תגית: ראיון עיתונאי

The war that refuses to go away – ריאיון שלי ל-i24 News

No streets in Israel are named after the 1973 Yom Kippur War, evidence of a trauma that still grips the nation: My interview on the i24 news site
Golda Meir and Moshe Dayan 1973 (photo credit - REUTERS)
Golda Meir and Moshe Dayan 1973
(photo credit – REUTERS)

On Oct. 6, 1973, as Israelis were fasting and observing the holiest date on the Jewish calendar, sirens pierced the heavy silence and changed the history of the Jewish state. A combined attack by the armies and air forces of Egypt and Syria, breached Israeli defenses and launched a nearly three week war that cost the lives of some 2,800 Israelis and maimed and scarred thousands of others. According to aides and papers published since, at one point Prime Minister Golda Meir thought of committing suicide because she could not bear the responsibility of the failure to prepare for the war.

In the ensuing 42 years, after two wars (in Lebanon), two Intifadas, several bloody operations in Gaza, thousands of missiles and countless suicide bombings later – the Yom Kippur War is very much present in the life and the psyche of Israelis, whether they know it or not.

It’s not just the momentous political upset that followed the war and put an end to what seemed to be an eternal rule of the Labor party and the coming to power of the Likud and the right, after the 1977 elections. It’s the loss of naivety and trust in the establishment, any establishment, the erosion of the consensus that had accompanied all wars and military acts in Israel till then; it’s the men with post-traumatic disorders and the widows and orphans damaged for life by the war that could have been avoided.

" That war is present in every major decision made by politicians and often by individuals who have lived through it,” says Dr. Tirza Hechter, author of the book “The Yom Kippur War – Trauma, Memory and Myth.” The war was the subject of her PhD thesis published in 1993 and became a book 20 years later. “Comparing the first 20 years after the war to those after 1993, I can safely say every significant event since 1973 is in dialogue with the myths and memories of that traumatic historic event.”

What would you say is the most striking consequence of that war?

I believe it’s the rift between the generation of 73 – those who fought in that war or took part in it – and their parents generation. It destroyed the myth of the “binding of Isaac”, as taught to all Israelis, implying that Isaac went voluntarily to his slaughter and cooperated with his father’s willingness to sacrifice him. Those who fought in those bitter battles refused to cooperate with the “Abrahams” who sent them to war, sensing that something was basically wrong. Since the, Israelis refuse to cooperate in the binding.

What strikes me as strange is the fact there are so many sites and streets named after the 1967 Six Day War, and not a single one named after the Yom Kippur War. Not even after its biggest success – the Israeli crossing of the Suez Canal that changed the course of the war.

In fact, it’s not surprising, at all. If the people recall that war as a national trauma, why would they want to wander the streets and be reminded of that? Plus, so many battles and events that occurred during that war are still subject to bitter controversy.

The Hebrew word “mechdal” – meaning dereliction of duty, mistake, shortcoming – is the one most closely associated with war. Do you accept that term? It’s rather evasive, like saying: “Oops, we blew it.”

Here I have to quote my professor, Charles Liebman, who wrote a lot about the myth of defeat but also claimed that it’s a rather non-functional term. A myth must leave room for hope, and defeat would mean that Israel is not really a safe haven for Jews. He therefore associated the term “mechdal” not with defeat or incompetence – but with negligence. Negligence can be rectified and it leaves room for hope.

But what surfaced was anger and disappointment.

Rightfully so. In early 1976 Dan Almagor, one of the most likeable icons of Israeli popular culture, wrote a parody on the sacred theme of young Israelis sacrificing their lives for the state. The trigger was the ceremony awarding a medal to Gen. Moshe Dayan, one of the architects of that war. The poem ended with the words: ”F..ck you, Jewish State”. Newspapers refused to publish it. Almagor published it as an ad in a popular daily, paid for by a group of bereaved parents.

So there was anger translated into a change in political orientation and a sobering effect. These are the foundations of the generation of ‘73?

Not really. They’ve become a generation of defiance, not offering any structured alternative, nor ideological agenda. As some describe it – it’s a generation of cynical people distancing themselves from values. It doesn’t apply, of course, to a whole generation- but to many. Over half of Israelis were not here in 1973: they were either born after the war of immigrated to Israel later. Still, that war is very much alive in the Israeli discourse.

The war that refuses to go away – by Lily Galili , 22.09.2015

Interviewer – Lily Galili,  a feature writer, analyst of Israeli society and expert on immigration from the former Soviet Union. She is the co-author of "The Million that Changed the Middle East."

אתיקה עיתונאית

קיומם של כללי אתיקה עיתונאית (כתובים או לא כתובים) מראה שישנם דברים בגו, ואולי גם שהיו דברים מעולם….

כל עיתונאי מתחיל, יודע בודאי כיצד עליו לנהוג כלפי מרואיין והמידע שהוא מספק לו במהלך ראיון ….

להלן מקרה המדבר בעד עצמו –

א. תכנון למופת
הטלפון מצלצל בביתי בשעות שלפני הצהרים ומוציא אותי מהריכוז.
פונה אלי עיתונאית של אחד העיתונים היומיים בקול נעים במיוחד: "שלום, ד"ר הכטר?"
אני משיבה: "כן, מדברת".
הקול הרך ממשיך, "קראתי עליך ואודות מחקרך בתחום הסאטירה, והחלטתי לפנות אליך בבקשה להתראיין בנושא זה לעיתון שלנו."
"נכון מאוד, אני חוקרת ומלמדת קורס שנתי על הומור ושימושיו בתקשורת ובפוליטיקה. אם את רוצה אפשרי להיפגש ולדבר על הנושא." השבתי לה בנימה מעודדת.
"אני מאוד מעונינת שניפגש" היא מגיבה בטון מרוצה.
"טוב, אז מאחר שאני גם מלמדת במשך השבוע, אוכל להתפנות אליך באחד מימי השבוע פרט לימים רביעי וחמישי," השבתי לה.
"יופי, אז מה דעתך על יום שלישי?" שאלה אותי בתקווה שזה יסתדר
"יום שלישי לפני הצהרים זה בסדר. אז בואי נקבע, שעה עשר. זה נוח לך?"
"כן בהחלט", השיבה לי בשמחה.
"על מה בדיוק רצית לדבר?" התעניינתי
"בכללי, על סאטירה וכמובן גם על סאטירה בישראל." השיבה לי בטון של שמחה (הרי לא קל למצוא מרואיינים כל כך אדיבים שמוכנים להקדיש זמן לשאלות של עיתונאים).
"בסדר" השבתי, ועוד מיהרתי לנדב מידע ראשוני, "אני כבר יכולה להמליץ לך על שני ספרים מצוינים בנושא הסאטירה בכלל והסאטירה בישראל בפרט; האחד הוא של אלכסנדר דוד, ושמו, ליצן החצר והשליט; השני – ספר חדש שכתב עוז אלמוג, בשם, פרידה משרוליק. אלו מקורות טובים שתוכלי לעיין בהם לפני שאת מגיעה לכאן." כך המשכתי כשאני מפרטת מה כלול בכל אחד מהמקורות (כן, מוסרת מידע כך סתם, בחינם, רוצה להיות בסדר…) ועוד המשכתי ואמרתי, "אז הנה הכתובת שלי, ואסביר לך בדיוק איך להגיע…. להתראות."

ב. שינוי קטן בתוכנית
יום שלישי בבוקר, אני יורדת למטה לצעדה היומית שלי וכמה תרגילי כושר. חוזרת הביתה מתנשפת, ובעלי מוסר לי שבזמן שהייתי בחוץ שוחח בטלפון עם העיתונאית – "חיפשה אותך העיתונאית מעיתון…. היא מבקשת שתיצרי איתה קשר בטלפון מספר…. היא דוחה את הפגישה לשעות הצהרים, רוצה לדעת אם זה בסדר."
טוב, התיישבתי לבדוק מה סדר היום שלי. יש לי פגישה מחוץ לבית אחר הצהרים ועלי לצאת בסביבות השעה ארבע. חוץ מזה מחכה לי הרבה עבודה בבית.
חייגתי אליה, עונה לי הקול המוכר, "שלום, תרצה." (הפעם כבר לא ד"ר הכטר אלא תרצה.)
"שלום" אני עונה. "רצית לשנות את שעת הפגישה לצהרים?" אני שואלת.
"כן, אפשר באחת בצהרים?" היא שואלת.
"כן" אני עונה. "אפשר, רק תקחי בחשבון שלא אוכל לדחות הלאה לשעות אחר הצהרים, יש לי פגישה אחרת".
"טוב, תודה לך, אגיע בזמן. זה סגור. להתראות!" היא עונה.

ג. לקראת הראיון
אני מתיישבת לעבוד על שתי הרצאות עבור שני כנסים שונים בסוף חודש דצמבר. אני עמוסת עבודה. הזמן רץ, השעה כבר אחת בצהרים. הפסקה. היא עדיין לא הגיעה, אולי לא מצאה את הכתובת. אבל אם כך, הייתה מתקשרת לשאול. הפסקתי עיסוקי והמתנתי.
עברו עשר דקות נוספות, השעה אחת ועשר דקות, נשמע צלצול באינטרקום. אני עונה, שואלת מי שם ומוסיפה, "שלום, עלי לקומה עשירית."

ד. הראיון
היא נכנסת ומתיישבת. אני מגישה לה כוס מיץ קר ונשנושים.
אנחנו מתחילות לדבר.
"כן, במה אוכל לעזור לך?" אני שואלת.
היא מסבירה, "אני כותבת קבוע טור בענייני תרבות לעיתון שלנו. הכתבה שלי על סאטירה תופיע ככתבה מרכזית במוסף סוף השבוע הבא. קיבלתי קלטת של "ארץ נהדרת" היא מוסיפה, וגם הספקתי כבר לרכוש את ספרו של עוז אלמוג שעליו המלצת. כן הוא מאוד מעניין ומתאים למטרה שלי."
השיחה קולחת.
אנחנו מדברות על סאטירה, כביקורת הומוריסטית. נזכרות בחנוך לוין ובמלכת האמבטיה. אני מתייחסת לתרומתו של גלי צה"ל לסאטירה בישראל, ונוקבת בשמה של תכניתם המוצלחת של אברי גלעד וטל ארז, "מה יש". אני מתייחסת גם לתכנית "מדינת היהודים" שסוקרת את ההיסטוריה של הסאטירה בישראל. אנחנו ממשיכות לדבר על "החרצופים" בתקופה שבה לא היה "ציד מכשפות" והיה מותר לצחוק בקול רם. ולהבדיל, על תוכנית הסאטירה של שי ודרור, ומדוע הורידו אותם.
לבסוף היא מנסה לברר מה דעתי על הסאטירה כיום, בעיתונות ובטלוויזיה.
במהלך הראיון היא גם מדווחת לי שכבר ראיינה בטלפון את אפריים קישון, שסיפר לה שהוא מאוכזב מאיכות הסאטירה בטלוויזיה, שזו ליצנות יותר מאשר סאטירה.
הערתי על כך – היום מה שקובע הוא רייטינג. גורם מרכזי בקביעת תכנים בערוצים המסחריים בכלל, ובענייני סאטירה בפרט. שנית, צריך להתחשב בטעמיו של הקהל. למי יש היום ראש לחשוב? למי יש בכלל ראש חושב? קהל היעד רוצה לצחוק על ליצנות, לא כל כך מבין שנינות…..

שעה וחצי עוברת לה ביעף, והיא רושמת ורושמת.
לבסוף, כשהרגשנו שמיצינו את הזמן, שאלה אותי הגברת הצעירה, "אז מה האימייל שלך? כשהכתבה תהיה מוכנה," היא מבטיחה, "אשלח לך באימייל."
מסרתי את כתובת האימייל שלי (את מספר הטלפון שלי, היא, אגב, מצאה לבד…), ברכתי אותה בהצלחה בכתיבה, והוספתי שמאוד נהניתי. היא אישרה שגם היא, וזהו.
עיתונאית בתחילת דרכה. מאוד מוטיבציונית. בחורה מבית טוב.

ה. סוף מפתיע
הגיע סוף השבוע.
חיפשתי באינטרנט את אתר הבית של העיתון.
מצאתי. נרשמתי כדי שאוכל לעלעל במדוריו השונים.
לפתע נזכרתי שהיא הייתה אמורה לשלוח אלי את הכתבה באימייל….
טוב, אולי היא עוד תשלח, אמרתי בלבי. אבל בינתיים… סיקרן אותי לקרוא את הכתבה.

הכתבה ארוכה; הקריאה קולחת; הנה היא כותבת על ארץ נהדרת, על אפריים קישון, ואפילו מצטטת את עוז אלמוג (לא ברור לי אם ראיינה אותו או שמא קראה בספר, שעליו, כזכור, המלצתי לה).
בהמשך היא מציינת אפילו את שמו של הבחור, בוגר תיכון, שסיפר לה בהתלהבות שאינו מוכן לפספס את "ארץ נהדרת", מה שמראה, שצעירים כן נהנים מהתכנית.

סיימתי לקרא; כתבה מעניינת; כוללת אזכור נושאים שעלו בראיון אתי, כולל ציטוט של עוז אלמוג.
לא מוזכר אף לא ברמז, הראיון אתי.
נו, בסדר. אבל היא גם לא שלחה אלי את הכתבה באימייל, כפי שהבטיחה!
לא יצרה אתי קשר, כדי להודות לי  או לשאול כיצד התרשמתי מהתוצר הסופי.

בדקתי באתר העיתון, במדור "צור קשר", כדי לשלוח את חוות דעתי על היחס ובכלל.
לא מצאתי את שמה ברשימת כתובות המיילים של בעלי הטורים.
שלחתי למערכת שלה מייל ועדיין אני ממתינה למענה….

אז ככה, ספירת מלאי –
1. למדתי לקח? לא בדיוק. דבר דומה קרה לי עם תחקירנית של ערוץ 2, ממש לאחרונה, לפני כחודש ימים.

2. אבל, זכיתי לקבל שעור פרטי על אתיקה עיתונאית; למדתי על בשרי מהי דרך ארץ אלמנטרית בעיתונות הכתובה, וגם האלקטרונית (אני מקווה שזה איננו מדגם מייצג….). אזכור זאת לפעם הבאה.

 מה שבטוח – לא ארים ידיים, כמו רבים אחרים, וגם לא אומר – "זה מה יש……