בערבו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשהציבור מתייחד עם זכרם, ראוי לתת את הדעת על שלוש אנדרטות הנמצאות באזור שער הגיא לצידי הכביש המהיר תל-אביב ירושלים. האנדרטות מייצגות אירוע היסטורי: פריצת הדרך לירושלים בתקופת מלחמת השחרור. למרות זאת, קיים ביניהן הבדל תהומי. להלן אדון במשמעותו.
********************************
שלוש אנדרטות מאוד ויזואליות, נצפות מהכביש המהיר תל אביב-ירושלים. למרות האירוע הכללי שלכבודו הן הוקמו כאן, הסיפור המזוהה איתן אינו זהה.
רבים יודעים ששלושתן מציינות אירוע מרכזי בהיסטוריה של מדינת ישראל – פריצת הדרך לירושלים. אבל לא בהכרח נהיר להם מה מייצגת כל אחת מהשלוש. האחת, מציגה שרידי משוריינים שהשתתפו בהובלת אספקה לירושלים הנצורה במלחמת תש"ח. השנייה, אנדרטה שמיועדת להנציח את פועלם של פורצי הדרך לירושלים. השלישית, אתר שער הגיא, על המבנים העות'מאנים ששרדו במקום – החאן ומצודת הדרכים שהוקמו שם בשלהי המאה ה-19 – מנציח את פועלם של לוחמי חטיבת "הראל".
אנדרטה כאובייקט הנצחה
אנדרטה היא אובייקט הנצחה שממוקם במרחב ייעודי. היא מנציחה אירוע/אישיות באמצעים ויזואליים, לרוב באמצעות חומרים עמידים בפני פגעי מזג האוויר. החשיבות שלה כאובייקט הנצחה טמונה בסיפור שהיא מיועדת לספר ובמיקומה בשטח. וכאן טמון ההבדל התהומי בין שלוש האנדרטות שמספרות את סיפור פריצת הדרך לירושלים בקרבות תש"ח. בעוד ששלושתן מספרות סיפור הקשור לאותו אירוע, עוצמת ההנצחה של שרידי המשוריינים הפזורים בצידי הדרך באזור שער הגיא, גוברת על שתי האנדרטות האחרות. הסיבה לכך היא האותנטיות שלהם. אותנטיות היא מילת המפתח בהקשר של עוצתת ההנצחה. לעומת אנדרטה המציגה משוריינים פזורים בצידי הדרך, שתי האחרות – החאן ומצודת הדרכים והן אנדרטת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים – אינן מזוהות באותה עוצמה כמייצגות אותו אירוע.
היסטוריה וזיכרון: חאן שער הגיא
הח'אן ומצודת הדרכים בשער הגיא נבנו בתקופת השלטון העות'מאני בסוף המאה ה-19, על הדרך המרכזית שהובילה מיפו לירושלים. מצודת הדרכים נבנתה כמגדל שמירה לדרך זו והח'אן נבנה כפונדק דרכים לצליינים בדרכם מיפו לירושלים. המבנים ההיסטוריים בשער הגיא מהווים נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית.
עד כאן העובדות ההיסטוריות. מעבר לכך קיים זיכרון לאומי. שרידי המבנים העות'מאנים מציינים עד היום מיקום – שער הגיא – כתזכורת לקרבות שהתנהלו כאן, קרבות שהתנהלו בשנים שלפני קום המדינה ושבהן חטיבת "הראל" הצליחה לפרוץ את הדרך לירושלים.
מה שעבר על הזיכרון הלאומי במהלך השנים מאז תש"ח הוכיח שלא לעולם חוסן. הסיפור של חטיבת "הראל", שפרצה את הדרך לירושלים לאחר כישלון בהשגת אותה מטרה במהלך קרבות לטרון, הזיכרון הזה איבד בהדרגה מעוצמתו. עם השנים, שרידי המבנים העות'מאנים שבשער הגיא קיבלו דימוי אחר, מעין תזכורת לימים עתיקים מתקופת השלטון העות'מאני. והנרטיב המזוהה עם חטיבת הראל הלך ודעך.
ב-2011 ממשלת ישראל קיבלה החלטה ששיקפה את הצורך בפיתוח השטח, הקמת תחנת מידע אזורית, שיקום מבנה החאן ופעילות חינוכית בשער הגיא. החלטת הממשלה באה כהפתעה חיובית. מצד אחד היה בה כדי לעורר מחדש התעניינות ציבורית באירועים היסטוריים חשובים. אלא מה? יש גם צד שני לאותה מטבע. באותה החלטת הממשלה נקבע שיש להנציח במקום את זכרו של השר לשעבר והאלוף במיל. רחבעם זאבי ז"ל. שוו בעצמכם עד כמה הזיכרון והסיפור על אירועי פריצת הדרך והחטיבה המזוהה איתם הלך ודעך עם השנים.
עמותת "דור הפלמ"ח" הקימה קול צעקה ותבעה ביטול הוראה זאת. העמותה דרשה להנציח באתר את חטיבת "הראל", המזוהה עם פריצת הדרך לירושלים. ההתנגדות שהפעילה עמותת "דור הפלמ"ח" להחלטת הממשלה מ-2011, נגעה בכמה מישורים. ובאתר עצמו הוקמו משמרות מחאה, שפעלו במשך שבעה חודשים בימי שישי עד שהשיגו את מטרתן. באפריל 2017 הוסכם רשמית בין קרובי משפחת רחבעם זאבי ועמותת "דור הפלמ"ח" ובאישור ראש הממשלה, שבמיתחם שער הגיא (באב-אל-וואד) תונצח חטיבת "הראל". כך שהאתר יהיה מזוהה עם פועלה של חטיבת הראל בפריצת הדרך לירושלים, ואילו זאבי יונצח באזור ברקן שבתחום המועצה האזורית שומרון.
אנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים
לא רחוק מהמבנים העות'מאנים שבשער הגיא, מתנוססת מעל הכביש המהיר אנדרטה שהוקמה מאוחר יותר ב-1967, "אנדרטת פורצי הדרך לירושלים". גם אותה ניתן לזהות ויזואלית תוך כדי נסיעה בכביש המהיר. אבל רבים טועים כיום בזיהויה כסמל לקרבות תש"ח ופריצת הדרך לירושלים. לדוגמה, דעה שגויה אחת ששמעתי, "זאת אנדרטה שהוקמה לזכרם של טייסי חיל האוויר".
מה כל זה אומר לכם על כוחה של אנדרטה להעביר סיפור ומסר?
האנדרטה האותנטית – שרידי המשוריינים
מה שנגלָה לעיני הנוסע בכביש העולה לירושלים באזור שער הגיא היה בתחילה "גרוטאות. משאיות גדולות שנפגעו ממוקשים והושלכו לתעלה בצד הדרך" (מתוך: Shalom Means Peace, מאת רוברט סנט-ג'ון, עיתונאי אמריקני, שביקר בישראל מיד לאחר ההכרזה על קום המדינה).
"תהליך הפיכתם של המשוריינים-גרוטאות אלו, לאנדרטה, התרחש מרגע שבו יצאו מכלל פעולה. המשוריינים הפכו כבר אז ל"שרידים קדושים", (עזריה, 2010), לא פינו אותם. ומרגע שנשארו שם כבר היה קשה לפנותם בגלל המשמעות ההיסטורית שיוחסה להם. אנשים הרגישו באופן טבעי שפריצת הדרך לירושלים הייתה אירוע חשוב, ומשום כך אסור לסלק את השרידים הללו בשום אופן. זאת למרות שכאשר נושא המשוריינים עלה לדיון בכנסת לראשונה בשנת 50' ראש הממשלה דאז, מר דוד בן גוריון אמר, "לא כל ההצעה נראית לי. יש לסלק שלדי המכוניות, ובמקומות המתאימים יש להקים עמודי זיכרון". כך נשארנו עם המשוריינים שאיש אינו יודע מה לעשות בהם. אבל הם שם. הם זוכים למעמד קאנוני כמעט, בין השאר בגלל השיר באב-אל-ואד שמתאר את הקשר שלהם לסיפור הגבורה הדרמאטי הזה. מרגע זה ואילך נעשה הניתוק שלהם מהמקום כמעט בלתי-אפשרי. (עזריה, 2010).
שלדי רכבים אלו הפכו, איפוא, שלא במתכוון, לאנדרטה. אולם שלא כמו אנדרטות רבות בארצנו הן היו לסוג מאד מסוים של אנדרטה. "אנדרטה אותנטית". אמנם כל אנדרטה היא עדות לסיפור כלשהו שהתרחש בעבר. אבל "כוחם של המשוריינים, ככוחם של מגדלי-המים בנגבה, ככוחו של הטנק בדגניה, טמון בישירות שלהם. לא רק שהם עצמם היו עדים למתרחש, אלא שהם העדות עצמה. לא רק שהם מספרים את ההיסטוריה, אלא שהם חלק מההיסטוריה אותה הם מספרים!" (עזריה, 2010).
שרידים אלו מספרים את סיפור הקרבות בשער הגיא רק משום שהם היו שם.
עזריה מסביר:
הם אינם מספרים סיפור שמישהו ביקש מהם לספר. הזיהוי החד-משמעי בין האירוע לבין השריד, בין השריד לבין מי שנפגש אתו ומקשיב לו, הוא הסיפור האמיתי. האותנטיות היא מילת המפתח כאן. המיקום אף הוא חשוב, שהרי עוצמת המשוריינים טמונה גם בעובדה שהם ניצבים בצד הדרך, ולא בתוך מוזיאון, למשל, והאינטראקציה עימם מתרחשת במהלך הנסיעה לירושלים. האותנטיות היא, איפוא, כוחם האמיתי. והיא המאפשרת להם להיות איקוניים כל כך.
חג עצמאות שמח!
הצלחה 