תגית: פרס ישראל

בין מדען ואזרח

מעצם ההגדרה, כל מומחה במקצועו הוא גם אזרח שחופש הביטוי, על מגבלותיו, מוקנה לו כמו לכל אזרח אחר, לא פחות ולא יותר. מדען מתעניין לדעת מה קורה ומה קרה בתחומו. כאזרח, הוא חופשי להביע עמדה תומכת או ביקורתית נגד התנהלות המדינה שלו. אחת הדוגמאות העכשוויות הוא פרופ' עודד גולדרייך. גולדרייך הוא לא המדען היחיד שהיה קרבן לביקורת פוגענית בשל דעותיו הפוליטיות. קדם לו, בכשלושה עשורים, ההיסטוריון פרופ' בני מוריס, שמומחיותו בתחום ההיסטוריה הציונית ותולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לאחר שמחקרו זכה לקיתונות של ביקורת (ושבחים, תלוי את מי שואלים). בשנות ה – 90, מוריס "לקח צעד אחד אחורה". ההדורים יושבו, הזעם שכך ו"חטאו" נמחל. שנים אחר-כך מוריס  חזר מגלותו בלונדון לאכסנייה אקדמית מקומית מכובדת כפרופסור מן המניין, כיום פרופ' אמריטוס.

באדיבות ויקיפדיה. פסלון המוענק לזוכי פרס ישראל.

בארכיון של הזיכרון הלאומי נמצאת רשימה של היסטוריונים שהשתייכו בזמנו למה שנקרא "ההיסטוריונים החדשים". זהו כינוי למספר היסטוריונים ישראלים, "מחברי היסטוריוגרפיה של תולדות היישוב במאה ה- 20, שעבודתם עוסקת בסוגיות הציונות והסכסוך היהודי-ערבי, חלקן מנקודת מבט פוסט-ציונית, וכולן ביקורתיות כלפי ישראל ומלוות בהצעות ערעור על מוסכמות בהיסטוריוגרפיה ובציבוריות בישראל" (ויקיפדיה). בני מוריס נחשב בעבר להיסטוריון מרכזי בקבוצת ה"היסטוריונים החדשים", אך בפרסומים וראיונות מאוחרים יותר חזר בו מחלק מתפיסותיו הקודמות. 

ספרו המדובר של מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", ראה אור תחילה באנגלית, בהוצאה לאור של אוניברסיטת קיימברידג' (1988). הספר תורגם לעברית וראה אור במהדורה מורחבת ומתוקנת בהוצאת עם עובד, ספרית אפיקים, 1991.

מוריס מפריך בספר זה הן את ההסבר המסורתי הישראלי והן את ההסבר המסורתי הפלסטיני לבעיית הפליטים. ההסבר הישראלי היה שמנהיגי ערב או מנהיגי הפלסטינים ציוו או יעצו לפלסטינים לנטוש את בתיהם ואילו ההסבר הערבי היה שהגירוש נבע כתוצאה ממדיניות מכוונת של ממשלת ישראל וההנהגה הציונית.

ספרו של מוריס זיכה אותו בשבחים ובביקורת משני צדי הספקטרום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחד המבקרים הנחרצים ביותר של מוריס היה אבי שליים, שאת הרצאתו באוניברסיטת בר-אילן לא אשכח (סוף שנות ה-90). שליים פסל מכל וכל את התזה המרכזית של מוריס, בדבר "גירושם של ערביי ישראל" במלחמת העצמאות. כזכור, מוריס הביא הוכחות ממקורות ראשוניים שלפיהן היה זה הקו המוביל בהנהגה המדינית בראשות בן גוריון, לגרום ואף לעודד את האוכלוסייה הערבית לנוס על נפשם ולהתיישב באחת ממדינות ערב הסמוכות לארצנו.

למותר לציין שהספר הזה של מוריס יצר הדים רמים בכל מוסדות האקדמיה בישראל, ובחוג למדעי המדינה שבו לימדתי. כל מרצה מן המניין וגם מי שהתעתד היה להשיג תואר שלישי (כמוני באותה עת), ידע שעליו להתעדכן ב"סקנדלים" התורניים, ואם לא, הדבר יירשם בזיכרון הקולקטיבי של האוניברסיטה כאשר תיבדק "כשרותו" לקבלת קידום ותואר מתקדם.

מוריס היטיב לדעת שכמרצה בכיר ופרופ' שנכלל ברשימה השחורה של "ההיסטוריונים החדשים" הוא אינו רצוי ולא יתקבל לאף אחד מהמוסדות האקדמיים בישראל. לכן, האריך את תוקף המנוי שלו באוניברסיטה הבריטית שקיבלה אותו בזרועות פתוחות. בדיעבד, מוריס טוען ששני ההסברים נכונים חלקית, אבל לא כהסבר עיקרי. ההסבר העיקרי הוא שהמלחמה ומוראותיה הם שהניעו את ערביי הארץ לעזוב את בתיהם, מה שמחליש את הטיעון המקורי שלו ומיישר קו עם "הרוב הצעקני").

כיום מוריס מחשיב את עצמו כציוני ובראיון שהעניק לארי שביט (הארץ) ב- 2004 אמר: "התחלתי במחקר לא מתוך מחויבות אידיאולוגית או אינטרס פוליטי. אני פשוט מתעניין לדעת מה קרה.".

ולענייננו – פרשת פסילת מועמדותו לפרס ישראל  של פרופ' עודד גולדרייך בשל דעותיו הפוליטיות. כמדען, שמו של גולדרייך הולך לפניו בקרב מדענים בתחומו מרחבי העולם כולו. קולגות אלו קראו לשר החינוך הקודם יואב גלנט להעניק את הפרס לגולדרייך. הם חזרו ואמרו שפרס ישראל ניתן למדען מצטיין ורמזו שאין חיה כזאת "מדען נייטרלי". אם מצפים אנו ממדען להתיישר עם האידיאולוגיה ההגמונית, לפחות בהתבטאויותיו בפומבי, אנו מסכנים את חירותו האזרחית ומסרסים את עקרון חופש הביטוי וחשיבותו. סירוב להעניק את פרס ישראל רק בגלל דעותיו הפוליטיות של מדען, מצמצם במידה רבה את היוקרה של פרסי ישראל. "פרס ישראל מוכר ברחבי העולם כסימן למצוינות, ומשוחרר משיקולים פוליטיים".  לסיום, מיותר אף לציין כאן את מהלכה האחרון של שרת החינוך הנוכחית.

סרט רלוונטי ולא רק בגלל האוסקר: "הערת שוליים"

בשבוע שעבר הוכרז שמו של חתן פרס ישראל לספרות – הסופר בן ה- 87, נתן שחם. היום הוכרז שמו של חתן פרס ישראל לתקשורת –  העיתונאי יעקב אחימאיר, בן ה- 74. שניהם עדיין פעילים בתחומים הרלוונטיים. 

נתן שחם זכה בפרס על היותו "מן הבולטים בין סופרי דור תש"ח" ויעקב אחימאיר זכה בפרס משום "סגנונו העיתונאי נטול הפניות, האמין, מהעמיק ורחב האופקים. סגנון ששימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים." (הפוסט נכתב ב- 2012)

בתהליך בחירת חתני וכלות פרס ישראל עוסק הסרט הישראלי "הערת שוליים". הלילה נדע מה עלה בגורלו כמועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. תהיה זו הפתעה נעימה אם הסרט יזכה בפרס זה. אך רלוונטיות הסרט נובעת מעניין הרבה יותר מהותי.

הערת שוליים
תמונת הפרסומת לסרט "הערת שוליים". מקור: ויקיפדיה

לסרט,"הערת שוליים", יש ערך בשני מובנים:

הדימוי של החתנים וכלות פרס ישראל – חתני פרסי ישראל לשנת 2012 ובשנים הבאות (והקודמות) הופכים, בחסות הסרט, לקרייריסטים, תככנים, אנשי ריב ומדון וכיוצא באלו ומצטיירים לא רק כיוצרים מצטיינים בתחומם. אחרים הופכים בחסותו לפשרנים ורגישים. שכן, הסרט עוסק באנשי אקדמיה, ומתמקד בשני פרופסורים שעוסקים בתחום היהדות, והעלילה חושפת דרמות ותהליכים שאינם מוכרים למרבית הציבור. כאן מתגלה כל מה שמתרחש מאחורי הקלעים של בחירת הזוכים בפרס. וזה לא ממש מחמיא.

המהות שהסרט מבקש לשדר – אחת התרומות החשובות שלו הוא ההדגש שעולה ממנו. הסרט מעלה לקדמת הבמה את השאלה, מה היו נימוקי ועדת הפרס? בשונה מפרס האוסקר, המעניק פרסים על המשחק, הצילומים ומספר קטגוריות נוספות שבהם הצטיינו הסרטים, לשון ועדת פרס ישראל, כשהיא מנמקת במה הצטיינו ומה תרמו הזוכים, חייבת להבהיר לכולנו במה הצטיינה עבודתם של החתנים וכלות הפרס. הוועדה חייבת להסביר בשפה נהירה לכל מה תרמו אותם זוכים וזוכות לתרבות, לתחומי היידע השונים ולהוויה הישראלית.

הציבור ו"הערת שוליים"

ברור לי שמרבית הציבור שאינו חשוף בדרך כלל לתהליכי הקידום, על בסיס מחקר, בהיררכיה האקדמית, לומד מהצפייה לסרט "הערת שוליים", דבר אחד או שניים על המתח, המאבקים, ההתכתשויות בעבודה האקדמית, והשלכותיהם על משפחות החוקרים. אך כאמור, הנקודה שהסרט מנסה להבליט, ומקווה להבהיר לצופיו, היא שועדת הפרס חייבת לנמק את הסיבות לבחירה בזוכי הפרס. ובתחום הספרות – יספיק אם ניזכר בהתכתשויות שהתחוללו סביב הענקת פרס ספיר לאלון חילו על ספרו "אחוזת דז'אני". האם לציבור יש עניין בנימוקי ועדת הפרס? האם הציבור זוכר מה קבעה ועדת הפרס לגבי תרומתו של אלון חילו לספרות ולהוויה הישראלית? בהקשר זה ראוי אם כן לציין את תרומתו של הסרט "הערת שוליים". הסרט אכן שם דגש רב על נימוקי ועדת הפרס המבהירים על שום מה היא מעניקה את הפרס למועמדים אלו ולא לאחרים.

מנימוקי ועדת פרס ישראל 2012

אסיים בעניין המהותי העולה מהסרט "הערת שוליים", שבעיניי הוא החשוב ביותר: נימוקי ועדת פרס ישראל (2012). להלן אביא נקודות עיקריות מתוך הנימוקים לגבי שתי הזכיות, של העיתונאי, יעקב אחימאיר ושל הסופר נתן שחם:

א – מנימוקי ועדת פרס ישראל על החלטתה להעניק את פרס ישראל לתקשורת ליעקב אחימאיר:

יעקב אחימאיר מעמודי התווך של השידור הציבורי מזה כחמישה עשורים. נמנה עם מייסדי הטלוויזיה בישראל. עיתונאי במובן הקלאסי. עשה שורה של תפקידים: כתב, עורך, מגיש, שליח בחו"ל, פרשן, פובליציסט ודוקומנטר. אחימאיר הקפיד בעבודתו על הפרדה מוחלטת בין דעות ועובדות. סגנונו העיתונאי נטול פניות, אמין, מעמיק ורחב אופקים. סגנון זה שימש השראה ומופת לדורות של עיתונאים.

כמי שצפו  בסרט "הערת שוליים" או שמעו עליו, תשומת לבנו לנימוקי הועדה תנחה אותנו לקראת קריאה ביקורתית וצריכה ביקורתית של העיתונות בישראל.

ב– מנימוקי ועדת הפרס על החלטתה להעניק את פרס ישראל לספרות לנתן שחם:

כתיבתו מצטיינת בתבונה, ברגש, בדמיון ובמבע רהוט הנשען על כל רובדי הלשון העברית. הוא יודע לשרטט ביד אמונה דמויות טיפוסיות וכן דמויות ייחודיות מן המציאות הישראלית, בעיקר אנשים שעיסוקם באומנות – באמנות הכתיבה, העיתונאות, הטלוויזיה, המוזיקה ועוד. ספריו עתירי רעיונות והוא יודע לתת לרעיונותיו ביטוי בהיר ומרתק.

אין ספק שנימוקים אלו מקבלים משמעות ויזכו לתשומת לב של חובבי הספרות, כיוון שלפי מה שלמדו מהסרט, "הערת שוליים", אלו הם הקריטריונים לספרות טובה.

זכייה בפרס האוסקר היא משאת נפש טבעית וחשובה אך לא פחות מכך, חשוב שנדע לתת תשומת לב לנימוקי ועדת פרס ישראל ונבין מה משמעותם להוויה הישראלית משום שהם-הם מוקד הזכייה בפרס.