"האם שמעתם על ארנסט מסוניה (Ernest Meissonier)"? ברומן ההיסטורי "משפט פריס" (Judgement of Paris), תמצאו פרטים מפתיעים ומרשימים על הצייר ארנסט מסוניה ועל מהפכת האמנות הגדולה ביותר מאז הרנסנס האיטלקי – האימפרסיוניזם.
לא ברור מדוע הסקירות והביקורות על הספר אינן מציינות את אמיל זולא כדמות מפתח במהפכת האמנות הגדולה?
"משפט פריס", מאת רוס קינג, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, 2010, תרגמו: יותם פלדמן ונעמי כרמל, עריכה מדעית: ד"ר שרה לוטן. 541 עמ', כולל הערות שולים, ביבליוגרפיה ואינדקס.
התת-כותרת של "משפט פריס" היא: "העשור המהפכני שהעניק לעולם את האימפרסיוניזם". הספר "עוקב במיומנות אחר קריירות של אנשים בעשור שהוביל אל התערוכה החשובה ביותר בתולדות האמנות, התערוכה הקבוצתית הראשונה של האימפרסיוניסטים בשנת 1874 (מייקל פרודג', ליטררי ריווי)".
"משפט פריס" עוסק בתולדות האמנות בצרפת במאה ה-19 בפרטנות רבה. הספר מתרכז בעיקר בשנים המהפכניות שלאחר 1863, השנה שבה התקיים "סלון המסורבים" הראשון. מרחב שהוצג בו, לראשונה בפומבי, ציורו של אדואר מאנה, המוכר בשם "ארוחת בוקר על הדשא". הציור עורר שערורייה, בהציגו אישה עירומה יושבת בצל עצים על דשא בחברת שני גברים מעונבים ולבושים חגיגית. הציור היה מעין אות למהפכה העתידה להתחולל בטעם הקהל באמנות. העשור של ספרו של רוס קינג מסתיים ב-1874, השנה שבה הוצגה התערוכה הראשונה של הציירים הדחויים, נציגי החיים המודרניים, שכונו בבוז "אימפרסיוניסטים". היו אלה שנים קשות בתולדות צרפת. שנים שבהן צרפת נחלה תבוסה במקסיקו ונכבשה על ידי גרמניה, שנים של מלחמת אזרחים שגבתה אלפי קורבנות והביאה הרס על פאריס.
אמיל זולא – סוכן תרבות
אמיל זולא מוכר לרבים בזכות פרסומיו: "אני מאשים" ו"פרשת דרייפוס", והסרט "קצין ומרגל". מאידך, לפי הממצאים שמובאים ב"משפט פריס", שמבוסס על מחקר, חלקו של אמיל זולא במה שהתרחש בעשור הגורלי שבין 1863 ל- 1874 בולט עדי כדי כך, שהימנעות הביקורת מלטפל בפועלו ולשבח את חלקו בהישגים של עשור זה מעורר תמיהה.
זולא החל את הקריירה שלו ב- 1862 בהוצאת הספרים היוקרתית "ליברארי אשט" (Hachette), תחילה בתפקיד פקידותי. כשהבחינו בכישרון הפרסום שלו, הוא עבר אל מחלקת המודעות שם התחיל לפרסם מאמרים על אמנות ופוליטיקה בעיתונים שונים. ביום שפרסם את הרומן הראשון שלו, "הווידוי של קלוד", (1865) הוא קנה לו מוניטין של כותב שערורייתי. זולא היה מרוצה מאוד מהשם הרע שיצא לו, "היום אני מדורג בין הסופרים שחיבוריהם מעוררים חלחלה," התפאר במכתב לחבר. הוא עזב מיד את עבודתו ב"אשט" לטובת משרה ב"ל'אוונמן" (L'Événement), חסיד השערוריות.
ב"סלון" הפריסאי שהתקיים מדי שנה, חבר שופטים קבע אלו יצירות ייכללו בתערוכת הציורים השנתית. המהלך הראשון של זולא היה למתוח ביקורת נוקבת בחבר השופטים, תוך כדי ציון שמותיהם של עשרים וארבעה השופטים וגינויים על דעותיהם הקדומות ועל העוינות שגילו כלפי מה שהוא כינה "התנועה החדשה" (לימים "אימפרסיוניסטים"). בשפה בוטה זולא תיאר את ה"סלון" כ"נזיד אמנותי ענק, שכל צייר יצק לתוכו את הרכיבים שלו." אבל מכיוון שלציבור הצרפתי יש כביכול "קיבה רגישה, החליט צוות של טבחים שעליו לטעום תחילה מהתבשיל המשותף כדי למנוע הפרעות עיכול מן הציבור הרעב". בנקודה זאת בביקורת שלו, זולא בוחן את הכישורים ואת הדעות הקדומות של "טבחים" אלה, המופקדים על חׅכּו של הציבור. את האשם זולא תלה בהתערבותו המזיקה של יו"ר חבר השופטים, וכינה אותו, "שריד הרומנטיציזם". את הצייר העשיר והמפורסם ביותר בפריס באותה עת – ארנסט מסוניה – שבאותה עת זכה לכינוי "הצייר של ליליפוט", זולא כינה בשם, "הצייר ההומיאופתי עם המינונים הזערוריים שלו".
זולא הוצג בפני אדואר מאנה ב- 1866. השניים נפגשו בקביעות מאז תקף זולא את חבר השופטים ב- 1866. "משפט פריס" מדגיש את המשותף לשני אלו: "… הסופר הצעיר, שהתאושש באותה עת מן הקלון שהודבק בו זה מכבר, ומאנה המושמץ לא פחות". כאשר "סלון" 1866 נפתח, זולא יצא להגנתו של ידידו החדש. ומאחר שעבודותיו של מאנה נדחו על ידי חבר השופטים, זולא ציין במאמר שפרסם כעת: "חובתי להקדיש מקום נרחב ככל האפשר לאיש שעבודותיו נדחו בזדון, ולא נחשבו ראויות להופיע בין אלף וחמש מאות או אלפיים הבדים חסרי הערך שהתקבלו בזרועות פתוחות."
קוראי המאמר שהתפרסם ב"ל'אוונמן", יצאו מכליהם וקרעו את הגיליון לגזרים. זולא פוטר לאלתר. מאנה, ששיגר לזולא מכתב תודה, החל לסמוך על ידידו הנועז. הוא תלה בו תקוות לקידום הקריירה שלו ועוד יותר לניצחון סגנון הציור החדשני שלו.
בזכות הביטחון העצמי שמאנה צבר כעת, הוא ארגן לעצמו תערוכת יחיד בקרבת מקום לתערוכה העולמית שהתקיימה בפריס ב- 1867. בתערוכה זו הוכתר ארנסט מסוניה כ"גדול הציירים החיים של צרפת ולמעשה של העולם כולו". תגובתו של זולא לא אחרה לבוא. הוא התרעם על הניגוד שבין "ההתקהלות התזזיתית מול ציוריו של מסוניה לבין נדירות המבקרים בביתן של מאנה שמעבר לנהר". זולא פרסם מיד מאמר בתגובה למתרחש, ובו הוא הוקיע את "ההמונים הנלהבים שנדחקו וכמעט מחצו אותי כשהם קוראים זה לזה ולוחשים, בייראת כבוד דתית, את מחיריהן המופרזים של פיסות בד אלה (של מסוניה)".
ב"סלון" של 1868, שני ציורים של מאנה קיבלו ביקורת (לא אחידה). זולא הזדרז מיד עם פתיחת ה"סלון" ופרסם מאמר שבו הכריז, "הצלחתו של מאנה שלמה. לא העזתי להאמין שתהיה כה מהירה וראויה… התגובה ההכרחית ליצירות מאנה, אותה ניבאתי כבר ב- 1866, מתרחשת לאט-לאט." לעומת השבחים שזולא הרעיף על ידידו מאנה, הביקורת לא חסכה את שבטה וכתבה שציוריו של מאנה החצינו "מוזרויות גסות ומכוערות המבוססות על ראוותנות ואמפוטנציה". זולא לא נשאר חייב. הוא המשיך להתעלם מגיבוריו המסורתיים של ה"סלון" והרעיף תשבחות על קבוצת הציירים החדשה, כולל מאנה, כינה אותם "נטורליסטים" ו"אקטואליסטים". הוא תיאר אותם כ"קבוצה ייחודית העומדת בראש התנועה האמנותית החדשה". לטענתו, "מדובר בציירים שהתעלמו מן הטעם הבורגני-מסורתי לטובת החיפוש האמיץ אחר המודרני, המקורי והאמיתי." אלא שמאנה וחבריו לא זכו בפרסים או בהוקרה כלשהי מרשויות ה"סלון".
תהילתו של מאנה הציפה את פריס ב"סלון" של 1874. הציור "כוס בירה טובה" (1873) זכה לתשבחות הקהל והמבקרים. הביקורת שיבחה את "השטחים הצבעוניים המונחים זה לצד זה בפשטות ובלי שום הצללה. אבל אם תצעד מעט לאחור, תראה כיצד מחילים להיווצר יחסי גומלין בין משטחי הצבע השונים". רפרודוקציות של הציור נמכרו בחנויות הספרים והטבק ומאנה נהנה סוף-סוף מההצלחה – בציבור, בקרב המבקרים וחשבון הבנק. האם לייחס זאת לתהליך התבגרותם של הציבור והמבקרים במשך השנים שחלפו מאז "ארוחת בוקר על הדרש" ואולימפיה, או לעובדה שמאנה שינה את סגנונו?
אחרית דבר
שמונה חודשים בלבד אחרי מותו של מאנה ב- 1883, נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של עבודתו בפריס, שנהנתה מביקורות אוהדות מן הסוג שנשלל מהצייר בימי חייו. שלוש שנים אחר מותו, שבעה עשר בדים פרי מכחולו של מאנה נכללו בתערוכה החלוצית של דוראן-רואל בניו יורק ב- 1886.
גורלן של "ארוחת בוקר על הדשא" ו"אולימפיה" שימש ברומטר למוניטין של מאנה בעשורים שלאחר מותו. "אולימפיה", אולי הציור הנודע לשמצה ביותר במאה התשע-עשרה, היה למרבה הפלא הראשון מבין עבודותיו של מאנה שנכנס למוזיאון הלובר. חוקרי אמנות בתחילת המאה העשרים קשרו כתרים ל"אולימפיה" כעבודה "שמציינת תאריך חשוב בתולדות הציור במאה התשע-עשרה ובתולדות האמנות בכלל, ואנדרטת היסוד של האמנות המודרנית".
ונוס מאורבינו טיציאן, 1538 (גלריה אופיצי, פירנצה).
הצלחה 