תגית: שעת נעילה

The war that refuses to go away – ריאיון שלי ל-i24 News

"שעת נעילה" מעבירה היטב את רוח הלחימה בקרבות מלחמת יוה"כ 1973 של אבות ובנים, לוחמים מכל העדות וכולם חדורי מוטיבציה להציל את המדינה. גם הפרקים הנלווים לסדרה – "אחרי נעילה" – מוסיפים קונטקסט משמעותי לתצלומי הלחימה הנואשת שבוימו עבור "שעת נעילה".

מי שמעוניין להעמיק עוד קצת בנושא, מוזמן לקרא את הראיון שהענקתי לאתר I24 לפני 5 שנים, ובו השבתי לשאלות המראיינת, לילי גלילי. בראיון יש כדי להוסיף מימד מעמיק לקונטקסט של הסדרה הטלוויזיונית, ולהבהיר את משמעותה הפוליטית והחברתית של טראומה לאומית בסדר גודל שכזה, והשלכותיה הפוליטיות המתמשכות עד ימינו אנו.

הצלחה

No streets in Israel are named after the 1973 Yom Kippur War, evidence of a trauma that still grips the nation: My interview on the i24 news site

Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (photo credit - REUTERS)
Golda Meir and Moshe Dayan 1973
(photo credit – REUTERS)

On Oct. 6, 1973, as Israelis were fasting and observing the holiest date on the Jewish calendar, sirens pierced the heavy silence and changed the history of the Jewish state. A combined attack by the armies and air forces of Egypt and Syria, breached Israeli defenses and launched a nearly three week war that cost the lives of some 2,800 Israelis and maimed and scarred thousands of others. According to aides and papers published since, at one point Prime Minister Golda Meir thought of committing suicide because she could not bear the responsibility of the failure to prepare for the war.

In the ensuing 42 years, after two wars (in Lebanon), two

View original post 778 מילים נוספות

"הכל מאחורינו", "ניצחנו"

אולי בעתיד הרחוק מישהו ייקח גם את התקופה ההזויה העוברת עלינו לאחרונה ונוכל להתרווח מול המסך ולצפות בה כסדרת דרמה, בעיניים דומעות אבל עם נחמה בלב על ש"הכל מאחורינו" ש"ניצחנו".

הערה: רשימה זאת ממשיכה רשימה קודמת

Battle_hill_(16)_on_Mt._Hermon
מבצע קינוח – גבעת הקרב ומוצב החרמון. קרדיט: ויקיפדיה

"שעת נעילה"

"שעת נעילה", היא סדרה ישראלית המביאה את סיפורם של לוחמים צעירים בשלושה ימי הקרבות הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. את המראות והתחושות שהסדרה מיטיבה לשחזר חשוב להפנים. ולו כדי לחזור לפרופורציות כאן ועכשיו.

עד כה הוקרנו בכאן11 שני פרקים ברצף מהסדרה "שעת נעילה", כולל הבעיות החברתיות בואך מלחמת יום הכיפורים והקרבות בגולן מול מתקפת הפתע של הצבא הסורי. העיתוי לשידור הסדרה בימים אלו לא היה יכול להיות יותר מושלם – נוכח המצב הפוליטי והחברתי הקשה כל-כך ששורר במדינה: התכתשות בין המחנות במישור הציבורי ובצמרת הממשל, כאשר מעל כל זה מרחפת מגפת הקורונה בעוד שדור שלם של ילדים רכים בשנים צופה קדימה אל עתיד לא ודאי.

בין "שעת נעילה" ועלילת הרומן "אהבה על קו השבר"

לפני למעלה מ- 20 שנה, ראה אור ספרו של צור שיזף, "אהבה על קו השבר", 1998, בהוצאת "חרגול". 175  עמ'.

אהבה על קו השבר
אהבה על קו השבר, צור שיזף. הוצאת חרגול

צור שיזף (יליד 1959), שהיה תלמיד בי"ס בתקופת מלחמת יום הכיפורים, משלים את התמונה הכאובה אך הירואית, העולה מתוך "שעת נעילה". בספר "אהבה על קו השבר, הוא משחזר חוויה אישית של צנחן במילואים בשם אבנר, שהיה עד ל"קרב המוות" שניהלו חיילי גולני, כנגד כל הסיכויים, כדי להשיב את מוצב החרמון לשליטת ישראל, זאת כאשר הצבא הסורי טובח בהם. כלוחם בחטיבת הצנחנים הוא וחבריו הבינו שהם התקווה היחידה להצלת חטיבת גולני שנהרגו שם כמו זבובים, וכיבוש מוצב החרמון. זה מתרחש לקראת סיום המלחמה, ואבנר משחזר את התהליך שהביא את חטיבת הצנחנים לעשות מעשה על אף גרירת הרגליים בפיקוד העליון גולני.

שיתוף הפעולה בין החטיבות והתחושה של שותפות גורל צריכים לעורר אותנו, להחזיר את כולנו לפרופורציות כאן ועכשיו. אנחנו עם אחד.

הספר העלילתי המצוין הזה כורך זיכרונות טריים עם רגשות וחיבוטי הנפש של לוחמים צעירים בני שמונה-עשרה שטעמו את טעם הקרב לראשונה, במלחמה הנוראה הזאת. ובתום המלחמה הם מלקקים את פצעיהם ונאבקים להתגבר על הטראומה לנוכח כמות ההרוגים, ותחושת התסכול מאופן ניהול המלחמה. מה שמסייע לאבנר ולחבריו הוא הידיעה שהם פעלו במסירות נפש גמורה, ההרגשה שהם עשו הכל בכוחות משותפים. כל זה מעניק לקורא תקווה; יש סיכוי לנצח כל אויב, מחוץ וגם מבית, ולחזור בהדרגה לחיים נורמליים.

"אהבה על קו השבר" מתמקד ב"מבצע קינוח" שהחל ב-21 באוקטובר 1973 – עולות בו תמונות ניצחון מהולות בעצב כבד. להלן ציטוטים מתוכו מפיו של אבנר,

"בימים האחרונים של המלחמה העלו אותנו לצפון. אספו אותנו במסוקים לרפידים ומשם בהרקולסים לרמת דויד. שם חיכו לנו המשאיות. בשאר-ישוב קיבלנו את הפקודה. גולני נכשלו בניסיון הראשון שלהם לעלות על ההר. למחרת בלילה עמדו שתי חטיבות לעלות על ההר. גולני בעלייה הרגילה דרך הסלעים ואנחנו, חטיבת המילואים הצפונית של הצנחנים, היינו אמורים לנחות על החרמון הסורי. השלוחה הצפונית של החרמון….אמרו לנו שכל מה שצריך זה שנלך למוצב הישראלי ונגיע לסורים מהגב, ושגולני ייהרגו כולם אם ימשיכו להסתער על הסורים מקדימה."

את מה שהתרחש בהמשך הוא מתאר כך, "הלכתי לסמ"פ וממנו למ"פ. המשכנו ביחד למג"ד והלאה למח"ט. הוא קרא בקשר ל'גיבור', שם ישבו אלוף הפיקוד והרמטכ"ל (דוד אלעזר) וביקש מהם אישור ללכת עם החטיבה וליפול על הסורים מאחורה. מהפיקוד אמרו לו לחכות במקום."

היה לי קשה לקרא את המשפט הזה מבלי לחשוב על כל מה שידוע לנו כיום אודות הניהול הכושל של המלחמה, כאשר אלו שאמורים היו לקחת אחריות, אכזבו, השאירו את העבודה השחורה בידי חיילי גולני והמשיכו בשלהם. איך נתנו לחיילים שהגנו על המדינה ועשו הכל כדי לכבוש את מוצב החרמון – איך שלחו אותם להיות בשר תותחים???  – אבנר מתאר זאת כל, "בקשר אפשר היה לשמוע את הצעקות, את הייאוש של החיילים המטפסים מסלע לסלע ונהרגים. מהשלוחה שלנו אפשר היה כמעט לגעת בקרב שלא היינו יכולים להתערב בו."

אני מרגישה את התסכול ומבינה את הצנחנים במיל' שהחליטו על דעת עצמם לעשות מעשה, ובלבד שלא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות,

"הם המשיכו לרגע קט לקוות שמשהו ישתנה בפיקוד העליון, המשיכו להציק למג"ד ולמח"ט שהכירו אותם. המח"ט שוב דיבר עם 'גיבור'. וכל דקה נהרג עוד מישהו. הם רתחו מזעם, הבינו באותו רגע את המצב, שאדם יכול למות במרחק של דקות מאלה שעומדים מהצד ומחכים לעזור לו".

לבסוף, בארבע לפנות בוקר המח"ט, על דעת עצמו, נתן פקודה לגדוד להתחיל להתארגן. ולבסוף, כאשר הגיעו ליעד בשש ארבעים ושתיים לפי השעון, הם ירדו מול הגדרות של המוצב הישראלי. ומה ראו עיניהם,

"מהצד של גולני היו רק כמה יריות בודדות. מהצד הסורי צלפים. .. הסורים לא היו במוצב הישראלי, הם התבצרו מתחת למוצב, מחכים לגולני במדרון. ירדנו לראות אם אפשר לעזור לגולני. הם ניצחו את הקרב. אנחנו בעצם לא עזרנו להם בכלל. הם היו הרוגים לגמרי".

אחרי הקרב  וכיבוש החרמון – אוספים את הגופות והפצועים,

"בבוקר, אחרי שנכנסנו לחרמון הישראלי, ירדנו לעזור לפנות את הפצועים של גולני. את הרוב כבר פינו ואת מי שנשאר סחבנו למעלה באלונקות למינחת, והמסוקים באו לקחת אותם. ואחר-כך ירדנו לאסוף את ההרוגים. היו שם המון הרוגים. לסורים היו כוונות לילה. הם ירו לתוך סרטי הסימון הלבנים שעל הקסדות. הרוב נהרגו מכדור בראש."

המחשבות אינן מרפות מאבנר עד היום. מחשבות על הלילה ה"מחורבן הזה, שיכולנו לשמוע בקשר את כל מה שקרה, איך שהם עולים ונהרגים וממשיכים לעלות… עשרות הרוגים. שורה ארוכה…. כולם היו צעירים… בצד שלנו וגם אצלם."

אבנר וחבריו מתמודדים. הם מעשנים חשיש ומשתכרים אי-שם במדבר. יש הרגשה של אבדן הדרך. אבל בכוחות משותפים ובהדרגה הם חוזרים לנהל חיים נורמליים.

המציאות של "אחרי המחדל", ההפגנות, מוטי אשכנזי –  כל זה מזמן מאחורינו. רק הזיכרונות אינם מרפים. 47 שנים אחרי המלחמה ולפני שיהיה מאוחר מדי, עלינו להתעשת ולחזור לפרופורציות. כשמתבוננים על החיים ממבט של 'היכן היינו, והיכן אנחנו נמצאים כעת', המצוקות של היום (משבר אמון, קורונה) מתגמדות, שווה לאחד כוחות ולעשות הכל כדי להבריא ולהשתקם.

"עיסוק הכרחי" או "אובססיה"?

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כ'עיסוק הכרחי', או שמא עצם הפקתה מצביע על 'אובססיה' ביחס למלחמת יום-כיפור?

 

אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן
אתר ההנצחה בעמק הבכא ברמת הגולן. מקור: פיקיוויקי

עניינה המרכזי של הסדרה החדשה, "שעת נעילה", הוא הקרבות ברמת הגולן, במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973). במשך עשרות שנים, מאז 1973, מלחמת יום הכיפורים תוייגה בסרטים, בסדרות, בספרים, במחקר ובתקשורת כ"פצע פתוח", והאפקט שלה על הציבור תוייג כ"טראומה לאומית".

העיתונאי, איתי שטרן, במאמר שפרסם בהארץ, סוקר את הסדרה, "שעת נעילה" – סדרה טלויזיונית חדשה ש"חוזרת אל הקרבות בגולן" במלחמת יום הכיפורים 1973. האמירה המרכזית של שטרן היא ש"'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה".

תהיתי מה חושב הציבור על סדרת הטלוויזיה החדשה ("שעת נעילה"), במיוחד לאור העובדה שהיא נחשבת כ"יקרה מאי פעם"? האם הסדרה נתפסת על ידי מרבית הציבור כעיסוק הכרחי, או שמא עצם הפקתה מצביע על אובססיה ביחס למלחמה זאת?

שאלה נוספת שקשורה לשאלה הראשונה היא, האם השתנה יחסו של הציבור למלחמה ההיא או שמא, כלום לא השתנה בעשרות השנים הללו? דהיינו האם מוסכם על רבים שחובה לחזור שוב ושוב אל "הפצע הפתוח" ו"הטראומה הלאומית" באמצעות כתבות, סדרות וסרטים.

בעולם המקוון זמינים כלים מועילים, לדוגמה, האפשרות למצוא מידע ומשובים על תהיות מסוג זה, באופן מיידי. ספציפית, את תחושות הציבור ביחס לנושא המדובר ניתן לבדוק מיידית על ידי עיון בטוקבקים למאמר או לכתבה און-ליין העוסקים בכך. קראתי את הטוקבקים לכתבה שפרסם איתי שטרן לאחרונה, בהארץ און-ליין. התרשמתי שהדעות חלקות לגבי נחיצותה של עוד סדרה על מלחמת יום הכיפורים. יש מי שמחשיב את העיסוק המתמשך במלחמת יום הכיפורים כהכרחי ויש מי שסבור שזאת אובססיה.

כמה טוב שהעידן המקוון מאפשר לחוש את "הדופק הציבורי", לדוגמה, באמצעות קריאת טוקבקים. אקדים ואציין שקשה לספק תשובה מדוייקת סטטיסטית בלי לערוך מחקר שיטתי, ובלי לבדוק את דעת הקהל באופן מקצועי. יש גם לקחת בחשבון שטוקבק יכול להיות "מגוייס" ולא אישי. תלוי בהקשר. ולמרות שהתוצאות של מישוש הדופק הציבורי באמצעות מחקר זוטא רחוקות מהדיוק המדעי, הן מספקות אינדיקציה די טובה והיתרון כאן ברור. החלטתי להפיק אינדיקציה ראשונית-מהירה לשאלותיי בעזרת הטוקבקים לכתבה של שטרן. עשיתי זאת כאמור כדי לקבל מושג האם העיסוק העכשווי במלחמת יום הכיפורים, ועוד בסדרה שהפקתה הסתכמה במחיר גבוה, האם עיסוק זה הינו צו השעה או עיסוק מיותר.

חבל שאינני יכולה להציג את הכתבה במלואה. אסתפק בכך שאציין שהאמירה, "'שעת נעילה' חוזרת אל הפצע הפתוח של מלחמת יום הכיפורים ואל הטראומה הלאומית שבאה בעקבותיה", היא חזות הכל של מה שרצה שטרן לומר על הסדרה החדשה.

לאחר שבדקתי את כל הטוקבקים נגלתה לעיניי תמונה חצויה. חלק מהמגיבים משוכנעים שהעיסוק המתמשך במלחמה ההיא הוא הכרחי. מנגד, ישנם כאלו הסבורים שהעיסוק הינו מיותר, נדוש ואף אובססיבי. הדגימה בהמשך תבהיר זאת היטב.

חילוקי דעות. מספר דוגמאות:

טוקבק א':

הכותב מדווח בראשית דבריו שעם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא היה מסופח לחטיבת השריון 205 כמ"מ בגדוד הנדסה ברמת הגולן. וגם, "החטיבה הדפה את הסורים מדרום הרמה בואך קונייטרה". הוא זוכר "קרבות קשים" ומציין שבתום המלחמה הייתה תחושה של ניצחון. לכן הוא מתרעם ומדגיש, "אין צידוק לבכי המצטייר מהסרטים והכתבות". לפי ההסבר שלו, חיילים חזרו מדרום הרמה "מלאי ביטחון לחיים" ואם היה בכי, הוא לא היה נחלת צה"ל כולו. כך שהחזרה אל הפצע הפתוח והטראומה הלאומית חסרת צידוק. כיום הוא מבין שזה מחיר העצמאות: "אמת, איבדנו 3000 בחורים, אבל זה מחיר העצמאות שכה נכספנו לה במשך אלפיים שנות גלות רצופות פוגרומים ושואה בסוף. אז די לבכי". התובנה שלו: סדרה שחוזרת אל הפצע הפתוח ולטראומה, היא סדרה מיותרת ווהעיסוק בבכי הוא אובססיבי.

טוקבק ב':

מאידך, להלן דוגמה לטוקבק שמצדיק את ההשקעה האדירה בסדרה החדשה על המלחמה ההיא ומביע צער על מיעוט הכתבות על המלחמה. התחושה כאן היא כי: "משנה לשנה הכתבות על המלחמה הולכות ומתמעטות" ו"ההיסטוריה אוכלת את הזיכרון שלנו". ביטויי הצער לנוכח המצב הולכים ומקצינים: מדובר ב"דמנציה או אלצהיימר לאומי שמזמן כבר נמצא בתוככי העיתונים והעם", שכן, "בשנים שהיו קרובות יותר לסיום המלחמה, כל העיתונים היו מפוצצים בכתבות מכל מיני זוויות. בעיית הזיכרון אינה רק של המבוגרים בינינו. גם הדור הצעיר, "בנינו, נכדינו לא מכירים ולא יודעים דבר וחצי דבר על המלחמות". 

טוקבק ג':

מתבטא בשאט נפש: "העיסוק האובססיבי במלחמת יום כיפור עבש ולא מעניין כבר. התחושה כאן מרמזת שאבד הקלח על הנושא עצמו ושמקומו על מדף בארכיון, שם יצבור אבק. מאידך, אירוע אחר כן מחייב התייחסות. מדובר בהסכמי אוסלו שנחתמו 20 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, "יש העדפה לסרט על 'אסון אוסלו' והבאת צבא הטרור האש״פי ישר לתוך לב ישראל". זהו "אירוע משמעותי שהובילו אליו יוהרה, התעלמות מרצון הבוחר, שחיתות, דילים פוליטיים מלכלכים ופילוג ושיסוע העם".

טוקבק ד':

זו דוגמא לטוקבק שמדבר על "זיכרון כואב" ו"פצעים שלא יגלידו אף פעם". במקרה שלו, הוריו, דודיו וגברים רבים גויסו אל החזית וחלקם לא שבו הביתה. "הרחובות התרוקנו מהגברים שגויסו אל החזית". זהו מצב שמחייב עיסוק מתמיד כדי שהזיכרון יהיה קיים לעד.  ההסכמה עם דבריו של שטרן מוחלטת.  "אין לנו ארץ אחרת ואין מקום אחר שבו נוכל לקיים ריבונות של מדינה עצמאית לתפארת העם היהודי באשר הוא".

הרשימה נכתבה לפני שהחלה הקרנת הסדרה בטלוויזיה. אני מסיימת אותה בהבעת תקווה שהסדרה המדוברת, שעניינה המרכזי הוא הקרבות בגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים, תצליח לחדש לנו ואולי גם תוביל לפתרון שאלות שעדיין נותרו פתוחות.