"שבת-גן"

"שבת-גן" היא אירוע המתקיים בשבת בבוקר שמטרתו העיקרית היא לאפשר בעיקר לתושבי רמת גן להינות ממגוון מופעי תרבות.

הגעתי כדי לשמוע את פרופ' אדיר כוהן, שפרסם לאחרונה את הספר (בהוצאת כנרת) "ספר ההומור היהודי הגדול", שבו קיבץ אלפי בדיחות ממיטב ההומור היהודי לדורותיו. האסופה מסודרת לפי נושאים המוצגים בספר בסדר אלפביתי.

הגעתי גם כדי לשמוע מה בפיו של מנהל הקמפיינים, מבקר התקשורת, ואיש האקדמיה, ד"ר יריב בן-אליעזר, שפרסם לאחרונה את הספר (בהוצאת ביתן) "בין תקשורת ופרופגנדה".

האירוע כולו היה מלווה בתרגום חי לשפת הסימנים.

* האם נעשה הדבר מתוך התחשבות? בודאי. עיריית רמת גן מצטיינת ביחסה המיוחד לבעלי מוגבלויות.

* האם התקבלה, או הוצעה גם חקיקה המחייבת לשלב במופעים שכאלו מתורגמן/נית לשפת הסימנים?

סקרנית הייתי לדעת מה נעשה עד היום בתחום זה.

בעלי מוגבלויות מושכים תשומת לב לבעיות שהוזנחו על ידי הרשויות, על ידי הפגנות בעיקר ולעתים גם עצומות. עד היום לא זכורה לי הפגנה או מחאה של כבדי שמיעה.

גלישה באינטרנט הובילה לממצאים הבאים: 

א. קיים אתר מציין הנקרא "שומעים ברשת" ובו מצאתי את הדברים הבאים:

הצעת חוק פרטית "כתוביות ושפת הסימנים בטלוויזיה," 2002; עברה קריאה ראשונה בכנסת ב-2002.

ב. המשכתי לגלוש ומצאתי שב-31 באוגוסט, 2004 התקיימה ישיבה לקראת הצבעה שנייה ושלישית בהצעת חוק זו, בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, במטרה לזרז את החקיקה. ישבו יחד נציגי משרד התקשורת, משרד הרווחה, אגודת החרשים, הרשות השניה, "יס", משרד המשפטים, מועצת הכבלים והלווין, ערוץ 10, רשות השידור ומתורגמן. סך הכל, למעלה מעשרים איש היו מוזמנים לישיבה.

היוה"מ של ועדת העבודה והרווחה, ג'ודי וסרמן, הסבירה את מטרות החוק המוצע.

בקצרה, החוק מתייחס לכתוביות ולשפת הסימנים כשתי קטגוריות תלויות-טכנולוגיה. החוק מתייחס כמובן לאפשרויות הכספיות של הגוף המשדר. חברי הוועדה הביעו מפורשות את רצונם להנהיג כתוביות בהדרגה, בכל התוכניות המוקלטות לטלוויזיה. באשר לשפת הסימנים, החוק שואף לכך שמהדורת חדשות יומית אחת לפחות תלווה בשפת הסימנים לכבדי שמיעה, וגם כמה תוכניות ילדים. החוק מבחין בין משדר שהוא גוף ממשלתי לבין משדר שהוא גוף פרטי.

ישיבת ועדת העבודה והרווחה התנהלה באריכות, הנימה הייתה מאוד חיובית אבל, למיטב ידיעתי עדיין לא נקבע נוסח מחייב (עד כמה שידוע לי, נקבע לסגור את הנושא לאחר החגים).

זו יוזמה נפלאה.

פרט ליוזמה זו הקשורה במדיה, לא מצאתי מידע המעיד על יוזמה דומה בתחום המופעים החיים.

מדי פעם מורגש שיש לנו בארץ נהדרת זו התחשבות בזולת ובצרכיו. ואל תגידו לי שבמדינות מפותחות אחרות מתיחסים טוב יותר לכבדי שמיעה.

אומנות החיבוק הפוליטי

אומנות החיבוק הפוליטי

זה מתחיל בלחיצת יד.

מיד לאחר מכן עוברת יד שמאל לכיוון הכתפיים.

מדובר בתופעה של תקשורת לא-מילולית מעניינת עם מסר ברור בצידה.
מפגש שגרתי בין גברים המתפתח למשהו שונה לגמרי: חיבוק אינטימי פוליטי מתמשך.

הנשיא ג'ורג' בוש והסנטור ג'ון מקיין, אויבים לשעבר בלב ובנפש, הדגימו לאחרונה את הטכניקה במסע הבחירות ברחבי ארה"ב. תנועות גוף אלו נועדו להפגין קבל-עם-ועדה, יחסי ידידות מחודשים. באמצעות שפת גוף זו עבר המסר בצורה הרבה יותר מוצלחת מהמחמאות ההדדיות שאמרו זה לזה בפומבי. באחת הפעמים רפרפו שפתיו של בוש קלות על פדחתו של מקיין.

לאחר שהסנטור ג'ון קארי מינה את ג'ון אדוארדס לסגנו העתידי, אפשר היה לפרש את חיבוקיהם האנרגטיים והתכופים כסימן מובהק ליחסי שיתופיות לבביים. פעמים כה רבות הרבו השניים לאמץ אל ליבם זה את זה עד שאפילו ג'יי לנו לא נשאר אדיש וביים סרטון וידיאו, כשברקע מושמע הלחן הידוע המתחיל במילים, “You are so beautiful".

Credit Wikipedia .Joe Cocker – You Are So Beautiful 1974

מי שניהל את הקמפיין של ביל פורבס (רפובליקני, בחירות 2000) אומר שאין ספק שהשנה בולטים חיבוקים פוליטיים אינטימיים קלאסיים בין בוש ומקורבים וגם בין קארי ומקורביו. לדעתו, חיבוק פוליטי משקף מסר ברור.

להלן סגנונות החיבוק הפוליטי והמסר העולה מהם:

חיבוק ידידותי רגיל:

חיבוק שנועד לרכך תחושה של איום' ולהגביר התרשמות חיובית. מתנדבים מקומיים ברחבי ארה"ב משתדלים לאחרונה לקבל את פניו של בוש בכל שדה תעופה שבו נוחת ה- Air Force One. באחת הפעמים שבהם נחת בוש בגרנד רפידס, מישיגן, אחד התושבים המקומיים, אדם בשם סטיל, הגיש לנשיא בוש סלסלה מלאה דובדבנים. סטיל זכה מיד לחיבוק לבבי מהנשיא בוש, והפך בין-לילה לסלבריטי מקומי. לא מזמן, בבית ספר בלאס וגאס, העניק סנטור קארי חיבוק גדול ופוטוגני לגברת אחת לאחר שסיפרה בהתרגשות שחצתה קווים ושמעתה היא רשומה כתומכת מחנה הדמוקרטים.

חיבוק מלא אמפאתיה:

הבעת תנחומים במקרים של טרגדיה משפחתית כגון, טרגדיות של תושבים במקומות שונים בארה"ב, היא משימה שזכתה לעדיפות גבוהה מאוד במסע הבחירות הנשיאותי. לאחר סיום טקס האזכרה לחללי הפיגוע באוקלהומה-סיטי 1995, זכו חיבוקי התנחומים שהעניק הנשיא ביל קלינטון לכותרת "המרגיע הלאומי", והקנו לו תדמית של מנהיג הנושא על כתפיו את האבל הלאומי. אופיו הנשיאותי של קלינטון הוכתר במונחים רגשניים – "נשיאות עם אמפתיה." ב- 2002 פנה הנשיא בוש בנאום לאומה, ודיבר על המפגש שלו עם העם האמריקאי לאחר הזעזוע של ה-11 בספטמבר, כך: "כאשר נפגשתי עם הגיבורים, חיבקתי את המשפחות, והבטתי בפניהם העייפות של כוחות ההצלה, הייתה לי תחושה של יראת כבוד כלפי העם האמריקאי."

חיבוק של הכתרה ורוממות:

ביל קלינטון נהג לחבק את נשיא רוסיה, בוריס ילצין, כל פעם שנפגשו בחדר ישיבות. המסר של קלינטון היה כנראה כזה: "אדם זה נחשב בעיני כאישיות חשובה, אני רוחש לו אמון רב וטוב לעבוד איתו." בספטמבר 1998, בשיאה של שערוריית מוניקה לוינסקי, ביקר בבית הלבן נשיא דרום אפריקה, מר נלנסון מנדלה, ואמר שהוא מרבה לחשוב על קלינטון "בימי מצוקתו הקשים". החיבוק בין מנדלה וקלינטון היה מיועד להפגין קבל עם ועדה שאם מנדלה, כגיבור שלחם למען שיוויון זכויות, יכול לסלוח לנשיא ארה"ב ביל קלינטון, כל העולם יכול לסלוח לו.

חיבוק ספונטני:

בסיימו את נאומו בפני הקונגרס בעיצומם של אירועי 11 בספטמבר,  התחבק הנשיא בוש באופן אימפולסיבי עם מנהיג הדמוקרטים בסנאט, טום דאשל. האפקט המיידי של הקירבה שהפגין אז היה הרושם שבין השניים התפתחה כימיה במובן הפוליטי, למרות שהרושם נמוג מיד. הבדרן סמי דיויס ג'וניור התחבק עם הנשיא ריצ'רד ניקסון באופן ספונטני ב 1972, חיבוק שהפך לבדיחה שאיש לא שכח לסמי דייויס עד סוף ימיו.

חיבוק הפאנטום:

לאחרונה, מנהיג הדמוקרטים בסנאט האמריקאי, טום דאשל, למד לקח על בשרו והבין שהחיבוק הפוליטי טומן בחובו גם סיכונים. הסנטור ספג ביקורת קשה במגרשו הביתי, בדרום דאקוטה, לאחר שהואשם שלא בצדק על חיבוק שהעניק למייקל מור, במאי הסרט  "פרנהייט 9/11", המכפיש את הנשיא המכהן, ג'ורג' בוש.

לא קל לנשיא או למועמד לנשיאות להפוך חיבוק פוליטי לטבע השני שלו.

סגן הנשיא, ריצ'רד צ'ייני, מעולם לא נראה בפומבי כשהוא כורך את זרועותיו בלהט סביב גופו של הנשיא בוש. בוב וודוורד, שכתב את הספר "תכנון למתקפה" על המלחמה בעיראק, תעד בו חיבוק נדיר עם צ'ייני. לאחר שהדובר הרשמי של ממשלת רייגן לשעבר, קנת אדלמן, כתב מאמר עיתונאי בו הוא משבח את מה שנתפס על ידי רבים כניצחון מהיר של הממשל האמריקאי בעיראק,  הזמין אותו צ'ייני לארוחת ערב מכובדת. "אדלמן היה נרגש עד כדי כך שפרץ בדמעות על סף ביתו של סגן הנשיא באותו יום ראשון", מספר וודוורד ומוסיף, "הוא חיבק את צ'ייני לראשונה לאחר 30 שנה של היכרות איתו."

ישנם אנליסטים שמתמחים בפוליטיקה, והם טוענים שחיבוק של פוליטיקאי מסמל לעתים ניסיון מחושב למצוא חן בעיני נשים, משום שיחסית לגברים, ידועה נטייתן הבולטת להגיב בחיוב להפגנת רגשות פומבית כלפיהן על-ידי מועמד בבחירות לנשיאות.

סטפן הס, חוקר במכון ברוקינגס שמתמחה במוסד הנשיאות, טוען ש"התנהגות נשיאותית מסוג זה מסמנת מפנה תרבותי בארה"ב".
לטענתו,

התנהגות כזו היא בגדר הפגנת רגש ראוותנית, והיא מעידה על מצב נפשי בריא. הרי הפוליטיקאי משמש בבואה למצב החברתי…" הס תוהה אם מישהו יכול לדמיין את אברהם לינקולן, חבוש בכובעו האופייני, מחבק את סטפן דגלס…"

אין ספק שסגנון החיבוק ותנועות גוף משקפים את רוח הזמן בדרך מאוד מעניינת.

לעומת זאת, פאול בגלס, האסטרטג של מחנה הדמוקרטים, סבור שהפגנת רגשות באמצעות חיבוק, בסגנון כלשהו, מעידה על חוסר טקט וטעם רע.  "קשה לי לדמיין את ג'ורג' וושינגטון מעניק חיבוק אמיתי ונשיקה לג'ון אדאמס," הוא אומר וממשיך, "בואו לא נעלה זיכרונות מהעבר הרחוק שלנו. לדוגמא, כשחבר הקונגרס, פרסטון ברוקס, ב 1856כמעט היכה למוות באמצעות אלה את הסנטור צ'רלס סמנר על רצפת הסנאט."

נסיים בהערת אזהרה: ההיסטוריה מאז ימי רומי העתיקה, מלמדת שהחיבוק הפוליטי איננו המצאה מודרנית חדשה, וגם לא התנהגות המעידה בהכרח על חיבה שרוחשים בני האדם לזולתם.

ברוטוס חיבק את יוליוס קיסר – וכולנו יודעים מה התרחש במהלך החיבוק האחרון הזה.

ומה לגבי החיבוק הפוליטי בישראל?

אגב, לנו יש היסטוריה עשירה של התנהגות לא-מילולית בין פוליטיקאים לבין העם, בתיזמון של ערב בחירות. מישהו, ירון לונדון אם אינני טועה, תעד את גינוני החיזור בסרטון שהפיק, ושהוקרן בטלוויזיה תחת הכותרת, "הפוליטיקה של המופלטה" – אבוי לבושות. איציק מרדכי, ביבי נתניהו ואחרים מנשקים זקנו של הרב כדורי ועוד כהנה וכהנה פיקנטריה למהדרין.