תגית: שמשון הגיבור

דבש אריות

בדבש אריות (2022) – סיפור שמשון, הסופר דוד גרוסמן מתגלה במיטבו, ומסב לקוראיו הנאמנים קורת רוח יתרה. לא זו בלבד שהסיפור מרתק כשלעצמו, הדיון בדילמות שגרוסמן מעורר סביב הסיפור המקראי הוכיח לי שזאת השיטה הנכונה להוראת התנ"ך.

מה טעם נטל גרוסמן לידיו דמות מקראית כדי לבחון אותה ואת סיפור חייה? השאלה צצה מיד בעמוד הראשון של הספר. גרוסמן נוקט בטקטיקה ספרותית שאיננה אופיינית לו כסופר, שמחדדת עוד יותר את התהייה בדבר מטרת הספר והחידוש שבו – במקום סיפור, הוא מצטט ארבעה פרקים שלמים מתוך ספר שופטים (פרקים יג-טז). בכך גרוסמן מוודא שהקורא יעיין בגרסה התנ"כית, ויתאפשר לו להיזכר את מה שלמד בעת שחבש את ספסל הלימודים. הפסוקים המצוטטים נבחרו על ידי מחבר התנ"ך כדי להנציח את סיפורו של שמשון בתקופה בה ממלכת יהודה נשלטה על ידי פלישתים. קריאה חוזרת של הפסוקים היא הבסיס שאליה הקורא אמור להתחבר.

מכאן והלאה גרוסמן בוחר לגעת בפרטים הסתומים, לדעתו, ושלכן הם דורשים עיון מעמיק. צריך לומר שקדמו לגרוסמן סופרים שהתייחסו לאותו סיפור מקראי שבספר שופטים, והעניקו עומק ונפח לדמותו של שמשון. גרוסמן מזכיר את חלקם במהלך הכתיבה, תוך שהוא שואב מהם הסברים לשאלות שהוא מעלה. על בסיס התובנות שהוא שואב מקודמיו, הוא יוצר את היצירה הנפלאה שלו על שמשון. ניכר כי בטרם שהתמסר לכתיבת הסיפור שלו אודות שמשון המקראי, גרוסמן נחשף לחומר רקע רב סביב חייו ודמותו של שמשון. תוך כדי הכתיבה גרוסמן גם מפנה את הקורא לטקסטים מתחום השירה שנכתבה סביב אירועים בחיי שמשון המקראי, וגם לשימוש שנעשה בשם "שמשון", בצירופים שונים כמו, שמות יחידות צה"ליות.

מעניינת במיוחד ההפנייה לציור "לכידת שמשון" (1630), מאת הצייר הפלמי הנודע, אנתוני ואן דייק. נראה שגרוסמן למד ממנה פרטים שוון דייק החליט להנציח, המתארים את מה שואן דייק מזהה בציור.

ון דייק, לכידת שמשון, קרדיט: ויקיפדיה.

העובדה שגרוסמן בחר לתאר לפנינו בגוף הספר הדק שלו את הפרטים הבולטים בציור, שכנעה אותי שגרוסמן התרגש כשנחשף ליצירה וזו הטביעה את חותמה עמוק בנפשו. וכך הוא כותב, "בציור, שמשון מביט במבט קורע-לב בדלילה ברגע שהפלישתים פורצים לחדר, אוחזים בו וקוראים אותו מעליה, פניה של דלילה נפנות לעברו בתערובת מוזרה של סיפוק על הצלחתה, אך גם של צער ורוך. ידה הנשלחת לעבר פניו מחווה תנועה שיש בה, בעת ובעונה אחת, נפנוף פרידה והתרחקות של ויתור על שמשון, אך גם חמלה, וכמיהה ללטף אותו ליטוף אחרות, מעין צידה לדרך הייסורים שבה הוא עתיד ללכת" (עמ' 110-111).

חרף העובדה שבתחילת הספר מובאים פסוקים מספר שופטים באריכות רבה, ספר דק גזרה זה משכנע ומחכים עד כדי כך שהקורא שוקע בו ושוכח שבידיו דיון בסיפור המקראי ובמיוחד בדילמות ובסיטואציות מחיי שמשון, שמעולם לא נחשפנו אליהן. לשבחו של גרוסמן ייאמר שהספיק לצבור יידע רלבנטי רב במהלך חייו לצורך כתיבת "דבש אריות". יידע שהוא שאב מיצירות ספרות, כמו זו של דוד פישלוב, "מחלפות שמשון", ומסיפורי המקרא, פואמות, ויצירות אמנות. את כל אלו הוא משלב בדילמות הקשורות לסיפור שלו על שמשון, המשתרע על פני 138 עמ' כולל רשימה ביבליוגרפית. תודתי הכנה שלוחה לגרוסמן על העונג ש"דבש אריות" הסב לי.

מוזיאון יחיד מסוגו בעולם

הבה ניזכר בפרטי הסיפור המקראי על שני "גיבורים", שמשון ודוד, על אישה פלישתית "בוגדנית" ועל "נבל" פלישתי ושמו גולית. הסיפור המרתק שהגביר את הקשב בשיעורי המקרא, מתאר את עלילותיו של שמשון הדני. האם הדימוי מדוייק?

**********

סיבוב במוזיאון היחיד מסוגו בעולם – שכל כולו מוקדש לנושא תרבות הפלישתים – אשר נמצא באשדוד, מציב אתגר למבקרים מכל העולם. על-פי הממצאים ניתן לאמת או להפריך מה שידענו עד כה על הפלישתים. שכן, סיפורי המקרא תורגמו לשפות רבות ולעתים חסרה התאמה בין סיפורי המקרא המוכרים לבין הממצאים הארכיאולוגיים. המוזיאון לתרבות הפלישתים שוכן במבנה חדיש, שם ממתין למבקר עושר של מוצגים ארכיאולוגים שכל כולם עוסקים אך ורק בתרבות הפלישתים. אם עד כה המילה "פלישתים" ייצגה בעיניכם עם עתיק בעל דימוי של עם חזק, ואוייב אכזר עובד אלילים, מעתה עומד בפניכם אתגר. ביקור של חצי יום (עם הדרכה מקצועית) במוזיאון לתרבות הפלישתים יספק לכם הזדמנות להחליט אם הדימוי שנצרתם לגבי הפלישתים על-פי סיפורי המקרא מדויק.

הבה ניזכר בפרטי הסיפור המקראי על שני "גיבורים", שמשון ודוד, על אישה פלישתית "בוגדנית" ועל "נבל" פלישתי ושמו גולית. הסיפור המרתק שהגביר את הקשב בשיעורי המקרא, מתאר את עלילותיו של שמשון הדני.

שרידי העמודים שהתגלו בתל א-צאפי

ברוב הפעמים שבהם הפגין שמשון את כוחו, הוסיף לנו התנ"ך ביטויים כמו "ותצלח עליו רוח ה'". זאת למרות שהוא לא בהכרח היה שונה מכולם בשל כוחו. למעשה, השוני שלו התבלט בצדדים שטחיים הרבה יותר. שערו הארוך והמתבדר ברוח היה מן הסתם מושא ללעגם של חלק מבני הנוער בצרעה ואשתאול. סירובו המתמיד לשתות יין הוציא אותו מהחברה די מהר, לכן הלך לפלישתים. שם הוא היה שונה מכולם עוד יותר. הוא היה נער מקומי, אקזוטי וחתיך. מן הסתם כל בנות פלישתים פשוט מתו עליו. הסצנה בינו לבין דלילה הפלישתית, שהשקתה אותו יין לשוכרה ואז גזרה מחלפות ראשו, היה ה"פאנץ' ליין". סופו של שמשון ידוע: הוא ממוטט את מקדשו של דגון וזועק בקול: "תמות נפשי עם פלישתים". אולי כאן גם המקום לציין שהלקח המיידי הוא "אל תסמוך על נשים", הן בוגדניות, כמו המילים בארייׇה – La donna è mobile – מתוך האופרה ריגולטו מאת ורדי.

גם עלילותיו של דוד הנער האדמוני, מתוארות במקרא בצורה מרתקת. המקרא מספר כיצד, בעיצומה של מלחמה בין צבא שאול לפלישתים, הנער האדמוני דוד התנדב להיאבק בגולית הפלישתי. לא הייתה לנער תחמושת ועל גופו לא היה אפוד שיגן עליו. לעומתו, גולית הענק היה חמוש ועל גופו שריון קשקשים. הנשק היחיד שהיה לדוד הוא הקלע. הוא היה בקי ברזי השימוש בכלי זה, ואמר לשאול "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך" (שמואל א' י"ז). דוד אולי לא היה מודע לבעיית הפגיעה בראייתו של גולית בשל מחלתו, אך היה מודע היטב ליתרון של כווני השמש, מאחר והיה מנוסה ב"טיפול" ב"ארי ובדוב" בשעה ששמר על הצאן.

הסיפור המקראי רב הרושם  וניצחונו הבלתי-ייאמן והבלתי-אפשרי של דוד הפיח מאז ומתמיד אומץ בתלמידים, אך בעיקר, שימש בסיס למיתוס לאומי – ניצחון של מעטים מול רבים. המיתוס לווה את הציונות שנים רבות וזכה למעמד של עובדה היסטורית. ישראל הקטנה תמיד עמדה איתן ותמיד תנצח את גדול אוייביה.

פלישתים – לא מה שחשבתם. מבוסס על ממצאים.

****

יכול להיות שהדימוי של הפלישתים כאוייב שטוף אכזריות ורשע, טעון בדיקה לאור הממצאים הארכיאולוגים. לפי אחד מהם נדמה שהם היו חרוצים ומסורים למשפחה. תמונה אופטימית לגמרי.

אין ויכוח על מיקומם של הפלישתים בהיסטוריה של אזור הים התיכון.

הוכח שהפלישתים היו אחד העמים מתוך קבוצה הידועה בשם "גויי הים". השם "פלשת" התגלה במספר כתובות עתיקות – כתובות מצריות מימי רעמסס השלישי (1182-1151 לפני הספירה) ומלחמתו בגויי הים, ובמכתבי אל-עמארנה. השם פלשת התגלה גם בכתובות אשוריות ואצל הרודוטוס היווני.

מפה המוצמדת לקיר בכניסה למוזיאון מציגה שרטוט של נתיב ההפלגה של גויי הים לכיוון כנען (https://youtu.be/yiLLuL0eyIY). תחילה הם נדדו לכיוון האי כרתים. לטענה זו יש אפילו מקבילה תנ"כית בספר יחזקאל (פרק כ"ה, פסוק טז): "לכן כה אמר ה' אלוקים הנני נוטה ידי על פלישתים והכרתי את כרתים והאבדתי את שארית חוף הים". לא ברור מדוע, אבל בשלב מסוים חלקם הגיעו לאזור העיר גרר. אלו היו איכרים שלווים שחיו בשלום עם שכניהם ובנו ערי-מדינה על פי המודל הכנעני הטיפוסי – היה להם מלך כשליט עליון ושמו אבימלך.

כך זה נמשך עד ששבטים יוונים החלו לפלוש דרומה אל איי גויי הים. מסיבה לא ברורה, במקום להילחם על ארצם, גויי הים עזבו אותה ויצאו לחפש לעצמם בית חדש. הם היו עם נועז של לוחמים, אף כי מספרם לא היה גדול, ופלשו לחופי הים התיכון. גם שם לא חיכו להם חיים קלים יותר. הכנענים נלחמו בהם בכל כוחם, אך התוצאה הייתה ידועה מראש. הפלישתים שהיו לוחמים מאורגנים ומסודרים ניצחו את הכנענים.

היתרון של הפלישתים היה הנשק, שהיה עשוי מברזל. מסיפורי המקרא אנו לומדים שהמקומיים השתמשו במחרשות וכלי עבודה אחרים מהשדה כדי להילחם בפלישתים. שתי הדוגמאות הידועות הן שמשון הדני, שהשתמש ב"לחי חמור חמורתיים" והרג מהם אלף איש, ודוד הנער שהרג את הפלישתי באמצעות "קלע אבן."  ללא ספק, גיבורים יוצאי דופן. הועלתה סברה שמדובר בהאדרה מכוונת האופיינית למחבר התנ"ך.

הבעיה מתחילה במקרים של חוסר התאמה בין הממצאים וסיפורי התנ"ך

"יש המנסים לקשור בין סיפורי המקרא והממצאים, איך עושים זאת?", שאלתי את המדריך שליווה אותנו במוזיאון וסיפק לנו הסבר מורחב על פריטים מיוחדים המוצגים בו. למרות שהשאלה שלי היא כללית ונוגעת לסיפורי המקרא וההתאמה בינם לבין ממצאים ארכיאולוגיים, זו שאלת השאלות. וההסבר שקיבלנו העלה בפנינו סיטואציה שלא ציפינו לה: במהלך הזמן התבססו שתי אסכולות מרכזיות של ארכיאולוגים, הנבדלות זו מזו בעיקר בגישתן להתאמת הסיפורים מהמקרא אל הממצאים. אפשר לומר ב"זהירות רבה" שהממצאים המוצגים במוזיאון תרבות הפלישתים הם קודם כל תיעוד בפני עצמו (אסכולה אחת). ובנוסף, הם גם מאפשרים לאשש פרטים מהתקופה המקראית לרבות תרבות הפלישתים (אסכולה שניה).  וכל זה כמעט שלושת אלפים שנים מאז שהפלשתים נמחו מעל פני האדמה.

קחו לדוגמא את מסקנת החוקרים בדבר הארגון והסדר בצבאם של הפלישתים שאיפשר להם להתגבר על הכנענים ולהקים לעצמם חבל ארץ אוטונומי. למסקנה זאת יש הדים גם במקרא. לפיו הפלישתים שלטו בארץ באמצעות נציבים (שמואל א', יג 3-4), חילות מצב (שמואל א', יג 23), ויחידות קומנדו (שמואל א', יג 17-18), והיה להם מונופול על חרושת הברזל ועיבודו לכלי נשק ולכלי חקלאות (שמואל א', יג 19-22).

גם לממצאים שמעידים על קיומן של חמש ערים מרכזיות שהקימו הפלישתים –

מפת פלשת וחמש ערי הפלישתים

אשדוד,אשקלון, עזה, גת ועקרון  – יש הדים במקרא.

אישוש נמצא גם לסיפור המקראי על שמשון, שממוטט את מקדשו של דגון. האישוש עולה מממצא מתל א-צאפי/גת הפלישתית הקדומה: שרידי עמודים של מקדש פלישתי שבו עמד כנראה שמשון ובידיו החשופות מוטט את המקדש (דר" עמית דגן, ארכיאולוג מאונ' בר אילן, עומד בראש המעבדה לארכיאולוגיה של תל-א-צאפי/גת).

הוכחה לקיומה של אשקלון כעיר שאכלסה פלישתים נמצאת בידיעה שפורסמה לראשונה ביוני 2016 בנוגע לחשיפת בית קברות של הפלישתים ליד אשקלון.

*********

ואם חשקה נפשכם, בתום הסיור במוזיאון, לסעוד ממגוון המנות שהוגשו בתקופת המקרא – מנות המתבססות על מחקריה של ד"ר טובה דיקשטיין, החוקרת קולינאריה קדומה  – התקשרו למוזיאון באשדוד 08-6224799.

קישורים:

גלריית צילומים מאולם התצוגה במוזיאון

אתר המוזיאון לתרבות הפלישתים