פסטיבל הסרטים ונציה 2020 הסתיים לא מכבר (2-12 ספטמבר 2020). "ארץ נוודים", סרטה של הבמאית קלואי ז'או זכה בפרס אריה הזהב. בהמשך הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב (מרץ 2021). היה מועמד לששה פרסי אוסקר, וזכה בגדול (2021).
הבמאית הסינית-אמריקנית, קלואי ז'או, זכתה בפרס הבימוי והפכה לאישה השנייה בלבד בתולדות טקסי גלובוס הזהב, שזכתה בפרס הנכסף, כשלפניה עשתה זאת לראשונה ברברה סטרייסנד, בשנת 1983, על "ינטל". זאת הייתה גם השנה הראשונה שבה יותר מאישה אחת הייתה מועמדת בקטגוריה.
הסרט "ארץ נוודים" שהגיע אלינו ממש לאחרונה, בוים בהשראת ספר בעל אותו שם, מאת הסופרת והעיתונאית ג'סיקה ברודר (2017).
בספר התיעודי, "ארץ נוודים" (Nomadland), בוחנת ברודר תופעה חברתית-כלכלית, תוצאה של המיתון הגדול (2007-2009): מאות ואף רבבות נוודים אזרחים אמריקאים מבוגרים, בגיל מתקדם, נוסעים לאורכה ולרוחבה של המדינה בקרוואנים נגררים, כמו "נוודים". הם מחפשים תעסוקה ופרנסה. זאת מציאות שעד כה הייתה סמוייה מן העין. ברודר שופכת אור על התופעה.
יש גם סיפור מקדים, מקרה פרטי שעמדתי על טיבו רק כעת, בעקבות הספר והסרט.
סיפור מקדים
זאת התמונה שליוותה אותי כאשר שמעתי לראשונה על הסרט שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה (2020).
נזכרתי בחברינו האמריקאים שלצערי עדיין נוסעים ונודדים ברחבי היבשת הגדולה. האם המניע ל"טיולים" שלהם הוא התמודדות עם אותו שפל כלכלי?
הייתכן שחברינו שהיו מועסקים על בסיס קבוע (היא מתורגמנית סימולטנית מאנגלית לספרדית בבתימ"ש בעיקר, והוא אמן), מצאו עצמם מחוסרי עבודה בתקופת המיתון הגדול? האם השפל הכלכלי ערער את נישואיהם הראשונים ולמזלם מצאו זה את זו ומיסדו את הקשר בנישואים שניים לפני כעשור בלבד?
אני מסתובבת עם התהיות הללו. מקבלת מהם עדכונים בפייסבוק, בכל פעם מאזור, כפר, עיירה, ואתר חדשים. תאמינו לי, זו הרגשה לא טובה לגלות לפתע שהגורל התאכזר לנפשות יקרות שהכרת זה מכבר. מכל מקום, כל הכבוד לחוסן ולאופטימיות שהביאה את החברים שלנו עד הלום.
זה יכול לקרות לכל אחד. ואכן זה קורה גם היום. לצערי.
וכאן המקום לשבח את ג'סיקה ברודר על הפרויקט התיעודי, והספר:
Nomadland: Surviving America in The Twenty-First Century. Jessica Bruder (2017). W.W. Norton and Co. (Non-Fiction), 288 pp
לצורך כתיבת הספר, ברודר שהתה זמן ממושך בקרוואן ממונע כשהיא מתעדת אמריקאים בגיל מתקדם, אוכלוסייה נודדת שוויתרה על פורמט החיים המסורתי. פלח אוכלוסיה שיצא לשוטט ימים שלמים בדרכים, כדי לחפש מקורות פרנסה. חיי הנוודות עקרו אותם מהמקום הקבוע שבו התאקלמו. אבל לזה יש גם יתרון. נוודות מאפשרת להם לנוע בקלות מעבודה לעבודה ולעצב מרחב במציאות הכלכלית הרעועה של ימינו.
הפרויקט של ברודר נמשך שלוש שנים תמימות ונע על פני למעלה מ- 15,000 קילומטרים של כבישים – מחוף לחוף וממקסיקו לגבול הקנדי. שטח המשתרע משדות הסלק של צפון דקוטה עד אתרי הקמפינג של קליפורניה ותוכנית ה"CamperForce" של אמזון בטקסס. בכל מקום אליו הגיעו, גילו המעסיקים מאגר של כח עבודה חדש בעלות נמוכה. מאגר שמורכב בעיקר ממבוגרים בגילאים מתקדמים: הקורבנות הבלתי נראים של המיתון הגדול. בני-אדם שנעקרו מביתם וקהילתם עם תקווה, עלו על הכביש בקרוואנים ובטנדרים ששופצו למטרה זו, ובכך הפכו לקהילה של נוודים שהיקפה רק גדל מיום ליום. מי שחשבו שהקריסה הפיננסית ב- 2008 הסתיימה לפני זמן רב צריכים להכיר את האנשים שג'סיקה ברודר פגשה וליוותה במשך שלוש שנים. הם וויתרו על פורמט הקיום הקבוע והמסורתי כדי לשרוד, אבל לא ויתרו על התקווה.
הן הספר והן הסרט "ארץ נוודים", מאוד רלבנטיים לימינו. כאז כן עתה, נחשף בהם סיפור שעד כה היה סמוי מהתודעה הציבורית של אמריקה. סיפור על הבטן האפלה של הכלכלה האמריקאית – סיפור שמבשר על העתיד הכלכלי הרעוע שעוד צפוי לרבים נוספים. עם זאת, בסרט יש גם קו אופטימי. בדומה לחברים שלנו שנוסעים ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה, רבים מוצאים בתחנות שבדרך גם מזון לנפש, משהו בעל ערך מוסף, ערך תרבותי וחברתי.
הסרט והספר מציגים מקרים של הצלחה, למרות הכל. הם מהללים את החוסן והיצירתיות הנועזת של הנוודים הללו.
הערה:
הספר התיעודי של ברודר נכלל ברשימת המועמדים לפרסים יוקרתיים ואף זכה באחד מהם, פרס אמזון לספר תיעודי.
ברודר לימדה בבית הספר לעיתונאות, קולומביה, מאז 2008. הפרסומים שלה כוללים כתבות ב"הרפר'ס מגזין", "האומה", WIRED, "וושינגטון פוסט", העיתון הבינלאומי הראלד טריביון, מגזין ניו יורק טיימס, ועוד. כתבות השטח שלה זכו בפרס ג'יימס ארונסון ל"עיתונות צדק חברתי" (פרס גרינל) ובפרס "מועדון הדדליין".
הצלחה 