תגית: תקשורת המונים

בחירתה של יפעת

בסוף תמיד נשמעות טענות שמתחילות במילה "אילו…" – "אילו שרת החינוך יפעת שאשא ביטון הייתה בדעה שיש לחסן תלמידים בבתי הספר היינו יכולים להגיע לחיסון עדר", וכן הלאה. מדוע בכל זאת, חלק מהציבור תוהה שמא יש דברים בגו ושמשהו בזרימת המידע אליו משתבש בדרך ומקבל צורה של "מידע לא אמין ואף מגמתי"?

הפוסט שלפניכם הוא ספונטני לחלוטין. הוא מבטא נימה ספקנית ולא רק שלי. אני מזהה בסביבתי חברים אובדי עצות בנוגע לאופן שבו משווקים את המשך המאבק נגד מגפת הקורונה על המוטציות השונות שלה.

הבה נודה בעובדות.

בראש ובראשונה, אנחנו כציבור, וגם חלק מבכירי מערכת הבריאות ובכירים נוספים שמנהלים את חיינו, איננו נהנים ממעמד של "זבוב על הקיר". ובמקרה זה, מדובר בקבלת החלטות גורליות כמו חיסון שלישי נגד קורונה. רוצה לומר שעד היום לא נחשפו תמלילי קבינט הקורונה כפי שהובטח שייעשה. אף מילה לא נחשפה מתוך תמלילי קבינט  הקורונה שהתנהל בחשאיות מוחלטת בתקופת ממשלתו של נתניהו.

עובדה נוספת, מטרידה לא פחות, היא שכולנו ממשיכים לקבל הוראות באמצעות התקשורת. תקשורת שעושה מאמץ לראיין בעלי תפקידים מתחום הבריאות. ולמרות זאת, רב הנסתר על הגלוי. בראיונות שהעניקה ח"כ יפעת שאשא ביטון לערוצים המסחריים – 12 ו- 13 בשבוע שעבר, היא טענה שהמידע שמגיע לתקשורת, מתוך דיוני ועדות הכנסת וישיבות הממשלה, עובר סינון ועיוות. ושלכל המידע המסונן התקשורת מרשה לעצמה להוסיף תבלינים משלה. בראיון שמענו מפיה של יפעת דברים שבוודאי לא נמצצו מן האצבע. ולמרות זאת התקשורת כולה התגייסה להטיל ספק בדבריה ולצטט (באופן מכוון לדעתי) חלק מהדברים שאמרה בראיון ולפמפם אותם מדי יום, כמובן במנותק מכל הקשר. מקהלת הערוצים המסחריים יחד עם העיתונות היומית, לרבות העיתון "לאנשים חושבים", עדיין בוחשת במידע שבסך הכל מגיע אליהם דרך צינורות עיתונאיים כמו "כתבנו לענייני חינוך". מעטים אומרים לעצמם כבדהו וחשדהו. ובמקום לחשוב על המידע שהוסתר מהציבור ומחברי כנסת שאינם חברי קבינט הקורונה של ממשלת נתניהו, נוצרת סביבנו מקהלה, בניצוחם של "יודעי דבר", שיורדת על ח"כ, שרת החינוך, על אף שהיא נמצאת בסוד העניינים וגם זה לא לגמרי. יפעת לפחות משתדלת לחשוב בהגיון ולשקול את הדברים על סמך מידע מהימן יחסית הנמצא בידיה. כבר היו מי שבלי מחשבה הרשו לעצמם לומר שיפעת היא שרה "פופוליסטית", שהיא "בעלת אגו מנופח", שהיא "פועלת שלא בתום לב", ושבעניין חיסון התלמידים בבתי הספר "יש לה מניעים שאינם טהורים" ומה לא.

אני ושכמותי (אמנם במיעוט) מעוניינים להיחשף לתמלילי הדיונים שהתנהלו בקבינט הקורונה לפני כשנה. קודם לכל. היה די זמן לאפשר לנו, הציבור במדינת ישראל שדוגלת בחופש מידע, לעיין בתמלילים כל כך משמעותיים מתוך ישיבות אותו קבינט קורונה. זהו מידע קריטי עבור מי שרגיל לשקול דברים, להחליט כיצד לנהוג ובאיזה אופן להתנהל.

חוסר המידע מונע מ"אנשים חושבים" לקבל החלטה מושכלת. כל אחד מאיתנו זכאי למידע שהוסתר מאיתנו עד כה. היה די זמן לכך. אני בכל מקרה רוצה לדעת מאיפה באנו ולאן פנינו מועדות. מה שנוי במחלוקת ומה לא.

העיתון הנפוץ במדינה – את מי זה מעניין?

חברות פרסום ותאגידים הם היחידים שהמידע על טווח התפוצה של העיתון המודפס ברבעון האחרון של השנה מעניין אותם באמת. הנתון עשוי להכריע עבורם בכל מה שקשור למחיר הפרסומות שהם מוסרים לעיתון.

תם העידן שבו שואפת העיתונות להתפאר בסיסמא שחרת על דגלו העיתון המודפס – "הניו יורק טיימס" במאה ה-19 – "כל החדשות הראויות לפרסום" (All the news that's fit to print""). כיום נוהגים לאמור בציניות: All the news we want to know, for what it's worth"". לאור הסקר האחרון של TGI , המציב את "ישראל היום" כעיתון הנפוץ במדינה (בימי חול), חשוב להצביע על מספר פרטים שלא מגיעים בדרך כלל לציבור הרחב, ואולי לא היו בין מטרות הסקר – העיתון "ישראל היום" אינו ריבון על מקורות היידע, אינו מתפקד כמתווך מידע, אינו מווסת את זרימתו ואינו מעצב נורמות ודעת קהל. "ישראל היום" אינו קובע מה יעלה על סדר היום הציבורי וגם אינו מצליח להעלות נושאים לשיח הפרלמנטרי. ככלל, מה שמאפיין אותו ואת העיתונות המודפסת בחמש השנים האחרונות הוא אבדן תשומת לב הציבור לעניינים מדיניים המדווחים ונדונים בעיתונות זו. חל מעבר חד בתשומת לב הקוראים המסורתיים מהמדיום המודפס לעבר גלישה במרחב המקוון וצריכת התכנים הענייניים המתפרסמים במדיום הדיגיטלי, והמיוחד צריכת עדכונים על הנעשה כאן (בסביבה הקרובה ובמרחב הגלובלי הרלוונטי) ועכשיו.

מה שסקר עיתונות אמור לעשות בימינו הוא בראש ובראשונה להירתם לבדיקת נתונים לגבי כמות הצפיות ביום במהדורה המקוונת של, לדוגמה, "ישראל היום". רצוי שמידע זה ילווה גם בציון הנתונים הדמוגרפיים של הקוראים. ובאשר לקוראי המהדורה המודפסת של העיתון בעל התפוצה הרחבה ביותר, רצוי לבדוק האם הוא אכן נקרא כעיתון המספק מידע מדיני, חברתי ותרבותי, קרי – האם הקוראים מתעניינים בתוכן או שמא בעיקר בכותרת (המוכתבת בדרך כלל על ידי המערכת על מנת לספק גירוי לקורא). בקיצור, השאלה הרלוונטית היא: האם הקוראים משתמשים בעיתון פשוט כדי להעביר את הזמן ובמקום לפטפט בנייד שלהם, הם מעלעלים בתמונות ובפרסומות בזמן שהם ממתינים בתור לאוטובוס, נוסעים ברכבת או מסתובבים בסופרמרקט כשהעיתון בידם?

ספציפית, התנהגות קוראי העיתונות המודפסת מתאפיינת בחמש השנים האחרונות ב"כניעה" להפצרות משווקי העיתונים ולצ'ופרים שהם מחלקים לכל מנוי שמוכן להכניס לביתו מספר קילוגרמים של נייר בכל בוקר ולעסוק בפינוי שקיות כבדות של נייר לאחר מכן.

גוונים פוליטיים וכתיבה דמגוגית בעיתונות – הסקר המעניין והחשוב יותר (שאיננו…)
אין ספק שכיום כל עיתון נוטה במידה זו או אחרת לצד מסויים על פני המפה הפוליטית. אם נעמוד על טיב הכתיבה בעיתון המודפס נגלה שכתבים "ימניים" ו"שמאלנים" כאחד מככבים בעיתונות זו. והמינון של כתבים אלו הוא לדעתי מעל ומעבר לכיכובם של מקביליהם בעיתונות המקוונת באינטרנט. ב"ישראל היום" ניתן לחוש בגוון "ימני" בוהק עם מינון "נכון" (אך לא מעבר לכך) של גוונים הנוטים יותר לשמאל הפוליטי. זה כמובן לגיטימי, אך חובה לציין זאת כעובדה ולתת את הדעת על כך. שכן, העיתונות בכללותה מזמן כבר איננה אובייקטיבית. אפשר להציב לדוגמה מול כתבים "שמאלניים" כמו גדעון לוי או עמירה הס, הכותבים לעיתון הנחשב כשמאלני במדינתנו, מספר כתבים "ימניים" שלא אנקוב כאן בשמותיהם, הממלאים בדיוק אותו תפקיד של הטיית תשומת לב הקורא לימין המפה הפוליטית בעיתון החינמי, "ישראל היום". בנוסף לכך, הנתון החשוב ביותר והמשמעותי בסביבה של רייטינג לשלטון המכהן הוא טיב הכתיבה. לצערנו, הורגלנו לסגנון פופוליסטי ודמגוגי ורובנו כבר אינו מסוגל להבחין בין שכנוע לבין תעמולה ודמגוגיה. חבל שכך הורגלנו ושאיש כבר אינו מבחין בין זה לבין כתיבה אובייקטיבית. ואולי גם לא איכפת לאיש מכך משום שהעיתון איבד מערכו ההיסטורי.

מכל מקום, נראה שמרבית הכתבים בימינו אינם מביישים את גדולי הדמגוגים בהיסטוריה האנושית. הם מכירים את מלאכתם ובקיאים בה, אך עוסקים במלאכת הכתיבה הדמגוגית על דעת המערכת שלהם. כפי הנראה, מלחמת התפוצה כרוכה בחיפוש אחר "כתבים בעלי כשרון דמגוגי-פופוליסטי" (חפשו במדור דרושים….). מרבית הכתבים בעיתון המודפס הפופולרי ניחנו בכישורים דמגוגיים. אך כמובן אין זה מוריד מערכם כמובן במישור של היידע האישי המשתקף בכתיבתם. אין ברירה, הן ה"ימניים" והן "השמאלניים" חייבים להיות "צעקניים" בעיתונות המודפסת.

"ישראל היום" – שירות עם חיוך
מי שאינו משלם עבור קבלת העיתון אינו מצפה לצ'ופר חומרי כלשהו, פרט לעיתון עצמו. ואם זוכים הקוראים ל"שירות עם חיוך", כשטלפניות חביבות ומסבירות פנים בשיחה טלפונית ומעניקות להם על ידי כך הרגשה טובה, או דואגות לכך שהעיתון יגיע לכל נקודה בארץ בשיטת "עקוב אחרי", בוודאי לא יתנגדו להמשך השירות הנאמן. אך מלבד זאת, אין כל סיבה ל"שמוח" על הנתון הנתפס כהישג גדול, בדבר טווח התפוצה של העיתון המודפס ובמיוחד הנתון האחרון בדבר טווח תפוצתו בימי חול של "ישראל היום".

במשך למעלה משנה מגיע שליח של "ישראל היום" ומניח עותק של העיתון על מפתן ביתנו, תוך תיאום מלא בין ספקי העיתון ובינינו. העיתון נשלח אלינו אף במהלך שהייתנו במלון באילת לאחרונה. יתרה מכך, כשביקשנו להפסיק זמנית את ה"מנוי", עקב שהייה ממושכת בחו"ל, המשיך השליח של "ישראל היום" להניח עותק של העיתון בפתח ביתנו באותה שעה מוקדמת של הבוקר. אין זה העיתון המודפס היחיד שאנו מנויים עליו. אנו מנויים גם על עיתון "הארץ" וקוראים את תכניו במשך היום או הימים הקרובים. אני, אישית, נוהגת בדרך כלל לגלוש בצהרי היום במספר אתרים של העיתונות המקוונת, ביניהם אתר YNET ולעתים גם NRG והארץ. אינני נוהגת לגלוש באתר של "ישראל היום". אני מגיבה מדי פעם לכתבות באתר המקוון של עיתון "הארץ" וגם לכתבות המתפרסמות ב YNET. הנה כבר יש לפניכם סטטיסטיקה שלפיה גם כאשר אינני מספיקה לעיין בכותרות של "ישראל היום", אני עושה מאמץ במשך היום לקרא תכנים המתפרסמים בעיתון "הארץ" ותמיד מתעדכנת ב"חדשות" המתפרסמות בעיתונות המקוונת, בעיקר ב YNET, ושולחת לעתים תגובה דרך האתר.

אז מה מאזן את התמונה? העובדה שאנחנו חיים בעידן שבו הגולשים חופשיים לברור לעצמם אלו תכנים לקרא. אפשר ללמוד על כך בעיקר מהתנהגותו של קהל ספציפי – הצעירים ובני נוער.
תשאלו את בני הנוער והם כבר יאמרו לכם, "איננו מכורים לעיתון המודפס, אנחנו גם לא מכורים לחדשות הערוצים 2 ו-10 ובדרך כלל אנו ממעטים לגלוש באתרים של העיתונות המקוונת ". אחדים אמרו לי לאחרונה שלא מעניין אותם מה קורה בין ביבי לליברמן וגם לא מה אמר אובאמה לאבו מאזן. מה שחשוב לדעתם הוא לקבל מידע מיידי כאשר "קורה משהו". דהיינו, הם היו רוצים להתעדכן על אירועים בזמן הווה ומייד. לדעתם, חשוב לדעת על אירועים המשפיעים על התנהלותם בשגרת היום, כאן ועכשיו. האם שוגרו קסאמים או גראדים לעבר ישראל בשעה האחרונה? האם פרצה מלחמה בגבולות המדינה? האם היה פיגוע או רצח ומהם הפרטים העיקריים, בקצרה!!? כל אירוע חריג ו"מדובר" יגיע אליהם בלי מאמץ משום שהם מסמסים ומצייצים ללא הרף.

 את מי צריך הסקר הנוכחי של TGI לעניין באמת?
חברות פרסום ותאגידים הם המגזר שעדיין חשוב להם לדעת על תפוצת העיתון המודפס משום שזהו מגזר המשתמש בכל ערוץ פומבי לרבות העיתון המודפס כדי לפרסום את מרכולתו. חברות פרסום ותאגידים הם היחידים שהמידע על טווח התפוצה של העיתון המודפס ברבעון האחרון של השנה מעניין אותם באמת. הנתון עשוי להכריע עבורם בכל מה שקשור למחיר הפרסומות שהם מוסרים לעיתון.
זו התובנה היחידה המשמעותית שעלינו ללמוד מהסקר של TGI. הסקר, כפי שבוצע, מצביע על חשיבות הצד העסקי והכלכלי של המפרסמים ושל העיתון עצמו במונחים של מספר החשיפות אליו כמוצר ולא כמקור מידע מדיני, חברתי או תרבותי. ובכך עובר הכדור מן המגרש של הפצת ידיעות ודעות, ובתוך כך המגרש של שומרי הסף וכלבי השמירה המסורתיים, אל המגרש שמעצב לכל היותר דעת קהל באשר לרייטינג של המופעים העכשוויים, הבידור, המוצרים המוזלים ומחירי טיסות וחופשות בארץ ובחו"ל. כל קשר בין זה לבין עיצוב דעת קהל במישור הפוליטי הוא מקרי בהחלט.

עשן, אש ו"שערוריית הצנזורה"

מכתב לג'ודי מילר:

"ג'ודי, זו ממש בדיחה גרועה, כל הכתבה שלך".

"העיתונות בישראל היא עיתונות חופשית כמו מרבית העיתונות במדינות המערב. צנזורה מופעלת על הדיווח העיתונאי רק בהקשר ביטחוני רגיש, בדיוק כפי שפועלות מדינות כמו בריטניה, ערש הדמוקרטיה, ודמוקרטיות מערביות אחרות."

"ענת קם לא נעלמה והיא איננה מוחזקת בבית המעצר אלא נמצאת נכון לעכשיו במעצר בית.  לא בגלל עבודתה כעיתונאית היא שם. לפי מיטב הידיעות/שמועות הזורמות ללא הרף לאינטרנט, ענת קם נחקרת עקב גניבת סודות צבאיים בתקופת היותה בשירות צבאי (היא עצמה איננה יודעת פרטים אודות המידע שגנבה והעבירה לאחרים).  הבריחה ללונדון נבעה מחשש מפני תביעה ולא חשש מפני פגיעה פיזית."

רקע: ג'ודי מילר פרסמה בצהובון The Daily Beast את הכתבה, Israel's censorship scandal. הפרשה שמסעירה כעת את הציבור בישראל היא תולדה ישירה של פרסומים לא אחראיים בעיתונים מפוקפקים כמו הכתבה שפרסמה העיתונאית מילר המתהדרת בפרס פוליצר (שיש אומרים שכלל לא ברור איך זה קרה).

מה לא אחראי בכתבה של מילר? ראשית, הכתבת מנסה להטעות ולומר שישראל הולכת בדרכי איראן בעוד שכאן בישראל המדינה גועשת משום שעיתונאית נעצרה ולציבור יש זכות לדעת על מה ולמה מתוקף "זכות הציבור לדעת". ה'עשן' שפיזרה מילר הוא ללא ספק סיפור מרתק ומסקרן; הבעיה היא שזו המצאה. זהו עשן המערפל את הראייה אך היכן האש שממנה הוא עולה? שכן, מי שמשווה בין ישראל לבין משטרים טוטליטרים חשוכים כמו איראן וצפון קוריאה, ושוכח או מסתיר את העובדה שהעיתונאית הישראלית לא נעצרה אלא שצוו עליה להיות במעצר בית, לוקה באי דיוק בדיווח ובעיתונאות מהדרגה הנמוכה ביותר. מילר היא אמנם כתבת לשעבר בניו יורק טיימס אבל לכל דיווח חייב להיות בסיס מוצק. מאחורי כל עשן חייבת להיות אש שממנה הוא ממריא אל על. שנית, העיתונאית הנתונה במעצר בית הייתה חיילת עד לא מזמן (היא בת 23 לפי הדיווחים) האם מישהו בדק מאין לקחה את המידע הביטחוני שגרם לכל המהומה? אולי היא הגיעה למידע המצונזר בתוקף היותה חיילת? שלישית, לאור שתי הטענות הראשונות קריאת הכתבה של מילר תיראה בהחלט שונה. חיילת ישראלית מכרה או העבירה מידע לצד ג' בהיותה בתפקיד צבאי, ולכן היא כעת במעצר בית. רביעית, מה היה קורה בדמוקרטיה המתקדמת ביותר, דהיינו בארה"ב או בבריטניה או בצרפת במקרים שכאלו? ברור שהתגובה למעשה כמו זה המיוחס לעיתונאית שבמעצר בית הייתה חריפה לא פחות ואולי אף יותר מכך.

למען הסר ספק, משפט סיום למכתב המופנה לג'ודי:

"אינני בעד צנזורה. אבל כשהפכת על פניו את הסיפור האמיתי רק כדי להפיק פריט לצורך השוואה בין ישראל לאחד המשטרים הגרועים ביותר בימינו, הגדשת את הסאה. למעשה, בנית סיפור בדוי – הפצת עשן בלי שהייתה קודם לכן אש. המטרה שלך, ג'ודי, הייתה להסיט את הדיון ואת נקודת הכובד שלו מהשאלה, האם לצנזורה במאה ה-21 יש זכות קיום, אך ורק כדי לחזק את הנימה האנטי ישראלית ולהפיח רוח חיים מחודשת בשאלה – האם לישראל יש זכות קיום. לא פלא שבמדינתך הנאורה סבורים המהדרין שאין להאמין לאף מילה שלך, ג'ודי, ויש להם לא מעט סיבות להרגיש כך….

לחזרה לבלוג שלי ב'רשימות' לחצו כאן

האויב הנורא מכולם…

בורות בענייני ביטחון המדינה – לפני בחירות כלליות

כלל לא התכוונתי לכתוב על נושאים הקשורים בביטחון המדינה, אפילו לא באופן עקיף. אבל כקוראת נאמנה של מאמרי הדעה שמפרסם הפרשן והכתב תומס פרידמן ב'ניו יורק טיימס' – מאמרים קריאים ומלאי מידע המוגשים לקורא בדרך מיוחדת במינה – מצאתי לנכון לכתוב רשימה זו ולהכתיר אותה בכותרת: "האוייב הנורא מכל" – כוונתי איננה לחמאס וגם לא לסוריה, לחיזבאללה או לאיראן. כוונתי היא לבורות הקולקטיבית שנכפתה על לא עוול בכפם של אלו שישימו פתק בקלפי ביום ג'. (הפוסט נכתב בפברואר 2009).

הכל התחיל כאשר עיינתי לתומי בכתבה ערוכה ומעניינת ביותר שפרסם הכתב והפרשן אלוף בן בעיתון הארץ באוגוסט 2008. אלוף בן התייחס בכתבתו למעורבותה של ארה"ב בנעשה ברשות הפלסטינית והתמקד בסיוע, בייעוץ, ובתקציבים של הממשל האמריקני למטרות כינון מדינה פלסטינית. הכתבה מציינת לטובה את הקמת חייל המצב החמוש, הנשיאותי, הכפוף למרותו של נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בהנחייתו של הגנרל קית' דייטון. הכותרת שבחר אלוף בן לכתבתו – "וינגייט של הפלשתינאים מבקש: קחו סיכון". בתמצית הוא אומר כך, אם לא יהיו הפתעות נוכל להיווכח שבתוך שנתיים שלוש  יוכלו הפלשתינאים לשמור בכוחות עצמם על הסדר בערי הגדה. והוסיף, "מי שמאמן אותם ודואג לציידם הוא הגנרל האמריקני, קיית' דייטון". לדעתו של קייטון, "אם הפוליטיקה תהיה בסדר: הכל יהיה בסדר".

ואני מוסיפה: אם הבורות לא תמשול בכיפה, למסיתים בעם לא תהיה תקווה.
מי לימד את היישוב היהודי בישראל מהו צבא ואיך נלחמים בטרור? ומי הניח את היסודות למדינה שבדרך? הקצין הבריטי אורד ווינגייט. ווינגייט זכה ששמו יתנוסס בגאון על מוסדות, ארגוני ספורט, רחובות, ועוד כהנה וכהנה. גם קיית' דייטון היה מאושר אילו הצליח בתפקידו ובתרומתו להקמת מדינה פלשתינאית.
עד כאן תמצית דבריו של אלוף בן.

מכאן אעבור לבורות – התקשורת בישראל עושה עצמה כלא יודעת כאשר מידע שעלול להזיק לה כלכלית, מכיוון המערכת הפוליטית (קשרי הון שלטון), עומד על הפרק. בכך תורמת התקשורת לבורות הציבור.

התקשורת לא מדווחת בריש גלי, והאדם מן הרחוב איננו תוהה אפילו איך זה שהתושבים הפלסטינים בגדה המערבית לא הגיבו בתסיסה חריפה על המבצע הצבאי של צה"ל בעזה בינואר? האם מחמת האימה מפני נוכחות חיילי צה"ל בערי הגדה לא הורגשה תסיסה נגד המבצע? האם רק הודות לכוננות הגבוהה בגדה נמנעה התסיסה שם?

מה עוד קורה בגדה המערבית? על כך התקשורת איננה מנדבת מידע או הסבר. אין גם דיווח מקיף על כך בקמפיין הבחירות. אני טוענת שאין כל סיבה ביטחונית למנוע דווחים מסוג זה מאיתנו.

כאמור לעיל, היום מצאתי תיעוד למה שעוד קורה בגדה המערבית, זאת בכתבתו הנשכחת של אלוף בן. הוא בין הבודדים שהתייחסו לקית' דייטון בתקשורת בישראל.

הידיעה שמסתירים מאיתנו דברים גרמה לעלייה ברמת הדאגה שלי לתוצאות הבחירות. איך יתנהגו בקלפי אזרחי המדינה, שחיים בצל מתמיד של דיבורים מפחידים על ה"איומים" וה"סכנות"? איך רוצים שמישהו יחשוב על נושאים פנים-מדינתיים, כאשר איומים כאלו מעוררים את החובה האזרחית המינימלית להצביע למי שיוכל להיות "המנהיג שיושיע את ישראל מהסכנות הגרועות ביותר" הצפויות בטווח המיידי והרחוק משלטון החמאס וראשיו האידיאולוגיים וגם מאויבים מדינתיים אחרים?

תומס פרידמן ביקר באחרונה באזורנו ונפגש עם קיית' דייטון. הוא היה עד ל"אחד הדברים המפתיעים ביותר", כפי שהוא מתאר זאת בכתבתו – כשדייטון הזמין אותו לג'נין, הזכורה לכל כמוקד של אלימות בגדה המערבית. הוא היסס לרגע. אבל בהגיעם לג'נין, מחוז חפצם, הצדיעו להם חיילי פלוגת הביטחון של הרשות הפלסטינית , שעברו אמונים מייגעים ביותר בתקציב של עשרות מיליוני דולרים. באותו מעמד פנה דייטון אל הפלוגה ובישר להם: "פועלכם כאן תרם יותר מכל דבר אחר שנעשה כאן בעבר לקידום המדינה הפלסטינית… אתם הייתם הגוף שפיקח במקצועיות רבה על בני העם שלכם בגדה המערבית בתקופה הקשה שכולנו עברנו באזור (הכוונה למלחמה בעזה). כך יאה לכוחות ביטחון להתנהג. יישר כוח!".

דבריו כוונו אל ה N.S.F. – האוגדה המיוחדת השנייה של כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, שאומנה על ידי הירדנים, בפיקוח המתאם לענייני ביטחון מטעם ארה"ב – דייטון. מאחר שהתקציב האמריקני לתוכנית זו הגיע רק לאחר שהחמאס השתלט על עזה בשנת 2007, האימונים שהיו אמורים להתחיל בשנת 2005 נדחו עד לאותו מועד. האוגדה כוללת כאלפיים איש בינתיים. האימונים מכינים אותם למגוון משימות, החל מדיכוי מהומות וכלה בדאגה לזכויות האדם. מי שאחראי על התכנית מבחינה היררכית הוא נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן).

תודו, לא בכל יום מזדמן להיווכח שהעתיד איננו כפי שהוא מצטייר ברבים מכלי התקשורת. אני מוצאת שמעקב מתמיד אחר תקשורת זרה בכלל, והמידע המתפרסם בניו יורק טיימס בפרט, הוא ממש הכרחי.

לצערי ולצערם של אחרים הנמצאים באותה עמדה, הציבור שהולך ביום שלישי לבחירות לא יודע איך להשיג מידע מן הסוג הזה. לא נותר לציבור כוח לחפש מידע באופן יזום. ההפחדות הוציאו ממנו את המוטיבציה. אם נותרו בקרבנו קומץ של פוליטיקאים ישרים שדרכם זורמים אי אלו פיסות מידע שכאלו, הם בסך הכל קומץ – איים של שפיות. בדרך כלל המקהלה הגוברת בקולה על כל שאר הקולות לאחרונה, יודעת לזעוק זעקה גדולה על "האיום מפה ומשם". חצי תמונה. ומה עם החצי השני? מדוע אין שומעים יותר על מה שקורה אצל השכנים?

נשיא צוות החשיבה של מכון ראות, גידי גרינשטיין, המצוטט על ידי פרידמן, מקווה בכל אופן שמה שהצליח בג'נין יוביל להמשך יותר אופטימי. דרושה רק לגיטימציה שלנו למשטרה הפלשתינית הוא אומר.

פרט למידע, שרק מי שמחפש אותו בנרות ימצא אותו, אנו מתקרבים לדקה אחת לשתים עשרה עם מציאות שבה קהל המצביעים לוקה בבורות שלא באשמתו. גורמים אינטרסנטים אינם מנדבים מידע ואף חוסמים אותו.

האינטרסנטים המקצועיים רוצים לצייר במוחנו תמונה דמיונית פחות או יותר שתתאים לאג'נדה שלהם ולא להפך. הם לא רוצים שנדע שיש תקווה לרסן את ה"איום" הביטחוני כפי שמראה הדוגמא על קיית דייטון, ושהתכנית שיזמה בזמנו קונדוליסה רייס חיה ובועטת כפי שתוכניתו של וינגייט פעלה וסייעה בידינו להתבסס כמדינה שבדרך.

                                                                                                                          מתוך הארץ און-ליין

צר לי מאוד על הבורות, שהרי אין זאת לגמרי אשמתו  של הציבור אלא של הרועה המוליך את עדרו.

בוש עושה שמיניות באויר כדי לרצות את כולם

הנשיא בוש יהיה הראשון מבין נשיאי ארה"ב שיכבד בנוכחותו משחקים אולימפיים במדינה זרה. בדרכו לסין בוש סייר ברחבי אסיה ונשא נאום פוליטי שהתמקד בעיקר בנושאים הקשורים לסין.

בנאומו, שיבח בוש את סין על צמיחתה הכלכלית, הוא שיבח את שיתוף הפעולה של סין במיגור הטרור ורק אחר כך התפנה להביע עמדה לגבי מדיניותה של ממשלת בייג'ין בסוגיות של דת וזכויות האדם.

אולימפיידת ביג'ינג 2008. קרדיט: ויקיפדיה
אולימפיידת ביג'ינג 2008. קרדעט: ויקיפדיה

אין ספק שהעולם המתין בקוצר רוח למוצא פיו של בוש וקיווה שנאומו הפוליטי, שאותו נשא מבנקוק, יכלול אג'נדה שבה הפרת זכויות האדם על ידי ממשל בייג'ין תוצג כעוולה חמורה. מזה מספר ימים סוקרת התקשורת, לא רק אצלנו, את האירועים ה"חשובים" בסין כמו פיגוע הטרור בצפון מערב סין, רעידת האדמה בסצו'אן, זיהום האוויר בבייג'ין, האמצעים הננקטים בעיר כדי שהאירוע יצליח במאת האחוזים. האמצעים כוללים לצערנו גם פינוי תושבים מבתיהם שבאזור שיועד להקמת הכפר האולימפי, הריסת הבתים ומציאת פתרונות אכלוס חלופיים. כמו כן, כוללים אמצעים אלו לימוד נימוסי ומנהגי המערב, צמצום זיהום האוויר על ידי הגבלת תנועת כלי הרכב והתחבורה שמביאים פועלים לבייג'ין, סגירת מפעלים המזהמים אויר ועוד ועוד.

לאחרונה הולכים וגוברים הקולות המבקרים חסימת הנגישות של התקשורת הזרה שמגיעה לאולימפיאדה, לאתרים ברשת ובראשם אתר אמנסטי, המכיל תיעוד של עוולות נגד זכויות הפרט בסין. בין השיטין אף הוצגו תלונות מטעם עיתונאים זרים נגד הדרישה של הממשל בבייג'ין לצלם רק במקומות מותרים על פי רשיון אישי. מקומות כמו כיכר טיאננמן והעיר האסורה הם בעייתיים במובן זה.

יחד עם זאת, נראה שהחגיגה התקשורתית מנצלת את שעת הכושר של האולמפיאדה, הניצבת לפתחנו, ועיתונאים משחררים את חרצובות לשונם על כל "פשלה" – בין אם מדובר בטרור, רעידת אדמה, מדיניות מתמשכת, מהלכים לוגיסטיים שהחלו עוד בשנת 2001 וביתר שאת בשנת 2003.

הביקורת התקשורתית מאפילה על הרבה הישגים הראויים לשבח.

בוש לא נקלע למלכודת של התקשורת. ייתכן שהנאום שנשא בבנקוק הוכן עבורו על ידי אחרים. אבל הנימה הולמת מאוד את אופיו של הנשיא בוש. יש לו טקט ואיש לא יכתיב לו איך להתבטא כשמדובר באמירות ביקורתיות על מה שמתרחש בסין.

הנשיא בוש ניסח את דבריו כך:

"אני מביע דאגה עמוקה נוכח המציאות של קיפוח זכויות אדם ודת בסין". בוש הוסיף, "העם הסיני ראוי לחירות בסיסית כזכות טבעית של כל יצור אנושי".

אבל, בטרם מתח ביקורת בנוגע לסוגיות אלו, הצהיר בוש שהוא משתדל להימנע מלערב עניינים פוליטיים בסוגיות הקשורות באולימפיאדה בסין. אדרבה, בוש הודה למדינה המארחת: "אני מכבד את קבלת הפנים של המדינה המארחת", אמר והוסיף: "הדבר הנכון לעשות כרגע הוא להגיע לטכס פתיחת האולימפיאדה וליהנות מתחרויות הספורט". יתרה מכך, בוש ציין -"אינני זקוק לשעת כושר, בצורה של אולימפיאדה, בכדי לומר את דברי".

בוש רוצה להציג עמדה כלפי המשטר הקומוניסטי של בייג'ין ללא שום קשר עם אירועי האולימפיאדה. בדבריו ציין בוש שהעולם המערבי תומך בחופש ביטוי, חופש התאגדות וזכויות העובד "ואין לי כל כוונה להציק למנהיגי סין בעניין זה. "אני רק מציע שאם הממשל בבייג'ין יהיה יותר פתוח לערכי המערב ויאפשר לעם הסיני מרחב פעולה וחופש ביטוי, סין תוכל למצות את הפוטנציאל שלה במלואו".

"איני בא לכפות עליכם ערכים של פתיחות וצדק, אלא להציע לממשל בבייג'ין לאפשר לסינים יותר חופש. ברור לי שסין היא זו שתחליט לבסוף לאן מועדות פניה".

יש מי שסבור שפוליטיקה היא דווקא חלק בלתי נפרד מהאולימפיאדה. והכוונה היא למנהל סניף אסיה של ארגון Watch הפעיל בעניין זכויות אדם. בראד אדמס, הוא האיש שעליו מוטלת המשימה לנצל את שעת הכושר הזו שבה עיני רוב מדינות העולם החופשי נשואות למשחקים האולימפיים בסין. זוהי שעת כושר מצויינת להצביע על מדיניות מתמשכת של דיכוי אזרחים בסין ולהוקיע אותה. אדמס עוד מרחיק לכת וטוען שהכבוד שנפל בחלקה של סין לארח השנה את המשחקים האולימפיים הוא מחווה של רצון טוב למעצמה הכלכלית העולה.

ומה חושבים הסינים על נאומו של בוש?

קוראי הפוסט בוודאי שומעים במהדורות החדשות וקוראים על כך באינטרנט – סין מגיבה לנאומו של הנשיא בוש בשאט נפש כשהטענה העיקרית שמשמיע דובר משרד החוץ Qin Gang היא שאסור לאיש להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת.

קין מציין את הבדלי הגישות של סין ושל ארה"ב כלפי סוגיות של דת וזכויות האזרח. מבחינתם של הסינים, אומר קין, יש להתנגד בתוקף למילים ואף למעשי של התערבות בענייני מדינתו.

עמדה רשמית זו הועלתה גם לאתר הבית של משרד החוץ הסיני.

ובינתיים, כיצד מדווחת התקשורת על התבטאותו של בוש? – וזה העיקר, כי מהתקשורת אנו ניזונים.

מאות עיתונאים, מהעיתונות המודפסת, האלקטרונית והמשודרת התייחסו לאפיזודה זו.

אמנה כאן חלק מהם:

USA Today, NY Times, Washington Post, San Francisco Chronicle, Boston Globe, AP, The online London Times, etc.

מאלף להיווכח כיצד חלקם מגדירים בכותרותיהם את התייחסותו של בוש לענייני זכויות האדם בסין:

Bush tackling Chinese rights  Bush focuses on human rights and China

Bush calls for human rights in China

ולעומתם יש המעדיפים להציג את דבריו של בוש כנאום הפונה בצורה בוטה ביותר לממשל בבייג'ין ומגנה את מדיניות הפרת זכויות האזרח בסין.

Bush scolds China on rights Bush chides China over freedom

Bush rebukes China on human rights Bush blunt on China's human rights

התקשורת המקומית שלנו משרטטת את קווי המיתאר בנאומו של בוש היום כך –

בוש נזף בסין על הפרת זכויות האדם

לעומת –

בוש מביע את "דאגתו העמוקה" לזכויות האדם של אזרחי סין

הפרת זכויות האדם בסין היא סוגייה שרבים נדרשים לה.

חלקם הקימו אתרים לרגל האולימפיאדה ושם המבקרים [תרתי משמע] יכולים לחתום על עצומה נגד הפרת זכויות האדם. ברור שישנה הצדקה למחאה נגד המצב הבלתי הומני. מצד שני, מנהיג המעצמה החזקה ביותר בין מדינות המערב נזהר בדבריו ואת זה חייבת התקשורת לכבד.

התקשורת חייבת לרסן את עצמה ולהיזהר שלא לעורר שערוריות מיותרות.

מקווה שכותרות העיתונים הפופולריים שלנו תהיינה הגיוניות ושפויות. נחיה ונראה.