תגית: צדק

פענוח רצח עם "טוויסט"

בספרות הפשע, קל ונוח ל"הדביק" לבעלי-החיים תכונות מתוך העולם האנושי. זאת מכיוון שבעלי-החיים מתנהלים בעולם בדרכים הדומות למדי לדרכים אנושיות, אך אינן מתנסחים במילים, והם גם לא יתנגדו לניסוח שלנו. כך קל לנו לזהות בבעלי-החיים כוונות, מאבקים, חיי חברה וחיי משפחה, או לשבץ אותם כבלשים בפרשיות רצח, תוך שימוש במילים המביעות תכנים מעולמנו.

גלנקיל: מותחן כבשים", לאוני סוואן (ספרייה לעם, הוצאת עם עובד, 2005. תרגמה מגרמנית: טלי קונס, 357 עמודים). 2005 ,Three Bags Full, by Leonie Swan

באדיבות: אתר "סימניה".

"גלנקיל", שראה אור בגרמניה, הוא מותחן כבשים שהפתיע רבים. כאשר אנו חושבים על ספרות הרצח בגרמנית, הנטייה היא לחשוב על ספריו של עו"ד פרדיננד פון שיראך, כגון: "פרשת קוליני", מותחן משפטי מושחז או "פשעים", רצח ברוטלי של אשה בידי בעלה. אלו ספרים בעלי ערך מוסרי ולאו דווקא ספרותי. די בטוח שלא נחשוב על רצח מסתורי המתרחש באזורים הכפריים של אירלנד, ועל עדר כבשים אנתרופומורפיות (שעברו האנשה), העוסקים במרץ בפענוח רצח הרועה המסור שלהם, ג'ורג', שנמצא מת באחו ואת חפירה תקוע בגופו.

"במבט ראשון, כל החבורה נראית כל-כך לא כשירה לעבודת בילוש." אומרת סוואן על חווית הכתיבה שלה. מה גם, שבעת פרסום הספר סוואן הייתה דוקטורנטית לספרות אנגלית, והמחשבה על כתיבת מותחן כבשים היווה עבורה אתגר נוסף.

ובכל זאת חלק מהכבשים ב"גלנקיל" לא היו כשירים לבילוש אילו היו בני אדם. כמו לדוגמה סר ריצ'פילד, האיל מנהיג העדר, ששמיעתו הולכת ונחלשת וזיכרונו גרוע, רק ראייתו מצוינת; ומייזי השיה התמימה; כך גם שה-החורף, קשה החינוך ועושה הצרות; אבל סוואן אינה מתרגשת מכך, "אם מסתכלים לעומק, מבינים שלחלק מהעדר הזה יש לא מעט מה להציע". לכבשה, מוד, יש חוש ריח טוב, ומיס מייפל היא הכבשה הכי חכמה בעדר, "ואולי בכל העולם". היא סקרנית, עקשנית, ומרגישה עצמה אחראית. היידי היא שיה פעלתנית, ומלבד זאת היא לא תמיד חושבת לפני שהיא מדברת. מופל דה-ווייל הוא כבש הזיכרון: את מה שחקק פעם בזיכרונו לא ישכח לעולם. אבל הוא תמיד רעב וזה מסיח את דעתו. אותלו הוא איל שחור בעל עבר עתיר ניסיון. ליין היא הכבשה הכי מהירה בעדר, ובעלת חשיבה מעשית.

צריך לומר שהעלילה משקפת את הנטייה האנושית לראות בבעלי-החיים הלא-אנושיים את עצמנו, כחלק מנטייה רחבה יותר, לראות בדמותנו כל דבר לא-אנושי. אנו נוטים להבחין בדמויות אדם בתוך צורות של סלעים ועננים; אנו נוטים לדבר במונחים של תודעה על כל עצם שהוא: העציץ "אוהב" שמש, המחשב "חושב" והמכונית "לא רוצה" לנסוע, וכדומה. (נעמה הראל, אתר "אנימלס".)

תושבי הכפר ובעצם כולנו, מזלזלים בכבשים בוודאי כשהם בתפקיד בלשים. מה שדווקא עוזר לעלילה כאשר הם מצליחים לגלות את הרוצח. גם הסטריאוטיפ של ה"עדר" הופך בעלילה לאלמנט נחשב. כאשר פורצות מריבות בעדר, הכבשים פותרים אותן ביחד.

הבעיה הגדולה של הכבשים היא, האם להמשיך בעבודת הבילוש או פשוט לחיות כמו שכבשים חיים, פשוט חיים רגילים. חלקם סבורים ש"זה יותר מדי בשבילנו" (קורדליה);  "אנחנו פשוט צריכים לשכוח מזה" (קלאוד); "זה יהיה יותר פשוט אם נשכח הכל" (פעיות הסכמה של שאר הכבשים). מייפל לא מקשיבה. במקום זה, "היא נופפה בזנבה בבוז, פנתה והלכה רחוק ככל האפשר משאר הכבשים, ושקעה במחשבות". מכאן ואילך מתפתח רב-שיח, מהטובים ביותר שאפשר היה לייחס לעדר של כבשים:

"צֶדֶק!", פעתה. רק אותלו ענה לה, "צֶדק!", געה בתשובה. והוסיף לגעות בינו לבין עצמו מתוך פיזור נפש, "צֶדק!" געה בשקט, "צֶדק!". אל השיחה  מצטרף שה-החורף: "מה זה צדק?", הוא שואל. אותלו, נזכר שבגן החיות בו שהה לפני שהצטרף לעדר הכבשים, נלקחו מפעם לפעם כבשים מהשמורה שלהם, בשביל הטורפים. אבל איש לא דיבר על כך. זה לא היה צודק. ואז נפל אותלו בידי הליצן האכזר ונאלץ לבצע על הבמה כל מיני תעלולים מטופשים. לא צודק! ואז הליצן מכר את אותלו לשוחט. לא צודק! והשוחט סחב אותו לקרבות הכלבים. לא צודק! – "צֶדק!", מסביר אותלו, "זה כשאפשר ללכת לאן שרוצים וללחך עשב איפה שרוצים. כשאתה יכול לבחור את הדרך שלך. כשמותר לך להילחם על הדרך שלך. כשאף אחד לא גונב לך את הדרך. זה "צֶדק!"."  שה-החורף חושב רגע ומשיב, "אבל אולי ג'ורג' (הרועה) רצה לגנוב למישהו אחר את הדרך, והם נלחמו זה עם זה. אם כך – זה היה צודק!"

סוואן התראיינה (2020) למגזין "וולנס" (Wellness). היה עליה להבהיר כיצד היא מצליחה לחשוב איך לכתוב מותחן על חבורת בלשים לא-כשירים, וכך אמרה, "לא משנה כמה מחקר אעשה, הצעד הראשון לעולם החדש שלי הוא תמיד סוג של משחק מחשבות עבורי!" לפני כתיבת "גלנקיל" היא חקרה רועה צרפתי, ואף ביקרה באירלנד. לדעתה, "בעלי חיים הם הקישור שלנו לטבע, ובו בזמן הם כל כך שונים, הם מפתיעים, בלתי צפויים, אמיתיים, מצחיקים ומרגשים – ולכן הם גיבורי רומן מצוינים". הם לא באמת מתבטאים בדיבור, אבל התנהלותם במותחן יוצרת "מׅשְׁטַח הקרנה, מעין מַראָה המוצגת בפני דמויות אחרות בעלילה, וגם בפני הקוראים."

לזכותה של סוואן ייאמר כי על-אף שייחסה תכונות אנושיות לכבשים, ובכך העניקה להם הרבה יותר יכולות וכוחות קוגניטיביים מהקיים בטבעם, היא לא גרמה להם להתנהג כמו לא-כבשים. הם ישנים, הם רועים באחו, הם מנהלים חיי חברה רגילים, ורק לעתים הם יורדים לכפר לצותת לשיחות ולצפות בחשודים. למעשה, סוואן מנצלת את היכולות הטבעיות של הכבשים לצורך הבילוש, בפרט את יכולתם להריח ומה הם מסיקים מכך. גם תגובתם למותו של ג'ורג' נותנת תחושה מציאותית; הם משתפים זיכרונות ממנו, ורק אז מתחילים ליהנות מהחופש באין להם רועה.

בשולי הדברים:

"גלנקיל" נכתב במקור בגרמנית, אבל ניכר בו שסוואן מאוד מושפעת מהתרבות הבריטית, "בשבילי, אנגליה היא ארץ הסיפורים!" היא חרשה את כל הקלסיקות במקור, באנגלית, היא מפגינה כבוד כלפי האמנית הבריטית הנודעת של מותחני פשע, אגאתה כריסטי, ולדעתה, "לרציחות בחווה במסורת של אגאתה כריסטי יש קסם מאוד מיוחד". מיקום הפשע מוסיף עניין, טוענת סוואן, "אפשר כמובן לבצע רצח בכל מקום, אבל החיים ביישוב קטן מציעים רקע נפלא במיוחד למותחן פשע, די עליז והומוריסטי.  כולם מכירים כאן את כולם, לאירועים קטנים יש השפעה רחבה ואפילו רציחות מבעיתות הן ציוריות כשהן מתרחשות מול רקע אידילי".

הדרך ההחלטה והצדק

בג"ץ עמנואל לא מפסיק לעשות כותרות. אחד הבלוגים שמיטב לנתח את הסוגייה על היבטיה השונים – תומר פרסיקו, מלבן את הסוגייה עצמה על כל צדדיה. אבל אני רוצה להתייחס למעצרם של הורי התלמידות ובכך להוסיף על דעתו של אבינרי בהארץ (לא מידתי ולא חכם), שמתמקד בשמירת היחס הנאות בין פעולה לבין תוצאותיה, שעם דבריו אני מסכימה ומתכוונת להסביר זאת בדרך שלי.

ביום ראשון (20.6.2010) דחה בג"ץ את הדיון באפשרות ביטול/דחיית מעצרן של הנשים שדינן נגזר בשבוע שעבר, למועד חדש. מערכת המשפט שומרת על קו עקבי ורציונלי לגמרי. החלטת בג"ץ משנת 2009 מושתתת על צדק במובן היצמדות למערכת חוקים ותקדימים משפטיים. אבל 'צדק' הוא עניין אחד ופסיקה משפטית הגוררת התנגדות ומאסר הורים ובפועל העמקת הקרע החברתי, היא עניין שונה לגמרי. לא רק בנושאים שכאלו טמונה סכנה להעמקת הקרע החברתי. סוגיית היישובים בצפון השומרון ועזה שמצאה את פתרונה בפינוי כעשרים יישובים ב"תכנית ההתנתקות" הידועה, חרשה חריצים עמוקים במירקם החברתי השברירי כל כך שלנו. שני אלו הם תחומים ועניינים שונים, שהמשותף להם הוא הטיעון שההחלטה לגביהם 'צודקת', התקבלה בהתאם לחוק ולכללי המשחק הדמוקרטיים. פתרון שממלא אחר כללי החוק שרואה לנגד עיניו גם את הטווח הרחוק של החברה הישראלית – פתרון של 'צדק יצירתי', רצוי יותר ואף אפשרי.

פתרונות יצירתיים משלבים בין המצוי והצודק, לבין הרצוי והמתחשב. גישה כזו בחברה בעלת שסעים אידיאולוגיים, חברתיים ותרבותיים עמוקים היא מרשם טוב יותר מהגישה שמניפה את דגל ה'צדק הרציונלי' בכל פעם, בלי הבחנה.

 (1)  ב- 18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תוכנית ההתנתקות", לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון, ולפרק כעשרים יישובים. ב- 26 באוקטובר 2004 "תכנית ההתנתקות" של ממשלת ישראל, בראשותו של אריאל שרון, אושרה על ידי הכנסת. מאז סוף שנת 2004 העלו חוגים אידיאולוגיים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד היוזמה וביצועה. הביסוס לטיעונים בעד יישום ההתנתקות, כמו הביסוס לטיעונים נגד התכנית, נסמכו על ניסיון להעניק לגיטימציה או דה-לגיטימציה, בהתאמה, לאופי היהודי של היישובים בגוש קטיף ובצפון  השומרון. לפי ניתוח שלי (במאמר שפרסמתי בכ"ע אלפיים, 2007 חוברת 31, ע' 100-124) מחאתם של מתישבי רצועת עזה וצפון השומרון נגד תוכנית ההתנתקות נתמכה בטיעונים אידיאולוגיים ללא הועיל. ההחלטה התקבלה תוך שיקול דעת רציונלי, הצדק נעשה. כך גם נחרץ גורלם ועתידם של המפונים ותהליך שיקומם נמשך עד היום.

(2)  הדיון המשפטי בסוגיית החינוך ביישוב החרדי, עמנואל, גם כן משקף את הגישה השכלתנית שמניפה את דגל ה'צדק'. ההחלטה של בג"ץ עולה בקנה אחד עם החלטות דומות בעניין בתי ספר וקבלת תלמידים לכיתות בבתי הספר. במקרה של תושבי עמנואל היו למשיבים טיעונים שונים שלא הועילו. נורמות ומסורת אינם טיעון קביל בבית משפט שפועל אך ורק לפי אמות מידה יבשות. נכון, אלת הצדק מחזיקה במאזניים אך עיניה רעולות. ההשלכות החברתיות התרבותיות והערכיות עשויות להיות הרסניות, אך זהו ההיבט המשפטי וכך הוא נתפס על ידי מי שלנגד עיניו לא עומדים שיקולים ערכיים אלא רק עובדתיים. כללי המשפט נוקשים.  השקפות עולם – 'יוק'. תרבות מובחנת גם כן – 'יוק'. התוצאה הבדוקה היא סדק במערכת היחסים בין המדינה ומוסדותיה לבין ציבור שלדידו דין תורה ודבר תורה הם בחזקת ייהרג ובל יעבור. המשפט אינו עוסק במירקם החברתי של הציבור הישראלי, הוא עוסק בחוק. את הבעיות החברתיות משאיר המשפט לסוציולוגים.

חילונים מזוהים כרציונליים יחסית לחרדים המזוהים כמאמינים ופחות רציונליים. צדק יכול להיות 'יצירתי' במידה וניתן להתחשב בהבדלי תרבות והשקפת עולם

במהלך השבת האחרונה ישבו הורים מעמנואל בכלא וכדרכם בקודש קיימו את מצוות השבת, זימרו זמירות ורקדו לצלילי ניגונים שאחד מהם לקוח – איך לא – מן  המקרא. הם הלכו אחר המוטו הרוחני: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל". [ציטוט מתוך ספר ישעיה, פרק ח', פסוק פס' 10]. הפסוק מבטא היטב את דרגת האמונה והביטחון בה' שיש לציבור החרדי  – כציבור מאמין הוא תמיד סמוך ובטוח שכל עצה רעה "תופר" ושכל דבר רע, "לא יקום". הכל כפוף לשליטתו של הקב"ה – עמנו אל. במקרה הנוכחי, פסיקת בג"ץ היא עצה רעה המנוגדת להשקפת עולם חרדית. רב פלוני אמר: "לא כולם רואים את הדברים כפי שאנו רואים זאת...," והוסיף, "התקשורת לא וויתרה, להראות מפגן אדיר זה בלא להשמיץ… אי אפשר, ולפיכך הציגה התקשורת את פעולתכם, את מלחמתכם – מלחמת התורה, כמלחמה גזענית! ובכך הוליכה שולל את שאינם מבינים ומכירים את הדברים כראוי… "

מנגד, בעל דעה אלמוני, חילוני, משקף ראייה 'רציונלית' לחלוטין – "יהודים בגולה נהגו לכבד את דיני המקום…. במדינת היהודים כל זה לא קיים לגבי היהודים החרדים, או חלק מהם. … טוב עשה בג"ץ שהחליט כפי שהחליט. המדינה אינה יכולה להישאר אדישה לא לגזענות ולא לאפליה נוראה של נשים, ולא לעוולות אחרות הנעשות בחסות הדת…. אזרחי ישראל הם אזרחים לכל דבר ואזרחים צריכים להתנהג כאזרחים!

אם תשאלו אותי, ייתכן גם 'צדק יצירתי' שהוא, בראש ובראשונה, צדק המבוסס על שיקולים והחלטות רציונליות, כי לכך מכוונת הדמוקרטיה המערבית וזהו טבעה. יחד עם זאת, רצוי ואף אפשרי לשמוע מומחים בעניין התלוי ועומד כדי שהצדק יהיה חלק אינטגרלי מהחזון החברתי שכל קיבוץ של בני אנוש שואף אליו – הרמוניה. אין לנו מחסור במומחים בעלי רקע שיתאים גם לדיון כזה. שופטי בג"ץ אינם בחזקת מומחים בתחומי הסוציולוגיה והתרבות. הם גם לא מתיימרים להיות כאלו. החלטה שמתבססת על יידע מומחה ומביאה בחשבון הבדלים בתרבות ובהשקפות עולם לא תגרור את כולנו – חילונים רציונליים וחרדים מאמינים – למצב של הידרדרות במדרון חלקלק לאנרכיה.