תגית: רגשי דת

חופש הביטוי האמנותי

צילמתי לפני שנים רבות את היצירה של טיציאן, "ונוס מאורבינו" (1534) המוצגת עד היום בגלריה אופיצי בפירנצה. הגדלתי את התמונה, מסגרתי אותה, והיא תלויה בביתי בכניסה לסלון. כל מי שנכנס לכאן, ילדים, שליחים, חברים, משפחה לא יכול שלא לראות את התמונה. איש עדיין לא כיסה את עיניו ולא מצמץ. למען הסר ספק, היצירה עדיין תלויה בגלריה אופיצי, להנאת כל המבקרים.

ונוס מאורבינו (1534), יצירה של טיציאן. קרדיט: ויקיפדיה

ציטוט: "יש להפסיק לאלתר את הרדיפה של אבו ושל המשכן לאמנויות. אם אנשים דתיים מפחדים מכך שרגשותיהם ייפגעו מדבר אמנות, עליהם להימנע מביקור במוזיאונים, או לברר מראש אם התוכן "כשר". לא מתקבל על הדעת להתאים עבודות אמנות לרגישותם ולהעניש את מי שחורג מטעמם. למדינה אסור לפגוע בחופש הביטוי האמנותי" (מאמר מערכת, הארץ 12.7.2021).

המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד. קרדיט: ויקיפדיה

בקיבוץ עין חרוד הוקם המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר ומשכנו הקבוע מומן על ידי הקיבוץ והמדינה. ב- 21 ביוני 2021 הושקה במקום תערוכה ובה עבודה של אמן הווידיאו הצרפתי, גרגורי אבו (Gregory Abou), "שריפת שם השם".

לפני כשש שנים הוצגה בבצלאל (האקדמיה לאמנות ועיצוב) תערוכת עבודות גמר. אחת העבודות הציגה דיוקנו של ראש הממשלה נתניהו כשחבל תליה מונח על צווארו. התגובות לא איחרו לבא. כתבתי על כך בהרחבה תוך השוואה עם מקרים דומים בהיסטוריה העולמית.

מה בין המיצג של אבו ועבודת הגמר בבצלאל?

במקרה של התערוכה בבצלאל, התלמידה שיצרה את הדיוקן אמרה להגנתה שמדובר באמנות בלבד ולא בהסתה. הביקורת עסקה בשאלה של הגבול בין חופש הביטוי והסתה לאלימות, והאם מוזיאון הוא מקום ציבורי. התשובה הייתה חד משמעית – כן. בפועל הסירו את המיצג מהתערוכה. אבל לא זאת הנקודה שיש לשים עליה את הדגש במקרה של גרגורי אבו. בנוגע למיצג הווידיאו שלו יש בהחלט מקום לדון בשאלה האם ביצירה שלו יש מימד של הסתה. הסתה אנטי-דתית.

ציטוט:

"… ברור שגם לחופש הביטוי, כמו לכל זכות דמוקרטית אחרת, יש גבולות המתחייבים מן הצורך לכבד גם את זכויות הזולת. הזכות לחופש ביטוי סותרת לעיתים את הזכות לחיים, וכאשר מתקיימת סתירה כזו על חופש הדיבור לסגת מפני הזכות לחיים. לדברי אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בשנים 1995–2006" , הזכות לחיות בחברה קודמת לזכות להביע בה דעה". המשטר הדמוקרטי נכון להגן על חופש הביטוי, כל עוד הוא מגן עליה, אך במקום שבו חופש הביטוי הופך לקרדום לפגיעה בדמוקרטיה, אין כל צידוק שהיא תניח את צווארה על הגרדום." (מתוך פרק 5 , "חופש הביטוי והסתה, היכן הגבול"?)

נראה לי שבשאלת היתכנותה של הסתה ביצירת אמנות דינם של שני המקרים דומה. אלא שבמקרה של אבו, מלבד סוגיית ההסתה, שאיש לא דן בה עד כה, טענת מצדדי הצבת המיצג בתערוכה נסמכת על סעיף 173 לחוק העונשין, העוסק בפגיעה ברגשי דת.

ציטוט:

"על פי סעיף 173 בחוק העונשין, הפוגע ברגשי דת הוא מי ש"מפרסם פרסום" או "משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול", שיש בהם "כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים".  

השאלה שלא נשאלה: האם המקרה שלפנינו הנו מהלך סנסציוני-שיווקי?

שוחרי התרבות שרוצים להרחיב את הדעת ולהכיר סגנונות אמנות, חופשיים וחופשיות לבקר במוזיאון ש"מדבר אליהם". במה דברים אמורים? בוודאי לא במוזיאון שבהם האוצר/ת אמור לבחור את העבודות הטובות ביותר במונחים של אמנות וחינוך, כדי שאלו יוצגו בתערוכה, ואילו בפועל הבחירה נעשית משיקולים זרים של יצירת סנסציה סביב אחת היצירות. כך שכל מטרת השיבוץ בתערוכה של יצירה ספציפית היא להזמין קהל רחב יותר למוזיאון. וזה מחזיר אותנו לעקרון של חופש הביטוי באמנות.

סיכומו של דבר, חופש הביטוי מחד ופגיעה ברגשות מאידך הם השיקולים המחייבים. לפיכך, יצירות המציגות דברי תועבה קשים, בעיניי חלק מהאוכלוסייה, צריכות להיות מוגבלות לצפייה לילדים, קודם כל. והאחריות לכך תינתן למציגי העבודה. במקרה של אבו: האוצרת והאמן.

שנית, בכדי להימנע מסערות ציבוריות, כדאי שליד יצירות העלולות להיות שנויות במחלוקת, תיכתב אזהרה לבאים להתבונן בהן. בדיוק כפי שסרטון אלים מזהיר ואומר, "זהירות הסרטון מכיל חומרים קשים לצפייה".

עדכון (24.6.2021): לאחר הלחץ הציבורי המיצג "שריפת שם השם" הוסר מהתערוכה בעין חרוד.