תגית: שמעון אגרנטי

המחדל

קיים טעם לפגם, לדעתי, בשימוש הנעשה כיום כמעט ללא הבחנה במונח "מחדל". (השימוש האחרון – מחדל הקורונה]. הדבר עשוי לשנות לחלוטין את דימוייה הטראומטי של מלחמת יום כיפור (1973), כפי שחווה אותה הציבור בישראל באותה תקופה.

האם לאלו העושים כיום שימוש במונח מחדל יש מושג על משמעותו הסימבולית, להבדיל ממשמעותו הפרוזאית היומיומית?

לעניות דעתי, חשוב לעצור לרגע ולהבין מה משמעות המונח מחדל, כסמל-על של מלחמת יום כיפור. מלחמה שנחקקה בזיכרון של הציבור בישראל כטראומה היסטורית במלא מובן המילה.

מוטי אשכנזי
סרן מוטי אשכנזי. מקור: ויקיפדיה
בהידום התותחים
כנס לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. צילום מאוסף פרטי

מטבע הדברים, כל סמל עובר טרנספורמציות. אבל מחדל יום הכיפורים חדל להיות סמל ונרטיב-על בלעדי של מלחמת יום כיפור; במהלך השנים המחדל, במובן של אי-עשיית דבר מתוך רשלנות, נוכס לטובת סיטואציות שאין בינן לבין הטראומה הגדולה של מלחמת יום כיפור ולא כלום.

חובה עלינו לחזור לסיטואציה של המלחמה ההיא, מלחמת יום-כיפור, ולהבין מניין צצה התחושה בקרב מרבית הציבור בישראל דאז, שההנהגה המדינית/צבאית של מלחמת יום כיפור חטאה במחדל גדול.
רק לאחר הבהרת המקורות להפיכתו של המונח המילוני והפרוזאי, "מחדל", לסמל של מלחמת יום כיפור, דהיינו, לסמל של רשלנות ההנהגה הצבאית והמדינית במה שקדם למלחמת יום כיפור ובמהלכה, נשכיל להבין עד כמה שילוב המונח באמירות ביקורתיות על מהלכיה המדיניים של ההנהגה שלנו ביולי 2006, אך לא רק, צורם את האוזן.

מלחמת לבנון  "השנייה" (2006), נמשכה שלושים ושלושה יום. מלחמת יום כיפור נמשכה שמונה עשר יום. המידע במלחמת לבנון השנייה זרם אל הציבור דרך כל סוגי המדיה החדשים, ללא כל אפשרות של צנזורה. המידע שהובא לידיעת הציבור במלחמת יום כיפור זרם דרך תקשורת ממלכתית ועיתונות מגויסת.

הסיקור העיתונאי של אירועי ה-6 באוקטובר 1973 עד 23 באוקטובר 1973, הן בחזית והן בעורף, היה המקור העיקרי שממנו הציבור יכול היה לשאוב מידע רשמי.
התיאורים שסיפקה העיתונות היומית בכותרות הראשיות, עם פרוץ קרבות מלחמת יום כיפור, כללו מסר ברור –
הקרבות המתנהלים בשתי החזיתות, המצרית והסורית, החלו אמנם ב"מתקפת אויב קשה", שאותה היה על צה"ל לבלום, אבל ביום השני למלחמה כבר הריעו רוב כותרות העיתונים לצה"ל, "שעבר למערך של מתקפה" ושליטה במהלכי הקרבות בשתי הגזרות.

העיתונות הכתובה שידרה באופן עקבי תמונת מצב, מלווה בדימויים על הצלחת צה"ל בחזית, ועל התמודדותו של צה"ל עם מתקפת ה"אויב", לפי הציפיות.

הציבור קלט מסר ברור: מתנהלת "מתקפת נגד" של צה"ל בשתי חזיתות; חיל האוויר הישראלי מפגין "עליונות אווירית בגולן ובתעלה"; "חיסול עשרות סוללות טילים" של האוייב; נמשך "חיסול" כוחות האויב בגזרה הצפונית, "טנקים סורים חרוכים מקשטים את הכביש לרמה", גם בגזרה הדרומית מתחיל ה"מפנה הגדול".

לעומת התמונה המלהיבה אודות הישגי כוחותינו, כוחות האויב תוארו על-ידי אותה עיתונות כשרויים בבהלה – "המצרים והסורים הזעיקו תגבורת" שדה התעופה של דמשק הופגז עד כי "חרדה תופסת את בירת סוריה".

במהלך המלחמה פרשנים ישראלים מדדו את הישגי ישראל במערכה לא במונחים של מספר ימים, אלא במונחים של מספר שעות: "הישגים יפים לצה"ל כבר לאחר 80 שעות", כתב יואל מרקוס ב-10 באוקטובר בעיתון הארץ.

גם המנהיגות המדינית הבכירה פיזרה מסרים בעלי משמעות אופטימית, בנוסף לסקירה הרשמית שמסרה לציבור על המצב בחזיתות. "אנו לא הופתענו" אמרה גולדה מאיר, ראש הממשלה. שר הביטחון, משה דיין שידר מסר של ביטחון ב"ניצחון מוחץ" של ישראל נגד האוייב, בנאומו הראשון מאז פרוץ קרבות מלחמת יום כיפור, והשתמש באנלוגיה תנכית "נוכל להכות את האויב שוק על ירך".

בהופעתו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר, בפני הציבור הישראלי הוא תיאר את הישגיו של צה"ל כשציין שעד לאותו מועד כבר עבר צה"ל את שלב ה"בלימה" למרות שלחם בצבאות היריבים ביחסי כוחות של "מעטים מול רבים". אלעזר השרה על הציבור בעורף אווירה מעודדת לגבי סיכוייה של ישראל לנצח במלחמת יום כיפור. הוא השתמש באנלוגיה, "הדור של 1973 עולה על הדור של 1967, שעלה על הדור של 1956, שעלה על הדור של 1948". את אמונתו בכוחו ועוצמתו הפיזית של צה"ל ביסס אלעזר על דימוי עממי מוכר, המסמל כוחניות קיצונית והבטיח שצה"ל ימשיך לתקוף ולהכות – "נשבור להם את העצמות".

מעטים ממנהיגי המדינה הבכירים שילבו בדבריהם דימויים של אבדן וסבל כגון "אבידות רציניות וכבדות". הנימה השלטת הייתה ללא ספק ש"המלחמה תיגמר בחתימה טובה".

רק ב-9 באוקטובר (ערב סוכות) יצא אהרון יריב לתקשורת, לאחר שראש הממשלה, גולדה מאיר סיימה דווח מפוכח על ארבעת ימי הלחימה הראשונים, שאותם תיארה כ"שעות קשות מאוד". יריב תיאר אז את המלחמה כ"מלחמה שונה", הנמשכת מעבר למצופה. "לא יהיו כיבושים, הקרבות ימשיכו, יהיו קשים, ורמת המתיחות והחרדה תעלה", והדגיש ש"אבידות ישראל כבדות ב-3 ימים יותר מכל ששת הימים".

השימוש במונח "מחדל"
כבר בימי הקרבות הראשונים של מלחמת יום כיפור מילאו המלים מחדל ומישגה תפקיד בין מגוון ההתבטאויות ברחוב הישראלי. מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה פורסמו ממצאי "משאל בזק ברחוב הישראלי" שהראו שחלק מהציבור סבור כי היה "מחדל מודיעיני וצבאי".

חברי סיעת הליכוד בכנסת היו אלו שחידדו, לראשונה, את משקל "המחדל" בדיון בכנסת שבו דיווחה הממשלה על הסכמתה להפסקת אש, והכריזו בפה מלא – "הממשלה חטאה במחדל חמור ביותר" – זו הייתה הודעתו הרשמית של יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין, באותה ישיבת כנסת. חברי הכנסת מן האופוזיציה, בגין, לנדאו, שובל ואחרים הביעו מורת רוחם מ"שורה של מחדלים" לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה, והפנו אצבע מאשימה כלפי ממשלת המערך.

עם הטלת אשמת ה"מחדל" על בכירי המדינה, החלה האווירה הכללית האופטימית מתחלפת באווירת דכדוך ציבורי כוללני.

פרשנים תיארו כיצד לאחר מלחמת ששת הימים עם ישראל הרבה בהנצחת המלחמה באמצעות "פסטיבלים, ו"אלבומי ניצחון". ואילו, עם שוך קרבות מלחמת יום כיפור נאמר שהמלחמה הנציחה את עצמה, ולמעשה היא "אנדרטה של עצמה". "אנדרטה גדולה וכואבת". "לא עוד אלבומי ניצחון".

ואז, מוטי אשכנזי, קצין מילואים בדרגת סרו ששהה במעוז בודפשט במהלך המלחמה, יצא למחאה ציבורית שאליה הצטרפו רבים. הוקמה גם ועדת חקירה בעלת אופי משפטי, בראשותו של שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, שהחלה בתפקידה באופן רשמי ב-25 בנובמבר 1973. תפקיד ועדת אגרנט היה לחקור מידע מהתקופה שקדמה למלחמת יום כיפור. הוועדה ביקשה לברר איזה מידע התקבל בישראל בנוגע למהלכי האויב וכוונותיו לפתוח במלחמה, ולחקור את הערכות הגורמים הצבאיים והמדיניים בהקשר למידע זה.

תוצאות המחדל

עם תום מלחמת יום כיפור השתנה יחסו של הציבור – רובו איבד אמון בהנהגה הבכירה, נעשה יותר חשדני וביקורתי הן כלפי ההנהגה הפוליטית והן כלפי ההנהגה הצבאית. בעקבות הטראומה ההיסטורית הקשה של מלחמת יום כיפור, הציבור הביע מורת רוח כשהוא כורך תחושות של טראומה עם "מחדל" של ההנהגה. המטפורה "רעידת אדמה", ציינה את קו השבר בין הציבור להנהגה הבכירה ואבדן האמון בהנהגה.

שני המונחים, "רעידת אדמה" ו"מחדל", היו כרוכים זה בזה. הישנותם בשיח הציבורי העניק להם ממד מיתי, שהיה כרוך בתחושת הטראומה שבאה בעקבות מלחמת יום כיפור. שני המונחים היו למעשה שני צידיה של אותה מטבע. יחד הם קבעו פאזה חדשה באופי היחסים בין השלטון לציבור. לקחי המחדל נצרבו בזיכרון הלאומי כפריזמה קבועה שדרכה התבונן הציבור הישראלי בהנהגה שלו.

השימוש במונח "מחדל", שעד אז היה מונח פרוזאי ונטול משמעות סימבולית כלשהי, תרם במידה לא מבוטלת לשימור מלחמת יום-כיפור בזיכרון הלאומי כחוויה טראומטית.
ברמה הסימבולית הוא מצביע עד היום על מערכת יחסים ציבור-הנהגה בסגנון של חוסר לגיטימציה. ואז גברה הביקורת הציבורית על הנעשה בספירה הפוליטית מדינית. דבר שהיה זר לגמרי לציבור הישראלי בטרם פרצה המלחמה הזו.

ה"מחדל" הוא בראש ובראשונה המונח השכיח ביותר שאותו מקשר הציבור בישראל עם מלחמת יום הכיפורים מאז נובמבר 1973. זאת למרות ההתרחקות בזמן ממלחמת יום כיפור. הציבור בישראל ממשיך לזכור את המלחמה הזאת קודם כל כאירוע הטרגי ביותר שחוותה ישראל מאז הרמתה בתש"ח. "מחדל ההנהגה" במלחמת יום כיפור, מסמל מאז תחושות ברורות בקרב הציבור, שבכירים בדרג הפוליטי וגם הצבאי הם שהתרשלו וגרמו לטראומה ולטרגדיה.

דבריו של הבלשן משה גושן-גוטשטיין, שפורסמו ב-1974, ביחס להתפתחויות במשמעותה של לשון "המחדל" מאז מלחמת יום כיפור, ראויים לציטוט כאן –

המחדל הגדול: מי שיחקור את תולדות לשוננו בעוד עשרות או מאות בשנים, יתפלא על שינוי מוזר שירד לפתע על מלה יומיומית אי-מתי בחורף תשל"ד… דומה כי כבר היום צריך להודות, כי המלה שונתה בכורח הנסיבות… שהרי מעתה לא יהיה אפשר להשתמש בלשון 'מחדל' במשמע המדויק שדבק במלה לפני שנה ושנתיים… בערך באותה תקופה [לפני עשרים שנה] ביקשו לעתים קרובות לבטא את הזוג הניגודי המבוטא באנגלית על ידי המשחק: Commission/Omission. לאמר: אדם מבצע, עושה, מוציא לפועל – אדם נמנע מעשות, חדל לעשות… מעש ומחדל… 'מחדל' – היינו: אי-עשייה… פגם שהוא עניין של שב ואל תעשה.
בשעה שנולד לפני חדשים אחדים לשון סגינהור של המליצה המדינית הרשמית, היה ללשון 'מחדל' משמע ברור – ולפי הנסיבות של ראשית תשל"ד זו הייתה הכוונה: היו חייבים לעשת – ולא עשו…. מה שקרה לאחר מכן…. כל עשייה בלתי נכונה, כל מחשבה שנתגלתה כמוטעית, כל צעד בלתי נכון נהפך ל'מחדל'. כאילו תפסה המלה את כל השלילי בדרך הנהגת המדינה… ואין צריך לומר שמעתה קשה על אדם יותר ויותר להשתמש בלשון 'מחדל' באותם גבולות צנועים של 'אי עשייה' שלהם הייתה מכוונת מתחילה.