תגית: רטוריקה

רטוריקה של "ימים נוראים" בשידור חי

הקראת גזר דינם של נאשמי "פרשת הולילנד" בבית המשפט בזמן אמת, על ידי השופט דוד רוזן בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשידור-חי, הייתה "אירוע מדיה" (Media Event) עם סממן טקסי. החקירה, הדיונים וההרשעה נמשכו כמה שנים קודם להקראת גזר הדין בשידור חי. אבל חשיפת גזר הדין בשידור חי היוותה "הכרזה" – מעין טקס אשרור ערכים, חיזוק עיקרון אכיפת החוק והציות לו במדינת ישראל. רטוריקה של ימים נוראים הייתה כאן אבל האם נפל דבר בישראל בתפיסות של משרתי ציבור?

*****

חוקרי התקשורת – כץ ודיין – הגדירו "אירוע מדיה" (Media Event) כשידור חי של אירועים גדולים. הצפייה באירועי מדיה מביאה את הציבור לנתק עצמם משגרת היום, ולהתמקד באירוע ש"מחבר את כולם לחברה אחת".

הדוגמאות שסיפקו כץ ודיין לאירועי מדיה: נחיתת האדם על הירח, הלוויה של אישיות ממלכתית, תחרות גמר של משחק ספורט – ממחישות את גודל נדירותם במקומותינו. בכדי שאירוע בשידור חי ייחשב ל"אירוע מדיה" – על השלכותיו הרגשיות וההכרתיות חייבים לבוא לידי ביטוי בו מספר מרכיבים שבלעדיהם לא ייתכן להגדירו ככזה.

בשידור החי של הקראת גזר דינם של נאשמי "פרשת הולילנד", בבית המשפט בזמן אמת על ידי השופט רוזן, הייתה טקסיות – החקירה, הדיונים וההרשעה נמשכו כמה שנים קודם להקראת גזר הדין בשידור חי. אבל חשיפת גזר הדין בשידור חי היוותה "הכרזה" – מעין אשרור ערכים – חיזוק עיקרון אכיפת החוק והציות לו במדינת ישראל. גם היושבים באולפן הטלוויזיה הפגינו טקסיות: מלבד הבקיאות הניסיון והידע שלהם בתחום המשפט, הופעתם הייתה מכובדת ולא רק במראה שלהם. אופן ניהול הדיון באולפן שידר טקסיות.

אפיון נוסף של אירוע מדיה כפי שכץ ודיין הגדירו אותו, הוא התזמון שלו. השידור החי של גזר הדין בפרשת הולילנד היה מתוזמן ומתוכנן מראש. הוא פורסם במשך ימים רבים קודם להתרחשותו, באמצעות פרומואים וידיעות בתקשורת. לקראת השידור החי צויין שעומדת להכרעה שאלה היסטורית: האם יגזור השופט על ראש ממשלה בישראל מאסר בפועל, ולכמה שנים? אנשים דיברו על-כך רבות וידעו שרבים בארץ ובעולם יצפו "יחד" בשידור. הוא קטע את שגרת החיים הרגילה.

בנוסף, קהל הצופים הרגיש בשוני שבין שידור חדשות שגרתי לבין השידור החי מבית המשפט. הצפייה בשידור החי העניקה להם תחושה של השתתפות אישית באירוע, ונלוותה לה תחושה של "ביחד". שכן קהל הצופים ואלו שהאזינו לשידור ברדיו, היו קהל רב יחסית. כולם היו קשובים בעת ובעונה אחת למוצא פיו של השופט רוזן, בהקריאו את גזר הדין.

לכל הסממנים הללו ניתן להוסיף שהאירוע התאפיין כ"אירוע מסעיר". האומה והעולם כולו היו דרוכים לקראת הקראת גזר דינו של ראש ממשלה לשעבר. בדיעבד, בתום השידור, הציבור חש שהיה שותף לרגע היסטורי הרה-גורל. רטוריקה של ימים נוראים כתבי טלוויזיה בכירים צטטו מדבריו של השופט רוזן ובכך חידדו והסעירו את האווירה באולפן ובמרחב הציבורי בכללותו. הם דיברו על: "עבירות חמורות ביותר", "עבירות הפוגעות במירקם החברתי, ומזהמות את הציבור". רוזן אמר על מאיר רבין, "הוא שחה במדמנת השוחד כשחיין מיומן". בהקראת גזר הדין נעשתה הפרדה בין נוטלי השוחד לבין נותניו. על נותן השוחד נאמר שהוא "מושחת ומשחית, המטמא את הציבור, ממוטט את בסיס ההתנהלות של חברה נאורה". על נוטל השוחד – שהוא "בבחינת בוגד". שכן, "אין דין נותן השוחד כדין נוטל השוחד; נותן השוחד מנצל את האמון שנרכש על ידו, ומנצל פרצות בשירות הציבורי". מילים מאוד חריפות, "בוגד, פושע, ריקבון" שימשו בערבוביה, ועל הריקבון נאמר: "הריקבון לא נותר בשטח הסגור ועל כן ראויים כולם לעונשים שיבטאו שאט נפש".

הקראת גזר הדין

גזר דין

טרם הקראת גזר-דינם של הנאשמים השופט רוזן הבהיר, "אין דינם של אנשים פשוטים כדין מי שמשתייך לאליטה החברתית והכלכלית" ובכך התייחס לאחריותם של משרתי הציבור ולַדוגמה האישית שהם אמורים לספק לסובבים אותם ולציבור. הכתבים חזרו והזכירו לצופים בשידור החי שתיק הולילנד גדול מאוד ובהשוואה לתיקים גדולים קודמים שנדונו בפני הרכב של שלושה עד חמישה שופטים, התיק הזה נדון בפני "דן יחיד". רוזן שידר אנושיות כשדיבר על צדדים חיוביים באופיו של כל נאשם. לדוגמה, לצד "סגולותיו מעוררות ההתפעלות" של אולמרט, הדגיש רוזן, "אולמרט הוא פושע שמרבית זמנו הוקדש לפעילות ציבורית". רוזן הראה מידה של אנושיות גם כשהבהיר שאינו מתכוון "לקחת מהנאשמים הכל… גם הפנסיה… ולהשאירם ללא קורת גג". ואכן, לנוכח העונש שקיבל יוזם פרויקט הולילנד, הלל צ'רני, דהיינו שלוש וחצי שנים בפועל, נאמר על ידי הפורום שבאולפן שזהו "גזר דין מתחשב מאוד."

מכאן עבר להגדיר את חומרת העבירות של הנאשמים וכך אמר כשהתייחס לאולמרט: "יש עם עבירתו של אולמרט קלון". כנ"ל לגבי לופליאנסקי ושמחיוף. תחילה הוקראו גזרי הדין של נותני השוחד. הראשון מבין נוטלי השוחד שגזר דינו הועבר בשידור חי הוא מהנדס ואדריכל העיר – אורי שטרית. רוזן ציין ששטרית "נטל לכיסו למעלה ממיליון… ושהדבר נעשה מתוך "מניע אחד ויחיד – בצע כסף". ובאשר לאולמרט, רוזן קבע חד-משמעית:

"אולמרט" כך אמר רוזן, "ניצל את תפקידו הרם לקידום עניינו במסגרת תפקידו כמשרת ציבור… הוא ניצל את תפקידו לגריפת כספים מיזם שנזקק לעזרתו… אולמרט הורשע בעבירות בזויות…" כאמור, רוזן ציין גם את הצד החיובי בהתנהלותו הציבורית של הנאשם ושיבח אותו, "אולמרט הציל נפשות…". זה לא מנע מרוזן לגזור על אולמרט שש שנות מאסר בפועל וקנס של מיליון שקל.

רם כספי חווה דעה שהעונש חמור "מאוד-מאוד" באופן אבסולוטי ושופטת בדימוס, חיותה כוחן, שישבה באולפן השידור ציינה, "זהו יום עצוב… אבל רשויות אכיפת החוק פעלו כנדרש מהן".

השאלות שנותרו פתוחות

הקראת גזר דין נאשמי פרשת הולילנד בשידור חי עונה לפרמטרים של "אירוע מדיה" ולא רק זה, בשידור גזר הדין בפרשת הולילנד עלינו לשאול עצמנו האם הצליח אירוע מדיה זה ללכד אותנו סביב ערכים, להזכיר לנו שכולם שווים בפני החוק, לשקף את ה"אני מאמין" ולחנך את הדורות הבאים למען "ייראו וייראו", ושיש דין ויש דיין? האם בעקבות אירוע מדיה זה ישתנו תפיסות לגבי מהות השירות הציבורי? האם משרתי ציבור יידעו לציית לחוק ולשמור אמונים לתפקידם? האם הקביעה שנעברו כאן עבירות שיש עימן קלון היא בגדר "מעז יצא מתוק", ומכאן ואילך נראה שיפור באתיקה של הצמרת בשירות הציבורי?

מיתוס הניצחון במלחמת יום הכיפורים (ב')

יש כאלה הזוכרים גם כיום את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול" ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והפך למיתוס "הניצחון הגדול ביותר שהיה לצה"ל'? מדוע כה רבים מאמינים בו עד כי אינם מבחינים שספק אם יש לכך הוכחה אמפירית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים; ולא יותר" – כפי שטוענים תומכי המיתוס?

*******************

לוחמי גדוד 52 בחטיבת השריון 401, במלחמת יום הכיפורים, נפגשו לאחרונה עם חבריהם לגדוד. בראיון לערוץ 7, סיפר סא"ל במיל. אבי גור, שהיה מפקד פלוגה בגדוד במהלך מלחמת יום הכיפורים, "לא אשכח לעולם את מלחמת יום הכיפורים בה התחלתי כסגן מפקד פלוגה בתעלת סואץ כשהמלחמה נפתחה, ומעלינו מטוסים מצריים. כעבור כמה שעות המפקד שלי נהרג והפכתי להיות מפקד פלוגה של 8 טנקים מול אלפי חיילים וכלים של המצרים". גור סבור כי "צה"ל היה מסוגל להכריע את המלחמה תוך ארבעה ימים, אלמלא הפקודה לסגת אחורה כדי לפנות לחיל האוויר את השטח". בסוכות הקרוב מארגן גור כינוס ומגדיר אותו "כנס ניצחון". המטרה עיונית, "להעביר בתודעה כי המלחמה הייתה ניצחון גדול". למרות הידיעה שהמלחמה התחילה אחרת. לדברי גור, "אלו היו קשיים ולא יותר" – עד כאן מתוך הכתבה של ישי קרוב ("לולא הפקודה לסגת, היינו מנצחים את מלחמת יום הכיפורים ב-4 ימים"  – 23.7.2013).

סרטון שהועלה לרשת על ידי נעם זיו (2018)

זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כניצחון גדול (ראו גם רשימה קודמת)

יש בינינו הזוכרים, גם כיום, את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול", ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והתקבע כמיתוס הניצחון הגדול? מדוע כה רבים מאמינים בו אף כי אין לכך הוכחה אמפירית חד-משמעית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים ולא יותר"?, כדברי סא"ל אבי גור. אמנם האדרת צה"ל לא נולדה במלחמת יום הכיפורים; היא צמחה מתחושה של מצוקה קיומית ומתוך הוקרה לחיילי צה"ל, שערך ההגנה על המולדת מנהיג אותם בכל מלחמות ישראל. אלא שבמלחמת יום הכיפורים, הזרם שטיפח את מיתוס צה"ל חש שהיכולות ועוז הרוח שהפגין הצבא היו גבוהים בהרבה מאלה שהפגין במלחמות הקודמות. זרם ספציפי מתוך האוכלוסייה בישראל הִשְווה את לוחמי 1973 לדור הפלמ"ח, והדגיש את ערכה של הלחימה המשותפת, "אבות" לצד "בנים", שהשיגה הרבה מעבר למה שמושג באמצעות עוצמה צבאית גרידא. בחיילי צה"ל ראה זרם זה "חומה ומגן ששמרה על ריבונות ישראל". הקִרְבה של זרם זה לטריטוריה הייתה אמוציונלית ופיזית, והמלחמה חיזקה בתוכם את תחושת ה"ישראליות": אחד הסקרים הראה ש"להשתתפות בקרבות מלחמת יום הכיפורים הייתה השפעה חיובית על הרגשת הישראליות. 80.3% דווחו על הזדהות חזקה".

רטוריקה של גבורה וניצחון

האיכויות הפיזית והרוחנית של לוחמי דור 1973 תוארו על ידי כמה מהפרשנים מתומכי מיתוס צה"ל כך: "כמו לבה רותחת הפורצת מתוך לועו של הר געש, הסתערו לוחמי צה"ל חשופים בצריח". שר הביטחון, משה דיין אמר עליהם, "דור לוחמי  1973 גבר על דור לוחמי 67', שגבר על דור לוחמי 56', שגבר על דור לוחמי 48'" (שבתי טבת, משה דיין: ביוגרפיה, 1973, עמ' 18). הדימוי של "מעטים מול רבים" נשזר אף הוא בדברי ההלל, למשל בכתבה של אפרים קישון: "מול המיליונים והמיליונרים עמדה אומה בגודל זרת" (אפרים קישון, מעריב, 12.10.1973, עמ'  5).

לעתים בלטה ברטוריקה של זרם זה גם נימה מתלבטת ביחס למהות המלחמה, אך את גבורתם של הלוחמים המשיכו להלל, כפי שמשתמע מדבריו של יהושע שגיא, קצין מודיעין בשריון. הוא סיפר שמספר הנפגעים הגבוה בטנקים במלחמה הרתיע את הצעירים העומדים בפני גיוס, אך למרות זאת לא פחתה רוח ההתנדבות של הנוער, ה"מחפש סיפורי גבורה, תהילה וסמלים להיתלות בהם" (מתוך "מונולוג של קצין שריון", הארץ, 3.10.1975, עמ' 17). הלקח המרכזי של מיתוס צה"ל התמקד בראש ובראשונה באירועי המלחמה, ובמיוחד במעבר מבלימה לתקיפת האויב וביכולתו העילאית של הצבא "להפוך את הקערה על פיה" מנקודת הפתיחה הגרועה של מלחמת יום הכיפורים. צה"ל נשא בתואר "חומה ומגן" בכל התנאים.

גולדה מאיר ומשה דיין 5 נובצבר 1973
גולדה מאיר לוחצת את ידו של משה דיין ב- 5 בנובמבר, 1973. מקור: ויקיפדיה

 מיתוס הניצחון מתבסס בתודעה

רוב יוצרי מיתוס צה"ל לחמו במלחמות ישראל עוד בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים, אך חלקם חווה ביום הכיפורים את המלחמה הראשונה בחייו. אבל כאמור, הבולטים שביוצרי המיתוס היו אנשי הפיקוד הבכיר של צה"ל וראשי מפלגת העבודה. את "כישלון" הצבא בהדיפת האויב מעבר לגבולות ישראל הם הציגו כתוצאה של גורם ה"הפתעה" ולא כתולדה של היערכות ביטחונית לקויה או ירידה באיכות צה"ל. לדברי יעקב חסדאי (בעט ברזל, 1983, ע'  24), תומכי מיתוס צה"ל טענו כי אין קשר בין הכישלון לאיכות צה"ל וכישוריו. לטענתם, אילו היו הכוחות ערוכים כראוי, לא היה קורה מה שקרה בפרוץ המלחמה.

גם במהלך הזמן שחלף מאז מלחמת יום הכיפורים המשיך זרם תומכי מיתוס צה"ל להחזיק בתפישה זו, והתמיכה במיתוס אף התרחבה. נוספו לזרם תומכים מקרב המשפחות השכולות, פרשנים, עורכי עיתונים ואנשי ציבור ואקדמיה כמו חיים הרצוג. לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, שכלל ביקורת על צה"ל ושהיה בו כדי לערער על ערכי המיתוס, המשיכו תומכיו לדבוק בלקח המרכזי שלו. עמדתם כלפי יכולותיו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים וגבורת לוחמיו התעלתה מעל לאפקט של מסקנות הוועדה היבשות. הרטוריקה האופיינית להם נשמעה כך, "חשופים בחצר המוות – אגדה הרואית שנרקמה מאחורי צליחתו של צה"ל אל הגדה המערבית של תעלת סואץ", "טנק הקצינים", "ראיון עם מפקד המזח – לאחר שנה", "הגיבורים רקמו אגדה לדורות".

איש האקדמיה והאלוף בצה"ל, מתי פלד, שהשמיע ביקורת על תפקודו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הבהיר לצידה כמה פרטים על אופי הקרבות, תנאי הפתיחה של המלחמה ואיכות הלחימה של החיילים, ואלה האפילו על הביקורת: "בימי הפתיחה כמעט שלא פעל מודיעין שדה, והייתה השתעבדות מחשבתית ל'מודלים': […] [היה זה] מבחנו הגדול של צה"ל, שעמד בו בצורה מזהירה, היה ביכולתו, בסופו של דבר, חרף תנאי הפתיחה הקשים, להחזיר את שווי המשקל" (מתי פלד, מעריב, 31.7.1974, עמ' 7).

אחת התובנות המרכזיות של תומכי מיתוס צה"ל, זו של עמידת "מעטים מול רבים" למרות הקושי, תוך שאיבת עוז מהקשר החזק בין "אבות" ל"בנים", נותרה על כנה ושיני הזמן לא יכלו לה.

התפיסה הזו באה לידי ביטוי בחלוף הזמן. לדוגמה, על רקע מתקפת הטרור על מלון סבוי בתל אביב. למרות ביקורת על איכות האבטחה הושווה הקרב נגד המפַגעים, חברי הזרוע הצבאית של אש"ף, להישגי חיל הים במלחמת יום הכיפורים, "שאותם כולנו זוכרים". דרגת האמון בצה"ל נותרה כשהייתה, וגם מי שביקר את ה"פרצות ברשת השמירה ו[ב]איכות האבטחה" במלון, שהתגלו בעת חדירת המחבלים, לא ערער על לקחי המיתוס המרכזיים.  בהמשך, הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל היה פעיל גם בעיצוב מוטיבים מרכזיים בנרטיב ה"ניצחון" שנרקם סביב מבצע אנטבה. מבחינה זו הדהד הנרטיב של אנטבה את הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל, תוך האדרת ביצועי צה"ל במבצע אנטבה ובמלחמת יום הכיפורים: "[…] צה"ל קשר לראשו ביום אנטבה כתר חדש […] שזקף את קומתו של העם היהודי". עיצוב האירוע ברוח לקחי המיתוס ניכר גם בדברי ההספד של שר הביטחון, שמעון פרס, לסא"ל יהונתן נתניהו. פרס ציין כי ישראל והעם היהודי כולו זקפו קומה בשעה קצרה אחת, הודות לאיכות הלחימה, וראוי שהדבר ייזקף לזכותו של צה"ל, כפי שרשם לזכותו את הישגי מלחמת יום הכיפורים:

"מבצע אנטבה הוא מבצע מיוחד בהיסטוריה הצבאית. הוא הוכיח שישראל מסוגלת לקיים לא רק גבולות בני הגנה, אלא גם זקיפות קומה בת הגנה, מול שיא של טרור […] במרחק של למעלה מארבעת אלפים ק"מ מהבית. בשעה קצרה אחת הזדקפה קומתו של העם היהודי כולו [הדגשות שלי].

מוטיב ה"ניצחון" שעוצב ברוח לקחי מיתוס צה"ל השתלט על השיח הציבורי

חלוקת עיטורי הגבורה, העוז והמופת (מבלי להיכנס לקריטריונים להענקת עיטורים אלו) ללוחמי צה"ל על תפקודם במלחמה לוותה בדברים הבאים:

[…] אלו יזכירו לעם כולו את ימי המבחן הקשים של מלחמת יום הכיפורים […] עתה נוספים לרשימה זו 78 גיבורים". שר הביטחון ציין: "הגיבורים רקמו אגדה לדורות", והרמטכ"ל הוסיף: "לא היה עוד צבא כצה"ל, שעבר כה מהר מהגנה להתקפה". גם במאמר מערכת במעריב חזר המוטיב: "במלחמת יום הכיפורים […] את המדינה הצילו הלוחמים. הם שספגו את מהלומות הפתע, הם שבלמו את הזעזוע, הם שהתייצבו מול המחץ, הם שהפכו את הגלגל […] היום הוא [העם] עומד, בפליאה ובהודיה מול הצעירים הנפלאים שיצאו מתוכו.

 כאז כן עתה

היוזמה של סא"ל (במיל.) אבי גור לקיים "כנס ניצחון" בחול המועד סוכות 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, במטרה להחדיר לתודעה שצה"ל היה יכול לנצח במלחמת יום הכיפורים אלמלא הפקודה לסגת, מצטרפת למספר יוזמות ואמירות שכבר הופיעו בכתובים ומסתובבות בימים אלו ברשת. שכן, ניכרת המשכיות בדיאלוג בין אירועים הנתפסים כמשמעותיים, לבין האופן שבו זוכר חלק מהציבור את המלחמה ההיא. בזכות האידיאולוגיה המנחה חלק מהציבור, הדיאלוג בין אירוע משמעותי זה והזיכרון ממשיך גם עתה, וביתר שאת, לקראת ציון ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים.