א.
מאז שנפתח מוזיאון הילדים בחולון למבקרים עלה קרנה של העיר. גם קודם לכן הלך שמה של העיר לפניה כשמאמציו של ראש העיר מאז 1993, מוטי ששון, להפוך את חולון ממקום זנוח וקשה יום למרכז תרבות מקומי וארצי, עלו יפה. תנועה בלתי פוסקת של מבקרים מרחבי המדינה אל העיר היא אחד הסממנים לסיפור ההצלחה של אדם אחד וחברי עירייה העובדים סביב השעון, יוזמים ומממשים חזון. לאחרונה, זכתה העיר בהוקרה והכרה בינלאומית ומוטי ששון נכלל ברשימת עשרת ראשי העיר המצליחים ביותר בעולם. הבחירה בחולון ובמוטי ששון לאחד מראשי העיר המצליחים ביותר בעולם פורסמה במגזין בריטי בשם מונוקל – בהמשך (מונוקל משלב סרטון תדמיתי על ישראל המודרנית, ובחמש הדקות שייעד לצורך זה, מתייחס מונוקל גם לסוגיית היישוב הבדווי בנגב – אקטואליה!)
בפסקה הפותחת את כתבת הסיקור " Civic Slickers" נאמר:
The right mayor can reinvent and rejuvenate a city, boosting infrestructure, speeding integration, and fostering the arts. For our cities special we profile 10 of the freshest movers and shakers in urban politics worldwide, pinpointing their greatest successes
המגזין הבריטי Monocle, פרסם את הכתבה ב-27 ביולי, וציין את חולון לצידן של ערים כמו אמשטרדם, מדריד ושטוקהולם. למען האמת, כלל לא התפלאתי. אני מצטרפת לקהל המעריצים ומברכת את ששון ואת העיר חולון בתוספת של משאלה: "כן ירבו". ידוע היטב מה היה מצבה של העיר לפני שששון נבחר לראשותה ב- 1993. הוא בנה אותה מחדש, ולפי הכתבה הוא אף "המציא אותה מחדש", שינה אותה מהותית ובנה לה תדמית של מרכז תרבות לתפארת. את השבחים שזכה ששון לקבל ואת ההוקרה העולמית לפועלו הוא דואג לחלק עם עובדי עיריית חולון ובמיוחד עם יד ימינו, בעלת היוזמה והדמיון הפורה חנה הרצמן. ראשי ערים בכל העולם יכולים ללמוד מהיוזמות ותוצאותיהן. אך מה שחשוב בעיני יותר מכל דבר אחר הוא החשיפה שזכתה לה העיר חולון בעולם, באמצעות מגזין שהחל את דרכו רק לפני שלוש שנים ב-2007.
יוזמתו של ששון הייתה מלווה במחשבה תחילה. עם פתיחת מוזיאון הילדים קיבל כל מבקר בו מפת האטראקציות ברחבי העיר . החל מהגן היפני וגן הקקטוסים, הפסלים בכניסה לעיר וכלה בגני סיפורי הילדים (שזכו בפרס עזריאלי בשנה שעברה), מוקדי המשיכה לחולון רק הולכים ומתרבים. אפשר רק להתקנא בתושבי העיר שבראשה עומד אדם המשקיע מחשבה בפיתוח אתרים והוספת מרכזי תרבות בקצב שכזה. לאלו התווספו לאחרונה המוזיאון לקריקטורה וקומיקס, שמאז שנפתח הפך למוקד עלייה לרגל לא רק בשל התערוכות הקבועות והתקופתיות המיוחדות המוצגות בו אלא במיוחד בשל הפעילויות המגוונות המוצעות לילדים ומבוגרים כאחד. גם מוזיאון העיצוב בתכנונו של האדריכל הלונדוני רון ארד שנפתחו לאחרונה הם תוספת נהדרת לעיר ולמבקרים הרבים המגיעים אליה.
ב.
בלתי אפשרי לכתוב על כל זה מבלי להצדיע למגזין הבריטי Monocle שהחל להופיע בפברואר 2007.
מונוקל מוציא לאור עשר חוברות (בקנה מידה של ספר ממש). את החוברות הוא מפיץ למנויים ברחבי העולם ותמצית הכתבות זמינות לכל גולש באתר המושקע שלו. המגזין מתמקד בסיקור עיצוב, תרבות, עסקים ואירועים בינלאומיים. לא בדקתי כמה מנויים יש למונוקל אך האתר האינטרנטי המושקע שלו מעניק תחושה שהמערכת מעוניינת להבליט את הצד היותר מעניין של ה"כפר הגלובלי". המערכת של מונוקל מתהדרת באנשי מקצוע מן השורה הראשונה, הבאים מעיתונים מוכרים ומהימנים כמו הניו יורק טיימס ומרשתות טלוויזיה בארה"ב ובקנדה. לפיכך, מרבית הכתבות באתר זמינות רק חלקית לגולשים אבל המינויים המקבלים 10 מהדורות מודפסות של המגזין בשנה קלנדרית אחת יכולים ליהנות מגלישה בלתי מוגבלת ומלאה בארכיון של מונוקל.
ג.
ישראל זכתה לסיקור לא רע במגזין מונוקל. יש לזה השלכות אם לוקחים בחשבון את העובדה שהמגזין נקרא ונצפה על ידי קוראים מרחבי הגלובוס. בפברואר 2010 פרסם מונוקל סרטון קצר הפותח במילים – "אזרחי ישראל חווים כל רגע תחושה של מדינה במצור. לכל אזרח יש מסכת אב"כ וברחבי המדינה זרועים מקלטים, גדרות תייל הוקמו בגבולות ואנשי צבא חמושים נראים בכל עיר וכפר".הכתבה מציינת ש"ברחבי ישראל מוצבות אנדרטות לזכר לוחמים ואירועים צבאיים וביטחוניים שפקדו את המדינה מאז הקמתה. כללית, אזרחי המדינה הזו חיים בתחושה מתמדת של מלחמה".
אי אפשר לצפות ליותר מזה מסרטון שהופק בבריטניה, ושנועד להציג את מדינת ישראל בפני קהל היעד הגלובלי של המגזין!
במאמר מוסגר – גם על יישובי הבדווים הבלתי חוקיים בנגב יש סיקור בסרטון. כדאי לצפות בו!
הצלחה 