ארכיון תג: קולנוע

צ'רלי צ'פלין (130 להולדתו)

הודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסה, ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקיבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן.

****

השבוע נתקלתי במקרה בתחנת הרדיו של "כאן", בתכנית "שלושה שיודעים" (בהגשת דודו ארז, "כאן תרבות"- 104.9).

בבוקר, אחרי שהסעתי את אישי לתל-אביב, המשכתי בדרכי תוך כדי האזנה לגלגל"צ. היו הפרעות בשידור ומכיוון שכך, חיפשתי תחנה עם תוכן ומוסיקה. באופן בלתי צפוי הגעתי ל"גם כן תרבות" עם המגיש דודו ארז. הוא ראיין בתוכניתו מומחית לקולנוע – ד"ר זהר אלטמן-רביד על נושא ייחודי – צ'רלי צ'פלין וסוד הצלחתו בקולנוע.

ראשית, עליי להודות שבעברי לימדתי קורס לתואר ראשון שעסק בהומור ושימושיו. קורס משעשע וגם רציני. במסגרת הקורס הצגנו קליפים שונים, ניתחנו את ההומור לסוגיו ועמדנו על הייחודיות ועל שימושיו של כל אחד מסוגי ההומור. הסרט האילם של צ'רלי צ'פלין היה בין הקליפים המוצלחים ביותר. זכור לי שהתעכבנו במיוחד על קטעים מתוך "הנווד", ו"זמנים מודרנים". מלבד התובנה שההומור בסרט האילם נובע בעיקר ממה שנקרא "סלפסטיק" SLAPSTICK, כלומר משחק המלווה בתנועות גוף מוגזמות החורגות מהנורמה, עמדנו על כישוריו של צ'פלין בזירה הקולנועית. צ'פלין הוא יוצר הז'אנר הקולנועי של מה שמכונה "הסרט האילם", הוא ולא אחר. בראיון עם ארז, סיפרה ד"ר אלטמן-רביד על צ'פלין, הילד שנחשב כעילוי עוד בגיל 5. וכמו כל "סינדרלה", צ'פלין למד לעמוד על שתי רגליו למרות, או בגלל, המצב בבית והעובדה שגדל בשכונת עוני. אימו הייתה חולה בעגבת ואביו היה שיכור רוב הימים. צ'פלין, שגדל ברחוב ולא למד בבית ספר, גם לא ביסודי, הבין שהוא אאוטסיידר. בסוף, המחזאי והסופר שזכה בפרס נובל לספרות, ג'ורג' ברנרד שאו הכתיר את צ'פלין כ"גאון". בשיא הקריירה שלו, כאשר צ'פלין הוזמן לבריטניה על מנת לקבל תואר "סֵר" מהמלכה, מיליון איש קיבלו את פניו ברדתו מן האונייה Queen Mary וליוו אותו אל ארמון המלכה שהעניקה לו את התואר "סֵר".

ד"ר אלטמן-רביד הדגישה בראיון עם ארז שהודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסא ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן. רוצה לומר שלימודים מועילים מאוד כדי להבין את כל מה שיש בתוך הקופסא. אלא מה? הצד האחר שלהם הוא הסטגנציה, הקיבעון. לדעת אלטמן-רביד, מאז שנות ה-80 הקולנוע נותר סטטי. אין בשורה חדשה מאז. הטכנולוגיה התפתחה אבל אין שינוי משמעותי במשחק. לכן, היא טוענת, גדולתו של צ'פלין נבעה, אולי באופן מפתיע, מכך שלא למד ולא היה כבול לשום מסורת קולנועית.

ההכרה הציבורית בכישוריו של צ'פלין צמחה בארה"ב, לשם הגר ממולדתו, אנגליה. לכן, בתחילת הדרך, הסרט האילם היה מזוהה עם צ'פלין בארה"ב. שם הוא נחשב כעילוי. את הונו ואת הקריירה המפוארת שלו צ'פלין עשה בארה"ב, בעוד שבאנגליה, מקום הולדתו, התעשייה לא האמינה בו כנראה עקב הרקורד המעמדי-חברתי שלו: אדם ממעמד נמוך שהסתובב ברחובות ולא למד במסגרת חינוכית כלשהי. בקיצור, מעמד תרבותי-חברתי שנוי במחלוקת.

הראיון בנושא "צ'פלין" התגלגל לו לאורך שעה, בקירוב. לצערי, הנסיעה הגיעה לסיומה לפני תום הראיון. אבל עוד הספקתי לשמוע שצ'פלין הסריט וביים את סרטיו האילמים והמשיך בז'אנר הקולנועי הזה גם לאחר שהומצאה טכנולוגיית הקול בקולנוע. מדוע? אחת הסיבות לכך פשוטה למדיי: כשמסריטים עם קול אי-אפשר לתת הנחיות באמצעות  דיבור … הסרט האילם מתגבר על כך מסיבות מובנות מאליהן.

הדבר השני שעוד הספקתי לשמוע, הוא שהשיר SMILE, שהפסקול שלו מלווה את הסרט "זמנים מודרניים", הוא אחת היצירות של צ'פלין שהלחין את מוסיקת הרקע לסרטיו. בדקתי אצל ד"ר גוגל וגיליתי את הדברים הבאים: את המילים ללחן של SMILE הוסיפו, מאוחר יותר, ג'ון טרנטר וג'ופרי פרסונס. בהמשך, השיר זכה לתהודה עצומה. שרו אותו זמרים גדולים כמו – נט קין קול, טוני בנט, מייקל בבל, ג'וש קרובן, ג'סטין ביבר ואריק קלפטון וגם מייקל ג'קסון.

להלן השיר בגרסה מוקדמת:

והנה השיר בביצועו של נט קינג קול:

 

ביקורת (חיובית) על ביקורת (חיובית)

נהניתי מהסרט ובמידה לא פחותה נהניתי מהביקורת שכתב אורי קליין (1 באפריל 2010) על 'סופר הצללים'.

"בעולמו של הסרט הזה שום דבר איננו בדיוק מה שהוא נראה"; "עלילתו טווה מציאות שמונעת כל כולה על ידי תחושה של אי-ודאות.. נדמה שב'סופר הצללים' הצליח רומן פולנסקי להעביר אל הבד ביעילות ובשנינות את תודעתו של הרגע ההיסטורי המעורער שהסרט מתרחש בו"; "הצופה בסרט זה חש סוג של הזייה, לכך תורמים גווני החרוף של גרמניה, שם הוא צולם" – מתוך דבריו של קליין על 'סופר הצללים'.

לגיבור הסרט, יואן מקגרגור (Ewan McGregor) יש כינוי -לאורך כל הסרט הוא מכונה 'סופר צללים' או סתם 'צללים' – Ghost. אגב, באנגלית, כולל בתוכו הביטוי 'סופר הצללים' את המילה Ghost שפירושה האמיתי הוא 'רוח רפאים'. סופר הצללים הוא מעין 'רוח רפאים' של אישיות/דמות שאותה הוא מייצג וכותב עבורה/במקומה את האוטוביוגרפיה שלה. ואם ברוח רפאים מדובר ובעלילה המצטיינת במידה של הפשטה, המידע שניתן לדלות אודות הגיבור הראשי, יואן מקגרגור 'סופר הצללים', הוא אפסי – אין לו שם ואין לו עבר. כל כולו מסתתר מאחורי דמותו של האיש שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא כותב.

בסרטים בהם שיחק בעבר זכה מקגרגור לביקורות לא ממש אוהדות (כמו לדוגמה, בסרטיו של דני בויל) וכאן הוא מציג יכולות של שחקן מן השורה הראשונה. למעשה, המשחק של כולם מצויין. גם אותי די הפתיע פירס ברוסנן שהתעלה על עצמו בסרט. הפתיעו גם אוליביה ויליאמס שמילאה את תפקיד האישה המרירה ומספר שחקני משנה כגון, טום וילקינסון (פרופסור אמט, בסרט) ואלי ואלאך בן ה- 94 שמילא את תפקידו בסרט בכישרון רב.

אם חיפשתם סרט שהמילים 'אינטליגנטי' (קרי, לא סרט של ריגושים מהירים; סרט מאופק שאינו מרפה מהצופים גם לאחר כותרות הסיום), 'אקטואלי' (קרי, מתאים לרוח התקופה) ו'עשוי היטב' (קרי, בצורה מודעת לעצמה ובלי פעלולים מיותרים, ללא רגע מיותר ועם מינונים מדוייקים של הומור) הן מילים המתארות היטב את הסרט והולמות אותו (תיאור נפלא, לא? ותודה לאורי קליין), אל תחמיצו את המותחן הפוליטי 'סופר הצללים' של רומן פולנסקי. קשה למצוא בקולנוע הפופולרי העכשווי סרט שאפשר כך להחמיא לו.

בחזרה לבלוג שלי ב'רשימות'

אומנות וייצוג מדינה

דברים לזכותם וגם לחובתם של יוצרי הסרט "עג'מי"

האם אומנות מייצגת או "איננה מייצגת" מדינה?

האם "הביטוי הייחודי של האמן" תלוש מהמדינה שבה הוא חי ויוצר?

האם שאלות אלו רלבנטיות לסרט "עג'מי"?

צודק יהושע סובול כשהוא כותב (ישראל היום 9.3.2010) שגם סרטיו של צ'פלין אינם מייצגים את האומה האמריקנית… אז מדוע "עג'מי" כן מייצג את ישראל למרות שהוא תוצר כשרונם של ירון שני וסכנדר קובטי?

בתחרות על פרסי האוסקר, כמו בכל הקשר של תחרות בינלאומית, סרט מתמודד כמועמד לפרס מטעם המדינה שבחרה בו לייצג אותה בתחרות בינלאומית יחד עם מועמדים ממדינות שונות. לכן "עג'מי" בהחלט מוגדר בתחרות האוסקר 2010 כסרט המייצג את ישראל.

אינני פוסלת את הזעקה של סובול "אל תתנפלו על הבמאי", משום שהוא הביא למרקע מציאות שריגשה אותו, כביטוי "נאמן, מדויק וייחודי לחווית המציאות של האמן עצמו, אשר מבטא את תחושותיו, את מצוקותיו, את אשרו ואת אומללותו בחיים. בקיצור, את מנת חלקו עלי אדמות" (סובול).

אך מה שקובע לדעתי בשאלת הייצוג במקרה של "עג'מי" הוא הטענה ש"משלמי המסים במדינת ישראל הסכימו שחלק ממסיהם ישמשו לענייני תרבות גם לשם צריכה עצמית וגם לשם ייצוא התרבות הישראלית למדינות שונות… וכדי להעביר מסרים ורשמים מישראל אל העולם על הנעשה בישראל", כדברי ניצנה דרשן-לייטנר, במאמר "כפיות טובה מצד הבמאי" (ישראל היום 9.3.2010).

ירון שני וסכנדר קובטי, נהנו מכספי משלם המסים הישראלי  (באמצעות הקרן לקולנוע) כדי שיוכלו ליצור באמצעות כישוריהם סרט קולנוע. אבל מרגע ש"עג'מי" נבחר לייצג את ישראל בתחרות על פרסי האוסקר, "עג'מי" איננו יצירת אומנות בלבד, אלא יצירת אומנות המשתתפת בהקשר ספציפי – יצוג ישראל בתחרות בינלאומית לקולנוע 2010.