תגית: קומדיית מצבים

"The Netanyahus" (הנתניהוז)

כאשר שאלו אותו מדוע בחר בבנציון נתניהו כדמות מרכזית ברומן החדש שלו, The Netanyahus, השיב ג'ושע כהן תוך כדי צחקוק: "מכיוון שכך גובר הסיכוי שעותקים רבים יותר של הספר ימכרו". לצורך כתיבת ספרו, כהן יכול היה לבחור בכל דמות, בדיונית או אמיתית, ובלבד שהיא נוגעת בסוגייה הקשורה לישראל ולחיי הסגל בקמפוס האמריקאי.

תמונה באדיבות: אמזון

וכעת לעצם העניין: טוענים שז'אנר הסיטקום הטלוויזיוני (קומדיית מצבים) נכנס מזמן לתרדמת. אפשר להתווכח על כך. מה שעדיין חי ובועט הוא ז'אנר הסיטקום בספרות. אם מחפשים הסבר לדעיכת ז'אנר הסיטקום בטלוויזיה אפשר לתלות את האשם העיקרי בבעיית המימון. ידוע שהטלוויזיה נוטה לייצר בעיקר תוכניות ריאליטי כיוון שההפקה שלהן זולה משמעותית מהפקת סיטקום. ולמרות שקרנה של הדרמה עלה בשנים האחרונות הן בטלוויזיה והן בספרות, הרי שבכל הקשור לספרות, הסיטקום לא נכנס לתרדמת. נהפוך הוא, הספרות ממשיכה לייצר סיטקום בהצלחה רבה.

יש עניין נוסף שצריך להבהיר בטרם נדון ב"הנתניהוז" של כהן – בשנים האחרונות מתגברת בקרב טובי הסופרים האמריקאים הנטייה להתמקד בנושאים הקשורים לישראל. קחו לדוגמה את הסופר היהודי-אמריקאי, ג'ונתן ספרן פויר, ואת ספרו הנני (2016). דוגמאות נוספות הן, ניקול קראוס שכתבה את יער אפל (2017), והסופר נתן אנגלנדר שכתב את ארוחת הערב במרכז האדמה (2017).

הנתניהוז. קרדיט: סטימצקי

אחד הספרים הטובים ביותר הנוגע בנושאים כגון ציונות, הוא ספרו החדש של ג'ושע כהן, The Netanyahus. צריך לומר שהנובלה גדושה באלמנטים קומיים ובשל כך כבשה את טורי הביקורת במדיה האמקיראית עוד בטרם הושקה רשמית בארה"ב. כותרת המשנה של הנובלה "אפיזודה קטנה, ואולי אפילו זניחה בהיסטוריה של משפחה מפורסמת מאוד" – מרמזת על ממדיה הקומיים. כהן, סופר יהודי-אמריקאי, מתבסס על חוויה אמיתית, שמבקר הספרות האגדי פרופ' הרולד בלום חלק עמו. העלילה שכהן רוקם מתרחשת בשנות החמישים בקמפוס אמריקאי במערב ארה"ב. במוקד הנובלה מציב כהן משפחה ישראלית שמתלווה אל אבי המשפחה בעת שהגיע למכללה בארה"ב, כשמטרתו של האב הינה להציג את מועמדות לתפקיד מרצה בכיר במכללה. אם כך, מדובר בנובלה המבוססת על רגע מינורי ודי זניח בחייו של הציוני והרוויזיוניסט המנודה, ד"ר בנציון נתניהו. שכן, ד"ר בנציון נתניהו, שהינו אביו של בנימין נתניהו לשעבר ראש ממשלת ישראל, הנו ציוני נלהב, שלא הצליח להתקבל כחבר סגל באוניברסיטה העברית, ומלמד זמנית במכללת דרופסי בפילדלפיה.

כהן בוחן בנובלה מערכת יחסים בדיונית בין משפחת נתניהו ודמות מרכזית נוספת בנובלה, פרופ' רובן בלום (Ruben Blum) פרופסור להיסטוריה כלכלית אמריקאית במכללת קורבין הדמיונית והמינורית. מכללת קורבין נמצאת "אי-שם" הרחק מברונקס, עיר ילדותו של בלום, בלום הוא בן למשפחת מהגרים יהודים מקייב, שחלקם נהרגו בקייב במסגרת מאורעות שנת 1905. חייו האישיים אינם מתנהלים בטוב. הוא נשוי לאדית, ספרנית אוניברסיטאית, ולמרבה הצער, בתו המתבגרת ג'ודי נוטרת לו. בנוסף, בלום הינו היהודי היחיד בסגל המכללה. הוא נתון להשפלות בלתי פוסקות בשל מוצאו היהודי. כחבר סגל יהודי יחיד במכללה, בלום מתבקש לארח את משפחת בנציון נתניהו הישראלית. כהן מציג את בלום כ"קונפורמיסט חסר עמוד שדרה", המבין שאין לו ברירה אלא למלא את המוטל עליו. מבחינתו, נגזר עליו להיות מאופק כלפי בנציון נתניהו ההיסטוריון המתנשא והרועש, תוך שהוא נתון לשטף של הערות אנטישמיות המכוונת כלפיו מצד מעסיקיו במכללה. לקראת הגעתו של בנציון נתניהו לקמפוס של מכללת קורבין, בלום מקבל לידיו מסמך שארכו 18 עמודים שאותו חיבר פרופ' פרץ לבבי מהאוניברסיטה העברית. המכתב מציג פרטים היסטוריים-ביוגרפיים של בנציון נתניהו. בנוסף הוא מכיל גם אמירות של מתקפה אישית נגד האיש המיועד לתפקיד בכיר במכללת קורבין. בין היתר לבבי חושף את בנציון נתניהו כציוני פנאטי וכבעל יכולת אקדמית מפוקפקת.

בדומה לסדרה קומית אמריקאית טיפוסית, אפיזודות קומיות רבות מפוזרות על פני הספר. הן כוללות סיטואציות שבהן מעסיקיו של בלום משפילים אותו ומתיחסים אליו בקטנוניות, וסיטואציות דוגמת הויכוחים הניטשים בין בתו ג'ודי וסבה בנוגע למשמעות הביטוי "הוגנות". דוגמה נוספת היא אפיזודה שבה מתקיים מפגש בין פרופ' בלום ובנציון נתניהו ומשפחתו. כל בני המשפחה ללא יוצא מהכלל מתנהלים בגסות-רוח. הם לא נעימים ובלתי ניתנים לשליטה. הם זורעים סביבם הרס ואביהם מחריד לא פחות. דוגמאות נוספות לפן הקומי שבנובלה הן אותן סיטואציות קומיות שבהן בלום הצנוע מתמודד עם ההתנשאות החריגה של בנציון נתניהו. מבקרי ספרות אמריקאים שהספיקו לעיין בספר בטרם ראה אור באופן רשמי, התעכבו על מה שנחשב בעיניהם כחלקים "הטובים ביותר ברומן" – את ליבם שבו במיוחד הסיטואציות שבהן הסבים והסבתות מגיעים לארוחת ערב אצל משפחת בלום. בסיטואציה אחת היו אלו הוריה של אדית שהגיעו לביקור משפחתי לכבוד ראש השנה, ובסיטואציה שניה היו אלו הוריו של רובן שהגיעו לחג ההודיה. המבקרים טוענים שאם נדמיין את הסיטואציות המשעשעות בין רוז, אייב, מידג' וג'ואל מהסדרה הקומית האמריקאית, "גברת מייזל המופלאה" שעלתה לשידור בנובמבר 2017, ונכפיל את ההנאה שלנו פי כמה, נקבל מושג מדוייק על הסיטואציות המשעשעות בנובלה.

שורה תחתונה: הנובלה משלבת בתוכה בעיקר בּׅדיון. כך שלמעט העובדות שבה – כמו שמו של בנציון נתניהו ועובדת היותו היסטוריון המועמד לתפקיד של מרצה בכיר באוניברסיטה אמריקאית, או העובדה שבקמפוס מרצה יהודי הוא בסך הכל כסת"ח – לנובלה יש חשיבות מינורית. מטרתו העיקרית של כהן היא להעביר לקורא תכנים הקשורים לישראל ולציונות, והוא בונה זאת באמצעות ז'אנר הסיטקום.

הכותר באנגלית:

The Netanyahus : An Account of a Minor and Ultimately Even Negligible Episode in the History of a Very Famous Family. New York Review Books, 2021 (248 pp.)

הומור זה לא צחוק!

מי שתרגם את  המאמר לעברית הרג את הפואנטה!!  פשוט הרג אותה…

ומדוע? משום שהומור זה עניין רציני.

מיסטר בין
מיסטר בין (רואן אטקינסון). מקור: ויקיפדיה

קראתי בספקנות רבה את כותרת המישנה בעיתון – לא ידוע מי אחראי למותה של הבדיחה, האם פצצת האטום אחראית לכך, האם האינטרנט???

משהו שידר לי שיש כאן באג רציני וצריך לברר מה מקורו.
התלבשתי על מנוע החיפוש כדי לחפש את הכתבה המקורית  (Seriously, the joke is dead) וכמובן שלא הופתעתי לראות כיצד התבלבלו היוצרות בתרגום לעברית.
אין בכוונתי להשוות כאן בין התרגום לבין המקור אלא להרגיע את קוראי. נא לא להיבהל, הבדיחה לא מתה. אולי סגנונה השתנה.

בכתבה המקורית אומר וורן סנט ג'ון

"ההומור תמיד היה חלק אינטגרלי של החיים – לדוגמא, ביוון העתיקה היה מועדון של קומיקאים שנקרא קבוצה של 60 שנפגשה באופן קבוע במקדשו של הרקולס….
"יחד עם זאת, ימי הזוהר של הבדיחה הנרטיבית שכוללת פתיח מעין הכרזה על בואה, ידעה ימים טובים יותר. ימי הזוהר שלה היו שנות ה-50. היא הלכה ודעכה ואת מקומה תופסת הבדיחה הצינית. יש לכך מספר סיבות:

אנו חיים בקצב רצחני, בחוסר וודאות רבה, אין לנו זמן לנשום, אז למי יש זמן לשמוע סיפורים??? רוצים את העיקר בלבד. אז לומר שימיה של הבדיחה הגיעו לקיצם? הרי יש כאן בעייה של הבנת הנקרא!

ההומור השחור והאירוני, הומור שנועד כדי להתמודד עם מצבים  קשים, ולהקל על הסבל שלנו, בולט היום יותר מאי פעם. כל מה שהשתנה הוא, אם כן, השכיחות הגבוהה של ההומור השחור, הסאטירי, לעומת בדיחות האבסורד.

ג'ון מוריאל, שחקר את ההומור לאורך ולרוחב, מסביר את השינוי על בסיס כניסתן של נשים לעולם העבודה – גורם מלחיץ שמגביר את התחרות בין אלו ששואפים לטפס בהיררכיה הארגונית. ההומור משמש את המשתתפים בעולם התחרותי והמלחיץ – נשים וגברים כאחד.

האנתרופולוג אפטה היה בוודאי אומר שבעבר מי שקבע מה מצחיק היה הגבר.
נשים לא הצחיקו? שקר וכזב. פשוט לא נתנו להן הזדמנות להופיע במרחב הציבורי. כיום הן מופיעות כסטנדאפיסטיות בעולם המודרני, והן עושות את העבודה בכלל לא רע.

פרויד, מסביר כי מה שנחשב פעם לגורם משמעותי בצורך שלנו להתבדח היה כל דחף שהיה עלינו להדחיקו. כל מה שהיה בגדר טאבו במרחב הציבורי, משום שלא נכון היה לפרוק אותו בפומבי, אלא אם-כן הוא עוטה מעטה סגנוני של הומור.
הדחף המיני של הגבר היה אחד הגורמים הבולטים ביותר ליצירת בדיחות גסות לפי פרויד.

חוקרים פמיניסטיים עלו על האלמנט הזה. וכיום הם טוענים שאופי הבדיחה משתנה, הבדיחה עצמה לא מתה. וההסבר לכך הוא, שכולנו חייבים לתקשר עם הסביבה המיידית שאיננה המשפחה אלא סביבת העבודה. וכל מי שרוצה להיות בסדר עם אחרים, עושה זאת בדרך הומוריסטית. כיום לא רק הגברים זקוקים לבדיחה ככלי עזר; גם נשים מוצאות עצמן יום-יום באותם מצבי לחץ בעבודה.

בעצם, ימי הזוהר של הבדיחה המסורתית – בדיחת האבסורד, והבדיחה הגסה – חפפו את התקופה שבה האישה ישבה בבית. מדובר בעיקר בשנות החמישים. תקופה שהצמיחה את ז'אנר קומדיות המצבים, כגון "הכל נשאר במשפחה", שהמחישנ היטב את הסטריאוטיפ הנשי – אדית, אשתו של ארצ'י בנקר.
באותם ימים האישה הייתה צריכה להתנצל על כל דבר שהשתבש בחייו של הגבר, להתנצל שהיא מפריעה לו לקרוא עיתון, שהיא לא הספיקה להכין אוכל בזמן וכן הלאה. נטייה שהעניקה להומור שלה, שהיה מוגבל לחדרי חדרים, גוון של התנצלות, והפחתת הערך העצמי. והיא עשתה זאת מתוך אמונה ברורה שאכן היא האשמה.

אבן הבוחן לסגנון ההומור המקובל הוא קומדיית המצבים.
זהו ז'אנר טלוויזיוני שמיטיב לשקף את הסטריאוטיפ החברתי, את הקוד המקובל והאיקונוגרפיה החברתית של התקופה והחברה.
בקומדיית המצבים של שנות ה-90 ג'רי סיינפלד החל לעשות שימוש בהומור אישי – הומור הנבנה על תכונות של חבורת הרווקים שאיתם הוא חי. באופן מפתיע, זה גם הסגנון המסורתי של בדיחות הנשים.
אז איך זה שסיינפלד הצטרף לסגנון ההומור הנשי? זאת משום שזה הסגנון שנמכר בשנות ה-90 טוב יותר מהפורמט ההומוריסטי שנקבע על ידי העולם הגברי ששלט בתחום עד אז!!!

קומדיית מצבים חייבת למכור מוצר, בין אם מדובר במוצר מדף ובין אם מדובר בקוד תרבותי. בעצם, שני אלו תלויים מאוד זה בזה, ומוצר המדף הוא זה שחייב להימכר בכל מקרה!!
אז סיינפלד היה מי שחשף את הקוד התרבותי של שנות ה-90. קוד תרבותי שאומר שרווקים ורווקות מובטלים, אבל שניהם שווי ערך והזדמנויות, חיים בניו יורק בחוסר וודאות במנותק מההורים ומהמשפחה. שניהם חיים חיי רגע. נשים וגברים נחשפו באותה מידה לתלאות העיר הגדולה. נשים וגברים כאחד היו קהל הצרכנים של חברות מסחריות. כדי לשווק את הסחורה צריך קהל נאמן לסדרה.

לדאבוני, המאמר שתורגם לעברית והופיע הבוקר בעיתון החמיץ את הפואנטה בגדול.
לא הבדיחה מתה אלא סגנון ההומור הגברי שיצר פורמט של בדיחות גסות ואבסורדיות מת.
יחי הפורמט החדש המשקף שוויוניות בין המינים!

להלן שורת המחץ של המאמר, שאותה פספס מי שמתרגם אותו לעברית, ובזאת גם אסיים
"כן, ההומור הגברי שבק חיים בתהליך איטי ובטוח, במשך 30 השנה האחרונות – עד שיישר קו עם ההומור הנשי….."