תגית: רהט

שתיקה רועמת

מדוע חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל עדיין בדעה שערבי מוסלמי הוא קודם כל "תומך טרור"? מדוע אותם מגזרים בציבור אינם יודעים דבר וחצי דבר על יישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948 ושתושביהם הוגלו באונס ממקום מושבם ולא הורשו לשוב אליו חרף הוראת בג"ץ? ומדוע לאותו ציבור אין מידע על מיזמים תומכי תרבות, פרי יוזמה פרטית של המגזר הבדווי?

בדקתי היטב והתבהר לי שהן בתקשורת והן בשיח הציבורי ההתייחסות לסוגיות אלו מזערית. האם זו התעלמות או שתיקה רועמת? האם כלב השמירה של הדמוקרטיה מתרשל בעבודתו, או שמא גיבש החלטה להנמיך את הלהבה ביחס לסוגיות אלו ומעדיף לדבוק בגרסה המקובלת? שאלה נוספת היא, האם הציבור אחראי, ביקורתי ועירני דיו?

תומכי טרור כסיסמא פוליטית

קחו לדוגמא את מנסור עבאס. בדקתי עד הסוף את הטענה שעבאס "תומך טרור". רציתי להבין על מה מתבססת הטענה. האם מי שדבק באופן שיטתי בהצמדת התואר הזה לאדם ספציפי, יודע שאין בסיס מוצק לכך? האם הציבור טורח לבדוק עד הסוף את האמת? אולי מדובר בשמועה, מידע חסר בסיס עובדתי מוצק, סיסמא פוליטית גרידא. עידו דויד כהן, עורך דין ומנהל תחום המשפט בחברה לייעוץ תקשורת, מתאר תהליך של דה לגיטימציה מכוון במקרה של עבאס (הארץ, 15 במאי 2021).  ציטוט: "לא עובר יום שבו חברי רע"ם לא שומעים את הכינוי 'תומכי טרור' נזרק לעברם. האומרים זאת אינם רק חברי כנסת עם חסינות פרלמנטרית — הכינוי חילחל לכלי התקשורת עד כדי כך, שלא מעט עיתונאים נוטים להגיד את המילים הללו בעצמם, בלי הסתייגות. במסגרת דיווחים פוליטיים הם מצטטים את הפוליטיקאים שיורים שוב ושוב 'תומכי טרור' כאילו מדובר בעובדה מוכחת" ובעניין הטענה שעבאס תומך טרור מוסיף כהן וטוען, "בנוגע ל'תמיכה בטרור', ההאשמה החמורה אינה מבוססת. עבאס הוא חבר כנסת רק מאפריל 2019, אך עוד לפני כן מפלגתו, באופן עקבי, לא התקרבה למצב שבו יש לפסול אותה, על פי חוק, מהתמודדות בבחירות . ניסיונות למנוע את התמודדותה התגלו שוב ושוב כתלושים מהמציאות" [הדגשה שלי, ת.ה.].

עד לפני סבב הבחירות האחרון, הסולן הבכיר בהצמדת התואר לעבאס היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר מעל כל במה, ובלי שמץ הסתייגות, שחברי הרשימה המשותפת (שכללה את כל הסיעות הערביות, מחד"ש עד בל"ד), הם "תומכי טרור שרוצים להשמיד את המדינה".  כיום מזמרים זאת בעיקר חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר, אך הם לא לבד.

כפריים שהורחקו מאדמותיהם מבלי שוב

מסגד אל-ע'אבסייה. מקור:עופר כהן, סאקרה, Marikriber, רבקה בק, Davtir

מאמר מערכת בהארץ (4 במאי, 2022) מזכיר את שני הכפרים, איקרית וברעם, שתושביהם הנוצרים-מרונים קיבלו הוראה מצה"ל במהלך מלחמת השחרור לפנות את יישוביהם עד להוראה חדשה. לא מדובר במוסלמים. מדובר במיעוט שחי כאן לפני קום המדינה. ההבטחה שניתנה להם בעת הפינוי, קרי: "הפינוי זמני בלבד", מעולם לא קוימה. מקרה דומה מתייחס לתושבי הכפר אלע'רבייה (גרבייה), כפר ותיק שהיה קיים כאן בטרם הקמת מדינת ישראל. תושבי הכפר, ערבים-מוסלמים, פונו בהוראת צה"ל, "עד יעבור זעם". גם הם לא זכו לשוב לאדמתם ולחיות בכפרם. יתרה מכך המושל הצבאי, ששלט באזור באותן שנים, סרב לקיים את החלטת בג"ץ ולאפשר להם לשוב אל כפרם ואדמותיהם. במקום זאת, הממשל הצבאי יצא למסע של הרס בתי הכפר, ומחק את רובם מעל פני האדמה. בפרשה זאת טיפל עו"ד גרשון צ'רניאק, סנגור תושבי הכפר, והמשיך לטעון בעדם עד שלבסוף בג"ץ קיבל החלטה לפיה על המושל הצבאי של הגליל לאפשר שובם של בני הכפר אל אדמתם (ראו: בג"ץ 220/51: ג'מאל מחמוד אסלאן ו- 30 אחרים נ. המושל הצבאי של הגליל, נצרת). למותר לציין שהפרשייה חדלה להעסיק את התקשורת והשיח הציבורי. תאמרו שזו טעות מצערת, או לא רלבנטית לסדר היום? אולי זו הסתרת מידע מכוונת? קרי,  שתיקה רועמת. היה מי שטרח לתאר את המצב, הבלוגר והאדריכל זוכה הפרסים, מיכאל יעקובסון (ראו: "סיבוב בשרידי אל-ע'אבסייה" 2015). וטוב שכך, שכן מדובר באיש מקצוע שמסייר באתרים, דולה מידע אודותם, בודק ובוחן כל דבר. הווה אומר, מה שלא עולה לדיון על ידי אמצעי התקשורת הפופולריים, מצוי באתרים פרטיים ובלוגים שמושכים קהל קוראים הצמא למידע החסר.

התיאטרון של הבדווים

גם ביחס למגזר הבדווי (רבע מיליון איש) נוצר מצב דומה: המידע היזום המובא על ידי התקשורת הציבורית לוקה בחסר. במקרה זה: ידיעות בדבר האלימות בחברה הבדווית, בעיקר אלו החיים ברהט, מופצים על ידי התקשורת הציבורית, במיוחד לאחרונה. מאידך חסר מידע על התפתחויות והישגים משמעותיים בתחומי החברה והתרבות. לדוגמה, ידיעות אודות מיזמי תרבות שצמחו מתוך שורות הבדווים בנגב. האם המדיה הפופולריים דווחו פרטים על מאמץ של קומץ מתוך תושבי רהט להנגיש לתושבי היישוב הצגות תיאטרון? עד כינונה של ממשלת השינוי, מדינת ישראל (משרד התרבות והספורט, ומשרד הרווחה) העניקה למגזר הבדווי תקציבים זעומים למיזמי תרבות, אם בכלל. הנגשת הצגות תיאטרון וחינוך הציבור הבדווי לצרוך תיאטרון הם פועל יוצא של בעלי תושייה במגזר הבדווי. מעטים מבינינו שמעו על תיאטרון 'אלמהבאש" והשתתפותו בפסטיבלים מקומיים, או על הפקה בעברית וערבית של הצגות מתוצרתם העצמית. לאחרונה נמצא להם מושיע מטעם המדינה – שר התרבות והספורט, חילי טרופר. לראשונה מאז קום המדינה תושבי רהט נכללים ברשימת מקבלי תקציבי תרבות. וזאת יש לדעת, ככל שגוברת החשיפה של הציבור לתוצרי תרבות, ואין זה משנה באיזה גיל או מגזר מדובר, גובר גם הסיכוי לקירוב הלבבות ויצירת מכנה משותף ממשי. יותר מכך, יזמי התיאטרון – תושבי רהט – למדו על בשרם שהצגות מתובלות בהומור או סאטירה, בסגנון קליט לכל דכפין, עשויות למגר תופעות חברתיות בלתי רצויות, כולל תופעות של אלימות בשל "כבוד המשפחה". שכן תיאטרון, סאטירה והומר, הם שפה בינלאומית שיש בכוחה לפשר בין יריבים ובין שונאים, וליצור שיח פורה לטובת כל הצדדים.

התובנה המיידית שחשוב לציין כאן היא, בראש ובראשונה, שמידע חסר עלול לחבל ברקמה החברתית השברירית ממילא של מדינתנו. אחת הדוגמאות שהובאו לעיל היא האמונה של חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל שערבי-מוסלמי הוא אוטומטית "תומך טרור". גם יידע חסר ביחס לתושבי ישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948, גורם נזק ומהווה טריגר לליבוי שנאה ושימוש באלימות. ובאשר לדימוי השלילי של המגזר הבדווי בנגב: קיימת פעילות מקומית חיובית שאינה זוכה לדווח תקשרותי נרחב.

כיצד ניתן לתקן את המצב? ציבור אחראי חייב לעשות הרבה מעבר להסתפקות בנוסחאות וסיסמאות המופצות חדשות לבקרים בערוצי המדיה. ציבור אחראי חייב להבין ולהאמין שחיכוכים בין מגזרים החיים בכפיפה אחת עשויים להתמתן אם ייעשה מאמץ אקטיבי לדלות מידע נרחב יותר על אלו החיים בקרבנו. מובן שאין זה פוטר את המדינה וערוצי המדיה מאחריות. נהפוך הוא, הפצת סיסמאות ושתיקה מכוונת הן בעוכרי כולנו.