין הציג אותו בהתפעלות כסופר שספריו הודפסו ב 12 מליון העתקים בשפות שונות: תקציר ההיסטוריה האנושית וספר המשך עתידני.
סטיבן הוקינג מכר 10 מליון העתקים מקצור תולדות הזמן שלו כך שכל הכבוד להררי שלנו.
אלא שלפני מספר ימים נתקלתי במישהו שאמר לי : אוי אתה קורא ספרי מתח? גמרתי בדיוק אחד שקניתי בשדה התעופה באקראי אחרי שאבדתי את הקינדל. שמעת על ג'ימס פטרסון? עניתי לא ובדקתי והנ"ל מכר עד כה 374 מליון העתקים. זה בהתיחס להערה של הספרנית שלך של: ממתי את יורדת לרמת ספרי מתח 🙂
אני ממליץ לך וביחוד לבן זוגך על פיטר לאבסי הבריטי, יש לו סידרה שנקראת הבלש פיטר דאימונד והיא בלתי רגילה
https://en.wikipedia.org/wiki/Peter_Lovesey
פאטרסון אכן מעולה.
היי אורי, אכן זה מדהים איך סופרים שאינם מקומיים מקבלים משוב כל כך חיובי על ספרות מתח. ותודה רבה על ההמלצה לגבי פטר לאבסי הבריטי שהמציא את הבלש פיטר דיאמונד.
היו כאן גם הימאים, ועוד סדרה אחת שאינני זוכרת את שמה, והיו תרגומים לילדים של איניד בלייטון – החמישייה. וכמובן ספרי אגאתה כריסטי.
מעניין שלא הזכרת את הספר של דוב אלפון, ויש עוד סופר שראלי שמפרסם ספרי מתח
היי נינה, כל מה שכתבת עבר בראשי כאשר ציינתי כמה דוגמאות לספרות מתח מקומית. לא ציינתי את כולם כמובן, וגם לא את רם אורן שמוגדר בויקיפדיה בין היתר כ"סופר מתח" (שוב בלי לציין איזה סוג!).
תודה על הניתוח המעניין של ספרי מתח, למרבה הצער הם אכן לא זוכים ליחס רציני רוב הזמן.
מזל שיש כמה יוצאים מהכלל, כמו אגתה כריסטי למשל. או סדרת המפקח מגרה של ז'ורז' סימנון.
גם כשמדובר באלו שציינת – כבר נתקלתי בתגובות לא ממש נלהבות, לעומת היחס לספרות "יפה". המוניטין של אגתה כריסטי ושל ספרי המפקח מגרה של ז'ורז' סימנון נובע לדעתי מההוקרה שהם זכו לה בחו"ל (אנגליה וצרפת).