עוד בדיחה אחת [על מובארכ] ודי!

מסורת של בדיחות פוליטיות החלה במצרים בתחילת שנות ה-50 ושכיחותה עלתה מאז – מכיוון שמסוכן היה להביע עמדה פוליטית בפומבי בימים ההם. וכך התפתח לו רפרטואר  של הומור פוליטי כאמצעי ביקורת חלופי בהמשך מקבץ בדיחות

בדיחות פוליטיות מתארות את הנשיא לשעבר של מצרים, חוסני מובארכ כאידיוט מושלם. מסורת של בדיחות פוליטיות במצריים החלה להתפתח בתחילת שנות ה-50 וליתר דיוק, ב-1952. שנה זו הייתה קו פרשת המים שממנו כל זה התחיל, משום שתנועת הקצינים החופשיים ובראשם גמאל עבד אל נאצר ומוחמד נגיב, הובילו מהפיכה, ששמה קץ לשלטונו של המלך פארוק. המשטר הצבאי החדש שם קץ גם לפוליטיקה פרלמנטרית ולחירויות הפרט: חופש ההתארגנות, חופש הביטוי וחופש העיתונות.

שכיחותה של הבדיחה הפוליטית במצריים עלתה מאז. בדיחות פוליטיות הפכו לשם דבר ולא רק במרחב הפרטי. החל מפקידי הממשל וכלה ביושבי בתי הקפה, העם המצרי כולו נסחף לשמוע ו/או לספר בדיחה פוליטית טובה. היה מסוכן להביע עמדה פוליטית בפומבי וכך התפתחה לה מסורת של הומור פוליטי המשמש כאמצעי ביקורת חלופי. כידוע, מי שמספר או שומע בדיחה אינו בהכרח מי שחיבר אותה. גם אין למעמד סיפור הבדיחה תיעוד משום שהיא נאמרת בעל פה. ההומור הפוליטי היה מכוון מאז ואילך כלפי ההנהגה הפוליטית ומדיניותה. התופעה, דהיינו, השימוש בהומור פוליטי במקום לקחת סיכון ולהתבטא בפומבי בענייני פוליטיקה, אינה ייחודית למצרים. רשימה ארוכה של מדינות כגון, ברית המועצות לשעבר, צ'כיה, מזרח גרמניה, פולין, הונגריה, קובה, סין נכללות בין אלו שבהן התפתח ההומור הפוליטי כתחליף להבעת ביקורת בפומבי כנגד בכירים במערכת הפוליטית.

מנקודת המבט הפסיכולוגית של פרויד, מיזעורו של האויב או היריב, הגחכתו והצגתו כנחות מאיתנו הם מתכון שכיח המסייע להשגת תחושת עליונות כלפיו. זה מסביר מדוע השימוש בהומור פוליטי שכיח במיוחד כשאין אפשרות להתבטא ישירות ובפומבי או להביע עמדה מנוגדת לזו של בכירי המערכת הפוליטית. זה גם מבהיר מדוע הבדיחה הפוליטית תהיה נפוצה במצבים של תחושת אי-שוויון משוועת בין העם לבכירי הממסד הפוליטי. הצחוק הוא האפשרות היחידה לקתרזיס ולפורקן זמני ממצוקות אלו. אמנם אין אפשרות להפיל משטר בצורה כזו אבל יש אפשרות לצחוק ולהרגיע, זמנית.

מכל זה עולה תובנה לפיה לאור ההתפתחויות האחרונות במצרים, מישהו פספס כשלא נתן את מלא תשומת ליבו לבדיחות הפוליטיות שהסתובבו בוודאי במצרים בזמן האחרון. הרי אפשר היה באופן שכזה לעקוב בקלות אחר תחושות העם, מצוקותיו ודעותיו, זאת בתנאי שמישהו היה אוסף את הבדיחות ומנתח אותן אחת לאחת. אמנם התוצאות שהיו מתקבלות לא היו מדויקות, משום שאי-אפשר לדעת לפי הבדיחה הפוליטית מה באמת חושב העם ואיזה חלק מהעם מזדהה עם הבדיחה. לשם כך נחוץ מחקר אמפירי מדויק. רק כך ניתן לקבוע בוודאות מה היו תחושותיהם של חלקים ספציפיים באוכלוסיה המצרית בזמן האחרון. אבל כל בדיחה היא אינדיקציה.

הבדיחה שלהלן הייתה פופולרית בזמנו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. יש בה ביקורת מאוד נחרצת נגדו:

נאצר מגיע לגיהינום, שם הוא מתקבל על ידי השטן. כיאה לאדם במעמדו, השטן מציע לו לבחור את חדר העינויים שהוא מעדיף להתגורר בו. האפשרויות לבחירה הן: חדר עינויים סוציאליסטי או קפיטליסטי. נאצר מבקש הבהרה והשטן משיב, "בחדר הקפיטליסטי אתה נשרף באש במשך חמישה ימים ושני הימים הבאים הם ימי מנוחה ואילו בחדר הסוציאליסטי צולים אותך בשמן רותח במשך שבעה ימים רצופים". נאצר אינו מהסס ומבקש שישלחו אותו לחדר הקפיטליסטי. כעבור שבועיים הוא מחליט לבדוק מה מצבו של עבד-אל-חכים עמר, מי שהיה הרמטכ"ל ו"התאבד" לאחר המלחמה (1967). עמר בחר להיות בחדר עינויים סוציאליסטי. במאמץ רב מגיע נאצר אל עמר ומה רואות עיניו? עמר יושב לו בנינוחות ומעשן חשיש. "מה קורה כאן?" שואל נאצר. עמר משיב לו: "אנחנו שולחים כל יום מישהו לקו-אופ לקנות שמן, אבל כבר זמן רב אין, אז מביאים לנו משם חשיש, במקום.

בדיחה זו מיועדת ללא ספק למתוח ביקורת על המודל הסוציאליסטי שנאצר דגל בו. המציאות העולה מהטקסט ההומוריסטי היא כי למרות הסוציאליזם שהונהג על ידי נאצר עוד בשנות ה-50, אי אפשר היה להשיג מצרכי יסוד, למשל שמן. ההומור מופנה גם כלפי עמר, שהיה ידוע כמעשן חשיש. המעניין הוא שבבדיחות מן הסוג הפוליטי, מרבית המנהיגים הפוליטיים הגיעו לגיהינום.

כשעלה אנואר א-סאדאת לשלטון בשנות ה-70 הרבה מן הבדיחות הפוליטיות הידועות מימיו של נאצר סופרו גם עליו, לאחר שעברו מתיחת פנים קלה. הדמות המרכזית בבדיחות הקשורות לסאדאת היא אשתו, גי'האן. והבדיחות עוסקות במין. מאחר שיש בהן אלמנטים פוליטיים בשילוב עם מין, אפשר להציגן כהומור פוליטי.

מספרים שבאחת הנסיעות של סאדאת לארצות הברית הוא החליט שעליו להגן על אשתו ג'יהאן, שנשארה לבדה בקהיר, ולפיכך הזמין עבורה חגורת צניעות שחותכת כל אובייקט שמתקרב ומנסה לחדור דרכה. כשחזר מארצות הברית, זימן סאדאת לחדרו את כל שרי הממשלה ודרש מהם לחשוף את אזור חלציהם. כל אחד בתורו הראה לו את איברו ורק מובארכ לא הסכים לחשוף את איברו בפני סאדאת. "חוסני מובארכ, אתה אדם נפלא. ידעתי שאפשר לסמוך עליך", אמר לו סאדאת. "תודה רבה לך, אדוני הנשיא" השיב לו מובארכ בגמגום.

הערה: מי שמספר את הבדיחה מגמגם את תשובתו של מובארכ כדי שיבינו שלשונו היא זו שנקטעה….

הבדיחה מתמקדת גם במתירנות היתרה של ג'יהאן. מה גם שידוע שכולם ניסו ל"התחיל" איתה בכל פעם שסאדאת נסע בתפקיד, ושהוא סמך בתחילה על מובארכ יותר מאשר כל שרי הקבינט המדיני שלו.

הבדיחה הבאה ממחישה את המצב בצורה הטובה ביותר:

פעם הודיע סאדאת לחברי הפרלמנט, "אני רוצה שתדעו שאשתי ג'יהאן בהריון", מישהו צעק: "בראבו! מובארכ!", "לא" מיהר סאדאת להגיב, "קארטר".

מי שמבין ערבית יחוש בכפל המשמעות של המילה "מובארכ" – הנשמעת קצת כמו "מברוק", במובן של ברכות. רק סאדאת לא מבין את כפל המשמעות וחושב שמישהו אמר שאבי התינוק הוא מובארכ. (הערה: מספרים על שערורייה במצרים בזמנו של סאדאת עקב השמועה שקרטר נישק את ג'יהאן בפומבי). בכל מקרה, עד היום חלק מהבדיחות על מובארכ משלבות את דמותה של ג'יהאן.

בדיחה מתקופתו של מובארכ ממשיכה את הקו:

מספרים שאשתו, סוזאן, שאלה אותו איך זה שבתקופת סאדאת נתנו האמריקאים למצרים שני מיליון דולר. הוא הסביר לה שגי'האן הייתה נוסעת לשם, נפגשת עם קרטר, הוא היה מנשק לה כל לחי, ומוסר לידה אחר-כך צ'ק שמן. בהמשך, הוא ביקש מסוזאן לעשות טובה, לנסוע לאמריקה ולהיפגש עם בוש לפי אותה מתכונת. אך הוסיף, "כשתגיעי חזרה למצרים, שטפי את לחייך במי הנילוס". היא עשתה כדבריו. נסעה, בוש נשק על לחייה ומסר לידה צ'ק שמן. כשחזרה יצאה מיד לנילוס לשטוף את פניה. בעודה עושה כן, היא רואה שם את אחד השרים, באדר (שר הפנים דאז), ושמה לב שהוא שוטף את עכוזו במי הנילוס. "מאין אתה חוזר?", שאלה, והוא השיב לה: "מערב הסעודית"….

בבדיחה יש רמז לריבוי הומואים בערב הסעודית ובמדינות המפרץ הערביות. ומובארכ הבין שזה מה שעליו לעשות כדי לקבל מהם ומהאמריקאים כספים. כמובן שאזכור שמה של ג'יהאן בבדיחה מעיד עד כמה השמרנות המצרית לא סלחה לה על כך שהסכימה שקרטר ינשק את לחייה במהלך ביקורו בקהיר.

כשמובארכ עלה לשלטון הוא הביא עימו רוח סובלנית ודמוקרטית יותר, יחסית לקודמיו. הוא אפשר לכמה ממפלגות האופוזיציה לייסד עיתונים משלהן, ואפילו התיר מידה מסויימת של חופש התארגנות. עיתון מפלגת האופוזיציה ה"וואפד החדש" (ימין-מרכז), שנקרא בשם "וואפד", היה בשנות ה-80 היומון בעל התפוצה הרחבה ביותר במצרים. העיתון מתח ביקורת נגד מדיניותו של מובארכ, באופן די קבוע. אך מאחר שגם בתקופתו של מובארכ לא הייתה דמוקרטיה במצרים, המשיכה מגמת הבדיחה פוליטית כאמצעי ביקורת נגד השלטון שהוא עמד בראשו. הקו השולט בבדיחות מעמיד את האינטליגנציה של מובארכ ויכולותיו בסימן שאלה גדול.

הבדיחות עושות לעתים השוואה בין מובארכ לבעלי חיים:

לכינוס מדעי בנושא ניתוחים שהתקיים בקהיר, הגיעו נציגיהם של מדינות רבות. הנציג הצרפתי סיפר שהיה עליו לטפל במתאבק שהיה פצוע קשה ולהחליף את ליבו ואת כליותיו. "היום הוא מתאבק מקצועי" הוא סיפר. הנציג האנגלי סיפר שהיה עליו לטפל ברץ מרתון מקצועי שאיבד את שתי רגליו בתאונה וסיפר "היום הוא עדיין רץ מקצועי ידוע". גם הנציגים האחרים סיפרו דברים מדהימים עד שהגיע תורו של המצרי. הוא סיפר שהיה עליו לטפל באדם שאיבד את מוחו, ושהוא החליף אותו במוח של קוף. "היום הוא נשיא מצרים" הוסיף הנציג.

הבדיחה משווה את מובארכ לקוף ואף קובעת שהמוח של הקוף איכותי יותר מהמוח של מובארכ. אבל הבדיחות הפופולאריות ביותר מבין אלו המשוות בין מובארכ לבין בעלי חיים אחרים, עושות זאת תוך שימוש בחמור (או יותר נכון, ass).

הבדיחה מספרת שכאשר מובארכ נוסע במכונית למקומות שונים, חמור ואמבולנס יוצאים בעקבותיו. שאלו את רופאו האישי מדוע חמור ואמבולנס? השיב להם: "האמבולנס הוא למקרה חירום, כמו תאונה, והחמור נחוץ כדי לתת למובארכ עירוי במקרה הצורך

ההשוואה ברורה. למובארכ ולחמור יש אותו סוג דם.

הבדיחה הבאה – גם היא על מובארכ,

מספרים שעטיף סידקי (שהיה ראש ממשלת מצרים) היה צריך לדבר עם מובארכ בדחיפות. וכשלא נתנו לו להיכנס ואמרו לו שמובארכ עסוק, הוא התעקש ופרץ לחדר שבו ישב מובארכ ושיחק שחמט עם חמור. סידקי השתומם ושאל אותו לפשר הדבר, "אתה משחק שחמט עם חמור?" השיב מובארכ, "אל תקרא לו חמור, הוא ניצח אותי כבר חמש פעמים".

בדיחה נוספת שמשווה בין מובארכ לחמור:

מספרים שפעם מובארכ הגיע לשיחה עם הנשיא רייגן ושאל "מדוע שלחת לחלל מורה ולי לא הצעת לטוס לחלל?" רייגן מיד הציע לו שבפעם הבאה הוא יזמין אותו והוסיף "אל תשכח להביא איתך חמור". מובארכ הוזמן והועלה יחד עם החמור לחללית. שם הסבירו לו: "יש בחללית שני טלפונים, אחד כחול והשני ירוק. כשהירוק יצלצל, החמור צריך להשיב, וכשכחול, אתה – מובארכ – צריך להשיב."החללית המריאה והטלפון הירוק צלצל. החמור השיב, והמדענים שאלו אותו מה הוא רואה מהחלון. גם למחרת זה קרה וכך גם למחרת עד שמובארכ לקח ביום הרביעי את השיחה ושאל מדוע הם אינם מתקשרים אליו. התשובה הייתה, "בסדר, מחר נתקשר אליך". הם התקשרו וביקשו ממובארכ למסור את הטלפון לחמור, כדי שיוכלו לשאול אותו שאלות….

המסר כאן ברור לגמרי. מובארכ טיפש יותר מהחמור. כשבדיחות כאלו רצות במדינה שהחקלאות היא הענף הנפוץ ביותר בה, ושחמורים ובעלי חיים נוספים מסתובבים לא רק בכפר אלא גם בעיר וכל אחד מבין למה הם משמשים, השוואה כזו מביעה שאט נפש מטיפשותו של מנהיג.

ויש סוג נוסף של בדיחות המשוות בין נאצר, סאדאת ומובארכ:

מספרים שכאשר שאלו כל אחד מהם איזו שנה בחייו הייתה הקשה ביותר, נאצר דיבר על מלחמת 1967, סאדאת דיבר על מלחמת 1973 ומובארכ סיפר שהשנה השנייה שלו בתיכון הייתה הקשה ביותר…

הבדיחה מציגה את מובארכ כאידיוט מושלם, שאפשר רק לרחם עליו. וכן הלאה, לא השתנה דבר מאז שמובארכ עלה לשלטון. הוא לא נעשה חכם יותר וחצי הביקורת ההומוריסטית אינם משנים את המצב. הבעיה היא שלצעירים אין סבלנות, הם בעלי פוטנציאל ולא יתנו למצב להמשיך לאורך זמן. והיות שכוחה של הבדיחה הנו הפורקן הזמני שהיא מעניקה מהתסכולים, הזמניות הזאת כבר לא מועילה לאיש. הגיע הזמן לפעול!

ואכן כך היה – האביב הערבי בשנת 2011.