ערבות הדדית בזמן מגיפה

Albert Camus, La peste, מתוך: אוסף פרטי

הׇדֶּבֶר הוא רומן העוסק במגפת הדבר בעיר האלג'יראית הגדולה אוראן ORAN. "הדבר" הוא סוג של רומן חברתי. העיר בה מתרחשת העלילה היא גנרית מספיק לשם ייצוג מקום כללי שדמויותיו מסמלות קטגוריות סוציאליות ופסיכולוגיות שונות.

הסיפור המרכזי – באפריל, אלפי חולדות מגיחות אל פני השטח הפתוח ומתות. האוכלוסייה אחוזת היסטריה, והעיתונות מתחילה להטיף ולדרבן לעשיית מעשה. הפרסומים בעיתונות נמשיכים זמן מה, עד שלבסוף הרשויות בעיר מתגייסות לפעולת האיסוף ושריפת גוויות החולדות. אפשר היה לצפות שאזרחי העיר ינקטו פעולה מיידית בתגובה למראה המבחיל של החולדות הגוססות, אלא שלשם כך נדרש מהם להיאבק באדישות ובהכחשה העצמית שלהם. ברקע הדברים מתברר שלמרות שהשלטון המקומי הגיב לבעיה, הגם שעשה זאת באיטיות רבה, העיתון סרב לפרסם גינוי ברור ועדכני על התנאים הסניטריים השוררים באוראן.

ואז במפתיע, ביום שבו העיתון עושה פניית פרסה חדה ונועזת ומתחיל לעורר את המקומיים לפעולה נמרצת, רק אז השלטון המקומי מתארגן לפעולות האיסוף ושריפת החולדות המתות. המהלך מתקבל בקול ענות חולשה, מצד האוכלוסייה, והמחשבה שלכל קורבנות המגיפה המתפרצת בעיר מצופה אותו גורל נמוגה בערפל. יתרה מזאת, תושבי העיר מניחים שהדאגה לסילוק גוויות החולדות היא באחריותם של אחרים. איש מהם אינו חושב לחרוג מהשגרה ומאזור הנוחות המבודד שלו כדי להתמודד עם הבעיה.

להלן הקטע מתוך המקור בצרפתית, 1947 .

תרגום (חופשי) של הקטע המצולם,

גם כאן, תגובת הציבור הייתה איטית יותר מהצפוי. שכן ההודעה על שלוש מאות ושלושה מקרי מוות שהתרחשו כאן במהלך השבוע השלישי למגיפה, לא הדליקה אצלם נורה אדומה. כאילו שכל שלוש מאות ושלושה מקרי המוות לא התרחשו בגלל המגיפה. בנוסף לכך לאיש מבין אנשי העיר לא היה מושג מהו ממוצע מקרי המוות בעיר בימים כתיקונם. אוכלוסיית העיר מנתה כמאתיים אלף נפש. לאיש מהם לא היה ידוע אם מספר מקרי המוות הנוכחיים הוא אכן חריגה מהנורמה. למעשה, איש לא הטריח את עצמו לבדוק נתונים סטטיסטיים מסוג זה – שלא לדבר על כך שהתעניינות במצב זהה אמורה להיות מובנת מאליה. לפיכך, לציבור לא היה כל ממד ייחוס. רק בחלוף הזמן, וככל שהתברר שחל זינוק במדדי מקרי המוות, ושאי אפשר שלא להתייחס לכך, רק אז דעת הקהל התעוררה והציבור החל להתעניין בנתונים ובעובדות. שכן בשבוע החמישי היו כבר שלוש מאות עשרים ואחד מקרי מוות, ושלוש מאות ארבעים וחמישה מקרי מוות בשבוע השישי. אין ספק שהנתונים מדברים בעד עצמם. ולמרות זאת הם לא היו מספיק סנסציוניים כדי שהציבור יימנע מאדישותו…

לפניכם הקטע באנגלית

הדבר, מאת אלבר קאמי.

בהמשך מגיע קטע רלבנטי לימינו: ערבות הדדית בזמן מגיפה

רק לאחר תקופת הסגר שנמשכת מספר חודשים, רבים מאזרחי אוראן מאבדים את האובססיה האנוכית שלהם לסבלם הפרטי-האישי. הם מתחילים להבין  את המצב ולהכיר במגיפה כאסון קולקטיבי שמדאיג את כולם. הם ניצבים באומץ אל מול חובת האחריות החברתית ומצטרפים למאמץ למיגור המגיפה.

המסר די מצמרר, אם חושבים עליו במונחים של ההתרחשויות הכלל-עולמיות בהיסטוריה הקצרה מאז פרוץ משבר הקורונה.

******************************************************

אלבר קאמי, (1913-1960), עיתנואי, סופר ופילוסוף, נולד באלג'יר. את הׇדֶּבֶר החל לכתוב ב- 1941, ופרסם אותו ב- 1947. ויקיפדיה מקטלגת את הספר כ"אלגוריה לתחלואי החברה האנושית, ה"נגועה" במגיפת השאננות, הרוע, ההרס וההרג (מגיפת הדבר), ויש הרואים בו מטאפורה להתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי (הציטוט : מתוך ויקיפדיה).

הדבר, מאת אלבר קאמי, הוצאת עם עובד 2001, תרגמה: אילנה המרמן. מתוך ויקיפדיה

סרט רלוונטי ולא רק בגלל האוסקר: "הערת שוליים"

בשבוע שעבר הוכרז שמו של חתן פרס ישראל לספרות – הסופר בן ה- 87, נתן שחם. היום הוכרז שמו של חתן פרס ישראל לתקשורת –  העיתונאי יעקב אחימאיר, בן ה- 74. שניהם עדיין פעילים בתחומים הרלוונטיים. 

נתן שחם זכה בפרס על היותו "מן הבולטים בין סופרי דור תש"ח" ויעקב אחימאיר זכה בפרס משום "סגנונו העיתונאי נטול הפניות, האמין, מהעמיק ורחב האופקים. סגנון ששימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים." (הפוסט נכתב ב- 2012)

בתהליך בחירת חתני וכלות פרס ישראל עוסק הסרט הישראלי "הערת שוליים". הלילה נדע מה עלה בגורלו כמועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. תהיה זו הפתעה נעימה אם הסרט יזכה בפרס זה. אך רלוונטיות הסרט נובעת מעניין הרבה יותר מהותי.

תמונת הפרסומת לסרט "הערת שוליים". מקור: ויקיפדיה

לסרט,"הערת שוליים", יש ערך בשני מובנים:

הדימוי של החתנים וכלות פרס ישראל – חתני פרסי ישראל לשנת 2012 ובשנים הבאות (והקודמות) הופכים, בחסות הסרט, לקרייריסטים, תככנים, אנשי ריב ומדון וכיוצא באלו ומצטיירים לא רק כיוצרים מצטיינים בתחומם. אחרים הופכים בחסותו לפשרנים ורגישים. שכן, הסרט עוסק באנשי אקדמיה, ומתמקד בשני פרופסורים שעוסקים בתחום היהדות, והעלילה חושפת דרמות ותהליכים שאינם מוכרים למרבית הציבור. כאן מתגלה כל מה שמתרחש מאחורי הקלעים של בחירת הזוכים בפרס. וזה לא ממש מחמיא.

המהות שהסרט מבקש לשדר – אחת התרומות החשובות שלו הוא ההדגש שעולה ממנו. הסרט מעלה לקדמת הבמה את השאלה, מה היו נימוקי ועדת הפרס? בשונה מפרס האוסקר, המעניק פרסים על המשחק, הצילומים ומספר קטגוריות נוספות שבהם הצטיינו הסרטים, לשון ועדת פרס ישראל, כשהיא מנמקת במה הצטיינו ומה תרמו הזוכים, חייבת להבהיר לכולנו במה הצטיינה עבודתם של החתנים וכלות הפרס. הוועדה חייבת להסביר בשפה נהירה לכל מה תרמו אותם זוכים וזוכות לתרבות, לתחומי היידע השונים ולהוויה הישראלית.

הציבור ו"הערת שוליים"

ברור לי שמרבית הציבור שאינו חשוף בדרך כלל לתהליכי הקידום, על בסיס מחקר, בהיררכיה האקדמית, לומד מהצפייה לסרט "הערת שוליים", דבר אחד או שניים על המתח, המאבקים, ההתכתשויות בעבודה האקדמית, והשלכותיהם על משפחות החוקרים. אך כאמור, הנקודה שהסרט מנסה להבליט, ומקווה להבהיר לצופיו, היא שועדת הפרס חייבת לנמק את הסיבות לבחירה בזוכי הפרס. ובתחום הספרות – יספיק אם ניזכר בהתכתשויות שהתחוללו סביב הענקת פרס ספיר לאלון חילו על ספרו "אחוזת דז'אני". האם לציבור יש עניין בנימוקי ועדת הפרס? האם הציבור זוכר מה קבעה ועדת הפרס לגבי תרומתו של אלון חילו לספרות ולהוויה הישראלית? בהקשר זה ראוי אם כן לציין את תרומתו של הסרט "הערת שוליים". הסרט אכן שם דגש רב על נימוקי ועדת הפרס המבהירים על שום מה היא מעניקה את הפרס למועמדים אלו ולא לאחרים.

מנימוקי ועדת פרס ישראל 2012

אסיים בעניין המהותי העולה מהסרט "הערת שוליים", שבעיניי הוא החשוב ביותר: נימוקי ועדת פרס ישראל (2012). להלן אביא נקודות עיקריות מתוך הנימוקים לגבי שתי הזכיות, של העיתונאי, יעקב אחימאיר ושל הסופר נתן שחם:

א – מנימוקי ועדת פרס ישראל על החלטתה להעניק את פרס ישראל לתקשורת ליעקב אחימאיר:

יעקב אחימאיר מעמודי התווך של השידור הציבורי מזה כחמישה עשורים. נמנה עם מייסדי הטלוויזיה בישראל. עיתונאי במובן הקלאסי. עשה שורה של תפקידים: כתב, עורך, מגיש, שליח בחו"ל, פרשן, פובליציסט ודוקומנטר. אחימאיר הקפיד בעבודתו על הפרדה מוחלטת בין דעות ועובדות. סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים. סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים.

כמי שצפו  בסרט "הערת שוליים" או שמעו עליו, תשומת לבנו לנימוקי הועדה תנחה אותנו לקראת קריאה ביקורתית וצריכה ביקורתית של העיתונות בישראל.

ב– מנימוקי ועדת הפרס על החלטתה להעניק את פרס ישראל לספרות לנתן שחם:

כתיבתו מצטיינת בתבונה, ברגש, בדמיון ובמבע רהוט הנשען על כל רובדי הלשון העברית. הוא יודע לשרטט ביד אמונה דמויות טיפוסיות וכן דמויות ייחודיות מן המציאות הישראלית, בעיקר אנשים שעיסוקם באומנות – באמנות הכתיבה, העיתונאות, הטלוויזיה, המוזיקה ועוד. ספריו עתירי רעיונות והוא יודע לתת לרעיונותיו ביטוי בהיר ומרתק.

אין ספק שנימוקים אלו מקבלים משמעות ויזכו לתשומת לב של חובבי הספרות, כיוון שלפי מה שלמדו מהסרט, "הערת שוליים", אלו הם הקריטריונים לספרות טובה.

זכייה בפרס האוסקר היא משאת נפש טבעית וחשובה אך לא פחות מכך, חשוב שנדע לתת תשומת לב לנימוקי ועדת פרס ישראל ונבין מה משמעותם להוויה הישראלית משום שהם-הם מוקד הזכייה בפרס.

הלכה ומעשה

סוף להדרת נשים בבתי העלמין. עכשיו זה רשמי: נכון ל – 3.1.2012 נשים תוכלנה לשאת הספד בבית קברות, אם תרצינה בכך וחברה קדישא לא תוכל למנוע זאת בעדן. על השתלשלות העניינים, בהמשך.

מסוף העולם ועד סופו, מאת רבקה לוביץ' טוענת רבנית. ידיעות ספרים, 2017

בשבוע שעבר פרסמתי פוסט בעניין הדרת נשים בהקשר זה. הקביעה הרשמית, שעליה חתום השר לשירותי דת, יעקב מרגי (3.1.2012), נסמכת על חוות דעת הלכתית שנקבעה לפני מספר שנים על ידי הרב הראשי לישראל, יונה מצגר . אותה חוות דעת שימשה גם בעתירה לבג"ץ בעניין זה. בג"ץ קבע את שקבע (ב- 2007), דהיינו שיש לאפשר לנשים לשאת הספד ולהיות שותפות פעילות במסע ההלוויה של יקיריהן. אך בפועל, הדברים התנהלו מאז ועד היום אחרת. מרגע זה, אין מניעה שנשים תשאנה הספד במהלך הלוויה, אף כי קיימים מנהגים שונים האוסרים זאת. ההחלטה נשענת על פסק הלכה של הרב הראשי האשכנזי, יונה מצגר . חסל סדר ההתנגדות של חברה קדישא להספד של אשה, כמו במקרה הידוע של רבקה לוביץ' (טוענת רבנית) בהלוויה של אביה, פרופ' ישעיהו צ'רלס ליבמן ז"ל ב-2003, ומקרים דומים מאוחרים יותר.

חשוב שהציבור יידע לעמוד על ההבחנה בין הלכה מחייבת לבין מנהגים שאין לכפותם על הציבור

נפל דבר בישראל, בעוד שהציבור הוטעה לחשוב שההלכה היא כזו שאין אישה רשאית לשאת הספד ליקיריה בבית עלמין, מתברר שלא כן הדבר. כמו במקרים אחרים, שבהם קיימת הדרת נשים והפרדה בין נשים וגברים על פי מנהג, כשציבור טועה לחשוב שההלכה היא זאת שקובעת את ההפרדה או ההדרה, כעת מתברר כי גם בעניין הספדי נשים, מבחינה הלכתית טהורה אין הדבר אסור. להלכה ולמעשה. הנחייה ברוח זאת, מתברר, לא רק תחייב את כל חברות קדישא, אלא אף תהיה תנאי לקבלת רישיון למתן שירותי קבורה.

נקודה נוספת באותו הקשר היא הטיפול הלקוי בסוגייה זאת. שכן, השאלה בעניין היתר הלכתי לנשים לשאת הספד בבית עלמין הופנתה למשרדו של הרב שלמה עמאר (הרב הראשי הספרדי) לפני שלושה חודשים ושוב, לפני שבוע. במשרד לשירותי דת הוחלט לא להמתין יותר ובמקום זאת, לאמץ פסק הלכה של הרב הראשי יונה מצגר (הרב הראשי האשכנזי) משנת 2007. האם זה פתח למתח נוסף בין ספרדים לבין אשכנזים??? (מומלץ לקרא את הטוקבקים לכתבה המתפרסמת ב YNET שחלקים ממנה מצוטטים כאן).

מבחינתי האישית נסגר עוד מעגל

בזמנו, עסקתי במחקר על תופעת העלייה לקברי צדיקים, מזווית הראייה של דינמיקה בין-אישית שנוצרת סביב פולחן זה. תהיתי מדוע במקומות אלו נשים מתפללות בנפרד מהגברים. כבר אז נודע לי שלפי ההלכה אין מניעה להתפלל בצוותא. אלא מה? מסורות מסוימות מתנגדות לכך. לאחרונה, נדונה סוגיית הדרת נשים בייתר שאת, גם בהקשר לנשיאת הספד בבית עלמין על ידי נשים. נכחתי אישית במקרה שבו ניטלה הזכות מבת לשאת הספד על אביה. זה קרה בשנת 2003, בהלוויתו של  פרופ' ישעיהו צ'ארלס ליבמן, חתן פרס ישראל לסוציולוגיה (2003). ליבמן ז"ל היה המנחה שלי לעבודת הדוקטורט בנושא "מיתוסים פוליטיים  – רציפות מול שינוי". כשנפטר ב-3 בספטמבר 2003, בתו, רבקה לוביץ', טוענת רבנית, ביקשה להספידו. אולם כשניגשה למיקרופון בבית הלוויות בפתח תקווה, מנע זאת ממנה נציג החברה קדישא בטענה ש"בפתח תקווה נשים אינן מספידות".

יש לציין שבעניינו של ליבמן ז"ל, הרבנות נמנעה מלהתערב. לוביץ' עתרה לבג"ץ יחד עם ליאת בר באמצעות עו"ד אביעד הכהן ועו"ד אסף בר. בג"ץ פסק לטובתה ב-2007.  בעתירה נטען שההסדר הקיים פוגע בחוק יסוד, "כבוד האדם וחירותו", ב"חופש הביטוי" ו"חופש הדת", ומבקש לכפות נורמות דתיות מחמירות על כלל הציבור שאינו כפוף להן. בפועל, חברות קדישא המשיכו להתנהל כאילו לא קרה כלום. יש לציין שלוביץ לא אמרה נואש ושוב עוררה את הנושא במאי 2011, כשהיא קוראת להפסיק להפריד בין נשים וגברים בבתי עלמין.

ועדת השרים לקידום מעמד האישה פעלה כראוי

בעקבות ההחלטה הרשמית מים 3.1.2011  עלינו להודות לועדת השרים לקידום מעמד האישה. זאת משום שהחלטת בג"ץ בנדון ליבמן נותרה, כאמור, "במגירה" מבחינת חברה קדישא, והגענו למצבים מביכים ממש בעת האחרונה. המהלך וההחלטה מיום 3.1.2012 מבורכים ומעידים על תפקוד החלטי ונחוש של הוועדה.

ראו גם: הקבורה בישראל 2012 תשע"ב, מחקר וכתיבה, עידית הילה נחמן, ע' 9 (מקומן של נשים בבתי העלמין).

תנו עוד צ'אנס אחד ודי

מעולם לא צפיתי ב"אח הגדול" וגם לא ב"כאן גרים בכיף". אני אאוטסיידרית סידרתית. הפכתי לפרנואידית שמא ידביקו לי את הכינוי "סרבנית כרונית". לעתים אני מוצאת עצמי תוהה האם משהו השתבש אצלי. אפילו בדקתי אם זה יכול להזיק לעתיד שלי, לא צחוק. בהחלט יכול להיות שכן.

כי במהלך שלושת החודשים הקרובים לא אוכל לחלוק חוויות למחרת השידור, לא אוכל להשתתף בתחזיות על ההדחות וההצלחות, לא אכיר את הפרסומות החדשות ולא אבין את הסלנג של המשתתפים הפופולאריים בתכנית.

קראתי על הבוקר שבתכנית ההשקה של העונה החדשה של "האח הגדול" (1.1.2012) צפו מיליון וחצי איש! מה שמתורגם לרייטינג של 45% (! ), הנתון המקביל על הרייטינג של תכנית השקת העונה הקודמת הוא 35.3% (בלבד!).

אני ממש מוטרדת. איפה אני ואיפה כולם. אני לא מפסיקה לשאול את עצמי, עם מי אוכל לשבת לכוס קפה, איזה עניין משותף עם אחרים יהיה לי אם אחוז הרייטינג בעת שידור תכנית השקת העונה החדשה של ה"אח הגדול" מרקיע שחקים – רמות צפייה שהחלו לצבור תאוצה כבר במהדורת החדשות ששודרה לפני ההשקה – ואני לא הייתי שותפה לזה.

אין מה לעשות. הרי יכולתי להיות כמו אותם מיליון וחצי צופים ולצאת למחרת השידור השכם בבוקר למרחב הציבורי כשבפי קריאות התפעלות על איך שארז טל ואס עזר עלו לשידור באמצע החתונה על גבי מסך ענק והודיעו לכל הנוכחים כי החתן והכלה יעזבו תוך חמש דקות ויעברו ממתחם החתונה אל הבית שנקרא "בית האח הגדול".

וואו! להפתיע כך את האורחים שלך, ולהביא להם בשידור חי את מנחי התכנית בהא הידיעה, על גבי מסך ענק. מה אומר לכם, חתונת השנה! מה שבטוח, האורחים כבר לא ישכחו את החתונה והסיפור שלה יעבור מדור לדור עד קץ הימים. "היינו שם," "ההורים שלי היו שם", "הסבא שלי היה שם וגם הסבא רבה!" ובנוסף, מיליון וחצי ישבו בבית (מחמת מזג האויר הגשום) צפו בתכנית והיו שותפים לריגושים ולהתפעלות. ורק אני ושכמותי לא היינו שם – פספוס רציני של ההופעה שארז ואס הרביצו לטובת עמישראל. היילייט שעוד ידובר בו רבות.

ריגושים. ריגושים. ריגושים… ריגושים אינסטנט…. זרם של אדרנלין! הקהל אינו שבע אף פעם והמפיקים יודעים זאת היטב. כשיש למה לצפות יש הפתעות. כן, ההפקה יודעת לספק את הסחורה בכל פעם מחדש. הם לא יתנו לקהל של ה"אח הגדול" לומר עליה משפט כמו "מה כבר יש להם לחדש"? (כפי שאגב, אי אפשר לומר כך על הפסטיגל).

בפעם הבאה אשתדל להיות חכמה יותר, אינשאללה

אם אני נשמעת מלאת ציניות או אירוניה, אני מתנצלת. בהחלט לא התכוונתי לכך. במלא הכנות. רק רציתי שתדעו איך מישהי כמוני מרגישה. איזו תחושה של החמצה יש לי. הרי יכולתי לארגן לי את היום ואת שעות הפנאי שלי אחרת. הבחירה הייתה בידי (הימנית) – לחיצה קטנה על הכפתור האדום שבשלט-רחוק יכלה להפוך אותי מ"אאוטסיידרית" לשייכת, מאחת שאומרים עליה "היא לא בעניינים" לאחת שיודעת היטב "מה קורה", מה "אִין". אשמתי היא, אני מודה. תנו לי עוד צ'אנס אחד ודי.

בפיתחה של אולימפיידת בייג'ין

בביוגרפיה שלו "מסע של אלפי מילין"**, באלבום רב המכר שלו "שירי דרקון" ובסרט הדוקומנטרי "שירו של לאנג לאנג לשנת 2008" מציינים הסינים עידן חדש המחזק את החיבור בין המזרח למערב, כשסמל העל של העידן החדש הוא אולימפיאדת בייג'ין, 2008.

לאנג לאנג שהחל לנגן בפסנתר בהיותו בן שנתיים, הוא בן חסותו של הפסנתרן דניאל ברנבוים מזה זמן לא רב. בסין הוא נחשב ככוכב תרבות המוסיקה והראשון בדורו שחצה את הקו המפריד בין המערב לבין המזרח. באמתחתו חוזי עבודה לא רק מתחום המוסיקה וההופעה באולמות קונצרטים. יש לו הסכמים עם עולם העסקים. יצרניות של מכוניות כמו, ותאגידים מעולם העסקים כמו מונטבלאן ואדידס, הבטיחו לעצמן שימוש בכוכב וביצירותיו למטרות השיווק שלהן.

בגיל 15 נסע לאנג הצעיר בלוויית אביו ללמוד נגינה במכון למוסיקה בפילדלפיה ע"ש קרטיס. בחמש השנים האחרונות כשהוא כיום בן 26, טיפס לאנג לאנג מדרגה כשהפך מילד מחונן לפסנתרן מכובד המנגן באולמות מכובדים ברחבי העולם כמו הקרנגי הול.

באמתחתו הספק אדיר של כ- 126 קונצרטים בשנה, במהלך השנים האחרונות ועוד ידו נטויה. עורכי דינו של לאנג עובדים כעת על מיסוד המוניטין שלו והגנת שמו כסמל מסחרי לכל דבר.

Pianist Lang Lang playing at the opening ceremony of Beijing 2008 Olympic Games. Credit – Chen Jie China Daily Staff writer

פריצת דרך בעולם תרבות המוסיקה של סין התרחשה לראשונה לפני כ- 36 שנה, כך מדווח המגזין ניו יורקר. האירוע זכור היטב לרבבות סינים שבאו בהמוניהם להאזין לקונצרט בהופעותיה המרשימות ופורצות הדרך של תזמורת פילדלפיה, בבייג'ין ושנחאי, ב- 1973  בניצוחו של המנצח בעל המוניטין, יוג'ין אורמנדי.  השנה, בחודש יוני, חזרה התזמורת של פילדלפיה בניצוחו של כריסטוף אשנבך לנגן בסין, כהמשך לפריצת הדרך שנעשתה מספר שנים קודם לכן.

הייחודיות שבסיפור הזה הוא שהפסנתרן לאנג לאנג זכה כעת לכבוד גדול, לאחר שמנהל התזמורת של פילדלפיה שכר את שירותיו כסולן, לצורך השמעת הקונצרט לפסנתר של גריג,  ואת "הקונצרטו לפסנתר של הנהר הצהוב" – קונצ'רטו סיני פופולרי בקרב הסינים של ימינו, שנכתב במאה ה- 19 שקטעי הסולו שלו ידועים כקשים ביותר לביצוע.

לפני למעלה מ- 40 שנה, בשנת 1966, החל מאו טסה דונג את מהפיכת התרבות בסין. מי שקרא ספרות כמו "ברבורי הפרא" של יונג צ'אנג, זוכר בוודאי כיצד אשתו של מאו, ניצחה על החרם נגד מוסיקה קלאסית שמקורה במערב אירופה. הטענה שלהם הייתה שמוסיקה מערבית זו היא סמל פיאודלי של החברה הבורגנית השנואה. וכך, ג'יאנג קינג, או גברת מאו, הפכה לדמות מרכזית בדיכוי מוסיקה קלאסית כגון יצירותיו של צ'ייקובסקי ויצירותיהם של אחרים שמסמלים את החברה המערבית הרקובה.

לאנג לאנג הוא סיני בכל נימי נפשו, ניתן היה לחוש בכך בקונצרט מיוחד כדי להתרים את הציבור בעקבות רעידת האדמה הקשה שפקדה את חבל סצ'ואן בחודש מאי השנה, והותירה מיליונים ללא קורת גג. דימויו הסיני והוירטואזיות שלו עומדים במוקד האירוע הבינלאומי – אולימפיידת בייג'ין 2008 – שמסמל את זיקתה של סין למערב.

מוסיקה וספורט הוא תמהיל לא רע ודי נייטרלי ליצירת סמל של אחווה. הוא כבר הוכיח את עצמו בעבר כגשר חיובי בין תרבויות. הסינים בוודאי יקצרו את הפירות הנובעים ממהלך שכזה.

תוספת קטנה לנאמר לעיל, לקוחה מתוך האתר הרשמי של התנועה האולימפית לקראת המשחקים בבייג'ין –

The Beijing Games will show the world what the Olympic Games really are: a gathering of young people who share the same goal and the same enthusiasm for sport. As well as inviting the finest athletes in the world to compete against each other, the Games will also provide a stage for  China to present itself to the world during 16 days and 17 nights of sporting celebrations

** Lang's autobiography, Journey of a Thousand Miles, Random House 2008

תרבות של "מקוששי עצים"

חובה לקרא את מה שכותב בני ציפר על ה"אנאלפביתים החדשים" – וחובה גם לשאול עד כמה זה לגיטימי לסווג מוצרי תרבות לשתי קטגוריות, "גבוהה" ו"נמוכה"?

ציפר מתאר סצינה שכיחה בחיינו, מדברים על ענייני תרבות, ספרות וכן הלאה, כשלפתע מישהו נזכר ברינגטון שהוריד לאחרונה לסלולרי שלו. במקרה הנדון, הרינגטון שעליו מדובר היה שילוב של מוצרט בטהובן ומלחינים נוספים. מה רע בכך?

כמענה הולם אפשר לשאול אינטלקטואלים מסוגו של ציפר, האם לא נהניתם אי פעם מפרסומת מסחרית בטלוויזיה? גם זו דרמה ואת מוצרט אפשר לשמוע גם דרך הרינגטון.

קיים מספר לא מבוטל של משכילים מכורים לתוצרי "התרבות הנמוכה", למרות הכינוי שהדביקו לה, ורואים בה – תתפלאו – סוג של דרמה. משום שיש בה מימיקה, מופע מוסיקלי, אלמנטים של מתח ומדע בידיוני, שילוב של חומרים מתוך מערבון ואופרות סבון. ולא רק זה, בסיפור הדרמטי יש גם נקודת מפנה שמשנה את חייו של הגיבור. זה יוצר תחושה של משהו אמיתי, קרוב ודרמטי. וכל זה נמשך מינימום זמן תוך מכסימום ביטוי דרמטי.

מגוון רחב של צורות לפרסומת המסחרית בטלוויזיה: מחזה קאמרי, מופע מוסיקלי ענק, מחזה ריאליסטי ומחזה מופשט על פנטזיות. ומה שנוגע לתוכן – חייבת להיות תוצאה – פרט לפרסומות שאינן מסחריות גרידא. ולמרות שהתוצאות תמיד טובות, יש גם תמיד רמז לטרגדיה במהלך הפרסומת. אם אין לך מוצר כזה אתה מאוים.

כך שהג'אנר הבסיסי של הדרמה הפרסומית בטלוויזיה הוא מלודרמה, שבה מצב שעשוי להיגמר לא טוב נפתר ברגע האחרון תוך התערבות נסית מלמעלה. פעם הייתה מעט מאוד קומדיה טהורה בעולם הפרסומות המסחריות בטלוויזיה. כיום יש יותר קומדיה בפרסומות והטרגדיה לעתים אפילו אינה נרמזת.

במובן זה הפרסומת דומה מאוד לתאטרון הקדום המאופיין בדרמה מהסוג הדתי, המתארת אותנו כיצורים החיים בעולם הנשלט על ידי הרבה יצורים חזקים. יש לנו רצון משלנו ויכולת בחירה אך אבוי לאלו הבוחרים לא נכון!!
העולם המתואר כאן הוא עולם של הרבה דתות והרבה כוחות המצויים בכל פריט צריכה, בכל מוסד בחיינו. אנו חיים לפי "דת הצרכנות".

לפי מקלוהן – בעידן של תקשורת המונים פנינו מציביליזציה שהייתה מבוססת על חשיבה רציונלית ולוגית, ועברנו לתפיסה לא מילולית המבוססת על סיפוקים מיידיים באמצעות חשיפה לדימויים ויזואליים ושמיעתיים.
העידן הרציונלי היה מוגבל – בעידן הפרסומת בטלוויזיה אפשר לממש מיד פנטזיות בהיקף של קהל רב.
 
האם הפרסומת המסחרית מנצלת את הציבור במישור הפסיכולוגי? האם יש להעלות את הרמה שלה? או שיש לאסור על הפצת פרסומות? 

נכון שיש לכל אדם הזכות לקבוע עמדה לגבי זולתו ו"רמת האינטליגנציה" שלו. אבל אומרים ש"כל הפוסל, במומו הוא פוסל".

סטנדאפ בסוף העולם

היא אלילה, סטנדאפיסטית שהגדירה מחדש את האלמנטים שמהם עשוי הומור של נשים … קבלו את אם הסטנדאפיסטיות של הזמן המודרני – רוזאן בר. היא חלוצה שממנה שאבו נשים מערביות, גם בישראל, ביטחון ואומץ לשבור את תקרת הזכוכית של ההיסטוריה.

רוזאן בר – קרדיט: ויקיפדיה

בהיסטוריה האנושית הכמיהה להישרדות יצרה חלוקת עבודה די טבעית בין נקבות וזכרים. הנקבות בורכו ברחם. כיוון שכך, הן תלדנה ילדים. המציאות והטבע קבעו שאישה תתמקם בבית ותעסוק בענייני גידול המשפחה. מובן שהאופק של האישה דאז היה די צר והגבר היה איש העולם הגדול. כך נדחקה האישה לפינה שלה בבית, שם היא ניצחה על התפריט ועל חינוך הילדים וגידול בעלי החיים הצמודים לבית, לרבות החקלאות הבייתית. אלו היו הנושאים שעניינו אותה. אבל גם לנשים אלו היה צורך להשתחרר ולצחוק מדי פעם. מי שהרים את הכפפה והצחיק אותן היו הגברים. לעתים הן השתתפו במעגל הגברים כשומעות פסיביות. לעתים הן נשלחו למטבח בזמן שהגבר הצחיק את חבריו בבדיחות "גסות". תחום שבוודאי אינו פוליטיקלי-קורקט עבור הנשים.

ויש לכך הסבר סוציולוגי-אנתרופולוגי, וגם אבולוציוני. את ההמשך אני מקדישה לכל הנשים שעומדות על הבמה כדי להצחיק קהל, ובעיקר, כדי להרגיל את הציבור לנוכחותן של נשים כסטנאפיסטיות. שכן אין זה מובן מאליו שנשים תחדורנה לתחום שהחל לפני כמאה שנים ויותר בארה"ב, שכולו נשלט על ידי גברים.

תקופה ממושכת של הדרת הנשים מהמרחב הציבורי הזה עשתה את שלה גם במובן הסוציולוגי וגם במובן האבולוציוני. מזה עשרות שנים, לאחר שהפכו לשוות בין שווים, נשים מנסות לשבור את תקרת הזכוכית הזאת . כמי שיצאו מהמסגרת ההיסטורית שבה שהו מיליוני נשים בעבר, ידן בכל ויד כל בן. לטוב ולרע.

תחילה, הסטנדאפיסטיות התקבלו בהרמת גבה. מה להן ול"בדיחות גסות", לדוגמה? אך הנחישות של הנשים לחדור לכל תחום "גברי", למצות את הפוטנציאל שלהן מחוץ למסגרת ההיסטורית של הבית, גרמה למהפך תודעתי. וטוב שכך.

סיפורה של רוזאן בר

בר הייתה "עקרת הבית הנואשת הראשונה" במופעי טלוויזיה.  "הצחוק הסווה את הזעם שדחף את בר קדימה", כך נטען. היא נולדה למשפחה יהודית במדינת יוטה. נשרה מהתיכון. בגיל 18 הרתה וילדה, ואת התינוק מסרה לאימוץ. לאחר מכן נישאה וגידלה שלושה ילדים בקראוון. היא עבדה כמלצרית ומדי פעם בפעם הביאה הבייתה לקוחות… הכישרון שלה בתחום ההומור התגלה בעבודה – היא ידעה לספר בדיחות ולהצחיק. זה הוביל אותה לתחום שממנו יכלה להתפרנס בכבוד – להיות סטנדאפיסטית. תחילה ב"קומדי סטור" בלוס אנג'לס. הסדרה הטלוויזיונית "רוזאן" הייתה להיט ושודרה תשע עונות רצופות.

התרבות המערבית בתחום זה השתנתה ללא דרך חזרה

יש חשיבות לפריצת הדרך של הסטנדאפיסטית רוזאן בר. יחד עם זאת מה שקובע הוא מומנטום והמשכיות. כאשר לתופעה יש המשכיות והיא אינה נחשבת כאיזוטרית, קשה לקבל את הטענה שהתקופה והתרבות לא עשו את שלהן. מכאן ואילך הקהל היה מוכן ובשל להגיב בחיוב להופעות של נשים מעל במות בידור, במופע של שחקן בודד. הנשים היו בשלות להופיע בפני קהל ול"גזול" מהגברים את הראשוניות או לפחות להשתוות אליהם, כבדרניות בחסד.

תום יער. קרדיט: ויקיפדיה

אם כיום קשה לנו לדמיין תקופה שבה תופעה חלוצית זאת של רוזאן בר התקשתה להתמסד כתופעה מקובלת ומבוקשת, ראוי לפחות להכיר כמה מן הדמויות ששינו את ההסיטוריה של ההומור ומופעי הסטנד-אפ, כתחום השייך לגברים בלבד. קבוצה של סטנדאפיסטיות ונשים מצחיקות בישראל, חלקן ידועות וחלקן פחות – ביניהן רותם אבוהאב, עדי אשכנזי, יעל לבנטל, ליטל שוורץ, תום יער, לאה לב, מור חן, הדר לוי וחברות נוספות. חלקן כבר ממש אושיות מדיה עם מאות אלפי עוקבים שרק עולות ונחשפות לכולנו מידי יום.

קבוצת נשים שמדברות על כל הנושאים שמעניינים אותנו – בלי פילטרים, בלי מסיכות, בלי צנזורה. וכך הן מתחייבות ועושות בחינניות המצולמת היטב, וכל הכבוד להן על כך. מה גם שהן התאימו את עצמן לפורמט האינטרנטי בצורה מדהימה, עם פינות, טיפים, אתגרים מצולמים ועוד. הן לומדות מהר את הטרנדים והרלוונטיות. מחזקות את כולנו הנשים וכמובן שגם גברים מוזמנים להתחבר ולצחקק עלינו, האי אנחנו לא אוייבים. להיפך! זהו פירגון הדדי לשני המינים המובילים.