ארכיון תג: תרבות פוליטית

שיגעון שררה

כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ"

אז איך קורה שבאותה מדינה, תרבות ארגונית אחת מכבדת את כללי היושרה ותרבות ארגונית אחרת, באותו תחום (פוליטיקה) מזלזלת בהם? איך קורה שבמחנה פוליטי אחד קיים סימפטום מובהק של שיגעון שררה בעוד שהמחנה הפוליטי האחר מתהדר בבעלי מצפון שיודעים מתי לפרוש?

על השאלה הנ"ל אין לי תשובה. אציין רק שאחד המושגים שנמצא במוקד דילמה זאת הוא "תרבות פוליטית". לעתים היא נוצרת למטה ומחלחלת למעלה ולעתים, ההיפך – הכל קורה למעלה, בצמרת ומחלחל משם למטה. כך זה בתיאוריה. ומה במציאות שלנו? להלן סקירה תמציתית של אירועים פוליטיים משמעותיים מההיסטוריה הקצרה שלנו.

חלק א'

תרבות פוליטית בממשלות המערך: בבחירות לכנסת ה-7 (ב- 28.10.1969) זכה המערך ב- 56 מנדטים. הממשלה בראשותה של גולדה מאיר הוקמה כממשלת ליכוד לאומי, יחד עם סיעת גח"ל, עד שזו פרשה ועברה לאופוזיציה בעקבות התנגדותה לתכנית רוג'רס. ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. לצה"ל נגרמו אבידות בהיקף שלא היה כמותו מאז מלחמת תש"ח. יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין (גח"ל) האשים את הממשלה ב"משגה חמור" וב"מחדל" – ביטויים שנקלטו כמטבעות לשון מקובלות ברטוריקה של ח"כים, עיתונאים ובשיח הציבורי.

מלחמת 1973: בהידום התותחים

איך הגיבה על כך ראש הממשלה מאיר? בראיון שהעניקה מאיר לתקשורת במסיבת העיתונאים הראשונה מאז הפסקת האש, היא אמרה:

(מתוך ארכיון המדינה, א-3 / 7010 עמ' 9) "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי, 'רבותיי אולי בכל זאת – גיוס'… העניין שבו מטפלים אנו הוא יותר מדי רציני וחמור, יותר מדי כאוב מכדי לפתור אותו באמצעות הורדת ראשים של אלה או אחרים, ובזה לגמור את העניין. איש מאיתנו אינו יכול להגיע למסקנה עם עצמו… אני רוצה להתפלל לכך שנעשה את הדבר באמת ובלי כל חשבון-לוואי שיכול רק לקלקל את הכוונות הטובות.. את כל זה נעשה ללא ספק… נעשה זאת יחד, כל אלה שנשאו ונושאים באחריות, ואין כאן חלוקה כזאת שמישהו נושא בהצלחות ואחר בכישלונות".

הטלת האחריות על הדרג המבצעי בלבד על ידי ועדת אגרנט בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, לא מנעה מראש הממשלה להודיע על התפטרותה. מאיר הודיעה על התפטרותה מתפקידה ועל התפטרות הממשלה כולה. לא אחז בה שיגעון השררה; נהפוך הוא.

תזכורת: ועדת אגרנט הוקמה כדי לחקור את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. ב-1 באפריל 1974 פרסמה דוח ביניים ובו מסקנות אישיות לגבי המעורבים והמלצות. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

מקרה אחר, קל בהרבה, שאף הוא קשור בממשלת מערך, התרחש ב- 1977. יצחק רבין עמד אז בראש ממשלת מעבר. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל- 17 במאי 1977. כחודש לפני מועד הבחירות, ב-7 באפריל 1977, רבין הסיר את מועמדותו. זאת בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בבנק בארה"ב, על ידי העיתונאי דן מרגלית ב"הארץ". רבין הצהיר שהיה שותף מלא בחשבון הדולרים של אשתו ושידוע לו שזאת עבירה על הוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו נהוגות אז בישראל.

חלק ב'

תרבות פוליטית בממשלות הליכוד: עם כל הצער שבדבר, שונה המצב במחנה הימין. מנחם בגין הוא יוצא דופן במובן זה. הוא היה אדם משכמו ומעלה שעמד בגו זקוף והיישיר מבט אל העובדות כשהודיע על התפטרותו מהממשלה. כשנה וקצת לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-28 בספטמבר 1983, בגין הופיע בפני חברי ממשלתו, במצב בריאות לקוי ביותר, והודיע על התפטרותו מתפקידו. אחת הסברות לגבי הסיבה לכך הייתה שבגין פרש עקב ההסתבכות בלבנון, מספר הקורבנות הרב ומסקנות ועדת כאהן.

דבר מזה לא דבק בראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-30.1.2008 פורסמו המלצותיה של ועדה ממשלתית בראשות שופט בדימוס אליהו וינוגרד, שהוקמה במטרה לחקור את אירועי המערכה במלחמת לבנון השנייה. בין היתר, נכתב בדוח הוועדה שהדרג המדיני נהג בחוסר אחריות. ראש הממשלה אהוד אולמרט נמצא אחראי מיניסטריאלית ואישית:

"אנחנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן. ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג, ולכן לא היה יכול לנתח את פרטיה ולאשר אותה. יתר על כן הוא לא דרש חלופות של ממש לשיקול דעתו, ולא גילה ספקנות ראויה ביחס לעמדות הצבא. בכך הוא כשל."

עם היוודע פרטים אלו, נשמעו קריאות של מפגינים במקומות מרכזיים בארץ, שדרשו התפטרותם של האחראים לכשלים במלחמת לבנון, ובעיקר אישים מהדרג המדיני: ראש הממשלה, אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הם דרשו גם את פיטוריו לאלתר של הרמטכ"ל, דן חלוץ.

אפקט הדוח וההמלצות של ועדת וינוגרד היה מזערי. אהוד אולמרט לא מצא סיבה להתפטר:

"למרות הביקורת הקשה מצד הציבור, המערכת הפוליטית והתקשורת על ראש הממשלה, האחרון לא התפטר וטען שהוא וממשלתו יתקנו את הליקויים (ויקיפדיה)."

יתרה מכך, מקורבים לראש הממשלה הודיעו כי "הוקל לו לאחר קריאת הדו"ח, בשל ראייתו כי הוא ניקה אותו מ'כתם מוסרי' וכי 'הצדק יצא לאור'".

סיכום:

מיקומי על הקשת הפוליטית הוא שמאל-מרכז. אינני ממצביעי הליכוד ומתומכיו של נתניהו. יחד עם זאת דעתי נוחה מכך שנתניהו עושה רבות למען המדינה. הוא אדם מוכשר. מישהו הגדיר אותו לאחרונה כ"נואם הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם". בימים אלו, נתניהו שרוי בסבך חקירות משטרה. עד כה, המלצות המשטרה מתייחסות למעשים שאם יוכחו מעבר לספק סביר קרוב לוודאי יוגש נגדו כתב אישום פלילי. עם כל הכבוד לכישורי המנהיגות שלו, מתקבל הרושם שנתניהו מדמה עצמו כיישות שהיא מעל לחוק. לצערנו, הוא לוקה בסינדרום של שיגעון שררה. וזה חייב להדליק אצל כולנו נורת אזהרה. עלינו לשאול את עצמנו מה יקרה אם נתניהו ימשיך לעמוד בראש מדינה שכל-כולה היא חזית, מדינה החשופה לאיומים ביטחוניים על בסיס יומיומי? ומה יקרה אם חס וחלילה ניתפס בלתי מוכנים, האם ייתכן שנתניהו ימשיך לדבוק בשררה למרות הכל ולהנציח תרבות פוליטית של שיגעון שררה?

קישורים:

דברי גולדה מאיר מתוך ארכיון המדינה

ועדת וינוגרד (ויקיפדיה)

 

הצבעה חשאית

הפוסט מיועד לכולם, אך במיוחד לאלו שחושפים את הקלפים שלהם בפומבי. לא הרבה מערכות בחירות התקיימו כאן בעידן האינטרנט. לי יש הרגשה שהפעם הרשת הומה כותבים שמביעים דעות בפרהסייה ומעידים על עצמם כמי שילכו לשלשל פתק בקלפי עבור רשימה X או Y. עוד לא היה דבר כזה כאן. הברזים נפתחים והכל נשפך החוצה כאילו ההצבעה איננה אמורה להיות חשאית.

אולי זה הדבר הטבעי ביותר לעשות… מציגים קלפים כשאין מה להפסיד. רק המחשבה על כך מעוררת בי צמרמורת. התובנה שלי היא שרק כאשר אין באמת מה להפסיד, מגלים את הקלפים בפומבי…. ומשמעות הטענה תתברר בהמשך –secret

******************

הצבעה חשאית [מתוך ויקיפדיה] –

"חשאיות ההצבעה בבחירות הכלליות באה להבטיח שהמצביע יבחר בדעתו האמיתית. היא מונעת ניסיונות להשפיע על המצביע באיומים או בשוחד. הצבעה חשאית קיימת עוד מתקופת יוון העתיקה. בצרפת סעיף 31 בחוקה של 1795 קבע ש"הבחירות צריכות להתקיים בהצבעה חשאית". כך גם בחוקה של 1848. הצבעה חשאית הונהגה בבריטניה ב- 1872, במסגרת חקיקה שיזם ראש הממשלה גלאדסטון. בארצות הברית רב המדינות עברו להצבעה חשאית לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב- 1884. ובישראל, בהתאם לחוק יסוד: הכנסת, נהוגה הצבעה חשאית בבחירות הכלליות."

מה אומרת ההמולה וגילויי הדעות והעמדות סביב מערכת הבחירות הנוכחית?

האם ההמולה מסמנת שתרבות האינטרנט גוררת שינוי רדיקלי בתרבות הפוליטית? שמתם לב בוודאי שלא רק הגולשים, הבלוגרים והטוקבקיסטים, גם בעלי דעה המפרסמים טור בעיתונות הכתובה מציגים את הקלף בפרהסיה. כאילו אין להם מה להפסיד, במילא מדובר בתחרות מכורה מראש, בקרב אבוד. רק היום פרסם הסופר אשכול נבו באיזו רשימה בחר; כך עשה גם יונתן גפן. בבלוגוספירה כבר נתקלתי בכאלו שהצהירו הצהרות כגון, "אני אצביע שלי יחימוביץ", "אני אצביע מרץ", ו"אני אצביע דעם".

ניסיתי לרדת לסוף דעתם של אלו שחשפו את בחירתם קבל עם ועדה. אנשים מן היישוב שחלקם דמויות מוכרות לציבור. ראשית, ברור לי שיש ביניהם גם דוברי אמת – [לא מצביעי "אמת"..] אין הם מחשיבים גילוי דעת שכזה לפגיעה בפרטיות. תופעה המעידה עד כמה המושג פרטיות השתנה בעידן הרשת. תיאורטית, גם הסיכוי שמאן דהוא ינסה לסחוט מאלו הבטחה, תמורת שוחד, שלא יצביעו למי שהם מבקשים להצביע שואף כאן לאפס . לסיכום, במקרים אלו כל ההו-הא סביב החשאיות הוא מה שנקרא "פַּאסֶה", וההצבעה מאחורי פרגוד היא מעשה תיאטרלי שבעוד שנים ספורות איש לא יבין מה עמד מאחורי החוק הקובע זאת. כלומר, עברנו כברת דרך מאז יוון העתיקה, דרך צרפת, בריטניה וארצות הברית. שנית, יש גם תיאורית קונספירציה. אולי יש בין אלו שמפרסמים בראש חוצות את שם הרשימה שבה הם תומכים ושבה יבחרו מחר כאלו שנדברו עם מאן דהוא מתוך הרשימה המדוברת לעשות כן. מה רע אם יונתן גפן יכתוב שהוא מצביע עבור רשימה שמתחרזת עם "שרץ" או שאשכול נבו יכתוב שהוא בוחר בשלי יחימוביץ' וכן הלאה? הם לא מתחייבים לשלשל מחר לקלפי את הפתק הנכון. הם פשוט עושים "טובה" ליו"ר הרשימה. ואתם, רבותי, אם אתם מאוהדי אשכול נבו לדוגמה, ותשתכנעו – תפלו בפח. שלישית, במערכת בחירות משמימה שבה התוצאה ידועה מראש ואינה מלבבת במיוחד, תיתכן תופעה של הומור שחור. יהיו כאלו שיאמרו לעצמם שבמילא אין תקווה, הבחירות לא יובילו לשינוי והכל יחזור על עצמו לפחות בארבע השנים הבאות. אז לשם מה להתייסר? הבה ונתבדח כל עוד אפשר. גם זו יכולה להיות הסיבה ללהיטות ל"גלות" באיזו רשימה נבחר מחר.

במחשבה נוספת, אני דווקא מעריכה את אלו שלא מספרים לחבר'ה במי יבחרו. הם רוצים ללכת להצביע בנחת, ובינתיים מקוששים מפה ומשם נתונים לחיזוק עמדתם, מבלי שאיש יידע על איזה קלף הם החליטו להמר. זו הדרך הנכונה לדעתי גם בעידן האינטרנט, הפייסבוק, הטוויטר והאינסטגרם. ראוי ואף רצוי לחפש מידע, לספק מידע, ואפילו להתפלמס – כי אז הבחירה תהיה מודעת ותיעשה על בסיס של שקלא וטריא. הרי לא משלמים לנו עבור זה. זו איננה תעמולה אלא גיבוש דעה בצורה מושכלת.

ההמלצה שלי

תעשו חושבים ביחד, אך קבלו החלטה לחוד. … העיקר שהבחירה תהיה עצמית, אמיתית ומושכלת. ועוד המלצה, רוצו לקרא את הפוסט של אורית קמיר "בחירות בצל מרד גטו ורשה" – כדאי!

דור הולך ופוחת!?

לפי אחד הנרטיבים הבולטים של הדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים מקרוב כאירוע טראומטי, מותם של הלוחמים במלחמה ההיא, לפני 37 שנה, היה לשווא. היה כמובן נרטיב נוסף שהאדיר את כוחו של צה"ל על ש"הצליח להפוך את הקערה על פיה" ולהסיג את המלחמה לשטח האויב, ועוד נרטיב שסיפר שניצחוננו למרות ההפתעה והמכה שחטפנו בתחילת המלחמה היה פועל יוצא של היותנו עם בחירה, הניצל תמיד בנס מכל אסון ושבר. אך הנרטיב המרכזי מדמה את המלחמה לתופת ואת קברניטי ישראל, בני הדור ההוא, ל"עוקדים" בלתי נלאים.

הדור שהמלחמה ההיא עיצבה אותו הלך ובגר וכיום מחזיק במרבית עמדות המפתח במגזר הציבורי והפרטי כאחד. האם יש לדור זה משנה סדורה? האם יש לו מה להציע והאם האג'נדה שהוא מציע מחדשת במשהו את המוכר והידוע? כשקוראים או מאזינים לדברים שנאמרו לרגל יום הזיכרון ה- 37 לחללי המלחמה ההיא נדמה כי פרט לרשימה הולכת ותופחת של לקחים מאותו שדה קרב, התבטאויות ציניות וחשדנות כלפי מה שהתרחש לפני המלחמה, בזמן המלחמה ואחריה, תוך הבעת יחס בוטה כלפי מי ששלח אותם ל"תופת של המלחמה הארורה ההיא", אין הם מציעים אג'נדה של ממש, מסגרת רעיונית משל עצמם, או משנה סדורה וקונקרטית המחדשת משהו.

ערעור סמכותם של בני הדור הקודם מלווה במשך 37 שנה בדבר אחד בלבד: ספקנות כלפי  השקפת העולם של הדור הקודם: על מהות הציונות (ערעור שהפך להתכתשות לאחרונה בעד או נגד הפוסט ציונים), על זכותנו על ארץ ישראל, על היחסים בין ישראל ובין העם היהודי, על מהות היהדות וכיוצא באלה.

מאז שלהי 1973 גיבש דור המלחמה ההיא סגנון ביטוי בוטה והפגנתי כלפי ייצוגיו של הדור המבוגר ממנו, מהסוג שאינו חס על בני הדור שלפניו. אך בעוד שלדור הקודם היה חזון ברור והשקפת עולם עצמאית משלו, שלוחמי מלחמת 1948-9 היו חדורים בה בכל רמ"ח אבריהם, אי אפשר להצביע על תהליך דומה שעברו בני הדור של מלחמת יום הכיפורים – צעירים בגילאי 20-30, שהיו בשלב בחיים שבו מתעצבות עמדות והשקפות משום שזה הגיל שבו מסוגלים בני האדם לפתח חשיבה מופשטת, ולקלוט השקפת עולם פוליטית.

חמי שלו, הכותב במהדורת השבת של "ישראל היום", ומאוד מוערך בעיני, משלב במאמרו (17.9) דברים לזכרו של חבר טוב. באמתחתו אין בשורה חדשה. חיפשתי. מה שיש בכתבתו למכביר הן מילים המקטרגות על בני הדור הקודם: "מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של "הדור שלי", שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם… למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות ה- 70 מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים…"

גם יעקב עמידרור ("ישראל היום" 17.9) מעלה על הכתב רשימת לקחים שהפיק מהמלחמה ההיא, אך אין הוא מחדש דבר: "לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים. כל תשובה יש לבדוק בספקנות, כי רבות מהן ניתנות מתוך ביטחון עצמי מופרז. הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט "אל תדאגו, יהיה בסדר…". יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו… עבור בני דורי מלחמת יום הכיפורים היא מלחמה שעוד לא מוצו לקחיה, עוד יש מה ללמוד ממנה.."

כנ"ל עוזי דיין: "היום, 37 שנה אחרי המלחמה ההיא, חיוני לחזור ולשנן את לקחיה כיוון שעולמנו חוזר לאי ודאות מזרח-תיכונית… נכון, אסור להתכונן למלחמה הקודמת, ולמדנו גם את מגבלות הכוח, אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה, שלולא כוחנו היינו מאבדים בה את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו…. שני לקחי נכס צאן ברזל: הצורך להיות תמיד חזק ומוכן. שנית, לאמונת הלוחם ולטריטוריה חשיבות ראשונה במעלה."

כך נראים גם דבריו של ח"כ זבולון אורלב: "המחדל שהעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה מוחשית נבע מרפיון ומביטחון עצמי שאין לו כל בסיס. נכון שמאז נבנו מנגנונים רבים שימנו דעת יחיד בהכרעה לאומית, כמו המל"ל, אגפי המודיעין ומשרד החוץ, אבל הלקח הבסיסי הוא שלעולם מדינת ישראל לא יכולה לקחת סיכונים וההיערכות שלנו צריכה תמיד להיות על פי התסריט הגרוע, לא האופטימי. כך צריך להתייחס לסכנה הגרעינית האיראנית או לאיומי הטרור הג'יהאדי או לאיומים הסוריים".

אילו דור המלחמה ההיא היה מעצב ומפנים השקפת עולם משלו ומציג לכולנו משנה סדורה אלטרנטיבית, היה ברור לאן חותרים הגאי ספינתנו ולאן הם מוליכים אותנו. לא זו בלבד שיכולנו לומר שהמבול מאחורינו ולהשתחרר סופית מכבלי העבר, היינו גם פורצים ודוהרים קדימה בכל אותן סוגיות שבהן אנו תקועים כיום עמוק.

דור הולך ופוחת. דור המלחמה ההיא "תקוע" בשלב התחלתי של תהליך סוציולוגי שאמור היה להוביל אותם לידי גיבוש כ"יחידה דורית" שיש לה השקפת עולם משלה.

הטקס הממלכתי שהתקיים אתמול בהר הרצל הנו הסמל בהא הידיעה לדלות הרוח של הדור. איש לא ייצג באזכרה ממלכתית זו את הממשלה בשל תירוץ נבוב שאומר שפרוטוקול הממשלה אינו מחייב השתתפות נציגיה בטקסים לחללי מלחמות ישראל. גם בטקס זה חזרה המנטרה מפיו של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שאמר: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאווי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהנה הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

ג'קי לוי ("ישראל היום" 17.9) מסכם את כל זה יפה, כך:

"נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות. ציניות של מי שחי על זמן שאול… דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה,… הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך "אל תהיה פראייר". אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול, מכבי תל אביב כדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעקרון ההצלחה בכל מחיר כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטילטלה את המפרקת של היישוב העברי מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אתו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם … הם סוחבים משהו שהוא לא רחוק מהלם קרב קולקטיבי. לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום… יש סיבות טובות לכעוס עליהם, לא חסרים נימוקים למה חייבים להחליף אותם מיד. הנה, עוד סיבה אחת לסלוח"."

אנדרטות לחללי מלחמות ישראל

אנדרטות לחללי מלחמת ישראל, גני יהושוע, ת"א

רמת-גן לנד…?

לפני עשרים שנה לקחתי לידי ספר המקונן על התרבות הפוליטית בישראל. מדובר במחקר שעשה אהוד שפרינצק על תופעת השחיתות בישראל מאז טרום הקמת המדינה: "איש הישר בעיניו – אילגליזם בחברה הישראלית". הספר עוסק בתופעות השחיתות בישראל מאז טרום הקמת המדינה. שפרינצק הלך לעולמו בינתיים, אך השחיתויות רק הולכות ומצטברות.

עברו עשרים שנה ומספר אמירות נוקבות מתוך הספר עדיין רלבנטיות לימינו:

 …..  יקשה על כל מי שמתבונן היום בחיים הציבוריים להתעלם מן המציאות הכללית של הפרת חוק, שחיתות פוליטית ואלימות, שצמחו בעשור האחרון ואשר מתפשטות על-פני מגזרים רחבים ומגוונים של החברה כולה……תופעה זו, שראשיתה זלזול בתקנות עירוניות בסיסיות של חיים אזרחיים ואחריתה השתלטות בלתי-חוקית על קרקעות פרטיות באזורים עירוניים, לא הרפתה מאיתנו…….

……..מימד לא מבוטל של אותה מציאות של הפרת חוק בא לידי ביטוי בשנות ה-70 בפרשיות בצמרת הבירוקרטית-פוליטית, שנחשפו גם הן ברעש גדול: פרשיות אלה חשפו דפוס מקיף של עקיפות חוק…….הן הראו בעליל כי הזלזול בחוק קיים לא רק בתחומים שבהם יש מאבק פוליטי, אלא גם בתחומי ההנאה החומרית של הפרט. פרשיות מסוג זה המחמירות על פעם יותר ויותר, הלכו ותכפו מאז "ימי ארידור העליזים" והן עולות וצפות על-פני השטח מדי יום ביומו – ואף נראה שכל מה שנחשף ומתגלה אינו אלא קצה הקרחון….

….כאשר מנסים לזהות את המכנה המשותף של כל התופעות הללו ניתן לקבע, שדפוס ההתנהגות המאחד את כולן הוא הנטייה החזקה, למה שאפשר לכנות בשם אי-לגאליזם ביהביורלי, כלומר, התנהגות הכרוכה במודע בהפרת החוק……

 תיבת פנדורה נפתחה בהולילנד; האם היא נקודתית? או כללית, לדוגמה, רמת גן לנד?

בהולילנד נפתחה תיבת פנדורה. האם רבים מאיתנו חשים כך? טקסי יום העצמאות, פרסי ישראל, חידון התנ"ך ועוד, הציגו תמונה "ורודה" של הישגינו במשך ששים ושתיים השנים האחרונות. מדברים על חוויית הצפייה בסרטי הבורקס והקאלט,  המסעדות מלאות בלקוחות וכך גם המרכולים והקניונים. איש איש והקטע שלו.

 בעירי, רמת גן, לעומת זאת, שוררת תחושה אחרת. לא אקרא לזה תחושה שאוטוטו גם כאן תיחשף פרשייה דומה להולילמד אבל כמעט. מידע שעבר בין מכותבי דוא"ל רבים בישר שייהרסו כאן עוד שטחים ירוקים לטובת בניית מגדלי מגורים ומשרדים. עמותת "אדם טבע ודין" ניסתה לעשות משהו…. השבוע, התקשורת חשפה "חשדות". מדובר במעורבותו לכאורה של ראש העיר, צבי בר, בתכנית גרנדיוזית שמבקשת להכפיל ולהשליש את כמות הבטון בעיר הגנים…

האם תיבת פנדורה של "הולילנד" הגיעה גם לכאן, או שמא, היא עוד תתגמד לעומת מה שיוכתר כ"רמת-גן לנד….."? –  ימים יגידו.