תגית: קולנוע

"איפה אנה פרנק?", פסטיבל קאן 2021

מחר (7.7.21) זה קורה. הפתיחה החגיגית של פסטיבל שרבים חיכו לו, פסטיבל קאן 2021. אחד מסרטי הקולנוע המעניינים והמקוריים שנכלל בקטגוריה "מחוץ לתחרות" הוא סרט אנימציה לצעירים, "איפה אנה פרנק?", של הבמאי ארי פולמן. זאת חשיפה ראשונה שלו בהקרנת בכורה עולמית. מעניין איך הוא יתקבל על ידי קהל עולמי רב-גוני.

בדומה לסרטו הקודם, פורץ הדרך, של פולמן, "ואלס עם באשיר", "איפה אנה פרנק" הוא סרט אנימציה המתבונן בנושא רציני. הוא מתייחס ליומן שאנה פרנק ניהלה במשך שנתיים, שבהן הסתתרה מפני הנאצים בדירת מסתור באמשטרדם. באוגוסט 1944 נחשף מקום מחבואה של המשפחה והם נשלחו על ידי הנאצים לאושוויץ ואחר כך אנה ואחותה נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם אנה מתה. היומן שכתבה אנה נתגלה לאחר המלחמה. ביומנה, אנה פרנק תעדה רשמים מחוויותיה בתקופה זו. היומן הפך לקלאסיקה עולמית – תזכורת רבת עוצמה לזוועות המלחמה ועדות רהוטה לרוח האנושית. הדמות הראשית בסרטו של פולמן היא קיטי, חברה דמיונית של אנה פרנק שהיומן שכתבה מוקדש לה. הסרט הדמיוני מתייחס ליומן דרך עיניה של קיטי ועוקב אחר מסעה של קיטי בעולם בחיפוש אחר אנה, מאחר שקיטי אינה מאמינה שאנה מתה.

כאשר הודיע ב- 2013 כי בכוונתו להפיק סרט על אנה פרנק, פולמן, בנם של ניצולי שואה, אמר בראיון לעיתונות הזרה ש"להביא את יומנה של אנה פרנק לכל המסכים הוא הזדמנות ואתגר פנטסטים. הסרט יענה על צורך אמיתי בחומר אמנותי חדש שיישמר את הזיכרון וינחילו  לצעירים בדורות הבאים."

"איפה אנה פרנק". קרדיט: טיימאאוט, צילום: יחסי ציבור.

פולמן ידוע כאדם בעל מוטיבציה וחזון. וכמי שנולד להורים ניצולי שואה הוא החל לפני שנים רבות להגשים חלום של הנצחת זכר השואה והעברת המסר לדורות הבאים. תחילה הוא עשה זאת באמצעות ספר קומיקס המספר את סיפורה של אנה פרנק, ושעל בסיסו יצרו מפיקים יפנים סרטון אנימציה. בהמשך, פולמן הצליח לגייס מפיקי סרטי אנימציה מרחבי העולם שסייעו בידו להפיק את "איפה אנה פרנק?".

סרטו של פולמן הצטרף "ברגע האחרון" לרשימת הסרטים שיוקרנו בפסטיבל. הסרט לא נכלל בקטגורית הסרטים המתחרים על פרס הסרט הטוב ביותר. הוא נכלל בקטגוריה הנקראת "סרטים מחוץ לתחרות" ולא רק זה. הסרט הצטרף לפסטיבל באיחור רב, ולאחר שאימו של פולמן צפתה בסרט כולו. רק אז החליט פולמן להגיש את הסרט לוועדת הפסטיבל, שמיד קיבלה אותו. זאת תהיה הקרנת בכורה עולמית של הסרט.

מה תהיינה התגובות?

העניין שכל סרט מעורר בקהל, בין אם הוא סרט טלוויזיה או קולנוע, תלוי ברלבנטיות שלו לקהל הצופים. חוקר התקשורת ג'ון פיסק, טוען שקהל הנחשף למדיה הטלוויזיוני יפענח אותו לפי ראות עיניו. והסיבה לכך היא שהטקסט הטלוויזיוני הוא פוליסמי, רב-משמעי. באותו אופן קהל הצופים הוא פלורליסטי – הוא מורכב ממגוון קבוצות, ותרבויות בעלות מטענים ערכיים מגוונים. ומה שעשוי להבטיח את הצלחתו של הטקסט ודירוגו הוא ריבוי המשמעויות המובלעות בו, משום שהדבר מאפשר לקבוצות חברתיות שונות להזדהות עם חלקים שנתפסים כמשמעותיים עבורן. כמו כן, קהלים שונים עשויים להעניק לטקסט משמעויות חדשות על-פי דרכם.

מתוך כרזת הסרט "איפה אנה פרנק". קרדיט: אתר טיימאווט. צילום: יחסי ציבור

לפיכך אין לי דברי נבואה וחזון. אבל כאשר סיפרתי לחברתי האמריקאית (גיורת) על התקווה של פולמן להנגיש לדורות הבאים, ובמיוחד לדור הצעירים הבא והבאים אחריו, את זכרה של אנה פרנק ותחושותיה במהלך הזמן שבו הייתה כלואה במסתור, חברתי הגיבה כאישה "חסודה" הדבקה בערכים שמרניים. לא ממש הופתעתי. וכך היא אמרה: "מבחינתי, כל סרט המבוסס על יומנה של אנה פרנק, לרבות סרט אנימציה, אינו ראוי להיחשף בפני קהל של צעירים. קראתי את היומן של אנה פרנק", היא הסבירה, "ומה שמטריד אותי הוא הגסויות שבו שגרמו לי שאט נפש. אני סבורה שההכרזה של פולמן על רצונו להנציח את סיפורה של אנה והשואה בהסתמך על יומנה, היא שאיפה הזויה". היא מיהרה להוסיף: "ייתכן שאני 'תקועה' בעידן קדום ושמרני ואינני 'מבינה עניין'. אבל אני מזדהה לגמרי עם הורים שלא ירשו לילדיהם הצעירים לצפות בסרטו של פולמן. מבחינתי אין מצב שאלך לצפות בסרט שיש בו גסויות". זאת דוגמה להסתייגות חד משמעית מתכני הסרט, ויהיה דמיוני ככל שיהיה. (וכל זה בגלל שני עמודים ביומן שנמצאו מוסתרים ביומן ונחשפו ב- 2018).

למען האמת, לא ציפיתי לתגובה זאת. במובנים רבים חברתי נחשבת לאדם נאור, אקדמאית, ובעלת תואר פרופסור אמריטוס. המחשבות שהציקו לה מאז שנחשפה ל"גסויות" שכותבת אנה פרנק, נערה בגיל ההתבגרות, הדליקו אצלי נורה אדומה. ואף-על-פי-כן, היו לי תקוות.

במחשבה שנייה

הרי העולם נחלק ליהודים ואחרים שזכר המשטר הנאצי שמור בליבם לדיראון עולם. ויש גם קהל עצום הכולל את מי שאינם יודעים דבר על השואה, ומי שמכחישים אותה או ספוגים דעות אנטישמיות. סיכוייו של סרט לזכות באהדה והערכה מותנים לא רק ביכולות האומנותיות, שככל הנוגע לפולמן, הוא כבר הוכיח אותן בסרטו "ואלס עם באשיר". מה גם שהעולם לא בהכרח יתרגש מעוד סרט הקשור לשואה.

אבל הנקודה שיש לחזור ולהדגיש כאן היא שהסוד טמון ברבדים העמוקים, כמו אלו של חברתי הגיורת האמריקאית המוזכרת לעיל. בני אדם נוטים להגיב גם למה שאינו נוגע ישירות להם ולסביבתם, בהתאם להבנתם את הטקסט והסבטקסט. בני אדם יודעים להעניק לכל מה שהם נחשפים אליו, בהתאם למשמעות שהם עצמם מעניקים לטקסט. יש להביא בחשבון אפשרות נוספת, שפולמן הסיר את הקטעים ה"סקסים" מהסרט. אבל כדי לגרום לקהל ולביקורת העולמיים להזדהות עם "איפה אנה פרנק?", ועם חשיבותו לדורות הבאים (שכן זאת המטרה העיקרית של פולמן) נחוץ דבר מה נוסף, סממן אוניברסלי. שנקרא "ריבוי משמעויות".

תנאים מיטביים שיועילו לביקורות חיוביות ואהדת הקהל

טרם צפינו בסרט "איפה אנה פרנק?". איננו יודעים באיזו מידה הוטמנו בו אלמנטים אוניברסליים, הכוללים קטעים שאינם בהכרח חשובים כמורשת לאנושות. אלמנטים אוניברסליים עשויים להיות מחשבות של נערה מתבגרת. נערה שכל דבר מעניין אותה, כולל מין. נערה ששואלת את עצמה האם המחזור הוא סימן לכך שאת בשלה לקיים יחסי מין. נערה שתוהה מדוע נשים מוכרות את גופן לזנות, נשים שאבא שלה אולי קיים איתן יחסים. דווקא אלמנטים אוניברסליים בהחלט חיוניים להצלחתו העולמית של הסרט. בצד הפחות קיצון, אלמנטים אוניברסליים יכולים להיות גם, יחסי חברות בין נערות או בין נערה ואחאיה או הוריה. המונח המקצועי "פוליסמיות" (ריבוי משמעויות) ובעיקר השימוש בו עשויים להבטיח שהטקסט יהיה פופולרי. יוצר ומפיק סרטים מנוסה יידע להשתמש בטריגר כזה כדי להגביר (ולא להמאיס) את הפופולריות של הטקסט ולהרחיב את קהל אוהדיו.

בהצלחה ל"איפה אנה פרנק?" וארי פולמן !!

צ'רלי צ'פלין (130 להולדתו)

טוענים שצ'רלי צ'פלין חשב "מחוץ לקופסה", ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקיבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן.

****

השבוע נתקלתי במקרה בתחנת הרדיו של "כאן", בתכנית "שלושה שיודעים" (בהגשת דודו ארז, "כאן תרבות"- 104.9).

בבוקר, אחרי שהסעתי את אישי לתל-אביב, המשכתי בדרכי תוך כדי האזנה לגלגל"צ. היו הפרעות בשידור ומכיוון שכך, חיפשתי תחנה עם תוכן ומוסיקה. באופן בלתי צפוי הגעתי ל"גם כן תרבות" עם המגיש דודו ארז. הוא ראיין בתוכניתו מומחית לקולנוע – ד"ר זןהר אלטמן-רביד על נושא ייחודי – צ'רלי צ'פלין וסוד הצלחתו בקולנוע.

צרלי צפלין זמנים מודרניים
צ'רלי צ'פלין, זמנים מודרניים. קרדיט: ויקיפדיה

ראשית, גילוי נאות – בעברי לימדתי קורס לתואר ראשון שעסק בהומור ושימושיו. קורס משעשע וגם רציני. במסגרת הקורס הצגנו קליפים שונים, ניתחנו את ההומור לסוגיו ועמדנו על הייחודיות ועל שימושיו של כל אחד מסוגי ההומור. הסרט האילם של צ'רלי צ'פלין היה בין הקליפים המוצלחים ביותר. זכור לי שהתעכבנו במיוחד על קטעים מתוך "הנווד", ו"זמנים מודרנים". מלבד התובנה שההומור בסרט האילם נובע בעיקר ממה שנקרא "סלפסטיק" SLAPSTICK, כלומר משחק המלווה בתנועות גוף מוגזמות החורגות מהנורמה, עמדנו על כישוריו של צ'פלין בזירה הקולנועית.

צ'פלין הוא יוצר הז'אנר הקולנועי של מה שמכונה "הסרט האילם", הוא ולא אחר. בראיון עם ארז, סיפרה ד"ר זוהר אלטמן-רביד על צ'פלין, הילד שנחשב כעילוי עוד בגיל 5. וכמו כל "סינדרלה", צ'פלין למד לעמוד על שתי רגליו למרות, או בגלל, המצב בבית והעובדה שגדל בשכונת עוני. אימו הייתה חולה בעגבת ואביו היה שיכור רוב הימים. צ'פלין, שגדל ברחוב ולא למד בבית ספר, גם לא ביסודי, הבין שהוא אאוטסיידר. בסוף, המחזאי והסופר שזכה בפרס נובל לספרות, ג'ורג' ברנרד שאו הכתיר את צ'פלין כ"גאון". בשיא הקריירה שלו, כאשר צ'פלין הוזמן לבריטניה על מנת לקבל תואר "סֵר" מהמלכה, מיליון איש קיבלו את פניו ברדתו מן האונייה Queen Mary וליוו אותו אל ארמון המלכה שהעניקה לו את התואר "סֵר".

אלטמן-רביד הדגישה בראיון שלה לארז שהודות לעובדה שצ'פלין חשב מחוץ לקופסא ובשל היותו משוחרר מכבלי הציוויליזציה וקבעונותיה, הוא פיתח את כישוריו יוצאי הדופן. רוצה לומר שלימודים מועילים מאוד כדי להבין את כל מה שיש בתוך הקופסא. אלא מה? הצד האחר שלהם הוא הסטגנציה, הקיבעון. לדעת אלטמן-רביד, מאז שנות ה-80 הקולנוע נותר סטטי. אין בשורה חדשה מאז. הטכנולוגיה התפתחה אבל אין שינוי משמעותי במשחק. לכן, היא טוענת, גדולתו של צ'פלין נבעה, אולי באופן מפתיע, מכך שלא למד ולא היה כבול לשום מסורת קולנועית.

ההכרה הציבורית בכישוריו של צ'פלין צמחה בארה"ב, לשם הגר ממולדתו, אנגליה. לכן, בתחילת הדרך, הסרט האילם היה מזוהה עם צ'פלין בארה"ב. שם הוא נחשב כעילוי. את הונו ואת הקריירה המפוארת שלו צ'פלין עשה בארה"ב, בעוד שבאנגליה, מקום הולדתו, התעשייה לא האמינה בו כנראה עקב הרקורד המעמדי-חברתי שלו: אדם ממעמד נמוך שהסתובב ברחובות ולא למד במסגרת חינוכית כלשהי. בקיצור, מעמד תרבותי-חברתי שנוי במחלוקת.

הראיון בנושא "צ'פלין" התגלגל לו לאורך שעה, בקירוב. לצערי, הנסיעה הגיעה לסיומה לפני תום הראיון. אבל עוד הספקתי לשמוע שצ'פלין הסריט וביים את סרטיו האילמים והמשיך בז'אנר הקולנועי הזה גם לאחר שהומצאה טכנולוגיית הקול בקולנוע. מדוע? אחת הסיבות לכך פשוטה למדיי: כשמסריטים עם קול אי-אפשר לתת הנחיות באמצעות  דיבור … הסרט האילם מתגבר על כך מסיבות מובנות מאליהן.

הדבר השני שעוד הספקתי לשמוע, הוא שהשיר SMILE, שהפסקול שלו מלווה את הסרט "זמנים מודרניים", הוא אחת היצירות של צ'פלין שהלחין את מוסיקת הרקע לסרטיו. בדקתי אצל ד"ר גוגל וגיליתי את הדברים הבאים: את המילים ללחן של SMILE הוסיפו, מאוחר יותר, ג'ון טרנטר וג'ופרי פרסונס. בהמשך, השיר זכה לתהודה עצומה. שרו אותו זמרים גדולים כמו – נט קין קול, טוני בנט, מייקל בבל, ג'וש קרובן, ג'סטין ביבר ואריק קלפטון וגם מייקל ג'קסון.

להלן השיר בגרסה מוקדמת:

והנה השיר בביצועו של נט קינג קול:

 

ביקורת (חיובית) על ביקורת (חיובית)

נהניתי מהסרט ובמידה לא פחותה נהניתי מהביקורת שכתב אורי קליין (1 באפריל 2010) על 'סופר הצללים'.

"בעולמו של הסרט הזה שום דבר איננו בדיוק מה שהוא נראה"; "עלילתו טווה מציאות שמונעת כל כולה על ידי תחושה של אי-ודאות.. נדמה שב'סופר הצללים' הצליח רומן פולנסקי להעביר אל הבד ביעילות ובשנינות את תודעתו של הרגע ההיסטורי המעורער שהסרט מתרחש בו"; "הצופה בסרט זה חש סוג של הזייה, לכך תורמים גווני החרוף של גרמניה, שם הוא צולם" – מתוך דבריו של קליין על 'סופר הצללים'.

לגיבור הסרט, יואן מקגרגור (Ewan McGregor) יש כינוי -לאורך כל הסרט הוא מכונה 'סופר צללים' או סתם 'צללים' – Ghost. אגב, באנגלית, כולל בתוכו הביטוי 'סופר הצללים' את המילה Ghost שפירושה האמיתי הוא 'רוח רפאים'. סופר הצללים הוא מעין 'רוח רפאים' של אישיות/דמות שאותה הוא מייצג וכותב עבורה/במקומה את האוטוביוגרפיה שלה. ואם ברוח רפאים מדובר ובעלילה המצטיינת במידה של הפשטה, המידע שניתן לדלות אודות הגיבור הראשי, יואן מקגרגור 'סופר הצללים', הוא אפסי – אין לו שם ואין לו עבר. כל כולו מסתתר מאחורי דמותו של האיש שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא כותב.

בסרטים בהם שיחק בעבר זכה מקגרגור לביקורות לא ממש אוהדות (כמו לדוגמה, בסרטיו של דני בויל) וכאן הוא מציג יכולות של שחקן מן השורה הראשונה. למעשה, המשחק של כולם מצויין. גם אותי די הפתיע פירס ברוסנן שהתעלה על עצמו בסרט. הפתיעו גם אוליביה ויליאמס שמילאה את תפקיד האישה המרירה ומספר שחקני משנה כגון, טום וילקינסון (פרופסור אמט, בסרט) ואלי ואלאך בן ה- 94 שמילא את תפקידו בסרט בכישרון רב.

אם חיפשתם סרט שהמילים 'אינטליגנטי' (קרי, לא סרט של ריגושים מהירים; סרט מאופק שאינו מרפה מהצופים גם לאחר כותרות הסיום), 'אקטואלי' (קרי, מתאים לרוח התקופה) ו'עשוי היטב' (קרי, בצורה מודעת לעצמה ובלי פעלולים מיותרים, ללא רגע מיותר ועם מינונים מדוייקים של הומור) הן מילים המתארות היטב את הסרט והולמות אותו (תיאור נפלא, לא? ותודה לאורי קליין), אל תחמיצו את המותחן הפוליטי 'סופר הצללים' של רומן פולנסקי. קשה למצוא בקולנוע הפופולרי העכשווי סרט שאפשר כך להחמיא לו.

בחזרה לבלוג שלי ב'רשימות'

אומנות וייצוג מדינה

דברים לזכותם וגם לחובתם של יוצרי הסרט "עג'מי"

האם אומנות מייצגת או "איננה מייצגת" מדינה?

האם "הביטוי הייחודי של האמן" תלוש מהמדינה שבה הוא חי ויוצר?

האם שאלות אלו רלבנטיות לסרט "עג'מי"?

עג'מי – פרסומת לסרט קרדיט: ויקיפדיה

צודק המחזאי והסופר יהושע סובול כשהוא כותב (ישראל היום 9.3.2010) שגם סרטיו של צ'פלין אינם מייצגים את האומה האמריקנית… אז מדוע "עג'מי" כן מייצג את ישראל למרות שהוא תוצר כשרונם של ירון שני וסכנדר קובטי?

בתחרות על פרסי האוסקר, כמו בהקשר של כל תחרות בינלאומית, סרט מתמודד כמועמד לפרס מטעם המדינה שבחרה בו לייצג אותה בתחרות בינלאומית יחד עם מועמדים ממדינות שונות. לכן "עג'מי" בהחלט מוגדר בתחרות האוסקר 2010 כסרט המייצג את ישראל.

אינני פוסלת את הזעקה של סובול "אל תתנפלו על הבמאי", משום שהוא הביא למרקע מציאות שריגשה אותו, כביטוי "נאמן, מדויק וייחודי לחווית המציאות של האמן עצמו, אשר מבטא את תחושותיו, את מצוקותיו, את אשרו ואת אומללותו בחיים. בקיצור, את מנת חלקו עלי אדמות" (סובול).

אך מה שקובע לדעתי בשאלת הייצוג במקרה של "עג'מי" היא הטענה ש"משלמי המסים במדינת ישראל הסכימו שחלק ממסיהם ישמשו לענייני תרבות גם לשם צריכה עצמית וגם לשם ייצוא התרבות הישראלית למדינות שונות… וכדי להעביר מסרים ורשמים מישראל אל העולם על הנעשה בישראל", כדברי ניצנה דרשן-לייטנר, במאמר "כפיות טובה מצד הבמאי" (ישראל היום 9.3.2010).

ירון שני וסכנדר קובטי, נהנו מכספי משלם המסים הישראלי (באמצעות קרן הקולנוע הישראלי), כדי שיוכלו ליצור באמצעות כישוריהם סרט קולנוע. אבל מרגע ש"עג'מי" נבחר לייצג את ישראל בתחרות על פרסי האוסקר, "עג'מי" איננו יצירת אומנות בלבד, אלא יצירת אומנות המשתתפת בהקשר ספציפי – יצוג ישראל בתחרות בינלאומית לקולנוע 2010.