תגית: רומן היסטורי

טכניקה של כתיבת רבי מכר

עשיתי לי הרגל לקרא גם את המובאות. מיטיבי לכת אף יוכלו להיווכח עד כמה הן מכוונות את העלילה מלמעלה. אם כי אפשר לדלג על כך ועדיין ליהנות מהספר.

במהלך קריאת "מחול הסוסים" מאת מויס (2021), אי אפשר היה שלא לשים לב למובאה שבראש כל פרק, הלקוחה מתוך "גידול ואימון סוסים" ספר עתיק, מאת קסנופון (400 לפנה"ס), (ראו גם "סוסים במלחמה", ויקיפדיה). גם ב"מתנת כוכבים", מאת מויס (2020) מצאתי אותה טכניקה.

מעוף הדימיון. צילום יוסי זמיר. קרדיט אתר IAS

התרשמתי במיוחד מ"מחול הסוסים" (רומן), ו"מתנת כוכבים" (רומן היסטורי), שניהם מאת ג'וגו' מויס מחברת רבי מכר. מצאתי גם מכנה משותף ביניהם – כל פרק בספר פותח במובאה מספר אחר.

האם המובאה מעידה על מה שמצית את דמיונה של מויס? אינני בטוחה. אם אומר שכן, הרי שללתי ממויס את כישרונה הספרותי ומעוף דמיונה החופשי. אבל אפשר להתווכח על כך.

מחול הסוסים

כמה מילים על קסנופון. קסנופון נולד באתונה סביב  שנת 430 לפני הספירה באתונה. הוא היה ממקורביו של הפילוסוף הידוע סוקרטס. בשנת 401 לפני הספירה הוא השתתף ב"מסע הרבבה" כקצין פרשים ומצביא אתונאי. את שנותיו האחרונות בילה כסינופון בעיר הולדתו, והחל לכתוב. את רשמיו מהקרב המכריע בין צבא כורש לצבא מלך פרס, שבו השתתף, ותבוסת היוונים, הוא תעד בספר "מסע הרבבה". לאחר התבוסה היו היונים על סף ייאוש, אבל חיש קל הם התעשתו. היוונים מנו עתה כעשרת אלפים (רבבה) חיילים. הם התקדמו צפונה לאורך החידקל, תוך לחימה בלתי פוסקת בצבא הפרסי. לאחר מספר ימים נוספים הגיעו היונים אל המושבה היונית העיר טרבזון בתורכיה של ימנו לחופי הים השחור. שלושה חודשים וחצי של דם יזע ודמעות באו לקיצם. כח מיומן בן 10000 איש בלבד (לעומת עתודות כח האדם האדירות של האימפריה הפרסית), הצליח לשוטט בלב האימפריה הפרסית, מבלי שמישהו הצליח לעצור אותו.

כשהצליח וחזר, קסנופון, לא נתקבל במאור פנים באתונה מולדתו. היכן נתקבל בברכה? אצל אויבתה של אתונה הלוא היא ספרטה. הוא אף קיבל מהספרטנים נחלה.

ב"גידול ואימון סוסים", קסנופון מסביר, למשל, איך לעזור לסוס לשלוט באינסטינקט של בריחה מתוך פחד : "הואיל ובטבע, הסוס הוא חיה אוכלת עשב, וחיות אוכלות עשב הן חיות נטרפות, הסוס פחדן ונבהלן מטבעו, ויש לו אינסטינקט של בריחה מהטורף. אם למשל סוס פוחד מעצם חשוד כל שהוא, יש לקרבו אל העצם בעדינות ובסבלנות. אם הוא נסוג, אפשר להמריצו ולדרבנו בתוקף. אך כשהוא מתגבר ומתקרב בעדינות לחפץ המפחיד יש לעודדו בליטוף ובנועם ללא לחץ פיסי. אם נאלץ אותו במכות ואלימות להתקרב לדבר שהוא פוחד ממנו, הוא יקשור זאת למכות ולאלימות ועלול לסרב ולהימנע מלעבור אותו".

כאן צריך לציין שג'וג'ו מויס החלה לרכוב על סוסים מגיל מאוד צעיר. בשני הספרים גם יחד – "מחול הסוסים" ו"מתנת כוכבים", שידובר בו בהמשך, היא מציבה דמות ראשית המיומנת ברכיבה על סוסים מגיל צעיר. ובכך תמו קווי הדמיון בין שני הספרים.

מתנת כוכבים

גם ב"מתנת כוכבים" מרובות המובאות ממבחר הספרות הקלאסית ומתוך מאמרים. העלילה מתפתחת לקראת השיא, לא לפני שלקורא מוגשים כמה קדימונים בראש כל פרק: מובאות הלקוחות ממיטב הספרות הקלאסית העולמית. עשיתי לי הרגל לקרא גם את המובאות. מטיבי לכת אף יוכלו להיווכח עד כמה הן מכוונות את העלילה מלמעלה. אפ כי אפשר לדלג על כך ועדיין ליהנות מהספר.

הנה מבחר דוגמאות להמחשה: מובאה מתוך, "נשים קטנות", מאת לואיזה מיי אלקוט, "ויותר מכול מרחבי הספרים, שבהם יכלה לשוטט כאוות נפשה, כל אלה הפכו את הספרייה לן עדן עלי אדמות בעיניה". מובאה נוספת מ"נשים קטנות": "אומרים שהנישואים מקצצים את הזכויות ומכפילים את המטלות".

מובאה מתוך "הסייח השחור", מאת אנה סואל: "אין דת ללא אהבה. אנשים יכולים לפטפט ככל העולה על ליבם בענייני דת, אך אם אין הדת מלמדת אותם להיות טובים ונדיבים ביחסם לבני האדם ולבעלי חיים, אז מדובר רק בהעמדת פנים – העמדת פנים ותו לא".

מובאה מתוך "בבוא מותי" מאת וילאם פוקנר, "זאת הבעיה בארץ הזאת, הכל, מזג האוויר, הכול, נמשך יותר מדי זמן. כמו הנהרות שלנו, ככה גם הארץ שלנו: עכורה, איטית, אלימה; מעצבת ויוצרת את החיים של הבן אדם כדמותה הקשוחה והזועפת."

לקראת סוף הרומן, "מתנת כוכבים", מובאה מתוך "טס לבית דרברוויל" מאת תומאס הארדי, (תורגם לעברית ב 1984. מי זוכר?), "אמרת שהכוכבים הם עולמות, טס?" – "כן". "כולם כמו העולם שלנו?" – "איני יודעת; אבל סבורתני שכן. יש שהם נראים כמו התפוחים על העץ שלנו. רובם מצוינים וחזקים – קצתם כמושים". "ומה הוא הכוכב שאנו יושבים עליו – מצויין או כמוש?" – "כמוש".

ויש מובאה גם מתוך "ענוג הוא הלילה" מאת פ' סקוט פיצג'רלד, "אני לא מבקשת ממך לאהוב אותי כך תמיד, אבל אני מבקשת ממך לזכור. אי-שם בתוך תוכי יהיה תמיד האדם שאני הלילה".

את "חלף עם הרוח", מאת מרגרט מיטשל, כולנו זוכרים. הנה מובאה הלקוחה מתוכו, "אהבתי משהו בדוי, משהו מת. בדיתי דמות והתאהבתי בה. וכשבא אשלי רכוב על סוסו, יפה תואר כל כך, שונה כל כך מכל הבחורים, העטיתי עליו את הדמות, בין אם הלמה אותו ובין אם לאו. ומיאנתי לעמוד על טבעו האמיתי. הוספתי לאהוב את הדמות הנאה – ולא אותו עצמו".

מובאה האחרונה לקוחה מתוך הספרות הקלאסית, "זיכרונות מאפריקה", מאת קארן בליקסן (שם עט: איסק דינסן), "באוויר הפסגות הזה נשמע בקלות, שואף לתוכך שמחת-לב וביטחון מחיה. כאן, ברמות, היית מתעורר בבוקר ואומר בלבך: כאן אני וכך ראוי לי."

טכניקה, אולי אינה המילה המתאימה או הנכונה לכל מה שנכתב כאן. לי כקוראת, ברור שהמובאה בראש כל פרק הוא רעיון שג'וג'ו מויס הגתה במהלך הכתיבה, מתוך אסוציאציה עם הכותרים הרבים שקראה, וכמי שספרות הרומן היא לחם חוקה.

"סירות הדרקון" – רומן היסטורי על יהדות חרבין

הספר "סירות הדרקון" מאת אריאל בר עוסק בתקופה היסטורית של כיבוש העיר חרבין (חבל מנצ'וריה, סין) על ידי היפנים. לכאורה, מדובר בפרוזה, או רומן היסטורי. אלא שלקראת סוף הספר מובאים רמזים אחרים למהות הספר, תחת הכותרת "האמת והבדיה". "סירות הדרקון" מתמקד בקהילה היהודית שהתגוררה בחרבין בתחילת המאה ה- 20, ועוקב אחר מספר דמויות מפתח שחיו בקהילה. הספר מקיף תקופה רבת שנים, מתחילת המאה העשרים עד סופה.

סירות הדרקון, מאת אריאל בר, 2020, הוצאת ידיעות אחרונות, 334 עמ'.

אריאל בר, מנתח עיניים פלסטי, שהוביל משלחות הצלה רפואיות ברחבי העולם, הוא בנו של כנר  מחונן שציפו ממנו לגדולות, גרי ברובינסקי, יליד חרבין בתקופה המדוברת. בר יוצא למסע אישי אל ילדותו של אביו בחרבין, והספר הוא סיפור חייו של האב.

סירות הדרקון
סירות הדרקון, מאת אריאל בר. קרדיט: אתר סימניה.

וכך הוא כותב בפרק האחרון בספר, "על העיר חרבין וקורותיה של הקהילה היהודית שמעתי משחר ילדותי מפי אבי, גרי ברובינסקי, יליד חרבין, בנם היחיד של בינה ויצחק, שהגיעו מאוקראינה…

ראשוני הקהילה היהודית בחרבין הגיעו לשם מרוסיה וממזרח אירופה ב- 1898, עם תחילת בנייתה של מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. רב הזמן מנתה הקהילה כעשרת אלפים בני אדם ובשיאה, בין 1917 ל- 1932, הגיעה מספרם לחמישה עשר אלף. הקהילה התנהלה להפליא, ברווחה כלכלית, תוך קיום מוסדות חינוך, דת ותרבות. תחום המוזיקה היה לגאוותה של הקהילה, ויש מאמינים כי את שורשיה של תנופת המוזיקה הקלאסית בסין טמנו יהודי חרבין. לתנועה הציונית היה מקום נכבד בחיי הקהילה ובלטו בה בעיקר התנועות בית"ר ומכב"י. בסוף מלחמת העולם השניה, תחת השלטון הרוסי שנמשך כתשעה חודשים, הופסקה הפעילות הציונית בעיר ורבים מתושבי העיר, כולל יהודים, הוגלו למחנות כפייה בסיביר. עד 1963 נותרו מתי מעט מיהודי חרבין.

כשנפתחה סין בשנות התשעים לעולם המערבי, ביקרו בחרבין ותיקי הקהילה. גם מחבר "סירות הדרקון" ביקר שם כחלק מעבודת המחקר, לקראת הוצאתו לאור של ספרו. הוא ראיין כמה מיוצאי סין, מוזיקאים, ונעזר גם ביועצים מקצועיים. בנוסף, נעזר המחבר באיגוד יוצאי סין, שפתח בפניו את הארכיון וסייע באיסוף המידע עבור הספר, הודות למסמכי מורשת הקהילה השמורים בו.

הספר מכיל ממצאים עובדתיים רבים על הקהילה היהודית של חרבין אשר החזיקה מעמד בזמן השלטון הקיסרי הסיני, הקמת הרפובליקה ומלחמת האזרחים, הכיבוש היפני ולאחריו הכיבוש הסובייטי. הממצאים נשזרו יחד לספר, כך שהוא איננו ממש פרוזה אלא גם, ואולי בעיקר, מסמך מגובש ובעיקר מרתק שתורם את שלו לתיעוד מורשת הקהילה היהודית שחייתה שם בחרבין בתחילת המאה העשרים.

ב- 1985 עזב היהודי האחרון את חרבין.