תגית: קבלת החלטות

והכור האטומי קרס נפל, איננו!

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול נגד אוסירק, הכור בעירק. אך הממד האי-רציונלי, כמו תחושות בטן ואמוציונליות-יתר, כלל לא נעדר מהתהליך, שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני היה חדור ב"מנטליות מצור"

מנחם בגין
מנחם בגין. מקור: ויקיפדיה

ב-27.2.12 ציינו בארץ עשרים שנה למותו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל – מנחם בגין. שמו קשור לאירועים היסטוריים, כמו הסכם השלום בין ישראל למצרים, תקיפת הכור הגרעיני אוסיראק בעירק ומלחמת לבנון (1982). הדאגה מפני פיתוח נשק גרעיני על ידי איראן והשאלה האם לתקוף מטרות אסטרטגיות באיראן, הדהדה בתכנית מיוחדת ברשת ב' שהוקדשה לזכרו של בגין. דהיינו, מה היה אופי קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל ערב הפצצת הכור הגרעיני אוסיראק ביולי 1981.

מגיש התכנית ברשת ב', יצחק נוי, התמקד בסוגיית קבלת ההחלטות של בגין וממשלתו, כשהוא מפנה שאלות למשתתפים בתוכנית, כולל: פרופ' אמציה ברעם, שלמה נקדימון, יורם ארידור, עזריאל נבו ובר-סימן-טוב. כולם מומחים בתחומי יידע כגון, קבלת החלטות, מערכת הביטחון, אמ"ן, וגם יודעי דבר מיד-ראשונה, שהכירו את מנחם בגין ואף היה להם קשר ישיר עימו במהלך כהונתו כראש ממשלה (יוני 1977 עד ספטמבר 1983).

קבלת החלטות רציונלית: תקיפת הכור הגרעיני אוסיראק 1981

תהליך קבלת החלטות על תקיפת הכור הגרעיני אוסיראק נמשך מאז שלהי ממשלתו הראשונה של יצחק רבין (1974) עד ביצוע התקיפה האווירית על ידי צה"ל ביולי 1981. במובן מסויים, מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 חששה ישראל מפני שיתוף הפעולה בין הסובייטים לעירקים שבסופו נחנך הכור הגרעיני בבגדד ב- 1968 (מתוך: תמוז בלהבות, מאת שלמה נקדימון, 1986, ע' 49). תהליך קבלת ההחלטות התקדם בקצב מזורז בשנה שלאחר עלייתו של בגין לשלטון כראש ממשלה (1978). זרועות הביטחון ואמ"ן וגם שרי ממשלה וגורמי חוץ בדקו ושבו ובדקו את אפשרויות התקיפה לאורכן ולרחבן. בעיקרו היה זה תהליך קבלת החלטות רציונלי. בגין מינה ועדה חיצונית בראשותו של אהרון יריב, שכללה כמה מדעני גרעין שנקראה קבוצת "העידן החדש" שהתנגדה, אגב, להפצצה. אבל זרועות הביטחון וגם אמ"ן היו בדעה שיש להמשיך בתכנית והפציצו ביולי 1981, עם הסכמתה העקיפה של ארה"ב, ובלי להיות תלויה בהסכמה זו. מזכיר המדינה הייג שלח שליח אישי והממשלה ניסחה נייר הסכמה עמו. כפי שאמר אחד המעורבים בה, ההסכמה צריכה להילמד בכל מוסד אקדמי.

ב- 1979 ביקש בגין לדעת מהי עמדת עירק כלפי ישראל. כך הובאו לידיעתו דברים מתוך נאומו של שליט עירק דאז, סדאם חוסיין:

"מטרתנו היא לכבוש את ירושלים, לאסור את היהודים בנחושתיים (ביטוי מעניין…) ולהוביל אותם חזרה לבבל…" – בגין נדהם.

המשתתפים בדיון בתכניתו של נוי, ציינו פעם אחר פעם שמנחם בגין קיבל החלטה "אחרי התלבטויות". יחד עם זאת אחד המומחים לקבלת החלטות ופתרון סכסוכים, בר-סימן-טוב, ציין שהיה בקבלת החלטות זאת אלמנט חזק של אי-רציונליותראש הממשלה, בגין, ראה את העולם מבעד לעדשת זוועות השואה. הוא כאב במיוחד את מותם של כמיליון הילדים היהודים שנרצחו בשואה הנאצית ונשבע שדבר כזה לעולם לא יישנה.

אי רציונליות בקבלת ההחלטות

אין לזלזל בממד הרציונלי המרכזי שבקבלת ההחלטה לפעול בעירק. אך הממד האי-רציונלי, תחושות בטן ואמוציונליות יתר, לא נעדר מהתהליך, שכאמור היה בעיקרו רציונלי. שכן, מנחם בגין, האדם שהוביל את מדינת ישראל במישור המדיני, היה חדור ב"מנטליות מצור". לפי פרופ' דניאל בר-טל "מנטליות מצור" היא בדרך-כלל מצב נפשי של קבוצה, הנעשית רדופת חרדות מפני אויבים האורבים לה בכל פינה ומחפשים הזדמנות לחסלה ולמחוק את זכרה מעל פני האדמה (דניאל בר-טל חקר את "מנטליות המצור הישראלית").

ליתר דיוק, דאגתו העיקרית של מנחם בגין – וזו ייחודיותו בהשוואה לפוליטיקאים אחרים המשדרים את "מנטליות המצור" – הייתה נתונה תמיד לילדים.

מנחם בגין היה ידוע כבעל כושר רטורי איכותי. יחד עם זאת הייתה לו גם נטייה לתבל את דבריו בדמגוגיה מעוררת רחמים על עתידם של "ילדינו". חוקרי רטוריקה ודמגוגיה טוענים שבגין היה ללא ספק מומחה ברזי הדמגוגיה וייזכר בשל כך לאורך זמן (פי כמה וכמה יותר מכישוריו הדמגוגיים של בנימין נתניהו).

בנאום הבחירות שנשא בגין ב"כיכר מלכי ישראל" שנת 1981, כשהוא מתמודד מול שמעון פרס, הוקדשו כמה פסקאות לאזכור התקיפה בעירק. דבריו מזכירים לכמה מאיתנו נשכחות וממחישים מדוע הוכתר בגין כ"אלוף הדמגוגיה":

"ימים נוראים ולילות קשים עברו עלינו מאז נודע לנו שבאוסיראק מכינים נגדנו פצצות אטומיות. היתה לנו דילמה נוראה. נניח שאנחנו לא עושים שום פעולה. מה יהיה עלינו, וקודם כל על ילדינו?… הפעם, עם פצצות אטומיות בידי עירק, אויב דמים אכזרי, כאשר היינו יוצאים לרחובות ורואים קבוצת ילדים שלנו משחקת, היינו מתבוננים בהם והיינו שואלים את עצמנו: היום הם בני חמש, בעוד שנתיים, שלוש שנים, יהיו בני שבע או שמונה, מה יהיה עליהם כאשר בידי סדאם חוסיין יהיו אפילו רק שתיים או שלוש פצצות נוסח הירושימה ונגסאקי?… ולכן שאלנו את עצמנו: מה נעשה? איך נסלח לנו לעצמנו אם חלילה לא נפעל?"

וכך תיאר בגין בדרכו הדמגוגית-תיאטרלית את הפצצת הכור בעירק:

"והכור האטומי קרס נפל, איננו! לא יהיה עוד! ילדי ישראל יחיו! ויקימו בתים להם! ועם ישראל יחיה בארץ-ישראל, לדורי דורות, ולא יהיה מחריד. זאת היתה פעולת הישע, למען עמנו, ובעיקר, למען ילדינו".

סופו של דבר, ההחלטות התקבלו, הכור הגרעיני קרס ומנחם בגין נבחר לקדנציה נוספת כראש ממשלת ישראל. זו זכתה לכינוי ממשלה מרובת הגנרלים. שכן לא הייתה עוד ממשלה בישראל שהיו מעורבים בהחלטותיה כל כך הרבה גנרלים: משה דיין, עזר וייצמן, רפול, אריאל שרון, עזריאל נבו.