Tag Archives: צוק איתן

האם לגיטמי להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

ספר שראה אור ב- 2015 ועוסק במידה רבה בטראומות השואה והנכבה, עורר פולמוס ציבורי. הספר, "השואה והנכבה" (עורכים: בשיר בשיר ועמוס גולדברג. הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 367 עמודים), מציג תובנה מרכזית – טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. הן השואה והן הנכבה הם אירועים מכונני זהות. הראשון, אירוע מכונן זהות יהודית-ישראלית והשני, מכונן זהות פלסטינית. הביקורת טענה ועדיין טוענת שהספר "השואה והנכבה" לא דן בשאלה אחת מהותית, שגוזלת משני העמים את יכולת ההידברות: איך להפוך את טראומת השואה לנחלת העבר?

*****************

השאלות שנדונו בספר בצורה מספקת
השאלות שנדונו בספר "השואה והנכבה" בצורה מספקת הן – מדוע חמלה או הכרה בסבל הפלסטיני נתפשות בציבור הישראלי כאיום על הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם על עצם קיומה? ולהפך: מדוע הכרה בשואה שאירעה ליהודי אירופה נתפשת בציבור הפלסטיני כאיום על הזהות ועל הזיכרון הפלסטיני?

השאלה שלא נדונה
אף-על-פי שמוסד ון-ליר ארגן כנס מתמשך בעקבות התובנות העולות מן הספר והפולמוס הציבורי שהתעורר, עדיין הוטחה ביקורת קשה על ידי חלק מהמתדיינים והתקשורת כנגד תובנות מסוימות בספר. אחת הביקורות – של פרופ' נורית גרץ – קבעה שנותרה שאלה אחת בעייתית, אך חשובה, שלא נדונה. גרץ טענה שלא זו בלבד שהשאלה לא נדונה, היא אף לא הועלתה לדיון: מה יביא לכך שטראומת השואה תהפוך לנחלת העבר ולא תמשיך לצוץ בכל פעם מחדש כאילו התרחשה בהווה?

פרופ' גרץ על הספר השואה והנכבה :

ובכל זאת שאלה אחת מרחפת מעליו ולא נשאלת. מדוע, אף על פי שבמשך שנים התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של השואה, מספרת אותה ומנתחת אותה, עדיין היא חוזרת אלינו כהד רפאים, כאילו לא זכתה לכל עיבוד? עדיין, כל הסכם מדיני הוא הסכם מינכן, כל איום הוא איום קיומי וכל אויב הוא גלגולו של היטלר שקם לתחייה. עדיין, אירועי השואה קיימים כחלום הבלהה של ההווה, ולא הפכו זיכרון של העבר.

האם חשוב ולגיטימי להפוך טראומה לאומית לנחלת העבר?
טראומות היסטוריות הן אירועים שהתרחשו בעברו של עם ונחקקו בזיכרון הציבורי. חלקם הם אירועים מייסדי זהות או זהויות. כזאת הייתה מלחמת יום הכיפורים. אבל מדוע התרבות הישראלית מדברת על הטראומה של מחדל יום הכיפורים ("המחדל"), מספרת אותו ומנתחת אותו וחוזרת אליו כאילו לא זכה לכל עיבוד? מדוע כל בעיה במישור הצבאי והמדיני הם "מחדל"?
שאלת "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים לא מוצתה עד תום. מן הסתם המחדל נשאר איתנו עד היום, מבלי שיהפוך לנחלת העבר. אנחנו חיים עם הטראומה של מחדל יום הכיפורים כל יום וכל שנה. רק לאחרונה, ההתדיינות עם המשפחות השכולות של מבצע "צוק איתן", מעלה שמה שקרה שם הוא המשך ישיר של מחדל יום הכיפורים. (ראו לעניין זה את השיחה עם המשפחות השכולות בוועדת הביקורת של הכנסת וההשוואה בין מחדל המנהרות למחדל יום הכיפורים).

גרץ על הבעייתיות והפתרון:

תשובה המתבססת על התיאוריות של פרויד, היא שהטראומה הגלויה של השואה היא בין השאר סימפטום המסתיר מאחוריו טראומה אחרת שמקורה במלחמת תש"ח. הספר העוסק בשואה ובנכבה לא מדבר על הטראומה הזאת משום שהדיבור על הטראומה של הצד הישראלי יהיה התייחסות אל סבלו של הקורבן הלא נכון והתעלמות מהקורבן האמיתי. התבוננות כזאת לא מצויה בספר אבל היא נמצאת ביצירות התרבות, הרוח והאמנות הישראליות, שכמו סייסמוגרף רגיש חופרות אל תוך העבר ומעלות את מה שהחברה הישראלית השכיחה והשתיקה.

גרץ מציעה שאירועים כמו דיר יאסין והטבח בסברה ושתילה לא זכו לדיון מעמיק ונותרו בלי שמישהו יציג אותם כטראומות של קורבן אחר, לא-יהודי. במידה מסוימת, מדובר כאן בדוגמאות לכך שרק עיבוד האשמה כלפי האחר תוביל להבנה מחודשת של המצב הישראלי המורכב.
וכך גרץ טוענת: "כל עוד הקרבן לא יתגלה אף הוא כמבצע עוול או כעומד מן הצד מבלי להתערב וכמי שאנו מסוגל לפעול, טראומת השואה תמיד תחזור ותעלה כחלום הבלהות של ההווה, ולא תהפוך לנחלת העבר. וכפועל יוצא מכך, "כל הסכם מדיני ימשיך לסמל את הסכם מינכן, כל איום ימשיך לסמל איום קיומי וכל אויב ימשיך לסמל גלגולו של היטלר שקם לתחייה."

בהקשר זה אני מצטטת את דבריו של צבי גיל, ניצול שואה: אנו יכולים ומצווים לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות, בשעה שאנו השרידים ביקשנו, ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים… בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה, יש לה אבות רבים, … – מוסר ההשכל שלה, הלקחים שלה הם גם יתומים וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה, זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים, כפי שאלה עולים.

במה שגו מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון?

השאלה העומדת על הפרק אחרי עשור ל"התנתקות" איננה האם רוב הציבור מוכן להודות כיום ששגה לפני עשור כשתמך ב"תכנית ההתנתקות" פרי יוזמתו של ראש הממשלה דאז, אריק שרון. נכון יותר לשאול איך קרה שרוב הציבור לא השתכנע לפני עשור שאין לגרש 10,000 מבתיהם? במה שגו מארגני המחאות כנגד יישום תכניתו של שרון?

****************

sharon

ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תכנית ההתנתקות" לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון ולפרק כעשרים יישובים. מאז פרסום העקרונות עד ההצבעה עליהם בכנסת חלפה כחצי שנה בה יכלו המתיישבים להשתמש בכל אמצעי תעמולתי כדי למנוע מהתכנית לצאת לפועל. הם ניסו אך מחאותיהם לא צלחו.

מה השתבש?

מחאת המתיישבים כנגד תכנית ההתנתקות נתמכה בטיעונים הלא נכונים. זאת הסיבה העיקרית לאי הצלחתם לסכל את תכניתו של שרון. הם שילבו במחאתם נגד התכנית טיעונים המתבססים על זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל וכן על תפיסת עולם לפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על ידי יהודים". רוב הציבור בישראל, ובמיוחד הציבור החילוני ובעלי תפיסה שאינה שואפת לארץ ישראל השלמה, לא "התחבר" לטיעונים שכאלו. יהיו סיבותיו של אריק שרון אשר יהיו, בשל הטיעונים במחאות כנגד תכנית ההתנתקות ניכר היה באותה תקופה חסר בשיח הציבורי של דימויים וסמלים המציגים אלמנטים ביטחוניים.

בהפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים בספטמבר 2004, קרא יושב ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, מסמך שנכתב ברוח עשרת הדיברות: "לא לעקירת ישובים שהנה עוול אישי ולאומי." שלמה אבינר, רבה של התנחלות בית אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ ישראל ולא ארץ ישמעאל," והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת, ואנו אומרים לאחמד ולמוסטפה את הארץ שלנו אל תיקחו מאתנו. חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם."

צעירים חמומי אידיאולוגיה, המשלבים את תורת הרב אברהם יצחק קוק, רבני נחמן מברסלב והרב כהנא עם חלוציות על פי דרכם, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו כ"נוער הגבעות", ובהפגנה נגד התוכנית נשאו כרזות בסגנון: "אנחנו לא מתכוונים לשלם את המחיר, סיפור ימית חוזר הפעם על כל הקופה – אנחנו לא מוותרים".

לבסוף, על מנת לשכנע בצדקתם, גייסו הקיצוניים שבין מתיישבי רצועת עזה מוטיבים של טראומה היסטורית יהודית מאמצע המאה הקודמת – טראומת השואה הנאצית, המחברת את פזורות העם היהודי ואת תושביה היהודים של מדינת ישראל לקהילה אחת של "קורבנות השואה".

כל מארגני המחאות כנגד תכניתו של שרון שגו בהצגת טיעונים שהתבססו רובם ככולם על דימויים, סמלים ונרטיבים, פרשנויות ולקחים שאינם משותפים לכלל הציבור, פרט למוטיב השואה הנאצית.

במה עוד שגו המתיישבים?

במאמרו, "לחזור לשא-נור ולחומש" (הארץ 04.08.2015), טוען משה ארנס שאילו היינו עורכים היום סקר דעת קהל לגבי צדקתה של תכנית ההתנתקות היה מושג רוב כנגד התכנית והיא לא הייתה יוצאת לפועל. בקביעתו זאת הוא מדגיש את המתיחות בגבול עזה, אלפי טילים שהצליחו להגיע לחלקים נרחבים של ישראל, ושלושה מבצעים גדולים בלתי נמנעים של צה"ל ברצועת עזה. וכך הוא טוען במאמרו:

רוב הציבור סבור היום, כך מראים הסקרים, לא רק שההחלטה לעקור את יישובי גוף קטיף הייתה שגוייה אלא אף – לא להאמין – טוען שהוא חשב כבר אז, בשעת מעשה, שמדובר בטעות…

מכאן ברור דבר אחד. טיעונים "בעד" או "נגד" המסתמכים על זיכרון כלל לאומי של אירועים טראומטיים הסמוכים לימינו, יצליחו בדרך כלל לשכנע את רוב הציבור. שכן, לגיוס ההמונים באמצעות דימויים וסמלים מתאימים שכאלו מובטחת ברב המקרים הצלחה. שכן אירועים הנתפסים על ידי מרבית הציבור כטראומה היסטורית שהתרחשה "לא מזמן" משרתים היטב יזמי מחאות, כפי שהיה ערב פינוי ימית ב 1982, ואילו ערב תכנית ההתנתקות לא היה למחאתם של המתיישבים ארסנל של דימויים מאירועים ביטחוניים "טריים". זאת הסיבה העיקרית לכך שמחאתם לא צלחה והסיבה לכך שכיום אפשר היה לצפות לתוצאות שונות.

סיפור העקירה מגוש קטיף (גני טל) באמצעות סיפורה של דקלה גל.

סכין בלב: גירוש המתיישבים מגוש קטיף (הפקה ובימוי: שמואל קלדרון, פורסם באוגוסט 2013)

שיר מלחמה – החיבוק והסמל

האם "צוק איתן" יוליד שיר אנטי-מלחמתי מובהק? בינתיים מסתמן שלא שירי מלחמה מחבקים עדיין כאן ותפקידם עדיין לא נמוג; אין מקום להספידם

*******

ייתכן שהתפקיד של שירי המלחמה הולך ונמוג? זאת שאלתו של בן שלו שעליה הוא משיב בעצמו: "רבבות האנשים שעזבו הכל ובאו להשתתף בלוויות של החיילים הבודדים – פעולה שהתאפשרה בעיקר בזכות הרשתות החברתיות – אינם זקוקים לשיר מאחד ברדיו. סוכני הלכידות הלאומיים הולכים ומשתנים"

החייל הבודד

בתכנית של הבוקר (אברי והילה) שמעתי לראשונה את השיר "עשרים אלף איש " מילים, לחן וביצוע של אריאל הורוביץ (בנה של נעמי שמר). השיר נכתב לזכרו של שון כרמלי ז"ל, הועלה לרשת לפני ימים ספורים בלבד, וכבר יש לו למעלה מעשרים אלף כניסות ועשרות תגובות.

"עשרים אלף איש/ ואתה הראשון/ עשרים אלף איש/ אחריך, שון….

אחרי שאתמול (27.7.2014) קראתי בהארץ את מאמרו של בן שלו, המתלבט בנוגע לרלבנטיות של שירי מלחמה כגורם מלכד גם בימינו, הרי שהיום קיבלתי תשובה מדוייקת על השאלה – במבצע "צוק איתן", הסמל המלכד הוא החייל הבודד. ויותר מכך – השיר "עשרים אלף איש" שנכתב לזכרו של שון כרמלי ז"ל, צובר תגובות מחזקות ומרגשות והכניסות לשיר ביוטיוב מתרבות בקצב מסחרר. לאחר שהאזנתי לו עד תומו בהתרגשות ובעיניים דומעות, קראתי ביוטיוב את התגובות לשיר זה,

– "[… ] שיר שממחיש יותר מכל שאנו באמת עם אחד וכולנו אחים";  "ברגעים כאלה אפשר לראות את עם ישראל בגדולתו"; "מחוזק!"

זאת תופעה שמדברת בעד עצמה. זה הסמל; זה המלכד הלאומי.

תמונה מגוייסת

האם נראה לכם שהשיר מציג תמונה מגוייסת? זאת השאלה שמציג לנו בן שלו (הארץ, גלריה 27.7.2014)

– חד וחלק לא!

– גם השיר  -"הדם הצהוב" של שלום גד (מתוך האלבום" שירי ארץ ישראל" 2011 ) – אינו הולם את התחושה הלאומית שלנו בימים אלו. שכן דגימה מתוך "הדם הצהוב" מתארת חיילים שמתו ולא כל כך אהבו את הגדוד, לא כל כך קפצו לעזור ולא תמיד אהבו את מה שעשו שם:

"וזה לכבוד החיילים המתים/ שלא כל כך אהבו את הגדוד/ שלא כל כך קפצו לעזור כשצריך/ זה לכבוד החיילים המתים/ שלא תמיד אהבו לטייל/ שלא תמיד שמרו חיוך בשבלך/ ונזכור את כולם/ את חסרי הבלורית והתואר/ ונזכור את העשב המר/ שגדל אצלי בכפר. "

אז מי שסבור שהתמונה המתקבלת ב"עשרים אלף איש" היא תמונה מגוייסת שילך ויבדוק את אחד הכוכבים הגדולים של השנים האחרונות במוזיקה הישראלית – עידן עמדי, שביטא בכמה מלהיטיו ("כאב של לוחמים", "נגמר") את "הלך הרוח ששולט גם כעת במרחב הציבורי הישראלי, זה שמקדש את צה"ל וחייליו, ומתנגד לכל קול ספקן וביקורתי," כותב בן שלו.

האם "צוק איתן" יוליד שיר אנטי-מלחמתי מובהק? בינתיים מסתמן שלא. ייתכן מאוד ששירים כגון "עשרים אלף איש" ואלה של עידן עמדי, שזוכים היום לפופולאריות עצומה ומשקפים משהו בסיסי וטהור שנמצא עמוק בתוך הנפש הלאומית, הם הסמל המלכד. בל נטעה, שירי מלחמה מחבקים עדיין כאן ותפקידם עדיין לא נמוג; אין מקום להספידם.