תגית: שייקספיר

בעקבות השקרים שלנו

הם מאוד נפוצים. הם במוקד ההוויה האנושית. צורות רבות וסגנונות רבים לשקר האנושי. יש שקרים בנאליים ואפילו מקובלים, ויש שקרים גסים. אומרים שחצי אמת גרועה משקר. אבל אנחנו יודעים לשקר מגיל אפס, להסתיר דברים גם מהקרובים לנו, ולהמציא עובדות שלא היו ולא נבראו. אנחנו יודעים לסווג את השקר לפי צבעים: שקוף, לבן, אפור. השקר הראשון של האנושות התרחש בגן עדן. קין הרג את הבל וסיפר שאינו יודע היכן אחיו, "השומר אחי אנוכי?"

בזיעת אפיך תאכל לחם. ציור משנת 1889
בזיעת אפיך תאכל לחם. ציור משנת 1889. קרדיט: ויקיפדיה

השבוע חשבתי על שתי הנובלות שקראתי, שבהן כיכב השקר כמוטיב מרכזי וסביבו נרקמה העלילה. אני פשוט זרמתי עם הקריאה מבלי להתעמק בשאלות כמו מה ההגדרה של שקר, או איך מגיב הזולת לשקר לאחר שגילה אותו. באופן מפתיע, חשתי אפילו רחמים כלפי שקרנים שמתבוססים בשקריהם.

המחשבות העסיקו אותי לאחר מעשה, כאשר השוויתי בין הנובלה הדרמתית והנובלה הקומית. תהיתי איך ייתכן שמבין הז'אנרים שאני מכירה אין בנמצא ספרות "שקר". חשבתי גם על הסיפור הבראשיתי של הגירוש מגן העדן, שנרקם סביב השקר. שקר משתלב למעשה בעלילות מסוגים שונים – דרמה, טרגדיה, ספרי מתח לסוגיהם השונים, סיפורי אלימות וטרור, סיפורי הרפתקאות ועוד. למדנו לזהות את השקר כרכיב נלווה למשהו אחר, מרכזי יותר.

בנובלה הראשונה שאתאר בקצרה להלן, השקר נספח לדרמה, ובשניה, הוא נספח לקומדיה

בנובלה הראשונה, דרמה מתרחשת בתל אביב, בפריז ובקיבוץ שבנגב. העלילה מתמקדת במשפחה בת שלוש נפשות המתגוררת בדירה בתל אביב. אב אם ובת. האב, צייר שהקים סטודיו לציור ופיסול, מצייר וגם מפסל בחימר ובמקביל, הוא מלמד קבוצות של צעירים את רזי הציור והפיסול . כדי להתפתח  ולהתפרסם כצייר, האב מציג עבודות בתערוכות בתל אביב ובפריז. הנסיעות שלו לפריז הן חלק אינטגרלי מהווי המשפחה. כאשר הוא בפריז הבת והאם נותרות מאחור. כך מתהדקים הקשרים בין האם לבתה, ואילו עם האב אין כמעט קשר הורי. לקראת סיום התיכון, הבת סועדת את מיטת אמה החולה עד שזו מתה ממחלה ממארת. לאור כישרון הציור שהתגלה אצל הבת בילדותה האב מציע לה להצטרף אליו בנסיעה הבאה לפריז ולפקוד את אחד מבתי הספר לאמנות. הבת מחליטה לנסות. בזמן שהות בפריז הבת חשה שלאביה יש "סודות". בתוקף מערכת היחסים בין השניים, הוא לא פתוח כלפי הבת שחושדת שהוא מנהל מזה שנים חיים כפולים. מתברר שלפני הנסיעה הוא נתן לה ספר במתנה ומרוב כעס עליו היא לא פתחה את העטיפה. כעת היא משערת שהעלילה שבספר היא תחליף לשיחה ושהספר מגולל סיפור משפחתי דומה של אב המנהל חיים כפולים.

הבת מואסת באביה ובורחת מפריז אל חברתה בקיבוץ שבנגב. כעת היא משחקת את תפקיד השקרנית מול חברתה הטובה, הפעילה בוועדת הקבלה של הקיבוץ. היא פותחת מכתב פניה שנשלח אל חברתה מבחור אלמוני המבקש להתקבל לראיון בוועדת הקבלה. היא מסתבכת בזיוף חתימה ובחדירה לפרטיותם של השניים. מסכת השקרים מעיקה עליה ויום אחד היא חושפת בפניהם את הכל.

הנובלה השנייה היא קומדיה שמתרחשת בכפר קטן באזור הררי בדרום צרפת. העלילה מתמקדת בקורותיו של בן יחיד לאב שמגדל את בנו לבד, ובכוונות של האב שיום אחד בנו יירש את עיסוקו – דוור הכפר . לכל אדם בכפר יש זוג אופניים. כלי ניוד חיוני שמסייע לבני הכפר להתמודד עם הטופוגרפיה המקומית. הבן אינו מסוגל לשמור על שווי משקל ולרכוב על אופניים כמו חבריו. הוא מתבייש בכך וממציא סיפורים שקריים כדי להתחמק מבושות. בסתר, הוא מנסה ללמד עצמו לרכוב, ללא הועיל. וכך הוא נקלע לסיטואציות בלתי אפשריות, רובן קומיות, במקום לגלות לכולם שהוא אינו יודע לרכוב. גם לאשתו הוא מספר סיפור שקרי בכל פעם שהיא מציעה לו להשתתף בתחרות רכיבה על אופניים. עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא הבעלים של חנות לתיקון אופניים. בזכות האהבה שלו למכניקה. הימים חולפים, לבני הזוג נולדים בזה אחר זה בת ובן. הוא מתיידד עם צלם הכפר. וגם עליו הוא מערים בעניין הרכיבה על אופניים. והשקרים שוברים שיאים.

קומדיה של טעויות מאת ויליאם שיקדפיר 1879
קומדיה של טעויות מאת ויליאם שיקדפיר 1879. קרדיט: ויקיפדיה

שתי הנובלות שונות לגמרי. הן נכתבו על ידי סופרים שונים. אבל השקר מתגלה בשתיהן כמוטיב מרכזי. האם שני המחברים תכננו מראש להבליט את השקר האנושי; או שמא היתה זאת יד המקרה בלבד? אם נבחר בחלופה הראשונה, ונומר שהיה כאן תכנון מראש, ייתכן מאוד שנגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהשקר האנושי הוא המלח והפלפל ושבלעדיו דרמה איננה דרמה וקומדיה איננה קומדיה.

(הכרזה להצגה "קומדיה של טעויות" מאת ויליאם שייקספיר צוירה ב 1879 לכבוד ההפקה של רובסון וקריין …)

השילוש הקדוש: מגיפה, סגר, יצירה

הרשימה שלפניכם הולכת אחורה במנהרת הזמן. התקופה היא תחילת המאה ה-17, לונדון. האם שייקספיר כתב את המחזה, המלך ליר; האם היצירה נכתבה בתקופה של סגר בזמן המגיפה (1603-1613)? וקצת על המחזה עצמו, המלך ליר. 

המלך ליר ושוטה החצר. סערה. מקור ויקיפדיה
המלך ליר ושוטה החצר בסערה. מקור: ויקיפדיה

האפליקציות הפופולריות ברשת מציגות ממים,*  על אדם  אחד – וויליאם שייקספיר. וייחודו הוא בכך שניצל את ההסגר והבדידות כדי לכתוב מחזה, המלך ליר. ואתם, האם לא הרגשתם שבזבזתם את הזמן עד עתה בצפייה בסרטים ובעשיית כלום? כדי לגרום לכם להרגיש עוד יותר רע, אוסיף לרשימת היצירות שנכתבו בתקופה של סגר גם את אנטוניוס וקליאופטרה. אם כך, קומו מרבציכם ונערו את האבק מיצירה בלתי גמורה ששמרתם במגירה, כיון שעדיין יש סיכוי שיצא ממנה משהו.

השילוש הקדוש: מגיפה, סגר, יצירה

מרבית בני דור היוצרים, שנקראו האליזבתנים, סבלו מהמגיפה שהשתוללה אז, ברמות שלנו קשה מאוד לדמיין אותן. גם כעת כשאנחנו חווים את משבר הקורונה 24/7. מה ידוע לנו על שייקספיר בכלל והאם המלך ליר נכתב בזמן המגפה? פרטים נוספים בכתבה בגרדיאן.

שייקספיר נולד בסטרטפורד שעל נהר אבון (1564). גם אז השתוללה מגפה שהובילה למותם של רבע מהאוכלוסייה. והוא, כעולל, שרד אותה. האם ידעתם על כך? מאז הוא שמע אינסוף סיפורים על אותה מגיפה, ועל העזרה שאביו העניק לעניי העיירה.

כאדם בוגר, שייקספיר פיתח קריירה כשחקן, יצירותיו היו מוגנות על ידי זכויות יוצרים והוא השקיע במניות של תיאטרון לונדון. בשיא הקריירה שלו, פרצה מגיפה נוספת שתהיה אירוע מאיים ביותר. אבל מה לעשות, דווקא בתקופת שיא של מחזות ותיאטרון באביב ובקיץ, נחתה על כולם מגפה, שמקורה בפשפשים. באותה תקופה אף רופא לא שיער שפשפשים עשויים לחולל מגיפה בסדר גודל היסטרי. המגיפה תפסה את שייקספיר בשיא הקריירה שלו. וכמו היום, גם אז ניתנה הוראה לסגור כל מקום שגורם להתקהלות המונית. כך שמלבד העובדה שבזמנים כתיקונם הרשויות כלל לא התלהבו מהתיאטרון, שכן הדעה הרווחת הייתה שחטאים וזימות הם חלק בלתי נפרד ממקומות בילוי אלו, ושהם סוג של "אם כל חטא" – הוטל סגר על רובע האומנים בלונדון. רבים מצאו עצמם ללא עבודה ורבים אחרים מתו במגיפה. כל זה מתרחש בין השנים 1603 ו- 1613. הסגר נמשך לאורך זמן מטורף של 78 חודשים!! מעניין לציין שהמגיפה ההיא פגעה בעיקר בצעירים, בני 10 עד 30+.

בנוגע למלך ליר, כיום ידוע לנו שהמחזה הועלה לבמה בשנת 1606 לכבוד חג המולד. ה"Boxing Day". המלך ג'יימס ה-1 נכח בהופעה, שכן הייתה זאת הופעת הבכורה של המחזה. מכאן משערים שהמלך ליר נכתב בסביבות שנת 1606. היסטוריונים החוקרים מחזות מאותה תקופה יודעים לספר על הפגיעה הקשה בתיאטרון של אותם שנים. ואם חושבים על כך, אין פלא שהמלך ליר של שייקספיר רווי כולו צער וכאב. לא כל שכן, מבקרי תיאטרון בדעה שהמלך ליר הוא היצירה המדכאת ביותר שייקספיר, ואתם תגלו זאת בתקציר המחזה, להלן. הטקסט רווי בסצנות כמו מוות המוני, כאוס, ייאוש. הריחוק החברתי היכה בכל – קשרי חברות, יחסים בתוך המשפחה, אהבות שזה עתה פרחו ועוד. המגיפה תבעה קרבנות בלי הבחנה בין מעמדות ומגדר, בין אנשי אצולה ופועלים. אמנם אין הוכחה חד-משמעית שהמלך ליר, אכן נכתב באותן שנים. ולמרות זאת, הדעת נוטה לכך, בשל סצנות שחורות בעלילה.

המלך ליר – תקציר העלילה: (נועד לרענון הזיכרון)

ליר, מלך בריטניה המזדקן, מחליט לפרוש מכס מלכותו. הוא מחלק את נכסיו באופן שווה בין שלוש בנותיו. קודם לכן הוא מעמיד את בנותיו במבחן, ומבקש שכל אחת מהן תגיד לו כמה היא אוהבת אותו. בנותיו הגדולות של ליר, גונריל ורגן (Goneril and Regan), מספקות לאביהן תשובות מחמיאות. אבל קורדליה (Cordelia), בתו הצעירה והאהובה של ליר, שותקת ומסבירה לו שאין לה מספיק מילים כדי לתאר עד כמה היא אוהבת את אביה. ליר פורץ בזעם ומודיע לקורדליה שמאותו רגע ואילך הוא מתנער ממנה. מלך צרפת, שחיזר אחרי קורדליה, אומר שהוא עדיין רוצה להתחתן איתה גם אם נושלה מאדמתה, והיא מתלווה אליו לצרפת ללא ברכת אביה.

מהר מאוד ליר מבין שהוא קיבל החלטה גרועה. גונריל ורגן ממהרות לערער את מה שנותר מהסמכויות שנמצאות עדיין בידיו של ליר. לנוכח בגידתן של בנותיו האהובות הוא מוכה בתדהמה ומאבד את שפיותו. בהמשך הוא בורח מבתיהן של בנותיו ופורש אל דרך הנדודים. הוא מוצא עצמו בשיאה של סופת רעמים גדולה, כשהוא מלווה בשוטה החצר ובקנט, שמתחזה לאציל נאמן.

בינתיים, אציל קשיש בשם גלוסטר נתקל אף הוא בבעיות משפחתיות. אדמונד, בנו הלא-חוקי, עובד עליו בגילוי דעת שקרי. הוא מודיע לגלוסטר שבנו החוקי, אדגר, מנסה להרוג אותו. לנוכח הידיעה, אדגר נמלט מהמלכודת שאביו מציב לו, ומתחפש לקבצן מטורף. גלוסטר מכנה את עצמו "טום המסכן", ויוצא החוצה במזג אוויר סוער, כפי שעשה המלך ליר.

ואז נודע לגלוסטר הנאמן שבנותיו של ליר הפנו עורף לאביהן. למרות הסיכון הכרוך בכך, הוא מחליט לעזור לליר. ומי מגלה זאת? רגן ובעלה קורנוול. הם מאשימים אותו בבגידה, מכים אותו בעיוורון ושולחים אותו אל דרך הנדודים בחיק הטבע. בסופו של דבר גלוסטר מובל על ידי בנו המחופש, אדגר, אל העיר דובר, מקום שאליו נשלח גם המלך ליר.

בהמשך, קורדליה יוזמת פלישה של צבא צרפת נוחת בדובר במאמץ להציל את אביה. אדמונד מסתבך ביחסים רומנטיים, לכאורה, עם רגן וגם עם גונריל, שבעלה, אלבני, מגלה אהדה הולכת וגוברת כלפי ליר. גונריל ואדמונד קושרים קשר להרוג את אלבני.

גלוסטר הנואש מנסה להתאבד, אך אדגר מציל אותו בדרך מוזרה. הוא מוליך אותו אל מצוק דמיוני. בינתיים, מגיעים כוחות אנגליים אל דובר, ובהנהגתו של אדמונד, הם מביסים את הצרפתים שנמצאים תחת פיקודה של קורדליה. ליר וקורדליה נתפסים.

בסצנת השיא אדגר נקלע לדו-קרב עם אדמונד והורג אותו; אנו למדים גם על מותו של גלוסטר; גונריל מרעילה את רגן, ואחר כך מתאבדת כשמתברר לה שבגידתה נחשפה על ידי אלבני; בגידתו של אדמונד בקורדליה מובילה לאקט מיותר – הוצאתה להורג בכלא; ולבסוף, ליר עצמו מת מתוך צער על מותה של קורדליה. השורדים הם אלבני, אדגר וקנט הקשיש. הם לבדם  נותרים בחיים, ועליהם מוטלת האחריות לטפל במדינה מוכת הצער, היגון, והחרטה.

המלך ליר ושאלת השאלות – מי כתב ומתי

ד"ר יאיר ליפשיץ, מרצה בכיר בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, מציג זווית ראייה נוספת, מעניינת, על שייקספיר והמלך ליר. ראוי להציג אותה לא רק בהקשר של משבר הקורונה. אלא בשל האמירה החד משמעית של מי שמיטיב לבחון את ערכן האוניברסלי של מחזות תיאטרון.

ב- 1606, בעיצומה של מגיפה הפוקדת את לונדון, מעלה תיאטרון לונדון את המלך ליר בהופעת בכורה ובנוכחות המלך. מייד אחר-כך התיאטראות נסגרים בשל המגיפה. שייקספיר וכל הלהקה מובטלים. יש לציין שמגיפות פקדו את האנושות מפעם לפעם מאז ימי הביניים. לונדון היא עיר מאוד צפופה ורבים המתים בעיר. באותה תקופה נהוג היה למקם את התיאטרון ברובע מאוכלס ביותר. בנוגע לשאלה, מתי שייקספיר כתב את המלך ליר, אין לליפשיץ תשובה חד משמעית. הוא מני שהמחזה נכתב בהפוגה לאחר מגיפה קודמת. יחד עם זאת, תרומתו של ליפשיץ, כחוקר תיאטרון, היא במה שהוא רואה במחזה עצמו. היצירה ואיכותה, המסר שלה. מי שכתב אותה חווה בוודאות התמודדות עם מגיפה, כמו גם התמודדות עם הטבע. מה למד המלך ליר מכך? כאשר המלך הגיבור והחזק, מחליט לוותר על כס מלכותו לטובת שלוש בנותיו, הוא עוזב את הארמון ויוצא למסע נדודים. בחוץ משתוללת סערה. לא נותר לו אלא להתמודד בגופו שלו עם פגעי הטבע. הוא עובר חוויה אישית כאדם חסר-כל, וזו גורמת לליר להבין טוב יותר את האדם מן השורה. הסצנה של אדם בודד, חשוף ופגיע מול איתני הטבע, היא סצנה שנובעת מהאירוע האמיתי, המגיפה שפוקדת את המדינה.

בסיכום הדברים, כשבוחנים יצירה מזווית כזאת אין זה משנה מי כתב את היצירה. ואולי העובדה שאין הוכחה חותכת שהיצירה נכתבה ממש בזמן המגיפה, אינה מעלה ואינה מורידה. למרות אי-הוודאות לגבי זמן כתיבת היצירה או זהות הכותב – שיכול להיות שייקספיר עצמו או מישהו מצוות השחקנים, גבר, אישה, או קבוצה – מה שחשוב לחוקר תרבות התיאטרון, הוא היצירה עצמה. ההישג האנושי.

*****

הערה: מם (ר', ממים) – השימוש הנפוץ במילה מתאר לרוב תמונה המלווה בטקסט משעשע הקשור לתמונה. בשנים האחרונות מם אינטרנט הפך לתופעה נפוצה.

קליפת אגוז וסוס אחד נכנס לְבר

מזמן לא השתמשתי בסופרלטיבים: "מקורי", "מצוין", "יצירת מופת", כדי לתאר את גודל הנאתי מקריאת ספר. האחרונים של איאן מקיואן ודוד גרוסמן ראויים לכל הכתרים.

הקריאה בהם העניקה לי הרגשה שזכות גדולה נפלה בחלקי. הסיבה לכך שאני כורכת את שניהם יחד אינה בהכרח פועל יוצא של זכייתם בפרס בוקר – האחד בוקר בינלאומי (2017) והשני בוקר (1998). הסיבה היא ששני הסופרים יכולים להתהדר בכך שהצליחו לייצר תבנית סיפור מאוד מקורית.


קליפת אגוזאיאן מקיואן, ספרייה לעם הוצאת עם עובד, תרגום מאנגלית – מיכל אלפון, 2017, 191 עמ'.                                 Nutshell, by Ian McEwan, 2016, USA: Penguin Random House

סוס אחד נכנס לְבָּרדויד גרוסמן, הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 2014, 198 עמ'.


אומרים שהקיץ הוא "עונת המלפפונים". לעתים זה כך בכל הנוגע לתערוכות אומנות, קולנוע, ומופעי בידור למיניהם. קשה לומר זאת על עולם הספרות העכשווי.

החגיגה השנה החלה בשבוע הספר העברי ומשם המשיכה הלאה אל הכותרים החדשים שהצטרפו לארון הספרים שלנו, כולל ספרות מתורגמת נבחרת. מתוך ההיצע הרב קראתי לאחרונה שני ספרים.

למעשה גמאתי אותם בזה אחר זה: קליפת אגוז מאת איאן מקיואן וסוס אחד נכנס לְבר מאת דויד גרוסמן. שניהם מהסוג ה"דק", בקושי 190 עמודים, כשכל עמוד הוא עולם ומלואו. אם לפי המיתוס "רק בספר עב-כרס אפשר לשקוע עד כדי ניתוק טוטלי", שניהם מנפצים את המיתוס. שני הספרים ייחודיים במובן של מסירת סיפור חיים בדרך מקורית. בנוסף, בכל אחד משניה הספרים משתלבים יסודות טראגיים ביסודות קומיים. את קליפת אגוז אפשר להגדיר כקומדיה פילוסופית מלוּוָה בטון טרגי. ואת סוס אחד נכנס לבר ניתן להגדיר כטרגדיה קיומית מלוּוָה בטון קומי.

קליפת אגוז: קומדיה פילוסופית מלווה בטון טרגי

בהשוואה שערך הוושינגטון פוסט בין המחזה המלט של שייקספיר לספר קליפת אגוז, במונחים של טרגדיה או קומדיה, המלט מוגדר כ"טרגדיה קיומית מלוּוה בטון קומי", ואילו קליפת אגוז מוגדר כ"קומדיה פילוסופית מלוּוה בטון טרגי".

העלילה בקליפת אגוז נמסרת לקורא על ידי עובר מתוך רחם אימו. העובר מאזין ממקומו ברחם, לכל רחש המגיע לאוזניו החל מקלטות שמשמיעה אמו ובהן הרצאות מרתקות ומוסיקה, וכלה בשיח סביבתי. ועל כל זה העובר מגיב, לעתים בבעיטות בבטנה של אמו ולעתים בתגובות כמו שיהוק וכי"ב.

בנסיבות ובמונחים לא-ריאליסטים, גם עובר הוא ישות שמסוגלת להתחבט בשאלת הקיום האנושי. מקיואן יוצר באמצעות העובר מקבילה לסיטואציות במחזה השייקסיפרי המלט. השחקנים המרכזיים במחזה השייקספירי הם אביו של המלט, שבדומה לו, גם אביו של העובר בקליפת האגוז הוא "האיש הטוב" ואמו של המלט, גרטרוד, שבדומה לאמו של העובר בקליפת אגוז הן דמויות אהודות בעיני המלט והעובר, בהתאמה. השחקן המרכזי השלישי בהמלט הוא הדוד קלאודיוס, שבדומה לדודו של העובר בקליפת אגוז, הוא הרוע בהתגלמותו.

המילים במחזה השייקספירי, להיות או לא להיות, שבהן המלט פותח את המונולוג שלו, הן גם תמצית התלבטויותיו של העובר בנוגע לחיים. בצדק נטען שקליפת אגוז הוא "המלט בזעיר אנפין." וכשם שהמחזה השייקספירי המלט מגולל את קורות משפחתו של המלט, שהיא משפחת המלוכה בשוודיה, כך גם בקליפת אגוז העובר מגולל את קורות משפחתו הבריטית (במאה ה-21). ובאנגלית, "קליפת אגוז": In a] nutshell] הוא אכן קיצור/תמצית של משהו.

סוס אחד נכנס לְבר

טרגדיה קיומית מלווה בטון קומי

סוס אחד נכנס לבר – דוד גרוסמן. ציור העטיפה: רוי ליכטנשטיין, "מוריד בפניך את הכובע!" (Coup de chapeau)

גם סוס אחד נכנס לְבר מגולל סיפור חיים בדרך מקורית ויצירתית. הספר קורץ לקורא כבר בעת שהוא נחשף לכותר. "ואם הכותר 'סוס אחד נכנס לבר' נשמע לכם כמו התחלה של בדיחה, הרי שלא טעיתם בהרבה." (מתוך מאמרה של רותי קלמן).

הפתיח הטיפוסי לסוג מסוים של בדיחות, שמופיע בכותר של הספר, מציב בעל-חי כאובייקט בעל תכונות אנוש. המטרה בבדיחות מסוג זה היא בדרך כלל לשים ללעג תכונות אנוש מסוימות.

הנה דוגמא מבדחת. בוודאי שמעתם על הארנב שנולד כולו שחור חוץ מהאוזן השמאלית שלו שהייתה בלונדינית. בסביבה היו שני כפרי ארנבים, כפר הארנבים השחורים וכפר הארנבים הבלונדינים. והיה ביניהם ריב גדול. הארנב הולך לכפר של השחורים ומנדים אותו משם כי יש לו אוזן בלונדינית. הוא הולך לכפר של הבלונדינים וגם משם מנדים אותו, כי הוא שחור חוץ מאוזן אחת. הוא אובד עצות. ממש לא יודע מה לעשות. ואז הוא הוגה רעיון. הוא צועד אל פסי הרכבת , מניח את האוזן הבלונדינית על הפסים בתקווה שהרכבת תדרוס אותה ואז הוא יהיה שחור כולו. כשהרכבת מגיעה סוף-סוף היא דורסת לא רק את האוזן. היא מורידה לו את כל הראש.

מוסר השכל: לא שווה לאבד את הראש בשביל חתיכה בלונדינית.

הבחירה של גרוסמן בסוס ככותר לספרו אינה סתמית. היא מרמזת על טרגדיה קיומית ומוסיפה לה גוון קומי. לסוס מאפיינים מובהקים. הוא סוס מרוץ, אבל בעיקר סוס עבודה. הסוס מייצג את האדם העמל כל חייו ומגיל אפס הוא סופג טראומות. כך מסתבר עלה גם בגורלו של דובל'ה ג'י. הוא היה סוס עבודה, עמל כל חייו – עמל סיזיפי. כל שנותר לו הוא לסיים יום עמל מפרך בפאב שם יוכל להטביע את תלאותיו בכוס משקה חריף.

הטרגי צבוע בגוון קומי אבל נשאר טרגי, בדומה למטפורה "הליצן הבודד והעצוב" שמייחסים לקומיקאי והסטנדאפיסט האמריקני, רובין וויליאמס, "אני חושב שבני האדם העצובים ביותר יוצאים מגדרם כדי לשמח בני אדם אחרים. והסיבה לכך – הם מכירים היטב את ההרגשה של חיים חסרי-ערך ורוצים למנוע מאחרים לחוות אותה הרגשה."

I think the saddest people always try their hardest to make people happy because they know what it's like to feel absolutely worthless and they don't want anyone to feel like that.

 

משפט לסיום –

גרוסמן ומקיואן היטיבו לבנות עלילה בדרך חדשנית ובלתי מיגעת. אין זה שכיח בימינו לשים יד על ספרות שהקריאה בה מענגת ומנעימה את הזמן. ובאופן כללי, האמירה "אל תביט בקנקן אלא במה שיש בו", נכונה גם כאשר הספר "דק", שכן לעתים דווקא בשל כך הוא עולם ומלואו.