תגית: קומדיית מצבים

"The Netanyahus" (ה"נתניהו'ז")

כאשר שאלו אותו מדוע הוא בחר את בנציון נתניהו כדמות מרכזית ברומן החדש שלו, The Netanyahus, הסופר ג'ושע כהן השיב כשהוא מצחקק: "מכיוון שכך גובר הסיכוי שעותקים רבים יותר של הספר ימכרו". כהן יכול היה לבחור בכל דמות אחרת, בדיונית או אמיתית. כל עוד הוא נוגע בסוגייה הקשורה לישראל, לציונות ולחיים של הסגל בקמפוס האמריקאי.

וכעת לעצם העניין: טוענים שז'אנר הסיטקום הטלוויזיוני נכנס לתרדמת לא מכבר. אפשר להתווכח על כך, אבל הספרות עדיין מייצרת אותו. אם מחפשים הסבר לדעיכת הז'אנר בטלוויזיה אפשר להאשים בעיקר את בעיית המימון. הטלוויזיה מייצרת תוכניות ריאליטי כיוון שההפקה שלהן זולה משמעותית מהפקה של קומדית מצבים. ולמרות שקרנה של הדרמה עלה בשנים האחרונות הן בטלוויזיה והן בספרות, הרי שבתחום הספרות הקומדיה לא נכנסה לתרדמת. נהפוך הוא, הספרות ממשיכה את סגנון הסיטקום בהצלחה רבה. יעיד על כך ספרו של ג'ושע כהן The Netanyahus, שכבר הספיק להכות גלים בארה"ב למרות שעדיין לא הושק רשמית. מדובר ברומן, המבוסס על רגע מינורי, ואפילו זניח, בחייו של הציוני והרוויזיוניסט המנודה, ד"ר בנציון נתניהו.

בשנים האחרונות, טובי הסופרים בארה"ב מרבים להתמקד בנושאים הקשורים לישראל. ג'ונתן ספרן פויר כתב את הנני (2016), ניקול קראוס כתבה את יער אפל (2017), נתן אנגלנדר כתב את ארוחת הערב במרכז  האדמה (2017) וכעת, אחד הספרים הטובים ביותר בתחום זה הוא החדש של ג'ושע כהן, The Netanyahus. כהן הוא סופר אמריקאי ובדומה לסופרים מהטובים ביותר בארה"ב, בחר גם הוא לתרום לארון הספרים העלילתיים-היסטוריים מעין סיטקום, קומדיית מצבים העוסקת במשפחה ישראלית כאשר אב המשפחה מציג מועמדות לתפקיד מרצה בכיר במכללה בארה"ב.

קרדיט: אמזון

כותרת המשנה של The Netanyahus, "אפיזודה קטנה, ואולי אפילו זניחה, בהיסטוריה של משפחה מפורסמת מאוד", רומזת על ממדיו הקומיים של הספר שעלילתו מתרחשת בשנות החמישים בקמפוס במערב ארה"ב. אחת הדמויות המככבות ברומן של כהן היא ד"ר בנציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.

בהתבססו על חוויה אמיתית שמבקר הספרות האגדי פרופ' הרולד בלום חלק עמו, ג'ושע כהן בוחן ב- The Netanyahus את היחסים הבדיוניים בין משפחת נתניהו לפרופ' רובן בלום במכללת קורבין: מכללה מינורית בעיר שנמצאת "אי-שם" הרחק מברונקס, עיר שבלום גדל בה כבן למשפחת מהגרים יהודים מקייב, שחלקם נהרגו בקייב במסגרת מאורעות שנת 1905.

הרומן מציג תמהיל מענג בין חיי הקמפוס וההיסטוריה של הציונות. הדמות המרכזית ברומן היא רובן בלום (Ruben Blum), פרופסור להיסטוריה כלכלית אמריקאית במכללת קורבין. חייו האישיים של בלום אינם מתנהלים בטוב. הוא נשוי לאדית, ספרנית אוניברסיטאית, ולמרבה הצער בתו המתבגרת, ג'ודי נוטרת לו. בנוסף, בלום הינו היהודי היחיד בסגל המכללה והוא נתון להשפלות בלתי פוסקות בשל מוצאו. כחבר סגל יהודי יחיד במכללה, בלום מתבקש לארח את משפחת בנציון נתניהו הישראלית. כהן מציג את בלום כקונפורמיסט חסר עמוד שדרה, המבין שאין לו ברירה אלא למלא את המוטל עליו. מבחינתו, נגזר עליו להיות מאופק כלפי בנציון נתניהו ההיסטוריון המתנשא והרועש, תוך שהוא נתון לשטף של הערות אנטישמיות המכוונת כלפיו מצד מעסיקיו במכללה.

בנציון נתניהו מוצג על ידי כהן כציוני נלהב שלא הצליח להתקבל כחבר סגל באוניברסיטה העברית, וכעת הוא מלמד במכללת דרופסי בפילדלפיה. לקראת הגעתו של בנצון נתניהו לקמפוס, בלום מקבל  לידיו מסמך שארכו 18 עמודים שאותו חיבר פרופ' פרץ לבבי מהאוניברסיטה העברית. המכתב מציג פרטים היסטוריים-ביוגרפיים של בנציון נתניהו, והוא מכיל גם מתקפה אישית כנגד האיש המיועד לתפקיד בכיר במכללת קורבין. בין היתר לבבי חושף את בנציון נתניהו כציוני פנאטי וכבעל יכולת אקדמית מפוקפקת.

בדומה לסדרה קומית אמריקאית טיפוסית, ספרו של כהן מלא וגדוש בסיטואציות משעשעות. קחו לדוגמה את אפיזודת המפגש של בלום עם בנציון נתניהו ומשפחתו. כל בני המשפחה ללא יוצא מהכלל מתנהלים בגסות-רוח, הם לא נעימים ובלתי ניתנים לשליטה. הם זורעים מסביבם הרס ואביהם מחריד לא פחות. הרומן מציג סיטואציות קומיות שבהן בלום הצנוע מתמודד עם ההתנשאות החריגה של בנציון נתניהו.

לדעת מבקרי ספרות שכבר הספיקו לעיין בספר בטרם ראה אור באופן רשמי, החלקים הטובים ביותר ברומן הם סיטואציות רקע משעשעות. במיוחד אלו שבהן הסבים והסבתות מגיעים לארוחת ערב אצל משפחת בלום. הוריה של אדית מגיעים לראש השנה והוריו של רובן מגיעים לחג ההודיה. דמיינו את הסיטואציות המשעשעות בין רוז, אייב, מידג' וג'ואל מהסדרה הקומית האמריקאית, "גברת מייזל המופלאה" שעלתה לשידור בנובמבר 2017. כעת הכפילו את ההנאה מהן פי כמה, ותקבלו תמונה מדויקת של מה שמתרחש ב- The Netanyahus.

לסיכום – ז'אנר קומדיית המצבים הוא המבנה שעליו מבוסס הרומן החדש של כהן. הוא בולט בסיטואציות רבות, החל בהשפלותיו הקטנוניות של בלום על ידי מעסיקיו וכלה בוויכוח הניטש בין בתו ג'ודי וסבה בנוגע למשמעות הביטוי "הוגנות".  

יחד עם זאת יש להדגיש שמדובר ברומן, The Netanyahus (ה"נתניהו'ז") הבנוי כקומדיית מצבים יצירתית, המשלבת בעיקר בּׅדיון עם מעט עובדות.

The Netanyahus : An Account of a Minor and Ultimately Even Negligible Episode in the History of a Very Famous Family. New York Review Books, 2021 (248 pp.)

הומור זה לא צחוק!

מי שתרגם את  המאמר לעברית הרג את הפואנטה!!  פשוט הרג אותה…

ומדוע? משום שהומור זה עניין רציני.

מיסטר בין
מיסטר בין (רואן אטקינסון). מקור: ויקיפדיה

קראתי בספקנות רבה את כותרת המישנה בעיתון – לא ידוע מי אחראי למותה של הבדיחה, האם פצצת האטום אחראית לכך, האם האינטרנט???

משהו שידר לי שיש כאן באג רציני וצריך לברר מה מקורו.
התלבשתי על מנוע החיפוש כדי לחפש את הכתבה המקורית  (Seriously, the joke is dead) וכמובן שלא הופתעתי לראות כיצד התבלבלו היוצרות בתרגום לעברית.
אין בכוונתי להשוות כאן בין התרגום לבין המקור אלא להרגיע את קוראי. נא לא להיבהל, הבדיחה לא מתה. אולי סגנונה השתנה.

בכתבה המקורית אומר וורן סנט ג'ון

"ההומור תמיד היה חלק אינטגרלי של החיים – לדוגמא, ביוון העתיקה היה מועדון של קומיקאים שנקרא קבוצה של 60 שנפגשה באופן קבוע במקדשו של הרקולס….
"יחד עם זאת, ימי הזוהר של הבדיחה הנרטיבית שכוללת פתיח מעין הכרזה על בואה, ידעה ימים טובים יותר. ימי הזוהר שלה היו שנות ה-50. היא הלכה ודעכה ואת מקומה תופסת הבדיחה הצינית. יש לכך מספר סיבות:

אנו חיים בקצב רצחני, בחוסר וודאות רבה, אין לנו זמן לנשום, אז למי יש זמן לשמוע סיפורים??? רוצים את העיקר בלבד. אז לומר שימיה של הבדיחה הגיעו לקיצם? הרי יש כאן בעייה של הבנת הנקרא!

ההומור השחור והאירוני, הומור שנועד כדי להתמודד עם מצבים  קשים, ולהקל על הסבל שלנו, בולט היום יותר מאי פעם. כל מה שהשתנה הוא, אם כן, השכיחות הגבוהה של ההומור השחור, הסאטירי, לעומת בדיחות האבסורד.

ג'ון מוריאל, שחקר את ההומור לאורך ולרוחב, מסביר את השינוי על בסיס כניסתן של נשים לעולם העבודה – גורם מלחיץ שמגביר את התחרות בין אלו ששואפים לטפס בהיררכיה הארגונית. ההומור משמש את המשתתפים בעולם התחרותי והמלחיץ – נשים וגברים כאחד.

האנתרופולוג אפטה היה בוודאי אומר שבעבר מי שקבע מה מצחיק היה הגבר.
נשים לא הצחיקו? שקר וכזב. פשוט לא נתנו להן הזדמנות להופיע במרחב הציבורי. כיום הן מופיעות כסטנדאפיסטיות בעולם המודרני, והן עושות את העבודה בכלל לא רע.

פרויד, מסביר כי מה שנחשב פעם לגורם משמעותי בצורך שלנו להתבדח היה כל דחף שהיה עלינו להדחיקו. כל מה שהיה בגדר טאבו במרחב הציבורי, משום שלא נכון היה לפרוק אותו בפומבי, אלא אם-כן הוא עוטה מעטה סגנוני של הומור.
הדחף המיני של הגבר היה אחד הגורמים הבולטים ביותר ליצירת בדיחות גסות לפי פרויד.

חוקרים פמיניסטיים עלו על האלמנט הזה. וכיום הם טוענים שאופי הבדיחה משתנה, הבדיחה עצמה לא מתה. וההסבר לכך הוא, שכולנו חייבים לתקשר עם הסביבה המיידית שאיננה המשפחה אלא סביבת העבודה. וכל מי שרוצה להיות בסדר עם אחרים, עושה זאת בדרך הומוריסטית. כיום לא רק הגברים זקוקים לבדיחה ככלי עזר; גם נשים מוצאות עצמן יום-יום באותם מצבי לחץ בעבודה.

בעצם, ימי הזוהר של הבדיחה המסורתית – בדיחת האבסורד, והבדיחה הגסה – חפפו את התקופה שבה האישה ישבה בבית. מדובר בעיקר בשנות החמישים. תקופה שהצמיחה את ז'אנר קומדיות המצבים, כגון "הכל נשאר במשפחה", שהמחישנ היטב את הסטריאוטיפ הנשי – אדית, אשתו של ארצ'י בנקר.
באותם ימים האישה הייתה צריכה להתנצל על כל דבר שהשתבש בחייו של הגבר, להתנצל שהיא מפריעה לו לקרוא עיתון, שהיא לא הספיקה להכין אוכל בזמן וכן הלאה. נטייה שהעניקה להומור שלה, שהיה מוגבל לחדרי חדרים, גוון של התנצלות, והפחתת הערך העצמי. והיא עשתה זאת מתוך אמונה ברורה שאכן היא האשמה.

אבן הבוחן לסגנון ההומור המקובל הוא קומדיית המצבים.
זהו ז'אנר טלוויזיוני שמיטיב לשקף את הסטריאוטיפ החברתי, את הקוד המקובל והאיקונוגרפיה החברתית של התקופה והחברה.
בקומדיית המצבים של שנות ה-90 ג'רי סיינפלד החל לעשות שימוש בהומור אישי – הומור הנבנה על תכונות של חבורת הרווקים שאיתם הוא חי. באופן מפתיע, זה גם הסגנון המסורתי של בדיחות הנשים.
אז איך זה שסיינפלד הצטרף לסגנון ההומור הנשי? זאת משום שזה הסגנון שנמכר בשנות ה-90 טוב יותר מהפורמט ההומוריסטי שנקבע על ידי העולם הגברי ששלט בתחום עד אז!!!

קומדיית מצבים חייבת למכור מוצר, בין אם מדובר במוצר מדף ובין אם מדובר בקוד תרבותי. בעצם, שני אלו תלויים מאוד זה בזה, ומוצר המדף הוא זה שחייב להימכר בכל מקרה!!
אז סיינפלד היה מי שחשף את הקוד התרבותי של שנות ה-90. קוד תרבותי שאומר שרווקים ורווקות מובטלים, אבל שניהם שווי ערך והזדמנויות, חיים בניו יורק בחוסר וודאות במנותק מההורים ומהמשפחה. שניהם חיים חיי רגע. נשים וגברים נחשפו באותה מידה לתלאות העיר הגדולה. נשים וגברים כאחד היו קהל הצרכנים של חברות מסחריות. כדי לשווק את הסחורה צריך קהל נאמן לסדרה.

לדאבוני, המאמר שתורגם לעברית והופיע הבוקר בעיתון החמיץ את הפואנטה בגדול.
לא הבדיחה מתה אלא סגנון ההומור הגברי שיצר פורמט של בדיחות גסות ואבסורדיות מת.
יחי הפורמט החדש המשקף שוויוניות בין המינים!

להלן שורת המחץ של המאמר, שאותה פספס מי שמתרגם אותו לעברית, ובזאת גם אסיים
"כן, ההומור הגברי שבק חיים בתהליך איטי ובטוח, במשך 30 השנה האחרונות – עד שיישר קו עם ההומור הנשי….."