תגית: שואה

דרוש יו"ר ליד ושם

מאז החל תהליך מינויו של יו"ר חדש ליד ושם, במקומו של היו"ר הפורש אבנר שלו, ששירת נאמנה את יד ושם במשך 27 שנים, התקשורת מדווחת ומעדכנת מה יעלה בגורל הצעתו של השר זאב אלקין, השר להשכלה גבוהה, למנות את אפי איתם כיו"ר.

יד ושם, ירושלים. קרדיט: ויקיפדיה

תהליך מינוי היו"ר כפי שהוא נעשה עד כה, הינו חוקי לגמרי. ההצעה של השר אלקין, שהועלתה בתמיכתו הלא-רשמית יש לומר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אושרה בוועדה למינויים בכירים בתאגידים של רשות החברות ותועבר בקרוב לאישור הקבינט הפוליטי.

מחד, ניכרת תמיכה במינויו של איתם לתפקיד בקרב חוגים רחבים בציבור הישראלי. מאידך, התנגדויות למינוי איתם יש בלי סוף. גופים שמייצגים את ניצולי השואה, אנשי אקדמיה, חברי כנסת ורבים נוספים בישראל היו בין הראשונים להגיב על מהלכו של השר אלקין. אנשי אקדמיה פרסמו עצומה נגד המינוי של איתם, אחרים התראיינו לכלי התקשורת בישראל, והסבירו מדוע המינוי אינו הולם, ואף מבייש את המוסד שנקרא יד ושם שחרט על דגלו שכל בני האדם שווים. מבין שלל הכותרות בתקשורת המקומית עדיין לא מצאתי כותרת שמכריזה בצורה ישירה, מבלי ללכת סחור-סחור, שהתהליך הנוכחי הינו פוליטי מובהק. אם כי בגוף הידיעות שפורסמו ישנם רמזים ברורים או משתמעים לכך.

בעולם מגיבים להצעה למנות את אפי איתם ליו"ר יד ושם. אחת הכתבות שמצאתי ושפורסמה ב- 16 בנובמבר באתר תקשורת צפון אמריקאי יהודי (The Jewish News of Northern California) מציבה בכותרת, בצורה הכי ברורה שאפשר, שהמינוי מתנהל כמאבק פוליטי.

The political fight over who will lead Yad Vashem, Israel's Holocaust Museum.

העיתונאי Ben Sales, עוטף את סוגיית המינוי בהגדרה אחת חד משמעית, המינוי הוא פוליטי. המשפט הפותח את הכתבה אומר מפורשות, "One of the latest political disputes in Israel…", והמשפט הבא אחריו מציין שהיוזמה הגיעה מראש הממשלה, בנימין נתניהו ושותפיו. עד כאן הקורא כבר מבין שהעיתונאי שפרסם את הכתבה מתרשם שהמינוי עובר מסלול פוליטי ושהוא כרוך בעימותים וויכוחים. אלא שהפעם עלינו לציין לעצמנו שהוויכוח הפוליטי מתרחש בנוגע לזירה בלתי צפויה בעליל. מה למוסד כמו יד ושם ופוליטיקה?

אין בכתבה של בן סיילס ולו מילה אחת על הדרישות והרקע המקצועי המצופה מאדם שמיועד לתפקיד של יו"ר יד ושם. מי שעוקב אחר הידיעות בתקשורת המקומית לומד שהמועמד לתפקיד אמור בעצם לנהל מוסד חינוכי ולקיים פגישות עם היסטוריונים שעובדים ביד ושם. האם יש לאפי איתם הניסיון הדרוש לשם כך? ומה לגבי מועמדים אחרים הבקיאים בתחום החינוך, כמו לדוגמה, זבולון אורלב  או שי פירון?  

בהמשך הכתבה בן סיילס מציג את עיקרי טענותיהם של המתנגדים והתומכים במינוי, ומוסיף פרטים על משמעותו של יד ושם בארץ ובעולם, הרקע של אפי איתם כאיש צבא מצטיין וכחבר כנסת, לרבות אזכור הפרשה משנת 1988, שנכרכה סביב שמו של איתם ושבה מצא את מותו פלסטיני, והנאום שאיתם נשא בכנסת ב- 2006, שבו הוא אמר מפורשות שיש לגרש את הפלסטינים מאזורי יהודה ושומרון ולסלק מהכנסת חברי כנסת ערביים. חותמת את הכתבה שאלה רטורית, "הייתכן שהצבעה עתידית בקלפי תושפע ממי שעומד בראש יד ושם?", ודי לחכימה ברמיזה.

לדעתי, הפיסקה החשובה נמצאת עוד קודם לכן, לפני הסיכום. יד ושם מייצג בראש ובראשונה תזכורת ומצבת זיכרון למאבק כנגד הישנות זוועות השואה והניסיון להכחיד את העם היהודי. מינויו של אפי איתם לתפקיד יו"ר יד ושם ייצג נאמנה את המסר הזה. מינויו של איתם, "שעוטר על חלקו בקרב נגד השמדת ישראל ב- 1973, יכול להעביר את המסר שהם כבר לא יכולים לפגוע ולהרוג יהודים ללא עונש." (ציטוט מהכתבה).

יחד עם זאת, מוסיף סיילס, יש לשקול כיו"ר ליד ושם מינוי של אדם ש"יאותת על רצון להכליל את לקחי השואה ולא לראות בה פשע אנטישמי בלבד, אלא פשע רחב יותר נגד האנושות" (ציטוט מהכתבה). שכן הראייה העכשווית היא שאין כמו יד ושם לשמש גם כאנדרטת זיכרון לכל באי עולם בדבר כיבוד חיי האדם באשר הוא, ברוח ההכרזה של האו"ם על זכויות האדם (10.12.1948) שבאה בעקבות השואה.

הכבוד של ויקטור

בשיא משבר הקורונה הגיע לידיי ספר – "ניצנה". תחילה התבוננתי בכריכה הקדמית, תצלום רגליה של אישה בחצאית פרחונית, כשהיא מתרחקת ברגליים יחפות על החול הוורדרד. בדקתי מה מקור התצלום: Katherina Kerdi , עומאן; המקום: חולות ווהאבי, קתרינה קרדי, צלמת מקצועית ממסקט, עומאן. התפעלתי מעבודות הצילום האמנותי שלה ואף ציינתי זאת בפני מחבר הספר.

שלושה חלקים לספר, ניצנה, מאת אביחי אורן (2020, פרדס הוצאה לאור, 336 עמודים). העמוד הראשון בספר מכניס את הקורא לחדר ובו כורסת טלוויזיה שעומדת שם שנים רבות. מולה, מונח הדום שחור, שניהם נקנו על ידי ויקטור ואשתו עדה, עוד כשהיו יחד, כדי שהוא יוכל להירגע בביתם בשעות שלאחר יום העבודה. כך, כבר בפסקה הראשונה ויקטור מספר בגוף ראשון, שהוא פרוד, ובעמוד השני, שהוא יהודי ניצול שואה מסלוניקי, יוון. הוא ואחותו הגדולה, רוזי, ברחו יחד בעוד מועד מסלוניקי לפני 1941 פלישת הנאצים לעיר.

ניצנה
ניצנה מאת אביחי אורן. קרדיט: סימניה

ככלל, אני אוהבת לקרא ספרי פרוזה הנכתבים בגוף ראשון. כתיבה בגוף ראשון מעניקה לי תחושה של קשר ישיר ובלתי אמצעי ביני לבין הדמות הראשית.

ברקע הקריאה – הסיורים שלי

את הביקור הראשון שלי בסלוניקי אני זוכרת היטב. הביקור היה במסגרת נסיעה פרטית ראשונה שלי לאזור, שבזמנו היה פחות מתויר על ידי ישראלים: מקדוניה היוונית בצפון יוון.

הסיור הפרטי שלי החל בסלוניקי, שהיא קודם כל עיר נמל, על כל המשתמע מכך. רחובותיה הפנימיים של סלוניקי משובצים בכיכרות ירוקות, לצד שדרות עצי דולב מרשימות, אך גולת הכותרת היא העיר העתיקה. מבניה ובתיה המשוחזרים הם צוהר לתקופות שונות בהיסטוריה העשירה והמפוארת של יוון. המקדונים, הרומאים, הביזנטים והעותומאנים שלטו כאן וכל שלטון כזה הותיר את חותמו בעיר. שרידים של העיר הרומית-ביזנטית אפשר לראות בשלל כנסיות קדומות. חלקים רבים מחומת העיר מתוארכים למאה הרביעית לספירה. אי אפשר לדבר על סלוניקי מבלי להזכיר את הקהילה היהודית שהיתה חלק משמעותי ביותר בהיסטוריה של סלוניקי. יהודים התגוררו בעיר עוד בתקופה ההלניסטית, אבל רובם המכריע הגיע במאה ה-15 בעקבות גירוש ספרד. עם השנים, נוספו אליהם יהודים שהגיעו בעקבות פרעות בארצות אירופה השונות. בשלב מסוים היהודים היוו כמחצית מתושבי העיר. בעקבות שריפה גדולה ב-1917 , מלחמות העולם, השמדתם של כ-50,000 איש מיהודי סלוניקי, והקמת מדינת ישראל, התרוקנה סלוניקי מיהודים ונותרה בה היום קהילה קטנה, שדואגת להנצחת העבר המפואר של יהודי העיר ושימור בתי הכנסת. בין אתריה המעניינים: כיכר אלפתריאס הידועה לשמצה, שם ריכזו הגרמנים את יהודי העיר לפני שהעלו אותם לרכבות ובכך החריבו את מרבית קהילת יהודי סלוניקי המפוארת והעתיקה. המוזיאון הארכיאולוגי, בו מוצגים אוצרות הזהב מקברו של המלך פיליפוס השני,  אביו של אלכסנדר הגדול, שנחשף בכפר ורגינה: זרי זהב, כדי זהב, תכשיטים, כלי נשק ואפילו ארון הקבורה המוזהב, שבו הונחו עצמות המלך. אתרים מחוץ לסלוניקי בהם ביקרתי: אדסה, ואתרים מקדונים הקשורים לאלכסנדר מוקדון ולאביו פיליפוס השני בערים ורגינה, פלה נאוסה. העיר ווריה בעלת ההיסטוריה היהודית. חצי האי פיליון, אזור יפהפה שבפסגתו כפרי זגוריה, ובמורדות ההרים נוף עתיר עצי זית, שניתן לצפות בהם מכפרי הדייגים אפיסוס ומילינה. הגעתי גם לאתר ידוע שלא התרשמתי ממנו הוא, האולימפוס. במערב מקדוניה ביקרתי במנזרי מטאורה המפורסמים, שריד לאדריכלות של שלהיי התקופה הביזנטית. ביקרתי גם בקסטוריה, אחת היפות בערי יוון. העיר הציורית, הבנויה על חצי-אי הררי על שפת אגם רחב ידיים. וכן, אגם פרספס PRESPES  שהוכרזו כשמורת טבע.

סיור מעניין נוסף בעקבות קהילה יוונית של לא-יהודים ערכתי במושבה היוונית בירושלים, שנמצאת על גבול המושבה הגרמנית. במקום ישנם שרידים למושבה היוונית שהייתה כאן. הסיפור רווי תלאות, שלבסוף הביאו קץ על הקהילה ורבים עזבו את הארץ. כיום ניתן לבקר במועדון היווני המפעיל מדי פעם חוגים ושיעורים ללימוד השפה היוונית. על קירות האולם המרכזי, בכניסה למועדון, תלויות תמונות מהימים הטובים, תעודות, מזכרות, ואובייקטים אחרים שמעידים על ימי הפאר של הקהילה היוונית בירושלים.

אם התיאור עשה לכם תיאבון, לכו על זה.

פרטים מרכזיים בעלילת הספר, ניצנה

ויקטור נמלט מסלוניקי בצעירותו, יחד עם אחותו רוזי, והתגורר באופן ארעי ברודוס. גם מרודוס הם נמלטו מהאיום הנאצי, והפליגו לפלסטינה. בהגיעם לפלסטינה, ויקטור התגייס כנראה ליחידת מח"ל, במלחמת העצמאות (1948). בשלהי 1949 הוא חוזר ליוון לביקור של חצי שנה. הוא מספר בשפה עשירה על חייו מלאי התהפוכות בכפר ליד סלוניקי. שם הוא התגורר בביתם של בן דודו ואשתו, בתקופה שבה פליטים חזרו ממחנות הריכוז וממקומות אחרים שאליהם ברחו מפני הנאצים. כולם היו חסרי כל. נשים רבות ירדו לזנות, אחרים פתחו עסקים קטנים, והפיקחים והאמיצים שביניהם סחרו בנשק ומזון שאותם מכרו בחשאי למורדים בסביבות סלוניקי. עסקים מפוקפקים אך רווחיים. אבל את עיקר הספר מקדיש ויקטור לסיפורו האישי מאז נערותו עד הגיעו לגיל שבו ילדיו בגרו ועזבו את הבית. ויקטור עשה קריירה צבאית והגיע לתפקידים בכירים כקצין בדרגה גבוהה. הוא נישא לעדה, הצברית. לזוג נולדו שני ילדים, בן ובת. ויקטור מגולל את סיפור חייו באמצעות מונולוג ודיאלוגים רבים בינו לבין הדמויות המשמעותיות בחייו. הוא חושף את טיב מערכות היחסים שלו עם קרובים וזרים גם יחד, אנשים שעבד עימם ואחרים שפגש במהלך חייו. מהסיפור שלו עולה שויקטור התיידד בעיקר עם יוצאי יוון, אנשים שהוא מזהה כ"אנשים משלנו", בעלי זיקה חזקה לארגון יוצאי יוון בישראל. הסיפור עשיר בפסיפס של עליות ומורדות במיוחד במישור החברתי והאישי, במישור היחסים עם הממסד ובמישור הרגש.

הנקודות שעניינו אותי במיוחד בספר, "ניצנה"

המתח המובנה בספר נובע מהקושיות שצצות מיד בעמוד הראשון של הספר, ויקטור הוא פרוד שחי בגפו. ציון דרך ראשון שכזה מעורר סקרנות מה גם שבהמשך מסתמן שמצבו החברתי של ויקטור די מורכב. מתוך המונולוגים שלו והדיאלוגים עם דמויות הסובבות אותו עולה התובנה שהוא ממש לא מעורה בתרבות ובמוסכמות של החברה המקומית, הצברית. והשאלה המתבקשת היא, איך זה יכול להיות, שלמרות הקריירה הצבאית הארוכה, למרות היותו בעל משפחה ואב לשני ילדים צברים, למרות שהקים בית וסביבו גידל גינה מטופחת, למרות שהתבסס בשוק האזרחי, למרות כל זאת, הוא היה אאוטסיידר בעיני עצמו ובעיני המקומיים, שאינם תושבי יוון לשעבר.

מהשאלה הכללית הזאת עולות שתי שאלות ספציפיות, כחומר למחשבה: האם משהו בעברו של ויקטור כפליט שואה – חוויה טראומטית וכי"ב – גרם להיותו אאוטסיידר, או שמא אישיותו והחינוך שספג מהוריו, אחותו וידידיו היוונים לשעבר גרמו לכך שויקטור לא ניסה להשתחרר מתרבות המוצא שלו, המוסכמות של יהדות סלוניקי (שמוצאה העיקרי הם יהדות גירוש ספרד)? באשר לשאלה הראשונה, טראומות ילדות עיקריות היו ועוד איך: אבדן הבית וההורים, הקהילה, המנהגים, הבריחה מאימת הנאצים, מלחמת העצמאות ועוד. השאלה המעניינת יותר בעיניי היא השנייה. היא מעניינת ככל שאנו מבינים שישראל מיום לידתה הייתה מדינה רב-תרבותית, ומאז גם נוצרו סטיגמות עדתיות של הצברים כלפי מי שאינו צבר, יליד הארץ. ויקטור אינו יוצא דופן במובן זה. שכן, אדם אינו לוח חלק. הוא תבנית נוף מולדתו – והוא גם תבנית של ערכים ותרבות של אבות אבותיו. כדי לבחון במה הוא היה שונה, במה הוא למעשה ייצג את מי שאינם צברים, אלו שנבחנו באמצעות חושים מחודדים של חברת הרוב ה"צברית-קוצנית", ליקטתי משפטים ופסקאות מתוך מונולוגים של ויקטור ודיאלוגים שלו עם 'אחרים משמעותיים', שפזורים לאורך הספר:

עמ' 84 – "לרגע חשתי מודר בביתי, מיותר, כאבן נגף"; עמ' 91 "אם כך, מהי האידיאה עבורי? בעבור מה הייתי מוכן להיאבק ואף לשלם מחיר עוד מהיום שהגעתי לארץ ועד עכשיו? הרי לא רק מהגרמנים נמלטתי אז, אלא גם מאותה חולשת דעת ששררה בדבריהם ובהליכותיהם של זקני העדה שלנו…. וכשהגעתי לארץ חשבתי שרק פה אוכל להיות גבר אמיתי. גבר מלשון גבר!";     עמ' 114, [דיאלוג בין ויקטור ולילך, בתו] "את שומעת? לפרק משפחות, על זה מדובר … אז את יודעת מה? לפי דעתי, יש יותר מדי זכויות עכשיו במדינה."  – "אבל אבא, אנחנו חיים בתקופה אחרת עכשיו. תתעדכן קצת" – "את חיה בתקופה אחרת, אבל אני לא! ומה שאני מבקש הוא שיכבדו אותי. איך שאני חי ומה שאני מאמין בו!" –  "למה אתה מתכוון בדיוק?… אבא, בחייך! באמריקה חצי מהזוגות מתגרשים היום! …. אני מבינה. פגעו בכבוד שלך… נכון?" – "גם. ושום גבר לא יהיה מוכן לסלוח על זה ולא משנה לאיזה דור הוא שייך וכמה הוא נאור."  עמ' 135, "והרי לאדם כמו סגן המנהל, אמרתי בלבי, יש לפנות רק כאשר דבריך מוכנים ומנוסחים בפיך היטב. גם לעובדים…. לא רציתי לצלצל. כולם היו נמוכים ממני בדרגה, ולכן מטעמי דיסטנס וכבוד, מעולם לא התקשרתי אליהם הביתה." עמ' 142, "הגיעו ימים אחרים שבהם לא הקשבתי לעצמי עוד, הפכתי לנער, או לגבר בראשית דרכו, שהקדיש את כולו לאידיאה ההיא שמיררה לבסוף את חייו, אך ממנה לא יכול היה להשתחרר."  עמ' 177, "התגייסתי ישר למלחמה. מלחמת העצמאות הייתה אז בתחילתה והיו צריכים צעירים כמוני. במלחמה הזאת היו מקרים רבים שבהם ביקשתי להיהרג. רק היום אני יודע זאת. …. מעת לעת הייתי שומע את המפקדים מדברים בשבחי. כמה שאני אמיץ. גיבור ממש!… אבל אני שאפתי למשהו אחר, כנראה. את הנצח רציתי… אף פעם לא אפסיד. אף פעם לא אהיה מושפל."  עמ' 194 "אני? אני כועס עליו בגלל שהוא לא עובד, וגם ללמוד הפסיק. איך את יכולה להסכים לזה … שיחיה ככה על חשבון אישה?….  מי את בשבילו? איזו אישה-גבר?! ובכלל, איזה מין גברים את אוהבת? אני לא מבין… ואמא שלו כל הזמן עם ה'פוצי מוצי' שלה, כאילו שהוא עדיין ילד…. זה לא טוב! כי גבר צריך לדעת גם לסבול. בלי סבל איך ידע להתמודד עם קשיי החיים?"  עמ' 230, "נדמה לי שהיה זה עורך הדין עובדיה ששכנע אותי לא לחתום על העסקה בגלל פגיעה אפשרית בכבוד הקהילה שלנו…. אחרי שפרסמו… הדימוי של הקהילה שלנו נפגע ורבים התחילו לדבר בגנותה."  עמ' 264-265, [רב-שיח בין ויקטור, אבי, לילך] "ועל מה אני חושב עכשיו בעצם? שוב! לעשותו גבר, שידע להתמודד… אמרתי בטון מדוד, עמוק… אגיד לך בדיוק מה אני חושב. אתה צריך לחזור ללימודים בטכניון או למצוא עבודה כזאת שתוכל להתפרנס ממנה, כי זה מה שגבר צריך לעשות, לפרנס". [אבי משיב,] "אין צורך… בשנה הבאה כנראה אתחיל ללמוד בוויצ"ו" – "ויצ"ו? זה ארגון של נשים?"  – [לילך] "תן לו ללמוד מה שהוא רוצה…" –  [ויקטור] "ואם בעוד שנה תרצה משהו אחר.. נגיד.. בו.. מחול!… יש לך גוף מתאים בשביל זה." – [אבי] "אז אני אהיה רקדן." (ויקטור: באותו לילה, לראשונה מאז הגיעי לביתה של אחותי, לא הצלחתי להירדם)  עמ' 306, "מה הוא חושב עצמו…שכל החיים הוא יוכל להתחפש לצבר? מה זה? האם כושי יכול לשנות את עורו ונמר את חברבורותיו?" [אשת הגבאי של בית הכנסת לאחותו, צילה].  עמ' 320 "בכלל, איזה אנשים אנחנו, מי שהגיע לפה מיוון. שקטים, אנשי עבודה. לא מחפשים יותר מדי כבוד וכח או לנצל מישהו, חלילה. יש אצלנו גם הרבה משכילים, ברוך השם. עד היום בגלל הסטיגמה, חושבים שאנחנו כמו הכנופייה של 'מוטש', בלי שום תרבות, בלי שום עדינות" (האחות, רוזי, לוויקטור).

********

אסיים בכך שאומר שהספר מצליח להשיג מטרתו. הוא מעורר מחשבות על מי שאנחנו, מה אנחנו חווים אם במקרה לא נולדנו בישראל ולא גדלנו כאן, בסביבה תרבותית שמשתנה ללא הרף. הספר מעורר הרהורים על סוגיות כמו, מה חושבים עלינו ומה אנו חושבים על זולתנו; איזה תפקיד ממלאת תרבות המוצא בחיינו ובחיי מי שאינו "משלנו".

מחשבות רבות צצו גם במוחי ומעל לכל חשבתי על "הכבוד [האבוד] של ויקטור" ששאף כל חיו להיות "גבר" ולא הצליח להשתחרר מתרבות המוצא שהכתיבה מוסכמות שונות מאלו של אנשי המקום, הצברים.

לסיום אוסיף שהקריאה בספר זורמת היטב, והשפה העשירה מעידה על עיסתו המשובחת של הנחתום (אביחי אורן).

לזכר הנספים בשואה – צאצאי הרב מאיר להמן

Descendants of Dr. Rabbi Meir Marcus and Tirza Theresa Lehmann (nee: Bondi), who died in concentration camps

ביום זה אנו, צאצאי הרב ד"ר מאיר מרקוס להמן, מרכינים ראש ומתיחדים עם זכר בני משפחתנו שנספו בשואה 

Emma Rosalie Prins (nee: Lehmann), Rabbi Lehmann's daughter

Born on April 18, 1860, in Mainz. Died June 12, 1944, in the Bergen-Belsen concentration camp

Emmy Sutin (nee: Lehmann), Rabbi Lehmann's granddaughter

Born on March 17, 1888, in Mainz, died in 1942 in the Auschwitz concentration camp

Vera Ruth Lehmann (nee: Loewenbach), wife of Manfred Marcus Joseph Lehmann, Rabbi Lehmann's grandson

Born on March 1, 1910, in Neuenbürg, died in 1942 in the Auschwitz concentration camp

Max and Hedy Lehmann, Max was Rabbi Lehmann's grandson

Max (Markus) Lehmann was born on June 5, 1893, in Maintz

Hedy Wallerstein of Frankfurt a.M.; Born Aug. 18, 1900

Both died in the Bergen-Belsen concentration camp in 1945

Meta Dorothea (Prins) and Eli Posen, Meta was Rabbi Lehmann's granddaughter

Meta was born on Nov. 11, 1890, in Amsterdam. Died April 8, 1945, in the Bergen-Belsen concentration camp

Eli was born on Jan. 7, 1886, in Frank­furt a. M. Died Jan. 2, 1944, in the Bergen-Belsen concentration camp

Jacob Posen, Rabbi Lehmann's great-grandson

Born on Dec. 8, 1915, in Frankfurt a. M. Died October 1944 in the Bergen-Belsen concentration camp

יהי זכרם ברוך

candle

 

האם לגיטמי להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

ספר שראה אור ב- 2015 ועוסק במידה רבה בטראומות השואה והנכבה, עורר פולמוס ציבורי. הספר, השואה והנכבה (עורכים: בשיר בשיר ועמוס גולדברג. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 367 עמודים), מציג תובנה מרכזית – טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות.

הן השואה והן הנכבה הם אירועים מכונני זהות. הראשון, אירוע מכונן זהות יהודית-ישראלית והשני, מכונן זהות פלסטינית. הביקורת טענה, ועדיין טוענת, שהספר "השואה והנכבה" לא דן בשאלה אחת מהותית, שגוזלת משני העמים את יכולת ההידברות: איך להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

*****************

השאלות שנדונו בספר בצורה מספקת
השאלות שנדונו בספר השואה והנכבה בצורה מספקת הן – מדוע חמלה או הכרה בסבל הפלסטיני נתפשות בציבור הישראלי כאיום על הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם על עצם קיומה? ולהפך: מדוע הכרה בשואה שאירעה ליהודי אירופה נתפשת בציבור הפלסטיני כאיום על הזהות ועל הזיכרון הפלסטיני?

השאלה שלא נדונה
אף-על-פי שמוסד ון-ליר ארגן כנס מתמשך בעקבות התובנות העולות מן הספר והפולמוס הציבורי שהתעורר, עדיין הוטחה ביקורת קשה על ידי חלק מהמתדיינים והתקשורת כנגד תובנות מסוימות בספר. אחת הביקורות – של פרופ' נורית גרץ – קבעה שנותרה שאלה אחת בעייתית, אך חשובה, שלא נדונה. גרץ טענה שלא זו בלבד שהשאלה לא נדונה, היא אף לא הועלתה לדיון: מה יביא לכך שטראומת השואה תהפוך לנחלת העבר ולא תמשיך לצוץ בכל פעם מחדש כאילו התרחשה כאן ועכשיו?

פרופ' גרץ על הספר השואה והנכבה :

ובכל זאת שאלה אחת מרחפת מעליו ולא נשאלת. מדוע, אף על פי שבמשך שנים התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של השואה, מספרת אותה ומנתחת אותה, עדיין היא חוזרת אלינו כהד רפאים, כאילו לא זכתה לכל עיבוד? עדיין, כל הסכם מדיני הוא הסכם מינכן, כל איום הוא איום קיומי וכל אויב הוא גלגולו של היטלר שקם לתחייה. עדיין, אירועי השואה קיימים כחלום הבלהה של ההווה, ולא הפכו זיכרון של העבר.

האם חשוב ולגיטימי להפוך טראומה לאומית לנחלת העבר?
טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. כזאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אבל מדוע התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של מחדל יום הכיפורים ("המחדל"), מספרת אותו ומנתחת אותו וחוזרת אליו כאילו לא זכה לכל עיבוד? מדוע כל בעיה במישור הצבאי והמדיני הם "מחדל"?
שאלת "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים לא מוצתה עד תום. מן הסתם המחדל נשאר איתנו עד היום, מבלי שיהפוך לנחלת העבר. אנחנו חיים עם הטראומה של מחדל יום הכיפורים כל יום וכל שנה. רק לאחרונה, ההתדיינות עם המשפחות השכולות של מבצע "צוק איתן", מעלה שמה שקרה שם הוא המשך ישיר של מחדל יום הכיפורים. (ראו לעניין זה את השיחה עם המשפחות השכולות בוועדת הביקורת של הכנסת וההשוואה בין מחדל המנהרות למחדל יום הכיפורים).

גרץ על הבעייתיות והפתרון:

תשובה המתבססת על התיאוריות של פרויד, היא שהטראומה הגלויה של השואה היא בין השאר סימפטום המסתיר מאחוריו טראומה אחרת שמקורה במלחמת תש"ח. הספר העוסק בשואה ובנכבה לא מדבר על הטראומה הזאת משום שהדיבור על הטראומה של הצד הישראלי יהיה התייחסות אל סבלו של הקורבן הלא נכון והתעלמות מהקורבן האמיתי. התבוננות כזאת לא מצויה בספר אבל היא נמצאת ביצירות התרבות, הרוח והאמנות הישראליות, שכמו סייסמוגרף רגיש חופרות אל תוך העבר ומעלות את מה שהחברה הישראלית השכיחה והשתיקה.

גרץ מציעה שאירועים כמו פרשת דיר יאסין והטבח בסברה ושתילה לא זכו לדיון מעמיק ונותרו בלי שמישהו יציג אותם כטראומות של קורבן אחר, לא-יהודי. במידה מסוימת, מדובר כאן בדוגמאות לכך שרק עיבוד האשמה כלפי האחר תוביל להבנה מחודשת של המצב הישראלי המורכב.
וכך גרץ טוענת: "כל עוד הקרבן לא יתגלה אף הוא כמבצע עוול או כעומד מן הצד מבלי להתערב וכמי שאנו מסוגל לפעול, טראומת השואה תמיד תחזור ותעלה כחלום הבלהות של ההווה, ולא תהפוך לנחלת העבר. וכפועל יוצא מכך, "כל הסכם מדיני ימשיך לסמל את הסכם מינכן, כל איום ימשיך לסמל איום קיומי וכל אויב ימשיך לסמל גלגולו של היטלר שקם לתחייה."

בהקשר זה אני מצטטת את דבריו של צבי גיל, ניצול שואה:

אנו יכולים ומצווים לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעיקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות, בשעה שאנו השרידים ביקשנו, ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים… בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה, יש לה אבות רבים, … – מוסר ההשכל שלה, הלקחים שלה הם גם יתומים וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים, שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה, זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים, כפי שאלה עולים.

אני מאמצת את דברי שני המלומדים. הן גרץ והן גיל סבורים ש"רק בשלב שבו יופקו מלוא הלקחים של השואה, והיא תחדל מלשמש במה וכלי מינוף לפוליטקאים, רק אז היא תנוח במקומה כאירוע טראומטי היסטורי".

הצעת חוק האוסרת שימוש בסמלי השואה – שנויה במחלוקת

הצעת חוק שמבקשת להגביל את חופש הביטוי על-ידי איסור פלילי של השימוש בסמלי השואה הנאצית בשיח הציבורי, עושה עוול לעם שסוע מבחינה אידיאולוגית, שהזיכרון הקולקטיבי שלו רווי טראומות היסטוריות. באגודה לזכויות האזרח מותחים ביקורת על הצעת החוק, והצדק עימם. עם זאת, הטיעון של האגודה אינו משכנע דיו.

הפגנת סטודנטים נגד תכנית ההתנתקות
הפגנת סטודנטים נגד תכנית ההתנתקות. קרדיט: ויקיפדיה

הטיעון של האגודה לזכויות האזרח בישראל :

 דווקא בשל חשיבות ומרכזיות השואה, הניסיון להכתיב מתי ובאיזה הקשר מותר להתייחס אליה הוא חמור במיוחד". לפי הטיעון, להצעת החוק יש השלכות חמורות משום שהיא מבקשת "לשלוט בכח ובאמצעות איסורים פליליים ואיומים במאסר, על הדיון הציבורי, תוכנו ונימותיו… חופש הביטוי… כולל גם את הזכות לעשות שימוש רטורי בדימויים קשים ופרובוקטיביים.

השואה הנאצית והזיכרון הקולקטיבי

מה שנעלם מהדיון בעד או נגד הצעת החוק הוא, שכל אירוע הנחקק כטראומתי בזיכרון הציבורי הנו באורח פרדוכסלי פונקציונאלי לגמרי, בקונטקסט של שסעים אידיאולוגיים. שכן, אירוע טראומתי משרת נאמנה ומחזק אידיאולוגיות מובחנות. זהות עצמית. כאשר קולקטיב חברתי מנסה להצדיק עמדות קונקרטיות כלפי החלטות בעלות אופי לאומי, שעומדות להתקבל או להתממש, חשיבות האידיאולוגיה עולה עשרות מונים על השתקתה במדינה דמוקרטית השואפת לדיאלוג. דוגמא טרייה לכך היא התנגדותם של תושבי עוטף עזה וצפון השומרון ל"תכנית ההתנתקות".

סמלי השואה ו"תכנית ההתנתקות"

בעבודת מחקר שלי, שפורסמה בכתב העת "פנים" (חוברת 31, 2007, עמ' 124-100) הראיתי שאירוע היסטורי הנתפס כטראומתי, נחקק בזיכרון הלאומי, לאורך זמן, כסיפר/נרטיב מלכד. יחד עם זאת, אותו אירוע משרת אידיאולוגיות של זרמים מובחנים החיים זה לצד זה באותה מדינה. האף שהם שונים ו/או יריבים, מבחינתם לטראומה הלאומית יש רבדי זיכרון מתחת לקליפה החיצונית של הזיכרון הלאומי. אלו חיוניים כדי לחזק דיאלוג פורה בחברה דמוקרטית, לתמוך בטיעונים של קבוצות מישנה אלו, במיוחד בעניינים קיומיים מעוררי מחלוקת.

ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים. ב- 20 באוקטובר 2004 הצביעה כנסת ישראל בעד "תכנית ההתנתקות".

מאז סוף שנת 2004 חוגים אידיאולוגיים מובחנים בחברה הישראלית העלו טיעונים בעד ו/או נגד יוזמת ההתנתקות וביצועה. הטיעונים נועדו להעניק לגיטימציה, או דה-לגיטימציה, לאופי היהודי של היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון.

המחאה נגד "תכנית ההתנתקות" התנהלה בדרך כלל באמצעות טיעונים סבירים

מחאתם של מתיישבי סובב עזה וצפון השומרון, שהתנגדו לתוכנית ההתנתקות, נתמכה בטיעונים שבבסיסם זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל ותפיסת עולם לפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים בספטמבר 2004, קרא יושב ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, מסמך שנכתב ברוח עשרת הדיברות: "לאו לעקירת ישובים שהנה עוול אישי ולאומי". שלמה אבינר, רבה של התנחלות בית-אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ-ישראל ולא ארץ ישמעאל," והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת… חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם."

אולם בזאת לא נעצרו ביטויי המחאה. סגנון ההתבטאויות נגד תכנית התנתקות הלך והקצין

צעירים חמומי אידיאולוגיה, המשלבים את תורות הרב אברהם יצחק קוק, רבי נחמן מברסלב והרב  מאיר כהנא עם חלוציות על פי דרכם, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו כ"נוער הגבעות" והפגינו נגד התוכנית באמרם, "אנחנו לא מתכוונים לוותר".

בהעדר אירוע טראומתי מהזמן האחרון, שיספק דלק למתנגדים לתוכנית, הקיצוניים שביניהם עשו לבסוף צעד דרמתי על מנת לשכנע בצדקתם. הם הרחיקו לכת עד לשימוש בשואה הנאצית, טראומה היסטורית יהודית מאמצע המאה הקודמת, המחברת את פזורות העם היהודי ואת תושביה היהודים של מדינת ישראל לקהילה אחת של "קורבנות השואה". יתרה מכך, הם האמינו שגיוס מוטיבים מתוך הנרטיב המיתי של השואה, יאחד את עם-ישראל מול מה שייזכר, כפי שטענו, כטראומה היסטורית נוספת בתולדות המדינה והעם היהודי. וכך, הקיצוניים שבין מתיישבי רצועת עזה השתמשו בטלאי צהוב, הניפו שלטים הנושאים דימויים וסמלים מתקופת השואה ואישי ציבור שסלדו מכך העלו את התופעה לשיח הציבורי אך שום הצעת חוק בעניין השימוש בטלאי הצהוב או סמלים אחרים מתקופת השואה לא הועלה על שולחן הכנסת.

המסקנה העולה מכאן, בנוגע ליוזמת הצעת החוק, שאושרה בקריאה טרומית על-ידי מליאת הכנסת, די עגומה: הסחף בהגבלת חופש הביטוי בישראל הנו רע כשלעצמו, אך בעיקר פוגע ביכולת הלגיטימית הדמוקרטית של קבוצות להשתמש בסמלים כדי להיאבק נגד מה שנתפס על ידם כעוולות פנים-חברתיות בישראל.